טריסק

הטיילת ברחוב הראשי של טריסק

בית־הכנסת הגדול של טריסק, ששימש גם כבית־מדרש. נבנה במאה ה־16.

פנקס הקהילה טריסק – ספר יזכור

ROKZIY REFES – KSIRT ALIHEKAH SAKNIP

מהדורה מחודשת ומורחבת הוצאת המהדורה המחודשת של "פנקס הקהילה טריסק" התאפשרה הודות

לתרומותיהם של שלום-סם בוימל, ניצול טריסק, ורעייתו רחל-רייצ'ל ז"ל ושל בניו של חיים גלזר ז"ל, בנו של שמואל גלזר ז"ל, יוצא טריסק.

הספר ראה אור לראשונה בהוצאת ארגון יוצאי טריסק בישראל, תל אביב 1975 המהדורה המקורית:

עורך: נתן לבנה ז״ל ציורים: וירה וינר

איורים: עקיבא טונה ז״ל חברי המערכת:

ישראל פרישברג ז״ל, ברוך מנדלסון ז״ל, שייקה ויינר ז״ל, דב הררי ז״ל, אריה גרינשטיין ז״ל, דובית בר-בן־ארצי

*** המהדורה המחודשת:

תרגום מיידיש: לאה גרפינקל עורכת לשון: רות מגידס

עיצוב: מירה זילברמן, 'דף אור - יקיר פרינט בע"מ' עורך: חיים מנדלסון

עורך משנה: צבי רובינשטיין חברי המערכת:

בן-ציון ויינר – יושב ראש ארגון יוצאי טריסק בישראל, יעקב גרינשטיין, יוסף מנדלסון, יעל סונין (לבית גרינשטיין) ז"ל, יצחק פיק, דוד צימרבליט, יונת רוטביין מרלא

הוצאת מורשת – בית עדות על שם מרדכי אנילביץ', גבעת־חביבה נדפס ב'דף אור - יקיר פרינט בע"מ', טירת הכרמל 2016

דברי פתיחה למהדורה המחודשת

טריסק והקהילה היהודית

העיירה טריסק שוכנת מדרום־מערב לקֹובֶל, על גדות נהר טוּריָה, בצפון־מערב וֹוהלין – חבל ארץ שמאז סוף מלחמת העולם השנייה שייך לאוקראינה. העיירה נוסדה במאה ה־11, כשהאזור היה נתון לשלטון נסיכות רוּס, שבירתה הייתה קייב. העדות הראשונה ליישוב יהודי בטריסק היא מצבת־קבורה משנת 1094 – תקופה שבה קמו יישובים יהודיים רבים באזור, גם אם לא קהילות של ממש, רובם ככולם במרכזי סחר ועל נתיבי הסחר העיקריים. במאה ה־14 השתלטה על חבל ווהלין הנסיכות הגדולה של ליטא, שהשתרעה באותם ימים מהים הבלטי ועד הים השחור. בשנת 1385 נישאה יַדִויגָה, מלכת פולין, ליַגיֵילֹו, שליט ליטא, ומאותה עת היה לשתי המדינות שליט אחד. כמאתיים שנה לאחר מכן, בשנת 1569, אוחדו שתי המדינות והיו למדינה אחת. בתחילת המאה ה־16 השתייכה טריסק לנסיכים לבית סאנגושקו, ולאחר מכן לאצילים לבית אוסולינסקי.

עדויות מוצקות ראשונות לקיומה של קהילה יהודית בטריסק הן מן המאה ה־16, על פיהן הוקם בעיירה במאה זו בית־המדרש, ששימש את תושביה גם כבית־כנסת עד לחורבנו במלחמת העולם השנייה. ידוע גם כי בשנת 1577 שילמו יהודי טריסק חמישה־עשר זהובים מס גולגולת, וכי בסוף המאה ה־16 פעל בטריסק הסוחר והחוכר היהודי אברהם בן־שמואל, שכונה בתעודות מאותה התקופה 'האדון הנכבד מאוד'. באותה עת נשלחו מטריסק סחורות לַדנְציג, היא גְַדנְסְק, שהייתה עיר הנמל החשובה ביותר של הממלכה בים הבלטי.

בגזירות ת"ח ות"ט (1648–1649) פרעו הקוזקים בפיקודו של בֹּוגַדן חְמֶלְנִיצְקִי גם ביהודי טריסק. אלו, כיהודי עיירות אחרות בחבל ווהלין, השתקמו בשנים הבאות מן הפרעות. בשנת תמ"ד (1684) כיהן ברבנות בטריסק ר' יקותיאל בן־אהרן, החתום על פסק־דין בפנקס הקהילה, שהיה בנמצא גם בסוף המאה ה־19. בהתוועדות נציגי הקהילות היהודיות בחבל ווהלין בשנת 1700 הוטל על קהילת יהודי טריסק מס בסך 450 זהובים – סכום מן הבינוניים ברשימת המסים שהוטלו על הקהילות. בשנת 1759 העניק אוגוסט השלישי, מלך פולין וליטא, לטריסק זכויות לניהול אוטונומי. במפקד שנערך בשנת 1765 נמצא כי בטריסק חיו 874 יהודים בשנה זו. בשנת 1790 יצא לאור בּפֹוִריצְק "ספר הרפואות", שמחברו היהודי, ד"ר משה מְַרקוִּזי, היה תושב טריסק. הספר, שהיה מעין ספר הדרכה עממי לרפואה והיגיינה, הודפס ביידיש. באותן השנים כיהן ברבנות בטריסק ר' מרדכי ז"ק, שנתן את הסכמתו לספר. בסוף המאה ה־18 חולקה פולין בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. חבל ווהלין, ובו טריסק, נפל בחלקה של רוסיה, ששלטה בו עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

בשנות ה־30 של המאה ה־19 הגיע לטריסק רבי אברהם טברסקי, בנו של רבי מרדכי מצֶ'רנֹובִּיל ונכדו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, אשר היה תלמידם של הבעל־שם־טוב ושל המגיד ממזריץ'. רבי אברהם טברסקי הקים בטריסק את חצרו החסידית – חצר שהמשיכה להתקיים עד סוף מלחמת העולם הראשונה – ולימים נודע כ'מגיד מטריסק'. הקמת החצר החסידית, שהיו בה בית־כנסת, אולמות להתכנסות, בתי־ מגורים, בית־מרחץ ושאר מבנים, הביאה ברכה רבה לקהילה היהודית בטריסק, שכן רבים מבניה מצאו את פרנסתם הן בחצר הן באירוח החסידים הרבים שפקדו אותה. במפקד שנערך בשנת 1847 נמצא כי בטריסק חיו אז 1,062 יהודים. בב' בתמוז תרמ"ט (1889) נפטר 'המגיד מטריסק', ויום פטירתו היה עבור רבים מחסידיו ליום עלייה לרגל לקברו – אירוע שגם בו הייתה ברכה רבה ליהודי העיירה. את מקומו של רבי אברהם טברסקי ירש צעיר בניו, רבי יעקב לייב'ניו. באותה תקופה עסקו רבים מיהודי טריסק במלאכה ובמסחר זעיר, וכמה מהם עסקו במסחר של עצים ותבואות.

בקיץ 1915, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכבשה טריסק על־ידי צבאות גרמניה ואוסטרו־הונגריה, והם נותרו בה עד סוף המלחמה. מתקפת הנגד של הצבא הרוסי בקיץ 1916 קירבה את קו החזית לטריסק, ועקב כך הוחל מצב חירום בעיירה – מעשה שהביא בעקבותיו הגבלות תנועה ופגיעה קשה בפעילות הכלכלית, והגיעו הדברים עד כדי רעב ומחלות. בשנת 1917 עברה החצר החסידית לקובל הסמוכה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בנובמבר 1918, ונסיגת צבאות גרמניה ואוסטרו־ הונגריה, נמשכו הקרבות באזור טריסק, ועד תחילת שנת 1920 שלטו בעיירה לסירוגין הצבא האדום הבולשביקי, צבא ּפֶטְליוָּרה האוקראיני וצבא פולין, שקמה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסופו של דבר השתלט צבא פולין על ווהלין, וטריסק הייתה לחלק מפולין. עקב כך הגיעו לעיירה פולנים, רובם ככולם אנשי ממשל, אך רוב תושבי העיירה היו ונותרו יהודים ואוקראינים. בשנת 1921 נמנו בטריסק 2,085 תושבים, מהם 1,173 יהודים.

לפני מלחמת העולם הראשונה החלה התנועה הציונית לפעול בטריסק, ולאחר המלחמה הלכה הפעילות והתעצמה. גם תנועת 'הבּוּנְד' פעלה בטריסק, ולאחר מלחמת העולם הראשונה היו בין יהודי טריסק שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית. לפני תום מלחמת העולם הראשונה הקימו פעילים ציונים ספרייה בטריסק, ובשנת 1922 הקימו הפעילים בראשות נטע ויינר, בית־ספר עברי, שהיה מסונף לרשת 'תרבות'. גם בית ספר יידישאי, שהיה מסונף לרשת ציש"א, פעל בעיירה. בשנת 1921 החלה לפעול בטריסק תנועת־הנוער 'השומר טרומפלדור'. בשנת 1930 הקימה תנועת 'השומר הצעיר' קן בעיירה, וכמה שנים לאחר מכן עשו זאת גם תנועת 'בית"ר' ותנועת 'המזרחי'. באותן השנים החלה תנועת עלייה לפלשתינה־א"י, וכמה עשרות מיהודי טריסק עלו אליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשבר הכלכלי שפקד את העולם בסוף שנות ה־20 של המאה ה־20 לא פסח כמובן על טריסק, והביא להגירת יהודים רבים ממנה לאמריקה הצפונית ולאמריקה הדרומית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתלט הצבא האדום על ווהלין, בהתאם לחוזה ִריבֶּנטרֹוּפ־מֹולֹוטֹוב, וטריסק הייתה לחלק מברית־המועצות. באותם הימים נמלטו שישה מחברי 'השומר הצעיר' מן העיירה, ולאחר מסע רב תלאות הגיעו לפלשתינה־א"י. ב־22 ביוני 1941 פלש צבא גרמניה הנאצית לברית־ המועצות, ולאחר כמה ימים כבש גם את טריסק. כמה עשרות מבני העיירה נמלטו ממנה לתוככי ברית־ המועצות. את היהודים שנותרו פקדו ייסורים רבים, שנמשכו כ־14 חודשים. בי"ב באלול תש"ב, ה־25 באוגוסט 1942, הובלו יהודי טריסק ויהודי הכפרים בסביבתה, כמו גם פליטים יהודים שהגיעו אליה ממערב פולין, כ־4,500 איש, אל הבורות במפעל הלבנים של נטע ויינר, שם נרצחו על־ידי הגרמנים והאוקראינים. רק שלום-סם בוימל ניצל מן הטבח. כמה שעות לאחר מכן הציתו את העיירה כמה צעירים יהודים שהסתתרו בה בעת הטבח. רוב רובה של טריסק, שרוב בתיה היו בנויים עץ, חרב. בכך בא הקץ על קיום יהודי בטריסק, שנמשך כ־850 שנה. חורבן העיירה הלך ונמשך בזמן הקרבות לשחרורה על־ידי הצבא האדום, שנשלם ב־27 במרץ 1944. לאחר המלחמה סופח חבל ווהלין לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית־המועצות. לאחר תום המלחמה עלו לפלשתינה־א"י כמה מניצולי קהילת טריסק, ולאחר קום מדינת ישראל עלו אליה עוד כמה עשרות מהם עם ילדיהם. כמה מהניצולים היגרו לארצות־הברית. מאז התפרקותה של ברית־המועצות בשנת 1991 טריסק היא חלק מאוקראינה.

תיעוד וזיכרון

בשנת תשל"ה (1975) הוציאו לאור חברי ארגון יוצאי טריסק בישראל, שהוקם בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20, את ׳פנקס הקהילה טריסק׳ – ספר יזכור לבני העיירה שנרצחו בשואה ולעיירה שחרבה. עשר שנים לאחר מכן, בי"ב באלול תשמ"ה, ה־29 באוגוסט 1985, היום בו מלאו ארבעים ושלוש שנים לרצח יהודי טריסק, נחנכה בבית־הקברות ׳הדרום׳ בחולון מצבה לזכר בני הקהילה שנרצחו, אשר

עיצבה האמנית וירה ויינר, אשתו של משה ויינר ז"ל, יוצא טריסק. ביולי 1993 נסעו תשעה מיוצאי טריסק בישראל עם בני־זוגם וכמה מבניהם ובנותיהם לטריסק, וב־26 בו חנכו בה את המצבה שהוקמה על־ידי המהנדס ולדיסלב נקונייצ׳ני בגיא הרצח בעזרת תרומתם הנדיבה של שלום-סם בוימל, ניצול טריסק, ורעייתו רחל-רייצ׳ל ז"ל. יוצאי טריסק בישראל ביקשו לעשות עוד על מנת להנציח את זכר הקהילה. בראשותם של דובית בן־ארצי לבית בר ובן־ציון ויינר הם יזמו את הקמת מוזיאון טריסק ב׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'', המרכז לחקר השואה והוראתה, שנמצא במרכז הסמינרים ׳גבעת חביבה׳ – מעשה שהתאפשר הודות לתרומתם הנדיבה של שלום-סם בוימל ורעייתו רחל-רייצ׳ל ז"ל. המוזיאון נחנך ביום־הזיכרון לשואה ולגבורה תשנ"ט, 2009. עם חנוכתו נקבע כי יום הזיכרון לנרצחי העיירה ייערך מדי שנה במרכז ׳מורשת׳, סמוך ליום־השנה לרצח יהודי טריסק.

הוצאתו מחדש של ׳פנקס הקהילה טריסק׳, המעשה הנוכחי להנצחת הקהילה, התאפשר הודות ליוזמתו של בן־ציון ויינר יחד עם חברי הצוות הפעיל של בני הקהילה; הודות לתרומותיהם הנדיבות של שלום-סם ורחל-רייצ'ל ז"ל בוימל ושל בניו של חיים גלזר ז"ל, בנו של שמואל גלזר ז״ל, יוצא טריסק; והודות לעמלם של יעקב גרינשטיין, בנו של אריה גרינשטיין ז"ל, יוצא טריסק, ד"ר חיים מנדלסון, בנו של נחמן מנדלסון ז"ל, יוצא טריסק, צבי רובינשטיין, בנה של ברכה רובינשטיין לבית אורדר, יוצאת טריסק, ועוד רבים מבני הדורות השני והשלישי של יוצאי העיירה בארץ.

ראשית מעשה הייתה תרגום לעברית של הטקסטים הכתובים ביידיש, שהם כמחצית הטקסטים בפנקס. הטקסטים המתורגמים מופיעים בספר זה לצד הטקסטים המקוריים ביידיש, כאשר האחרונים מודפסים על רקע אפרפר.

הן הטקסטים המתורגמים הן הטקסטים שנכתבו בפנקס בעברית נבדקו, ובחלקם נמצאו טעויות ותמיהות למיניהן. רובן תוקנו בסיועם של דובית בן־ארצי לבית בר, בן־ציון ויינר וברכה רובינשטיין לבית אורדר וכמה מבני הדורות השני והשלישי. לצערנו חלקן נותרו גם במהדורה זו, שכן האנשים שיכלו לסייע בתיקון הטעויות וביישוב התמיהות אינם עמנו עוד. הטקסטים המופיעים בספר נכתבו על־ידי עשרות אנשים, איש איש וסגנונו, איש איש ושיטתו. ואף שערכנו אותם כמיטב יכולתנו והתאמנו אותם לנוהגי הכתיבה של ימינו, הותרנו את הטקסטים העבריים בסגנונם, דומים מאוד לכפי שנכתבו. את רשימת בני הקהילה ובני הכפרים בסביבת טריסק שנרצחו בשואה עדכנו ככל שיכולנו. גם לאחר מעשה זה נותרה הרשימה חסרה, חסרה מאוד, וגם בה נותרו טעויות ותמיהות שלא יכולנו ליישבן.

בפנקס המקורי הופיעו כמה הערות שוליים. אלו מובאות גם במהדורה הנוכחית ומסומנות בכוכביות. לאלו הוספנו במהדורה הנוכחית הערות שוליים רבות, שרובן ככולן נועדו להבהיר לקוראים את שהיה ברור ומובן לכותבי הפנקס ועורכיו. הערות שוליים אלו הן של דובית בן־ארצי לבית בר ובן־ציון ויינר, של ד"ר לאה גרפינקל, המתרגמת מיידיש לעברית, של רות מגידס, עורכת־הלשון, ושל העורך, ד"ר חיים מנדלסון. הערות שוליים אלו מסומנות במספרים.

את הפנקס המקורי עיטרו ציורים של וירה ויינר ואיורים של עקיבא טונה. רובם מובאים בספר זה, כמו גם ציורים נוספים של וירה ויינר. בפנקס המקורי שולבו תמונות רבות, שלצערנו הודפסו באיכות לא טובה. הצלחנו לאתר חלק גדול מהתמונות המקוריות, ורובן מובאות בספר זה. כמה מהתמונות הנמצאות בפנקס המקורי שלא הצלחנו לאתר את מקורן מובאות גם במהדורה זו למרות איכותן הפחותה, וזאת בשל חשיבותן. במהלך העבודה אספנו תמונות רבות נוספות, כמו גם מסמכים שונים. בנוסף לתמונות ולמסמכים שקיבלנו מיוצאי טריסק ומצאצאיהם קיבלנו גם כמה תמונות ומסמכים מיצחק מאיר טברסקי, צאצא של רבי אהרון מצ'רנוביל זצ״ל, שהיה אחיו הבכור של רבי אברהם זצ״ל, המגיד מטריסק, ומבַּ ְר טֹוש מָ יֶבְ סְ קִ י, נינו של ָו לֶ נְטִ י זוּטֵ ֶר ק המנוח, שהיה מפקד משטרת טריסק עד לכיבושה על־ידי הצבא

האדום בספטמבר 1939. מובן שלא יכולנו להציג את כולם בספר זה, ואנו מקווים כי השכלנו לבחור. בתמונות רבות מופיעים רבים מבני העיירה שנרצחו בשואה, ותמונות אלו הן להם יד זיכרון, גם אם צנועה. בכיתובים הנלווים אל התמונות ציינו את הירצחם בשואה. בשמות של בנות העיירה המופיעות בתמונות רשמנו את שמות נעוריהן ואת שמות משפחתן לאחר נישואיהן.

תוכן העניינים מובא בסוף הספר, כבמהדורה המקורית. שמות הטקסטים שהופיעו באותה מהדורה ושמות מחבריהם מודפסים בשחור. השמות העבריים של הטקסטים שנכתבו ביידיש מודפסים באפור. הסיוע שקיבלנו מדובית בן־ארצי לבית בר, מבן־ציון ויינר ומברכה רובינשטיין לבית אורדר בהוצאת מהדורה זו של הפנקס לא יסולא בפז. רבים מבני הדורות השני והשלישי סייעו בידינו בחיפוש תמונות ומסמכים, בניסיון להבהיר פרט זה או אחר ובעצה טובה. תקצר היריעה מלהזכיר את כולם, אך תודתנו הרבה נתונה להם. אנשי 'מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'' עזרו רבות בהכנת מהדורה זו וליוו אותה, ועל כך אנו מלאי תודה. רוב תודות למתרגמת מיידיש, ד"ר לאה גרפינקל, לעורכת־הלשון, רות מגידס, ולמעצבת, מירה זילברמן. יהא הספר אות וסימן למעשיהם. יעמדו כולם על הברכה. אנו מקווים כי הוצאת המהדורה המחודשת של ׳פנקס הקהילה טריסק׳ תקל על בני הדורות השני והשלישי, כמו גם על הדורות הבאים, לקרוא אותו. ואם יהיה בכך להוסיף להנצחת בני הקהילה שנרצחו בשואה ולהנצחת הקהילה והעיירה – דיינו.

חיים מנדלסון

דבר "מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'"

"לְ מַ ַע ן יְֵד עוּ דֹּו ר ַא חֲ רֹו ן בָּ נִים יִוָּלֵ דוּ יָֻק מוּ ִו יסַ פְּ רוּ לִ בְ נֵיהֶ ם" (תהלים ע"ח, ו')

ספר זה מספר את סיפורה של קהילת טריסק, ועל חיבורו עמלו שלושה דורות. הוא פונה אל הדורות הבאים, אל אלה שעוד יבואו מצאצאי העיירה טריסק שבחבל ווהלין ולכל מי שיתעניין בעתיד במורשת העיירה היהודית בכלל וטריסק בפרט.

ספרי קהילות רבים נכתבו בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 על ידי יוצאי הקהילות השונות, אשר הבינו כי בית סבא וסבתא, אבא ואימא, שעזבו בהחלטתם לעלות לארץ־ישראל או להגר למדינות אשר מעבר לים, חרב בתקופת השואה. החורבן היה מוחלט, הן חורבן אנושי – השמדתן של משפחות שלמות, הן חורבן פיזי ורוחני – אבדון של חיים יהודיים מלאים ועשירים, שהתקיימו למעלה מ־800 שנה באזורים אלה, של עיירות וקהילות אשר מרבית תושביהן היו יהודים. כזו הייתה הקהילה בטריסק, אשר למעלה ממחצית מתושביה היו יהודים.

הבית חרב. האפשרות להחיות אותו ולהקימו מחדש ניתנה רק בדפי הספר, בעזרת זיכרונות, סיפורים, שירים ומעט התמונות שנשארו לאנשים אשר באו לפני המלחמה ואחריה. המעטים שנותרו הרגישו שהם מחויבים להנציח ולהזכיר את המתים, לספר את סיפורם ואת סיפור העיירה, ובכך לקיים את מצוות 'זכור' ואת המצווה 'והגדת לבנך', העומדות בבסיס התרבות היהודית.

בהוצאת מהדורה שנייה זו ממשיך דור הבנים אשר נולד כאן בארץ־ישראל לספר את הסיפור ולהגיש אותו לדורות הבאים, ובכך ייחודו. דור הבנים ביקש להרחיב את הכתוב על־פי עדויות שנוספו, וכן לתרגם מיידיש ולבאר ולהתאים את הטקסטים העבריים למוסכמות הכתיבה העכשווית. חידוש הספר התאפשר בזכות הקשר ההדוק בין יוצאי העיירה וצאצאיהם ובין מרכז ׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ׳׳. המרכז מנציח את העיירה טריסק בתערוכת קבע על־שם מרדכי אנילביץ', ובמסגרת הכנתה נערך בו תחקיר ונאספו עדויות על העיירה והחיים היהודיים, על שלל ההיבטים שבהם, בדגש על אנשים ומשפחות שחיו ופעלו בעיירה. עדויות וסיפורים אלו מופיעים בחלקם בספר.

בכל שנה, ביום שישי האחרון של חודש אוגוסט מגיעים צאצאי טריסק, על משפחותיהם, למרכז ומציינים את יום־הזיכרון למותם של יהודי העיירה אשר חרבה בי"ב באלול תש"ב, ה־25 באוגוסט 1942. התערוכה הקבועה, ציון יום־השנה וספר זיכרון מכובד זה הם הערובה שעוד דורות רבים של צאצאי טריסק יכירו את סיפור אבות אבותיהם ויהיה לאל ידם להעבירו הלאה "למען ידע דור אחרון". תודה רבה לצוות הפעיל של צאצאי טריסק על שיתוף הפעולה הפורה.

תודה ליונת רוטביין, אוצרת ׳מורשת׳, על הסיוע באיתור תמונות ומסמכים ולדלית קוגן בן־חמו, מנהלת ההוצאה לאור ב׳מורשת׳, אשר ליוותה את המלאכה.

בשם צוות מרכז ׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'׳,

מאיה ואן אק ארגוב, מנכ"ל.

עמוד זה הוא העתק מן המהדורה המקורית של הפנקס

שוין דריַי און דריַיסיק יָא ר ַא ז די קהילה-קדושה טריסק איז אומגעקומען דורך די נַאצים

און זייערע בַאהעלפֿערס ימ"ש. שטורמישע יָארן ווָאס הָאבן זיך ָאנגעהויבן מיט געוויין און שרעק און קָאשמַארן אין לעבן פֿון די איבערגעבליבענע פֿון דער קהילה, ווי אין לעבן פֿון ַא סך פֿון אונדז. ַא תקופה פֿול סיַי מיט מלחמה-גרויל, סיַי מיט גרויסע היסטָארישע געשעענישן – די מפלה פֿון די נַאצים און דָאס אויפֿשטיין פֿון מדינת-ישראל און דער ניצחון איבער אונדזערע פֿיַינט. און אין משך פֿון ָאט די ַאלע יָארן און לענג-אויס פֿון ָאט דער דָארנדיקן וועג, הָאבן ניט פַֿארגעסן די קהילה-ליַיט זייערע טיַיערע, פונקט ווי דָאס פָֿאלק הָאט ניט פַֿארגעסן זיַינע קדושים. און פונקט ווי דָאס ַאלץ איז ערשט-נעכטן געשעען: דָאס שטעטל און די מענטשן, דָאס איַינגעווָארצלטע היימישקייט, ָאבער אויך דער ענגער קריַיז ווָאס שליסט דיך, און דו רַאנגלסט זיך און בַאמיסט זיך ַארויס פֿון אים; דָאס טרוימען און שטרעבן און הָאפֿן פֿון לעצטן, יונגן דור אין שטעטל, און דָאס נעבעכדיקע לעבן און שרעקליכער טויט.

ווי ס'ווָאלט ערשט-נעכטן געשעען. ַא נעכטן ווָאס שמועסט זיך ַאדורך מיט היַינט, ווי למשל עבר און קעגנווָארט בַאגעגענען זיך. ס'קלונגט אפשר ווי פֿרַאזעָאלָאגיע. אין אמתן איז עס ַאן אויסדרוק פֿון לעבן פֿון דורות, ווָאס יעדער דור דַארף לערנען. איז דָאך יעדער ייִדישער דור ַא רינגל אין איין לַאנגער קייט, רינגלעך ווָאס זענען ָאפֿט אזוי ענליך איינס צום צווייטן. אפשר וויַיל "אין יעדן דור וויל מען אונדז אומברענגען". דָאס דערנענטערט דיך צו דעם וויַיטן, ָאדער נָאענטן עבר. פונקט ווי דו ווָאלסט לעבן זיַין לעבן. זיַינע שרעק. א מָאל אויך שטַארבן זיַין טויט.

דָאס ַאלץ כדי דו זָאלסט לערנען ווי ַאזוי צו לעבן און ווי ַאזוי ניט צו שטַארבן. דערפַֿאר איז ניט ַאזוי וויכטיק די ציַיט ווָאס גייט פַֿארביַי. ַא מָאל וויַיזט זיך דיר אויס די ציַיט ווי איין פרשה פֿון שווַאכקייט- צוליב-גבורה, פֿון בטלנות-צוליב-מעשים. אפשר, אויב מיר וועלן דָאס וועלן פַֿארשטיין, וועלן מיר אויך פַֿארשטיין דעם פשט פֿון "נצח ישראל" – און אין ָאט דער ליכט דערזעען מיר פלוצים דריַי-און-דריַיסיק יָאר – ווי דעם נעכטן. און דו געדענקסט דעם קלענסטן פרט.

פֿון די ווערטער פֿון ר' ישראל בעל-שם-טוב: אין געדענקען ליגט די גאולה. היַינט פֿילן מיר אין דעם זָאגעכץ ַא מער-ממשותדיקייט. דָאס געדענקען קומט ניט אונדז ָאפצושווַאכן, אונדז פַֿארווַאנדלען אין בַאקלָאגערס, אונדז ָאנפֿילן מיט פחד, ָאדער – אויפֿלעבן אין אונדז דָאס געדעכעניש פֿון די קדושים – און ניט מער. דָאס געדענקען קומט אונדז קודם-כל דערמַאנען, ַאז מיר דַארפֿן גובר זיַין און ווערן שטַארקער. ַא מין בשורה ווָאס דערטרָאגט זיך צו אונדז פֿון שרעקליכן טויט פֿון אונדזערע קדושים, ַא מין צוואה "חזק חזק ונתחזק" – ווי ייִדן ענדיקן ַא פרשה. ָאדער, ווי די ווערטער פֿונעם דיכטער: "און מיט זייער טויט הָאבן זיי אונדז בַאפֿיילט דָאס לעבן".

ס'ווילט זיך מַאכן ַא פשט'ל אויף ָאט-דעם ווערטל, לויטן שטייגער פֿון די חסידישע צדיקים: שטענדיק, ווען מיר געדענקען אונדזערע קדושים – און נָאך מער ווי מיר געדענקען זיי, קומען זיי דערמַאנען אונדז דעם וועג צו דער גאולה. און דָאס טַאקע הָאט געמיינט דער בעל-שם-טוב: אין געדענקען, ליגט די גאולה.

איז ווען דו פרוּווסט ארויסברענגען זכרונות פֿון יענעם טויטנטָאל; ווען דו בלעטערסט ַא יזכור-בוך, לייענסט וועגן קליינע שווַאכע מענטשעלעך, ווָאס גַאנץ ָאפֿט זענען זיי געווען גָאר גרויס; לייענסט וועגן זייערע קליינע מעשים ווָאס ָאפֿטמָאל זענען זיי געווען זייער גרויס און חשוב און מענטשלעך, די פֿרוכט פֿון ַא גרויסער אהבת-ישראל, ווָאס וועט אונדז נָאך ביַישטיין ַא סך יָארן – זָאלסטו וויסן זיַין ַאז ניט קיין קלָאגבוך הַאלסטי אין דיַין הַאנט; זייער ַא סך פֿון דער געשיכטע פֿון דיַין פָֿאלק איז אריַינגעוועבט דרין, און, ווער ווייסט, אפשר איז עס פֿון יענע ביכער ווָאס וועלן ווירקן אויף די קומענדיקע ייִדישע דורות; ווָאס פֿון זיי וועט מען שעפן גלויבן און מוט און דָאס וויסן צו לעבן און זיַין לדורי-דורות.

מאז הושמדה הקהילה הקדושה טריסק בידי הנאצים ועוזריהם, שֶחֵֶרם עליהם, ועד להופעת ספר זה לזכרּה, עברו כשלושים ושלוש שנים – שנים סוערות שתחילתן בבכי וחרדה וסיוטי־ליל בחיי השרידים, אנשי הקהילה החיים עמנו כיום הזה, כבחיי רבים מאוד מאתנו. תקופה הרת אימי־מלחמות מכאן, ומאורעות היסטוריים כבירים – תבוסת הנאצים, הקמת מדינת ישראל והניצחון על הקמים עלינו לכלותנו – מכאן. ובמשך כל השנים האלו ולאורך כל דרך־החתחתים הזאת לא שכחו בני הקהילה את יקיריהם, כשם שהאומה כולה לא שכחה את קדושיה. כאילו היה זה רק אתמול: העיירה והאנשים, השורשיות והביתיות הללו, אך גם המעגל הצר הסוגר עליך ואתה מתאמץ ונאבק להימלט מתוכו; החלומות והשאיפות והתקוות של דור צעיר אחרון בעיירה; ומעל הכול: החיים העלובים והמוות האיום. אכן, היה זה רק אתמול. אך תמול המביע אומר להיום. משל עבר והווה נושקים זה לזה. אין אלו מילות מליצה, כפי שנדמה אולי. מבטאות הן הווי ומציאות של דורות, שחייב כל דור ודור ללומדו מקודמיו, שכן כל דור בישראל חוליה הוא בשרשרת אחת ארוכה, ולעתים כה דומות החוליות זו לזו. אולי מפני שבכל דור ודור קמים עלינו וכו'. זה מקרב אותך אל העבר הקרוב או הרחוק. משל אתה חי את חייו, פחדיו, לעתים גם מת את מותו. ללמדך כיצד לחיות ולהעמיק שורשים ואיך לא למות.

מטעמים אלה ואחרים אין ערך לזמן העובר. יש ואתה רואהו כמסכת אחת של חולשה־צורך־גבורה, של מחדל־צורך־מעש. אפשר שאם נשכיל להבין זאת, נבין גם את המשמעות של 'נצח ישראל' – ושלושים ושלוש שנים שעברו נראות לך לפתע, באור זה, כיום אתמול, שאין בו כדי למחוק מזיכרונך את הפרט הקל ביותר.

מאמרותיו של רבי ישראל בעל־שם־טוב: "בזכירה טמונה הגאולה". כיום אמרה זו מוחשית מתמיד: אין הזכירה באה להחלישנו או להפכנו למקוננים או לזרוע פחד בלבבות או להחיות בלבנו את זכר הקדושים ותו לא. היא באה בראש וראשונה להזכירנו כי שומה עלינו לגבור ולהיות חזקים יותר, ויש בכך משום בשורה המשתמעת ממותם המחריד של קדושינו, מעין צוואת 'חזק חזק ונתחזק', כדרך שיהודים מסיימים קריאת פרשה. או כדברי המשורר: "ובמותם ציוו לנו את החיים".

ומתחשק מאוד לפרש אמרה זו כדרך שצדיקי החסידים היו עושים זאת: מדי זכרנו את קדושינו – ויותר משאנו זוכרים אותם – באים הם להזכיר לנו דרכי גאולה מה הן. וזה שאמר הבעל־שם־טוב: בזכירה טמונה הגאולה.

לפיכך, כאשר אתה מנסה להעלות זיכרונות מעמק הבכא ההוא, כאשר אתה יושב ומעלעל בדפי ספר לזכרם, קורא על אנשים קטנים, כביכול חסרי־אונים, שלעתים היו אנשים גדולים ונעלים, אתה קורא על מעשיהם הקטנים שלעתים היו גדולים וחשובים ואנושיים לאין ערוך, פרי אהבת ישראל נפלאה שעוד הרבה שנים ויובלות נתברך בה – דע לך, כי לא ספר בכי ומספד אתה מחזיק בידך. הרבה מאוד מקורות ַעמך מקופל בו, ואפשר שזהו גם מאותם הספרים אשר ישפיעו על הדורות הבאים בישראל, אשר מהם ישאבו עוז ואמונה והידע להתקיים ולחיות עד דור אחרון.

קהילה מופלאה הייתה טריסק הקטנה, ומופלאים היו האנשים בה. צדיקים, מגדולי מנהיגי החסידות מכאן, ומשוררים וסופרים דגולים ומשכילים ומפיצי תרבות וקידמה מכאן; נושאי דגל היידיש ונושאי דגל העברית. ומצויים בה: כל השמאל שבקרב יהדות פולין התוססת, הדואג לשיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי של יהודים בכל מקום שבו הם חיים, והציונות הענפה, על מחנותיה ודגליה, המאמינים שאין תקומה לעם אלא על אדמת מולדתו ועושים במרץ רב בכיוון זה. לכאורה אלה ואלה, גורל עמם הדאיגם, אך מי חכם וידע את הבאות? טבעי שכל צד ביקש למשוך את העם אליו, לדרך בה הוא הלך והאמין, ועל כך הקטטות המרובות, ממש כאבנים ההן של יעקב אבינו שרבו ביניהן "עליי יניח

ַא וווּנדערליכע קהילה איז געווען די קליינע טריסק, מיט וווּנדערליכע מענטשן. צדיקים, פֿון די גרעסטע חסידישע מנהיגים – און געבענטשטע דיכטער-שריפֿטשטעלער-משכילים- קולטורטרעגער; פָֿאן- טרעגער פֿ ון ייִדיש און פֿ ָא ן-טרעגער פֿ ון עברית. דו געפֿ ונסט דָא פֿ ון גַא נצן לינקן פֿ ליגל ווָא ס הָא ט געווימלט אין שפרודלדיקן פוילישן ייִדנטום, ווָאס זָארגט פַֿארן ווירטשַאפֿטליכן-געזעלשַאפֿטליכן- קולטורעל לעבן פֿון ייִדן, אומעטום וווּ זיי לעבן – און דער צעצוויַיגטער ציוניזם אין ַאלע זיַינע שאטירונגען, ווָאס גלויבן ַאז דָאס אויפֿלעבן פֿון פָֿאלק וועט קומען נָאר אויף זיַין אייגענעם בָאדן אין זיַין אייגן לַאנד. און טוען אין ָאט דער ריכטונג. אייגנטליך, סיַי די סיַי די זענען געווען בַאזָארגט פֿון ייִדישן גורל – ָאבער ווער הָא ט געקָא נט פֿ ָא ראויסזען די צוקונפֿ ט? יעדער צד הָא ט זיך בַא מיט צוציען דָא ס פֿ ָא לק צו זיך, אויפֿ ן וועג- ַארויף אין וועלכן ער הָאט געגלויבט – און דעריבער דָאס ַאמפערן-און-קריגן זיך, ממש ווי ס'הָאבן זיך געקריגט צווישן זיך די שטיינער פֿון יעקב אבינו, "אויף מיר זָאל לייגן דער צדיק זיַין קָאפ", ביז גָאט הָאט זיי פַֿארווַאנדלט אין איין גרויסן שטיין...

ווָאס שייך מיך – שטעל איך אין דער ערשטער רייע יענע ַאלע ייִדן און נשים צדקניות, רחמנים בני רחמנים, ווָאס הָאבן געטון איבער זייערע כוחות כדי מקיים זיַין דעם פסוק "וחי אחיך עמך": סרוליק רָאזנפֿעלד, דער קליינער טַאנדייט-שניַידער, ווָאס פֿון זיַין "רחבותדיקער" דירה הָאט ער ַא הַאלבע פַֿארווַאנדלט אין ַא גַאסט-הויז פַֿאר קרַאנקע קבצנים, און יעדן טָאג געקליבן און געווָארפֿן פֿון די סעניקעס, זיי גערייניקט און געלופֿטערט; מלכה די רַאדָאוויטשערן, די וווּנדערליכע מכניסת-אורחים; ר' שמואל פֿרישבערג – דער "מלווה", העלפֿ נדיק ַא זוי-ַא רום בַא דערפֿ טיקע; רבקה פֿ רישבערג און סָא סל די "זָא גערן", ווָא ס הָא בן געשלעפט, אין היץ און אין קעלט, פֿולע קוישן פַֿאר נויטבַאדערפֿטיקע, און נָאך און נָאך. און ס'פַֿארגנבהט זיך אין דיר ַא געדַאנק: ווי ַאזוי ווָאלטן זיך געפֿילט דָא, אין מדינת-ישראל, היַינט-צו-טָאג, ניַיע עולים, ווען זיי ווָאלטן זיך בַאגעגנט, פנים-אל-פנים, מיט ַאזַא-מין אהבת ישראל?

וווּ זענט איר, קליינע-גרויסע מענטשן פֿון קהילה-קדושה טריסק? ָא, הלוואי ס'זָאלן זיך מערן ייִדן ווי איר זענט געווען, אין היַינטיקער מדינת-ישראל.

קליינע מצבות פרוּוון מיר אויפֿשטעלן דערמיט צון איַיער ַאנדענק. יהי רצון, ַאז איַיער גיַיסט זָאל ַארומשוועבן צווישן אונדז און זָאל זיַין צוזַאמענגעבונדן מיט אונדזער לעבן אויף אייביק.

נתן ליבנה

משה צוויק, עגלונו של הרבי ושומר העיירה

הצדיק את ראשו", עד שהפכן אלוהים לאבן אחת גדולה... אשר לדידי – הריני מעמיד בשורה ראשונה את כל אותם יהודים ונשים צדקניות, רחמנים בני רחמנים, אשר עשו כמיטב יכולתם, אם לא למעלה מזה, כדי לקיים "וחי אחיך עמך": ישראל'יק רוזנפלד הצנום והגמגמן, החייט הפשוט, אשר את מחצית דירתו 'המרווחת' הפך למלון־אורחים לכל נדכה וזב, ודאג יום־ יום לפלות במו ידיו את המזרונים ולאווררם בשמש; מלכה מהכפר רדוביץ' – מכניסת האורחים הנפלאה; רבי שמואל פרישברג – ה'מלווה' לרבים וכך מקיים נפשות בטריסק; רבקה פרישברג וסוס'ל 'זָאגערן', הסוחבות סלים לנצרכים גם כשמשתוללת סערת שלג בחוץ, ועוד ועוד. ומתגנבת המחשבה בלב: איך היו מרגישים כאן במדינת ישראל כיום הזה עולים חדשים, לו נפגשו פנים אל פנים עם אהבת ישראל שכזאת? ַאיְּכֶם האנשים הקטנים־הגדולים של קהילת הקודש טריסק? הו, מי ייתן וירבו כמותכם בישראל של היום!

מצבות קטנות אנו מנסים להקים בזה לזכרכם. יהי רצון שרוחכם תהא שורה בקרבנו וצרורה בצרור חיינו לעד.

נתן ליבנה

מימין: גד פרישברג ופועה חייט-סגל.

פועה הייתה בתה של חנ׳קה חייט, שהייתה אחותו של הסופר זישה ויינפר. היא נישאה לנחום סגל בזמן הכיבוש הסובייטי.

שניהם נרצחו בשואה. התמונה צולמה ב־21 במאי 1939.

הדרך לקובל בחורף טוניה טפר-פרישברג בטיול חורף

מראה של טריסק

העיירה

דאָ ס שטעטל

טריסק אין די ענציקלָא פעדיעס

טריסק (טורזשיסק) – ַא שטעטל אין ווָאלינער גובערניע, קָאוועלער אוּיעזד. 18 קילָאמעטער צו דרום-מערב פֿון דער אוּיעזד שטָאט, ביַים פָאסט-טרַאקט צו דער שטָאט וולַאדימיר ווָאלינסקי, ביַים טיַיך טוריע.

הָאט עקזיסטירט שוין אין 11טן יָארהונדערט. אין יָאר 1097 הָאבן די פֿירשטן וואלאדאר און ווַאסילקָא ַארויסגעפָֿאדערט פֿון דָארטן די שולדיקע אין בלינד מַאכן ווַאסילקָאן.

אין יָאר 1205 הָאבן עס איַינגענומען די ליטווינער. אין יָאר 1515 הָאט סיגיזמונט דער 1טער ַאוועקגעשענקט טוריסק דעם פֿירשט טַאנגושקָא. אין יָאר 1759 הָאט דָאס שטעטל בַאקומען דָאס מַאגדעבורגער רעכט (שטָאטישע זעלבסט פַֿארווַאלטונג) פֿון דעם קרול ַאווגוסט דעם 3טן.

אין דער איצטיקער ציַיט איז דָא ס ַא ן ָא רעם, ָא פגעלעגן שטעטל, מיט 2872 איַינוווינער, 2 פרַאווָאסלַאוונע קלויסטערס*, ַא קלויסטער-פַארַאפֿיַאלע שול, 2 ווַאסערמילן, 4 יַארידים. אין מיטן שטעטל – רואינען פֿון ַא גרויסן געמויערטן שלָאס.

אין יָאר 1890 איז דָא געפֿונען געווָארן ַא מטבעות-אוצר. פֿון די קלויסטערס איז איינער (דער פרעָאברַאזשענסקי) אויפֿגעבויט געווָארן אין 16טן יָארהונדערט. ענציקלָא פעדישער ווערטערבוך , (רוסיש)

ארויסגעבער : פֿ . ַא . ברָא קהאוז און י. ַא . עפֿ רָא ן. ס. פעטערבורג (1902). טריסק (טורזשיסק) – אין דער עפָאכע פֿון דער פוילישער רעפובליק, ַא שטעטל פֿון ווָאלינער ווָאיעווָאדשַאפֿט, לודמירער פָאוויאט.

אין יָאר 1765 הָאבן אין טוריסק געוווינט 874 ייִדן. היַינט – ַא שטעטל פֿון ווָאלינער גובערניע, קָאוועלער אוּיעזד.

נָאך דער רעוויזיע אין יָאר 1847 איז די "ייִדישע בַאפֿעלקערונג" בַאשטַאנען פֿון 1062 נפשות. נָאך דער ציילונג אין יָאר 1897 הָאבן אין טוריסק געוווינט 2938 איַינוווינער, דערונטער 1713 ייִדן. ייִדישע ענציקלָא פעדיע (רוסיש). אונטער דער רעד פֿ ון ל. קַא צענעלסָא ן (בערך 1908).

טריסק באנציקלופדיות

טוריסק (טורז'יסק) – עיירה בחבל ווהלין, במחוז קובל. שוכנת שמונה־עשר קילומטרים מדרום־ מערב לאזור העיר, על מסלול הרכבת המוביל לעיר ְולִַדימִיר־וֹולִינסְקִי, היא לוְּדמִיר, ליד נהר הטוּריָה. העיירה קיימת מאז המאה ה־11.

ב־1097 דרשו הרוזנים ולדר ווסילקו מאנשי המקום לקבל לידיהם את אלה שנחשדו בכך שעיוורו את וסילקו.

ב־1205 נכבשה העיירה בידי הליטאים. ב־1515 העניק המלך זיגמונד הראשון את העיירה במתנה לרוזן טנגושקו.

ב־1759 קיבלה העיירה זכויות מגדבורג (זכויות לניהול אוטונומי של העיירה) מידי המלך אוגוסט השלישי.

כיום טריסק היא עיירה ענייה ונידחת המונה 2,872 תושבים. יש בה שני מנזרים פרבוסלאבים*, בית־ ספר עדתי לנזירים, שתי טחנות־מים וארבעה ירידים.

בטבורה של העיר מונחות הריסותיו של ארמון גדול מוקף חומה. ב־1890 נמצא בין ההריסות אוצר מטבעות.

המנזר הפרברז'נסקי נבנה במאה ה־16. מילון האנציקלופדיה (רוסית), מוציאים לאור: פ"א ברקהוז וי״א אפרן, סנט פטרסבורג (1902) טוריסק (טורז'יסק) – בתקופת הרפובליקה הפולנית הייתה העיירה טוריסק (טורז'יסק) נתונה תחת ממשל ווהלין במחוז לודמיר.

ב־1765 גרו בטוריסק 874 יהודים. כיום זוהי עיירה בחבל ווהלין, במחוז קֹובֶל.

לאחר סדרת התיקונים שהותקנו ב־1847 מנתה האוכלוסייה היהודית 1,062 נפשות, ולפי המפקד בשנת 1897 טוריסק מנתה 2,938 תושבים ומתוכם 1,713 יהודים.

אנציקלופדיה יהודית (רוסית) בעריכת ל' קצנלסון (1908 בקירוב)

טריסק – ַא ישוב פֿון שטָאטישן טיפ, דער צענטער פֿון טריסקער רַאיָאן, ווָאלינער ָאבלַאסט. ליגט נעבן טיַיך טוריע (בַאסיין פֿון פריפעט). ַא בַאן-סטַאציע ביַי קָאוועל-וולַאדימיר ווָאלינסקער בַאנליניע, ַא פוטער-זַאווָאד, ַא מיטלשול, ַא קולטורהויז און ַא ביבליָאטעק. אין רַאיָאן: פַֿארזיי פֿון קערנער-קולטורן (קָא רן, ווייץ, גערשטן, הָא בער, קוקורידזע), פֿ לַא קס, צוקערבוריקעס, קַא רטָא פֿ ל. פֿ י-הָא דעווַא ניע פֿ ַא ר מילך און פֿ לייש.

גרויסע סָא וויעטישע ענציקלָא פעדיע, צווייטע אויפֿ לַא גע. מָא סקווע (1956). תחנת־הרכבת של טריסק

טריסק – יישוב בעל אופי עירוני. המרכז של אזור טריסק, חבל ווהלין. היישוב נמצא סמוך לנהר הטוריה (אגן נהר ּפְִריְּּפְיַאט). במקום יש תחנת־רכבת על המסילה קובל–ולדימיר־וֹולינסקי, היא לודמיר, בית־ חרושת לפרוות, בית־ספר תיכון, בית־תרבות וספרייה. באזור מגדלים גרעינים (שיפון, חיטה, שעורה, שיבולת שועל, תירס), פשתן, סלק־סוכר, תפוחי־אדמה, גידולים המתאימים לחלב ולבשר. האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מהדורה שנייה, מוסקבה (1956).

הכניסה לטריסק מכיוון קובל

ל' אוליצקי

טריסק: אנשים ונוף

טריסק שוכנת על גדות הנהר (או הנחל) טוריה. גילה (היהודי) הוא כשמונה מאות וחמישים שנה. מקיפות אותה שלוש ערים ווהליניות גדולות יותר: קובל, שפעם יצא לה שם בזכות 'הרב הקובלאי' שלה, ולאחרונה עד לשואה – בזכות הגימנסיה 'תרבות'; לודמיר, שיצאו לה מוניטין בגלל 'הבתולה מלודמיר', שלבשה טלית־קטן והניחה תפילין כגבר, ועלתה לבסוף לארץ־ישראל, וכאן קִברה; ומָצֶ'יֹוב, שהתפרסמה בזכות בית־הכנסת העתיק הבנוי עץ ובזכות הרב שלה, מחברם של שני ספרים רבניים.

בעולם המשכילי נודעה טריסק הודות למשכיל הגדול שלה, הרופא המפורסם, ד"ר משה מַרקוּזי. הוא היה רופאו האישי של הפריץ הפולני, ובחסותו הדפיס בּפֹוִריצְק את 'ספר הרפואות' שלו – הספר הרפואי הראשון בלשון יידיש. בעולם החסידי הייתה טריסק לשם־דבר, כי שם השתרש נצר של השושלת הרביִית הצ'רנובילית – האדמו"ר ר' אברהמ'לה, 'המגיד מטריסק' (י"ל פרץ מזכיר אותו ב'זכרונות' וב'סיפורי עם' שלו). הוא ידוע בספר תורותיו 'מגן אברהם'. את כיסאו אחריו ירש הצעיר בין שלושת בניו – יעקב לייבּ'ניו. עליו סופר שבצעירותו ביקש להתחבר עם רוח־הנבואה כשהוא הוגה בתורה יומם ולילה במשך אלף יממות רצופות ובתעניות של חודשים רבים. לו קראו 'הרבי מטריסק'. חתונתו עם בת משושלת רביית אחרת תוארה בזמנו בפרוטרוט ב'השילוח'.

סיפרו שטריסק זכתה שזמן־מה יכהן בה כרב חתנו של ה'תוספות יום־טוב', שהיה רב בלודמיר. אפילו הצביעו על מצבה ישנה, חצייּה שקועה באדמה, כעל קברה של בת ה'תוספות יום־טוב', אלא שאזוב ועובש בני שנים רבות שוב לא אפשרו לפענח את האותיות החקוקות בה.

בין יתר הרבנים שבעיירה בימי חייו של המגיד, קנה את עולמו הרב זכריה רוזנפלד, שירש את כיסא הרבנות מאביו רבי גבריאל רוזנפלד. מלבד היותו בר־אוריין גדול, היה גם רופא־חולים, יהודים ושאינם בני־ברית. אף־על־פי שלא היה מורשה לכך, היה הולך לבית־המרקחת ומתקין בעצמו תרופות, כי חשש לרשום אותן על נייר. אמרו עליו שהוא מומחה גדול גם בשטח זה, אלא שלאחר מכן, כאשר החל לערוך בביתו 'מתנגדוּיות' אף נגד המגיד בעצמו – נמנעו החסידים מכל מגע עמו. מ'חצר' המגיד עיכבו בעדו, ואף שראו בו 'תולעת המכרסמת את הגרעינים שבלב התפוח', כיבדוהו ופחדו ממנו. היו לו מהלכים ב'ממסד' בקובל, והוא היה פודה צעירי־יהודים, תלמידי־חכמים, מידי הגויים – שחרר אותם מחובת השירות בצבא־הצאר, עד כדי פליאה, עד שהסתבך ונכשל. הוא ברח ועקר מהר לארצות־הברית והיה לרב הקהילה

היהודית בסנט־לואיס, שם פרסם שני ספרים רבניים. טריסק הייתה עיירה בנויה מעץ, נמוכה וקטנה. השקט הופרע בה לשעות רבות רק בימי הירידים ובחגים הנוצריים, כאשר על פני השאון הארצי של העיירה מילאו את החלל צלצולי הפעמונים של הכנסיות בנוהם מתכתי. אך בייחוד רעשה העיירה בימי החגים היהודיים בזמנו של המגיד, עוד בימים שלפני הרכבת. אלפי חסידים היו מתכנסים לכאן, מי בסוס ועגלה ומי ברגל. העיירה נאלצה אז להתרחב על־פי נס כירושלים מלפנים, כאשר בני־ישראל היו עולים אליה לרגל. וכך היה גם לאחר מכן, בב' בתמוז, יום פטירתו של המגיד.

השלווה הופרעה בעיירה גם כאשר פרצה בה שרפה, כאשר פעמוני הכנסיות הצטלצלו והכריזו על השרפה בצלצולי־צלצולים בעיירה גופא, בפרבר ואפילו בכפר סטאבקי הקרוב. בשנים שלאחר מכן – מרעמי החצוצרות של מכבי־האש. בעת שרפה מלאה העיירה צעקות וצווחות, קולות בכי ויללות; איצָה ריצה וסחיבת חפצים ומיטלטלים. שרפה בעיירה – הווי אומר העדר גג מעל לראש, עירֹום ויחפוּת, נדודים ומחסור, עוני וכלימה עוד הרבה שנים לאחריה. שרפות גדולות נרשמו בזיכרון ההיסטוריה של העיירה, ויש שהונצחו אף בפנקס הקהילה: 'שרפה גדולה א'' – כאשר נשרף בית־הכנסת מעץ, ושוב לא נבנה מחדש; 'שרפה גדולה ב'' או 'השרפה של שעיה לייב ברנר'ס'; 'השרפה של הרבנית'; 'שרפת המלחמה' ו'השריפה בחצר'.

המרכז, או 'עיבורה של העיר', שימשה כיכר השוק הגדולה, הנשקפת אל מול פני הדרך קובל–לודמיר. הכביש התגבן בגב־אבניו הבולטות לאורך כל העיירה כשתעלות משתפעות משני צדדיו. במרכז הכיכר עמדו בארבע שורות החנויות הבנויות לבנים. הרווח שבין השורות יצר שתי וערב; היו אלה חומות עתיקות־ימים עם גגות שחיפי־עץ, טלאי על גבי טלאי: טלאיי־עץ לבנים טריים, קשישים מהם – אפורים, ישישים – שחורים, וטלאים בעלי 'שיבה טובה' – אזוביים צהובים־ירקרקים. ציפורני הזמן גירדו זה שנים את שכבת הטיט העבה ואת גילופי־הסיד מעל כותליהם והתיישבו עליהם במלוא כובדן, עד שפה ושם נבעו בהם סדקים, כשהלבנים הגדולות, העתיקות, מנערות מעליהן אבק אדמדם.

ממול, מעברו השני של הכביש, הציצו אל כיכר השוק שתי החומות העתיקות ביותר של העיירה: מבעד לגדר־אבנים נמוכה ומלבינה, מכוסה גגון־פח ירוק – הכנסייה הפרבוסלאבית עם חלונותיה הגדולים, המרובעים; נשען על הגדר – ה'צ'אינה' (בית־התה) החדש, שנבנה בימי משפט בייליס על־ידי אנשי 'המאה השחורה' במטרה לשמש חנות כול־בו נוצרית כדי לגזול מהיהודים פרנסתם, פת־לחמם, דבר שאמנם קויים אך רק בימי הממשל הפולני־הסנטורי, שהתקיים בין שתי מלחמות העולם. ובשכנות לכנסייה הפרבוסלאבית – הקוסציול הקתולי. רציני, זועף, קירותיו גבוהים וסתומים וחלונותיו צרים – מוארכים ומחודדים. פח־גגו חום כהה, גדר־לבנים גבוהה, ולידו – בניין בפני עצמו – מגדל הפעמונים הצר והמחודד. במשולש הקדמי של גגו, מעל לגילוף – לוח שעון גדול בעל מחוגים קפואים, כאילו הורו לעולם הקתולי שהזמן עומד ואינו נע אף כמלוא הנימה.

מכיכר השוק הסתעפו רחובות העיירה. הרחוב הראשי – הוא הכביש שנמשך מ'דרך קובל' בואך ל'דרך לודמיר'; השני – רחוב המנזר. כביש העפר הבוצי שלו הוביל לכפר סטאבקי. בין העיירה והכפר, בינות לעצים מלאי קני־עורבים, הסתופף מנזר פרבוסלאבי. לפנים חיו בו נזירות. לבושן שחור היה וארוך עם אהילים לראשיהן, שכיסו על העיניים, וצלבים מעצם על החזה. בספרי־תפילות פתוחים ובפעמוני־כסף

בידיהן היו מקבצות נדבות בימי יריד. הרחוב הגדול השלישי היה רחוב מצ'יוב, שהוביל לדרך למצ'יוב שהתחילה מאחורי בית־העלמין.

מרחובות גדולים אלה הובילו שבילים ונתיבים לרחובות קטנים ולסמטאות: רחוב בית־הכנסת, משם – לסמטת קובל, הסמטה העקומה, סמטת איצ'ה אישינר, שהובילה ל'נחל קוקליר'. סמטה זו הייתה מאוכלסת נוצרים ואף־על־פי־כן נשאה שם יהודי. איצ'ה היה טבח בחצר הרבי עוד מימי המגיד. הוא נהנה מכבוד זה של רחוב על־שמו, כי זכה לאריכות ימים. הוא הצטיין גם בגננות. שתל פרחים ועצים. פעם הרכיב ענף אגס בעץ תפוח, והעץ הצמיח אגסים ותפוחים יחדיו. העץ נעלם, כמובן, כצל עובר, שכן עלול היה להמיט חרפה על חצר הרבי.

היו אלה השמות היהודיים של הרחובות. שמות רשמיים לרחובות נתנו הגרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, והפולנים – לאחר מכן. אך היהודים הוסיפו לקרוא לרחובות בשמותיהם הם. ברם, לא מניתי אלא מעט מאוד מהרחובות והסמטאות, שכן אם בעיירה היו למשל ארבע מאות בתים, הרי שהיו שם כמספר הזה סמטאות. להרבה בתים היו גם גינות־ירק מאחוריהם ורפתות לפרות ולעיזים לפניהם, עד ל'גזירת העיזים' שאסרה על היהודים לגדלן, משום שהשחיתו גינות־ירק.

בקצה העיירה, על גבעה, היה בית־הקברות הישן, מגודר בגדר קרשים. זה כמה עשרות בשנים שהוא יצא מכלל שימוש. היה בו האוהל הבנוי הלבן של המגיד בקרן־זווית קדמית; אוהלי־עץ של הרבנית ושל הבת מלכה'ניו; וסתם מצבות־אבן שהתעקמו מיושן, העלו אזוב ושקעו באדמה כדי מחציתן. היו גם מצבות שבורות, מתפוררות. ישישים היו מצביעים על אחת מאלה כעל מצבת קברה של בת ה'תוספות יום־טוב', כמסופר לעיל.

לא הרחק משם, מול הדרך למצ'יוב, היה בית־הקברות הפרבוסלאבי; למעלה, עם הדרך לקובל – בית־ הקברות הקתולי, שעמד בודד כמבצר עתיק מימי הביניים. הוא היה מלא עצים, פרחים וירק. באמצע – מעין כנסייה אשר מתאיה הבנויים השתלשלו, תלויים בשרשרות־כסף, ארונות המתים המיוחסים של החראבים (האצילים) והחראביות הפולנים.

כוורסטהאחת וחצי מהעיירה – בית־העלמין היהודי החדש, מגודר בגדר־עץ דלילה. בית־עלמין רחב־ ידיים, קרקעו חמר, שומם, רובץ – מחכה, משל הוא מזמין אליו יהודים מהעיירה: "יכולים אתם להוציא נשמותיכם הכשרות. תספיק כאן קרקע הטיט למתיכם, זכר לטיט שלא חסכו מן המתים־החיים של בני־ ישראל במצרים...".

לובה חיה הישישה, מי שהייתה פעם בלנית ואחרי־כן מלמדת־דרדקים בעיירה, הייתה מספרת שכפי ששמעה מפי ישישים עוד בהיותה ילדה, היה אי־פעם בקרבת היער בית־עלמין יהודי עוד יותר גדול, בית־ העלמין הראשון שבטריסק. היו אחרים שנתנו גם סימנים למקום קדוש זה: עשרות ראשים של מצבות שקועות המבצבצים עדיין מתוך האדמה בינות לחוחים ודרדרים ועלים יבשים, כשיניים בלסתות של חיות... נוצרים, סיפרו, פוחדים לעבור שם, מצטלבים. וכששמעה לובה חיה שכיום עוברת שם הרכבת, וכי אין זכר עוד לבית־קברות יהודי, נאנחה עמוקות: "אפילו לאחר מותם לא נותנים מנוחה ליהודים... אין זאת כי חטאנו מאוד. אין הדור הצעיר יודע לאן נעלמו עצמות אבות־אבותיהם."

אכן, לפי קנה־המידה של בתי־הקברות, הרי שחלקם של יהודי טריסק בתוך האדמה שם גדול מהחלק שהטמינו בה הגויים. בין שמספר מתיהם היה גדול יותר, בין שהם היו המתיישבים הראשונים שם. האוכלוסים היו ברובם יהודים ואוקראינים, ורק מעט מאוד פולנים, בימי מלוך הצארים, נער יִסְּפְֵרם: הכמרוּת ומשרתיה. גם בימי השלטון הפולני לא נוספו בהם הרבה: אנשי הדואר, המועצה, פקידי הרכבת

וצוות המורים של בית־הספר ה'פובשכני', אשר רוב תלמידיו היו אוקראינים ומעט יהודים ופולנים. בתי היהודים היו ברחובות הקדמיים של העיירה. במחצית השנייה של העיירה גרו הנוצרים. רחובותיהם היו נקיים להפליא, אף שמהדירים הציצו, נחרו־צרחו וצפצפו חזירים וחזירונים. הבתים כאן היו מסוידים לבן, קטנים ונמוכים, ומעל לחלונותיהם הקטנים נתלו 'כובעים' של גגות קש. מבעד לשמשות המבהיקות נשקפו עציצונים ירקרקים־פרחוניים, שהחליפו מבטים עם הירק העסיסי והפרחים שבגינות הצרות שלפניהם. מאחורי הבתים נתמשכו גני־ירקות שלרוב נסתיימו בגנים של עצי־פרי. בקיץ, כאשר בתי היהודים עמדו עירומים על קרקע אפורה, סדוקה מיובש וצמא, וכל רוח קלה הרימה את אבקּה מול השמש המלהטת – טבלו כאילו בתי הנוצרים בירוק.

בשטח העיירה היו גם כמה גני־פרי גדולים יותר, שנחכרו למשווקים יהודים: זה של ה'דיאק' ברחוב המנזר, של ה'קשיונדז' מאחורי ה'קוסציול' והגן של שרה לובה. אמנם לא גדול ביותר, אך פלאי: גן יהודי העובר מדור לדור.

הרכב האוכלוסייה היהודית היה 'כלֵי־קודש' ומלמדים, מספר מועט של סוחרי יער, לאחר־מכן בעלי טחנת־הקמח, סוחרי בקר ותבואה, אי־אלה מוכרי משקאות, מחזרים על הכפרים, רוכלי ביצים, עורות, שערות חזיר וכו', הרבה חנוונים וקצבים, עגלונים ומורים. אולם הרוב הגדול היו בעלי־מלאכה, עוזריהם ושוליותיהם – בניהם הם או של אחרים. בעלי־מלאכה מכל הענפים, שבימים ההם היו רק בעיירות היהודיות. היו גם כאלה שבמקצועם העיקרי לא מצאו פרנסה והייתה להם, לפיכך, 'הכנסה צדדית': מלמד־שדכן שאשתו עזר כנגדו במכירת חלב, חנווני־חוכר עצי־פרי ואשתו מוכרת פירות בשוק וכו'. היינו, מה שאומרים הבריות "הרבה מלאכות ומעט ברכות".

הטוריה – נחל צר ושקט, אף־על־פי שפעם היו משיטים בו דוברות בתקופת האביב, כאשר המים גאו. באביב ובקיץ – כל הקרקע כאן מימית ודלילה, ולעתים קרובות, עם שחר וערב, עולים ממנה ערפילים סמיכים־לבנבנים, וכולה שורצת צפרדעים. בערבים עולים קרקוריהן עד לב השמים וממלאים את החלל. לפיכך מטיילות כאן על רגליהן האדומות והדקות, ביישוב־הדעת ובלתי מודאגות – הציידות־המחסלות שלהן, החסידות, שהרי מזונותיהן מוכנים להן כאן מששת ימי בראשית, לדורי־דורות. חגות־מגעגעות הן אפוא בעליצות מעל לקניהן העגולים שעל גגות הקש של הגרנות: "זאטוטים, חסידונות, הא לכן זלילה: צפרדעים!"

לעתים פולחות את חלל האוויר צריחות פרא של ברווזי־בר, המתרוממים מבין ירק־הבר העבות שעל גדות הנחל ומתוך המים. בלילות קיץ מתמוגג כאן זמיר, מבין שיח כלשהו, בשירתו המשתפכת – וכה עד עלות השחר.

במקום אחד שבלב הביצה מתרומם מעין אי, שעד היום קוראים לו 'הארמון'. היה זה מבצרו הבלתי מנוצח של הפריץ. רק שביל צר, מוסתר בעשבים וסוּף, איחד את המבצר עם היבשה. הנהר חילקו, כביָד של מים, לשניים, ומאוחדים היו בגשר־סכרים, שבעזרתו אפשר היה לחסום את זרם המים בעתות מלחמה. המים התפרצו אז לגדות והשביל טבע בתוכם – והיה כלא היה. רק עוף השמים יכול היה אז להגיע אל המבצר. היאך וכיצד חרב מבצר שליטים זה – לא ידעו אפילו זקני הדור לספר. שנים ארוכות בצבצו מתוך האדמה חלקים מיסודותיו העבים והמוצקים והזכירו לנערי החדר את הכותל המערבי, להבדיל. הילכו שמועות שעדיין אפשר לחדור לתוך מרתפיו הרטובים והאפלים, אך מי פתי ויסכן את חייו, הרי שדים ורוחות

ילונו שם! ואולי מתחבאים שם גם גזלנים ומכשפות. פחד אפוא לעבור שם בערבים, אפילו בעגלות. עד למלחמת העולם הראשונה ניזונה העיירה מסיפורי אימה על המקום הזה. אישה שביקשה פעם לחסוך לה דרך וטִרחה ונעצרה כאן, ליד נחל המבצר, לחבוט את כבסיה – נחרדה פתאום: דמויות שקופות־אפלות כציפורים משונות ריחפו על פני המים והביצות. שוב לא דרכו שם רגליה לעולם. אישה אחרת – הסדין שלה נמתח על פני המים, החל להתפתל וקיבל צורה של חצי בן־אדם חצי ציפור, ולפתע התרומם ועף לו... האישה התעלפה במקום. נס שלא הרחק ממנה, במורד הזרם, כיבסה־שטפה גם אישה נוצרייה. כאשר הזרם הביא אליה את הסדין, הרגישה במתרחש, רצה אל היהודייה ועוררתה מעלפונה. סיפרו אפילו גם על מקרים שבהם נשים צעירות לאחר נישואיהן הפילו לאחר כביסה שכזו בנחל המבצר. ואכן, מה ראו אלו ללכת לשם, כלום לא ידעו שהטומאה אורבת, רחמנא ליצלן, במקום ההוא?

במקום זה נפרד הטוריה לשלושה, הלאה מכאן שוב התאחד בצורת 'שי"ן' ענקית, התמשך כנחש אל מתחת לגשר־העץ של הרכבת, כשהוא חוצה שדות תבואה ואחו, נעלם פה ושם ביער המצל ומופיע, שובב ודוחק, בחולות בואך לקובל, מטייל לו לאטו בשפלת העיר וזוחל הלאה כדי להופיע שוב אי־שם בּפ ֹולֶ סְ יֶה.

פעם, סיפרו זקנים, היה הטוריה נהר גדול מאוד. רשתות מלאות דגים היו שולים מהמים, ובפרפורם על שפת הנהר היו מכסיפים־מבריקים באור השמש. בפרוס האביב היה הנהר משתפך על גדותיו ומאיים לשטוף את כל שפלת העיירה. לבית־המדרש שבחצר היו מגיעים אז בסירות. רק סוחרי העיר, הברוקרים והסוורים היו מנצלים את הגאות לטובת עסקיהם, בשלחם דוברותיהם "עד לדנציג". אך לא לעולם רגז הטוריה. התחמם באור השמש – ונרגע. נכנס לתוך גדותיו, נכנע לרשתות הדייגים, נתן למקהלות הצפרדעים במחילותיו לשיר שיריהן – "ובואו, אנשים, נשים וטף לטבול במימיי, לשחות ולהשתובב כאוות נפשכם! הרי זה טוב ויפה!" אך פתאום – צעקה, יללה, בהלה בעיירה, אנשים רצים אל הנהר: "טבוע!", "מי?", "איפה?"

חוק ולא יעבור היה זה: מדי שנה בשנה נוטל הנהר את קרבנו מהעיירה, יהודי או נוצרי, גוי שיכור שהוכה עד זוב־דם ורץ לשכך זעמו ודמו החם בתוך המים הקרירים, או נער יהודי שהתגנב מהחדר ונחפז ללמוד לשחות על זוג שלפוחיות... שוכב לו הנער הטבוע, לאחר שנמשה מתוך המים, על הדשא הירוק או בחול הזהוב, כחול ונפוח, והטוריה – כאילו לא היו דברים מעולם, מצטחק לו לאור השמש כתינוק־שלא־ חטא...

אם כן, למה זה... התחכמו אנשים. היו תופסים חתלתול או כלבלב, קושרים לו חבל עם אבן כבדה לצווארו – והופ, לחיק־הנהר האפל. שעיר לעזאזל. יהא זה כפרתנו. יהודים לא ראו זאת בעין יפה, מעין סיבוב־ כפרות של עובדי־אלילים, רחמנא ליצלן. אך ילעגו להם משכילי העיירה כאוות־נפשם – זה הצליח! אכן סגולה בדוקה היא, והא ראיה: זה שנתיים ימים שלא היה טבוע בעיירה...

הרחק, במעלה הנהר, התרחצו הנשים בלבוש־חווה. המים שם רדודים היו. גם שאינו יודע לשחות לא יטבע שם לעולם. ובכלל לא הייתה השחייה עניין לנשים. אין זה נאה לנשי ישראל הצנועות. במקום ההוא היו מתרחצים גם, כשלא היו נשים, אנשי האינטליגנציה הנוצרית: מנהל הדואר, מנהל ה'שקולה' (בית־ הספר) ועוד. בכיכר השוק היו מספרים אפילו, ספק בלהג ספק בהשתוממות, שמנהל השקולה מתרחץ יחד עם אשתו... "רק ערל יכול לעשות זאת!" "פוי!" – ירקה אישה למשמע הדברים.

אצבע אלוקים ראו יהודים בכך שהשיקס'לה הקטנה שלהם טבעה בעת שאמּה לימדה אותה לשחות. ודווקא כלל לא היה שונא־יהודים, המנהל הזה...

יש ובערב־שבת, לפני הדלקת הנרות, כאשר שוב לא נראו הנשים על שפת הנחל, נחפזה לשם חבַריָּא של צעירי הנפחים, לשם קיצור הדרך, שהרי במילא אין מתי לשחות. רק להסתבן ולהוריד מהפנים את 'מסכת השדים' המפויחת. הציצה וראתה השמש האדומה השוקעת, הטובלת בים האש לכבוד שבת, באיזו מהירות לובשים הבחורים את לבני השבת הצחורים. מרחוק, מבתי העיירה, כבר רמזו להם נרות השבת הדולקים.

בשרוול הנחל השני, ליד הגשר ממש, ששם המים עמוקים, התרחצו הגברים. גם הם היו עירומים כביום היוולדם. תאמרו, אפשר שאישה תעבור על הגשר ותראה? וכי מי אמר לה לראות? שתסתכל לה בצד השני, על דרך־ציפור־בשמים. סמכו על צניעותה של אישה יהודייה. ואף־על־פי־כן, לא פעם התגנב מבט צעיר וחצוף לעבר נחל־הנשים. מבעד לעשב הלבינו שם כותנות ועירום ורדרד של נשים. גבר הוא חזיר. ליד הגשר השלישי עמדה טחנת־הקמח. סכרים לעצור את המים היו בכל שלושת הגשרים. הם שמרו על כך שגלגלי הטחנה לא יישארו יבשים. בעזרת הסכרים ויסת הטוחן את זרמי המים בכל ימות השנה. הטחנה הייתה שייכת לפריץ, שהחכירּה ליהודי, שהעסיק טוחן נוצרי. כאשר הכנפיים של טחנות־הרוח נחו על גבעותיהן מהעדר רוח – היו איכרי הסביבה מובילים שקי חיטה ודגן אל טחנת־המים. רק לעתים רחוקות היה גם סוחר תבואה יהודי מביא לשם עגלת גרעינים. משום מה לא ראו היהודים בטחנה עסק יהודי.

אך לא כן בשבועות שלפני חג הפסח. אז הייתה הטחנה שייכת ליהודים בלבד. הכשירו אותה כדת וכדין. מאורע חשוב בעיירה היה – הכשרת הטחנה בנוכחותו של הרבי ובהשגחתו של הדיין. אירוע חשוב לקהילה כולה – לא פחות משחשובה לחתן טבילת כלתו במקווה לפני החופה.

פמליה גדולה של משגיחים ליוותה את 'השמורה', החיטין־של־פסח, לטחנה. קציר־חיטים זה, בהשגחת יהודים נעשה: שלא יותזו עליהן חלילה טיפות גשם פתאומי, שלא יירטבו, ומיד לאחר הדיש היישר לבית־המדרש של ה'חצר', שם נקשרו שקי הגרעינים בחבלים לקורות שמתחת לתקרה, עד שיבוא יומם. ראשונה לריחיים הייתה 'השמורה' של הרבי, אחריה של הדיין וכו', לפי הייחוס והגיל. אמנם פרצו לא פעם מחלוקות מי קודם למי, אך לכלל שפיכות־דמים, חס ושלום, לא הגיעו. אדרבא, מתפשרים, נכנסים לצריפונו של הטוחן, התלוי כֵתיבה על פני המים, ושותים 'לחיים', מקנחים בעוגייה, מכבדים בכוסית גם את הטוחן הגוי, על מנת שיעשה מלאכתו באמונה, שיכוון את המים והריחיים במידה, שלא ייטחנו גס מדי, ושלא ישליך פירור חמץ, רחמנא ליצלן, בפנים... משגיחים עליו בשבע עיניים, מכבדים אותו בכוס שנייה. יותר בטוח לקנות את לבו. הצריפון רועד כולו ממרוץ הגלגלים וסיבוב הריחיים. שומעים את געש המים ורואים מבעד לצוהר התיבה את הזרם המקציף. מרגישים כמו נוח בתיבה בעת המבול. אך נוח איש צדיק היה, ובתיבה הייתה הרי מזוזה, ולא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הצלב הרשום בפחם שחור על הדלת וצלב עוד יותר גדול החרות בתקרה... ממהרים אפוא יהודים לרוקן את הצלוחית – ולהימלט מכאן. סכנת־נפשות!

נגמרה טחינת 'השמורה' המיוחסת – מתחילים בחיטה־של־פסח הפשוטה בשביל כל היהודים הפשוטים שבעיירה.

כל זה היה לפנים, לפני מלחמת העולם הראשונה. במלחמה עלתה טחנה זו, יחד עם טחנת־הקיטור הראשונה, באש. לאחר המלחמה הקימו הסֶגלים, על המגרש הריק שהיה פעם חצר הרבי, טחנת־קיטור שנייה. הכול השתנה מאז. אין סכרים בגשרים, אין דוברות עץ. מובילים ברכבת. הטוריה הצטמק. רשתות דגים נפרסו אולי פעם בשנה, אפילו דיג בחכות היה נדיר. הדגים – ננסים כולם. עם המים הלכו להם גם הדגים. דגים הגונים נסוגו מהנחל הבוצי, השאירוהו נחלה לצפרדעים.

לנשים שוב לא נשאר שטח רחצה. התרחצו גברים בלבד. והנה גזירה מאת הפולנים: אין להתרחץ בלי בגד רחצה, ָולא – רושמים רפורטים. "אוי ואבוי, לאן הגענו, שהפולנים ישגיחו על צניעות היהודים, ואיפה

הייתה השגחתם כאשר ההאלרצ'יקים, יימח שמם, 'גילחו' בחרבותיהם, לגמרי לא בצניעות, זקנים של יהודים על־עור־פניהם?"... הפסיקו יהודים קשישים להתרחץ בכלל. יצאו ידי חובתם, בקיץ ובחורף, במרחץ ובטבילה במקווה. לעומת זאת התרחצו בני־הנעורים בבגדי רחצה, בחורים ובתולות יחדיו. זמנים חדשים. יהודים היו חסרי־אונים. בבית־המדרש שוחחו על הפריצות ועל חילול השם, רחמנא ליצלן: "כמו אצל הגויים, להבדיל!"

הפחד שבאמונות תפלות מפני המבצר, מהשדים והרוחות שבו, נעלם מזמן. ילדי בית־הספר יצאו שם לטיולים, ואפשר שהם, בשיריהם וריקודיהם, גירשו את השדים לכל הרוחות. נשים שוב לא הפילו בגלל כביסת לבנים במקום טמא, אלא שברבות הימים קרו מקרים מוזרים אחרים, אם כי נדירים. סיפרו עליהם מפה לאוזן: עובר בן שלושה־ארבעה חודשים, הפלה מלאכותית, ירושת ההפקרות משנות הכיבוש במלחמת העולם הראשונה. האהבה בקרב הנוער ליהטה, וצריך היה לסלק פריו של חטא. ישישים חרדים הטיפו מוסר, מיררו בשפתיים יבשות: "אחרי החטא זוחל, כרגיל, נחש־העונש, ואלוהים בשמים עוד יטאטא חלילה ברוב זעמו, טאטא והשמד, חוטאים וחטאים יחדיו כמו בדור המבול, וימחה את זכרם מעל פני האדמה... שאלוהים ישמור!"

תרגם וקיצר: נתן ליבנה

יצחק-איצ'ה גרינשטיין, ממנהיגי הקהילה (נרצח בשואה), לפני בתים שבהם גרו יהודים.

פסיה ויינר (נרצחה בשואה) על רקע בית־התה של משפחתה. לפני כן פעלה במקום חנות גדולה לממכר מוצרי מתכת וציוד חקלאי, אולם בעקבות שרפה במפעל הלבנים של המשפחה היא שקעה בחובות, וכדי לשלמם חוסלה החנות ובמקומה נפתח בית־תה שבו נמכר גם טבק. את שלט החנות צייר בן־ציון בנּה.

הבאר

ז. וויַינפער

מיין שטעטל

-

איין בענקשַאפֿט הָאט ַאהינצו מיך געטריבן, און ווָאס איז מיר פֿון דָארט געבליבן? –

דָאס זעלבע שטעטל און די זעלבע שטיבלעך, די זעלבע וועגן שטויביקע מיט גריבלעך,

דער זעלבער טשווָאק אין מיטן פֿון אונדזער סטעליע, די זעלבע חתונה און ַאלץ די אייגענע קַאפעליע,

דער זעלבער מַארק, נָאר היַינט ַא ביסל לערער, דער זעלבער יצחק, נָאר ער הָאט די קו נישט מערער.

– ווָאס מַאכט רב יצחק? "נו, ווָאס זשע זָאל מען מַאכן?" ַא יונג ווָאס הערט זיך אונטער הייבט ָאן לַאכן.

נָאר ער דערלַאכט נישט, – ַאז וויי איז דעם געלעכטער! רב יצחק מורמלט: "אוי, גָאט איז ַא גערעכטער,

מיט זיַין הסכמה הָאט מען מיר די קו פַֿארנומען, מיט זיַין הסכמה בין איך היַינט צו בעטלברויט געקומען.

ווָאס זשע טוט מען? נו, ווָאס זשע זָאל מען טוען? ַאז גָאט וועט געבן, וועט מען שוין אין קבר רוען!".

אברהם סטעלמַאך איז געשטָארבן, און זיַין זינדל איציע פַֿארטעסעט מיטן זעלבן העקל פַֿאר ַא וועגעלע ַא שפיציע.

די קלויסטערס סטַארטשען מיט די צלמים צו דעם הימל, און דער בית-מדרש, איַינגעהויקערט, כַאפט ַא דרימל.

די קלייטלעך אויפֿן מַארק, ווי די קבצנים אום חול-מועד. אויף גוייִש געסל שטייט ַא הונט און ווָאיעט, –

אויף ווָאס ? אויף וועמען ? קָאן זיַין אויף זיך, אויף זיַינע יָארן און אויף דעם שטעטל, וווּ גָארנישט איז דָא ַאנדערש נישט געווָארן.

ָא טריסק! דעם אוריַאדניק, ווָאס איז שווער אויף דיר געריטן, הָאט היַינט ַא ווָאנצלדיקער קָאמענדַאנט פַֿארביטן.

ווי דענצמָאל קרעכצסטו אונטער הַאנט דער שווערער, כָאטש דער מלמד הייסט ביַי דיר שוין היַינט ַא לערער.

ַא ריינער הימל איבער דיר, נָאר אויפֿן מַארק איז ַאלץ ַא בלָאטע. רב משה גרויסמַאן טרָאגט נָאך ַאלץ די אייגענע קַאפָאטע,

און ייִדן קרעכצן נָאך ביַי דיר מיט די זעלבע "ָאכן". די בָאד איז ָאן ַא דַאך, דער פַארקן פֿון בית-עולם איז צעברָאכן.

ז' ויינפר

העיירה שלי

געגועים דחפוני לשם, ומה נותר לי משם?

אותה העיירה ואותם בתי־התפילה הקטנים, אותם דרכי העפר והבורות הקטנים,

אותו המסמר באמצע הנגרייה שלנו, אותה החתונה, ועדיין אותה התזמורת,

אותו השוק, אלא שהיום הוא מעט ריק יותר, אותו יצחק, אך הפרה כבר אינה ברשותו.

"מה עושה רב יצחק?", "נו, ומה יש אפוא לעשות?" צעיר מקשיב לשיחה ומתחיל להצטחק,

אך אין הוא משלים את שחוקו, אוי לו לאותו הצחוק! רב יצחק ממלמל: "אוי, אלוהים הוא אלוהי הצדק,

בהסכמתו נלקחה ממני הפרה, בהסכמתו הפכתי לקבצן המתחנן לפרוסת־לחם,

ובכן, מה עושים? אם ירצה השם, לנוח – ננוח כבר בקבר".

אברהם סטלמך מת, ובנו הקטן איצ'ה תלוי על קרס, כזה שבקצה העגלה.

המנזרים מאיימים על השמים בצלמיהם, ובית־המדרש הגבנוני נותר שומם.

הדוכנים בשוק כקבצנים בחול־המועד סוכות. בסמטת הגויים עומד לו כלב ונוהם,

על מה? על מי? אולי על עצמו, על שנותיו שלו ועל העיירה, שדבר בה לא השתנה.

ָא שטעטל מיַינס! די גרייס , ווי פֿון ַא נָאדל-לעכל, איך הָאב אויף דיַין בית-עולם אויפֿגעשטעלט ַא צוימל מיט ַא דעכל,

מיַין טַאטנס קבר צו בַאשיינען, – נָאר ווער זשע וועט די לעכער פַֿארריכטן איבער דיַינע קוימענס און דיַינע שינדלדיקע דעכער?

ָא, שטעטל פֿון בערגלסָאנס "נָאך ַאלעמען", דו לעבסט מיט הַארן אויף נסים בלויז און אויף ַאמעריקַאנישע דָאלַארן.

ַא גַאסט איז אויף דיַין שוועל פֿון וויַיטן לַאנד געקומען און גָארנישט נישט געברַאכט און גָארנישט נישט גענומען .

די בענקשַאפֿט, ווָאס הָאט מיך ַאהין געטריבן, איז אויף צוריקוועגס ַאלץ נָאך טיף פַֿארבליבן .

צו ווָאס זשע בענק איך עס ַאצינד, צו וועמען? און ַאז די מיידלעך ווייסן שוין, זיך ווי די הָאר צו קעמען,

איז ָאך און וויי אפילו, ווען דער טַאטע הָאט דָאס ביסל נדן. אין לופֿטן טרָאגט זיך ַאלץ דָאס ַאלטע קול: "ואני בבואי מפדן".

אוי, טריסק! אוי, שטעטל מיַינס! ביַי דעם בַאגעגענען! אוי, מַאמע מיַינע! שוועסטער מיַינע! ביַים געזעגענען!

מימין: משה ופועה פייגה, ילדיהם של רפאל והודל (לבית לברטוב) הוניקמן. הילדים והוריהם נרצחו בשואה.

או טריסק! ֶאת המושל שהעיק עלייך ללא רחם החליף היום מפקד משופם.

כמו אז, את נאנקת תחת כובד ידו. אפילו המלמד היום נקרא אצלך מורה.

השמים נקיים מענן, אך בשוק הכול מלא בוץ. רב משה גרוסמן באותו המעיל עדיין לבוש,

ויהודים נאנחים אצלך באותו ה'אוי'. גג אין בבית־המרחץ, גדר בית־העלמין שבורה ומשוברת.

הו! עיירה שלי! גודלך כגודל קוף המחט, בבית־העלמין שלך הקמתי גגון וגדר קטנה,

כדי לשמור על קבר אבי, אך מי יתקן את החורים, את החורים שמעל גגותייך ומעל ארובותייך?

הו! ַאת העיירה של 'ככלות הכול' לברגלסון, את חיה כעל קנה רצוץ, רק על ניסים ועל דולרים אמריקניים.

הנה הגיע מארץ רחוקה אורח אל פתחך ולא הביא דבר ולא לקח דבר.

הגעגועים שדחפוני לשם לא פסקו גם בדרך חזרה. למה אני מתגעגע כעת? למי?

ואפילו אם הנערות כבר יודעות לסרוק את שערן עכשיו, בכל־זאת רע ומר הוא, כי לאב יש אך מעט נדוניה.

באוויר נישא עוד הקול העתיק: "ואני בבואי מפדן", אוי טריסק! אוי עיירתי שלי! בפגישה!

אוי אמי! אוי אחותי! בפרידה!

מימין: דב הררי וברוך מנדלסון

דב הררי

טריסק החסידית והחילונית

עיירה קטנה הייתה טריסק בין שאר העיירות והכפרים שהיו זרועים במישורי ערבות ווהלין הרחבות, שהתמשכו על פני מאות קילומטרים. וקטנה וענייה הייתה הקהילה היהודית בה, עתיקת היומין, אשר רוב ימיה סמוכה הייתה כאילו על שתי הקהילות הגדולות שבקרבתה –קובל ולודמיר. אלמלא שתי אלו, דומה כי לא הייתה לטריסק זכות קיום כלכלי. אף־על־פי־כן שִמעּה יצא בכל רחבי פולין ורוסיה הלבנה ואולי גם מעבר להן. כל זה בזכותן של משפחות הרבנים והרביִים, משפחות טברסקי. זכורני כי בנדודיי הרבים בין קיבוצי ההכשרה בכל רחבי פולין, כאשר נפגשתי עם מאות חברים, ועל השאלה הראשונה "מאיפה?" עניתי "מטריסק", התגובה הספונטנית של כל אחד הייתה "אה, הרבי מטריסק". אכן, במשך שנים שלטה חצר הרביים בטריסק היהודית, ורישומה והשפעתה ניכרים היו בכול, בחיים החברתיים כבחיים הכלכליים. השפעת ה'חצר' עד למוסדות השלטונות הגיעה, ובזכות השפעה זו בוטלו התכניות הממלכתיות להקים מחנות צבאיים בקרבת העיירה והורחקו ממנה פסי־הרכבת ותחנת־הרכבת ככל האפשר (שמשמעותה למעשה הייתה גם הרחקת קצת רווחה כלכלית מיהודי העיירה) מחשש פן יזיקו גורמים לא רצויים אלה לחיי הרוח של הקהילה. חסר זה מילאו היהודים בהארחת החסידים הרבים, שהיו פוקדים כמעט בכל ימות השנה את חצרו של הרבי. ואכן, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרבי ר' יעקב לייבּ'ניוּ עקר את מושבו לקובל הסמוכה, השתנו פני העיירה תכלית השינוי, ומנה גדושה של סבל הייתה אז מנת חלקם של תושביה היהודים. עקירת ה'חצר', בריחת רוב איכרי הכפרים שבסביבה עם צבא הצאר הנסוג מפני הצבא האוסטרי־גרמני והאיסור לצאת ולבוא לעיירה, שהטילו פולשים אלה, הביאו את רוב האוכלוסייה היהודית עד פת־לחם ולחרפת רעב. היה זה גורל מר ונמהר, ולא מעטים מצאו את מותם במחלות שפרצו בעיירה עקב מצב זה.

עם גמר המלחמה, בשנים 1918–1919, כאשר איכרי הסביבה החלו לחזור לבתיהם, ועם התבססות השלטון הפולני, החלו לאט לאט להתאושש גם החיים היהודיים בעיירה, ואלו הלכו ונהיו תקינים יותר ויותר.

לא מן הדברים הקלים לאחד כמוני לתאר את דמותה של העיירה טריסק במשך התקופה שבין שתי מלחמות העולם. נער בן שבע הייתי כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, וככל שאאמץ את זיכרוני לא אוכל לעמוד על השינוי שחל בה, אם אכן חל, לרגל מאורעות טרגיים אלה שזעזעו את העולם כולו, אך ודאי שמבחינת השלווה היחסית ומבחינות הפרנסה והבריאות חלה בה הרעה רבה.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה טריסק עיירה של יהודים חרדים הקנאים לדתם בבחינת ייהרג ובל יעבור. והדברים ידועים, שכן השפעת הרביים משושלת הטריסקאים הייתה חזקה במיוחד על יהודי העיירה, שהתגאו בצדיקים השוכנים בקרבם והמשפיעים בוודאי מזיוום ומהודם גם עליהם. מייסד השושלת היה הרבי רב אברהמ'לה, המגיד מטריסק, בנו של רב מרדכי מצ'רנוביל, שהיה בנו של רב נחום מצ'רנוביל, מתלמידי הבעל־שם־טוב ותלמידו המובהק של המגיד הגדול רב דב־בֶּר ממזריץ'. ממלא מקומו אחריו היה בנו, רב יעקב לייב'ניו. שליטתם על החיים החברתיים בעיירה הייתה שליטה מלאה. על־פיהם יישק כל דבר. ניתן אפוא לשער שרוב יהודי העיירה חסידים נאמנים היו. אך לא לעולם חוסן. רוחות חדשות החלו לנשב בעיירה עוד בשנות 'מלכותו' האחרונות של הרבי רב יעקב לייב'ניו לפני שעקר לעיר קובל הקרובה. כמו מאליו צץ ופרח כעין חוג משכילים צמאי־דעת, ששוב לא הסתפקו בקריאת עיתון ושיחה חטופה בענייני 'פוליטיקה' ובענייני דיומא, והם שאפו לקרוא ספרים חילוניים של הוגי־דעות בישראל ובעולם למען הרחבת הדעת, פיתוח המחשבה והרחבת האופקים. מהר מאוד נוסדה אפוא הספרייה הראשונה לספרים חילוניים, כמובן במחתרת, מחשש קנאי החסידים, שאכן שלטו, כאמור, בחיים החברתיים בעיירה.

ואכן 'את אשר יגורנו בא'. התנגדות החרדים לקיום הספרייה הייתה עזה ונמרצת. השמועות אמרו שמתכוננים להטיל חרם על האפיקורסים והכופרים שיצאו לתרבות רעה, רחמנא ליצלן. אלא שבסופו של דבר נרתעו מכך. אפשר שלא רצו לפגוע ב'בני־טובים' שגם ידם הייתה ב'מעל'. כאשר באו צעירים אלה, שהייתה עליהם עין פקוחה, להתפלל בבית־הכנסת הגדול, הם הוצאו משם בכוח, אחד אחד. אולם בחורים אלה ניצחו בסופו של דבר למרות 'מלחמת ההשמד' שהכריזו עליהם תקיפי העיירה, והרעיונות החדשים הדביקו את צעירי העיירה יותר ויותר.

ההרכב הסוציאלי של יהודי העיירה בימים ההם לא היה לכאורה מורכב ביותר. גם 'המעמדות' לא היו שונים בהרבה זה מזה. לרוב חנוונים וסוחרי תבואה זעירים היו. ואולי לא פחות מהם – בעלי־המלאכה השונים: סנדלרים, חייטים, נפחים, נגרים וכו'. גם מלמדים לילדים בכל הגילים היו, וכן 'כלי־קודש', כמו רב, שוחט ובודק, חזן, שמשים וכיוצא באלה. אלה ואלה – מצבם הכלכלי לא היה לעילא ולעילא. מה שאנו מכנים כיום 'הידוק החגורה' היה אצלם מעשה של יום־יום. אף 'עׁש ירי' העיירה, כחגבים היו בעיני עשירים של היום, לו צפו בהם אלה ממרומי ההווה לעבר העבר הקרוב־רחוק...

לו היו צריכים יהודים אלה להתפרנס חס ושלום זה מזה, היה מצבם גרוע ביותר, אלא שלמזלם התבססה פרנסתם על כפריי הסביבה. כפרי הסביבה הגויים, אם בהכללה, רובם ככולם משקים פורחים היו, שדות

וגני־ירק ופרי נרחבים ונכסי דניידי כמובן, כלומר מן הבהמה והעוף למיניהם. אלה 'יִיצאו' מתוצרתם החקלאית לעיירה ושיווקוה בעיקר לתושביה היהודים, ואילו החנוונים ובעלי־המלאכה שבעיירה סיפקו להם מצרכים שונים, ממלח ונפט, מליחים וסוכר וסדקית למינּה ועד למנעל ולבוש, שהביאו מעיר המחוז קובל, ובחלקם אף ייצרו בעצמם. הדברים ידועים, ולא נרחיב עליהם לפיכך את הדיבור.

הכיבוש האוסטרי־גרמני

כיבוש העיירה על־ידי הצבא האוסטרי־גרמני הביא עמו שואה כלכלית על יהודי העיירה. הייתה זו תקופה של סבל וחרפת רעב ממש. תושבי הכפרים שמסביב, בהשפעת התעמולה הרבה של גורמים שונים, ביניהם העיתונות, רשויות ממשלתיות ולאומנים אוקראינים ורוסים שונים, עקרו ממקומם ונדדו עם הצבא הרוסי הנסוג מזרחה, והעיירה נשארה בלי עורף. מפאת קרבת החזית הייתה העיירה נתונה במצור כמעט במשך שנתיים –"אין יוצא ואין בא". כניסה ויציאה מהעיירה היו טעונות רישיון מיוחד של השלטונות הצבאיים, שרק בקושי רב ניתן היה להשיגו.

במחצית השנה הראשונה לכיבוש העיר עוד ניזונו תושבי העיירה מלקט בשדות ובגני־הירק שתושבי הכפרים השאירו במנוסתם, אולם אחרי זה נשארו האנשים בלי מזון כלשהו למחייתם. רעב ומחלות פקדו את תושבי טריסק. לאלה שעבדו בעבודות שונות ברכבת שילם הצבא במנות מזון זעומות, שכל אחד השתדל להביא פירורים מהן לבני־ביתו, וכן תשלום סמלי של כמה מרקים לחודש, ששוב לא היה אפשר לקנות בהם משהו, מהסיבה הפשוטה שמצרכים לא היו בנמצא.

מצב זה נמשך כשנה וחצי, שנות רעב וסבל בל יתואר. אנשים התהלכו כחושים ודלים, כשהרעב ניכר בעיניהם. היו אף שבטניהם צבו מרעב. היו ילדים מדולדלי גפיים וידיים ובעלי כרסים נפוחות. אך מקץ תקופה זו קמה קבוצה של אנשים בעלי יוזמה ש'לקחו את העניין בידיים'. הם פיתחו קשרים עם השלטונות הצבאיים ובעזרתם יִיבּאו כמות ניכרת של קמח, גריסים, שעועית, אפונה וכדומה. מצרכי המזון לא היו אמנם בשפע, אך הם היו בהישג־יד. בביתו של רפאל הוניקמן נפתח מטבח עממי, ובו חולקו ארוחות לכל דכפין: מנת לחם וקערת מרק. בסוף שנת 1917 פחת קצת לחץ הלוחמה בחזית, הוקל קצת העוצר ואפשר היה ביתר קלות לצאת ולבוא העירה. היו אלה סימנים ראשונים של קץ המלחמה.

ב־1918 יצא צבא הכיבוש בפתאומיות מן העיירה, ובמשך כחודשיים לא היה מי שישלוט בה. היו אלה ימים של ציפייה וחרדה, עד שביום בהיר אחד הופיעו חיילי הצבא האדום ששהו בעיירה חודשים ספורים. אחריהם הגיע הצבא של ּפֶטְליוָּרה. היה זה בתקופת החורף, ביום חמישי אחד בשבוע. בשבת בבוקר התעוררו תושבי העיירה לקול יריות קרב עז בין צבא פולין לבין חיילי פטליורה. אלה האחרונים נסו בבהלה, כשהם משאירים אחריהם הרוגים ופצועים.

למחרת נכנס לעיירה גדוד של הצבא הפולני. היה זה בתחילת שנת 1920. מאז שוב לא עזבו הפולנים, ושלטונם התבסס והלך. המצב הכלכלי השתפר קמעה, חנוונים חזרו לחנויותיהם, בעלי־מלאכה לעבודתם, והמצב הלך וטוב יחסית מיום ליום.

השינוי הרב בקרב יהודי העיירה חל דווקא, ואולי בעיקר, בחיים החברתיים. היה זה שינוי יסודי ממש. נוסדה ספרייה ציבורית בלשון יידיש, שם התרכז חוג צעירים. נוסד גם חוג דרמטי בנוסח החוגים שקמו בערים ובעיירות היהודיות האחרות שבחבל ווהלין. בשני המוסדות הראשונים האלו שררה רוח ציונית־ לאומית. בעקבות חוגים אלה נוסד גם ארגון נוער צופים, אלא שבמרוצת הזמן שינו חוגים אלה את

מועדון החיילים הגרמנים בטריסק בזמן מלחמת העולם הראשונה דרכם, מתוך שהושפעו ממפלגת ה'בּוּנְד', שניהלה תעמולה חזקה ברחוב היהודי, בקרב הפועלים ובעלי־ המלאכה בכל רחבי פולין.

באותו פרק זמן התעוררו גם ההורים להקנות חינוך מודרני יותר לילדיהם, לאחר שנוכחו לדעת ששוב לא מספיק החינוך המסורתי שילדיהם מקבלים בחדר הישן. נוסד מעין 'חדר מתוקן', שבו הורו כמה ממשכילי העיירה בשיתוף עם המורה קאנטוש מקובל, המורה המקומי פינרסקי ונטע ויינר. זה האחרון נחשב ל'עמוד התווך' שהחזיק את המוסד, אלא שלמרבה הצער לא החזיק החדר הנ"ל זמן רב מעמד מחוסר אמצעים, ושוב נוצר כעין חלל ריק בשטח החינוך.

כעבור פרק זמן קצר נפתח בית־ספר שלא במתכונת החדר המתוקן, כי אם מודרני יותר. הובאו שני מורים מקובל, טייטלקר ושחט, והמורים המקומיים פיקרסקי וליבר ברנר. בד בבד עם פתיחת בית־הספר נוסדה גם ההסתדרות הציונית והתארגנו ועדי הקרן־הקיימת־לישראל וקרן־היסוד. במקביל, התבסס החוג שהתרכז ליד הספרייה הציבורית היידישאית, שהשפעת ה'בונד' עליו רבתה והלכה יותר ויותר. אלה יסדו בית־ספר בחסותה של רשת בתי־הספר בשפת הוראה יידיש, מה שיצר מעין שני מחנות בעיירה, שניהלו מאבק חריף ביניהם מסביב לכל הקשור בענייני חינוך הדור הצעיר – מאבק על הילדים והנערים שבעיירה. בעיקר רבתה התנגדותם של אנשי החוג השמאלי לציונות ולשפה העברית.

הפעילות הציונית

סביר להניח שהרעיון הציוני חדר לטריסק עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. כאמור לעיל, קיים היה בימים ההם חוג אברכים משכילים, ביניהם הסופר זישה ויינפר, נטע ויינר, שמעון קצטר ואחרים, ששאפו לצאת מהמסגרת הצרה של ההווי החברתי ששררה אז בעיירה: קנאות דתית בלתי מתפשרת של חסידים וחרדים שראו ברעיון הציוני מעין דחיקת הקץ. זוכר אני את אשר סיפר זישה ויינפר כאשר הגיע לביקור ראשון מאמריקה לעיירה. היה זה זמן מועט ביותר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כבר אז סיפר כי

"רבים מהנוער והדור הצעיר בעיירה צמאים ללמוד ולדעת יותר מזה שהקנה להם החדר ובית־המדרש, אלא שהחרדים איימו עליהם פשוט בהטלת חרם, כמו על שפינוזה בשעתו".

אולם זמן־מה לפני תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרבי יעקב לייב'ניו קבע את מושבו בעיר קובל הקרובה, ואחרי־כן בגמר המלחמה, שונתה דמות העיירה. שינוי זה התבטא בתפיסת ערכים שונה וגישה חדשה לבעיות חיים שונות, ובעיקר לענייני חינוך הדור הצעיר. החלו ללמד את הילדים גם חשבון, היסטוריה, עברית כהלכתה, שלאט לאט החלה להיות שגורה בפי הנוער, וכן שירים ארץ־ישראליים. 'החדר המתוקן' התפתח והיה לבית־ספר יהודי מודרני, שהיה קשור לרשת בתי־הספר של 'תרבות', לעומת בית־הספר ביידיש, שמייסדיו ותומכיו השתייכו בתחילה למפלגת ה'פולקיסטים'מייסודו של נוח פרילוצקי, אלא שבמשך הזמן נטו יותר שמאלה ונמשכו אל ה'בונד'. בית־הספר היידישאי היה מסונף לרשת בתי־הספר של ציש"א.

ודאי שהייתה תחרות סמויה וגלויה בין שני בתי־ספר אלה, כשם שהתנהל מאבק אידאולוגי בין הבונדאים והציונים. אלא שבית־הספר העברי הלך לאט לאט מחיל אל חיל. נוסדה ספרייה עברית לילדים ולבני־ הנעורים, וזו התפתחה מהר ונהייתה לספרייה עשירה גם למבוגרים, לחובבי הספר והספרות העברית, שמספרם בעיירה רב והלך. בראשית שנות ה־20 הגיעה לעיירה קבוצת הכשרה בראשותו של אליעזר חודורוב מקובל. היו אלה בחורים מווהלין ופולסיה שעלו כולם ארצה לאחר ששהו בטריסק כמחצית השנה (הם שייסדו את קיבוץ גבת). עצם הופעתה של קבוצת ההכשרה חיזקה את הנוער הציוני בעיירה, שהחל לראות את עתידו בעלייה לארץ. עלייתן ארצה של שתי המשפחות למקר ופינקלשטיין המחישה ביתר שאת שארץ־ישראל היא לא רק כיסופים ושאיפה בעלמא, אלא חזון ההופך למציאות המתגשמת והולכת. מכאן גם המילה שנעשתה פופולרית מאוד בימים ההם בטריסק, כבכל רחבי פולין – 'הגשמה'. ב־1929 יצאו שני בוגרי המחזור הראשון של בית־הספר להכשרה חלוצית ולעלייה ארצה. אחריהם הלכו יתר חניכי בית־הספר וחניכי סניפי 'החלוץ' ו'השומר הצעיר'. אני יצאתי להכשרה חלוצית ב־1934, וכאשר חזרתי כעבור ארבע שנים כדי להתכונן לעלייה מצאתי את העיירה, מבחינה כלכלית, במצב גרוע מאוד, על סף הדלות. תכניות החרם הכלכלי של השלטונות הפולניים לגבי היהודים נתנו אותותיהן. גם הסחר בין תושבי הכפרים הנוצרים לבין החנוונים ובעלי־המלאכה היהודים הצטמצם עד למינימום; בכפרי הסביבה יסדו האוקראינים קואופרטיבים ודרכמותשניתקו אותם בהדרגה מהעיירה היהודית. כפי שאני ראיתי את המצב אז, הצטיירה לפניי תמונה קודרת מאוד לגבי העתיד. בשלהי דקייטאבאותה שנה עזבתי את טריסק, ובספינת מעפילים עליתי ארצה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש העיירה על־ידי הצבא האדום, עברו שישה חברי 'השומר הצעיר' את הגבול והגיעו לווילנה, ומשם, דרך מוסקבה, הגיעו בשנת 1941 ארצה. הקשר עם בני עירנו נותק ב־1941, עת פלשו קלגסי היטלר לברית־המועצות. מאז לא קיבלנו שום מכתב, ושום ידיעה לא הגיעה אלינו. בשלהי קיץ 1942, עת עלה הכורת הנאצי על הערים והעיירות של יהודי פולין, הושמדה ונכרתה גם עיירתנו על כל תושביה. ניצלו רק אלה שעזבו את העיירה עם הצבא הרוסי, ואלה במרוצת הזמן הגיעו אלינו ארצה.

יזכור

כאשר אתה מפנה את זיכרונך אל הימים 'הרחוקים' ההם, כאשר עוד היינו ילדים בעיירה, מצטיירת לפניך המילה 'יזכור' כיום חג, בו מזכירים נשמותיהם של נפטרים בבית־הכנסת. הנה עולה משה השמש על הבמה ובארשת פנים שכולה רצינות וכולה הבנת הרצינות של הרגע הזה, מרים הוא את כף־ידו ודופק במחזור שעל השולחן ומכריז "מ'זָאגט יזכור" – ואנו הילדים רצים החוצה, לרחוב המוצף אור־שמש – ידענו שמזכירים נשמות הורים, מהם שנפטרו בשיבה טובה או 'הלכו בדרך כל הארץ' או אפילו היה מי שהזכיר בן או בת שמתו בגיל צעיר בגלל מחלה. טבעי היה הדבר, העצבות שבהזכרת הנשמות הייתה בת־ חלוף. היא לא העיבה זמן רב על שמחת החג, לא על המבוגרים ובוודאי לא על ילדים ונוער. מה שונה ה'יזכור' של היום, שאנו, שארית הפליטה, מתכנסים־עורכים לזכר קהילה שלמה, על זקניה וצעיריה. אנשים, נשים וטף, שלא במותם הטבעי מתו, כי אם עונו ונרצחו ונקברו, מהם בעודם חיים, על־ ידי אנשים בני־בלייעל, חיות בצורת אדם, על לא עוול בכפם. אתה עומד נדהם ומשתומם, ועד היום קשה לך לתפוס בשכל האנושי את אימת הזוועה, את אשר עוללו לנו זדים כאשר השאירונו יתומים ושכולים מיקירינו.

'יזכור'. יזכור העם את עמלק שכמוהו לא קם עוד, ויזכור שיש לעשות שאחריו לא יהיה עוד.

שלמה קיַיזער

אויפֿן שליַאך צווישן קָאוולע און לודמיר ליגט דָאס שטעטל טריסק, ווָאס איז בַאוווּסט געווען איבער גַאנץ פוילן צוליבן ריַיכן חסידישן הויף, ווָאס דער טריסקער מגיד, הר' רב אברהמעלע, זצ"ל, ַא זון פֿונעם צדיק רב מָאטעלע טשערנָאבילער, הָאט דָארט אויפֿגעשטעלט.

דָאס שטעטל הייבט זיך ָאן מיט די קוזניעס, אין וועלכע ייִדישע קָאווַאליעס שטייען מיט די הַאמערס און צווַאנגען און קלַאפן איבער רויט-ָאנגעגליטע איַיזערנע פרענטעס. עס שפריצט מיט פֿונקען פֿיַיער איבער די שמידנס לעדערנע פַֿארטעכער. נישט וויַיט פֿון קוזניע שטייט דָאס לַאנגע רויט-געפַֿארבטע פֿיַיער-הויז, ָאנגעפֿילט מיט פֿעסלעך ווַאסער אויף וועגעלעך מיט צוויי רעדער. עס ליגט די ווַאסער-פָאמפע מיט די לַאנגע גומענע קישקעס. איבער די ווענט הענגען אויף צוועקעס די מעשענע היטלען און העק, ווָאס זענען פַֿארדרייט אין שַארפֿע שפיצן.

לעבן פֿיַיער-הויז שטייט דער הַאלב-איַיגעפַֿאלענער שרעקלעך-אומריינער, פֿינצטערער הקדש, ווָאס איז אין גַאנצן הפקר. דָארט געפֿינען זיך ַאלע מָאל עטלעכע קרַאנקע פֿון דער פֿרעמד אין זייערע בעטלערישע בגדים, פֿון וועלכע עס טרָאגט זיך ַא שווערער גערוך. הינטערן הקדש ליגט ַא קליין שטייענדיק טיַיכל פֿון רעגנווַאסער, ווָאס זַאמלט זיך אין דער ליימיקער דָאלינע, וווּ עס שווימען קַאטשקעס; זיי קווַאקען און קערן זיך איבער ַאלע וויַילע מיט די געלע פֿיסלעך ַארויף, זוכנדיק מיט די שנַאבלען אינעם קויטיקן ווַא סער.

הינטערן שטעטל, ביַים וועג ווָאס פֿירט קיין מַאציעוו, געפֿינט זיך דער ַאלטער בית-עולם, פַֿארווָאקסן מיט הויכע גרָאזן און ביימער מיט זייער גרויסע בלעטער, שטעכיקע געוויקסן און ווילדע בלימעלעך, ווָאס פַֿארדעקן אין גַאנצן די פֿלַאכע איַינגעפַֿאלענע קברים מיט די צעפֿוילטע מצבות, צווישן וועלכע ס'בלָאנדזשען ָאפט ַארום עטלעכע ציגן.

ביַים הַאלב-איַינגעבויגענעם "גדר" שטייט דער אוהל, געבויט פֿון ציגל און געדעקט מיט בלעך. ַא גרויסער הילצענער קַאסטן אין אוהל דעקט צו דעם קבר פֿונעם טריסקעק מגיד. דער קַאסטן איז ָאנגעפֿילט מיט טויזנטער קוויטלעך און בקשות, ווָאס ייִדן לָאזן איבער אינעם טָאג פֿון רבינס יָארציַיט, ָאדער ווען מע געפֿינט זיך אין ַאן עת-צרה, מיט הויכע געוויינען און שטילע טרערן און תפילות. דער אוהל מיט די שטענדיק-פֿ ַא רמַא כטע קָא לירטע פֿ ענצטערלעך איז ָא נגעפֿ ילט מיט ַא געדיכטן פֿ עטן ריח, ווָא ס שלָא גט פֿון די פֿילע בוימלדיקע נר-תמידס.

פֿון ביידע זיַיטן גרעבליע ציען זיך קורצע רייען שטיבלעך, מיט שטרויענע און שינדלדעכער, פַֿארווָאקסן מיט גרינעם מָא ך. פֿ ַא רַא ן פריזבעס ַא רום די שטיבער און לַא נגע גרובנס פֿ ַא ר די טירן, דָא ס רעגן-ווַא סער זָא ל ָא פלויפֿ ן. דָא און דָא רט – ַא שויב ַא ן ַא רויסגעשלָא גענע, פֿ ַא רשטעקט מיט שמַא טעס. עס פַ ילן זיך ריחות פֿון היימישע געקעכצן. ס'הערן זיך געוויינען פֿון קינדער, קולות פֿון קריגעריַי צווישן וויַיבער און מַאנצבלען – און דער ניגון פֿון לערנען פֿון די תלמידים און די חדרים.

אין מיטן שטָאט שפרייט זיך דער מַארק, הַאלב-קיַילעכדיק, רחבותדיק, מיט פֿיר שורות געמויערטע קלייטן מיט איַיזערנע טירן און פֿולע, הַאלב-ליידיקע פָאליצעס. קרעמער אין לַאנגע כַאלַאטן מיט מעל- פַֿארשטויבטע בערד, מיט הענט – פֿון לעדער, איַיזן און נַאפֿט אויסגעשמירטע, שטייען ביַי די ָאפֿענע טירן, ווַארטן, ָאדער רופֿן ַא קונה. וויַיבער, אשת-חילס, גרויסע בריהס, אין פַֿארטעכער, פַֿאטשיילעט אין פַא רוקן, מיט פֿ ַא ררויטלטע בַא קן פֿ ון פֿ רישער לופֿ ט, העלפֿ ן ַא רויס. פָא רען זיך ביַי די פָא ליצעס און

שלמה קייזר

טריסק

העיירה טריסק שוכנת בדרך שבין לודמיר לקובל. שמה נודע בכל פולין בזכות החצר החסידית העשירה שהייתה בה, חצר שהוקמה בידי המגיד מטריסק, הרב אברהמ'לה זצ"ל, בנו של הצדיק הרב מוט'לה מצ'רנוביל.

בפתח העיירה רוחשות הנפחיות חיים. הנפחים היהודים עומדים ופטישים וצבתות בידיהם, מכים על גבי מוטות מברזל מלובן אדום, וניצוצות אש ניתזים אל עבר סינרי העור שלהם. לא רחוק מהן ניצב בית מאורך הצבוע אדום – זוהי תחנת מכבי־האש המלאה בחביות מים התלויות על גבי עגלות דו־גלגליות. גם משאבת־המים וצינורות מגומי נמצאים בה. אלה מלופפים סביב חודים חדים. על הקירות תלויים על גבי מסמרים קסדות הנחושת והגרזנים.

סמוך לתחנת מכבי־האש ניצב ההקדש, בניין מט לנפול, מטונף וחשוך, כולו הפקר. תמיד יימצאו שם חולים אחדים מהנכר, לגופם בגדי קבצנים מצחינים. מאחורי ההקדש שלולית קטנה של מים עומדים, שנקוו ממי גשמים שהצטברו בעמק הטיט, ובה שוחים ברווזים. הברווזים מגעגעים ומעת לעת מתהפכים כשרגליהם הצהובות כלפי מעלה. במקוריהם הם מחטטים ונוברים במים המלוכלכים.

מאחורי העיירה, בדרך המובילה לעיירה מצ'יוב, שוכן לו בית־העלמין העתיק. עשבים גבוהים, פרחי־בר וגידולי פרא דוקרניים צומחים בינות לקברים השטוחים ומכסים אותם עד תום. אלה שקועים וביניהם מצבות מעלות עובש. לעתים קרובות משוטטות להן במקום עיזים אחדות.

ליד הגדר המטה לנפול עומד האוהל, בנוי מלבנים ומכוסה פח, ובתוכו ארגז עץ גדול מכסה את קברו של המגיד מטריסק. הארגז מלא וגדוש באלפי פתקאות ובקשות שיהודים מניחים בו ביום־השנה לפטירתו של הרבי או בשעת צרתם. אז נלווים להנחת הפתקאות קול בכייה חזק, דמעות שקטות ותפילות. האוהל, על חלונותיו הצבעוניים הסגורים תמיד, ספוג בריח ׁשֶמן דחוס הנידף משמן נרות התמיד הרבים. משני צדי הסוללה הבנויה בעיירה נמשכות שתי שורות של בתי־תפילה קטנים, ולהם גגות קש או גגות רעפים המכוסים בטחב ירוק. את בתי־התפילה סובבות בקתות, ותעלות חפורות בקדמתן, זאת כדי שמי הגשמים ייאספו ויזרמו להם משם. פה ושם מונחת שמשה מנופצת מכוסה בסחבות. באוויר נישאים ריחות תבשילים. מן הבתים עולים קולות בכיים של ילדים, קולות מריבות בין נשים לבעליהן, קולות הניגון של התלמידים בחדרים.

באמצע העיר מתפרש לו השוק. הוא בנוי כחצי עיגול רחב־מידות, ובו ארבע שורות מבנים של חנויות. לחנויות דלתות ברזל, והמדפים שבתוכן פעמים מלאים ופעמים ריקים למחצה. חנוונים בחלוקים ארוכים, בזקנים זרויי קמח, בידיים מרוחות עור, ברזל ונפט עומדים ליד הדלתות הפתוחות וממתינים או קוראים לקונה שיבוא אל פתחם. לעזרתם באות הנשים, נשות־חיל, נשים חזקות, חגורות בסינרים וחבושות מטפחות ופאות נכריות. לחייהן סמוקות מן האוויר הטרי. הן עסוקות ליד המדפים והשולחנות, שרות להן ומוכרות את הסחורה.

עגלות האיכרים עומדות בחזית החנויות ויצוליהן מורמים. הסוסים קטנים וכרסם דשנה. הם קשורים בחבל אל העגלות, מותרי רסן, אוכלים את החציר ובזנבותיהם הארוכים מגרשים את הזבובים העוקצים בפרוותיהם. מסביב לסוסים מתרוצצים להם סייחים קטנים. איכרים שיכורים יוצאים מה'מונופול',

טישלעך, דינגען זיך און פַֿארקויפֿן. פַֿאר די קרָאמען שטעלן זיך אויס פויערשע וועגענער מיט אויפֿגעשטעלטע דישלעס, אויסגעשפַאנטע קליינע, פֿעטביַיכיקע פֿערד, צוגעבונדן מיט שטריק צו די וועגענער, פֿון וועלכע זיי ציפן דָאס היי, און טריַיבן מיט זייערע לַאנגע וויידלען די פֿליגן, ווָאס ביַיסן זיי די פֿעל. ַארום די פֿערד אוליען זיך קליינע לָאשיקלעך, שיכורע פויערים קומען ַארויס פֿונעם "מָאנָאפָאל" מיט פֿלעשער ברָאנפֿן און זינגען מיט הייזעריקע שטימען.

מַארק-הענדלער אין ָאפגעטרָאגענע מלבושים און היטלען, מיט צעשויבערטע בערד, נעבן זיי יונגע ליַיט, זין און איידעמס, ווָאס זוכן זיך אריַינצודרייען אין מסחר, גייען ַארום, ווער מיט ַא שטעקעלע אין הַאנט, ווער מיט ַא פַארַאסָאל, טַאפן אין די וועגענער, דינגען ַא קעלבל, ַא זעקל תבואה, ַא זַאק קַארטָאפֿל, ַא ביסל פֿלַאקס, ַא בינטל חזיר-הָאר, ָאדער גָאר ַא פֿורל הָאלץ.

וויַיבער אין מענערשע שטיוול קויפֿן איַין אייער, הינער און גענדז פַֿאר די בַאלעבַאטישע היַיזער. עלטערע ייִדענעס זיצן ביַי מולטערס געבעקס, פֿרוכטן און גרינציַיג אויף נידעריקע ליידיקע קעסטלעך, רעדן, שטריקן ַא זַאק און דרימלען אונטער.

ַארום די יַאטקעס זַאמלען זיך ָאן ַא שיעור היימלָאזע הינט, מיט ָאפגעקרָאכענע פֿעלן, ווַארטן אויסגעהונגערטע אויף דעם ַארויסגעווָארפֿענעם פֿלייש-ָאפפַֿאל, אויף ַא ביין. די קצבים, שטַארקע ייִדן, מיט שווַארצע, געלע און גרויע בערד און רויטע פנימער, מיט פַֿארשטעקטע פָאלעס אין די שטריק- גַארטלען, און יונגען אין קורצע שפענצער מיט פַֿארבלוטיקטע ַארבל, שטייען איבער גרָאבע קלעצער מיט העק און מעסערס, הַאקן פֿלייש, טרייבערן, שינדן און שריַיען אויף הויכע קולות.

ַאנטקעגן מַארק אין ַא הויכן מויער געפֿינט זיך ַא ייִדישער ַאפטייק, וווּ מיידלעך און וויַיבער קויפֿן פודרע, פַארפֿומען און שמירעכצן. וויַיבער, ווָאס הָאבן מענער אין ַאמעריקע, קומען ַאהער, מע זָאל זיי ָאנשריַיבן די ענגלישע ַאדרעסן. אין די איבעריקע ַאריַינגַאנגען פֿונעם מויער, געפֿינט זיך ַא טיי-הויז פַֿאר פויערים און יַאריד-מענטשן: ַאן אכסניה, ווָאס איז שטענדיק ָאנגעפֿילט מיט ַאלערליי געסט – דורכפָֿארנדיקע פריצים, סוחרים, חזנים מיט משוררים און קלעזמער, ווָאס פָֿארן ערגעץ שפילן אויף ַא חתונה. מע זעט דָא חסידים און גלַאט אורחים, ַארום וועלכע עס דרייען זיך ייִדן, ווָאס זוכן צו פַֿארדינען אויף שבת. פֿונעם פוילישן ַאפטייק דערביַי, ָאפגעטיילט מיט ַא שמָאל געסעלע – ַא געלע געביַידע מיט ַא גלעזערנעם גַאניק, טרָאגן זיך ריחות פֿון ָאדעקָאלָאן און רעצעפטן, ווָאס מישן זיך אויס מיט ָארגל-טענער, וועלכע ריַיסן זיך ַאדורך די שווערע געמויערטע ווענט פֿונעם זייער ַאלטן קָאשציָאל.

די גרעבליע איז פֿול מיט שטויב און גערויש. דָא פָֿארן פַֿארביַי בַאגלעקלטע פֿערד מיט בַאלעגָאלישע וועגענער, ָאנגעפֿילט מיט ַאלערליי פַארשוינען; גוייִשע פֿורן, געשפַאנט אין ַאקסן, ָאנגעלייגט אין דער הייך פֿ ול מיט סנָא פעס תבואה פֿ ון די פֿ עלדער. ָא פֿ ט יָא גט ָא ן ַא בריטשקע מיט עפעס ַא טשינָא ווניק, ָא דער דער פריץ פֿון שטעטל אין ַא קַארעטע מיט פֿערד, ווי די לייבן. לַאנגע וועגענער, ָאנגעלָאדן מיט שווערע זעק מעל און זַאלץ, איבערגעדעקט מיט גרָאבע ליַיוונטענע פלַאכטעס, ווָאס זענען גרוי פֿון זַאמדשטויב, געשלעפט פֿ ון מידע פֿ ערד, ציען זיך, ווי מדבר-קַא רַא ווַא נען; ציגיַינער-בוידן, ווָא ס פֿ לעגן ָא נווַא רפֿ ן ַא שרעק אויף מַאמעס און קינדער, שלעפן זיך צו זייערע פֿעלד-געצעלטן הינטער דער שטָאט. בהמות פֿון דער טשערעדע, זַאטע מיט פֿולע איַיטערס, גרייט צו לָאזן זיך מעלקן, גייען פַאמעלעך, מיסטיקן ָאן אויף דער גַאס און פַֿארשווינדן אין די זיַיטיקע געסלעך. און נישט זעלטן מַארשירן דָא פַֿארביַי גַאנצע פָאלקן סָאלדַאטן אויף פֿערד און צופֿוס, מיט פעקלעך און ביקסן איבער די פלייצעס, מיט מיליטערישן געזַאנג.

בקבוקי יי"ש בידם, והם שרים בקולות צרודים. סוחרי שוק בכובעיהם, במלבושיהם הבלויים ובזקניהם הסתורים. לידם צעירים, בנים וחתנים המנסים את כוחם במסחר. הם הולכים אנה ואנה, מי עם מקל בידו ומי עם שמשיה. הם ממשמשים את העגלות, עומדים על המקח בקניית עגל, שק תבואה, שק תפוחי־אדמה, מעט פשתן, צרור שער חזיר או אפילו עגלת עץ.

נשים נעולות במגפיים גבריים קונות ביצים, תרנגולות, אווזים עבור משקי־הבית האמידים. יהודיות זקנות יושבות על גבי ארגזים ריקים בפתחן של חנויות המאפה, הפירות והירקות. הן מדברות ביניהן, סורגות גרב או מתנמנמות להן.

מסביב לאטליזים מתקבצים המוני כלבי רחוב מרוטי פרווה, מחכים ברעבונם לעצם ולחתיכת בשר שתיפול. הקצבים, יהודים חזקים, עומדים בפניהם הסמוקות ובזקניהם השחורים, הצהובים או האפורים. כנפות בגדיהם מקופלות בחגורת החבל שלמותניהם. ולידם צעירים במכנסיים קצרים, דם על שרווליהם, רכונים על גבי משטחי עץ עבים ובידיהם פטישים וסכינים. הם פושטים את עורו של הבשר, מנקרים ממנו את גידיו, קוצצים אותו וצועקים בקול גדול.

מול השוק בתוך חומה גבוהה שוכן בית־מרקחת יהודי. שם קונות להן נערות ונשים צעירות פודרה, בשמים ומיני משחות. נשים שבעליהן נסעו לאמריקה מגיעות לכאן כדי שירשמו בעבורן את הכתובת באנגלית. בכניסה אחרת שבחומה יש בית־תה עבור האיכרים ואנשי השוק, אכסניה, המלאה תמיד באורחים מסוגים שונים – עשירים שזו להם תחנה בנסיעתם, סוחרים, חזנים ביחד עם משוררים וכליזמרים הנוסעים לנגן בחתונה. רואים פה חסידים וסתם אורחים, ומסביבם יהודים המחפשים להרוויח דבר־מה לשבת. סמטה צרה מפרידה בין האכסניה ובין בית־המרקחת הפולני. זהו מבנה צהוב ולו מרפסת סגורה בזכוכית. ריחות של אֹוֵדקֹולֹון ושל מרקחות ותרופות מתערבבים ביחד עם צלילי העוגב הבוקעים מבעד לקירות העבים של הכנסייה העתיקה.

הסוללה הומה אבק ורעש. במקום עוברים סוסים בפעמונים לצווארם, רתומים לכרכרות עמוסות נוסעים, ושוורים רתומים לעגלות של גויים המלאות ערמות של אלומות תבואה מהשדות. מפעם לפעם חולפות במרוצה כרכרה ולה פעמון מצלצל או מרכבת הסוסים של פריץ העיירה, שסוסיה נדמים לאריות. עגלות ארוכות עמוסות שקי קמח ושקי מלח כבדים מכוסים בבד גס שהאפיר מאבק וחול, וסוסים עייפים מושכים אותן כאילו היו שיירות במדבר. עגלות צוענים, שהילכו אימים על אמהות וילדים, נגררות לאוהליהם שבשדות מאחורי העיר. בהמות שבות שבעות מן האחו ועטיניהן גדושים, מוכנות לחליבה, הולכות אט אט ומותירות את גלליהן ברחוב, והנה הן נעלמות בסמטאות הצדדיות. כפעם בפעם נראים במקום גדודי חיילים. חלקם מהלכים, חלקם רכובים על סוסים, בידיהם חבילות, על גביהם רובים ובפיותיהם זמר של חיילים.

הכנסייה הקתולית רחל טבקהנדלר-מנדלסון לפני הכנסייה הפרבוסלאבית

חיה חווצקי-סולטיס ברחוב בעיירה רחל ויצמן (בימין; נרצחה בשואה) ושתי נשים נוספות ברחוב בעיירה

ל. אליצקי

צו דער טוריע

איך הָאב ַא מָאל געזען אויף ַא יַאריד זיך ווַאלגערן אין שמוץ ַא בלויע ליענטע;

פֿון צווישן רעדער, קָאפיטעס און טריט הָאט זי ַארויסגעטרויערט ַא געשענדטע.

ס'הָאט מיַין געמיט פַֿארקלעמט – ַאז וויי-און-ווינד! מיַין הַארץ הָאט, ווי ַא פֿויגל, זיך געשרָאקן:

איך הָאב געקָאנט דָאס גָאלד-געלָאקטע קינד, ווָאס זי ַארומגעפַאסט הָאט זיַינע לָאקן;

איז נישט קיין אומגליק, קינד, געשען מיט דיר? צי בלויט דער הימל נָאך אין דיַינע אויגן?

אויב ס'ווַאלגערט זיך אין מיסט פֿון מַארק דיַין ציר– צי איז דיַין פַאווע נישט ַאוועקגעפֿלויגן?...

דו ביסט די ליענטע, טוריע, אין מיַין טרוים: צי לעבט ַא ייִד נָאך איצט אויף ריינע ברעגן?

דיַין ווערבע – איז זי נישט קיין תליה שטָאט ַא בוים, און זי פַֿארשעלט דיַין ווַאסער און דעם רעגן?...

עס הָאט זיך, טוריע, אויסגעבענקט מיַין הַארץ, און, ווי ַא רויטער שטרַאל, זיך אויסגעצויגן;

ביסט וויַיט און נָאענט, טוריע-לַאנד געגארטס – די ויַיט צו דיר פַֿארשלינגען מיַינע אויגן.

פֿרימָארגנס חלום-אויס די רויטע פָֿאן, ביַי טָאג דערהער די בשורה פֿון קַאנָאנען

און שעפטשע זיס ביַי נַאכט: זיי קומען ָאן – זיי קומען פַֿארן בלוט דעם חשבון מָאנען.

ל' אוליצקי

אל הַ ּטוּריָה

פעם ראיתי ביריד מתבוסס לו בסחי סרט כחול,

מבין הגלגלים, הפרסות, הצעדים, מבעד העצב בקע לו הסרט.

לבי נצבט – שוד ושבר! לבי נבהל משל היה ציפור:

הכרתי את הילד זהוב התלתלים, תלתליו היו קשורים בזה הסרט.

האם לא אירע לך אסון ילד? האם השמים עדיין פורחים בכחול בעיניך?

האם עוד מתגולל בסחי השוק קישוט שׂערך? האם עוד לא פרח השמיימה טווסך?

אתה הוא הסרט, טוריה, בחלומי: האם עוד חי יהודי כלשהו על גדותיך?

הערבה שלך, האין היא עמוד תלייה ולא עץ? האין היא מקללת את מימיך ואת גשמיך?...

טוריה, לבי כלה מגעגועים, וכמו קרן אדומה נפרש הוא.

רחוקה את וקרובה, ארץ הטוריה, צמאה לך נפשי עיניי גומאות את מרחקי הדרך אלייך.

לפנות בוקר אני מסיים את חלומי על הדגל האדום, ביום אני שומע את בשורת התותחים

ובלילה במתיקות אני ממלמל: הם מגיעים, הם באים לדרוש את הדם.

מימין: האחים אהרון-אר׳קה, אריה וברוך (נרצח בשואה) גרינשטיין

אהרון-אר׳קה ואריה גרינשטיין

מצבות קטנות

אין זו כרוניקה, ייתכן גם שהזמנים והדמויות הוחלפו, אולם כל רצוננו הוא לתמצת ולדלות מנבכי העבר את התום והטוהר והתמימות, אשר אבדו בתהום הנשייה יחד עם אבדן כל אנשי הקהילה הקדושה. איפה יהודי העיירה? ַאיְּכֶם בעלי־המלאכה הישרים, החנוונים המחכים על מפתן חנויותיהם לקונה, הרוכלים הזעירים המחלקים גם דגים לשבת ומכניסים תרנגולת לבתי עשירים, סוחרי היערות והעורות; ַאיְּכֶם אנשים חסידים יראי־שמים באמת, והדור החדש, העברי־ציוני־חלוצי, אתם השומרים על העבר ועל גחלת העתיד גם יחד. עם קום התנועה הציונית הייתם בין ראשוני המצטרפים אליה; עם קום תנועת 'החלוץ' – בין ראשוני ההכשרה. סדק צר נפתח לעלייה – ראשונים עזבתם בתי־ספר ובתי אב ואם. למולדת! קשרכם לעם, לשפתו ולמולדתו היה מושרש עמוק בלבכם, עורר בכם כוחות גנוזים. ומה חבל! מעטים בלבד הגעתם ארצה, מְֵתי מספר. רובכם היו למאכולת אש הנאציזם.

ואנו, הן כמשפחה אחת היינו. הכרנו איש את רעהו וידענו פרטי עברו וגלגול משפחתו עד לדור שני ושלישי. דורנו זה לא ישכחך, עיירתנו האהובה. לבאים אחרינו ננחיל מעט מזעיר ממה שנתת לנו – כי טובים הזיכרונות עלייך, על האנשים שבתוכך.

ערב. בבית העששית המפויחת דולקת. אימא מספרת על זמנים עברו, אך אין זו אגדה. אנו סופגים לתוכנו את סיפורי העינויים ממלחמת העולם הראשונה והופכים אותם לחלק מאתנו, כאילו לעינינו נעשו הדברים. מלחמה. שערים נעולים. אימא מסתכלת דרך סדק צר החוצה. אני עודני רך בשנים, יושב בזרועותיה. אנו מסתכלים בנעשה ברחבה בין שורות החנויות, ואימא מספרת: "כשהייתי נערה, ראיתי כיצד מכים יהודים אחד אחד. הכו הרוסים. הלכו הרוסים ובאו הפולנים – הכו הפולנים. הלכו הפולנים ובאו האוסטרים – אלה הרביצו בנו, והאוקראינים, ושוב הפולנים. העיירה עברה מיד אל יד. אנו סובלים

מכל אחד, דם יהודי נשפך ברחבה זאת. רבים נרצחו על לא עוון בכפם. עם כל שינוי משטר – היהודים היו קרבנות ראשונים". ואנו, הילדים, ספגנו לתוכנו סיפורים אלו וזכרנו אותם. לא היו אלו סיפורים בעלמא. אנו ראינו זאת! וחששנו מפני העתיד. וכאשר גדלנו קצת, ידענו: מוכרחים לברוח כל עוד לא מאוחר מדי. בחדר הגדול יושב אבא. המיחם רותח. כוסות תה נמזגות. רבים המסובים על־יד השולחן. להתייעץ באו. כל אחד עם בעיותיו: שמלקי – צריך לנסוע, כסף להוצאות הדרך אין, וראש העיירה אינו מאשר ניירות; אברהם מתאונן על עול המִסים, הכבד מדי; הסנדלר מבקש 'מעות חיטין' לפסח; והנפח תובע לדין־ תורה את שכנו על בניית מרפסת בשטחו ומבקש כי אבא יהיה הבורר. אבא יושב, מאזין ומייעץ. אנשים נכנסים קודרים, מיואשים – ויוצאים כשאבן נגולה מלבם. באו על סיפוקם. התקווה היהודית מלוותם. דיה לשיחה אחת והסערה חלפה. ואבא גם הוא מגולל לפניהם צרות משלו וצרות כלל ישראל. "צרת רבים חצי נחמה". ואנו יושבים בחדר השני, מציצים מדי פעם פנימה ומקשיבים קשב רב לעצותיו של אבא. צועדים על בהונות רגלינו שלא להפריע לשיחת האנשים. יראת־כבוד שוררת בבית. אימא מציצה לפעמים ומקשיבה לדיונים. לפרקים גם היא מעירה הערה וחוזרת למלאכתה – להכנת התבשיל. עולם ומלואו בבית.

ילדי, תחסר לכם סבתא – הוי, תחסר מאוד. כמה אהבנוה. בחיקה שכחנו הכול. כאב חלף. היא הייתה תמיד סלחנית, תמיד ותרנית. הבינה אותנו, וכל זה לכאורה בקול מצווה. פניה – ללא כיסוי של חמלה כביכול, אך ידענו, הרגשנו ששוכנת בקרבה נפש אוהבת, לב כואב וחומל. האם חייכה אלינו אי־פעם? לא אזכור, אך ידענו, חייך תחייך לנו בפנים. "בואו, תאכלו קצת מרק", אמרה לנו, הקטנים. לא היינו רעבים, אך אכלנו. ידענו: תושיב אותנו על התנור החם ותגיש לנו את המרק, המעלה ריח ניחוח, בקערות הפח. תסתכל בנו מן הצד ותשמח לכל כף מרק שנבלע. לפני צאתנו תרים אחת משמלותיה ותקנח היטב את אפינו, אם מלוכלכים היו ואם נקיים. אף שקינוח זה גרם לנו אי־נעימות, הוא נעם לנו וצחקנו בלבנו... והסבא, רב יוד'ל, יושב בחדרו הקטן כשעל שולחנו גיליונות נייר ארוכים מאוד וכותב בריכוז – מעלה מחשבותיו. מכתב לבניו בארגנטינה. מספר להם הכול. גם בא בטענות אליהם. נוזף על שאינם יודעים כיבוד אב מהו. ובגמרו את המכתב הארוך מקבץ את בני המשפחה וקורא לפניהם את המכתב. ואנו מאזינים ויודעים: את עצמו הכניס סבא למכתב, את נפשו ולבו. היה זה מכתב סבאי. ולפעמים היה מתיישב וקורא לי, ואני עודני נער, והוא אומר: "אולי תבוא אליי לפעמים, תשב על־ידי ותכתוב ותכתוב... אמסור לך הכול. תרשום את כל מסעותיי בעולם וקורותיי, והם רבים ומרובים, ויקראו הבאים אחריי וילמדו רבות"... ואני חשבתי לעשות זאת. משום מה לא נעשה הדבר, וחבל. חבל שמאורעותיך העשירים, סבא, לא היו להם הופכין. היית לנגיד בעיירה, מקובל ומכובד, חכם ונבון, אך לא מאסת בכל מלאכה: חנות קטנה, עסק 'גדול' או צבעות וזגגות. מיְגיע כפיים אכל סבא לחמו, לא נפל למעמסה על אף אחד אף בזקנתו. תמיד עמד לשירותם של העניים והנצרכים. כיתת רגליים לקבץ נדבות לאישה נוטה למות ולבקש ׳מעות חיטין׳. רבים מיהודי רוסיה עלו ארצה הודות לו. מצא לו סיפוק בעשיית טובה לאחרים. הישנם כיום בינינו יהודים רבים כמוהו? ואנו כה בהולים בדורנו, ולא נדע אושר מהו – אשרי הדורות בעיירה שידעו טעמו של שכר מצווה...

רב יוד'ל גרינשטיין, אשתו ריבה לאה (נרצחה בשואה) ושניים מנכדיהם ולילדיי אספר איך שקדנו על הלימודים. הן עד היום אנו שואבים מלוא חופניים ממקור זה. לנו לא ניתן ללמוד בבית־ספר אחד, הוכרחנו לבקר בשניים, בעברי ובפולני. בית־ספר 'תרבות' – חדרים קטנים בו, ספרים מועטים, שולחנות ארוכים וספסלים לא נוחים, אך השירה והאהבה שרויות בו. הנה עומדת מקהלת בית־הספר, המנהל שפיגלשטיין מנצח עליה, והיא שרה 'שאו ציונה' ושירי המכבים. השירה יוצאת מן הלב, דמעות חונקות בגרוננו. מה נכספנו אז למולדת. מוכנים היינו אז להקריב עצמנו למענה, והיא שעמדה לנו במשברים קשים עד היום. ומשם – לבית־הספר הפולני, המרווח, המואר. היה זה לימוד מתוך הכרח. הצלב תלוי מולנו. הם מתפללים לו מדי בוקר, ואנו עומדים אתם מלאי פחד וחרדה כשראשינו מושפלים. וכך יום־יום. יום־יום ראינו זעמם של ילדים אלה בתפילתם לצלוב. אשמה כבדה רבצה עלינו – אשמת דורות יהודיים, והם הסתכלו בנו, כאילו בידינו צלבנוהו. מה פלא אפוא שהקניטונו בכל הזדמנות, צבטו והִכּונו בכל הפסקה. המורים שותפים היו לשנאה זו. בסתר עשו מלאכת ההסתה בנו. כל זה נתן פריו בימי הפרעות. נערים אלו, שחונכו על־ידי המורים לשנוא אותנו ולבוז לנו, רצחו את אחינו והורינו בימי ההשמדה. רצחו בדם קר, היו שליחים ומבצעים נאמנים של הנאצים. הם ביצעו את המלאכה אף בטרם הגיעו הנאצים לעיירה. אפילו את שמותיהם שמענו. החינוך נתן פריו.

בשני בתי־ספר יסודיים למדתי: אותו בית־הספר הפולני המצוחצח, הנקי, שעל הגבעה, בצל הגינות והעצים הרבים. נדמה לי שתמיד שלט שם חורף. היה שם יפה, אבל קר. עד היום עובר קור זה בעצמותיי. המנהל – מראה אינטליגנטי לו, לבוש בדייקנות, כולו אומר קפדנות וחומרה. מספיק היה שיעבור בפרוזדורים הארוכים, ואנו הזאטוטים נדחקנו אל הקירות. הייתי חש כאב בראשי בהסתכלי כיצד הוא מושך באוזנו של נער. האכזריות במעשהו זה נשקפה ממבע פניו. שורות ארוכות של ספסלים וספסלים

שמעליהם – לא ראיתי את המורה ולא את הלוח, שלרוב לא היו משתמשים בו. יהודי יחיד הייתי בכיתה זו, והשנאה אכלה בכל פה. לא שנאה, כי אם לעג וקלון. אפשר שמהם יצאו גם מרצחי הורינו, אחינו ואחיותינו. עוד בקטנותם היו מסוגלים לרצוח אותנו. אינני יודע משום מה היינו נאלצים ללמוד בשני בתי־ספר – ב'תרבות' ובפולני. יום־יום יציאה עגומה ומפוחדת לשם, ויום־יום בריחת־חזרה מאותו בית־ כלא.

נטע ויינר (נטע שייע אידל'ס) והבחורים מהספרייה העברית פותחים בית־ספר עברי! לא די היה לו לנטע ויינר היותו בחור משכיל בהיותו בישיבה; לא די היו לו העיונים בספרי מאפו, סמולנסקין, אחד העם, 'התקופה', 'הצפירה'. כמהה נפשו למשהו ממשי יותר: לבית־ספר שלשונו שפת־הקודש, ולא 'חדר מתוקן' בלבד, אלא בית־ספר מודרני שלומדים בו בין היתר גם לימודי חול, והכול בעברית. והנה נמצאו לו עוזרים לדבר, הלוא הם הבחורים המשכילים מהספרייה העברית.

התאספו יחד לתקן תקנות ולחשב מעשים. ובכן: בית? חשבו ומצאו שאצל איד'ל גרינשטיין יש אילו חדרים חרבים למחצה, וניקו ותיקנו במו ידיהם – והרי לכם בית מוכן.

מורים? גם כן בעיה! הרי הכול בעיירה יודעי־ספר ויודעי־חשבון, ותודה לאל שאפשר להתאים מקצוע להוראה. למשל: על לייב'ל טבקהנדלר (אריה טבקאי) סיפרו שהוא כותב שירים בסתר, ובכן מי כמוהו מתאים להוראת הספרות העברית? לאבא של אברהם זילבר הייתה חנות, ואברהם היה עוזר בה לפעמים, ומכאן ידיעתו בחשבון. אמרו שגם בשברים ואחוזים ידו רבה לו. הווי אומר מורה לחשבון מבטן ומלידה. פולנית? אכן, הרשות מְתנה מתן רישיון בלימוד השפה. הכרחי ללמדה, אך גם לזה נמצא פתרון: התגלגל מאי־שם בחור בשם רייכנבוים, ששירת בצבא הפולני. הוא עבר בעיירה, התאהב בנכדתו של אשע החזן ונשאר תקוע בעיירה. ברור שחייל מהצבא הפולני יודע פולנית, ולכן מורה לפולנית יהיה. ואם בית־ הספר הוא מודרני, הרי גם התעמלות יש לעשות. "יש!" אמרו החבר'ה. מוטיה גרינשטיין נוהג ללבוש מכנסי גָליפֶה צבאיים ומגפיים גבוהים חומים, ומכאן חזותו הספורטיבית. וכי מה? הוא לא יודע ללמד להניע ידיים ורגליים לפי קצב 'ראז דווא טרי' או 'אחת שתיים שלוש'? וזימרה, מה יהא עליה? לברוך גרינשטיין, שהיה 'משורר' בימים הנוראים אצל אשע החזן, היה כינור סדוק שטרטר עליו "להנאת כל חתולי הסביבה". ובכן, ברור שהוא ילמד לשיר שירים עבריים, ובעיקר אם נוסף לכך היה יחד עם אברהם זילבר ולייב'ל טבקהנדלר מתעמק בפואזיה של רבינדרנט טגורי, בשירי אלישבע (הגיורת) ובשירי היינה. ועוד ועוד עוזרים ומורים למקצועותיהם, וביניהם אחד הצעירים יותר, שהתעתד לקבל פעם לידיו את מזכירות בית־הספר, הלוא הוא: ישראל פרישברג, בעל כתב־היד היפה וההופעה הנאה. ברור שעל משכורת לא דובר. הכול בהתנדבות נעשה. וכדי שהתמונה תהיה אכן שלמה, נזכרו הבחורים במורה שלהם בזמן שלימדם ב'חדר המתוקן', שחט שמו, שלמזלם היה כבר קשיש וגר לו בבדידות בקובל בלי מקום הוראה – והביאו אותו אחר כבוד ללמד תנ"ך, דקדוק והיסטוריה עברית.

וכיתות? לפי איזה מפתח מחלקים לכיתות? ישבו על המדוכה וקבעו: יעשו בחינות בעברית ותנ"ך, ולפי זה ייקבעו הכיתות. אך התקבל דבר משונה: בני שמונה למדו יחד עם בני שתים־עשרה, ובני שש – יחד עם בני שש־עשרה, אולם מי שם לב לקטנות כאלה. ימים ולילות הקדיש נטע ויינר להכנות הפתיחה, ובעיקר

להכנת נשף הפתיחה הגדול. ועוד אזכור את נאומו של נטע ויינר בפתיחה, שאמר בו, בין היתר, בבדיחות הדעת: "יהודים! על שלושה דברים העולם עומד! על כסף, על כסף ועל כסף! לכן תרמו כולכם לטובת החזקת בית־הספר!" וזכה האיש נטע, והתקיים והתפתח בית־ספר לתפארת, עד שנכנסו הסובייטים לעיירה.

ליל חורף. השלג חורק מתחת לנעליים. קבוצה קטנה, כמניין נערים ונערות, מתכנסת להישבע שבועת־ אמונים לתנועת 'השומר הצעיר'. האיש אשר הקים את התנועה בטריסק נולד, אבל משום מה נראה לנו כמגיע מעולם אחר, מכוכב אחר. קסמו לנו דבריו. קסמה לנו שירתו. נשמענו לפקודתו. כל שיר שהביא לנו התרונן בנו לילות וימים, וכל דבר שסיפר לנו היה לנו כאותה אגדה על עשרת השבטים מעבר לסמבטיון. נדמה לי שפה נבנו חיינו. פה קנינו מושגים חדשים על אהבה, בניין משפחה, אהבה לעבודה, לחקלאות ולטבע, ומעל לכול – כמיהה עזה לארץ־ישראל. הקרקע בערה מתחת לרגלינו – חשבנו שמא לא נספיק להגשים את החלומות. וכך, כבר בגיל חמש־עשרה מצאתי את עצמי בהכשרה חלוצית. בתמונה שלפניי אני רואה את כולכם – שעיה, הרצל, חווה, פרומה, חנה, משה, שמואל ועוד עשרות נערים ונערות, טובים ותמימים ומאמינים. עומדים אנו על הקרח ונשבעים – לעלות, ויהי מה, לארץ־ישראל. אני ועוד בודדים הגענו. אתם לא זכיתם לכך. מה צובט זכרכם בלב!

שדרה ישנה בטריסק, והיא מובילה עד לטחנת־הקמח ההרוסה, עד לפני פסי־הרכבת והלאה. בהמשך משתרע גן־פרי עתיק־יומין. ואני כה אהבתי את חודשי הסתיו שלפני רדת הגשמים, בטיילנו זוגות זוגות באותם השבילים ובהריחנו ריחות פרי בשל, ואנו טרם בשלנו. היו לבבות פתוחים, הייתה שיחה מלאת געגועים. הו, הכיסופים האלה למשהו מצוי אך נעלם כאחד. מה חסר לבני־נעורים אלו מלאי חדוות־ עצבות הנעורים בעיירה קטנה זו? ירח מלא מציץ בין העננים ועיניים שובבות עוקבות אחרי שביל החלב... מהצטלבות הדרכים הובילה דרך שנייה לנהר – לטוריה – לא למקום הרחצה של הנשים בכותנות לעורן, אלא לגשר, למקום הרחצה העמוק, לאי קטן. בלילות אתה מלווה אותה ל'פָֿארשטָאט' ומתמהמה קמעה ליד הגשר. ונשארים שם עומדים וחולמים. מספרים זה לזו מדאגות הבית – בכנות, בפשטות. כמה פשוטים ולא מסובכים יכולים להיות החיים. הדרך הייתה נהירה. אמונה בדרך זו, בחיים ללא ספקות. בחצות אתה דופק בדלת. הבריח הוזז וראשו של אבא, מודאג קמעה, נטוי לקראתך בפתח. מציץ בעיניך ובוחן את אשר עבר עליך הלילה, אך ללא אומר ודברים. עולמות לכאורה שונים – אך הורינו הבינו אותנו. לא הפרידה 'ֵּתהֹום' בינינו. הם הבינו לרוח צאצאיהם, שפניהם לעולמות אחרים.

לא היו בתי־חרושת ופועלי תעשייה בעיירה. היו בה בעלי־מלאכה, על כל המקצועות הידועים והנחוצים. חלקם עבדו בעיירה וחלקם נדדו מכפר לכפר למצוא את פרנסתם.

וגדלו הבנים והיו עוזרים לאבא. גדלו הבנות, רכשו מכונת־תפירה ותפרו כלי־לבן ובגדים לחתונות וסתם לחגים, ושרו בעת התפירה: "איך ניי ביַיטָאג, איך ניי ביַינַאכט, קיין חופה־קלייד זיך נישט געמַאכט". קרה גם שהתחלפו הבנים במקצועות הירושה: בן הנגר למד נפחות ובן הנפח למד נגרות. אולם הכול נשאר "במשפחה". העיקר, עבדו קשה והרבה שעות, ותמיד חסרו כמה זהובים לצורכי שבת. וזוכר אני איך אחד הנערים היה אומר: "יש לי שני דודים – דוד שחור ודוד צהוב, כל־כך הייתי רוצה שייפגשו יחדיו, אך לעולם אינם נפגשים. ומי הם הדודים? הדוד השחור הלוא הוא הלחם, והוא מצוי בבית מיום ראשון עד יום חמישי, והדוד הצהוב הוא השמן והוא ישנו בבית רק ביום שישי ושבת". חלומו של נער...

והנה ל'פָֿאלק'ס ביבליָאטעק' החלו להגיע ספרים ביידיש: 'המניפסט הקומוניסטי', 'פָאליטישע עקָאנָאמיע' של זַאקס, 'המטריאליזם ההיסטורי' של ּפְלֶכָנֹוב, וגם ספרונים וחוברות דקים ועלונים, שעברו בסתר מיד ליד. והתחילה ההתעוררות, מלחמת מעמדות! קשה היה להם לבנים למצוא את המנצלים בעיירה. אולם לפחות כמה דברים יש להגשים: לעבוד רק שמונה שעות ביום ולחוג את האחד במאי. והוחלט באספת הבנים: "די! ממחר אין עובדים מעלות שחר עד מאוחר בלילה", ובאותו יום אחרי ארוחת־הערב (תפוחי־אדמה בקליפות, כרוב כבוש, דג מלוח ושמן צהוב) האבות מדליקים את עששית הנפט ומתחילים בעבודת הלילה. והבנים? אלה לבשו את חליפות השבת שלהם ואמרו: "די! אבא אנו הולכים לביבליָאטעק". נאנח האב, העלה את שלהבת המנורה, תפש בידו את המקצועה הגדולה, וכה עמד והקציע עד מאוחר בלילה.

באותו שבוע חסר עוד זהוב אחד בשביל להכין את השבת. והנה הגיע האחד במאי, קמים בבוקר – ראו! ראו! על תחנת המשטרה מתנוסס דגל אדום... היה זה אחד הבחורים שידע את המבואות לגג תחנת המשטרה ומבעוד לילה תלה את הדגל האדום. מסתובבים הבחורים לבושים בגדי חג עם סרט אדום מתחת לדש. ואחד מראהו לשני בהיחבא ליצירת הברית. ושוטר היה בעיירה, ז'פקה שמו. סנדלר היה לפני היכנסו למשטרה והוא את כל הנעשה בעיירה ידע. החל הוא מחזר על פתחי בתיהם של בעלי־המלאכה ומבקש: "רחמו על בניכם, הרי הם, חס ושלום, לבית־הסוהר יגיעו, מכינים כבר משהו כזה, גם לי לא מספרים".

נאנחים האבות, נאנח השוטר. מה לעשות? זמנים חדשים, רעיונות חדשים, צרות חדשות... ואיפה מתאספים באחד במאי? ביער קֹולצ'ין. שמה יבואו נציגי העיירה לאנשי הכפרים בסביבה ויסבירו להם על סוציאליזם, על העולם החדש ועל המלחמה במנצלים. התאספו הכפריים ושומעים; מדבר בחור יהודי מהעיירה על ניצול ועל רמאות, על מלחמה באויב המעמדות ובשלטון, ועל העולם החדש והיפה. מניעים הכפריים בראשיהם: "נכון! נכון! באמת, בחנות רימו אותו במשקל, שילמו לו פחות מדי בעד הפרה, ואת עגלת העצים קנו בחצי חינם. ויי"ש בבית־המרזח אין נותנים בהקפה. כן! כן! נראה להם, ליהודים האלה, משפט צדק..."

ובבוא היום, אכן הראו... ועוד איך הראו! כך הם הבינו את שליחותם של הבחורים היהודים הטובים... "די!" אמר יהודה לייב גינזבורג, הנגר המעולה היודע־ספר, שהיה אז גם ה'סאלטיס'של העיירה, "מספיק לנו לשבת במקומות הנחותים בבית־המדרש הכללי. גם אני רוצה להגיד את 'המלך' הגדול לפני העמוד בימים הנוראים, ולא שתהא זאת זכותו הבלעדית של שמחה ברכה'ס. גם אנחנו רוצים 'שישי' ו'מפטיר' ו'שלישי' ו'חתן בראשית' ו'הגבה'. ושלא יעשו טובות עם קצת 'עין יעקב' שלהם. נקים לנו בית־כנסת לחוד, ואם יתנגדו הבעלי־בתים וה׳כלי־קודש׳, גם רב וגם שוחט נביא לנו משלנו. החברה־קדישא במילא בידינו, הבעלי־בתים המפונקים לא יכולים להתעסק בזה. אבל כסף? איפה לוקחים כסף? מילא! עבודה, כל בעל־מקצוע ייתן חלקו, אבל לבנים ועצים וכו' – הרי לזה כסף יידרש".

נמנו וגמרו. "מה יש? על־יד הפָֿאלקס־שולע יש להקה תיאטרונית בראשותו של שייע סמט; על־יד בית־ ספר 'תרבות' יש להקה בהדרכתו של אברהם זילבר, והם מופיעים ועושים כסף. הבה וגם אנחנו נעשה כמוהם". התחילו בהכנות. הגיע הדבר לאוזני הרב והוא קרא אליו את יהודה לייב ושואל: "סטיַיטש? הייתכן?" הבטיח לו יהודה לייב שני דברים: א. לא ישחקו נשים וגברים יחד; ב. לא יחללו את השבת. המחזה שנבחר היה כמובן ביידיש: 'עקדת יצחק'. הבמאי היה כמובן יהודה לייב בכבודו ובעצמו. ברור שהוא ישב והתייעץ רבות עם חבריו למקצוע, שייע סמט ואברהם זילבר. הם היו בעלי ניסיון וידעו לייעץ. והרי ההרכב: אברהם אבינו – יהודה לייב; שרה אמנו – שלום שרר; יצחק בנו – הבן הקטן של יהודה לייב (למען הרגש והכנות); הגר – יחיאל בינדר (גם הוא היה גלוח והיו לו אף ושפתיים וקול ותנועות של אישה); מלאך אלוהים – ברוך דער געלער (היה לו זקן אדום וגדול ובאמת דמה למלאך כשהדביקו לו את הכנפיים); ישמעאל – בנו של הרש'לי אופלינר ושלום שרר (שניהם היו ספרים וברור שקרבה להם למקצוע הזה). תפאורה ותלבושות תכנן יענק'ל מוסלין, שהיה צלם ולמד גם ציור. ליווי מוזיקלי – במצבים הליריים (העקדה וכששרה אמנו יושבת לבד): הרש'לי אופלינר והגוי (לא זכור לי שמו) שניגן בחצוצרה בחתונות יהודיות. ברור שחוץ מזה היו עוד 'ארטיסטים וסטטיסטים' למיניהם שמילאו את כל הבמה והאינטערקוליסן (מאחורי הקלעים). נו! התחילו בהכנות.

באותו פרק זמן גמרו מוקדם את העבודה והתאספו ל'פרָאבעס' כשיהודה לייב מנצח ועשן המאחורקה מיתמר, וביד חזקה ובזרוע נטויה ניהל הבמאי את עבודתו. סוף־סוף מתקרב יום ההצגה, ומחליטים לחזר על הפתחים כמנהג יהודים, ולמכור כרטיסים. הולכים יהודה לייב, מוסלין האב וברוך דער געלער, מטפחת גדולה אדומה ביד אחת ופנקס כרטיסים בשנייה, ולמען האמת לא היה בית שהשיב את פניהם ריקם, לא היה אדם בעיירה שלא היה לו כרטיס להצגה. הכול רצו לחזות באטרקציה המיוחדת במינה, והכול – בסלחנות וברוח טובה.

האולם מלא על גדותיו, תזמורת עם חצוצרה, קלרינת, תוף וכינור מנעימים את הצפייה. פעם ראשונה רואה העיירה קהל מגוון כזה, מכל השדרות, המפלגות והגילים.

וכשהוזז המסך והתגלו יצחק וישמעאל כשהם מקפצים כתיישים (מצחיקים), ושרה אמנו (שלום שרר) והגר (יחיאל בינדר) רבות ביניהן כמנהגן של נשים צרות כימים ימימה, מיד פרץ הקהל הרב בצחוק רם. שקט השתרר בקהל ברגע שהופיע אברהם אבינו בכל הדרו עם הגלימה הלבנה עם פסים כמו בטלית ומקל ארוך בידו. נעים היה לשמוע את קולו השלו, הרווי כאב ויראת שמים.

אולם ההתרגשות האמיתית אחזה בקהל בעת ההכנות לעקדה. פה ושם נשמעה בכייה באולם. וכשהופיע מלאך האלוהים (ברוך דער געלער) עם הכנפיים שנתפרו לו מכנפי אווזים ואמר: "אל תשלח ידך אל הנער" (בעברית), רווח לכולם ואבן נגולה מן הלב... "יישר כוח רב יהודה לייב", נאמר לו מכל העברים בגמר ההצגה, אלא שרב יהודה לייב ביקש רק לדעת מה אומרים שייע סמט ואברהם זילבר המומחים, כי מה מבין כבר הקהל... "יישר כוח רב יהודה לייב", אמרו חבריו בעלי־המלאכה, "אם ירצה השם בימים נוראים תגיד אתה את 'המלך' ואת 'פתח לנו שער'."

ואכן, ברוב הימים שעה אלוהים לתפילתם, ונפתחו שערי שמים, והם אספו לתוכם את נשמותיהם הטהורות ואת הזכות של יהודים טובים ותמימים אלה, שנהרגו כצאן טבחה – ואין מציל. יום ככל הימים. עומדים בפתחי החנויות, לא מצפים אפילו לקונה, כי יום רגיל היום, לא שוק ולא ערב

חג, וידוע שקונים אין. ובכן, מתקהלים בחבורות ועומדים ומשוחחים. ועל מה משוחחים? על אחד שפשט את הרגל, על השני העומד לפשוט את הרגל, על הגבאי החדש שלא נתן כיבוד הגון, על המת האחרון והסעודה הגדולה של החברה־קדישא, על זה שקשה להשיג גמילת־חסד מיום שוק אחד לשני, על המסים של גְַרבְּסְקִי וכו' וכו'. ובין החנויות סובבת לה אישה גדולת ממדים עם קערת תירס מהבילה. אך למי יש בידו עשר פרוטות לקנות תירס, סתם ביום חול, שאינו לא יריד ולא גְּנוּסְיָא. עומדים ומדברים גם על אחד מבני העיירה שנעשה סופר גדול באמריקה, ויש אומרים שהוא מוציא אפילו פרנסה מזה. היום הוא הגיע לעיירה, ואומרים שמתנות יפות הביא למשפחתו. והנה, הביטו, באמת הוא בא. עומדים המתקהלים כולם ומסתכלים בהליכתו. הנה זיש'קה ויינפר בכל הדרו האמריקאי, עם כובע הקש רחב־התיתורה, עם החזייה הלבנה, הנעליים השפיציות החומות, וכל חזותו אומרת שביעת רצון מעצמו וקצת בדיחות הדעת. "נו?", שואל הוא את המעגל המקיף אותו, "ווָאס מַאכן ייִדן?" והנה נגלתה לעיניו האישה עם קערת התירס. רומז לה זיש'קה באצבעו והיא ניגשת ומושיטה לו תירס אחד, "ניין!", הוא אומר, "ַאלע! איך קויף ַאלע! ייִדן, זיַיט זיך מכבד!" ובין רגע התרוקנה הקערה. זיש'קה משלם ויהודים מסתכלים, אוכלים וחושבים: "הָאט איר געזען ַא זישקע, ַא ַאמעריקַאנער גביר, געקויפֿט מיט ַאמָאל ַאלע קַאטשענעס!" ומוכרת התירס פניה צוהלים. היא עומדת וחושבת לה: "אוי גָאטעניו, הלוואי יעדן טָאג ַאזַא משוגענער ַאמעריקַאנער, ווָאלט כָאטש געווען פרנסה".

מחייכים ושמחים יהודים, מתלהבת לה השיחה של המעגל שבמרכזה זיש'קה ויינפר. תאבים הם מאוד לדעת איך עושים פרנסה באמריקה מכתיבת מעשיות ביידיש. אלא שזיש'קה נותן להם לדבר ולספר בין לעיסה וכרסום. הוא עומד ומקשיב וממצמץ בעיניים פקחיות ונהנה.

שלושה המה נפלאו ממני: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור... ודרך יריבים בעיירה. קוטביים בדעותיהם היו השניים, בדרך אחת צעדו, דרך העסקנות הציבורית לשמה. צעדו במקביל, לסירוגין, בניסיונות הכשלה הדדית, בניצחונות גדולים או קטנים אחד על רעהו, ונקודות ההתנגשות הסעירו לא פעם את העיירה כמרקחה. לכאורה, כה תמימה הייתה הגישה, כה קטנים המושגים, אולם בעיניהם – שאלות חיים ומוות היו אלה.

כששאלת את הראשון (נציגם של הציונים בעיירה) על השני, ואמר לך: "זה? זוכרני בבואו אלינו עם מכנסי החיילים הקרועים מרוסיה, והוא עני ואביון, ושיחקה לו השעה ומצא לו איזה גְָּרף הולל, והתעשר על־ ידו בעסקי יער. לימד את לשונו לדבר צחות בלשון המדינה, מתהדר לו בבגדי יושבי־כרכים בימי החול, וזה את רגלי ידחוק?"

והשני, פולקיסט־בונדיסט־ייִדישיסט־קומוניסט, מה בפיו על יריבו? כלום לא שמעתם? יגיד לכם: "על מעשה השומן הידוע"? ודי לחכימא... ובכלל ככינויו כן הוא: קנַאקודי!

קטנה וענייה הייתה העיירה, מרבית תושביה על יום השוק היחידי בשבוע יחיו, והמצרך שהיה מצוי בשפע

הוא הזמן. מכאן חלומות על עקירה למדינות־הים וחלומות על זמנים טובים שיבואו (מהפכה) ומכאן ציונות, חלוציות, עברית, הגשמה.

ופני העיירה בימים כתיקונם – 'מסתובבים' ו'מקהילים קהילות'. אולם תוך החידלון והאפס הכלכלי – מוסדות, מפלגות, בתי־ספר, ספריות. את תוכן החיים מלאו אלה ושותפים להם זקן ונער, הכול מוגדר ופעיל בשטחו הוא. ואם בשטחים מדובר, הרי שגם בשטחי מריבה עסקינן, והם רבים לאין ספור: סכסוכים מסביב לגבאות בבתי־כנסת, בית־כנסת נפרד של בעלי־מלאכה, 'שמאליים' וכו'. וקרה שגם שוחט ובודק בשביל הציונים על כל זרמיהם הביאו, ועיקר העיקרים – בתי־הספר. בית־ספר ממלכתי ללא תשלום היה, אולם אנשי העיירה – לשני בתי־הספר, ביידיש ובעברית, את ילדיהם בתשלום שלחו, ומלחמה בין המחנות מסביב לבתי־הספר, על גדולות וקטנות, מעשים שבכל יום היו. לכאורה מה חשוב להם, לשוללי הגלות הציונים ולשוחרי המהפכה הסוציאליסטית, באיזה סדר יצעדו בתי־הספר בחגיגות ה־3 במאי, שהוא חגּה הלאומי של פולין האנטישמית. אולם גם על כך מלחמה עזה ניטשה, מי ראשון ומי אחרון בתהלוכה יצעד. ואם כל זה לא די לכם, הרי שתי להקות להצגות תיאטרון המחנות הקימו, וניטשה המלחמה על קבלת אולם ההצגות היחידי בעיר במוצאי־החגים.

והואיל ולמחנות דוברים ונציגים נדרשו, טבעי שהשניים, שהם 'דוברים' מבטן ומלידה, קיבלו עליהם את התפקיד שלא על מנת לקבל פרס.

ימי בחירות כי יגיעו – ובאלה נתברכה העיירה למכביר – בחירות למועצה מקומית (גְמינָה), ועד הקהילה, 'יתומים־קומיטט', גבאות, בחירת שוחטים ובודקים, רבנים, חברה־קדישא, מסי קבוצה, בנק מקומי, מעות חיטין וגבאי ראשון ושני ואולי גם שלישי וכו' וכו'.

ימים ולילות הקדישו השניים, כל אחד למען ניצחון המחנה שלו, וגם לא מעט למען הניצחון האישי. ומי בעיירה לא יכירם? הראשון – בן למשפחה ענפה, מושרשת, פעיל ודינמי מטבעו, מדבר על מדינות־ הים, על ערי ווהלין וגליציה, ועל העיירה הקטנה השואפת להתבססות. וכה נע האיש מעלה מטה, וכפי שהוא עצמו הגדיר – מעל לסוס ומתחת לסוס. ביתו עם הסָמֹובָר (מיחם) – רשות הרבים היה ופתוח היה לכל מבקש עצה ולכל מי שדאגה בלבו. ועסקי ציבור למכביר היו, עניינים דתיים, חילוניים, מפלגתיים, משפחתיים ועניינים שבינו לבינה; סכסוכי עגלונים, בעלי־מלאכה, סוחרים וירושות, ובכל שהעיירה התברכה בהם, והכול תוך שתיית התה ועישון הסיגריות נחתך. ואם פעם, בגלל סכסוך עם הציונים מועמדותו לנציגות בקהילה נפסקה, הרי רשימה פרטית משלו הקים, כי מה הוא ומה חייו בלי עסקי ציבור?

והשני – המבוגר במשפחה העשירה שבעיירה. שבעה אחים חסונים, יפים ואינטליגנטיים בעיירה – והוא המבוגר שבהם. ואת המפלגות הסוציאליסטיות בעיירה שבעה אלה הקימו. אחד מורה, אחד עסקן, אחד ספרן, אחד מזכיר, אחד סתם נדבן ופטרון. וידוע היה בעיירה, בית־הספר היידישיסטי, הספרייה, להקת התיאטרון והבונד ופולקיסטים – בחסות המשפחה הזאת היו כולם. ובמסירות ובנאמנות עשו אלה את מלאכתם! לכאורה פרדוקסאלי הדבר, שכן פעולתם ודעותיהם הרי בניגוד למעמדם הכלכלי היו. ובלטו מאוד האחים בתלבושות מהודרות, בתסרוקות המסודרות, בניב העדין בקרב בעלי־המלאכה והפועלים המחוספסים, אבל במציאות העיירה הדבר היה פשוט ומובן.

ובכור האחים, ראש וראשון לאחיו בעסקי ציבור, כי יפתח את פיו בפולנית הרהוטה שלו בישיבות המועצה המקומית (גמינה), הרי שגם הגויים, ברוב דרך־ארץ, למוצא פיו הקשיבו, וכשהחליט להעביר משהו, יהא לבכם סמוך ובטוח, שאת שלו לרוב השיג, כי מן הרב, מנהיגי הבונד ועד שר הפלך (סְטַרֹוסְטִי) דבריו נשמעו. ובעוברו ברחוב, ובעקבותיו ריח הבושם המיוחד לו, עיניים רבות אליו נישאו, זה אומר: "בטח

משהו חדש מתבשל", וזה במחשבה: "אולי בן־זוג לבתי יהיה?" הרי לא בת אחת בעיירה – הבחור הזה, נסיך חלומותיה היה.

כאלה היו השניים. הם היו ממשיכים בוודאי בפעולתם זו וביריבותם אלמלא שלהי הקיץ 1941... והקול עבר בעיירה: "הגרמנים הגיעו! ומה יהיה עתה?" ונשואות העיניים אל השניים: מה יגידו הם? המוני כפריים אוקראינים בעיניים חמסניות בעיירה משוטטים, ונדמים הם כעופות טרף החגים מעל שדה הקרב, מחכים לפגרים...

והשניים, כל קשריהם עם בעלי־הדעה הפולנים והאוקראינים, כל הידידות רבת השנים שלהם אתם כאין וכאפס היו, נמוגו כשלג דאשתקד.

ומי יודע, אפשר שהשניים עשו דרכם בצוותא לתחנת המשטרה הגרמנית. אפשר שהוטלה עליהם המשימה להוות יחדיו את היודנראט בעיירה, וכי מי עוד כמוהם מתאים לכך. ואולי במקום אחר הצטופפו – ישבו שבת אחים גם יחדיו לפני סופם האיום. כי מהי יריבותם הפעוטה מול ידידותם הרבה, בלכתם יחדיו, אחים לגורלם, בדרכם האחרונה...

בימין: אריה גרינשטיין בזמן ביקורו בטריסק בשנת 1938. 1938. בשנה זאת ביקרתיך, עיירתי. ראיתיכם בני משפחתי. היה זה בחודשי האביב, עת הפשרת השלגים. כתמים לבנים מקיפים את העיירה סביב כגדיים לבנים, וביניהם אדמה שחורה מבצבצת. לפרבר אין להגיע דרך הקרח. אותה שמש, אותם שמים, שמי הנעורים. והבתים, לא נוספו בתי קומתיים. אלו אותם הבתים. על הגגות נוספו כתמים בהירים, סימן לתיקונים שנעשו. גדרות העיירה מסוידות לבן. על חוטי

הטלפון והחשמל ציפורי האביב, אך לא ידענו כי היה זה אביב אחרון ליהודים. נסעתי באותה עגלה של מנד'לי המתנדנדת בכביש הרעוע, ולבי הומה בחזקה: "האם עוד אראכם בני־ביתי? האם עוד אמצאכם, יהודים?" חשבתי בלבי.

וכאילו לא אירע דבר. הכול במקומו עומד. רק אחת, רבים נוסעים מביתם, מי לאמריקה, מי ארצה ומי לעיר גדולה יותר. הבנים העשירים עומדים עדיין במרכז העיירה, מקושטים בבגדי האופנה האחרונה ומפריחים עשן סיגריות. עולמם בטוח כאילו. אך הנוער כולו תוסס. בית־הספר מתפתח. הכול חולמים על העלייה, וההורים מבקשים: "קחנו לשם, אליכם". וסבא מבקש: "גם אותי קחו! תראה עוד ארוויח לחמי"... ואני חושב לי: אגיע ארצה ואזרז את בואם. לא חשנו בסכנה האורבת, באסון הרובץ לפתח. עוברים הם לפניי אחד אחד. הנה זליג סאס מחלק הדגים – דגים מובחרים ללקוחות מכובדים. יששכר טבקהנדלר יוצא החוצה, כולו אומר כבוד וניקיון, משמיע דרך אגב הלצה פקחית. עוסק בשעות הפנאי בדברים של מה־בכך – מתקן מכונות קטנות, מציתים ואפילו שעונים. שלו ושקט הוא. בשבת שוב מצאתי את מיטרֹופֹון הנכנס כבן־בית לבית־הכנסת, מדליק ומכבה את נרות השעווה והמנורות, כאילו אחד משלנו היה. משה השמש בעל הקומה הזקופה, הקפדן ומפיל־הפחד עלינו הילדים בשעת התפילה – אחר הוא לגמרי במאפייתו, במוכרו כעכים טריים. אלקה טננבוים יושבת בחנותה הקטנה ומחכה לקונה שיקנה קופסת סיגריות. כל היום היא מחכה, וקונה – אין. בית־המלאכה לשמן רועש אצל שפס. גויים באים מהכפרים ומביאים פשתן. ברצ'יק ויצמן עדיין מסתובב בפרוותו – האביב טרם הגיע בשבילו. מחפש בני כפר לקנות מהם חוטים. שמל'קה גייליס טרם התחתן, בנרתיקו כמה טליתות וציציות, מפזם לו ניגון חסידי. מרננים אחריו "עובר־בטל". גרבסקי פתח לו קואופרטיב גדול ומתחרה בחנוונים הקטנים. והנפחים השמחים בחלקם באים ביום חמישי לעשות קנייתם לשבת. עובדים קשה ומרוויחים מעט. ליוב'קה הסנדלר – משפחתו גדלה בלי עין־הרע, עוד שלושה נוספו ודירתו קטנה כמקודם. עוני ודלות. והצעירים המתבגרים שעברו את בית־הספר ו'החלוץ', 'בחורי־המשי', מסתובבים בערב מקושטים ולא נהירה להם דרכם בעתיד. ובבית המיחם ממשיך לזמזם, וסביב לשולחן יושבים אותם האורחים ומשוחחים על אותם העניינים, כאילו לא אירע דבר. עולם כמנהגו נוהג. לאף אחד לא שיחק המזל ויש שירדו מנכסיהם. ואותן הבחירות לקהילה ואותם המועמדים; אותו הריב סביב השוחט שהובא בניגוד לרצונם של בעלי־הבתים ובתמיכת בעלי־ המלאכה; אותו הריב בין הציונים והבונדאים...

והגיע ערב הפרידה. אימא שכובה על מיטתי ומזילה דמעות, דמעות פרידה. ואני לא ידעתי שזה לילה אחרון להיותי אתה, לא ידעתי ששוב לא אראה את יקיריי, את כל יהודי טריסק, לעולם. ומה נעמתם לי ימים וחודשים שביליתי אצלכם, יקיריי. עוד פעם ראיתיכם בעונייכם, בסבלכם, אך גם בשורשיותכם ושאיפותיכם, ששוב לא נתגשמו לעולם...

משה ויינר

מעשים ומחדלים בעיירה

קשה היום, לאחר עשרות שנים מאז עזיבתי למעשה את טריסק בצאתי להכשרה, לכתוב על העיירה, על אנשיה, על קרובים וידידים שהיו יקרים לי מכול.

היו כמה גורמים אובייקטיביים שהשפיעו על טריסק עיירתנו, שהייתה עיירה מיוחדת במינה, שלא ככל העיירות בווהלין שבפולין: א. מקומה של טריסק: טריסק שוכנת בין שתי הערים הגדולות קובל ולודמיר, על אם הדרך ביניהן. נמנע ממנה להתפתח מבחינה כלכלית, שכן תושבי הפריפריה שלה, אוכלוסי הכפרים, נסעו ברובם לערים הגדולות לקניית צורכיהם במקום לטריסק. ב. הרכב האוכלוסייה: בעיירה קטנה, שמנתה בסך הכול כמה מאות משפחות, חמישים אחוזים ויותר היו נוצרים, ובתוך כמה מאות המשפחות היהודיות היו הבדלים סוציאליים ניכרים ביותר. היו בטריסק מה שקוראים המעמד הבינוני והפרולטריון כבכל עיירות פולין הקטנות, שתושביהן היו חייטים, סנדלרים, נפחים ובעלי־מלאכה אחרים. ג. מקום משכנו של הרבי הטריסקאי. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. חצר המגיד בעיירה הטביעה את חותמה במשך שנים רבות על חיי העיירה. חלק גדול מהאוכלוסייה הוציא פרנסתו מחצר הרבי, וכמובן שחיי העיירה התרבותיים והחינוכיים התנהלו ברוח זו.

אולם כבר אז קם דור של צעירים מרדנים והוא דור ההורים שלנו ז"ל, וטריסק, ככל יתר ערי פולין בשנות ה־20, מתחילה לחיות חיים פוליטיים־חברתיים ֵערים. עם הראשונים שהניחו את היסודות ואחר־כך בנו חיים ציוניים בעיירה נמנו גם אבי ז"ל וחבריו. הולך ומוקם בית־הספר העברי הראשון בעיירה, וילדי העיירה מתחילים לקבל חינוך שהיה זר לגמרי עד כה לאנשי העיירה, שחיו על־פי מסורת ה'חדר'. בפעם הראשונה בתולדות העיירה שומעים על ספר עברי, מגיעה לטריסק קופסת הקרן־הקיימת־לישראל הראשונה ומוכנסת לבתים לצד קופסת רבי מאיר בעל־הנס וכו'. הצעירים התגייסו לעבודה חינוכית־ תרבותית. נוסדה הספרייה הראשונה העברית בעיירה, והמילה העברית נשמעה מפי תינוקות של בית־ רבן. הרעיון הציוני היה למציאות, וראשוני העולים החלו להתכונן לדרכם. נער הייתי כאשר נערכה מסיבת הפרידה למשפחת אייקר (אקרמן – כיום בארץ). באותה מסיבה (בביתנו) התנוססה חתימת אבי ז"ל על אשרת היציאה מטעם ההסתדרות הציונית. איחלו למשפחת אייקר שלא יהיו הרבה זמן בודדים מעיירתנו בארץ. רבה הייתה אז השמחה, אולם אף אחד מהדור ההוא, מהורינו, לא זכה להגיע למחוז חפצו. ושנים חלפו. רעיון הציונות הפך למציאות בטריסק, ורבו המצטרפים. אולם יחד עם זאת יש לציין את עיקשותם של מספר יהודים (ושוב אבי ז"ל ביניהם), שבמשך שנים רבות ניהלו מאבק קשה עם גורמים שונים בעיירה שניסו למנוע את החדרת הרעיון הציוני בעיירה. הוקם בית־הספר 'תרבות' והחל מאבק על נפש הילד בעיירה, לחנכו כיהודי זקוף קומה. וזכורים לי סיפורי אבא ז"ל על הוצאתו מבית־כנסת על דברים כגון אלה. אולם הודות לעקשנותם של אותו קומץ חברים (אבי, גרינשטיין, טבקהנדלר, הירש'ל זילבר, כגן ואחרים) קם בטריסק דור צעיר, מתמרד, אשר בכוחות עצמיים החל לחיות חיים חברתיים תוססים. קמו תנועות־נוער ציוניות וטריסק מתחילה לשלוח את ילדיה הראשונים להכשרות 'החלוץ' בערי פולין ולעלייה.

זכור לי יום השבת עת ראשוני החברים עלו ארצה. הכול בעיירה מלווים את העולים לתחנת־הרכבת, מהלך של כמה קילומטרים ברגל, ובפי כולם התפילה: "להתראות בקרוב בארץ". אך לא רבים זכו לחיות

עמנו כאן. קיים היה קשר אמיץ מאוד בין הורים וילדים בלי יוצא מהכלל, ולא הייתה קיימת מסורת של עזיבת בני משפחה ויציאה למרחקים – גורם שהכריע גם ברגעים קשים מאוד: משפחות לא יכלו להיפרד, וזה שקבע את גורלם המר. גם עובדת הימצאותו של תא חזק של ה'בונד' בעיירה, שהיה בתקופה ההיא בפריחתו בפולין ואשר ריכז סביבו את רוב רובו של הנוער העובד ומהשכבות העניות בעיירה, מנעה הוצאת צעירים והעברתם לחיי נוער ציוני, והכוונתם לעלייה ארצה. ולא מעטים נשארו כתוצאה מכך. הצליחו לעלות רק קומץ קטן של אנשים בתקווה שהשרשרת תימשך. ולבטח הייתה נמשכת לולא השואה הגדולה שעברה על אירופה ואף על עיירתנו האהובה הקטנה לא פסחה.

הנה היא עומדת כמו חיה לנגד עיניי, כמו לנגד בני עיר אחרים בוודאי. חיה ותוססת וכמהה – למגינת לבנו, בזיכרון בלבד...

מימין: נחמן מנדלסון ומשה ויינר על רקע בתי העיירה

אהרון צ'סנר

הכפר ורביצ'נה

מסיפורי אבא ז"ל, שיליד טריסק היה: "כשהגעתי לגיל ההתייצבות לשירות צבא הצאר באתי עם אימא למגיד זצ"ל לקבל את ברכתו. הכוונה הייתה שבזכות ברכת הצדיק אשוחרר מהשירות בצבא. המגיד הכיר וידע על בוריים את ילדי טריסק, כי היו סמוכים על שולחנו בילדותם – גודלו וחונכו סמוך לו. הייתי בחור בריא וחסון, וידע הרבי כי ברכתו לא תעמוד לי ולכן בירך אותי ברכה מציאותית. וכה אמר: ״בני, לך בריא! ותחזור בריא ושלם״. ברכת הרבי התקיימה פשוטה כמשמעה – חמש שנים ׁשֵיַרּת י את הצאר, ובשובי הביתה לטריסק התחתנתי עם בת כפר ורביצ'נה הסמוך לטריסק".

הכפר שוכן חמישה־עשר ק"מ מטריסק. מניין, ואולי למעלה מזה, של יהודים בלב כפר אוקראיני. כפר מטופח להפליא. כולו שדות ויערות, גני־ירק ופרחים לרוב. והעיקר שפע גני־הפרי – הצטייר הכפר בעינינו כגן־עדן. חיי עבודת שדה היו לאיכרים, ואנו, בני סוחרים זעירים, חיינו בחיק הטבע ללא דאגות. היינו חלק מהנוף, המשרה מאווירתו עלינו, כשבערבים אנו שומעים שירות האוקראינים, המתמשכות ומכניסות אותנו לאווירה רומנטית. ברכת יעקב ועשיו נתקיימה במלואה בכפר אוקראיני זה.

יהודי ורביצ'נה, אבותינו ואנו, הדור הצעיר, התבלטנו בין הגויים והיינו מהם משכמנו ומעלה בידע, בהווי חיים ובמעשים טובים. ראיתי את כפרנו כמרכז מתקדם בהשוואה ליהודי כפרים אחרים שבסביבה. היינו לאומיים גאים על יהדותנו – נדמה לי שלא סבלנו מהתסביך הגלותי הידוע, המשפילנו במודע בפני הגוי. הגויים ידעו להעריך התכונות שלנו ושמרו פיהם מלהעליב בנו.

רבי יעקב כ"ץ

אחד מזקני הדור היה – ותוכו כברו. ידיעותיו, חיצוניותו ואופן דיבורו אמרו הדרת־כבוד. גבה־קומה, מעוטר זקן בלונדי רחב וגדול, לבוש עירונית, נקי ויפה. ביתו היה גם לבית־כנסת וגם לבית כינוס, שיחה וויכוח לזקנים ולצעירים גם יחד. היה אוהב לנהל ויכוחים עם הנוער בביתו ובגנו. אני זוכר את הוויכוחים המעניינים בענייני ספרות, בעיקרם שיחות על עניינים חילוניים. לא פעם הגענו לשיחה בדברי־תורה. אנו, כרגיל, השתדלנו להוביל את השיחה לדרך ההיגיון המודרני, אך בעניינים אלה לא נתן לעבור את הגבול המותר. על־אף היותו אדם חושב, העמיד אותנו על כך שישנם דברים מקודשים בתורה, שעליהם אין עוררים. האצבע הייתה מורמת ברגע זה והבנו שעד כאן מותר, ומכאן הדברים בחזקת איסור גמור בעיניו. גם בתו היחידה הייתה מקשיבה לוויכוחים, וראינוה משכילה, לומדת ומתקדמת – מתמצאת בספרות, בשפה הרוסית והעברית. היא הייתה מפאר הנוער שבכפר.

גם הגויים היו מכבדים מאוד את ביתו של רבי יעקב כ"ץ, כי לא ראוהו מעורב בענייני מסחר וחנוונות. ראו בו דמות העומדת מעל לענייני יום־יום. בערבי שמחה ועם תום צום יום־כיפור או בשמחת־תורה, כשקולות שירה וזמרה היו בוקעים ומסתלסלים מבית רבי יעקב כ"ץ, היו הגויים הסמוכים מתאספים מאחורי החלונות ומקשיבים ותמהים לעליצות הרבה. עם גמר ההילולה היה רבי יעקב כ"ץ יוצא אליהם ומעמידם על פשר השמחה ואף מוסיף להם כמה פסוקים על מהות היהדות, ובהומור מטיף להם מוסר על הגורל המר המחכה להם בעולם הבא.

אהבנו את ביתו של רבי יעקב כ"ץ על כל אשר בו, על בית־התפילה שבביתו, על גנו היפה, על ספרייתו המפוארת שבחדרו הגדול והמרווח, המסודרת להפליא ואשר היה בה מכול וכול: ספרות תורנית, ספרות

ייִדיש והשכלה עברית, ואף ספר רוסי טוב לא חסר בה. והוא עצמו, על מה פרנסתו? שלום ופאלק, בניו שהיגרו לאמריקה, היו תומכים במשפחה ביד רחבה, עד כדי כך, שיכלה להתקיים בכבוד מתמיכה זו בלבד. ואף זאת נזכיר שאיש זה, בן הכפר הגויי הקטן, עמד בקשרי ספרות עם הלל צייטלין ובנו המשורר אהרון צייטלין ואחרים.

שלמה 'בעל־תורה'

היה מזקני הדור שבכפר. דמות עממית. גם הוא ספוג תורה, אך לא בכך דווקא גדולתו. גם הוא נתמך על־ידי בניו באמריקה וחי במחיצתו וחברתו של רבי יעקב כ"ץ. תמיד שרוי עמו בדרש ובוויכוח ותמיד דברי־תורה ביניהם.

ר' ישראל ססובר

היה זה טיפוס מיוחד, בעל־תרבות ובעל־תורה. עדין נפש ונשמה צעירה מפעמת בו. תמיד עליז ומעורה בחברת הדור הצעיר. אהבנוהו והערכנוהו. לא ראינו אותו אף פעם שרוי בעצבות או ברוגזה. לא העליב אדם מעודו. בעת שמחה לנוער היה צץ פתאום במעגלנו, מצטרף לשירה ולריקוד. מצא שמחתו בחברת צעירים.

ר' שלמה סגל

אחיו של יעקב סגל מטריסק. מנינו בו כל המעלות הטובות. ממש איש אשכולות. בקיא להפליא בתלמוד ופוסקים ומושך בעט־סופרים. פרסם רשימות ומאמרי ביקורת ספרותית. גם לא משך ידו מלעסוק בבעיות מדיניות עולמיות כלליות.

הוא ניגן בכינור. נתן בשיר קולו וידע להתרועע עם הצעירים שנקשרו אליו בלב ונפש, והוא אליהם. לרוב היה נמצא במחיצתנו, מתווכח אתנו וידע כל הנעשה בתוכנו. בעת צרה מצאנו בו תמיד סעד ועצה טובה.

הנוער

הנוער מנה כשתי עשרות. כל־כך מעטים היינו, אבל החוויות היו כשל תנועה בת מאות. עד גיל שש לימדונו תורה, קצת רוסית וקצת אריתמטיקה. לאחר גיל שש היינו לרוב עוברים ללמוד בטריסק, לחדר ולבית־ ספר 'תרבות' ולפָֿאלקס־שול. רכשנו בכפר השכלה ברמה סבירה (רבים המורים שבאו אלינו מטריסק). לפרקים, בהגיענו לטריסק, העלונו מיד לכיתה הגבוהה. הכפר נשאר לנו בית, בו היינו מתכנסים לשמחות ולוויכוחים, ומכאן יצאנו להכשרה, מי במסגרת 'החלוץ' ומי במסגרת 'השומר הצעיר'. להכשרת 'השומר הצעיר' בחְרוּבְּיֵישוּב יצא, בין היתר, בוזי צ'סנר; להכשרת 'החלוץ' יצאו רחל סגל, צ'רנה סגל ומשה ססובר. בדרך־כלל ניהלנו את שיחותינו וויכוחינו בשפה העברית. כולם למדו בבתי־ספר ובגימנסיות. כולם היו ציונים ועיקר שאיפתם לעלות ארצה.

הקשרים שלנו עם המטרופולין טריסק היו נמשכים מהרגע שהרך הנולד הובא בברית אברהם אבינו על־ידי רבי אפרים המוהל, ועד הבאתו לקבורה בבית־העלמין שבטריסק. שוחט ובודק לא היה בכפר, ובמיוחד הייתה הטרחה גדולה לפני פסח ולפני ימים נוראים, שאז היה בא לכפר השוחט מטריסק, והמלאכה נעשתה ברעש גדול.

לימים נוראים היינו 'עולים לרגל' לטריסק, על טפינו וזקנינו. הכול היה נסגר ומונו שומרים גויים (היינו

בוחרים לשומרים את הטובים שבגנבים). באים להתאכסן ולהתפלל בבית־הכנסת. פרט קטן אני זוכר – שמועה פשטה בעיירה. "די גאנילקעס זענען געקומען". גאנילקעס – הלוא היו האגסים הקטנים המאחרים להבשיל, ורק אלו נותרו לנו מהפירות להביאם העירה, וכינוי זה נדבק בנו.

מעטים זכו להינצל ועוד פחות מזה הגיעו למטרתם הנכספת – ארץ־ישראל. רובם ניספו על־ידי השכנים האוקראינים: שרה כ"ץ, את'ל ולאה'קה, ישראל ססובר עם הבן, מנד'ל ורח'לה, שלמה סגל עם הבנות, בלומ'קה ושיינ'דל, פייגה טבק עם הבת פרידה ובנה. ילדים יקרי ערך. צעירים בגילם – עד עשרים – נהרגו על־ידי הרוצחים. ואבותינו שקיוו להגיע לשיבה טובה ולהיאסף למנוחת־עולם עם אבותיהם בטריסק – לא זכו לכך. ה'ידידים', השכנים המרצחים, קמו עליהם, שחטו והרגו בדם קר. עצמותיהם מפוזרות בביצות וביערות. נשמותיהם הטהורות והקדושות צרורות בצרור החיים יחד עם נשמות מיליוני היהודים האחרים.

זכו להינצל ולעלות ארצה: אני ומשפחתי; בארצות־הברית – מאיר סגל ורחל וצ'רנה סגל, משה ססובר, דוד כ"ץ ויעקב דב.

ומבקש אני סליחה מאלה שלא הזכרתי שמם בשגגה – פשוט עניין של זיכרון. מימין

עומדים: ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה), טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), טוניה טפר-פרישברג, ישראל פרישברג וחומה, רעייתו של ברוך גרינשטיין (נרצחה בשואה)

יושבים: ברוך מנדלסון, אריה טבקאי, שרה טבקהנדלר-וייץ ושעי'קה ויינר

מימין: נחמן מנדלסון, משה ויינר, ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה), גד פרישברג ומאיר גלוז (נרצח בשואה).

מאחור: 'חנות מכולת וגלנטריה' של משפחת גרינשטיין

מימין: משה ויינר, את׳ל ירשוק-שפר, זלמן ליבנה (שליח מארץ־ישראל) ואהרון-אר׳קה גרינשטיין נטע ויינר, ממנהיגי הקהילה (נרצח בשואה), לפני בתיהן של

משפחות סמט, בלומנקרנץ, שאפל וּוויינר (מימין לשמאל)

רבקה פרישברג (נרצחה בשואה) על רקע רחוב בעיירה אברהם זילבר (נרצח בשואה) בפתח סוכה

הדרך ללודמיר

טריסק בשיר וסיפור

משוררים וסופרים

אין ליד און דערציילונג

ברוך אליצקי

טריסקער לידער

טַא טעס און זין

מיט זיפֿצן אין די בערד און טענות אין די דלָאניעס קלָאגען זיי נָאך ַאלץ, די פַֿארמעטענע גריַיזן,

און ירמיהוס שָאטן שפרייט נָאך ַאלץ די פָאלעס אויס אויף אומגעווָארפֿענע און ליגנדיקע שטענדערס;

נָאר קינדער ייִדישע, געקומענע פֿון ווילנע, פַאשען שוין די דַאשיקעס מיט זוניקייט, מיט פֿריַי זיַין

און טריַיבן שטרָאמען לויטערע צו וועסנעדיקער מיל אויף איבערמָאלן לענדער... זיי זענען ָאנגעזעטיקט, קערנדיק און פֿול, ווי מילגרוימען, ווי ווייצן און ווי קָארן.

זיי זענען פֿעסטע, זיכערע, ווי פֿעלדזן און ווי שטָאלן. די טַאטעס ָאבער ווָארנען: "גימנַאזיסטן, אין בית-מדרש, אויב איר ווילט קיין ווילנע פָֿארן!" זיי ענטפֿערן: "נו, גוט"... מע דַארף זיי נישט מצער זיַין, די ביינער אין די טָאלן.

און ַאז דער טָאג נעמט ווַאקלען זיך און פַֿאלט שוין, ווי ַא פֿידל אום מיט בלוטיק-רויטע סטרונעס,

און איבער היַיזער ייִדישע ַא זַאק ַאן אויפֿגעבונדערנער נעמט רעגענען מיט ַאשן, עס זשומען שוין ַארום, ווי פֿליגן הַארבסטיקע, די ווערטער פֿון די ווַארטנדיקע קינות,

די קינדער מעסטן אויס דערוויַיל די ברייטע לָאקשן און פַֿארבעטן צו דעם טיש אויך לייוויקן און ַאשן...

ברוך אוליצקי

שירים מטריסק

אבות ובנים

באנחות שבזָקנים ובטענות שבכפות־הידיים הן עדיין מתלוננות, השגיאות שבקלף, וצילו של ירמיהו ממשיך לפרוש לרווחה את כנפות הבגד על העמודים המפוזרים.

רק ילדים יהודים שבאו מווילנה מְַרווים כבר את כובעי המצחייה שלהם בהוויית החופש ובחמה, והם, הטהורים, נדחפים וזורמים לעבר טחנת הסתיו כדי לטחון מחדש ארצות...

הם שבעים כגרעינים, ומלאים כרימונים, כחיטה וכשיפון; הם חזקים ואיתנים כסלע ופלדה.

אך האבות מזהירים: "גימנזיסטים, אל בית־המדרש, אם לווילנה לנסוע אתם מבקשים!" הם משיבים: "נו, טוב"... כי הרי לא צריך לצער אותם, את העצמות בעמקים.

והיום מתחיל להתנודד והנה כבר נופל אפיים ארצה, כמו כינור שמיתריו אדומים־מדממים, ומעל לבתי יהודים, שק יהודי פתוח מתחיל להמטיר גשם ואפר,

מסביב כבר זמזום כשל זבובי הסתיו, זמזומן של מילות הקינות הממתינות, בינתיים מודדים הילדים את האטריות הרחבות ומזמינים לשולחן גם את לייוויק

וגם את אש.

צו ַא פַֿא רווָא גלטן טריסקער דיכטער

אין העמדער רָאזיקע פַון גליענדיקן תמוז דרימלען די נָאכמיטיקדיקע שבתדיקע קוימענס פֿון דיַין שטעטל,

און שָאטנט פֿון שטַאכעטן, ווי סטַאדעס שווַארצע ציגן, ווַארעמען זיך נָאזנדיק ַאקעגן זון אויף גַאסן –

איז לָאז-זשע, ברודערקע, פַֿארווָאגלטער, דעם פֿרעמדן שטויב פֿון דיַינע ניו-יָארקער משוגענע ָאפצַאסן

דעם ווינט ווָאלינישן מיט גריווע פָֿאכיקער צעיָאגן, איידער וועסט דיַין הייליק שטעטעלע בַאטרעטן...

און ברענגסטו אויגן צוויי, ווי טערמָאמעטערס פֿולע, ָאנגעלָאפֿענע מיט פֿריידיק-ווילדע רוישן,

פֿון שטָאט פֿון בלוטיקער, פֿון שטָאט פַֿארמשפטער אויף אייביקע יַארידן און אויף טָארגן –

איז היט זיי שוין די שטילע הונגעריקי טוריע, ווי ַאן אויסגעשטרעקטער בַאשטַאנדיקער גָארגל,

און ס'לויערט שוין אויף זיי די שלווה, ווי ַא פויערטע, פַֿארטייעט אין די פֿעלדערישע גרין-געדיכטע שמוישן...

עס איז דיַין מויל דָא צוגעפֿלויגן, ווי צום כוס ַא בין, און ָאנגעזויגן זיך מיט פאק פֿון זינגען און פֿון דיכטן;

עס הָאבן דיַינע טריט געהייליקט זיך אויף זוניקן שָאסיי, פַֿארשָאטענער מיט שטויבן און מיט צוויטן, –

איז ווי-זשע קָאן געמָאלט זיַין, ַאז סע זָאל דער כוס צום בין אין הַארץ ַא בענקעניש נישט היטן,

ַאז ס'זָאל שָאסיי דָא, ווי ַא גַארטל ַא פַֿארלוירענער, ַא שטילער פֿונעם טריסקער

צדיק, זיך אויף דיר נישט ריכטן?...

למשורר הנודד הטריסקאי

בכותנות ורודות של תמוז הלוהט מנמנמים בשעת אחר הצהרים התנורים של עיירתך, וצללי גדרות התיל, כעדרי עיזים שחורות, המתחממות ברחובות, כשאפן אל השמש מופנה. ובכן, אחי הנודד, נקה את האבק הָזר שדבק בעקבי נעליך המטורפות מניו־יורק

פן יבריח בלי משים את הרוח הווהלינית החמימה, לפני שֶעל אדמת עיירתך הקדושה תדרוך...

ומביא אתה את שתי עיניך כמדחום שרעשיו הפראיים עולים על גדותיו מן העיר המדממת, מן העיר הנידונה לטלטלות נצחיות, ולהתמקחויות אין־סוף בירידים. ובכן, שמור כבר על נהר טוריה השקט והרעב, כמו היה צוואר חסידה מושט.

והשלווה כבר אורבת להם, משל הייתה איכרה המסתתרת בשדות הירוקים והעבותים כעור הטלה...

זהו פיך שהגיע הנה במעוף, כמו דבורה לכוס, וׁשָָתה בצמא צרור של זמר ושיר. רגליך נרפאו על דרך המלך שטופת השמש, מוצלת באבק ובפרחים.

האמנם נוכל לתאר לעצמנו שהכוס לא תטמון בחובה געגועים? שהרי על אם הדרך פה כבר לא תמצא את האבנט של הצדיק הטריסקאי שאבד,

כפי שלעולם גם לא תפגוש יותר את בעליו.

ּברוך ָא ליצקי

ב.ע.ב.

ברוך ָאליצקי איז געבוירן געווָארן בערך אין יָאר 1907, אין טריסק. אין ַא פֿרומער, משכיליש-וועלטלעכער פַֿאמיליע. ַא קינד פֿון עלטערן-קרעמער, הָאט ער בַאקומען זיַין דערציונג און קענטענישן פֿריער אין דער היים און אין חדר און שפעטער אין ַא ציוניסטישן בית-הספר אין רַאטנע. ער הָאט געהַאט ַא טרויעריקע קינדהייט ביז דער ערשטער וועלט-מלחמה. אין די מלחמה-יָארן הָאט ער איבערגעלעבט די נויט אין שטוב און דעם טויט פֿון די עלטערן. דעמלט הָאט אים ַא רַאטנער פֿעטער, שמואל שמחה ָאליצקי, ַאריבערגענומען צו זיך. געקומען צוריק קיין טריסק, הָאט ער די היים געטרָאפֿן אין ַא הונגער-לַאגע. איז ער ַא שטיקל ציַיט געווען ַא לערער אין ַא נָאענטן דָארף ביַי ַאן ַארענדַאר.

דערנָאך הָאט ער חתונה געהַאט אין טריסק, געווען ַא קורצע ציַיט ַא קרעמער. די קרָאם איז צו גרונט געגַאנגען. ס'איז ביַי אים געבוירן געווָארן ַא ייִנגעלע. ער איז געווָארן ַא לערער אין די ייִדיש-וועלטלעכע שולן פֿון דער ציש"א.

אין 1925 איז ָאפגעדרוקט געווָארן זיַין ערשט ליד "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" אין די "ליטערַארישע בלעטער", ווָאס הָאט געמַאכט ַא גרויסן רושם.

צי הָאט ברוך ָאליצקי דער דיכטער געהַאט ַא בַארוף צו לערעריַי? שווער דערויף צו ענטפֿערן. קיין פעדַאגָאגישע שול הָאט ער ניט דורכגעמַאכט, בלויז געהַאט דעם מוסטער פֿון זיַינע העברעישע לערער אין דעם בית-הספר. אויב ָאבער דער עיקר אין פעדַאגָאגיק איז, ווי ס'מיינט לעוו טָאלסטָאי, די ליבע מצדן דערציער צו זיַינע דערצויגלינגען, הָאט ברוך ָאליצקי, דער דיכטער ווָאס איז פַֿארליבט געווען אין בלַאסע נַארציזן און די בלייכע קינדער פֿון דער ייִדישער ָארעמקייט, געדַארפֿט זיַין ַא גָאר גוטער דערציער און לערער. "גיי קוש נישט אויס די דָאזיקע ארָאפגעלָאזטע, פַֿארשעמטע קינדערישע קעפלעך!" רופֿט אויס ברוך ָאליצקי אין זיַינעם ַא פרָאזע-ַארטיקל. נָאך שטַארקער זָאגט עדות וועגן זיַין ליבע צו קינדער זיַין פרעכטיק געדיכט "צו מיַינע קינדער" אין זיַין בוך "מיַין בלוט איז אויסגעמישט". אויך די קינדער הָאבן אים ליב געהַאט. געשריבן צון אים בריוו, ווען ער איז פֿון זיי ַאוועקגעפָֿארן און ַארויסגעגַאנגען אים מקבל- פנים זיַין ווען ער הָאט זיך צוריקגעקערט. די ליבע איז געווען ַא קעגנזיַיטיקע. ער הָאט אוודאי געוווּנען די קינדערס ליבע אויך מיט זיַין יונגקייט, שטאלטנקייט און מיט זיַין הומָאר, ווָאס הָאט געשפרודלט פֿון אים אין דער געזעלשַאפֿט פֿון די קינדער.

ברוך ָאליצקי הָאט ליב געהַאט די קינדער פֿון דער ייִדישער ָארעמקייט און זייער שול, ווָאס איז געווען דָאס איינציקע ווינקעלע, וווּ זיי הָאבן, פַֿארלערנטע און פַֿארשפילטע, פַֿארגעסן די נויט פֿון דער היים און נישט זעלטן דעם נָאגנדיקן הונגער.

די ליבע פֿון די קינדער הָאט אים געמוזט זיַין ַא טרייסט אין זיַין בענקשַאפֿט קיין טריסק, וווּ ס'הָאט אויף אים געווַארט זיַין בן-יחידל, מוניעקל...

און געשען איז אים נָאך ערגערס: ער איז זיך צעגַאנגען מיט זיַין פֿרוי, אין די דריַיסיקער יָארן, און געמוזט זיך שיידן מיט זיַין בן-יחידל – ַא ייִנגעלע, ווָאס הָאט געשיַינט מיט זיַין שיינקייט. דעמלט איז ער געקומען קיין ווַארשע. הָאט קיין לערערישע ַארבעט דָא נישט געפֿונען, נָאר געטָאן צוויי זַאכן: געדיכטעט און... געהונגערט ממש.

דָא הָאט ער זיך געטרָאפֿן מיט זיַינע ַא געוועזענער שילערין פֿון זשעטל. זיי הָאבן חתונה געהַאט און ַארויסגעפָֿארן קיין לָאדזש, וווּ זיי הָאבן ביידע געַארבעט – ער ַאלס לערער אין ַא ייִדיש-וועלטלעכער

מימין: האחים ברוך (נרצח בשואה), מאתיס ולייב'ל אוליצקי

ברוך אוליצקי

בע״ב

ברוך אוליצקי נולד בטריסק ב־1907 למשפחה שהייתה דתייה אך גם משכילה. כבן להורים חנוונים הוא קיבל את חינוכו ראשית בבית ובחדר ומאוחר יותר בבית־הספר הציוני בַרטְנֶה. עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה ילדותו ילדות עצובה. בשנות המלחמה הבית היה שרוי במצוקה ולא חלף זמן רב עד שמתו עליו הוריו. אז לקח אותו דודו, שמואל שמחה אוליצקי, לרטנה. כששב לטריסק, מצא את שאר בני־הבית שרויים ברעב. על־כן, שימש זמן־מה מורה בכפר שכן אצל חוכר.

חלפו הימים וברוך אוליצקי התחתן בטריסק והיה לזמן־מה חנווני, עד אשר פשטה החנות את הרגל. בינתיים נולד לו בן, והוא עצמו היה למורה בבתי־הספר היהודיים החופשיים של ציש"א. בשנת 1925 הובא לדפוס ב'ליטערארישע בלעטער' שירו הראשון 'ָדּמי מעורבב'. השיר הותיר רושם רב. האם ברוך אוליצקי המשורר החזיק רישיון הוראה? קשה לענות על כך. הוא לא למד בשום מוסד פדגוגי. כל שהיה לו קיבל ממוריו לעברית בבית־הספר. אך אם העיקר בפדגוגיה הוא כדעתו של לב טולסטוי, האהבה של המחנך לחניכיו, כי אז ברוך אוליצקי, המשורר שהיה מאוהב בנרקיסים לבנים ובילדים אביונים חיוורי פנים, היה מחנך ומורה טוב. "לך, ואל תישק לראשים המורכנים והמבוישים של הילדים", קורא אוליצקי באחד ממאמרי הפרוזה שלו. עדות חזקה יותר לאהבתו לילדים היא בשירו הנפלא 'לילַדי'

שול, זי אין ַא ביבליָאטעק. ווען ס'הָא ט אויסגעברָא כן די צווייטע וועלט-מלחמה, זענען זיי ַא נטלָא פֿ ן קיין רַא טנפֿ ַא רבַא נד. ער הָא ט דָארט געַארבעט פֿריער אין גרָאדנע, אין ַא סָאוויעטיש-ייִדישער גימנַאזיע און שפעטער אין ַא שול אין ליַאכָאוויטש נעבן בַארַאנָאוויטש. ער הָאט געדרוקט לידער אין סָאוויעטישע אויסגַאבן. דעם 24סטן יוני יָאר 1941, ווען די הָארדעס הַאקנקרייצלער הָאבן זיך דערנענטערט צום שטעטל, הָאט מען געזען ברוך ָאליצקין מיט זיַין איידעלער פֿרוי אין דער שול, אין גרויס בהלה, זוכן ַא וועג צום ַאנטרינען. ָאבער ס'הָאט אים נישט ָאפגעגליקט. ער איז, ווי ַאלע זיַינע קידערלעך, ווי זיַין זונעלע מוניק, אין טריסק – ַאוועק מיטן שוידערלעכן וועג פֿון ייִדישן אומקום.

איבערגעבליבן פֿון ברוך ָאליצקין איז בלויז ַא טייל פֿון זיַין דיכטונג, צעזייט און צעשפרייט איבער פַֿארשידענע אויסגַאבן, הָאבן עס זיַינע ברידער, און פֿריַינד, צענויפֿגעזַאמלט און ַארויסגעגעבן אין ַא בוך א. נ. "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" און דערמיט אים געשטעלט ַא מצבה אויף זיַין אומבַאוווּסטן קבר.

נחמן מיַיזיל

יָא, עס געדענקט זיך גוט דער ערשטער און די וויַיטערדיקע פלוצעמדיקע ָאנפֿליען קיין ווַארשע פֿון ָאט דעם יונגיטשקן און דערנָאך יונגן טריסקער דיכטער ברוך ָאליצקי, דער ייִנגערער ברודער פֿון דעם בַאוווּסטן דערציילער לייב ָאליצקי. וויפֿל ַארויסרופֿערישעס און ייִנגלש-חוצפהדיקס איז געווען אין אים; נַאטירלעכס און מסתמא אויך ַארויסגעצויגנס! אליין איז מען דַאן געווען אין די עטלעכע און דריַיסיקער, וויַיט נָאך נישט קיין "זקנים", ָאבער דָאך איז מען געווען שוין מיט ַא הינטערגרונט פֿון ַא צען-פֿופֿצן יָאר ליטערַאריש-ַארויסגעבערישע טעטיקייטן און ַאזוי-ַארום שוין "בַאיָארטע תושבים" אין דער ייִדישער ליטערַא רישער וועלט.

די גרופע ייִדישע דיכטער, ווָאס הָאט געהַאלטן ערשט אין רעכטן פַֿאנַאנדערווַאקסן זיך – ז. סעגַאלָאוויטש, משה קולבַאק, פרץ מַארקיש, א. צ. גרינבערג, דוד קעניגסבערג, בער הָארָאוויץ, משה ברָאדערזָאן, מלך רַאוויטש, אהרון צייטלין, קַאדיע מָאלָאדָאווסקי, אברהם זַאק, ישראל שטערן און די ַאלע ַאנדערע, ווָאס הָאבן זיך בַאוויזן נָאכן ערשטן וועלט-קריג, אין די יָארן 1917–1925, הָאבן שוין, צוליב דעם הַאסטיקן און אומגעהויערן וווּקס פֿון דער ייִדישער ליטערַאטור אין פוילן, געהערט צום "עלטערן" דור דיכטער און שוין געהַאט פַֿארנומען זיַינע אומבַאשטרייטלעכע פָאזיציעס אין דער ייִדישער דיכטונג. גליַיכציַיטיק מיטן ריַיף ווערן פֿון ָאט דעם "עלטערן" דור הָאבן זיך גענומען ארויסרוקן פֿון ַאלע זיַיטן ניַיע זינגער, ניַיע דיכטער.

ווי גליקלעך איז מען געווען, ווָאס כמעט יעדן טָאג הָאט זיך בַאוויזן עמעץ ַא ניַיער, ַא פֿרישער, און געברַאכט זיַינע ערשט-ריַיף-געווָארענע און ָאפֿט מָאל נָאך אומציַיטיקע דיכטערישע פֿרוכט פֿונעם אייגענעם גָארטן און שיַיער. ס'ַאר ַא פֿריידיקע ציַיט, ווָאס ערשט איצט ַא פֿינף און צווַאנציק יָאר נָאך דעם ווי עס איז געווען און געשען – און בעיקר ביַי דער ַאמעריקַאניש-ייִדישער אומגערעטעניש – קָאן מען עס ערשט ווי געהעריק שַאצן און ָאפשַאצן.

און ָאט אין איינעם ַא שיינעם טָאג איז אריַינגעקומען שטָאלץ און ווירדיק, מיט ַא חנעוודיקער און אימפָאנירנדיקער זיכערקייט, ַא שיינער טונקל-הויטיקער בחור, און דערלַאנגט ַא בינטל פֿריש-צַאפלדיקע בלעטלעך פֿון אייגענעם דיכטונג-בוים. די צעשויבערטע הָאר מיט דער פַֿארריסענער טשופרינע און טיפֿע

שבספרו 'דמי מעורבב'. גם הילדים אהבוהו. הם כתבו לו מכתבים כשנסע ובאו לקבל את פניו כששב. הייתה זו אהבה הדדית. הוא הרוויח את אהבתם בזכות רוחו הצעירה, מראהו הנאה וחוש ההומור ששפע ממנו כשהיה בחברתם.

ברוך אוליצקי אהב את הילדים היהודים מן הסביבה הענייה ואת בית־ספרם, שהיה עבורם הפינה היחידה שבה יכולים היו לשכוח מהרעב המציק בלימוד ובמשחק.

מובן הוא כי אהבת הילדים הייתה מקור הנחמה שלו כשהתגעגע לטריסק, שם חיכה לו בנו יחידו מוני'קל... והנה קרה לו דבר חמור מאוד. בשנות ה־30 נפרד מאשתו ונאלץ להיפרד מבנו יחידו, ילד יפה־תואר. בעקבות מאורעות אלה הגיע לוורשה, אך לא מצא בה משרת הוראה פנויה, ולא נותר לו אלא לכתוב ו... לרעוב.

כאן נפגש עם אחת מתלמידותיו לשעבר מז'טל. השניים התחתנו, עברו ללודז' ושם עבדו, הוא כמורה בבית־ספר יהודי חילוני והיא בספרייה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נמלטו בני־הזוג לברית־המועצות. תחילה עבד שם בגְרֹוְדנָה, בגימנסיה יהודית סובייטית, ומאוחר יותר בבית־ספר בלִיַאכֹובִיץ' שליד בָָּרנֹובִיץ'. הוא פרסם שירים בהוצאות סובייטיות.

ב־24 ביוני 1941, כשרבבות נושאי צלב קרס התקרבו לעיירה, נראו ברוך אוליצקי ואשתו העדינה בבית־ הספר מחפשים בבהלה גדולה דרך להימלט. אבל הדבר לא צלח בידם. הוא, כמו כל ילדיו וכמו בנו מוניק בטריסק, הסתלקו מן העולם בדרך הנוראה של כליית היהודים.

מיצירתו של אוליצקי נותר רק חלק קטן, המפוזר בהוצאות שונות. אחיו וחבריו ליקטו את החומר והוציאו ספר בשם 'דמי מעורבב'. בכך העמידו מצבה על קברו הבלתי נודע.

נחמן מייזל

כן, זכורה לה היטב הופעת הבזק הפתאומית בוורשה, הראשונה וזו שלאחריה, של הצעיר שהפך למשורר של טריסק, ברוך אוליצקי, הלוא הוא אחיו הצעיר של המספר הידוע לייב אוליצקי. כמה אתגר וכמה חוצפה נערית היו בו, כאלה שמטבעו ומן הסתם גם מן החינוך שקיבל! אנו עצמנו היינו בשנות השלושים שלנו. שנות הִזקנה מאתנו והלאה, אך יחד עם זאת כבר היה לנו רקע של עשר או חמש־עשרה שנות פעילות ספרותית, כבר היינו 'תושבים ותיקים' בעולם הספרות היידישאי.

קבוצת משוררי היידיש, שהייתה בתחילת צמיחתה וכבר השתייכה לדור הוותיקים מנתה את ז' סגלוביץ', משה קולבק, פרץ מרקיש, א"צ גרינברג, דוד קניגסברג, בר הורוביץ, משה ברדרזון, מלך רוויץ', אהרון צייטלין, קדיה מולודובסקי, אברהם ז"ק, ישראל שטרן ואחרים. אלה הופיעו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1917–1925, אך כאמור, כבר השתייכו לדור הוותיקים. זאת משום הצמיחה המהירה והענקית של ספרות היידיש בפולין. הדור הזה כבר תפס את מעמדו הרם בעולם השירה היידישאית. בד בבד החלו לצוץ מכל עבר זמרים ומשוררים צעירים חדשים.

איזה אושר היה זה כשכמעט מדי יום הופיע מישהו חדש, רענן, והביא מפרי עטו; לעתים היה זה פרי שאך זה הבשיל ולעתים פרי בוסר מגנו ומאסמו. איזו תקופה עליזה הייתה זו. רק עתה בחלוף עשרים וחמש

בלויגרויע אויגן און דָאס ָאפֿענע צעכרַאסטעטע העמד – ַאלץ הָאט עדות געזָאגט, ַאז עס איז צוגעקומען ַא וווילער "יַא ט", ַא זַא ווָא ס ווייסט שוין ַא פֿ ריער זיַין אייגענע ווערט און ווָא ס פֿ ַא רמָא גט שוין ַא ן אייגענע שטימע אין זיַין געזַאנג.

עס איז קיין נָאווינע נישט געווען אין יענער פֿרילינגס-ציַיט אינעם יונגן דַאן ייִדישן פוילן, וועלכער הָאט אריַינגענומען אין זיך גרויסע ייִדישע קיבוצים פֿון ליטע, גַאליציע, ווָאלין, וויַיסרוסלַאנד, ַאז עס זָאלן זיך בַאוויַיזן ייִנגערע און יונגע ייִדישע דיכטער-דערציילער, וועלכע זענען געקומען ָאפֿט מָאל אומבַאהָאלפֿענע, ווי זיי זָאלן ערשט פֿון דער שָאלעכץ ַארויס, מיט "ביכורים", מיט ערשטע, ווייניק ציַיטיקע און ווייניק ריַיפֿע פֿרוכט און שעמעוודיק פָֿארגעלייגט מע זָאל איבערלייענען, און טָאמער, אפשר איז עס ראוי צום דרוקן.

ָאבער דער טריסקער ברוך ָאליצקי איז אריַין ַא זיכערער, פַֿארגלייבטער אין זיך און געקומען ווי איינער, אויף וועמען מ'הָאט שוין לַאנג געווַארט, און ָאט איז ער דָא, און ָאט איז עס, ווָאס מע דַארף גליַיך, בַאלד דרוקן.

עס איז געווען אין דעם יונגן, ַאכצניָאריקן ווָאלינער בחור-שגץ עפעס פֿון פרץ מַארקישן, ווָאס הָאט זיך מיט ַאן ַאכט יָאר צוריק בַאוויזן מיט ַאזַא זיכערקייט און הָאפֿערדיקייט אין קיעוו מיט זיַינע ערשטלינג- לידער.

המשך, כסדרדיקער המשך – הָאט מען דערביַי ָאנגעקווָאלן, ווען מען הָאט איינס און צוויי איבערגעלייענט איין ליד און ַאן ַאנדערע פֿון ברוך ָאליצקי.

און טַאקע אין נָאענטן נומער "ליטערַארישע בלעטער" (פֿונעם 7טן אויגוסט 1925) הָאבן מיר פַֿארעפֿנטלעכט זיַינס ַא ליד מיטן נָאמען "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" און צוליב חשיבות וועגן געגעבן עס מיט דיקן שריפֿט און מיטן פֿולן נָאמען ברוך ָאליצקי. און הערט נָאר די ווערטער פֿון דעם ערשטלינג- ליד, ווָאס איז געווען ַא גוטער ַאטעסטַאט, ַאז דָאס יונגע ווָאלינישע בחורל רעדט דיבורים, ַאז ער הָאט ווָאס צו זָאגן און ווייסט ווי צו זָאגן:

מיַין בלוט איז אויסגעמישט מיטן בלוט פֿון פשוטן פויער, און ס'זינגט אין מיר דָאס ווילדע געזַאנג פֿון די טיַיכן.

זיַין ווייטיק צעַאקערט מיַין הַארץ, ווי דער ַאקער זיַינע פֿעלדער, בַאזַאמענדיק עס מיט ווילדע זַאמען,

און זיַין פֿרייד צעפֿלַאקערט זיך אין מיַינע אויגן, ווי רָאזע זריחה-שיַין אין די שיַיבלעך פֿון זיַינע כַאטקעס.

עס פֿלַאטערן מיַינע טעג רַאשיק און פֿילפַֿארביק, ווי זונטיק די סטענגעס אויף די פלייצעס פֿון די טַאנצנדיקע שיקסעס.

עס בָאדט זיך מיַין קָאפ, ָא, לַאנד מיַינס, אין דיַינע ווינטן, ווי ַא ווַאלד, ווען כ'מעסט מיט מיַינע פֿיס דיַינע דָארפֿישע שליַאכן.

און בין-השמשות-ציַיט ציען זיך אומעטן פֿון מיַינע גלידער, ווי די נעפלדיקע ליַילעכער פַון דיַינע שלווהדיקע לָאנקעס.

דער יונגער ברוך ָאליצקי איז גליַיך אריַינגעטרָאטן אין דער יונגער זינגער-משפחה פֿון פוילן. גליַיך ווערט ער ַאנערקענט, פֿון קריטיקער און לייענער, ווי ַא ווירדיקער פָֿארזעצער פֿון זיַינע עלטערע ווָאלינישע דיכטער – ח. נ. ביאליק, אשר שווַארצמַאן, פרץ מַארקיש, ז. וויַינפער, קלמן ליס, מיט וועלכע ער רופֿט

שנה לאחר מה שקרה, ובעיקר בקרב הניצולים האמריקנים, רק עתה אפשר להעריך את התקופה הזו כראוי.

והנה ביום בהיר אחד הופיע לו, גאה ומכובד, בעל ביטחון עצמי, חינני ומרשים, בחור נאה, שחום עור. הוא הגיש צרור של דפים חדשים ומפוזרים מתוך ספר שירה שחיבר. השׂער הסתור, הבלורית הפרועה, העיניים שצבען אפור־כחול עמוק והכותונת הפתוחה – כל אלה העידו שמווילנה הגיע 'תכשיט' יקר ערך, כזה שכבר מכיר בערכו האמיתי, כזה הנושא את קולו שלו בשירתו.

ובכן, לא היה זה דבר חדש אז בפולין, באותה תקופת אביב. קיבוצי יהודים גדולים נכנסו מליטא, גליציה, ווהלין ורוסיה הלבנה אל פולין באותה העת. ברור היה שבקיבוצים הללו יימָצאו צעירים, ובקרבם משוררים ומספרים. לרוב היו שרויים הם בחוסר אונים מוחלט, כאילו זה עתה בקעו מקליפתם. בידיהם כתבי 'ביכורים' ראשונים, חלקם בוסריים וחלקם בשלים. הם הגישו במבוכה את הכתבים הללו לקריאה וקיוו שאולי יובאו לדפוס.

אך ברוך אוליצקי הטריסקאי נכנס חדור ביטחון עצמי, מאמין בעצמו, ובחדר שורה תחושה כאילו זמן רב המתינו לו והנה הגיע ובידיו הכתבים החייבים לבוא לדפוס תיכף ומיד.

הצעיר השובב בן השמונה־עשרה הזה, היה בו משהו מפרץ מְַרקִיׁש . שמונה שנים קודם לכן, גם הוא הופיע עם שיריו הראשונים בקייב, מלא ביטחון עצמי.

וההמשך? ההמשך הידוע תמיד – אנשים התמוגגו כשקראו שיר, שני שירים ואת יתרת השירים של ברוך אוליצקי.

ואכן בגיליון הבא של 'ליטערארישע בלעטער' (מיום ה־7 באוגוסט, 1925) פרסמנו את שירו 'דמי מעורבב', ומפאת חשיבותו של השיר הדפסנו אותו בדפוס מודגש ובשם המלא של יוצרו: ברוך אוליצקי. שמעו נא את מילות השיר הזה, הראשון למחברו. מחברו שהיו לו המלצות טובות. העלם מווהלין שמילותיו מוכיחות כי יש לו מה לומר ויש לו איך לומר:

דמי מעורבב בדמו של איכר פשוט, ובתוכי מתנגן לו שירם הפרוע של הנהרות.

כאבו מפלח את לבי, כמו המחרשה את שדותיו, בזרעו בהם את זרעי הבר,

ושמחתו מתנוצצת לה בעיניי, כזוהר זריחה ורוד בשמשות בקתותיו.

ימיי מרפרפים ברעש ובשפע של צבעים, כמו הסרטים המרצדים על גב הנערות הנוכריות ביום ראשון בעת ריקודן.

טובל ראשי, אוי ארצי, ברוחותיך, כמו יער, כשאני מודד בפסיעותיי את שבילייך הכפריים,

ובין־השמשות נמתח העצב מתוך אבריי, כמו יריעות בד מעורפלות הנמתחות מתוך שדותיך השלווים.

ברוך אוליצקי הצעיר נכנס מיד למשפחת המשוררים הצעירים של פולין. לא חלף זמן ומיד הוכר על־ידי

זיך איבער אויף זיַין אייגנַארטיקן אופן און שטייגער, ָאבער מיט פֿיל ענלעכקייט אינעם געזַאנג, אינעם איבערפֿלוס פֿון ליבשַאפֿט צו דער נַאטור, צו דעם געזונטן ווָאלינישן לעבן.

אין 1927 ברענגט ברוך ָאליצקי זיַין גרעסערן "געזַאנג צום ווָאלינער פויער" – פֿולבלוטיק, יָאדערדיקע פֿ ופֿ צן סָא נעטן, ווָא ס צייכענען זיך אויס מיט זייער טיפֿ ער פֿ ַא רגַא פֿ ונג, מערקווירדיקער גבורה, קָא לירפֿ ולע שילדערונגען און ליַידנשַאפֿטלעכע געמעלן, וווּ מענטש און נַאטור, ווָאר און וויזיע מישן זיך ַאזוי פרעכטיק צענויף.

פַא ר ַא ן עשירות פֿ ון בילדער, פַא ר ַא שפע פֿ ון מעטַא פֿ ָא רן, פַא ַר ַא רחבות פֿ ון שילדערונגען! און דער כסדרדיקער געשפיל פֿ ון ַא רויפֿ ן-ַא רָא פן, פֿ ון שַא רפֿ ע קָא נטרַא סטן, פֿ ון בונטן שימער! ווָא ס ַא שורה – ַא געמעל, ווָאס ַא שורה – ַאן אימַאזש! און דערצו ָאנגעלָאדן מיט טיפֿן אומרו און דרייסטן בונט, ווָאס ריַיסט זיך פֿונעם שטייגער-לעבן, פֿונעם סָאציַאלן אומרעכט. דער דיכטער גופא ווערט ווי פַֿארכלינעט פֿון די בילדער, פֿון די פַֿארגליַיכן, ווָאס ריַיסן זיך פֿון הַארץ און זוכן ַאן אויסוועג אין די ברייטע שורות, ווָאס זענען גָארנישט אימשטַאנד אוסצודריקן דָאס ַאלץ, ווָאס עס ווילט זיך אים זָאגן און מָאלן, – ַאזוי שטַארק איז דער שטרָאם, דער איבערפֿלוס. אין די לידער הָאבן מיר התפעלות-אויסרופֿן, ווָאס הייבן זיך ָאן מיטן בַאגיַיסטערונג-אויסרוף "ָא", ווָאס דערמָאנט טַאקע ווידער ַא מָאל אין פרץ מַארקישן. און ס'איז אים ווייניק דָאס בלויזע שילדערן די קָאליריקע בילדער, ער הַאלט אין איין ַארויסברענגען זיַין עקסטַא ז, זיַין בַא וווּנדערונג, זיַין פֿ ַא רגַא פֿ ונג פֿ ון דעם, ווָא ס ער גופא מָא לט און שילדערט מיט ַא זַא רחבותדיקער שפע. און ַאלץ ווערט בַאוויזן אין רַאשיקע פַֿארבן, אין איבערטריבענע מעטַאפָֿארן, אין פַֿארגרעסערטע מַאסן. און ער, ברוך, איז שטענדיק ַא שותף, ַא מיטשותף צו דעם ַאלעס: "איך הָאב די מי פַֿארזוכט און טרָאג ַא הַארץ מיט פֿיַיער-פֿרייד בַאלַאדן!"

און דער "שיר השירים", דער געזַאנג צו מַארוסיען! און דער פרעכטיקער געמיש פֿון דעם ייִדישן און נישט- ייִדישן אין ווָאלין און ביַי דער דווינע. ַאלץ ניַיע, פרעכטיקע און ווייניק-גענוצטע בילדער, שילדערונגען, אימַא זשן!

דערנָאך הָאט דער יונגער ברוך ָאליצקי געווַאנדערט, ווי ַא ייִדישער לערער, געווַאנדערט פֿון זיַין ווָאליניש שטעטל טריסק קיין ווַארשע, ווילנע, דרויע, מעזריטש, זשעטל, יַאגעלינע און געזונגען לידער, געדיכטעט געזַאנגען מיט פֿולער שטימע, פֿון ברייטן הַארצן צו דער נַאטור, צו טיַיכן, צו וועלדער און פֿעלדער, צו פויערן און שיקסעס, צו זייער פֿרייד און ליַיד, און אויך צו זיך גופא, צו זיַינס גליַיכן.

און פונקט ווי ער הָאט געשריבן ָאדעס, געזונגען ליבע-און לויב-געזַאנגען צו די פויערן, צו די שיקסעס און ַארויסגעשלָאגן פֿון זיך טעמפערַאמענטפֿולע, התלהבותדיקע געזַאנגען, ַאזוי הָאט ער שפעטער, ווען געווָא רן ַא ביסל "סטַא טעטשנער" און בַא זַא כטער און בַא טרַא כטער, פֿ ַא רפֿ ַא סט מיט דער ציַיט לידער צו די אייגענע צו אים דיכטער, פרץ, יהואש, וויַינפער, פֿון וועלכע ער איז, משמעות, געווען בַאאיַינפֿלוסט און צו וועלכע ער הָאט געפֿילט ַא ספעציעלע נָאענטקייט.

ברוך ָאליצקי זָאגט אין זיַין ליד "יצחק לייבוש פרץ": דו ביסט געווען געגליכן צון ַא פַֿארביקן לַאמטערן

און ָאנגעוויזן אונדז מיט אור-הגנוז פֿון ַא בלָאנדזשענדיקן ניגון, וועלכער זוכט ַא תיקון,

פֿון טרויעריקע דריַי מתנות און פֿון תמידיקן קלערן, ווָאס לָאזט זיך נישט פַֿארצערן און דערשטיקן.

מבקרים וקוראים כממשיך החשוב של קודמיו הוותיקים מווהלין – ח"נ ביאליק, אשר שוורצמן, פרץ מרקיש, ז' ויינפר וקלמן ליס. ייחודו על פניהם נובע מדרכו המקורית, אך יחד עם זאת, הוא דומה להם בשירה, בשפע האהבה לטבע, לחיים הבריאים בווהלין.

ב־1927 מביא ברוך אוליצקי את יצירתו הגדולה יותר 'שירה לאיכר הווהליני'. השיר כאילו טבול בדם. יש בו חמש־עשרה סונטות הגוזלות את שלוות רוחך, והן מצטיינות בתימהון העמוק שבהן, בגבורה הניכרת בהן, בתיאורים מלאי הצבע ובתמונות הסבל. בכל אלה האדם והטבע, האמת והדמיון משולבים באורח נפלא.

איזה עושר של תמונות, איזה שפע של מטפורות, איזה רוחב של תיאורים! והמשחק המתמיד של למעלה־ למטה, של ניגודים חריפים, של נצנוץ ססגוני! הנה שורה – ציור, הנה שורה – תמונה! ועל כל אלה מונחת דאגה עמוקה הנובעת מאורח־החיים, מחוסר הצדק הסוציאלי. המשורר עצמו כאילו נחנק מהתמונות, מהאנלוגיות קורעות הלב והמחפשות להן מוצא בשורות הרחבות, וכלל אינן מסוגלות להביע את כל מה שהוא רוצה לומר ולצייר – עד כדי כך עולה על גדותיו וחזק הוא הזרם, השיטפון. בשירים נמצא קריאות התפעלות המתחילות במילת ההתפעלות 'או', וזו שוב מזכירה את פרץ מרקיש.

הוא אינו מסתפק בתיאור תמונות צבעוניות, אינו חדל מלהביא את האקסטזה שלו, ההתפעלות שלו, התימהון שלו ממה שהוא בעצמו מצייר ומתאר ברוחב־ידיים שכזה. הכול נכתב בצבעים רועשים, במטפורות מוגזמות ובמאסות מוגדלות. והוא ברוך, הוא שותף קבוע ומעורב בכל אלה: "אני פועל ומתאמץ ונושא לב מלא בבלדות אש שמחות!"

ו'שיר השירים', השיר למרוסיה! והשילוב הנהדר של היהודי ושל מי שאינו יהודי בווהלין וליד הְדִוינָה. כל התמונות והתיאורים הם חדשניים ומחדשים, מלאי הוד, יצירתיים ונדירים!

אחר־כך, כמנהגם של מורים, נדד ברוך אוליצקי הצעיר מעיירתו טריסק שבווהלין והגיע לוורשה, וילנה, דרויה, מזריץ', ז'טל, יוגלינה. במקומות הללו שר שירים וחיבר שירים. הוא שר בקול מלא ובלב רחב לטבע, לנהרות, ליערות ולשדות; לאיכרים ולנערות הגויות, למושאי שמחתם ולמושאי סבלם. שר גם על עצמו ועל הדומים לו.

ובדיוק כפי שתיאר את אודסה, הוא שר שירי אהבה ושירי שבח לאיכרים ולנערות הגויות, והוציא מקרבו שירים מלאי התלהבות ועשירי מזג. לימים, כשהפך למעט יותר 'נשוא פנים', ממוקד וזהיר, הוא חיבר שירים שהיו מיועדים לקרוביו, לפרץ, ליהואש, לוויינפר. הוא הושפע מהם וחש כלפיהם קירבה מיוחדת. בשירו 'יצחק לייבוש פרץ', אומר ברוך אוליצקי:

היית כפנס צבעוני והראית לנו את הדרך בעזרת האור הגנוז של ניגון תועה,

המחפש תיקון, את שלוש המתנות ואת החשיבה התמידית

שאינה מניחה שיצערוה ושיחנקוה. בשנים המאוחרות השתנה המשורר לא מעט. הוא החליף את עיירתו שבווהלין ואת האיכר הווהליני שבו במקומות אפורים, עצובים וקשים ליד הדווינה בסביבות וילנה. ולכן, כמה אחרים הם שיריו החדשים האפורים־עצובים 'ליד הדווינה'. שיריו הקודמים היו סונטות מלאות ביטחון שהופנו לאיכר הווהילני, למרוסיה ולנערה הגויה מווהלין.

דער דיכטער הָאט זיך ַא שיין ביסל געענדערט אין די שפעטערדיקע יָארן. ער פַֿארביַיט זיַין אייגן ווָאליניש שטעטל, זיַין ווָאלינישן פויער אויף די גרוי-טרויעריקע, הַארט-הַארבע ערטער ביַי די דווינע, ַארום ווילנע, און ווי ַאנדערש עס זענען דעריבער זיַינע ניַיע גרויטרויעריקע לידער "ביַי דער דווינע", פֿון זיַינע הָאפֿערדיקע פֿריערדיקע לידער-סָאנעטן צום ווָאלינער פויער, צו מַארוסיען, דער ווָאלינער שיקסע. ווי ענלעך זיי זענען נישט די לידער און פָאעמעס לויט זייער פָֿארעם, ָאבער ווי ַאנדערש זיי זענען מיט זייער געמיט-צושטַאנד, מיט זייער אינהַאלט.

אין 1930 הָאבן מיר אין די "ליטערַארישע בלעטער" ברוך ָאליצקיס ַא קורצע כַארַאקטעריסטיק וועגן זיך:

"מיַין צוגַאנג צו דיכטונג: ַאלץ ווָאס שמעקט מיט ערד איז געזַאנג, און ַאל דָאס איבעריקע איז פֿאר מיר ווי פֿליענדיק שפינוועבס אין ַא זוניקן טָאג. ס'איז שיין, ָאבער נישט מער ווי שפינוועבס. דעם אמת געזָאגט, הָאב איך אליין גענוג פֿליענדיק שפינוועבס".

און וויַיטער: "ַאלץ שטַארבט און פַֿארגייט, בלויז די ערד איז געווען די אייביקייט און וועט זיַין די אייביקייט... – איך הָאב פֿיַינט בתכלית השנאה די שטָאט. איך הַאס די פֿילשטָאקיקע מויערן, וויַיל פֿון הינטער זיי הער איך דעם וויינענדיקן פרָאטעסט פֿון געוויקסן, ווָאס דערלעבן נישט צו לעבן..." און לסוף גיט צו ברוך ָאליצקי צוויי טשעקַאווע שורהלעך, ווָאס זענען זייער כַארַאקטעריסטיש פַֿארן הָא פֿ ערדיקן און ָא נגריַיפֿ ערישן דיכטער, וועמען מ'הָא ט פֿ ירגעווָא רפֿ ן, ַא ז ער געפֿ ינט זיך אונטער דעם בַא זונדערן איַינפֿ לוס פֿ ון פרץ מַא רקיש: "ווָא ס שייך דער פֿ ָא רעם – זָא גט ער – הָא ט מַא רקיש געלייגט אויף מיר זיַין חותם. איך קלער ָאבער, ַאז מיַינע לידער זענען געפרעסטער".

מיט ַא יָאר שפעטער, אין 1934, דרוקט ברוך ָאליצקי ָאפ ַא ליד אין די "ליט. בלעטער" מיטן נָאמען "אין ווַארשע", ווָאס גיט אונדז איבער, ווי דער ווָאליניש-טריסקער פָאעט פֿילט זיך אומהיימלעך אין דער גרויסער שטָאט. ָאנשטָאט די פֿריערדיקע ברייט-שורהדיקע, ברייט-ָאטעמדיקע שורות, הָאבן מיר איצט ָאפגעהַאקטע, קורץ-ָאטעמדיקע שורהלעך, אין וועלכע ס'פֿילט זיך שטַארקע אומצופֿרידנקייט און צערייצטקייט.

אין די שטָאט-לידער הָאבן מיר דעם בונט, דעם פרָאטעסט פֿון ַא יעסענין קעגן דער שטָאט, דעם בונט און פרָאטעסט, ווָאס ריַיסט זיך ַארויס ביַים דיכטער, דעם דָארפֿסיונג. יעדנפַֿאלס, אויב מַארקיש הָאט געהַא ט קרובעשַא פֿ ט צו מַא יַא קָא ווסקין, הָא ט ב. ָא ליצקי געהַא ט מער נָא ענטקייט מיט יעסענינען. עס איז דער אונטערשייד פֿון שטָאט און דָארף, פֿון סָאציַאל-פָאליטישער טעמַאטיק און נַאטור-שילדערישן און לירישן שטָאף.

פֿון זַאטן ווָאלין צו דער ָארעמער ליטע – דָאס איז געווען דער גַאנג פֿון ברוך ָאליצקי אין לעבן און אויך דער גַאנג פֿון זיַין יונגער דיכטונג, ווָאס איז שטענדיק געווען די טריַיע בַאגלייטערין פֿונעם דיכטער. אים קומט אויס שפעטער צו לעבן און צו "קנעלן" אין דער פַֿארָארעמטער ווילנער ליטע, אין ליטווישע און וויַיסרוסישע פַֿארחושכטע שטעטלעך. און ווי ַאנדערש עס זעט אויס זיַין ליד "פֿרילינג" (1937), סַא ר ַא טיף-טרויעריקע מָא טיוון, ווָא ס זענען פֿ ַא רבונדן מיט דער ַא רומיקער ָא רעמער לַא נדשַא פֿ ט און דערדריקטער סביבה!

ָאט ַא פָאר שורות: עס גייען דיר ַאנטקעגן שטעטלעך וויַיסרוסישע ַאצינד מיט

עמער ליידיקע ביז דנָא. אויף גרעבליעס שטיַיגט די ַארבעטסלָאזיקייט, ווי ברויזיקער

געוויטער מיט פינע אויפֿן מויל.

השירים והפואמות הללו אמנם דומים בצורתם לאלו שמן התקופה הקודמת, אך שונים מאוד בתוכנם וברוח הדברים הנושבת בם.

ב־1930 תיאר ברוך אוליצקי עצמו את מאפייני השירה שלו ב'ליטערארישע בלעטער': "גישתי למלאכת השירה: האדמה היא שירה, כל טעם וריח הנודף ממנה הוא שירה, וכל השאר הוא עבורי כקורי עכביש המתעופפים ביום שמש. וגם אם יפה הוא, לא יותר הוא מקורי עכביש. אם לומר את האמת, הרי לי בעצמי יש מספיק קורי עכביש מתעופפים".

והוא ממשיך: "הכול מת וחולף, רק האדמה הייתה ותמיד תהיה הנצח [...] אני שונא בתכלית השנאה את העיר. אני שונא את חומותיה הרבות, כי מאחוריהן אפשר לשמוע את מחאתו השקטה והבוכה של הצמח, שאינו זוכה לחיות עוד [...]״

לבסוף מוסיף ברוך אוליצקי שתי שורות משונות, האופייניות מאוד למשורר חד ההבחנה והבטוח בעצמו, המשורר שטענו כנגדו שהוא מושפע במיוחד מפרץ מרקיש: "מה ששייך לצורה", הוא אומר "הרי שמרקיש הטביע בי את חותמו. אך אני חושב, ששיריי הם דחוסים יותר".

כעבור שנה, ב־1934, מביא ברוך אוליצקי לדפוס ב'ליטערארישע בלעטער' שיר שכותרתו 'בוורשה'. באמצעות שיר זה אנו מתוודעים לתחושת הזרות של המשורר הווהליני מטריסק, הפוקדת אותו בעיר הגדולה. את מקומן של השורות הרחבות בעלות אורך הנשימה הגדול, תופסות עתה שורות קטועות, בעלות אורך נשימה קצרצר, וניתן לחוש בהן את נרגנותו ואת חוסר שביעות רצונו הגדולה של המשורר. בשירי העיר אנו מוצאים את הקשר: המחאה של המשורר יֶסֶנִין נגד העיר, מחאתו של המשורר בן הכפר. אם מרקיש היה קרוב למָיָאקֹובסְקִי, הרי שברוך אוליצקי היה קרוב יותר ליסנין. זהו ההבדל בין העיר לכפר, בין הנושאים הסוציאל־פוליטיים לתיאורי הטבע ולחומר הלירי.

מווהלין השבעה לליטא הענייה – זה היה מהלכו של ברוך אוליצקי בחייו וכן מהלך שירתו הצעירה, שהייתה תמיד בת־לווייתו הנאמנה של המשורר.

לימים, הוא חי ו'למד' בווילנה הענייה שבליטא, בעיירות החשוכות של ליטא ובאילו של רוסיה הלבנה. וכמה נראים הדברים אחרת בשירו 'אביב' (1937), אילו מוטיבים של עצב עמוק, הקשורים בנוף העני ובסביבה המדוכאת שבמקום!

הנה כמה שורות: עתה הולכות לקראתך עיירותיה של רוסיה הלבנה עם דליים ריקים עד תחתיתם.

על הסוללות עולה האבטלה כסערה תוססת, וקצף על פיה. בבקתות גדלים ילדים רעבים, כשׂיחי סרפד הם, ועל עורם כוויות,

וחידודי המילים משתובבים בקן ילדותם, נלפתים כתולעים שחורות הנדבקות לחדרים ולקירות. ואף־על־פי שכל מה שמסביב אינו מביא שמחה, אינו מביא אור ופוער פיו לבלוע את מצב הרוח, בכל־זאת יוצר המשורר הצעיר שירים־חזונות בהירים, מלאי מרץ ועמוקים. את אלה הוא שואב מן השפע הפנימי שמציעה היהדות ומן העושר הרוחני הפנימי שלו עצמו. המשורר העניק לנו שירים עמוקים, כמו 'הסַבָּל', 'יהואש' ו'פרץ' – שירים שחיבר בשנים האחרונות לחייו הקצרים, חיים שנקטעו באיבם. אי־שם עינוהו הגרמנים יחד עם יהודי ווהלין ויהודי ליטא ורוסיה הלבנה האחרים ו"לא נודע מקום קבורתו".

ביַי פריזבעס ווַאקסן הונגעריקע קינדערלעך, ווי קוסטעס קראפיווע מיט בריעניש אין הויט.

און שפיצלען נעסטיקן זיך איינעט, ווי לישיַיעס און ווי ווערעם טונקעלע, קלעפיקע אין ווַאנט און ביַי קלָאזעט.

און אויב דער ַארום גיט נישט קיין פֿרייד, קיין אויפֿלויכטונג, אויב ַאלץ פרעסט און דריקט דָאס געמיט, לויכטן ָאבער ָאפֿט אויף ביַים יונגען דיכטער העל-מונטערע און טיפֿע זעאונגען-געזַאנגען, ווָאס קומען פֿון אינעווייניקסטער אידעישער שפע, פֿון אייגענער גיַיסטיקער עשירות. דער דיכטער הָאט געגעבן טיפֿע לידער, געזַאנגען, ווי "דער טרעגער", "יהואש", און לסוף – "פרץ", ווָאס ער הָאט אויסגעדיכטעט די לעצטע פָאר יָאר פֿון זיַין קורץ און יונג-פֿארשניטענעם לעבן.

ערגעץ-וווּ הָאבן די דיַיטשן אים פַֿארפיַיניקט צוזַאמען מיט די ַאלע ַאנדערע ייִדן פֿון ווָאלין, ליטע, וויַיסרוסלַאנד "ולא ידע איש את קבורתו".

מוניה (נרצח בשואה), בנם של שר׳קה וברוך אוליצקי, מחופש למלך אחשוורוש.

מימין: ?, יעל ווהל-קרן, ? ויחזקאל אכטלברג מראה של טריסק.

התמונה צולמה בשנת 1938, בעת ביקורו של אריה גרינשטיין (בשמאל) בעיירה.

מאטעס אָ ליצקי

לידער צו מיַין ברודער ברוך

נישט די זוןמאתיס אוליצקי הָאט יענעם טָאג צעלייגט אין דיַין געמיט

ַא גרויסע שרפה, ווי ַא ווּנד –

דָאס הָאט דיַין שטעטעלע געברענט. נישט קיין כמַא רעס

הָאבן דיַין געזיכט געהילט פֿ ון בושה,

ווי בַאנדַאזשן – דָאס זענען רויכן פֿון דיַין שטוב געווען.

נישט די נַאכט איז אין דיַין אויג געלעגן דַאן

מיט פֿ ינצטערניש, ווי טיפֿע גריבער –

דָאס הָאט אויף דיר דער קברים-רָאוו געקוקט. למעלה מימין: אהרן טננבוים, מוניה אוליצקי ומנדל טננבוים. למטה: ברוך טננבוים.

שלושת האחים היו בניהם של בתיה ולייבוש טננבוים ואחֶיה של שרה טננבוים-פרידמן. כל הארבעה למדו בבית־הספר 'תרבות'. ארבעתם נרצחו בשואה.

מאתיס אוליצקי

שירים לאחי ּבָ רוְּך

לֺא הַּׁשֶ מֶׁש ָ

ׁשֶהֶֶעלְָתה בְּך בַּיֹּום הַהוּא ברוך אוליצקי

בְֵּעָרה גְּדֹולָה כְּפֶצַע –

ָ זֹו ֲע יָָר ה ׁ שֶ לְ ך, ֲא ׁ שֶ ר ָדּלְ ָק ה.

לֺא ֲע נָנִים ָ

ֲאׁשֶר כִּּסוּ־הֵלִיטוּ עֹור ּפָנֶיך מִ בּוּׁ שָ ה

כְַּתחְבֺּׁש ֹות – ָָ

ֶז ה הֶ ָע ׁ שָ ן ׁ שֶ ּמִ בֵּיְת ך ָע לָ ה. לֺא הַ לַּיִל

ָ ֲאׁשֶ ר ָעמַד ָאז בְֵּעינְך

ְ מַחְׁשִיך

כְִּת הֹום־בֹּורֹות – ָ

זֹו ְּת ָע לַ ת־קְ בָ ִר ים, ׁ שֶ הִ סְ ַּת כְּלָ ה בְּ ך.

דו הָאסט געזָאגט צו דיַינע שילער: עס הָאט איַיך ָאפגענַארט די שול.

דער ווַאלד איז מיט געוויינען פֿול און נישט מיט לידער.

עס שריַיען נישט די בָארוועסע קוקַאווקעס צו דער זון –

דָאס יָאמערן געשָאכטענע די ברידער, און ס'הַא ווקען

הפקרדיקע יעגער-הינט. ַא רויט געוועש צעהָאנגען הָאט דער ווינט

פֿ ון זעקעלעך און קינדערישע העמדער –

און נישט קיין ווָאלקנס איַינגענעצט אין שקיעה. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, ווָאר,

ַאז די ביימער בליען אויכעט היַינטיקס יָאר, ַאז מיט זיסן הָאניק שמעקט דער וויַיסער צוויט –

נָאר ביַי אונדז אין געטָא ווַאקסט קיין גרעזל ניט? זָאגסטו: טַאקע. דָאס איז ריינע ווָאר.

ָאפגעוועלקטע גרָאזן זענען קינדערס הָאר. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, אמת:

עס זענען בלומען דָא, ווָאס הייסן כריזַאנטעמעס, און זיי זענען צַארט –

מיר הָאבן אויף זיי לַאנג געווַארט. זָאגסטו: אמת, טיַיערינקע. אמת.

קינדערס בליַיכע בעקלעך זענען כריזַאנטעמעס. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, ריכטיק,

ַאז אויף י ע נ ע ר זיַיט איז דער טָאג נָאך ליכטיק, און די פֿייגל שוועבן אין דער הייסער זון? –

עס הָאט זיך היַינט ביַי נַאכט געחלומט אונדז דערפֿון. זָאגסטו: ריכטיק. – און ביַי קינדער ווערן

דלָאניעס ווי די פֿייגל, וועלכע טריקען טרערן.

ָ לַ ַּת לְ מִ יִד ים ׁ שֶ לְ ך ָא מַ ְר ָּת :

בֵּית־הַּסֵפֶר, הוּא ִרּמָה ֶאְתכֶם. יְָערֹות מְלִֵאים קֹול בְּכִי

ְולֺא בְּשיר וּבְִזמְָרה: לֺא הַּקוּקיֹּות הַיְּחֵפֹות, ֲאׁשֶר צֹוְרחֹות

מוּל ּפְנֵי הַׁשֶ מֶׁש – ֶזה יְלֵל־ַאחִים טְבוּחִים־שְׂרוּפִים

וּנְבִיחַת־הֶפְֵקר ׁשֶ ל כַּלְבֵּי הַצַיִד.

הַ כְּבִ יסָ ה הַ חֲ מוּצָ ה ָּת לְ ָת ה הָ רוּחַ , מִ ּשַ ּקִ יֹּות

ְוכֻּת ֹונֹות ׁשֶ ל יְלִָדים – ְו לֺא ָע בִ ים ֲא ׁ שֶ ר טָ בְ לוּ בְ נֺגַ ּה הַ ּ שְ קִ יָע ה.

ָ ׁש ֹוֲא לִ ים אֹוְת ך הַ ַּת לְ מִ יִד ים: מֹוֵר נוּ, הַ ָא מְ נָם

גַּם הַ ּשָ נָה עֹומְ ִד ים ֵע צִ ים בְּ לִ בְ לוּבָ ם? גַּם הַ ּשָ נָה מְ ִר יחָ ה ּפְ ִר יחָ ה בְּ ֵר יחַ ־ְד ּבַ ׁש

ְוַרק בַּגֶּטֹו כָּאן הַכֺּל יָבֵׁש כַַּקׁש ? אֹומֵר ַאָּתה: ֶאמֶת, נָכֹון הוּא, חֲמוִּדים.

ֲע שָ ׂבִ ים נֹובְ לִ ים הֵ ם שְ ָׂע רֹות שֶ ל יְלָ ִד ים. ְו ׁש ֹוֲא לִ ים הַ ַּת לְ מִ יִד ים: הֲ נְכֹונֹות הֵ ן הַ ּ שְ מוּעֹות

ׁשֶ בְּצִֵדּי־ְדָּרכִים יֵׁש עֹוד מְַרגָּנִיֹּות, ְ

ּפְָרחִים יָפִים כָּל־כָּך ַוֲעִדינִים – ַוֲאנַחְנוּ כָּאן לָהֶם מַה־ּמַמְִּתינִים...

אֹומֵר ַאָּתה: ֶאמֶת, יָכֺל ֶזה לִהְיֹות לֶחְיֵיכֶם חְִוּרֹות כְּמֹו מְַרגָּנִיֹּות.

ְו ׁש ֹוֲא לִ ים הַ ַּת לְ מִ יִד ים: מֹוֵר נוּ, הֲ ִא ם ֶז ה חֲ לֹום ׁ שֶ בְּ ֵע בֶ ר מִ ֶז ּה מֵ ִא יר עֹוד אֹור הַ יֹּום

ְו צִ ּפֳ ִר ים ָע פֹות־ּפ ֹוְר חֹות בֵּ ין ַק ְר נֵי־הַ ׁ שֶ מֶ ׁש ? כָּל ֵאלֶּה בַּחֲלֹום ָרִאינוּ ֶאמֶׁש .

אֹומֵר ַאָּתה: נָכֹון. ְוכַּפֹות הַיְלִָדים נָעֹות כְּצִּפֳִרים ֲאׁשֶר בֹּולְעֹות ְדּמָעֹות.

תרגם: נתן ליבנה

י. י. וואָהל

וועגן חסידישע ספרים, מעשיות און שבחים

ַאזוי טענהט דער געערטער ש. ניגער. זָאל זשע מיר דערלויבט זיַין צו ענטפֿערן דעם געערטן קריטיקער און אויף וויפֿל עס איז מעגלעך צו לעזן די פֿרַאגע וועגן דער פריָאריטעט פֿון די טעקסטן (ס'הַאנדלט זיך וועגן ר' נחמן ברַאצלַאווערס העברעיִשע מעשיות אין העברעיִש און ייִדיש-רעד), אויף דעם גרונד פֿון מיַין פערזענלעכער דערפַֿארונג. פַֿאר איין וועגס דענק איך אויך ָאפקילן דעם אומבַאדינגטן גלויבן אין די רעדע-ַארטן און בַאהויפטונגען פֿון די ַאלע מעשיות-און-שבחים-שריַיבער, וועלכע דערשיַינען פַֿאר אונדז תמיד אין דעם לבוש פֿון "גרויסע תלמידים און מקורבים" פֿון די גרינדער פֿון דער חסידות.

איך הָאב געהַאט די מעגלעכקייט שטיין גַאנץ נָאענט, אויב נישט ביַים רודער, צו איינער פֿון די לַאבָארַאטָאריעס, וווּ פַֿארשידענע תורות, מעשיות, דברי מוסר און גליַיכווערטלעך הָאבן זיך צעשמָאלצן, דורכגעליַיטערט און זענען מַאנכע מָאל ַארויס אין ַא בוך-פָֿארעם, ָאדער גָאר אין כתבי- יד, אין מַאנוסקריפטן און זיך צעשפרייט אין טויזנטער קָאפיעס אויף דער וועלט. מיַינע יונגע יָארן זענען דורכגעגַאנגען אונטער די שָאטנס פֿון איינעם פֿון די שענסטע איַינפֿלוסריַיכסטע הויפֿן פֿון דער טשערנָאבילער דינַאסטיע – אין הויף פֿון דעם טריסקער רבין ר' אברהמעלע, ר' מרדכילע טשערנָאבילערס זון – ַא הויכע פערזענלעכקייט, ַא פֿירער פֿון צענטליקער טויזנטער חסידים, דער מחבר פֿון דעם ספר "מגן אברהם", וועגן וועלכן עס הָאבן צירקולירט, נָאך פַֿאר זיַין לעבן, ַאלערליי לעגענדעס און מעשיות. אין טריסקער הויף הָאב איך זיך נָאענטער בַאקענט מיט די מעטָאדן פֿון קָאמפלירן רבייִשע ספרים און צונויפֿשטעלן מעשיות און שבחים.

נעמען די גרויסע פֿירער פֿון דער חסידות ַאן אוממיטלבַארן ָאנטייל אין דעם מחבר-זיַין פֿון זייערע אייגענע ספרים? די פֿרַאגע שיַינט אפשר לעכערלעך אין שייכות צו די פֿיל ספרי-מחקר, פלפול און אויך ספרי-חסידות, ווָאס בַאשיַינען די פָאליצעס פֿון אונדזערע ביבליָאטעקן. דַארף מען ָאבער געדענקען, ַאז אונדזערע מחברים פֿון דעם רבנישן לַאגער, איידער זיי פַֿארעפֿנטלעכן זייער חבור, פֿיַילן זיי יעדעס ווָארט, פָאלירן יעדן אויסדרוק און בַאליַיכטן יעדן זַאץ מיט דעם שיַין פֿון זייער לָאגיק. זיי פַֿארגעסן נישט די קלָארע ווערטער פֿון דעם רמב"ם (אבות א, י"א) "ולא יהא בדבריכם מקום שיסבול פרוש אחר", ד.ה. עס זָאל נישט זיַין אין איַיערע רייד אומקלָארקייט און צוויידיַיטיקייט. זיי פַֿארלָאזן זיך נישט אויף פֿרעמדע הענט. הָא בן דָא ס געטָא ן אויך די פֿ ָא רשטייער פֿ ון דער חסידות? נָא ך מיַין פערזענלעכער בַא ָא בַא כטונג אין טריסקער הויף און נָאך מיַינע ידיעות וועגן ַאנדערע הויפֿן – קען איך מיט ַא ריינעם געוויסן ענטפֿערן – ניין! – די רביים הָאבן זיך נישט אינטערעסירט מיט דעם זַאמלען פֿון זייערע תורות – און נישט צוליב נַאכלעסיקייט ח"ו. זיי זענען כמעט ַאלע געווען פַֿאר תורה-שבעל-פה, פַֿאר מינדלעך לערנען, פֿון מויל צו מויל, פֿון הַארץ צו הַארץ. שבת ביַי טישן הָאבן זיי געזָאגט תורה. "זָאגן תורה" – איז ַא ריין חסידישער אויסדרוק, ווָאס איז ַאריַין אין אונדזער לעקסיקָאן אין די עפָאכע פַון חסידות. תורה הָאבן זיי געזָאגט על-פי "התערותא דלעילא", עקספרָאמפט, נישט צוגרייטנדיק זיך. ַאזוי הָאבן זיי ליב געהַאט אויך מעשיות צו דערציילן, שיינע, פָאעטיש-מיסטישע, בַאפערלטע און בַאצירטע מיט ַאלע פַֿארבן פֿון זייער ריַיכע פַֿאנטַאזיע.

ר' נחמיה בונים, איינער פֿון דעם טריסקערס מקורבים, ַא טיפֿער פֿילָאזָאפֿיש-בַאלעזענער ייִד, רב

י"י ווֹהל

על אודות ספרי חסידים, מעשיות ושבחים

כך טוען ש' ניגר הידוע. יורשה לי לענות, על בסיס ניסיוני האישי, למבקר הידוע ועד כמה שינתן לענות על שאלת עדיפות הטקסטים (האמור הוא לגבי המעשיות העבריות בשפות העברית והיידיש של ר' נחמן מברסלב). בדרך זו אני גם מתכוון לצנן את האמונה ההכרחית באמנות הנאום ואת הקביעות של כל כותבי המעשיות והשבחים המופיעים פעמים רבות לנגד עינינו בלבוש 'תלמידים גדולים ומקורבים' של מייסדי החסידות. הייתה לי האפשרות לעמוד מאוד מקרוב, אם לא ממש ליד ההגה, של אחת מהמעבדות, שם הותכו תורות שונות, מעשיות, דברי־מוסר ואמרות־כנף. שם הם זוקקו, ולעתים יצאו אחדים מהם בצורת ספר או כתב־יד והתפשטו בעולם באלפי עותקים. שנותיי הצעירות עברו בצילה של אחת מהחצרות היפות והמשפיעות ביותר של השושלת הצ'רנובילית – החצר של הרבי הטריסקאי ר' אברהמ'לה, בנו של ר' מרדכי'לה מצ'רנוביל – אישיות רמת מעלה, מנהיגם של עשרות אלפי חסידים, מחברו של 'מגן אברהם', שעוד בחייו הסתובבו סביבו כל מיני אגדות ומעשיות. בחצר הטריסקאית למדתי מקרוב באילו שיטות נערכים הספרים הרבניים ובאיזה אור מועמדים המעשיות והשבחים.

האם מנהיגי החסידות הגדולים משתתפים השתתפות של ממש בחיבורם של הספרים הרבניים? השאלה אולי נשמעת מגוחכת כשהיא משתייכת לספרי המחקר, הפלפול וגם החסידות הרבים המייפים את המדפים בספריותינו. אבל צריך לזכור שמחברינו ממחנה הרבנים, לפני שהם מפרסמים חיבור שלהם, הם מצחצחים כל מילה ומילה, מלטשים כל ביטוי ומאירים כל משפט בזוהר הגיונם. הם אינם שוכחים את דברי הרמב"ם הברורים (אבות א, י"א): "ולא יהא בדבריכם מקום שיסבול פרוש אחר". הם אינם מסתמכים על ידיים זרות. האם גם נציגי החסידות נהגו כך? על־פי ההתבוננות האישית שלי בחצר הטריסקאית ועל־פי ידיעותיי הנוגעות לחצרות אחרות, אני יכול לענות במצפון שקט – לא! – הרבנים לא התעניינו בליקוט תורותיהם – ולא חס וחלילה מתוך הזנחה. כמעט כולם היו בעד התורה שבעל־פה, בעד הלימוד בעל־פה, כזה הנמסר מפה לפה, מלב אל לב. בשבת, ליד השולחנות, הם נהגו לומר דברי־ תורה. 'לומר דברי־תורה' הוא ביטוי חסידי מובהק, שנכנס לאוצר המילים שלנו בתקופת החסידות. את דברי־התורה אמרו על־פי 'התערותא דלעילא', באלתור ולא בהכנה מראש. כך אהבו גם לספר מתוך דמיונם העשיר והצבעוני מעשיות יפות, פואטיות ומיסטיות.

ר' נחמיה בונים, אחד ממקורבי החצר הטריסקאית, יהודי הוגה־דעות מעמיק ויודע־סֵפר, בנו של רב נוח פריצקי, מי שהיה נכדו של מבאר 'המהר"ם שיף', סיפר לי כמה מעשיות של הטריסקאי, ששמע במו אוזניו מפיו הקדוש – מעשיות עשירות צבע, ארוגות מחוטי השמים, האדמה, הכוכבים, ומדיפות את כל ריחות הטבע הווהליני העסיסי. נהגתי להאזין למעשיות במתח בלתי רגיל וזאת אף־על־פי שאז כבר 'נתפסתי' כשקראתי בהיחבא את פושקין ואת 'חטאת נעורים'.

לצדיקים היו ימים נבחרים מיוחדים לספר בהם את מעשיותיהם. לטריסקאי – תשעה באב ושמיני עצרת, לטולנאי – ימים אחרים וכך הלאה. בימים אלו נהגו מקורביהם להתקבץ בחדר נפרד, הרבי פסע

נוח פַאריצקערס, דעם מבאר פֿון דעם מהרם-שיף'ס ַאן אייניקל, הָאט מיר איבערדערציילט ַא פָאר מעשיות פֿון דעם טריסקער, ווָאס ער הָאט פערזענלעך געהערט מפיו הקדוש – פַֿארבנריַיכע מעשיות, צונויפֿגעוועבטע פֿון הימל, ערד און שטערן און בַאהויכטע מיט ַאלע ריחות פֿון דער זַאנפֿטער ווָאלינער נַאטור. מיט ַאן אומגעוויינלעכער שפַאנונג הָאב איך געהערט די מעשיות, כָאטש איך בין שוין צו יענער ציַיט געווען "געכַאפט" און הָאב שטילערהייט געלייענט פושקין און דעם "חטאת נעורים". און בַאזונדערע אויסדערוויילטע טעג הָאבן די צדיקים געהַאט פַֿאר זייערע מעשיות: דער טריסקער ַא שטייגער – תשעה-באב און שמיני-עצרת, דער טָאלנער – ַאנדערע טעג, ַאז"וו. דעמלט פֿלעגן זיך צענויפֿנעמען זייערע מקורבים אין ַא בַאזונדער חדר, דער רבי הָאט ַארומגעשפַאצירט מיט גיכע טריט, זיַין קול הָאט געפֿליסט מיט ווייכקייט און דבקותדיקייט, צַארטע פֿעדעם הָאבן זיך געוועבט, און בילדער זענען אויפֿגעשפרונגען און ָאנגעפֿילט דעם רוים. אייניקע מקורבים פֿלעגן זיך נוהג זיַין פַֿארשריַיבן אויך די מעשיות ַאזוי ווי די תורות, אין לשון-קודש פֿון יענער ציַיט – אין ַא מיש-מַאש פֿון "בַארבַאריזמען", טָאפל-ווערטער, ווי צ.ב. חנות-אוכל שקורין בַאקַאליי, ברעקלעך-פרורים, מבצר-שלָאס, מלון- קרעטשמע, אַא"וו. – צווילינג-ווערטער, וועלכע הָאבן געברַאכט ש. ניגער צו זיַין בַאהויפטונג, ַאז די מעשיות פֿון רב נחמן ברַאצלַאווער זענען אורשפרינגלעך געשריבן געווָארן דווקא אין ייִדיש, נָאר דערנָאך איבערגעזעצט געווָארן אין העברעיִש. ַאזוינע מעשיות אין ַאזַא לשון-קודש-שפרַאך הָאבן צירקולירט פֿון דעם "ַאלטן ניסכיזשער", און איינע פֿון די קָאפיעס הָאב איך אליין געלייענט בכתב-יד אין מיַין יוגנט. חוץ די פֿ ריַיוויליקע קָא פירער, הָא ט יעדער הויף פֿ ַא רמָא גט ַא מין ָא פֿ יציעלן שריַיבער, דעם ַא זוי גערופֿ ענעם "הויפֿישן כתבא-רבא", וועלכער פֿלעגט פַֿארצייכענען, ָאפֿט מיט ַאן אייגננוציקער כוונה, ַאלץ ווָאס איז ַארויסגעגַאנגען "מפיו הקדוש". ווָאס מער דער שריַיבער איז געווען בַאגַאבט מיט ַא ריַיכערער פַֿאנטַאזיע און געשיקט אין דער העברעיִשער שפרַאך – ַאלץ מער פַֿארביקער זענען ַארויס די מעשיות, און ַאפֿילו די תורות זענען געווען מער בַאפוצט און בַאמליצהט. די איַינלייטונגען און הקדמות זענען תמיד געשריבן געווָארן אין ַא הויכן סטיל, וווּ אויף יעדן בַאגעגנט מען די אויסדרוקן: "כך שמעתי מפיו הקדוש", "כבוד קדושתו הסכים" אַא "וו.

באמת, הָאבן די רביים קיין מָאל נישט געלייענט און נישט קָארעגירט זייערע תורות, ָאדער מעשיות, וואהל, ווי געזָאגט, הָאבן די פֿירער פֿון דעם חסידות, אין קעגנזַאץ צו די רבנים, ווייניק געהַאלטן פֿון "ספרים- מַאכן" און תמיד מוחל געווען דעם "כבוד מחברים". מערסטנטייל זענען זייערע ספרים פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן ביַי בַאזונדערע אומשטענדן, ָאן זייער וויסן, ָאדער נָאך זייער פטירה.

נעמט צ.ב. דָאס ספר "מגן אברהם" פֿון דעם טריסקער מגיד. לויט איך געדענק קלָאר, הָאט רב אברהמעלע גָאר נישט געוווּסט פֿון דער ַארויסגעבונג פֿון זיַין ספר: ער איז דעמלט געווען קרַאנק און נישט ביַים קלָארן געדַאנק. מיט דעם גַאנצן ענין הָאט זיך פַֿארנומען זיַין טָאכטער מלכהניו, וועלכע הָאט זיך גענייטיקט אין געלט חתונה צו מַאכן ַא טָאכטער. מע הָאט ָאנגעהויבן צענויפֿזוכן דעם רבינס תורות. קָאפיעס הָאבן זיך געפֿונען ביַי אייניקע חסידים, נָאר אויסגענוצט הָאט מען ספעציעל די קָאפיע פֿון דעם הויף-כתבא-רבא רב משהלע, דער צעטל שריַיבער, ַאלס די מער קָארעקטע און בַארעכטיקטע. די צענויפֿשטעלונג פֿון די תורות און די הגהה איז איבערגעגעבן געווָארן איינעם, פנחס דובענקער, ַא יונגער מַאן ַא משכיל, ַא שטיק מַאטעמַאטיקער, וועלכער איז געשטַאנען אין ַא געהיימען פַֿארבַאנד מיט די משכילים פֿונעם שטעטל, – ַאזוי, ַאז פַֿאקטיש איז די גַאנצע ַארבעט געווען אונטער דער קָאנטרָאל פֿון די משכילים. נָאך איצט, נָאך עטליכע און דריַיסיק יָאר, געדענק איך די הייסע ויכוחים איבער דעם נָאמען פֿון דעם ספר. "מגן אברהם" איז ָאנגענומען געווָארן. דַאכט זיך,דערפַֿאר, וויַיל רב דודל טָאלנערס (דעם טריסקער מגידס ברודער) ספר הייסט "מגן דוד" – און כדי צו בַאטָאנען, ַאז די טשערנָאבילער ליניע הָאט אונדז

בפסיעות מהירות, קולו זרם ברוך ובדבקות, חוטים עדינים נרקמו, ותמונות כמו זינקו ומילאו את חלל החדר. כמה מהמקורבים נהגו לרשום את המעשיות כפי שרשמו את התורות בלשון־הקודש של אותם הימים – בעירוב של 'בארבאריזמען', מילים כפולות, כמו למשל 'ברעקלעך-פירורים', 'מבצר-שלאס', 'מלון-קרעטשמע' וכך הלאה – מילים תאומות, האחת ביידיש והשנייה בעברית, אשר הובילו את ש' ניגר לקביעתו שמעשיותיו של ר' נחמן מברסלב נכתבו במקור דווקא ביידיש, ורק מאוחר יותר תורגמו לעברית. מעשיות כאלה בשפת לשון־הקודש הועברו מן 'הזקן מנִסְכִיז', ואת אחד העותקים בכתב־יד קראתי בעצמי בנעוריי.

מלבד המעתיקים המתנדבים, היה לכל חצר מין כותב רשמי. כינוהו 'כתבא־רבא של החצר'. הוא היה רושם, לעתים מתוך כוונה אנוכית, את כל מה שיצא 'מפיו הקדוש'. ככל שהכותב ניחן בדמיון עשיר יותר וככל שהיה מוכשר יותר בשפה העברית היו המעשיות צבעוניות יותר ואפילו התורות היו מקושטות יותר. ההקדמות נכתבו תמיד בסגנון נמלץ, ועל כל צעד ושעל פוגשים ביטויים כמו "כך שמעתי מפיו הקדוש", "כבוד קדושתו הסכים" וכך הלאה.

האמת ניתנת להיאמר שהרביים מעולם לא קראו ולא תיקנו את תורותיהם או את מעשיותיהם. כי, כאמור, מנהיגי החסידות, בניגוד לרבנים, לא ייחסו חשיבות מרובה ל'עשיית ספרים' ותמיד מחלו על 'כבוד המחברים'. ברוב המקרים פורסמו ספריהם בתנאים מיוחדים, בלי ידיעתם או לאחר פטירתם. קחו למשל את הספר 'מגן אברהם' מאת המגיד הטריסקאי. על־פי זיכרוני הבהיר, לא ידע רב אברהמ'לה על הוצאת ספרו לאור כלל. הוא היה אז חולה ומחשבתו כבר לא הייתה צלולה. בכל העניין התעסקה בתו מלכה'ניו, שלא יכולה הייתה בגלל מצוקה כספית להשיא את בתה. החלו לחפש אחר תורותיו של הרבי. נמצאו עותקים אצל חסידים אחדים, אך בעיקר השתמשו בעותק של הכתבא־רבא של החצר, רב משה'לה, כותב הפתקאות. עותק זה נחשב לנכון ולראוי ביותר. העמדת התורות וההגהה נמסרו לאחד בשם פנחס דובנקר, משכיל צעיר, מתמטיקאי במקצת, שעמד בקשר חשאי עם משכילי העיירה, כך שבעצם כל העבודה הייתה נתונה תחת ביקורתם של המשכילים.

עוד היום, בחלוף שלושים וכמה שנים, היטב זכורים לי הוויכוחים הלוהטים סביב כותרת הספר. לבסוף התקבל השם 'מגן אברהם'. כנראה משום שספרו של רב דוד'ל מטֹולְנָה (אחיו של המגיד מטריסק) קרוי 'מגן דוד'. בכך הודגש שהשושלת הצ'רנובילית סיפקה לנו שני מגינים גדולים, אשר עמדו על משמר היהדות החסידית באוקראינה. במתן כותרת זו חשבו גם על שני המפרשים המפורסמים של 'בית יוסף ט"ז' – מגן דוד ומגן אברהם. לימים, התבדחו ליצני החצר: "מילא מגן דוד ומגן אברהם – זה יפה מאוד, אך היכן הם הפנים?"...

כשסיימו עם כותרת הספר, צפה ועלתה שאלת ההקדמה. המגיד הזקן זכה שהספר יצא בימיו האחרונים – הוא הלוא עדיין חי היה, ועדיף היה עבור ההוצאה שההקדמה תהיה שלו, ולה תהיה תוספת מיוחדת: "כה דברי המעתיר" וכך הלאה, וגם תתווסף לה חתימתו האישית. אך מצבו הבריאותי של הרבי לא אפשר את הדבר. ובכן, מצאו בחצר הטריסקאית מומחה גדול לסגנון ולאופן שבו נהגו החסידים לכתוב, אחד בשם אפרים מלמד, והוא שכתב את ההקדמה, שכללה את כל הדברים ההכרחיים המיוחדים ואת כל ההתחכמויות החסידיות. הכול היה מוכן. וכך פורסם הספר 'מגן אברהם' מאת רב אברהמ'לה הטריסקאי

געליפֿערט צוויי גרויסע מגינים (שיצערס), וועלכע זענען געשטַאנען אויף דער ווַאך פֿון דעם חסידישן ייִדנטום אין אוקרַאיִנע. אויך הָאט מען דערביַי אין זין געהַאט די צוויי בַארימטע מפרשים פֿון דעם "בית- יוסף, ט"ז" – מגן דוד און מגן אברהם. שפעטער הָאבן די הויף-לצים זיך געוויצלט: מילא, מגן דוד און מגן אברהם – זייער שיין; וווּ-זשע איז דָאס פנים?...

ַא ז מען איז פֿ ַא רטיק געווָא רן מיטן נָא מען פֿ ון ספר, איז אויפֿ געשוווּמען די פֿ רַא גע פֿ ון די הקדמה. דער ַאלטער מגיד הָאט דערלעבט זיַינע לעצטע טעג – ָאבער ער הָאט דָאך געלעבט, און עס ווָאלט בעסער געווען פַֿאר דער אויסגַאבע, ַאז די הקדמה זָאל זיַין זיַינע, מיט דעם ספעציפֿישן צושריפֿט "כה דברי המעתיר" אַא"וו. און מיט אייגענער חתימה. נָאר דעם רבינס געזונטצושטַאנד הָאט געמַאכט דָאס אוממעגלעך. הָאט מען געפֿונען אין טריסקער הויף ַא גרויסן בריה אין חסידישן סטיל און ַארט שריַיבן, איינעם אפרים מלמד, און ער הָאט ָאנגעשריבן די הקדמה מיט ַאלע נייטיקע אייגנַארטן און חסידישע דריידלעך – און ַאלץ איז געווען פַֿארטיק. און ַאזוי איז פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן דָאס ספר "מגן אברהם" פֿון רב אברהמעלע טריסקער – איינער פֿון די זיַילן פֿון דער "טשערנָאבילער ליניע".

לויט מיַינע ידיעות איז דער ספר נישט געווען דער איינציקער פֿון דעם סָארט: כמעט די מערהייט פֿון ַאזוינע ספרים זענען צונויפֿגעשטעלט געווָארן אויף ַאזַאן אופן און ביַי ענלעכע אומשטענדן. די מעשיות, שבחים און מנהגים – זיי זענען שוין געשַאפֿן געווָארן "מחוץ לעזרה" – אויסער דעם רבינס הויף און ָאן וועלכער עס איז בַאטייליקונג מצד דעם רבינס משפחה. ָאפגעקומענע גבאים, ָאדער ַאזוי גערופֿענע מקורבים, וועלכע זענען נָאך דער פטירה פֿונעם רבין פַֿארבליבן ָאן יעדע שטיצע און הילף, הָאבן זיך דָאס ערשטע גענומען צום ַארויסגעבן פֿון זיַינע מעשיות און שבחים און זייער פַֿארשפרייטונג צווישן זיַינע חסידים, געדענקענדיק דערביַי ָאפֿט דעם אומגעוויינטלעכן דערפָֿאלג, ווָאס די " שבחי בעש"ט " הָאבן אין זייער ציַיט געהַאט און וויפֿל אויסגַאבעס זיי הָאבן אויסגעהַאלטן. איבערהויפט הָאבן די מקורבים דָאס אויסגענוצט, ווען דער רבי הָאט נישט איבערגעלָאזט קיין ממלא-מקומו, וועלכער זָאל איבערנעמען די גַאנצע פֿירונג מיט ַאלע גבאים און מקורבים, ווי עס הָאט זיך פרַאקטיצירט אין ַאלע הויפֿ ן.

ַאזוי איז מערסטנטייל ַאנטשטַאנען און פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן די חסידישע און רבייִשע ספרים, מנהגים, שבחים און מעשיות.

– אחד מעמודי התווך של ה'שושלת הצ'רנובילית'. כפי הידוע לי, לא היה זה הספר היחיד מסוגו. כמעט כל הספרים מסוג זה חוברו באופן שכזה ובתנאים דומים.

המעשיות, השבחים והמנהגים, הם כבר נוצרו 'מחוץ לעזרה', מחוץ לחצר הרבי ובלי כל השתתפות מצד משפחתו. גבאים חדשים, או כאלה שכונו מקורבים, שנשארו לאחר פטירת הרבי ללא כל משענת או עזרה, החלו מיד להוציא לאור את המעשיות והשבחים ולהפיצם בין חסידיו של הרבי. זאת עשו כיוון שזכרו את ההצלחה הבלתי רגילה שהייתה ל'שבחי הבעש"ט' בזמנו, ולמספר המהדורות שזכה להן. בעיקר ניצלו זאת המקורבים, משום שהרבי לא הותיר אחריו ממלא מקום שינהיג את הקהילה יחד עם כל הגבאים והמקורבים, כפי שהדבר בא לידי מעשה בכל החצרות.

כך נוצרו ופורסמו ברוב המקרים הספרים, המנהגים, השבחים והמעשיות החסידיים של הרבנים.

י.י. ווָא הל

אברהם עפשטיין

י. י. ווָאהל הָאט ָאנגעהויבן זיַין שריַיבערישע קַאריערע אין ַאן איבערגַאנגציַיט, ווען די השכלה- אידעָא לָא גיע הָא ט בַא נקרָא טירט און געבליבן ָא ן ַא קָא נקרעטן יסוד אין לעבן, און דער נַא ציָא נַא לער געדַאנק הָאט ערשט געהַאלטן אין פָֿארמירן זיך. ס'איז געווען ַא גערַאנגל פֿון אידעען און געפֿילן. אומבַאשטימטקייט און רָאמַאנטישער אידעַאליזם הָאט געהערשט אין דער ליטערַאטור. דריַי גרויסע שריפֿטשטעלער הָאבן דעמלט דָאמינירט איבער די מוחות און הערצער פֿון דער יוגנט. בערדיטשעווסקי, ווָאס הָאט געפָֿאדערט ַאן איבערשַאצונג פֿון די ַאלטע ווערטן און גערופֿן צו וועלטלעכקייט; אחד-העם, ווָאס הָאט געזען דעם אייביקן מקור פֿון ייִדישער בַאניַיונג אין "מוסר-היהדות"; און פֿיַיערבערג, דער טרַאגישער, יונג-פַֿארשטָארבענער דיכטער, ווָאס הָאט זיך געצַאפלט און געווָארפֿן צווישן "יהדות" און "אנושיות", און ווָאס הָאט די צעריסנקייט פֿון זיַין דור, קינסטערליש אויסגעדריקט אין זיַין בַארימטער נָאוועלע "לאן". ווָאהל הָאט איַינגעזַאפט די ַאלע שטימונגען צוזַאמען. ווי בערדיטשעווסקי, איז ער געווען גענייגט צו זוכן שיינקייט אויסער דעם ייִדישן תחום. אים הָאט געצויגן דער גרויסער פַֿארנעם, די ריַיכע פַאנָארַאמע און די ברייט-מענטשלעכע אידעען פֿון דער וועלט-ליטערַאטור. ָאבער אין זיַין צוגַאנג צו דער לעצטער הָאט ער מיינסטנס ָאנגעווענדעט נישט די איירָאפעאיִש עסטעטישע קריטעריע, נָאר, אין גיַיסט פֿון אחד-העם און פֿיַיערבערג, דעם ריין ייִדיש-עטישן פרינציפ. שיינקייט איז ביַי אים – מָארַאלישע שיינקייט.

צום מערסטן ָאבער איז ער געווען בַאאיַינפֿלוסט פֿון פֿיַיערבערגן, ער איז געווען זיַין נָאענטסטער חבר און געטריַיסטער תלמיד, מיטַארבעטער און מיטהעלפֿער. ער און זעצער און טשעסקיט זענען געווען, אונטער פֿיַיערבערגס פֿירערשַאפֿט, די טרעגער און פַֿארשפרייטער פֿון השכלה אין זייער שטעטל זווהיל. ווָאהל איז געווען דער געטריַיסטער. ער איז געבליבן אונטער פֿיַיערבערגס השפעה ביז די לעצטע טעג. ווָאהל הָאט דורכגעמַאכט ַא סך עטַאפן אין זיַין גיַיסטיקער און ליטערַארישער ַאנטוויקלונג. ער הָאט

100

.

י"י ווהל

יעקב יוסף ווהל נולד בטריסק בפסח, תר"ל. גדל על ברכי החסידות ותורת הקבלה. בנערותו התחיל משתלם בסתר בידיעת לשונות וספרות. בהמשך הזמן, אגב נדודים וטלטולים על פני רוסיה הדרומית, הוסיף ללמוד ולקנות דעת. בעיר באקו סיים בית־ספר תיכון והמשיך למודיו במכללה. בשנת תרנ"ג נשא אישה ועבר לגור בעיר נובוגרד־וולינסק, עיר־מגוריו של מ״ז פיירברג. שם היה לראש חבורת המשכילים שהתגודדה מסביב לסופר הצעיר החולה. כעבור זמן־מה יסד ועמד בראש בית־ספר עברי בְזֶוהִיל. קודם לכן הורה בקובל (בביה"ס הידוע ׳משכיל אל דל׳), בז'יטומיר ובקייב. בבאקו לימד בבית־ספר עברי מיסודו הוא. בשנת 1920 בא לארצות־הברית והחל להורות עברית, תחילה בבוסטון, ואחר בבתי־ספר שונים בניו־יורק, ביניהם בית־המדרש למורות, בהם לימד עד סוף ימיו.

את עבודתו הספרותית החל ב׳המליץ׳ וב׳הצפירה׳ במאמרים בענייני ספרות ובשאלות הזמן, ומאז היה משתתף בכל כתבי־העת העבריים של התקופה: ׳השילוח׳, ׳לוח אחיאסף׳, ׳הצופה׳, ׳הוורשאי׳, ׳הזמן׳, ו׳העולם׳ הווילנאי, ובארצות־הברית – ׳הדואר׳ ו׳ספר השנה ליהודי אמריקה׳. כינוייו הספרותיים: רב משה, ווהלינסקי ועוד.

יעקב יוסף ווהל נפטר ב־1 ניסן תש"ד, בעוד הוא עוסק בכינוס כתביו לדפוס.

אברהם אפשטיין

י"י וֹוהל התחיל לעסוק במלאכת הכתיבה בתקופת מעבר, בתקופה שאידאולוגיית ההשכלה כבר פשטה את הרגל ונותרה ללא יסוד ממשי בחיים, והמחשבה הלאומית אך זה התחילה להיווצר. בתקופה זו התחולל מאבק של אידאות ורגשות. בספרות שלטו הרומנטיקה וחוסר ההחלטיות. שלושה סופרים גדולים כבשו אז את לבבות הנוער: ברדיצ'בסקי, שביקש לבחון מחדש ערכים ישנים וקרא ליציאה מד' האמות אל עבר התרבות העולמית; אחד העם, שראה את מקורות התחייה היהודית ב'מוסר היהדות'; ופיירברג, הסופר הטרגי שמת בדמי ימיו ושלבו היה חצוי בין 'יהדות' ל'אנושיות'. הנובלה המפורסמת שלו 'לאן' משקפת באמנותיות את תחושת התלישות בדורו. וֹוהל ספג את כל הלכי הרוח הללו. כמו ברדיצ'בסקי נטה אף הוא לחפש את היופי גם מחוץ לתחום היהודי. הוא נמשך אל התנופה הגדולה, אל הפנורמה העשירה ואל הערכים הכלל־אנושיים רחבי ההיקף של ספרות העולם. אולם בגישתו לזו האחרונה הוא לא נטה אחר קריטריון האסתטיקה האירופי, אלא הלך בנתיבות רוחם של אחד העם ופיירברג – רוח שהתבססה על העיקרון האתי היהודי המובהק. לדידו היופי לא היה אלא היופי המוסרי. וֹוהל הושפע בעיקר מפיירברג. הוא היה חברו הקרוב ותלמידו הנאמן ביותר, עוזר ועמית לעבודה. יחד עם זצר וצ'סקיט, שהיו אף הם נתונים להנהגתו של פיירברג, ייצגו השלושה את ההשכלה בעיירתם זווהיל. וֹוהל היה הנאמן מכולם. הוא היה נתון להשפעתו של פיירברג עד לימיו האחרונים.

וֹוהל כתב בעברית, ברוסית וביידיש על נושאים שונים. הוא עבר כברת דרך ארוכה בהתפתחותו הרוחנית

101

געשריבן אויף פַֿארשיידענע טעמעס אין העברעיִש, רוסיש און ייִדיש. און ס'איז ַא מהלך רב פֿון זיַינע ערשטע פרוּוון ביז זיַינע עסייען איבער שניצלער, פֿויכטווַאנגער, מַאקס ברָאד און ַאנדערע. דָאך אין ַאלע זיַינע שריפֿטן פֿילט זיך דער רושם פֿון די ערשטע יָארן – די השפעה פֿון פֿיַיערבערגן. ס'דריקט זיך אויס אין דעם סוביעקטיוו-ווַארעמען טָאן, געהויבענעם סטיל, טיפֿן ערנסט און, דערהויפט, אינעם רָאמַאנטישן אידעַאליזם. אויך ווָאהל קעמפֿט מיט די "צללים" (שָאטנס) פֿון דער וועלט.

אין זיַין קורצער פָאעטישער הקדמה (צו זיַין בוך "בשתי רשויות") גיט ער ַא סך-הכל פֿון זיַין ַארבעט און לעבנס-געפֿיל: "די שָאטנס, ווָאס הָאבן מיך בַאגלייט אין מיַינע ווַאנדערונגען איבער די ברייטקייטן פֿון דער וועלט-ליטערַאטור, הָאבן זיך געמערט און געשפרייט און פַֿארטריבן די איינצלנע ליכט-פֿלעקן, ווָאס הָאבן געשיַינט און געוווּנקען פֿון וויַיטן... כ'הָאב געזוכט תיקונים פַֿאר דער צעריסענער און צעשטערטער וועלט און נישט געפֿונען... געטריבן פֿון דָארשט צום לעבן, פֿול מיט פַֿארלַאנגען און חלומות, הָאב איך געביטן מיַינע אידעַאלן, נישט בודק געווען זייער ווערט און נישט אריַינגעדרונגען אין זייער תוך. און דַאן הָאט זיך בַאוויזן צווישן אונדז ַא יונגער דיכטער מיט ַא בליַיך געזיכט, טיפֿע אויגן און ַא ווייכן בליק. ער הָאט אונדז בַאצויבערט מיט זיַין גיַיסטיקער שיינקייט, מיט זיַין גלויבן אין ַאלץ ווָאס איז ריין און דערהויבן. ער הָאט געוועקט אין אונדז הויכע געפֿילן, גערופֿן צו קדושה, צו ריינער מענטשלעכקייט... ער הָאט אונדז געווָארנט קעגן פשרות, געפָֿאדערט אמת און שלמות אין אונדזער טָאן און שַאפֿן... דער קרַאנקער דיכטער איז געשטָארבן פַֿאר דער ציַיט, די תלמידים הָאבן זיך צעשיידט און ַאוועק אויף זיַיטיקע וועגן. נָאר ַא קליינער טייל הָאט ָאפגעהיט מיט פַֿארצווייפֿלטער עקשנות דעם רבינס ירושה. צו שלמות ָאבער זענען מיר נישט דערגַאנגען... און די שָאטנס ווערן ַאלץ געדיכטער און לענגער און שווערער... דָאס איז די געשיכטע פֿון ַא גוססדיקן דור, ַא דור וויזיָאנערן און בעלי-חלומות. דער חלום איז איבערגעריסן געווָארן אין מיטן" ("מווידויו של סופר" – ַא שריַיבערס ווידוי).

די ווערטער הָאט ער געשריבן אין ַא צושטַאנד פֿון שווַאכקייט און פַֿארצווייפֿלונג. ס'איז אים אויסגעקומען צו ַארבעטן אין ַאמעריקע אונטער שווערע און בַאליידיקנדיקע בַאדינגונגען (ַאלס לערער אין ַא תלמוד- תורה), נישט הָאבנדיק די מעגלעכקייט אויסצונוצן זיַין איירָאפעיִשע בילדונג און ברייטע ידיעות. דָאס הָאט גורם געווען ער זָאל נישט פַֿארנעמען דעם געהעריקן פלַאץ אין דער העברעיִשער ליטערַאטור, ווָאס צו אים איז ער געווען ראוי לויט זיַינע פַֿארדינסטן. און דערמיט, אפשר, דערקלערט זיך דער פַֿאקט, ווָאס ווָאהל איז געווען גענייגט צו זוכן מער דָאס וויַיטע און אומבַאקַאנטע. זיַינע ַארטיקלן זענען מערסטנס איבער שריַיבער פֿון פַֿארגַאנגענעם דור, ָאדער פֿון דער וויַיטער וועלט, אויסמיַידנדיק די יונגע העברעיִשע און ייִדישע ליטערַאטור, ווָאס הָאט זיך צעבליט אין ַאמעריקע און אין ארץ-ישראל.

אין ַאלץ, ווָאס ווָאהל הָאט געשריבן, פֿילט זיך ַא ליַידנדיקע נשמה, ַא בענקעניש נָאך שיינקייט, ַא דרַאנג צום ברייטן, פֿריַיען לעבן און, דערהויפט, ַא שטרעבונג צום ריינעם מענטשלעכן אמת, ווָאס איז געווען פֿ ַא ר אים פֿ ַא רקערפערט אין אחד-העם ווי אין טָא מַא ס מַא ן, אין פֿ יַיערבערגן ווי אין ַא רנָא לד צוויַיג. אין ליטערַאטור, הָאט ער געזוכט און ַאנטדעקט דעם מָארַאלישן לעבנס-פרינציפ, ווָאס ער הָאט נישט געפֿונען אין די רעַאלער ווירקלעכקייט.

102

והספרותית למן ניסיונותיו הראשונים ועד למאמריו על שניצלר, פויכטוונגר, מקס ברוד ואחרים. ובכל כתביו ניכר החותם שהטביע בו פיירברג בשנותיו הראשונות. רושם זה בא לידי ביטוי בנימה הסובייקטיבית החמה, בסגנון הנמלץ, ברצינות העמוקה ובעיקר באידאליזם הרומנטי. גם וֹוהל נלחם ב'צללים' של העולם.

בהקדמה הפואטית הקצרה שלו לספרו 'בשתי רשויות' הוא מספר על סך עבודתו ועל הרגשות שליוו אותו בחייו: "הצללים שליוו את נדודיי במרחבי ספרות העולם התרבו, התפשטו וגירשו את כתמי האור הבודדים שזהרו ונצנצו מרחוק [...] חיפשתי כיצד לתקן את העולם הפרום והמתפורר ולא מצאתי [...] אני מונע מכוח הצמא לחיים, מאוויים וחלומות ממלאים את לבי, ומתוך שכך המרתי את האידאלים שלי טרם בדקתי את ערכם וטרם חדרתי לעומקם. ברבות הימים הופיע בינינו משורר צעיר, חיוור פנים, בעל עיניים עמוקות ומבט רך. הוא הקסים אותנו ביופיו הפנימי ובאמונתו בכל מה שזך הוא ונשגב. הוא עורר בנו רגשות נעלים, שאיפות לקדושה ולאנושיות טהורה [...] הוא הזהירנו מפני פשרות, תר אחר האמת והשלמות במעשינו וביצירותינו [...] המשורר החולה מת טרם זמנו, התלמידים התפזרו והלכו בדרכים אחרות. רק חלק קטן שמר בעקשנות נואשת על מורשת הרבי. אך את השלמות לא השגנו [...] והצללים הולכים והופכים לכהים, לארוכים ולכבדים יותר ויותר [...] זוהי ההיסטוריה של הדור הגוסס, דור של חוזים וחולמים. החלום, אבל, נשבר באמצעו" ('מווידויו של סופר')

את המילים הללו כתב וֹוהל במצב של חולשה וייאוש. נסיבות חייו הובילוהו לעבוד באמריקה בתנאים קשים ומשפילים (כמורה תלמוד־תורה), ולא נזדמן לו לנצל את השכלתו האירופית ואת ידיעותיו הרחבות. כל אלו גרמו לכך שלא זכה למקום הראוי לו בספרות העברית. ובכך אולי מוסברת גם העובדה שוֹוהל נטה לחפש אחר הרחוק והבלתי נודע. את מאמריו הוא כתב בעיקר על סופרים מדור העבר או מן העולם הגדול והתעלם מן הספרות היידישאית והעברית הצעירה שפרחה באמריקה ובארץ־ישראל. בכל מה שכתב וֹוהל משתקפים געגועים ליופי, נשמה דוויה, תשוקתו לחיי חופש ומרחבים ובעיקר לאמת האנושית המזוככת, שמבחינתו הייתה מגולמת הן באחד העם והן בתומס מאן, הן בפיירברג והן בארנולד צווייג. הוא חיפש וגילה בספרות את העקרונות המוסריים של החיים, שלא מצא במציאות הריאלית.

פרופ' ש׳ הלקין

לאחר שנות שתיקה לא מעטות, כשנות דור אחד בספרות, הופיע בקרבנו י"י ווהל שנית, ידוע ולא ידוע לנו, קרוב ברוחו לעברי המתעורר בין שנות ה־90 המאוחרות למאה שעברה. לנו – בני הדור, אשר קם אחרי־כן ואשר למד להבחין בין ספקנותו של הפרט ביחסו לעולם לבין אמונתו המוחלטת, החיובית בתכלית, של פרט זה לעצמו ביחסו ללאומיות העברית ולכוחות היצירה הגנוזים בה – נראה במחננו י"י ווהל הרחוק, כחדש וישן יחד, מעין חוני המעגל, אשר זה עתה פתח שוב את עיניו לראות את העולם על פי דרכו שלו, דרך ראייה שונה לא במעט מדרך ראייתנו אנו. לקורא העברי בן דורנו, הזוכר חסד נעורים לאותה תקופה תמימה מהססת, שראתה את ימי ההשכלה האחרונים ואת ימיה הראשונים של העברית החדשה, האירופית ביסודה, נראה י"י ווהל כממשיכה של אותה תקופה כה מעורפלת של ראשית ההתעוררות, המטושטשת והמבולבלת במקצת, אשר מתוכה נמתחה נימה נוגה סוערת זו ברוחו של פיירברג וברוחו של ברדיצ'בסקי בלבטיו הראשונים. לקורא העברי מבני דורנו, שנתחנך באווירה ספרותית עברית מבוגרת, תקיפה וצלולה יותר במשאלותיה ובשאלותיה גם יחד, הרי עבר קרוב־רחוק זה, הקם לתחייה לעינינו בקלסתר פניו של י"י ווהל מהווה מעין גילוי – גילוי מוזר בעצם ה"חדש" שבו

103

– בהווה שלנו, במסכת חיינו אנו. סימן אפוא שהרחקנו לכת בשלושים־ארבעים השנים האחרונות: סבך הדעות, הלופת אותנו גם כיום, רענן יותר, חיוני יותר. עדיין מהססים אנחנו לעתים קרובות, עדיין יש ואנו שואלים לנתיבות עולם כפרטים, כיחידים, אבל מגמת פנינו בחיים מסוימת וברורה כל צורכה. זאת למדנו מתוך ייסוריהם של הבאים לפנינו – אם התקדמות היא זו ואם נסיגה לאחור – ואף־על־פי שמבחינות אחרות עדיין מלאים קושיות ופירכות ותמיהות. כי על־כן נראה לנו י"י ווהל, המתהלך בקרבנו חושש ומסתכל לצדדים, כאילו היינו זרים לו. ודווקא באותה מידה של ודאות ואמונה ובטיחות שרכשנו לנו במשך שלושים השנים האחרונות, לא זר הוא לנו, כי אם "חדש", כשהוא מנסח את קושיותיו על־פי דרכו שלו, דרך דורו. "חדש" הוא בעינינו דווקא משום שהוא עדיין מקשה עלינו מתוך הלך נפש שהיה רווח בספרותנו בשנות ה־90 האחרונות; דווקא משום שמתוך הלך נפש זה העגום ודוקרני כאחד, הרך והקשה גם יחד – עדיין הוא מטיל ספק בכל הקניינים שרכשנו במשך שלושים או ארבעים השנים האחרונות, כאילו עדיין לא רכשנום כלל. נופך פיקנטי הוא מוסיף לחיינו בתהייתו על העולם על־פי דרכו, דרך העבר הקרוב־הרחוק כל־כך, גם כשעיניו פקוחות ואוזניו קשובות לכל רטט אמונה וקדושה בחיים ובספרות – בעולמנו ובעולם הגדול שמבחוץ לא כל שכן – גם כשספקנותו בולטת מתוך אמונתו עד כדי לחפות על אמונתו. גאוות עבר יחסנית כאילו לוחשת על אוזנו, כי הוא הוא המבוגר ואנחנו הצעירים, בני תשחורת מתלהלהים בזיקי השווא, ומתוך כך נזכרים גם אנחנו כי הוא בן דורם של פיירברג וברדיצ'בסקי הצעיר. אנושיותם של אלה – אנושיותו, זו אהבתו הרבה לאמיתי שבחיים – נכון יותר: חתירתו לקראת האמיתי שבחיים – המחממת את הלב, המקרבת אותו אלינו דווקא משום שהיא מביישת אותנו בשלמותה, הצעירה כל־כך; וספקנותם של אלה ששרשה באותה אמונה סמויה וצעירה עצמה – ספקנותו הוא, זו תהייתו החמה, השוקקת, על עולם תוסס שוטף תמיד ותמוה תמיד עד דכדוכה של נפש. גם כפובליציסטן גם כמבקר ספרותי – ושניים אלה כרוכים בו יחד כדרך כמה וכמה מבני דורו ה"צעירים" – אין י"י ווהל מתעורר לכתיבה עראית, הניתנת לקטעים, מתוך מאורע חיצוני, הפועל עליו. המאורע החיצוני, בחיים ובספרות, אינו אלא מדרס למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים. מחשבותיו ורגשותיו כאילו מבודדים בקרבו תמיד ומשומרים בעינם וברוחם הישנים, והם עשויים להתפרץ בצביונם, האחד תמיד, על־ פי גירוי חיצוני זה או אחר, אשר כשהוא לעצמו הריהו טפל תמיד לגביהם. לכאורה, חיי אדם עברי לפניך, הכואב בכאב דורנו, אבל בדוק יותר ותמצא שאין חיים אלה משקפים אלא את נסיונות האינטליגנציה העברית בת דורו שלו ש"נסער ונגלה", שאין נסיונות אלה מספיקים כדי להצטרף להשקפת עולם מסוימת, אילו גם ניסה בעליהם לזכותנו בהבעתם השלמה, כשם שלא נתגבשו מעולם גם דעותיהם של גדולי בני דורו של י"י ווהל בשעתם להשקפת עולם ברורה ומסוימת. אבל ׳אצילות מהססת׳ זו, כשהיא לעצמה, יש בה ממבוכתו הסוערת של פיירברג ומהתוהו שקדם ליצירת ׳עולם ומלואו׳ של ברדיצ'בסקי הצעיר, והיא מעשירה אותנו בטהרה האנושית ישראלית, כאז כן עתה. אמונה ישראלית עיוורת הכרחית בימי חיינו בשעה שהוא מספר מתוך המיית לב עצורה, בפרקי הביקורת שלו על הגדולות והנצורות, על המעמקים שבספרות האירופית המודרנית, לרבות זו שהיא פרי רוחם של סופרים יהודים הכותבים לועזית. באמונה עיוורת זו, ומשום הנוקשות הסרבנית שבה דווקא – מפעמת אותה קדושה מיוחדת, שהייתה שרויה על היצירה העברית בסוף המאה שעברה עד כדי מוחשיות, עד כדי אחיזה, על־אף המגומגם והמעומעם שבה. לפיכך טהרה אנושית שופעת עלינו מתוך מאמריו המקריים והמקוטעים של י"י ווהל, בעיקר היא היא המשיבה את לבנו עליו: יסוד זה של טהרה, קדושה ותמימות אינו מהמצויים בספרותנו כיום, והלב יש והוא עורג על יסוד זה דווקא בדורנו, הבטוח כל־כך באמיתיותו והמפוכח כל־כך בבטיחותו.

104

יוחנן טברסקי

רבי משה וֹוהל

(קטעים מתוך 'החצר הפנימית') בראש השולחן יושב רבי משה וֹוהל. קטן קומה וכפוף תמיד על ספרים. דומה הוא לנו"ן הפוכה. זקנקן כסף לו, ועיניו עגולות, תינוקיות. חביב רבי משה על אנשי ָזאמֹושְץ'. יודעים הם: אין הוא עושה מצווה לטובת עצמו. זה יובל שנים יושב הוא כאן על כיסא ההנהגה ומסתפק בארבעה רובלי כסף לשבוע. אינו רוצה בהוספה:

"מה רצונכם? לעשותני לאכלן? ממשכורתי יש לי, ברוך השם, כדי שביעה!" ואף שהוא בעל מזג טוב אינו מיראי ההוראה. אדרבה, מתייראים ממנו.

"אפשר שבמקומות אחרים", אומר הוא, "ובדורות אחרים לא הייתי ראוי להיות אפילו רב של חייטים. אולם בעיר רבנותי אני פוסק יחידי!"

רבי משה וֹוהל מסלק את משקפי הנחושת שלו. "טוב שבאת עכשיו, יצחק לייבוש", מחייך הוא, "תבשיל שלה ראוי לפני המלך! לא? מה? דבר לך אליי? להזמין את זאנוויל משְֶרבֶּשִין לדין־תורה בעניין הירושה? מכיר אני אותו: יש לו הנאת ממון ואין לו הנאת הלימוד. ובמקום שאין תורה יש יניקת הקליפות!"

"כן, רב. כל מעשיו בעיניו בתורת פרס, לא בתורת קנס. אבל אליך יבוא כשתקראנו. התקראנו?" רבי משה וֹוהל נוטל את כפיו. הרבנית מערה מרק עיסיות עם שעועית מן הקדירה לתוך פנכת־חרס צוננת. מזכירה לבעלה שיאכל. המרק לא יעמוד בחומו.

"אין אני אוכל אלא מבישולה של הרבנית", אומר רבי משה בצחוק קל, "רק האישה נאמנת בכל ענייני הבית – כל מה שנותנת לפני בעלה אוכל בלי לחקור אם הוא אסור או מותר".

כרוב הזוגות המאושרים, דומה גם כאן: זה קולט ריח מזה, ויש ניצוצות אור במאכלים הדלים. ואילו הוא, פרץ... השיאוהו לנערה שלא ראה קודם. ביום החתונה התחיל מטפטף גשם והוא נמלט מתחת החופה הביתה. החופה רדפה אחריו. גבריאל יהודה ליכאנפלד, חותנו החריף במתמטיקה ובפולמוס, צחק: "מהרילפר", כך הוא מכנהו דרך צחוק ובראשי־תיבות ("מורנו הרב רבי יצחק לייבוש פרץ"), "ירא אתה שתלך ֶּתמֶס? אינך עשוי נופת!"

ושרה הכלה... דומה היה: הדמעות נוטפות לא רק מעיניה, אלא גם מלחייה, מסנטרה. מתנפנף משי־ ליון. ממחטות־סלסלה. נעלי לכה טופפות, רקדנים משובחים ולא משובחים. והנה בית מוצק כאלון, בית העשוי לעבור מאבות לבנים. והם... לא, לא לחינם בכתה שרה! המשום שלא הייתה אחדות בנשמתם היה גופם מחולק או משום שגופם היה מחולק לא הייתה אחדות בנשמתם?

"טוב, יצחק לייבוש. אשלח לו פתקא דבי דינא. ומה נתחדש אצלך? ספר!" רבי משה החל מסתכל באורחו. תמיד הרגיש, יש לו, ברוך השם, טביעת עין בנערים. וזה עוד בילדותו התנכר בשכלו בין בני גילו בתלמוד־תורה. והוא רצה לעשות ממנו כלי. כן, עתיד זה, חשב, להיות רב

105

מאדירי התורה ב'עיר ואם בישראל'. כבודו יהיה מלוא פולין. ואולם לשם כך אין לעסוק בשום שחוק והיתול. העיקר בעולם ללמוד, היטב ללמוד! ואילו הוא... ההשכלה! הפורש מן ההשכלה כפורש מן הקבר. לייבוש לא פרש – וסיים בפירוד מאשתו החמודה.

"עודך קובע, לפחות, עתים לתורה, לייבוש?" בחדר שוררת מתיחות מרוכזת. פרץ רוצה לומר:

"טוב אתה, רב, אבל במחיצתך הייתי תמיד צמא לאוויר. בעיניך כל מה שכתוב בכתב ישן אין להרהר אחריו, אני..."

הדלת נפתחת כמאליה. אדם בעל פאות שחורות וזקן לבן נכנס במתינות, כנוהג חשיבות בעצמו. פרץ שמח שיכול להעביר מבטו אל הבא. יש בכל אדם ואדם, אם יותר ואם פחות, כוח פרטי. פעם רצה פרץ לדעת ניגונים שאנשים צריכים להם, איש לפי צערו ולפי שמחתו. וזה...

"שלום עליכם!" אומר ר' משה וֹוהל, "ומי אתה?" "אני הגבאי של המגיד מטריסק, רב. הוא בא לזאמושץ', והוא שלח אותי לקרוא לכם להקביל את פניו".

רבי משה וֹוהל מחייך. קולו דק ומתגרה: "לך אמור לו: אמנם אני הייתי קודם סוחר פשוט, ורק כשאיבדתי את הנדוניה שלי נעשיתי רב, ואילו הוא משי בן משי, אטלס בן אטלס, אולם רב קודם לכבוד רבי!"

גבאי ראשון דומה נעשה עכשיו גבאי שני. "ומה רצונו של הרב לומר?"

קולו של רבי משה וֹוהל גבוה עכשיו שלב אחד מהרגיל: "לא כבודי, כבוד התורה דורש לבוא תחילה למרא דאתרא!"

פרץ כובש עיניו העייפות בכפו: "אבל למה דרש הטריסקאי שרב משה וֹוהל יבוא דווקא אליו? ומה הוא מרגיש עכשיו בנוסעו מכאן?"

אין יורד גשם, אבל לשמים מראה גשם. הלבנה הנראית למטה מרמזת ללבנה העליונה. ה'מגיד' מטריסק יוצא מפתח 'חצרו'. היקף אנשים לפניו ולאחריו.

"עשו דרך!" "הרבי הולך! עשו דרך!"

כנף אחת של צווארונו מלבינה על שחור הקאפוטה שלו. גבותיו פרועות וסומרות עכשיו יותר מאשר תמיד. עיניו העמיקו בעת האחרונה וחוטמו נתחדד. הזסשר"ץ של הצעדים נדם. ה'מגיד' שוהה על סף הסוכה. אינו נכנס לפנים. החסידים עומדים דחוקים ולחוצים.

"דכ"א, נוטריקון של 'דירה', 'כלים', 'אישה'", פותח הוא אט ובלחש במעין ניגון, "אולם יש שלאדם דירה נאה וכלים נאים ואישה נאה, ואף־על־פי־כן הוא מדוכא".

לירח עכשיו גוון של אתרוג. עיני ה'מגיד', שנסוכות בהן דאגה ומחשבה, מביטות נכחן. ב'עולם' תמיהה – לא בדרך כלל הוא מדבר עכשיו, אלא בדרך פרט. ותמיד הוא נותן להם תיקונים, כוונות וייחודים, כל אחד לפי פגם שלו. עכשיו דומה מבקש תיקון לעצמו.

"יהודים, העיקר להגיע לחידוש הדעת, העיקר לדעת את האין־סוף, לא לעשות ספרים או 'תורות'

106

אין־קץ. אני החלפתי הרבה פעמים 'אין־קץ' ב'אין־סוף', ובכתב חידושיי אין על־הרוב חידושים. ונסעתי לזאמושץ', עיר של מתנגדים. אולי דווקא מחמת חולשת דעתי ביקשתי להראות שיש עדיפות לתורתי יותר מתורתו של הרב המתנגד ֶדׁשָם. מותו הוא יותר מות הזיכרון ממות המחשבה ומות הדמיון. יבוא הוא תחילה אליי! אברהם הוא הראשון מז' האושפיזין. אברהם הוא בחינת הכוהן־גדול! אחר־כך ירדה עליי עצבות גדולה ואמרתי לעצמי: אברהם, אברהם, רגלך האחת כבר עומדת בקבר ואתה משקר כל־כך. גם מתוך מחשבות של מצוות מגיעים למעשים של עבירה. וכמה קל למצוא תירוצים טובים למעשים רעים!"

יום תמוז. האור עכשיו חֹום, והחֹום – אור. רק פה ושם צללים, מידת לילה במידת יום. שני שוורים, שחוטי ריר דבוקים בשפתיהם, פוסעים לא ישנים ולא ערים. מצד זה ומצד זה שורות של שיפון גבוה ודגן שהצהיב. סוסים קצרי־קומה וארוכי־שיער מושכים עגלה מקורה, שריחה ִעטְָרן ועור.

"טוב היה להרטיב עכשיו את השפתיים במעט 'לחיים'", אומר סוחר תבואה. "לגימת יי"ש מחממת בחורף ומצננת בקיץ!"

קרון־הדואר עובר בצלצול. ניצוץ השמש מאיר אל עבר פניו של זקן, פנים של סבא. "שמעתם מה שהרבי, שיחיה, אמר זה לא כבר? כמו בחכמת המספר יש אות עגולה, שהיא בפני עצמה אינה ולא כלום, אבל בהצטרפה הריהי עשויה להגדיל מספר לעשרות ומאות ואלפים ורבבות, כך גם הפרט המצטרף לכלל. כן, יש שמחה גדולה לנסוע לרבי".

קצין, שכובע לבן של קיץ לו, דוהר ועובר, כשהוא מניח אחריו אובך של אבק. שני סוסים רועים בַקְרּפֵף ונודף מהם ריח עשבים לעוסים. במשעול צדדי פוסע כפרי יחף הטעון תרמיל על שכמו. יהודי מדפיס צעדיו בחולות הדרך ומטה מעוקם בידו. בעל־כוח הוא, אבל כשאוחז בשעת ההקפות את ספר־התורה, דומה כי ה'ספר' גדול ממנו.

"לרבי?" "אלא מה?"

"עלה ושב!" הסוסים, שהלכו הילוך עצלני, כאילו בועטים בטחב, וגם בחום היום, במשא הכבד, מוסיפים עכשיו צעד. הנה הכפר. פה ושם מבהיק הטוריה בין אילנות. ניצוצות אש מתנוצצים בגליו. והנה בתים בלי סדר. גגות קש וקירות חמר. השוק, עשרות חנויות ושתי בארות עם שרשראות. טריסק! מזדקרים ראשי המגדל של הקוסציול. כאי שרועה בצד העיירה ה'חצר'. הא, עוד מעט יריחו כאן הבאים ריח חלות ועוגות, שנאפו בכל מיני ייפויים ואיפויים בתנור, יקנחו דגים מפולפלים בלגימת יי"ש ויערב להם ויבושׂם להם. ואולם מה הרעש? מה הקולות? זקנה ספק מייללת ספק שרה בקול צרוד של תיבת־נגינה ישנה. אנשים עוברים במדרכת העץ ונשימתם בהולה. נשים עושות יום־כיפור קטן. מה קרה? מה העניין? והנה אחד הגבאים. גופו מגודל ביותר, תופס הרבה מקום בעולם. אולם עכשיו הוטל פגם במידת הביטחון שלו. "כלום לא שמעתם? הרבי איננו!"

האנשים מלבינים עד שרשי שערותיהם. "מה? אבל איך אפשר? כלום היה חולה?"

107

הזמן מניע עריסות. הזמן מוחק מצבות. הזמן צוחק כילד, מחייך כנערה אוהבת, מיילל יללה לילית כזקנה מרת־נפש. הזמן זורם עם החיים, קופא עם המתים. אולם הסתלקותו של המגיד אינה נשכחת בטריסק ובכל העיירות שחסידיו נמצאים. יום ההילולה שלו הוא יום של שמחה. לאיזו ישיבה של מעלה העלו את נשמתו? לישיבת רבי עקיבא או לישיבת רבי אליעזר הגדול או לישיבת רבי שמעון בר יוחאי או לישיבת הנביאים? על כל פנים יש שמחה גדולה בכל הספירות בעלמא דחירות. וגם בעיירות למטה. במצ'יוב למשל מקשטים עוד בערבו של א' תמוז הבחורים הלומדים את בית־הכנסת הטריסקאי. מכינים פנס גדול של נייר, ואחד מהם, אמן בציור אותיות ועיטורי 'מזרחים' ותשמישי־קדושה, מעלה על הפנס תמונות של חיות משונות וכל מיני עיטורים ואותיות מאירות עיניים: "ב' תמוז, הילולה דר' הקדוש המגיד זכר צדיק וקדוש לברכה". את הפנס מחפים בנייר אדום ותולים אותו באמצע בית־הכנסת והוא סובב והולך, ואש הנר שבפנים מבליטה כלפי חוץ את התמונות ואת האותיות. ועל כל החלונות ועל השולחנות ועל הדוכנים קובעים נרות, ובערב מעלים את מניינם למאות – אורים גדולים. צעירים וזקנים מעוררים שירה – ניגונים שיש בהם מיסוד היתר, והם טופחים בידיהם ומשתלבים בריקוד כעיגול אחד ממש, והם מרגישים: 'העלאה' שלו שהיא בלי שיעור וערך היא גם העלאה שלהם. וכמו בחלום רבים מהם עכשיו למעלה מן הזמניות. הבט – הוא! – לא כמו בשנתו האחרונה, כשהיה יושב בכוח לא שלו, אלא צעיר יותר. המקטרת ארוכת־הקנה בפיו, ודומה: הגוף שלו בבחינת נשמה.

נפלאות בטריסק

יש שהאמונה פועלת נפלאות בטריסק. אל הסב רבי יעקב לייב'ניו באים אלה במרכבות מפוארות ואלה בעגלה של עץ ואלה בשאון של המון בקרונות. ויש שגם איכרה אוקראינית או פולנייה באה אל ה'פאן ראבין', אל ה'שְְויָנטִינָרבִּין'. ופעם במוצאי־שבת – מבין ענן קרוע נראית מְכִיתת ירח. האולם הגדול, הארוך, מלא. הנה הגבאי, הנושא ברגיל אחרי הסב את סידורו העבה עם מטפחת־האף האדומה מפורחת הפרחים. הנה רב איציק'ל הגבאי, זקנו שחור וכתפיו רחבות, ויש בו בכולו חשיבות יתירה. הכול מחניפים לו ומתייעצים בו כיצד למהר ולהגיע לחדר הרבי. רב איציק'ל מחייך ויודע: יש חילוקי מדרגות! אינו דומה נגיד ולמדן לשמול'קי הסנדלר ויוס'ל החייט!

רב איציק'ל מכעכע, ואחריו מכעכעים עוד כמה נכבדים. המשרתים, שזה מהם מדבר בקול חצוף וזה בקול נכנע, משתתקים. משתתק כל הקהל. הסב קם להבדיל. אין קווי השרירים מסומנים בפניו. כתפיו רכות ועגולות. אולם חד וחריף הוא בגימטריות, שבידיו הן לא פרפראות לחכמה, אלא הרכבת החכמה באותיות ומספרים. החסידים הרבים, שלפני שעה קלה היו שרים כשהם מכים כף אל כף ובאצבע צרדה, דוממים עכשיו דממה עמוקה. הסב מתחיל להבדיל בנוסח שהוא 'קבלה בידיו' מאבות־אבות־אבותיו.

108

הנה הוא מגביה את קולו והנה הוא מנמיכו. מפסיק וממשיך שוב. לפתע פתאום המולה קלה. מה קרה? זקנה ובתולה! והרי נשים מסוגרות מבוא בחברת אנשים – ומה לאלה כאן? אולי אסון, חס ושלום? כל הנתונים במצוקה פונים אליו! הזקנה, ראשה לפוף מטפחת מהוהה ולשפתיה מראה אפר, אך עיניה מאירות משמחה. הנערה חיוורת, אבל ברק מיוחד עכשיו לעיניה, כאילו באה לה התעוררות גדולה מאוד. מה לאלו כאן?... פה צועק בלכסון:

"לצאת! לצאת, חצופות!" נגידים וגבאים כוח להם להרים הקול. העיניים דוחקות ובולטות מתימהון, אולם הזקנה נוגחת במרפקיה ובוקעת לה דרך.

"רבי קדוש", קוראת היא, "כלום אין אתה מכיר אותי? הרי זו בתי האילמת, שהבאתי לפניך. עשית 'מופת' גדול, רבי! בירכת אותה, והנה... דבורה'לי, הגידי לרבי 'שבוע טוב' ... לפני כל היהודים!" הנערה לבנה עכשיו, כאילו היא גלגול שלג. לבנה מרוב רגש מרוכז, מכווץ, החבוי מתחת לצינה מדומה, אולם עיניה נוצצות עכשיו ביותר.

"שבוע טוב, רבי" בחללן של עיירות קטנות שחיים בהן רביים גדולים מרחפות אגדות, שבהן נהפך הדמיון מציאות והמציאות דמיון. ועל מופת זה מרבים לדבר בטריסק, אך משכילים מחייכים בינם לבין עצמם חיוך של אי־אמון:

"כלום אינם מבינים, שיד הגבאים הייתה כאן באמצע? מופתים יפים לעסקים!" אולם דווקא בתוך ד' אמותיו שלו אין הסב פועל ישועות, ומה מאוד זקוקים גם כמה מבני־ביתו לנס! באספקלריה זהובת־המסגרת חולפת דמות הסבתא פייג'לי. היא והסבתא חווה'לי משְּפִיקֹוב אחרות הן. כאן בחדרים נודף תמיד ריח של מאפה־חמאה וקקאו דשן, חם ומשביע, ריח של אורחים. הסבתא פייג'לי מחייכת, אולם עתים חיוכה עקום, כאילו תקפּה כאב־ראש אכזרי, לא, כאב־לב. עושר ונחת – כן, ולכאורה כל החיים כאן יסודם בחגיגה – וכמה צרות!

בתה ריקלי, אחות של אבא, יש בה דקות ויופי רוחני של נצר אחרון לגזע רב־ימים. עוד בילדותה היה בה משהו משונה. יש שהייתה מפחדת לעלות במדרגות לקומה השנייה. היה בה רצון ההִתראוּת, אהבה רבה להתלבש, ועם זה היה בה גם יצר החמיקה – להסתתר, לברוח מעין אדם. ככל שהוסיפה בשנים הייתה מוסיפה והולכת להסתכל בתוכה. אחר־כך תקעה עצמה בפחד גדול, ואולי מעשה כישוף הוא? אומרים שמקום המים מחליש את כוח הכישוף, והרי טריסק יושבת על הטוריה! אבל היא – היא החלה שומעת קולות שונים, והרופאים, שנלאו למצוא לה רפואה מספקת, יעצו להשיאה. השאלו אותה על חתנה? בטריסק לא היו שואלים את פי הבנות, ומה גם אותה. הרי בתמהונּה ודאי הייתה עומדת לפני ההכרעה ולא הייתה יודעת להכריע. השיאוה לבן הרבי מאֹולִיָקה.

ואמנם, לריקלי רווח לזמן־מה. אולם אחרי לידתה הראשונה הרגיש בעלה – היא מפליגה ממנו הלוך והפלג כמו בסירה לעולם נעלם, איום. שוב מבטה מרוכז כלפי פנים, כשופעת בתוך תוכה קולות. מיום ליום רואה היא עצמה בדוחק גדול יותר, כאילו מוקפת בטבעת של אש. אורבים לבנה הקטן, צדים את נפשו לקחתה. ומי הוא זה המעמיד פנים כאילו הוא בעלה? וילד זה – הם דוקרים אותו במחטים ארוכות, חושבים ששלה הוא. לא, זה שקר! לא ילדּה הוא. וכן, אבא ואימא הם לא אבא ואימא.

כמה פעמים ראיתיה בילדותי: ענוגה ועדינה. אין היא צריכה להדביק ללחייה אספלנית של יופי כדי להבליט את הלובן שלהן. היא יושבת ועפעפיה מכווצים כי כל שרירי צווארה ופניה מאומצים. מהיכן עקת־נפש זו שלה? אולי היא החידה הראשונה אשר חדו לי החיים. לבסוף סגרוה בחדרה, שלא תהא הקדרות שלה מוצגת לראווה.

ועוד צרות ומכאובים לסבתא. פעם שאל אותה המגיד מטריסק: "כיצד כותבת את שמך?", אמרה לו: "פייגא באל"ף". אמר לה: "מהיום והלאה לא תכתבי עוד שמך כדרך שכותבין כל העולם, אלא באות ה',

109

ויהיו לך ארבעה בנים שיאירו את העולם". ואמנם ארבעה בנים טובים ויקרים לה, ואחד מהם דוד אהר'לי – מדבר הוא תמיד בשאגת קול והוא יודע נגן. זוגתו, אף שהיא חלק מקרקע טריסק, יש בה ריח חוץ־ לארץ. מבּוּהוּש היא. מדברת לאט ובזהירות, ודומה: טבעה קר מטבע כסף חי, בלי הפזיזות של הכסף החי. אולם עם קרירות החושים מורגש: החימום שמור בגופה הנאה. בצעירותה חלמה שיהיו גם לה, כבנותיו וכלותיו של הרבי מסִָדיגוָּרה, סוסי רכיבה וכלבים יקרים. אוהבת היא גם עכשיו להתקשט כמוהן, לפי המודה האחרונה, ולפרכס עצמה, לנסוע לכרכים גדולים ולמעיינות ישועה. אולם צער גדול בביתה. בן ובת לה ולדוד אהר'לי. רייז'לי שם הבת. שם הנער כשמי. ושניהם אילמים מלידה הם. בדרך האדם, שהוא חי מדבר. מפיה של רייז'לי פורצת נביחה מקוטעת. בה ובאחיה יש אולי ההכנה השכלית לדבר, אבל אין בהם כוח הדיבור. שניהם חיים בעולם דומם. את רייז'לי שולחים לוורשה למין בית־ספר מיוחד לחרשים־ אילמים. שם מלמדים אותה לראות את הקולות – לקרוא את תנועות־השפתיים של הדוברים אליה, ואילו היא עצמה, מומּה לא מום עובֵר. לקות מלידה.

"אדרבה, זוהי מעלה לשידוך!", מנסה מישהו לחמוד לו לצון, "זו לא דברנית ולא קטטנית!" אולם אין צוחק. הנביחה הקטועה של רייז'לי, כאילו משהו מכַּווץ פתע את גרונה ואת שפתותיה, ושתיקת אחיה – החידה השנייה שחדו לי החיים.

110

יוחנן טברסקי

יוחנן טברסקי היה חוטר מגזע אדמו"רים, רביים מפורסמים: סבא שלו מצד אביו היה רבי יעקב לייב, הרבי מטריסק, בנו של בעל 'מגן אברהם'; מצד אמו הוא מצאצאיו של רבי יוחנן מַרחְמִיסטִריְוָקה, שעל־ שמו נקרא; ואילו אביו, רבי נחום טברסקי, היה רבי של חסידים בוורשה (נרצח בימי השואה). ימי הילדות עברו על יוחנן טברסקי בשפיקוב, עיירה בּפֹודֹוליָה; בטריסק, עיירה בווהלין; ובוורשה. בשפיקוב נולד וגדל בבית הרבי, אבי אמו.

כדרך בני רביים למד יוחנן מפי מלמדים ומורים פרטיים לימודי קודש ולימודי חול. הוא הצטיין בכישרונותיו המעולים, בשקידה רבה וגם בקנאות לעברית: לא דיבר עם הסובבים אותו אלא בעברית בלבד. הנטייה לכתיבה נתעוררה בו בימי ילדותו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נקלע לעיירה קצין צ'כי מבין השבויים, בעל תואר אקדמי, ומפיו למד יוונית ורומית. יוחנן עקב בערנות רבה אחרי מאורעות הזמן, קרא ושנה, ובפרוץ מהפכת קרנסקי נבחר לדבר בשם היהודים באסיפה של אלפי איכרים: הוא היה אז בן שבע־עשרה.

בשנת תרע"ח יצא לאודסה ונתקבל כתלמיד בגימנסיה, אך מחמת הפרעות ומלחמת האזרחים נאלץ לחזור לעיירתו ולא נבחן בבחינות־הבגרות. בינתיים הגיע גל הפרעות גם לעיירתו, והוא ושרידי משפחתו נמלטו לבֶּסַַרבִּיָה, שהייתה נתונה אז תחת השלטון הרומני. שם הוא עסק בהוראה ולימד בקישינוב בבתי־ הספר לילדי הפליטים, פרסם סיפורים ביידיש ועסק בתרגומים לעברית וליידיש.

בשנת תרפ"א יצא לברלין ולמד זמן־מה באקדמיה פילוסופית־דתית ובאוניברסיטה. למד גם אסתטיקה והמשיך ביצירתו הספרותית. מצבו החומרי היה קשה, וביאליק, שעשה אז בברלין והעריך את כישרונותיו, שילם בעדו שכר־לימוד במכון לרנטגנולוגיה, "מקצוע המפרנס את בעליו". לאחר גמר לימודיו יצאו הוא, אמו ואחיו לארצות־הברית. עבר חבלי קליטה עד שנתמנה בשנת תרפ"ו מורה להיסטוריה ופסיכולוגיה בבית־המדרש למורים 'תרבות' בניו־יורק. למד והשתלם במכללת הארווארד, ובשנת תרצ"ג הוכתר בתואר פרופסור להיסטוריה ישראלית. התרכז בעיקר בכתיבת רומנים היסטוריים וסיפורים ביוגרפיים. על ספרו 'אלפרד דרייפוס' קיבל פרס מאת קרן 'למד' בשנת תש"ה.

טברסקי היה מבקר בארץ מזמן לזמן. בשנת תש"ח עלה לארץ והשתקע בה. הוא עבד כעורך בהוצאת 'דביר' והמשיך ביצירתו הספרותית עד סוף ימיו.

111

ז. וויַינפער

ווי ַא זוי דָא ס מקום טריסק איז נתעלה געווָא רן

(פֿ רַא גמענט) ווען ער הָאט צוריקוועגס ווידער דערגרייכט דָאס בריקל, איז ער פֿון זיך אליין געבליבן ָאנגעשפַארט אויפֿ ן זעלבן פָא רענטש, ווי פֿ ריער. אין זיַין פֿ ַא רטרַא כטקייט הָא ט ער ָא נגעהויבן הָא בן דָא ס געפֿ יל, ַא ז ער איז גָאר קיין מָאל נישט געווען ַאוועק פֿון דַאנען. פלוצלינג זענען די ניַינצן יָאר ַאמעריקע ווי ָאפגעווישט געווָארן הינטער אים. ער הָאט זיך דערזען צוריק דָאס ייִנגל, ווָאס לערנט אין בית-המדרש גמרא, און כָאטש ער כַאפט פֿון ציַיט צו ציַיט ַאריַין ַא ביכל, ווָאס איז טרייף-פסול, איז ער דָאך ַא פַֿארווָארצלטער מער אין די גמרא, ווי אין דעם, ווָאס די ביכלעך ַאנטדעקן פַֿאר אים.

און נישט נָאר מיט דער גמרא, נָאר אויך מיט ַאלץ און ַאלעמען, ווָאס איז ַארום אים. עס הָאבן ָאנגעהויבן אויפֿצוגיין פַֿאר זיַינע אויגן די חברים גמרא-ייִנגלעך, צווישן וועלכע עס איז געווען אויך זעליק ברכה הינדעס, – דָאס ייִנגל מיט די בלָאנדע פאהלעך און די גרויסע בלויע אויגן, ווָאס זענען שטענדיק געווען פַֿארטרַאכטע און אויך וועלכע מען פֿלעגט שטענדיק זָאגן, ַאז זיי הַאלטן נָאר אין איין קוקן, ווי פֿייגעלעך פֿליען איבערן הימל. עס זענען אויפֿגעגַאנגען פַֿאר אים די איידעמלעך אויף קעסט, ווָאס פֿלעגן זיצן סטַאטעטשנע ביַי די שטענדערס מיט ָאפֿענע גמראס, מיט זייערע זייגערלעך, ווָאס די מחותנים הָאבן זיי געגעבן פַֿאר די חתונות; און אויך די עלטערע ייִדן, ווָאס הָאבן זיך געשָאקלט פַֿאר די ָאפֿענע ספרים, ברומענדיק די ווערטער מיט ַא זיס-טרויעריקן, ציקלענדיקן ניגון.

ָאט זיצט דער שיינער רב ישראל מאטיעס. דָאס ברענענדיקע ליכט אויף זיַין שטענדער בַאשיַינט זיַין וויַיס צַארט פנים, ווָאס ווערט נָאך וויַיסער און צַארטער און עס צעציטערט זיך ביַי עפעס ַא שווערן ענין אין דער רַאם פֿון זיַין קויל-שווַארצער בָארד און פיאות. זיַינע אויגן זענען ַאזוי שיַינענדיק שווַארץ, ַאז זיי זענען ַאזש ליכטיק. ספעציעל ווערן זיי ביז גָאר ליכטיק, ווען דער ענין אין דעם ספר ווערט פלוצלינג קלָאר פַֿאר זיַין מוח.

רב משה גאט וויגט זיַין דינעם לולבדיקן הַאלדז איבער ַא צעעפֿנטן ספר און פֿון ציַיט צו ציַיט לָאזט ער דורך ָאט דעם הַאלדז ַארויס ַא שטילן קלַאנג, ווָאס שטעכט זיך ַאריַין אין דער לופֿט און בליַיבט דָארט הענגען.

אין ַא ווינקל, אין גַאנצן ָאפגעזונדערט פֿון ַאלעמען, זיצט דער ַאלטער בונעם רַאדעוויטשער, ווָאס קומט פֿון ציַיט צו ציַיט פֿון דערפֿל זיצן ַאן ָאוונט אין בית-המדרש זיך ָאנצוזַאפן מיטן קול-תורה. ער זיצט ביַי ַאן ָאפֿענעם עין-יעקב מיט די גרויסע וויַיסע ברעמען, ווָאס הענגען, ווי וויַיסע פָֿארהַאנגלעך, איבער זיַינע אויגן, און קיינער קָאן נישט זָאגן, צי קוקט ער פֿון הינטער זיי טַאקע אינעם עין-יעקב אריַין, צי ער הַאלט זיַינע אויגן אין גַאנצן פַֿארמַאכט און בַאניגנט זיך בלויז דערמיט, ווָאס ער הערט דָאס קול-תורה פֿון די ַא רומיקע.

ביַי ַא לע טישן און שטענדערס לָא זן הערן יונגעליַיט, זיך שָא קלענדיק און צופנדיק די קוים אויסגעשפרָא צטע בערדלעך, זייערע קולות, ווָאס שלָאגן זיך ָאן איינע אין די ַאנדערע און גיסן זיך צוזַאמען. און ָאט איז דער זקן ר' לוי סופר. זיַין קָאפ איז ביַי אים אריַינגעבויגן אין דער שמָאלער, שיטערער וויַיסער בָארד, און פֿון זיַין מויל טרָאגן זיך שטילע, ָאפגעריסענע קלַאנגען.

פלוצלינג צעעפֿנט זיך די זיַיטיקע טיר אויף רעכטס, און דער עולם שטעלט זיך אויף די פֿיס. אפילו דער זקן

112

ז' ויינפר

כיצד זה התעלה לו המקום טריסק

(קטע) כשהגיע שוב לגשר הקטן בדרכו חזרה, הוא נשען כבעבר על המעקה. ממעמקי הרהוריו החל לחוש שבעצם מעולם לא הלך מפה. לפתע, כמו נמחו מאחוריו תשע־עשרה השנים באמריקה. הוא ראה את עצמו שוב כנער הלומד גמרא בבית־המדרש ו'גונב' מדי פעם ספר טרף־פסול, אף שבכל־זאת שקוע הוא הרבה יותר בגמרא מאשר במה שהספרים האחרים מגלים לו. ולא רק בגמרא גופא, אלא גם בכל מה וכל מי שמסביבה.

לנגד עיניו הוא רואה את הנערים, חבריו ללימוד הגמרא, וביניהם גם זליג, בנה של ברכה הינדה, הנער בעל הפאות הבלונדיניות והעיניים הגדולות והכחולות, העיניים המהורהרות שעליהן נאמר שאין הן חדלות מלהתבונן על הציפורים המתעופפות בשמים. ולנגד עיניו עלו גם החתנים הצעירים שהיו סמוכים על שולחנות חותניהם, כשהם ישובים מלאי חשיבות עצמית ליד הדוכנים וגמרא פתוחה לפניהם, עם שעוניהם הקטנים שקיבלו מהמחותנים לפני חתונתם. ולנגד עיניו עולים גם היהודים המבוגרים יותר, שהתנודדו לפני הספרים הפתוחים, כשהם מזמזמים את המילים בניגונים ובסלסולים מתוקים־עצובים. הנה יושב לו רב ישראל מטיאס היפה. האור הדולק על דוכנו מאיר את פניו החיוורים הצמוקים, ואלה מחווירים ומצטמקים עוד ועוד. על הפנים הללו, הנתונים בזקן ופאות שחורים כפחם, חולף רעד כשהם נתקלים באיזה עניין קשה. עיניו כה זוהרות בצבען השחור, הן מאירות ממש, מאירות במיוחד כאשר העניין בספר מתברר לפתע במוחו.

רב משה גוט מנענע את צוואר הלולב הדק שלו מעל ספר פתוח ומדי פעם מוציא מגרונו ניגון שקט, וזה מפלס את דרכו באוויר ונשאר שם תלוי ועומד.

בפינה יושב לו לחוד בונים הזקן מָרדוּבִיץ', המגיע מפעם לפעם מכפרו הקטן כדי לשבת בערב בבית־ המדרש ולהתבשם בקולה של תורה. הוא יושב אל מול הספר 'עין יעקב' הפתוח, גבותיו הגדולות והלבנות תלויות מעל עיניו כמו וילונות לבנים קטנים, ואיש אינו יכול לומר אם הוא מתבונן קדימה, אחורה, האם הוא באמת מעיין ב'עין יעקב' או שמא עיניו עצומות הן לגמרי ומסתפק הוא בכך ששומע את קול התורה מפי הסובבים.

מסביב לכל השולחנות והדוכנים נשמעים קולות הבחורים הצעירים. הם מתנודדים, מושכים בזקנם שבקושי צימח. קולותיהם מתנגשים אלה באלה ולבסוף מתמזגים ביחד לקול אחד.

והנה הוא רבי לוי סופר הישיש. ראשו רוכן על זקנו הלבן הדליל, ומפיו נישאים צלילים שקטים וקטועים. לפתע נפתחת הדלת הצדדית מימין, וההמון נעמד על רגליו. אפילו רבי לוי הישיש, שראשו שחוח, חש כי מתרחש פה דבר ונעמד.

הרבי רב יעקב לייב'ניו מופיע בלוויית מוט'ל ברקס. הוא פוסע סביב הדוכנים והשולחנות, מנופף ביד ימינו וממלמל בקול מתכעס רווי טוב־לב:

"שבו! שבו!", כך הוא ממלמל לעבר ההמון, ולעצמו נאנח באכזבה: "אי, אי, ביטול־תורה". היחידי שלא צריך היה לקום לכבוד הרבי היה רב משה גוט, שממילא היה מזמר תמיד את ׳הזוהר׳ שלו רק בעמידה.

והנה הוא נזכר ביום־השנה למות אביו כאן בעיירה.

113

לוי, ווָאס הַאלט דעם קָאפ טיף ַארונטער, דערשפירט די גשעעניש און שטעלט זיך אויף. עס בַאוויַיזט זיך דער רבי רב יעקב לייבעניו אין דער בַאגלייטונג פֿון מָאטל בערקעס און, שפַאנענדיק אין ַא קריַיז פַֿארביַי די שטענדערס און די טישן, וויגט ער מיט דער רעכטער הַאנט, מורמלענדיק מיט ַא גוטמוטיקן געבייזער אין זיַין קול: "זיצט! זיצט!"

ער מורמלט ַאזוי צום עולם, און צו זיך אליין קרעכצט ער אונטער מיט פַֿארדרוס: – איַי, איַי , ביטול-תורה.

דער איינציקער, ווָאס הָאט זיך פַֿארשפָארט אויפֿשטעלן פַֿארן רבין איז געווען רב משה גאט, וויַיל ער הָאט שטענדיק געזָאגט זיַין זוהר נָאר שטייענדיק.

עס איז אויפֿגעגַאנגען אין זיַין זכרון ַא יָארציַיט נָאך זיַין פָֿאטער דָא אין שטעטל: – משהלע, ווָאלסט געמעגט אריַינגיין אין בית-מדרש ַאריַין ָאפלערנען ַא פרק משניות נָאכן טַאטן, – הָאט די מַאמע אים דערמָאנט, און זיך דערביַי צעזיפֿצט: "פֿריער הָאט מען דיך נישט געדַארפֿט דערמָאנען דָאס צו טָאן אין טָאג פֿון טַאטנס יָארציַיט".

די לעצטע זיפֿצנדיקע בַאמערקונג איז געגַאנגען אויפֿן חשבון פֿון די טרייף-פסולדיקע ביכלעך, מיט וועלכע ער הָאט זיך דעמלט פַֿארנומען, און אויך אויף דעם ווָאס מע פֿלעגט אים אין יענער ציַיט שוין ַא ביסל צו ָאפֿט "כַאפן" מיט מיידלעך.

– אוי וויי איז צו מיר, – הָאט די מַאמע נָאך ַא טיפֿערן זיפֿץ געגעבן, און ער הָאט זי צוליב געטָאן און איז ַאוועק אין שטָאטישן בית-המדרש ַאריַין.

עס איז געווען ַא שושן-פורימדיקער נָאכמיטָאג, ווען ייִדן זיצן אין דער היים און זענען זיך משמח מיט המנס מפלה, איז דערפַֿאר דער בית-המדרש געווען ַא ליידיקער. בלויז רב משה גאט הָאט פַֿארכמורעט ַארומגעשליָאפעט זיך אין זיַינע פליטקע שיך ַאהין און צוריק. משה עטיע ביילעס הָאט זיך דערמָאנט, ַאז ווען ער הָאט אויפֿגעעפֿנט דעם משניות און גענומען זוכן פרקים מיט די ראשי-תיבות פֿון זיַין טַאטנס נָאמען, איז פלוצלינג אויסגעווַאקסן פַֿאר אים די דינע פֿיגור פֿון רב משה גאט.

– איַי, איַי, איַי, – הָאט רב משה גאט זיך צעקרעכצט אויף זיַין דינעם קול. – ווָאס איז, רב משה?

רב משה הָאט מיט זיַינע דַארע פֿינגער ָאנגעוויזן אויף ַא צעטעלע, ווָאס איז געהָאנגען אויף דער טיר צווישן ַא סך ַאנדערע צעטעלעך, און אויף דעם צעטעלע איז געווען אויפֿגעשריבן:

– הודעה רבה, נעכטן ָאוונט הָאט מען "געכַאפט" משה עטיע ביילעס מיט רבקה שלמה נחומס ביַי דעם קרומען בוים הינטערן שטעטל.

– ָאט דָאס? נַארישקייטן! – נַארישקייטן? – הָאט רב משה גאט, הַאלטנדיק דעם שפיץ פֿון זיַין דינער גרוילעכער בָארד אין זיַינע דינע פֿינגער, חידושדיק געפֿרעגט.

– אוודאי נַארישקייטן! ווָאס דען, נישט קיין נַארישקייטן? – מיט ַא מטרוניתא, נַארישקייטן? – הָאט רב משה גאט איבערגעפֿרעגט, און זיַינע טונקעלע אויגן הָאבן זיך צעגליט.

– זי איז נישט קיין מטרוניתא, נָאר ַא פרָאסט ייִדיש מיידל. – ַאזוי, נישט קיין מטרוניתא? – הָאט רב משה גאט געפֿרעגט און שטיל ַאוועקגעשליָאפעט אין זיַינע פליטקע שיך איבערן בית-המדרש.

משה עטיע ביילעס הָאט זיך דערמָאנט, ווי ַאזוי ער הָאט געמיינט, ַאז ער איז שוין פַֿארטיק, ָאבער בַאלד הָאט רב משה גאט זיך צוריק אומגעקערט און, שטייענדיק מיט צעפֿלַאמטע בליקן פַֿאר אים, געפֿרעגט: – ַאזוי, ַא פרָאסט ייִדיש מיידל?

114

"משה'לה, היית יכול להיכנס לבית־המדרש ללמוד כמה פרשיות לזכר אבא", הזכירה לו אימא באנחה, "בעבר לא הייתי צריכה להזכיר לך זאת ביום־השנה".

האנחה שליוותה את דבריה כוונה לספרוני הטריפה הפסולים שנהג לקרוא אז ולכך ש'נתפס' באותה התקופה לא פעם עם בנות.

"אוי אוי לי", נאנחה אימא אנחה עמוקה יותר. והוא עשה עמה חסד ונכנס לבית־המדרש שבעיר. היה זה ביום פורים של שושן אחר־הצהריים, כשיהודים נוהגים לשבת בבתיהם ולשמוח על מפלתו של המן. בית־המדרש היה אפוא שומם. רק רב משה גוט השתרך בנעליו השטוחות הלוך ושוב בפנים קודרות. משה, הבן של אטייה ביילה, נזכר שכשפתח משניות והחל לחפש פרקים שיש בהם ראשי־תיבות של שם אביו, צצה לפתע לנגד עיניו דמותו דקת הגזרה של רב משה גוט.

"אי, אי, אי", נאנח רב משה גוט בקולו הדק. "מה קרה, רב משה?"

רב משה הצביע באצבעותיו הרזות על פתקה שהייתה תלויה על הדלת בין פתקאות רבות אחרות. על הפתקה היה כתוב: "הודעה חשובה: אמש 'תפסו' את משה, בנה של אטייה ביילה, ביחד עם רבקה, בתו של שלמה נחום, ליד העץ העקום שמאחורי העיירה".

"זה הכול? שטויות!" "שטויות?" השתומם רב משה גוט ואצבעותיו הדקות אוחזות בקצה זקנו המחודד והאפור. "בוודאי שטויות! וכי לא?"

"עם גברת, שטויות?" חזר רב משה גוט על שאלתו, ובעיניו הכהות ניצתה אש. "היא אינה גברת אלא סתם נערה יהודייה".

"כך הוא הדבר, אינה גברת?" שאל רב משה גוט ובשקט השתרך בנעליו השטוחות לאורך בית־ המדרש.

משה, בנה של אטייה ביילה, נזכר כיצד חשב שכבר סיים, אך כעבור דקה או שתיים שב רב משה גוט על פעמיו, נעמד, נעץ מבט יוקד ושאל:

"כך הוא הדבר? נערה יהודייה סתם?" "הלוא אמרתי לך".

"ובכן, מה עושים עם נערה יהודייה סתם?" ביקש לדעת. "מה פירוש מה? מדברים".

"מדברים?" השתומם מאוד רב משה גוט. "נו, כן, מדברים".

"כך! כך! מדברים?" רב משה גוט חזר להשתרך בנעליו השטוחות אנה ואנה בבית־המדרש הריק בעודו ממלמל לתוך זקנו. אפלולית אחר־הצהריים חדרה מבעד חלונות בית־המדרש, והוא היה בטוח שרב משה גוט כבר סיים עמו, ולכן החל לעיין במשניות, אבל הנה הוא שוב פה.

"אז מה זה מדברים עם נקבה, הא?" "מה פירוש מה? מדברים!"

משה, בנה של אטייה ביילה, נזכר שאת התשובה האחרונה כבר השיב בהמהום ובנימה כועסת. אבל רב משה גוט לא התפעל מכך, והוא מצדו יצא מהכלים.

"מדברים? מדברים?" פרץ בצעקה וביד רועדת אחז בזקנו וכמעט נחנק מצעקתו שלו: "הנה, שווה בנפשך שאני למשל נקבה, ובכן דבר! נו, דבר! הבה ונשמע כיצד מדברים!"

115

– איך הָאב דָאך איַיך געזָאגט. – איז ווָאס זשע טוט מען דָאס מיט ַא פרָאסט ייִדיש מיידל? – הָאט ער געווָאלט וויסן, – ווָאס הייסט ווָאס? מע רעדט.

– מע רעדט? הָאט רב משה גאט זיך שטַארק געחידושט. – נו, יָא, מע רעדט.

– ַאזוי! ַאזוי! מע רעדט? רב משה גאט הָאט ווידער ַאוועקגעשליָאפעט אין זיַינע פליטקע שיך איבערן שטילן ליידיקן בית-המדרש, מורמלענדיק עפעס אין דער בָארד ַאריַין.

דער נָאכמיטָאג הָאט גרוי ַאריַינגעקוקט דורך די פֿענצטער אין בית-המדרש ַאריַין און, זיַיענדיק ביַי זיך זיכער, ַאז רב משה גאט איז שוין מיט אים פַֿארטיק, הָאט ער ָאנגעהויבן ַאריַינצוקוקן אין דעם משניות ַאריַין, ָאבער ָאט איז ער שוין ווידער דָא.

– איז ווָאס זשע רעדט מען עס מיט ַא נקבה, הַא? – ווָאס הייסט וועגן ווָאס? מע רעדט!

משה עטיע ביילעס דערמָאנט זיך, ַאז דעם לעצטן ענטפֿער הָאט ער דעמלט שוין ַארויסגעברומט אין ַאן אויפֿגערייצטן טָאן. ָאבער רב משה גאט איז דערפֿון נישט נתפעל געווָארן און פֿון זיַין זיַיט אויך ַארויס פֿ ון די כלים.

– מע רעדט? מע רעדט? – הָאט ער זיך צעשריגן און, ַא נעם טוענדיק מיט ַא ציטערדיקער הַאנט די בָארד, הָאט ער כמעט ווי אויסגעשריגן:

– ָאט בין איך ַא נקבה, למשל, איז רעד! נו, רעד! לָאמיך טַאקע הערן ווי ַאזוי מע רעדט! די לבנה הָאט זיך געריסן פֿון די שטיקער ווָאלקנס, ווי ַא כלה אין ַא זילבערן חופה-קלייד, ווָאס הָאט זיך פַֿארפלָאנטערט אין ַא ברייטער שטיק געוועבטער קרוזשעווע, און ער הָאט, קוקנדיק אויף איר, זיך געפלָאנטערט אין זיַינע זכרונות וועגן די ייִדן אינעם בית-המדרש.

פַֿאר זיַינע אויגן איז נָאך ַא מָאל אויפֿגעגַאנגען די דינע פֿיגור פֿון רב לוי סופר, ווָאס איז איצט שוין נישט געזעסן ַאליין ָאפגעזונדערט, נָאר געווען דער צענטער פֿון ַא קריַיז ייִדן ַארום אים.

– לחיים, רב לוי, – שטרעקט אויס די הַאנט קיווע בלאז, ווָאס הָאט היַינט יָארציַיט און הָאט דערפַֿאר געשטעלט ַא פֿלעשל ברָאנפֿן.

– לחיים, לחיים, זָאלסט דערלעבן מיַינע יָארן, – ענטפֿערט רב לוי סופר מיט ַא שטומפעקליַאוון מויל. גערופֿן הָאט מען אים סופר, כָאטש קיינער אינעם שטעטל הָאט נישט געדענקט, ער זָאל ווען סע נישט איז הָאבן געשריבן ַא ספר-תורה. און נישט נָאר ַא ספר-תורה, אפילו ַא מזוזה הָאט ער זיך ָאפגעזָאגט צו שריַיבן:

– די ראיה, די ראיה, – פֿלעגט ער זיך פַֿארענטפֿערן הלמאי ער זָאגט זיך ָאפ פֿון דער מצווה. פַֿאר משה עטיע ביילעס אויגן איז אויפֿגעשטַאנען ָאט דער רב לוי סופר ַא דינער, ַאן איַינגעבויגענער אין ַאן ָאפגעקרָאכענער, גרינער, גומעלַאסטיקענער קַאפָאטע, זיצנדיק ַאן איַינגעבויגענער ביַים אויוון און לערנען אויסנווייניק. די ווערטער קומען ַארויס פֿון זיַין ציינלָאזן מויל ַא ביסל שטומפעקליַאווע. בלויז ביַים דַאווענען שטייט ער אויף די פֿיס, און דעמלט איז ער ַאזַא גליַיכער און ַאזַא הויכער, ממש ווי ַא דינע סָאסנע. ווען ער איז אין שטַארקער התלהבות, טוט ער ַא הייב-אויף זיַינע דינע הענט אין דער הייך, און דעמלט קוקט ער אויס מיטן קָאפ צווישן די אויפֿגעהויבענע הענט ווי ַא דריַירערנדיקע מנורה. געלעבט הָאט ָאט דער רב לוי סופר אין גַאנצן פֿונעם הויף. און ווָאס, משטיינס געזָאגט, הָאט ער דען בַאדַארפֿט? פֿון זיַין משפחה איז שוין לַאנג, זייער לַאנג, קיין זכר נישט געווען אין שטעטל, און די מערסטע הָאבן אפילו קיין ַאנונג נישט געהַאט, ַאז ער איז ַא מָאל געווען ַא בעל-משפחהניק. בלויז עטלעכע זקנים

116

הלבנה שטה בינות העננים כמו כלה בשמלת כלולות כסופה שהסתבכה בפיסת אמרה ארוגה ועבה, וכשהתבונן בה, בלבנה, שקע בזיכרונותיו על יהודי בבית־המדרש.

שוב עלתה בעיני רוחו דמותו של רב לוי סופר הצנום, שעכשיו כבר לא התבדל, אלא הפך למרכזו של מעגל שלם של יהודים.

"לחיים, רב לוי", מושיט את ידו עקיבא בלוז, שהביא בקבוק יי"ש לכבוד יום־השנה להולדתו. "לחיים, לחיים, שתזכה להגיע לשנותיי", עונה רב לוי סופר בפה מגמגם.

קראו לו סופר אף־על־פי שאיש בעיירה לא זכר אם אי־פעם כתב ספר־תורה. ולא רק שלא כתב ספר־ תורה, אפילו מכתיבת מזוזה השתמט.

"הרִאייה, הרִאייה", נהג להצטדק ולהסביר מדוע הוא מוותר על המצווה. לנגד עיני משה, בנה של אטייה ביילה, נראה אותו רב לוי סופר בדמותו הצנומה, כפוף קומה, לבוש במעיל בלוי, ירוק, מגומי אלסטי, ישוב רכון אל התנור ולומד בעל־פה. המילים יוצאות מפיו חסר השיניים מעט מגומגמות. רק בעת התפילה הוא נעמד על רגליו, ואז הוא זקוף וכל־כך גבוה, ממש כמו ערבה דקה. כשהוא נתון בהתלהבות גדולה, הוא מניף את ידיו הדקות, וכשראשו בין ידיו המורמות הוא נראה כמנורה בעלת שלושה קנים.

רב לוי סופר חי לו רק מהחצר. למה אחרי הכול נזקק? ממשפחתו לא נשאר בעיירה זכר כבר זמן רב, רב מאוד. רוב האנשים כלל לא יודעים שבעבר היה בעל משפחה. רק זקנים אחדים יודעים לספר שלפנים היו לו אישה ואפילו ילדים. אשתו כבר מזמן בעולם האמת, אך ילדיו?

"אולי באמריקה, ואולי במקום אחר". בזקנתו המאוחרת הוא היה סמוך על שולחנו של רב לייב'ניו, בנו ויורשו של רב אברהמ'לה. מקומו הקבוע היה ליד תנור בית־המדרש, שם מעולם לא נסגר פיו.

איש בעיירה לא יכול היה להעיד על עומק למדנותו, כי איש לא ניהל עמו ויכוח לגבי פשט זה או אחר בגמרא, וזאת בגלל זקנתו והגמגום שבפיו. אך תמיד כשנענה רב לוי לספר מעשיה מן הזמנים הישנים, נעשה צפוף סביבו, וכולם כאחד פערו פיותיהם וכרו אוזניהם:

"שה, שה, רב לוי מספר!" לנגד עיניו של משה, בנה של אטייה ביילה, נגלתה תמונה מאחד מלילות החורף בבית־המדרש: רב לוי נתרצה אז לספר כיצד הגיעו הדברים לידי כך שהמקום טריסק נתעלה.

האור שמעל לרוב השולחנות והדוכנים כבר הבהב לקראת דעיכה, אך מעל לשולחן שליד התנור דלק נר חלב עבה – מן הסתם נר־נשמה לכבוד יום־השנה לפטירתו של מישהו. היה זה מאוחר. רוב הלומדים כבר הלכו לבתיהם, אך קומץ מכובד של חברים, שישבו ליד התנור, עוד נשאר, ורב לוי החל לספר: "היה זה בימי ניקולאי הראשון, יימח שמו וזכרו", פתח ואמר, נענע את ראשו הצנום, השפיל עיניו והחל לדבר על רשעותו של ניקולאי הראשון:

"היה זה אותו ניקולאי, שבימי מלכותו היו תופסים ילדים יהודים קטנים ועושים אותם לחיילים, רחמנא ליצלן".

הוא נשתתק לזמן־מה. עיניו הזקנות מצמצו כאילו ראו לנגדן את הילדים הנודדים והמעונים של אותם הזמנים. לפתע התנודד על רגליו ופרץ בצחוק חרישי קטן:

"ובכן, מה זה שנסחפתי אל תוככי העצבות, אה?" הוא הסתכל בסובבים בעיניו הממצמצות ומלמל:

117

הָאבן געווּסט צו דערציילן, ַאז ַא מָאל און ַא מָאל הָאט ער געהַאט ַא וויַיב און קינדער אפילו אויך. דָאס וויַיב איז שוין לַאנג אויפֿן עולם-האמת, און די קינדער זיַינע?

– אפשר אין ַאמעריקע, און אפשר גָאר ערגעץ ַאנדערש. אויף זיַין טיפֿער עלטער איז ער געווען ַא קעסט-קינד אינעם הויף פֿון רב לייבעניו, דעם זון און יורש פֿונעם ַאלטן רב אברהמעלען. זיַין שטענדיק ָארט איז געווען לעבן אויוון אינעם בית-מדרש, וווּ זיַין מויל הָאט זיך קיין מָאל נישט צוגעמַאכט.

ווי גרויס זיַין למדנות איז געווען הָאט קיינער אין שטעטל נישט געקָאנט זָאגן, ווָארן איבער זיַין עלטער און שטומפעקליַאוועקייט אינעם מויל הָאט קיינער קיין וויכוח מיט אים איבער ַא פשטל אין דער גמרא נישט געפֿירט. ָאבער ַאז רב לוי הָאט בַאוויליקט צו דערציילן ַא מעשה פֿון די ַאלטע ציַיטן, איז שטענדיק געווָארן ענג ַארום אים, און יעדער איינער הָאט ממש ָאנגעשטעלט מויל און אויערן:

– שַאט, שַאט, רב לוי דערציילט! פַֿאר משה עטיע ביילעס אויגן איז אויפֿגעשטַאנען איינע ַא ווינטער-נַאכט אינעם בית-המדרש. רב לוי הָאט דעמָלט בַאוויליקט צו דערציילן, ווי ַאזוי ס'איז געקומען דערצו, ַאז דָאס מקום טריסק זָאל נתעלה ווערן.

די ליכט איבער די מערסטע טישן און שטענדערס הָאבן שוין געצַאנקט, ָאבער איבערן טיש לעבן אויוון הָאט געפֿלעמלט ַא גרָאב חלבן ליכט, – עמעצנס ַא יָארציַיט-ליכט מסתמא. ס'איז שוין געווען שפעט. די מערסטע למדנים זענען שוין געווען ַאהיים געגַאנגען, ָאבער ס'איז נָאך געווען ַא גַאנץ היפשע מסיבה, ווָאס איז געזעסן ביַים ווַארעמען אויוון, ווען רב לוי הָאט גענומען דערציילן.

– סע איז געווען בימי ניקָאליַי הראשון, ימח שמו וזכרו, – הָאט ער ָאנגעהויבן און, וויגנדיק דעם דינעם קָאפ מיט די אויגן ַארונטער, מסביר געווען די רשעות פֿון ָאט דעם ניקָאליַי הראשון:

– סע איז געווען דער זעלבער ניקָאליַי, אונטער וועמעס מלכות מע הָאט געכַאפט קליינע ייִדישע ייִנגלעך און זיי געמַאכט פַֿאר סָאלדַאטן, רחמנא ליצלן.

ער איז ַאנטשוויגן געווָארן אויף ַא וויַיל. זיַינע ַאלטע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט, ווי זיי ווָאלטן דערזען פַֿאר זיך די פַֿארווָאגלטע און פַֿארפיַיניקטע ייִדישע ייִנגלעך פֿון יענער ציַיט. פלוצלינג הָאט ער זיך ַא וויג געטָאן און זיך צעלַאכט מיט ַא שטיל און דריבנע געלעכטער:

– איז ווָאס זשע בין איך פַֿארקרָאכן אין עצבות ַאריַין, הַא? ער הָאט ַא קוק געטָאן אויף די ַארומיקע מיט זיַינע פינטלדיקע אויגן און זיך צעמורמלט: – נייו, ניין, נישט וועגן דעם, נָאר גָאר וועגן עפעס ַאנדערש.

ער הָאט ַא פֿיר געטָאן איבערן פנים און דער בָארד מיט זיַין דינער, ציטערדיקער הַאנט און געזָאגט: – איז יָא, וועגן דעם, ווי ַאזוי ָאט דָאס מקום טריסק איז נתעלה געווָארן, וועל איך איַיך דערציילן. ַא וויַיל איז ער ַאנטשוויגן געווָארן, קוקנדיק אויף די ַארומיקע מיט בליקן, ווָאס הָאבן ווי געבעטן מחילה, און ָא נגעהויבן:

– ָאבער געווען איז דָאך דָאס טַאקע בימי ָאט דעם רשע, ימח שמו וזכרו, און געווען איז דָאס אין ַאן ָאנהייב ווינטערדיקן פַֿארנַאכט, ווען די זון הָאט שוין געהַאלטן אין זיך זעצן. פלוצלינג איז פֿון דער העלער הויט געקומען ַא בַאלעגָאלישע פֿור מיט צוויי פַארשוינען אין דער מיט פֿון שטעטל. עס רעדט זיך ַאזוי "פֿון דער הוילער הויט". אין דער אמתן זענען ַאזעלכע בַאלעגָאלישע פֿורן געקומען ָאפֿט ַאהער מיט פַארשוינען. ער הָא ט זיך ַא רגע פֿ ַא רטרַא כט, ווי ער ווָא לט זיך ָא נגעשטרענגט צו דערמַא נען ַא קורַא ט ווי ַא זוי דָא ס איז געשען. זיַינע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט, קוקנדיק ַארונטער אין דער בָארד ַאריַין:

– איך הָאב פֿריער געזָאגט "ָאנהייב ווינטער". ַאז מע וויל איז דָאס געווען אין ָאסיען. אין ָאסיען-ציַיט איז,

118

"לא, לא, לא על כך, אלא על דבר אחר". הוא החליק בידו הרועדת והצנומה על פניו ועל זקנו ואמר:

"ובכן כן, על כך אספר לכם, אספר כיצד זה נתעלה המקום טריסק". הוא השתתק לזמן־מה, שלח מבטים לעבר הסובבים אותו כמבקש מהם מחילה, ופתח: "אלא שהיה זה באמת בימי אותו הרשע, יימח שמו וזכרו, והיה זה לפנות ערב בראשית החורף, כשהשמש כבר החלה בשקיעתה. לפתע, אין איש יודע מניין, הגיעה לטבורה של העיירה עגלה ושני אנשים בה. ביטוי שכזה 'אין איש יודע מניין' נאמר לו כך סתם, כי למען האמת עגלות נוסעים כאלה הגיעו לכאן לעתים קרובות מאוד".

הוא הרהר לרגע, כאילו מתקשה להיזכר כיצד קרה הדבר במדויק. עיניו החלו למצמץ ולהתבונן למטה לעבר זקנו:

"קודם אמרתי 'תחילת החורף'. אם תרצו היה זה בסתיו. בסתיו, כפי שכולכם יודעים, יש בוץ כבד. ובכן, העגלה שנשאה את העגלון ואת הנוסעים נתקעה עמוק בבוץ, והסוסים לא הצליחו לעשות דבר".

"חה חה חה", צחק לעצמו בצחוק חרישי וקטן: "אני אומר 'נתקעו', נו כן, בוודאי נתקעו, אבל לא לזמן רב חלילה, שכן יהודי המקום מן התקופה ההיא, יהודים פשוטים וחזקים, ממש גיבורים, האמינו מאוד במצווה 'עזוב תעזוב', והם הגיעו וחילצו את מי שנתקע. חה חה חה יהודים פשוטים היו אלה המקומיים, ברובם אנשים שטיפלו בסוסים, התעסקו תמיד רק עם סוסים ובהמות, אבל הם היו יהודים ישרי־דרך, בריאים, ממש גיבורים. אבי, עליו השלום, נהג לספר על אחד מהם, משה קצ'ה קראו לו. הממ... כן קצ'ה... איזה גיבור היה!" הוא הסתכל על הסובבים ושאל בשקט:

"מעולם לא שמעתם על משה קצ'ה, אה? באמת, מעולם לא שמעתם? הזכירו לי ואספר לכם עליו". וכשהוא מחייך לתוך זקנו, שאל רב לוי סופר:

"אז איפה הייתי, אה?" "בעניין העגלון ושני היהודים ששקעו בבוץ", הזכירו לו.

"כן, כן, בעניין היהודים ששקעו", הוא תפס את עצמו והמשיך לספר, "מובן שמיד הגיעו יהודים לקיים את מצוות 'עזוב תעזוב', ניגשו לעגלה ודחקו בשני הסוסים הסובלים שעמדו מלפנים: "דיו! דיו!""

הזקן צעק את צעקת ה'דיו' בצווחה קטנה ומאומצת והמשיך לספר: "וכך, כשהחלו להרים את העגלה ולדחוק בסוסים, התפרץ פתאום יהושע שואלס... מעולם לא שמעתם את המעשייה על יהושע שואלס, עם הפמוט שתפס בשבת לבעל־הקורא? כך הוא? מעולם לא שמעתם?"

עיניו החלו למצמץ ולהביע השתוממות גדולה על העובדה שהמאזינים מעולם לא שמעו את הסיפור. "הזכירו לי, ובפעם אחרת אספר לכם על יהושע שואלס והפמוט בשבת בבית־המדרש. ועכשיו? כן, כן.

תופס את עצמו אותו יהושע שואלס: "יהודים, הגיע זמן מנחה!"

ואכן הייתה זו כבר שעת תפילת מנחה, השמש כבר האדימה מעל לבוסתני הפירות שמעבר לנהר. "אורחים, היכנסו לבית־המדרש", קראו היושבים.

"לא, לא, לא לבית־המדרש", קרא הזקן מבין היושבים בעגלה. "אה? מה? לא לבית־המדרש? אז היכן מתפללים היהודים מנחה, אה?" שאלו היושבים

119

ווי איר ווייסט ַאלע, דָא ַא שווערע בלָאטע. איז, נו, דער ווָאגן מיטן בַאלעגָאלע און די פַארשוינען איז טיף פַֿארשטעקט געווָארן אין דער בלָאטע, און די סוסים הָאבן גָארנישט געקָאנט טָאן.

– כע, כע, כע, – הָאט ער זיך שטיל און דריבנע צעלַאכט צו זיך ַאליין: – איך זָאג "פַֿארשטעקט", נו, יָא, אוודאי פַֿארשטעקט, ָאבער נישט אויף לַאנג, חלילה. ווָארן די היגע ייִדן פֿון יענער ציַיט, פרָאסטע און שטַארקע ייִדן, ממש גיבורים, הָאבן זייער שטַארק געהַאלטן פֿון דער מצווה "עזוב תעזוב", און מ'איז געקומען און מ'הָאט ַארויסגעשלעפט.

– כע, כע, פרָאסטע ייִדן געווען די היגע, לרוב קָאניוכעס, שטענדיק נָאר מיט פֿערד און בהמות צו טָאן געהַאט, ָאבער ערלעכע ייִדן געווען, געזונטע, ממש גיבורים. מיַין פָֿאטער, עליו השלום, פֿלעגט דערציילן פֿון איינעם ַאזַא ייִדן, משה קַאטשע הָאט מען אים גערופֿן. הממ... יָא, קַאטשע... איז דָאס געווען שוין איין מָא ל ַא גיבור!

ער הָאט ַא קוק געטָאן אויף די ַארומיקע און שטיל ביַי זיי געפֿרעגט: – איר הָאט קיין מָאל נישט געהערט פֿון ָאט דעם גיבור משה קַאטשע, הַא? ווָאס זשע, טַאקע נישט געהערט? דערמָאנט מיך, וועל איך איַיך דערציילן וועגן אים.

און שמייכלענדיק אין דער בָארד ַאריַין, הָאט רב לוי סופר אין ַא וויַילע ַארום געפֿרעגט: – איז וווּ זשע הַאלט איך, הַא?

– ביַים בַאלעגָאלע מיט די צוויי ייִדן, ווָאס זענען פַֿארגרעזניעט געווָארן אין דער בלָאטע, – הָאט מען אים דערמָא נט.

– יָא, יָא, ביַי די פַֿארגרעזניעטע ייִדן, – הָאט ער זיך ָאנגעכַאפט און גענומען דערציילן וויַיטער – פַֿארשטייט זיך, ַאז סע זענען גליַיך געקומען ייִדן מקיים צו זיַין די מצווה פֿון "עזוב תעזוב" און מע הָאט זיך ַא נעם געטָא ן צום ווָא גן, טריַיבנדיק דערביַי די צוויי פֿ ַא רמַא טערטע סוסים פֿ ון פֿ ָא רנט: – וויָא ! וויָא ! דער זקן הָאט ַארויסגעשריגן דעם "וויָא" מיט ַאן ָאנגעשטרענגט קוויטשעלע פֿון מויל און הָאט וויַיטער דערציילט:

– און ַאזוי ווי זיי הייבן דעם ווָאגן און טריַיבן די פֿערד, טוט זיך פלוצלינג ַא כַאפ יהושע שואלס... איר הָאט קיין מָאל נישט געהערט די מעשה פֿון יהושע שואלס מיט דעם ליַיכטער, ווָאס ער הָאט אום שבת געכַאפט צום בעל-קורא? ַאזוי, ַאזוי, טַאקע נישט געהערט?

זיַינע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט מיט גרויס חידוש אויף די צוהערער, הלמאי זיי הָאבן נישט געהערט. – דערמָאנט מיר, וועל איך איַיך דערציילן ַאן ַאנדער מָאל וועגן יהושע שואלס מיטן ליַיכטער אום שבת אין בית-מדרש. און איצט? יָא, יָא, טוט זיך ַא כַאפ ָאט דער יהושע שואלס:

– ייִדן, ס'איז זמן-מנחה! – און ס'איז שוין טַאקע געווען ציַיט מנחה צו דַאווענען, ווָארן די זון הָאט זיך שוין גערויטלט איבער די אויבס-סעדער אויף יענער זיַיט טיַיך.

– אורחים, אין בית-המדרש ַאריַין, – הָאבן די תושבים אויסגערופֿן. – ניין, ניין, נישט אין בית-המדרש ַאריַין, – הָאט זיך ָאפגערופֿן דער עלטערער פֿון די ווָאס זענען געזעסן אין ווָא גן.

– הַא? ווָאס? נישט אין בית-המדרש ַאריַין? איז וווּ זשע דען דַאווענען ייִדן מנחה, הַא? – הָאבן געפֿרעגט די תושבים און זיך געחידושט מיט ַא גרויס חידושניש. דָא הָאט דער עלטערער, ווָאס איז אויפֿן ווָאגן געווען, געטָאן ַא הייב אויף זיַינע אויגן, און מ'הָאט דערזען...

רב לוי סופר איז ַא וויַיל ַאנטשוויגן געווָארן, הָאט געוויגט דעם קָאפ ַאהין און צוריק און דערנָאך געזָאגט: – ווי שבת-ליכט הָאבן זיַינע אויגן געשיַינט, – הָאבן דערנָאך ייִדן דערציילט.

– און עס איז געווען דעמלט, ווען דער עלטערער הָאט ָאנגערירט דעם ייִנגערן לעבן אים מיט דער הַאנט און

120

והשתוממו מאוד. אז הרים הזקן שבעגלה את עיניו ואנשים ראו..." רב לוי סופר נשתתק בינתיים, נענע את ראשו הנה והנה, ואחר־כך אמר:

"עיניו זהרו כנרות השבת, סיפרו אחר־כך היהודים. היה זה כאשר נגע הזקן בידו בצעיר שלידו ואמר: "ישראל, אמור להם, ישראל", כך אמר הזקן לצעיר.

והצעיר מיד הפנה את ראשו לעבר העגלון, שבדיוק תיקן את הרתמה שעל צוואר אחד מסוסיו: "מיכ'ל, כמה ימים מאז ששרה בת לאה?"

"זהו היום השלישי", נהם העגלון כמנהג העגלונים המטפלים בסוסים. "שרה בת לאה?", שאלו היהודים שעמדו מסביב לעגלה ופקחו עיניהם בהשתוממות גדולה. לפתע תפס יהושע שואלס את ראשו בידיו וצעק:

"שרה בת לאה? שרה בת לאה? הרי זוהי כלתי, הכורעת כבר שלושה ימים ללדת!" "מיכ'ל, תביא אותנו לביתו של רב יהושע שואלס ושם נתפלל מנחה", אמר הזקן לעגלון שלו. מיכ'ל טיפס מיד על מושב העגלון. הסוסים החלו לזוז, והעגלה יצאה לדרך, כאילו כל אותו הזמן עמדה על שולחן ולא שקעה בבוץ כלל."

משה, הבן של אטייה ביילה, נשען על מעקה הגשר הקטן, אך למעשה היה לגמרי בתוך בית־המדרש, ליד רבי לוי סופר. מן העבר השני של הנהר נשמעה ללא הרף התנשפותו הקצבית של מנוע טחנת־הקיטור ה"זוהרת", שהייתה שייכת למשפחת קשינסקי המכובדת. התנשפות זו כמו אמרה שכל מה שהיה איננו עוד, איננו עוד. וכך גם זרם המים שזרם מתחת לגשר הקטן, הזרם שפרץ את דרכו דרך הסכרים הפתוחים לרווחה. אבל עתה לא האזין משה לקולותיהם, משום שבכל ישותו היה בבית־המדרש ליד התנור ושמע את סיפורו של רב לוי סופר. ולא רק ששמע, אלא גם ראה. הוא ראה איך אצבעותיו הדקות הרועדות מחליקות ויורדות על שערות זקנו הדליל, ויכול היה להישבע שאוזניו שומעות את קולו של רב לוי סופר, שהמשיך לספר:

"סופו של דבר, התפללו מנחה בחדר הקדמי אצל יהושע שואלס, סוחר הסוסים. מובן מאליו שבעל התפילה לא היה אחר מאשר, כן כן, היהודי הזקן מן העגלה. והייתה זו תפילת מנחה, כמו ביום־כיפור, לא סתם מנחה של יום חול. האנחה שנשמעה מהחדרון הסמוך התערבבה עם תפילת המנחה, וההמון נסחף בדבקות עמוקה. מובן שהאנחה שבקעה מהחדרון הסמוך הייתה אנחתה של האישה הצעירה. המסכנה התפתלה במיטתה זה היום השלישי בייסורים קשים. ועוד לפני שלושת הימים הללו נעשה כל מה שנהוג לעשותו בדרך־כלל במקרים שכאלו, ובכל־זאת קרה כמקרה הזה! ה'סבתא' הניחה תחבושות קרות וחמות. אבי, עליו השלום, שהיה לוחש הלחשים של העיירה, כבר לחש מספר פעמים לחשים כנגד עין־הרע. סטפן, רופא האליל, להבדיל, עשה את שלו כבר כמה פעמים, ואפילו פרסקה, השופכת חֵלֶב נרות, הייתה כמה פעמים... חה חה חה פרסקה שופכת החֵלֶב!"

רב לוי פרץ בצחוק קטן, ושאל את הסובבים: "לא שמעתם על פרסקה שופכת החֵלֶב? אה? באמת לא שמעתם? אוי ווי! כך, כך, לא שמעתם? הזכירו לי, ואספר לכם, כיצד כשהייתה זקנה, באה לרב אברהמ'לה, זכותו יגן עלינו... ובכן היכן הייתי?", שאל ומיד נזכר בעצמו: "בשפיכת החֵלֶב. נו, היא שפכה עוד ועוד חֵלֶב נרות, וגם זה לא עזר. לבסוף, משסיימו את תפילת המנחה, הסתובב לו היהודי הזקן מהעגלה ואמר:

"ייגש נא בנימין" בנימין, בעלה של האישה הצעירה, זהו בנו היחיד של יהושע שואלס, ניגש רועד בכל גופו. מניין ידע הלה ששמו בנימין, אין מה לשאול. שהרי מניין ידע שלאישה קוראים שרה לאה? והוא לא השתומם, בשל מה שראה ושמע.

"בנימין", אומר הוא לצעיר הנפחד, "קח ספל ורוץ לנהר. טבול את הספל בנהר שבע פעמים.

121

געזָאגט: "ישראל, זָאג זיי, ישראל". ָאט ַאזוי הָאט דער עלטערער געזָאגט צום ייִנגערן, און דער ייִנגערער הָאט גליַיך אויסגעדרייט דעם קָאפ צום בַאלעגָאלע, ווָאס הָאט דעמָאלט צורעכט געמַאכט ַא שליַיע איבערן הַאלדז אויף איינעם פֿון זיַינע סוסים: "מיכל, דעם וויפֿלטן טָאג איז עס, ווָאס שרה בת לאה?" – "דעם דריטן", – הָאט דער בַאלעגָאלע ַארויסגעברומט, ווי סע ברומט געוויינלעך ַא בַאלעגָאלע, ווָאס הָאט צו טָאן מיט פֿערד. – "שרה בת לאה?" – הָאבן די ייִדן ַארום ווָאגן געפֿרעגט און זיך איבערגעקוקט מיט גרויס חידושניש. פלוצלינג הָאט יהושע שואלס זיך ַא כַאפ געטָאן ביַים קָאפ און אויסגעשריגן: – "שרה בת לאה? שרה בת לאה? – דָאס איז דָאך מיַין שנור, ווָאס גייט שוין דעם דריטן טָאג צו קינד!?" – "מיכל, דו וועסט אונדז צופֿירן צו רב יהושע שואלס אין שטוב ַאריַין, און מיר וועלן דָארט דַאווענען מנחה" – הָאט דער עלטערער געזָאגט צו זיַין בַאלעגָאלע. מיכל איז גליַיך ַארויף אויף דער קעלניע. די סוסים הָאבן זיך ַא ריר געטָאן, און דער ווָאגן הָאט ַא גיי געטָאן ַא גַאנג, גליַיך ער ווָאלט געווען אויף ַא טיש און גָארנישט פַֿארזונקען אין דער בלָאטע.

משה עטיע ביילעס איז געשטַאנען ָאנגעשפַארט אין דעם פָארענטש פֿונעם בריקל, ָאבער געווען איז ער אין גַאנצן אין בית-המדרש לעבן רבי לוי סופר. פֿון יענער זיַיט טיַיך הָאט נישט אויפֿגעהערט זיך צו דערטרָא גן דָא ס ריטמישע סַא פען פֿ ונעם מָא טָא ר אין דעם יַא סנע וויעלמָא זשנע קַא שינסקיס דַא מפֿ מיל און דערציילט, ַאז דָאס ַאלץ ווָאס איז געווען איז מער נישטָא, נישטָא. דָאס ווַאסער-געריזל אונטערן בריקל דורך די צעעפֿנטע "זַאסטעווקעס" אויך דָאס אייגענע. ָאבער משה הָאט זיך נישט צוגעהערט איצט צו זייער דערציילן, ווָארן ער איז מיטן גַאנצן וועזן געווען אינעם בית-המדרש לעבן אויוון און הָאט געהערט ווי רב לוי סופר הָאט דערציילט. און נישט נָאר געהערט הָאט ער, נָאר ממש געזען, ווי רב לוי סופרס דינע, ציטערדיקע פֿינגער גלעטן און צַאפלען זיך איבער די שיטערע הָאר פֿון זיַין בָארד, און ווָאלט געקָאנט שווערן, ַאז זיַינע אויערן הערן רב לוי סופרס קול, ווָאס הָאט וויַיטער דערציילט: – הכלל, מ'הָאט געדַאוונט מנחה ביַי יהושע שואלס דעם פֿערדסוחר אין דער פָֿאדערשטער שטוב. פַֿארשטייט זיך שוין ַאליין, ַאז דער בעל-תפילה איז געווען נישט קיין ַאנדערער ווי נָאר טַאקע דער עלטערער ייִד פֿונעם ווָאגן. און ַא'מנחה איז דָאס געווען, ווי אום יום-כיפור, און נישט ווי גלַאט ַא ווָאכעדיקע מנחה. דָאס קרעכצעניש פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל הָאט זיך אויסגעמישט מיט די מנחה- תפילות, און דער עולם איז ַאריַין אין טיפֿער דבקות. דָאס קרעכצעניש פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל איז, פַֿארשטייט זיך, געווען פֿונעם יונגן וויַיבל, נעבעך, ווָאס הָאט זיך געדרייט אויף איר בעט דעם דריטן טָאג אין שווערע יסורים. פַֿאר די דריַי טעג הָאט מען שוין איבערגעטָאן ַאלצדינג, ווָאס מע פֿלעגט געוויינלעך טָא ן, ַא ז ַא זוינס הָא ט זיך געטרָא פֿ ן. די "בַא בע" הָא ט געלייגט הייסע און קַא לטע קָא מפרעסן. מיַין פֿ ָא טער, עליו השלום, ווָאס איז געווען דער שטעטלדיקער ָאפשפרעכער, הָאט שוין עטלעכע מָאל ָאפגעשפרָאכן עין-הרעס. סטעפַאן דער זנַאכער, להבדיל, הָאט שוין עטלעכע מָאל געהַאט ָאפגעטָאן זיַינס, און אפילו פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין איז שוין אויך געווען ַא פָאר מָאל... כע, כע, פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין! רב לוי סופר הָאט זיך צעלַאכט מיט ַא דריבנע געלעכטער און געפֿרעגט ביַי די ַארומיקע: – נישט געהערט פֿון פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין, הַא? טַאקע נישט געהערט? או-אוַא! ַאזוי, ַאזוי, נישט געהערט? דערמָאנט מיך, וועל איך איַיך דערציילן, ווי ַאזוי ָאט די איז געקומען אויף אירע עלטערע יָארן צו רב אברהמעלען, זכותו יגן עלינו... איז וווּ זשע הַאלט איך? – הָאט ער געפֿרעגט און בַאלד זיך ַאליין דערמָאנט – ביַים ווַאקס-גיסן, הַא? נו, יָא, ביַים ווַאקס-גיסן. נו, הָאט עס זי, הייסט עס, ווַאקס געגָאסן און געגָאסן, און סע הָאט אויך נישט געהָאלפֿן. הכלל, מ'הָאט ָאפגעדַאוונט מנחה, און ווי נָאר מע הָאט ָאפגעדַאוונט מנחה, טוט ער זיך ַא דריי אויס, ָאט דער עלטערער ייִד פֿונעם ווָאגן, און טוט ַא זָאג: – זָאל צוקומען בנימין.

בנימין, דער מַאן פֿונעם וויַיבל, טַאקע יהושע שואלס בן-יחיד, איז צוגעקומען ַא ציטערדיקער, פֿון ווַאנען

122

שבע פעמים בדיוק, לא יותר ולא פחות. אחר־כך שאב מלוא הספל מן הנהר והביאו מיד לכאן". כשעזב בנימין עם הספל, סובב היהודי את פניו אל הקיר, וכולם ראו כיצד רועדות כתפיו. בכל פעם שנשמעה אנחה מן החדרון הסמוך גבר הרעד בכתפיו. הצעיר, שהגיע עמו בעגלה, עמד כל אותה עת בעיניים עצומות, ומיכ'ל העגלון עמד ליד הדלת ושתק. ברור שאין טעם לשאול מדוע סובב הזקן את פניו אל הדלת כשחזר בנימין עם הספל. הוא המשיך בשתיקתו והלך לקראת בנימין, לקחו בידו ונכנס עמו לתוך החדרון. הם הלכו בראש, ומאחוריהם הזדחל לו ההמון. כשנכנסו לחדרון השהה הזר את מבטו על האישה, ששכבה מסכנה נטולת כוחות. הוא התכופף לעברה ופקד עליה לחזור אחריו בברכת 'שהכול'. בסוף הברכה אמר לבנימין:

"שא את הספל לפיה". בנימין החל לרעוד כעלה נידף:

"אני כוהן... אסור לי..." "כן, כן, אנו כוהנים!" עזר יהושע האב לבנו.

"נידה!" מלמלו חרישית הסובבים בקולות רועדים. עתה הרים הזר את עיניו הזוהרות בזוהר השבת, הסתכל על בנימין ואמר בנימת ציווי:

"אני, מרדכי בן אהרן מצ'רנוביל, הריני מתיר וגוזר!" מילים אלו הכו את כולם בתימהון. דומיה נפלה על החדר עד אשר שב ההמון לעצמו. וכשסוף־סוף שב לעצמו, נשמע רחש:

"הצ'רנובילי! הצ'רנובילי!" ברגע שהגיש בנימין בידיים רועדות את הספל המלא לשפתי אשתו, בדיוק אז התנפץ הספל בידיו של בנימין. חלקו העליון של הספל נותר ריק בידי בנימין, וחלקו התחתון נשאר תלוי על שפתי האישה והמים טפטפו אל תוך פיה.

"צדיק קדוש!" קראו כולם בקול רועד, והוא, זכותו יגן עלינו, סימן לכל האנשים לצאת עמו מן החדרון ופקד לשלוח תיכף ומיד את הסבתא לתוך החדרון. לא עברו דקות ספורות ומן החדרון נשמעה צעקתו של הרך הנולד.

"מזל טוב", אמר הרבי והוסיף כשהוא מסתכל לעבר הדלת, לעבר העגלון שלו: "התר את הסוסים, מיכ'ל, אנו נשארים כאן עד אחרי השלום־זכר!"

רב לוי סופר שתק לזמן־מה. הוא השפיל את עיניו לזָקנו, וכובע הקטיפה שלו התנודד על ראשו. "היה זה שלום־זכר שלא נראה כמותו! התפילה נערכה בבית־המדרש העירוני, ולעמוד – עמדו בחדרו הקדמי של יהושע שואלס"

משה, בנה של אטייה ביילה, חייך אל שחור הלילה. הוא נזכר כיצד באותו הרגע שסיפר זאת הרכין רב לוי סופר את ראשו לתוך זָקנו וכאילו תפס תנומה. אבל הסובבים ישבו וחיכו. לפתע הוא התנודד והתעורר, הרים את פניו, מצמץ בעיניו לעבר נרות־הנשמה, ושוב השמיע את קולו:

"במוצאי־שבת עשה רב מרדכי'לה הבדלה, אך מיד לאחר 'ויתן לך' אמר לישראל הגבאי: "ירתום נא מיכ'ל את הסוסים"

"והלוא, צדיק קדוש!" התחננה לפניו העיירה, ובעיקר הפך עולמות יהושע שואלס. "לפחות עד אחרי הברית?" נפל יהושע שואלס לרגליו.

123

ער הָאט געוווּסט, ַאז דער יונגערמַאן הייסט בנימין, איז דָאך שוין נישט שייך צו פֿרעגן. ווָארן פֿון ווַאנען הָאט ער געוווּסט, ַאז דָאס וויַיבל הייסט שרה לאה? און שוין טַאקע זיך נישט געוווּנדערט אפילו, ווָארן מ'הָאט דָאך שוין געזען.

– בנימין, – זָאגט ער צום דערשרָאקענעם יונגערמַאן – נעם ַא גלָאז און לויף ַאריבער צום טיַיך. זָאלסט טובל זיַין די גלָאז אינעם טיַיך זיבן מָאל. זיבן ָאבער טַאקע פונקט זיבן מָאל זיבן, נישט מערער און נישט ווייניקער. דערנָאך זָאלסטו ָאנשעפן ַא פֿולע גלָאז ווַאסער פֿונעם טיַיך און זי גליַיך ברענגען ַאהער. ַאז בנימין איז ַאוועק מיט דער גלָאז, הָאט דער ייִד אויסגעדרייט דָאס פנים צו דער ווַאנט, און דער עולם הָאט געזען, ווי זיַינע ַאקסל הָאבן געציטערט. יעדעס מָאל, ווען סע הָאט זיך דערהערט ַא קרעכץ פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל, הָאבן זיַינע ַאקסל זיך נָאך שטַארקער צעציטערט. דער ייִנגערער, ווָאס איז געקומען מיט אים איניינעם אויפֿן ווָאגן, איז די גַאנצע ציַיט געשטַאנען לעבן אים מיט צוגעמַאכטע אויגן, און מיכל דער בַאלעגָאלע איז געשטַאנען לעבן דער טיר און געשוויגן. אוודאי איז דָאך שוין נישט שייך צו פֿרעגן פַֿארווָאס דער עלטערער הָאט אויסגעדרייט דָאס פנים צו דער טיר באותו-רגע ווען בנימין איז צוריק געקומען מיט דער גלָאז, שוויַיגנדיק איז ער בנימינען ַאנטקעגן געגַאנגען, הָאט ָאנגענומען זיַין הַאנט און זיך געלָאזט מיט אים אין ַאלקער ַאריַין. זיי זענען ביידע געגַאנגען פָֿארויס, און הינטער זיי הָאט זיך געשַארט דער עולם. ווען זיי הָאבן זיך דערנענטערט צום ַאלקער, הָאט דער פֿרעמדער געקוקט ַא וויַיל אויפֿן וויַיבל, ווָאס איז נעבעך געלעגן ַא פַֿארחלשטע. בַאלד ָאבער הָאט ער זיך צוגעבויגן צו איר און איר געהייסן אים נָאכזָאגן די ברכה "שהכל". ביַים סוף פֿון דער ברכה הָאט ער ַא זָאג געטָאן צו בנימינען: "טרָאג צו צון איר מויל די גלָאז". בנימין הָאט ָאנגעהויבן צו ציטערן, ווי ַא בלַאט אויף ַא בוים: – "איך בין ַא כוהן... איך טָאר נישט..." – "יָא, יָא, מיר זענען כוהנים!"– הָאט דער פָֿאטער יהושע שואלס צוגעהָאלפֿן דעם זון. "נידה!" – הָאבן די ַארומיקע מיט ציטערדיקע קולות זיך שטיל צעברומט. דָא הָאט דער פֿרעמדער אויפֿגעהויבן זיַינע שבת-ליכטיקע אויגן אויף בנימינען און געזָאגט בַאפֿעלעריש: "איך, מרדכי בן אהרון מטשערנָאבל, בין מתיר און גוזר!". די ווערטער הָאבן ַאלעמען געפלעפֿט. סע הָאט געדויערט ַא היפשע וויַילע ביז מע איז געקומען צו זיך. און ַאז מע איז ענדלעך געקומען צו זיך, הָאט זיך דערהערט ַא ברומעניש:

– דער טשערנָאבילער! דער טשערנָאבילער! – און סע איז געווען באותו-רגע, ווען בנימין הָאט מיט ציטערדיקע הענט דערלַאנגט די ָאנגעפֿילטע גלָאז צו די ליפן פֿון זיַין אישה, און באותו-רגע הָאט זיך די גלָאז געשפָאלטן אין בנימינס הענט. די אייבערשטע העלפֿט איז געבליבן אין זיַינע הענט ַא ליידיקע, בשעת די אונטערשטע איז געבליבן הענגען איבער דער אישהס ליפן, און דָאס ווַאסער איז טרָאפנסוויַיז גערונען צון איר אין מויל אריַין.

– הייליקער צדיק! – הָאבן ַאלע אין גרויס ציטערניש אויסגערופֿן, און ער, זכותו יגן עלינו, הָאט געגעבן ַא צייכן, ַאז מע זָאל ַארויס מיט אים פֿונעם ַאלקער און גליַיך טַאקע ַאהין ַאריַינשיקן די בַאבע. און אין ַא פָאר מינוט ַארום הָאט זיך דערהערט פֿון ַאלקער ַא קינדעריש געשריי.

– מזל טוב, – הָאט דער רבי געזָאגט און, ַא קוק טוענדיק צו דער טיר, וווּ זיַין בַאלעגָאלע איז געשטַאנען, מוסיף געווען – שפַאן אויס די פֿערד, מיכל, מיר בליַיבן דָא איבערן שלום-זכר!

רב לוי סופר איז געבליבן ַא וויַיל שטיל. די אויגן זיַינע זענען געווען געווענדט אין זיַין בָארד ַאריַין, און דָאס סַאמעטענע היטל אויף זיַין קָאפ הָאט זיך געוויגט.

שוין איין מָאל ַא שלום-זכר געווען! געדַאוונט הָאט מען אין שטָאטישן בית-המדרש און געשטַאנען איז מען אין יהושע שואלס פָֿאדערשטער שטוב.

משה עטיע ביילעס הָאט זיך צעשמייכלט אין דער טונקעלער נַאכט ַאריַין. ער הָאט זיך דערמָאנט, ווי אין

124

אך מאום לא עזר. "עשיתי את שלי", אמר הרבי.

וקצת אחר־כך כבר עזר לו רב ישראל להיכנס לעגלה, שמיכ'ל העגלון הוביל לעבר המרפסת הקטנה. כשמיכ'ל כבר ישב על מושבו וכל היהודים כבר נפרדו, יצאה מבעד לעננים לבנה גדולה ומאירה, וזוהר הכסף שבקע ממנה השתקף בנהר שזרם לעבר ביתו של יהושע שואלס.

"נהר נכבד יש לכם", אמר רב מרדכי'לה ומיד הוסיף: "בקרוב יתעלה הנהר שלכם". רב לוי סופר חייך בשקט אל תוך זקנו וסיים בדברים הבאים:

"נו, את הדבר הבא כבר יודעים כולם. שנה מאוחר יותר התיישב במקום בנו של רב מרדכי'לה, הלוא הוא רב אברהמ'לה, ששמו נודע למרחקים. והדבר אכן היה ליד הנהר. שם ייסד את חצרו, ובחצר זאת חיבר את ספרו הקדוש, 'מגן אברהם', שהוא... שהוא... נו, אין צורך שאומר לכם מה משמעות 'מגן אברהם' עבור החסידים בעולם כולו".

רוח קלילה וצוננת נישאה מהנהר וליטפה את פניו של משה, בנה של אטייה ביילה. מנוע הקיטור המשיך להשמיע קולות התנשפות. מתחת לגשר עוד נשמע רעש המים שזרמו בעוז אל נהר הטוריה. לפתע הוא חש שאבני ה'זיפ־זיפ' שבטחנה לא נועדו לטחון את הגרעינים לקמח, אלא הן כאילו שוחקות וכמו דוחקות ודוחקות דבר־מה קרוב ומוכר עד מאוד. כך גם חש כששמע את רעש המים מתחת לגשר הקטן. נדמה היה לו שזרם המים נועד אך ורק לשטוף עוד ועוד כל זכר, כל סימן ממה שהיה פה. כאב עמוק פעם בקרבו, כאב שהלך אט אט והפך לפחד, ופיו מלמל:

"זליג, זליג, היכן אתה? בוא והצל!" הוא הלך בצעדים מתנודדים על הגשר הקטן בדרך המובילה לעיירה. הדרך נמשכה בין אלונים עבי גזע, סבוכי ענפים ועלים.

"ששש", רשרשו בשקט העלים שעל ענפי האלונים, והלבנה קרירה ושותקת, ניבטת מבעד לענפים ופוסעת בקווי כסף קטועים. "לא נורא, המשורר כבר יציל", הוא ניחם בשקט.

הוא תיאר לעצמו את השיחה שתתקיים בינו ובין חברו המשורר כשייפגשו שנית בניו־יורק. "הראית, זליג?" הוא ישאל אותו.

"ראיתי", יענה זליג, "וגם שמעתי". אבל הפעם הוא כבר לא יניח לזליג. הוא ידרוש ממנו שישיב לו את העיירה של פעם.

"זליג, השב לנו את רב אברהמ'לה, את רב יעקב לייב'ניו, את רב לוי סופר, את רב משה גוט". הוא ידרוש ממנו, וכך יעשה גם איציק מנקה הארובות, וכל מי שהיה ידרוש זאת ממנו.

משה, בנה של אטייה ביילה, החיש את פעמיו, ופיו מלמל: "הגיע לו עגלון עם שני יהודים"...

125

יענעם מָאמענט הָאט ר' לוי סופר ַארונטערגעלָאזט דעם קָאפ אין דער בָארד ַאריַין און איז ווי ַאנדרימלט געווָארן, ָאבער דער ַארומיקער עולם איז געזעסן און געווַארט. פלוצלינג הָאט ער זיך ַא וויג געטָאן און זיך אויפֿגעכַאפט. הָאט אויפֿגעהויבן דָאס פנים, זיך צעפינטלט מיט די אויגן צום יָארציַיטליכט, און זיַין קול הָאט זיך ווידער געלָאזט הערן:

– שבת-צו-נַאכטס הָאט רב מרדכילע הבדלה געמַאכט, ָאבער גליַיך נָאך "ויתן לך" הָאט ער געזָאגט צו ישראלן, ווָאס איז געווען גבאי ביַי אים:

– זָאל מיכל שפַאנען די פֿערד. – סטיַיטש, הייליקער צדיק! – הָאט זיך דָאס שטעטל געבעטן ביַי אים, און דער עיקר הָאט איַינגעלייגט וועלטן יהושע שואלס.

– כָאטש איבערן ברית? – איז יהושע שואלס אים געפַֿאלן צו די פֿיס. ָאבער ס'הָאט גָארנישט געהָאלפֿן. – איך הָאב מיַינס ָאפגעטָאן, – הָאט דער רבי געזָאגט. און שפעטער ַא ביסל הָאט אים שוין רב ישראל געהָא לפֿ ן אין ווָא גן ַא ריַין, ווָא ס מיכל, זיַין בַא לעגָא לע, הָא ט צוגעפֿ ירט צום גַא ניקל.

ווען מיכל איז שוין געזעסן אויף דער קעלניע, און ַאלע ייִדן הָאבן שוין געהַאט זיך ָאפגעזעגנט, איז ַא גרויסע, ליכטיקע לבנה ַארויס פֿון איבער ַא ווָאלקן און די שיַין הָאט זיך צעזילבערט איבערן טיַיך, ווָאס איז געפֿלָאסן ַאנטקעגן יהושע שואלס שטוב.

– ַא בכבודיקער טיַיך ביַי איַיך, – הָאט רב מרדכילע געזָאגט און בַאלד מוסיף געווען – בקרוב וועט ער נתעלה ווערן, איַיער טיַיך.

רב לוי סופר הָאט זיך שטיל צעשמייכלט אין דער בָארד ַאריַין און פַֿארענדיקט דערמיט: – נו, דָאס ווייסן דָאך שוין ַאלע, ַאז אין ַא יָאר ַארום נָאך דעם הָאט זיך דָא בַאזעצט רב מרדכילעס זון, רב אברהמעלע, מיט וועמען ַא וועלט הָאט געקלונגען. און סע איז טַאקע געווען ביַי ָאט דעם טיַיך, וווּ ער הָאט דעם הויף געבויט, און דָא אין הויף הָאט ער טַאקע אויך מחבר געווען זיַין הייליק ספר דעם "מגן אברהם", ווָאס איז... ווָאס איז... נו, איך דַארף דָאך איַיך נישט דערציילן, ווָאס דער "מגן אברהם" איז פַֿאר די חסידים אויף דער וועלט.

ַא קיל ווינטל הָאט זיך געטרָאגן פֿונעם טיַיך און געגלעט משה עטיע ביילעס פנים. פֿון דער דַאמפֿמיל הָא ט זיך נָא ך ַא לץ געטרָא גן דָא ס שווערע סַא פען, ווָא ס דער מָא טָא ר הָא ט פֿ ון זיך ַא רויסגעלָא זט. פֿ ון אונטערן בריק הָאט זיך נָאך ַאלץ געהערט דָאס גערויש פֿון ווַאסער, ווָאס הָאט זיך געריסן מיט אימפעט אין דער וויַיטער טוריע ַאריַין. פלוצלינג הָאט ער געקרָאגן ַא געפֿיל, ַאז דער "זיפ-זיפ" פֿונעם מָאטָאר אין דער מיל איז נישט כדי די שטיינער זָאלן מָאלן די קערנער אויף מעל, נָאר ַאז ער איז ַא גרויסער שטויסער, ווָאס שטויסט און צעשטויסט עפעס, ווָאס איז זייער נָאענט און אייגן. ַאזוי אויך הָאט ער געפֿילט אין דעם רוישיקן ווַאסער אונטער דעם בריקל. ס'איז אויסגעקומען, ַאז דָאס ווַאסער געלויף איז אויסן בלויז צו שווענקען און פַֿארשווענקען יעדן זכר, יעדן סימן פֿון דעם, ווָאס איז דָא געווען. ער הָאט דערפֿילט ַא טיפֿן ווייטיק אין זיך. ַא ווייטיק, ווָאס איז ביסלעכוויַיז איבערגעגַאנגען אין פחד, און זיַין מויל הָאט זיך צעמורמלט:

– זעליק, זעליק, וווּ ביסטו? קום רַאטעווע! ער הָאט זיך געלָאזט מיט ווַאקלדיקע טריט פֿונעם בריקל איבערן וועג צווישן די געדיכטע, בַאצוויַיגטע און בַאבלעטערטע דעמבעס צום שטעטל צו.

"ששש", – הָאבן שטיל גערוישט די בלעטער אויף די צוויַיגן פֿון די דעמבעס, און די לבנה, ַא קילע און שוויַיגנדיקע, הָאט זיך דורכגעריסן דורך די צוויַיגן אין געברָאכענע, זילבערנע ליניעס פַֿאר זיַינע טריט. "נישקשה, דער דיכטער וועט רַאטעווען", הָאט ער זיך שטיל געטרייסט.

ער הָאט זיך פָֿארגעשטעלט דעם שמועס, ווָאס וועט פָֿארקומען צווישן אים און זיַין חבר, דעם דיכטער,

126

זישה ויינפר כחייל בגדודים העבריים

ביקורו של זישה ויינפר בטריסק בשנת 1929 מימין עומדים: אליהו ווהל (נרצח בשואה), אהרן סגל (נרצח בשואה), נחום סגל (נרצח בשואה), משה חזן, משה שאפל (נרצח בשואה) ובריש ווהל (נרצח בשואה). [כך במהדורה המקורית, אף שישנם חמישה אנשים] יושבים: שלמה זלמן פיקרסקי (נפטר בזמן הכיבוש הגרמני), הל'ה ליס (נרצחה בשואה), זישה ויינפר, ליבר ברנר, ?, אברהם סגל (נפטר בברית־המועצות).

127

ווען זיי וועלן זיך ווידער בַאגעגענען אין ניו-יָארק. – הָאסט געזען, זעליק? – וועט ער ביַי אים פֿרעגן.

– געזען, – וועט זעליק ענטפֿערן, – און אויך געהערט. ָאבער דָאס מָאל וועט ער שוין זעליקן נישט ָאפלָאזן. ער וועט ביַי אים מָאנען, ער זָאל אים צוריקגעבן דָאס שטעטל פֿון ַא מָאל.

– זעליק, גיב אונדז צוריק רב אברהמעלען, רב יעקב לייבעניון, רב לוי סופר, רב משה גאט. ער וועט ביַי אים מָאנען, און אויך איציקל דער קוימענקערער וועט ביַי אים מָאנען, און ַאלע, ַאלע, ווָאס זענען געווען, וועט ער ביַי אים מָאנען.

משה עטיע ביילעס הָאט פַֿארגיכערט זיַינע טריט, און פֿון זיַין מויל הָאט זיך געמורמלט: – איז געקומען ַא בַאלעגָאלע מיט צוויי ייִדן...

מספרה בעיירה

128

ז' ויינפר

נחמן מייזל

ז' ויינפר נולד בי"ז בניסן 1892 (או 1893) בטריסק, עירו של הרבי רב יעקב לייב'ניו – אצלו שימש אביו, יצחק לייב, כחזן. כפי שמוסר זלמן רייזן (ב'לקסיקון' שלו, על סמך הודעתו של המשורר) למד זישה עד גיל שתים־עשרה ב'חדרים'. אחרי־כן בישיבות ברֹובְנֶה ובבְִּריסְק. בגיל שש־עשרה התחיל לומד רוסית, וכן החל לקרוא ספרות עברית ויידישאית. הוא התגורר אחרי־כן בוורשה, שם עסק בהנהלת פנקסים ובהוראה. בגיל עשרים ואחת, הוא גיל ההתגייסות לצבא, היגר לאמריקה. שם עבד בשנים הראשונות כצבע, מלצר, פועל שחור, תופר מכנסיים וסוכן ספרים, ואחרי־כן התפרנס מהוראה בבתי־ספר יהודיים. עוד בימי שבתו בוורשה חיבר זישה הצעיר שירים ביידיש וחלם אפילו להראותם לפרץ, אותו העריץ מאוד, אולם לא מצא עוז בנפשו לבוא אל הסופר הדגול... פעמים רבות מצא עצמו עומד לפני ביתו של פרץ, אך "להיכנס לא עצר כוח..." כידוע, ויינפר הצעיר לא היה היחידי שנמשך אל פרץ ולא הייתה לו ה'העזה' לסור אליו לביתו, ל'קודש הקודשים'.

- רק בניויורק בשנת 1913 הופיע ויינפר לראשונה על במת הספרות בשיר שנתפרסם ב'דאס יידישע פאלק' ('העם היהודי'). אחרי־כן פרסם תכופות שירים בכתבי־עת שונים ובמאספים ספרותיים. בראשית 1918 ערך ויינפר את הירחון הקטן 'דער אנהויב' ('ההתחלה'), שריכז מסביבו את המשוררים המתחילים. הוצאתו של הירחון לאור נפסקה כאשר ויינפר התנדב ללגיון העברי ועלה לארץ־ישראל, בה שהה שנה וחצי.

משחזר לאמריקה הוציא ויינפר בפילדלפיה במשך ארבעה חודשים כתב־עת ספרותי בשם 'ביים פייער' ('ליד המדורה').

קובץ שיריו הראשון, בן תשעים ושמונה עמודים, בשם 'פון אונדזער לאנד' ('מארצנו') הופיע בהוצאת -

'בצלאל', ניויורק, ב־1920. על גב הכריכה של הספר, המונח לפנינו, כתוב בכתב־ידו של ז' ויינפר: "לזכר חברי בלגיון העברי, ששהו עמי בארץ־ישראל, מרץ 1918–אוקטובר 1919". כן מצויה בספר הקדשה, בעמוד מיוחד: "באהבה רבה לאמי". האם כידוע תפסה מקום חשוב בשיריו של ויינפר בכל הזמנים ובכל מיני צורות הנוגעות ללב, כשהייתה עוד בחיים, ועוד יותר – לאחר שנספתה בימי היטלר הרשע. זהו מומנט חשוב ביצירתו הפיוטית של ז' ויינפר, הראוי לשימת־לב וחקירה מיוחדת.

תרגם: א' מייטוס

129

דוד בערגעלסאָ ן

ַא גרויסער גענוס איז צו בַאגעגענען אין לעבן ַא געזונטן מענטשן, – ַא געזונטן אין ַאלע זיַינע מענטשלעכע פֿונקציעס און בַארופֿן. נָאך ַא גרעסערער גענוס איז צו בַאגעגענען אין דער ליטערַאטור ַאן אמתן געבענטשטן דיכטער, ווָאס זיַינע שַאפֿונגס-אימפולסן קומען נישט ַא דַאנק דער ַאטרָאפֿירונג פֿון איין חודש און דער היפערַאטרָאפֿירונג פֿון צווייטן, נָאר זיי קומען ווי ַאן איבערפֿלוס פֿון געזונטן כוחותפֿולן דָא-זיַין... ַאזַא איינער איז דער דיכטער ז. וויַינפער.

ז. וויַינפערס שַאפֿן איז ַא רעזולטַאט פֿון מָאדנע געזונטע אינעווייניקסטע גערעטענישן.

אפרים אויערבאַ ך

דָאס לירישע ליד זיַינס איז אויך דערציילעריש, ער הָאט ָאבער ָאנגעשריבן ַא גרויסע צָאל דערציילערישע פָאעמעס, ווָאס הָאבן אי ליריזם, אי הומָאר, אי דעם חן פֿון דער ייִדישער פָֿאלקס-מעשה. פֿון דערציילערישקייט נעמט זיך די לויזקייט פֿון זיַין פערז. ער הָאט זיך נישט געצַאמט אינעם פערז, נָאר אים צעגָאסן ברייט, מיט ַא פָאעטישער רחבות, ווָאס ַא סך מָאל שוימט זי ַאריבער די ברעגעס.

נחמן מיַיזיל

יָא, ז. וויַינפערס צעלויכטענע ירושה, ווָאס איז ָאנגעזַאמלט געווָארן אין זיַינע דיכטערישע אוצרות איבער פֿיר צענדליק יָאר, זענען פַֿאר אונדזער דור און פַֿאר דורות נָאך אונדז לויטערע קדושה... ָא ט די קדושה דַא רפֿ ן מיר נישט בלויז ָא פהיטן, נָא ר פֿ ַא רמערן זי, מַא כן זי פֿ ַא ר דעם אייגנטום פֿ ַא ר די ייִדישע פֿ ָא לקס-מַא סן, ווָא ס ער הָא ט ַא זוי ליב געהַא ט און וועלכע הָא בן אים ַא זוי שטַא רק ליב געהַא ט און טיף פַֿארערט, ווי זעלטן וועלכן ייִדישן דיכטער אין אונדזער ציַיט.

ש. ניגער

די שפרַאך און דער געמיט פֿון ז. וויַינפער איז מער שטעטלדיק ווי ניו-יָארקיש. די לידער, וווּ ער מָאלט אויס פַֿאר אונדז בילדער און פָארטרעטן פֿון טריסקער ייִדן און ייִדענעס, דערווַאקסענע און קינדער, זענען די געלונגעסטע סיַי אין זייער אינהַאלט סיַי אין זייער פָֿארם. זיי זענען ָאנגעזעטיקט מיט בילדלעכקייט, ריַיך אין הומָאר, אין אידיָאם, אין פָֿאלקסטימלעכקייט, און זייער שפרַאך, ווי זייער גַאנצן טָאן, איז ריין, אויסגעהַאלטן. זיי זענען פֿריַי פֿון יענעם געמישטן לשון, פֿון יענעם נישט-ריינעם טָאן, פֿון יענעם שעטנז, וועלכער טרעפֿט זיך אין די גרויסשטָאט-לידער. עס איז דָא אין די פָאעזיע פֿון טריסק יענע הַארמָאנישע געליַיטערקייט, וועלכע עס גיט אונדז דָאס דערמָאנען זיך אין ַאמָאליקע ציַיטן, יענע רויִקייט, וועלכע עס שענקט אונדז דער פֿריער דערמָאנטער הומָאר .

130

דוד ברגלסון

תענוג גדול הוא בחיים לפגוש אדם בריא, בריא בכל תפקודיו האנושיים. תענוג גדול אף יותר הוא לפגוש בספרות סופר ברוך כישרונות אמיתי, שמעיינות היצירה שלו אינם מדולדלים בחודש אחד ושופעים במשנהו, אלא הם כשיטפון הנובע מתוך מאגר כוחות בריאים. אדם בעל מעיינות יצירתיים כאלה הוא ז' ויינפר.

יצירתו של ז' ויינפר נובעת מתוך שפע פנימי בריא ויוצא־דופן.

אפרים אוירבך

שירתו הלירית של ויינפר היא כסיפור מעשה. הוא כתב מספר גדול של פואמות סיפוריות, הניחנות בליריות, בהומור ובחן המיוחד לסיפור העממי היהודי. החרוז החופשי בשיריו נובע מן היסוד הסיפורי שבהם. הוא לא הגביל את עצמו בחריזה, אלא כתב את שיריו בשטף נדיב וברוחב פואטי העולים פעמים רבות על גדותיהם.

נחמן מייזל

כן, מורשתו המאירה של ז' ויינפר, שקובצה באוצרות שירתו בת למעלה מארבעה עשורים, היא קדושה וזכה עבור דורנו ועבור הדורות הבאים... קדושה זו אין אנו חייבים רק לשמר, אלא גם להפיץ ולפעול לכך שתהיה שייכת להמוני העם, שאהבו והעריצו את המשורר כפי שלא אהבו והעריצו שום משורר יהודי אחר בן זמננו.

ש' ניגר

לשונו של ז' ויינפר והלך הרוח שביצירתו מתאימים יותר לעיירה מאשר לניו־יורק. השירים המשרטטים עבורנו תמונות ודיוקנאות של יהודי ויהודיות טריסק, מבוגרים וטף, הם שיריו המוצלחים ביותר, הן בתוכנם הן בצורתם. הם שופעים תמונות, רוויים הומור, מלאים ברעיונות ומוטיבים עממיים, ונימת דבריהם נקייה וקפדנית. הם חפים מכל לשון בלולה, מכל נימה לא נקייה, מן השעטנז ההוא המצוי בשירי העיר הגדולה. בשירת טריסק נמצא זוך טהור, המאפשר לנו להיזכר בימים עברו, בשלווה שהייתה. וכל אלו מוענקים לנו בעטיפה של ההומור שהוזכר כאן.

131

משפחת חווצקי מימין: אליקים דימנטשטיין, ינטה, אשתו השנייה של אברהם חווצקי, חיה (לעתיד סולטיס), בתם של אברהם וינטה, אברהם חווצקי וולקי דימנטשטיין, בתם של אברהם חווצקי ואשתו הראשונה.

אליקים וולקי (לבית חווצקי) דימנטשטיין וילדיהם נתן (על ברכי אביו) ויעקב.

ארבעתם נרצחו בשואה.

132

בני משפחות דימנטשטיין וחווצקי מימין

למעלה: יעקב דימנטשטיין (נרצח בשואה), אליהו גרינשטיין, חיה חווצקי-סולטיס ואליקים דימנטשטיין (נרצח בשואה)

באמצע: ינטה חווצקי, אברהם חווצקי וולקי חווצקי-דימנטשטיין שלושתם נרצחו בשואה.

למטה: חיים, נתן וחיה׳לה דימנטשטיין. שלושתם נרצחו בשואה.

133

אריה טבקאי

המפויסים

טינה רבת־שנים הייתה עצורה בלב אנשי העיירה – טינת אבות שנמסרה לבנים מאז עבר במקום־מושבם אחד מאבות־אבותיו של ר' נחום, הוא ר' אברהמ'לה, שנסע מהעיר קובל ללודמיר. אברך צנום ונמוך־ קומה היה אז, רבי צעיר לחסידים, שהחליט לעשות לביתו. בדרכו חזרה עצר כאן את עגלתו ליד מדרכת־ העץ של אחד הבתים. ישרה בעיניו העיירה, השוכנת על הדרך הרחבה שבין עיר מחוז לחברתה, כמקום מגורים, כְִּזבוּל לעצמו. להחלטה של ממש הביאֹו גבר יוקד כולו, אחד מבעלי־הבתים שבמקום, ועד שחבריו של זה הצטרפו אליו סביב העגלה, כבר היה זה הולך ומחווה תנועות נמרצות אל מול פני השטח הגדול שמעבר לדרך מזה, מנגד לשורת הבתים הבנויה: שטח אחו רדום, טלוא ירוק וצהוב ופנוי להקמת עיר שלמה, ואפילו חצר מלכים. שיחקה לו השעה לחמום־מוח זה, שהטוריה – הוא הנהר המציף בסתיו ובאביב את כל המרחב שהצביע עליו ביד ועד למסילת הדרך ולספי הבתים יגיע – נהר זה מכונס ועלום היה אותה שעה בתוך שלושת יובליו בלבד. רישומו לא היה ניכר כלל, מלבד זה שמתוך שמו נגזר בזמנו שם העיירה טריסק, ובאותו השם עצמו קמה אחר־כך, ולא בזמן ממושך, מטרופולין חדשה לחסידים. בני המקום לא הודלקו לכאורה מִאּׁשָם של אלה, לא לאלתר ולא אחרי־כן עם קום המטרופולין. לעומת זאת נעשתה זיקתם לחסידות חזקה מצד אחר לגמרי: תנועת העגלות – המלאות נוסעים וכל מיני משאות, שנמשכה בדרך זו ממחוז למחוז – החלה מעתה להפריש מתוכה שיירות הנוטות מהדרך, נכנסות אל האחו ופורקות שם את מטענן. עד מהרה נעשתה ידם של בני העיירה מעורבת בהן. הם היו בין המקבלים את המטען ובין הרושמים בפנקסים. קרוביהם של אלה היו מלינים בבתיהם את הבנאים, אשר מרחוק באו, ומספקים להם את צורכיהם. אחרים הצטרפו בלי שהיות יתירות אל הבנאים במלאכתם – אל מנסרי הקורות לקרשים ולוחות, אל חוטבי האורנים התמירים, וחלקם לא קופח גם בין מסתתי האלון עתיר־ הימים. ולבסוף כשמיאנו המומחים להניח את היסודות באדמת האחו הנמוכה והטובענית, נזעקו כל אנשי העיירה על האיכרים ועגלותיהם מכפרי הסביבה לעסוק במילויו ובהגבהתו של השטח כולו. הקימו פה בתי־מגורים למשפחות, אולמות לקבלת אורחים ולעריכת סעודות גדולות, בית־כנסת, מקוואות מים לטבילה בחמים ובצוננים, אורוות לסוסים ולמרכבות, מטבחים, מזווים ומרתפים, בניינים להמון רב – חצר חסידים נרחבה. בני העיירה נעשו ספקים לחצר: חברו והחזיקו ריחיים; חכרו אגמים להביא את דגיהם מרחוק; היו עגלונים ורכבים, חייטים ורצענים, והמכובדים שבהם כיהנו כיועצים, גזברים וגבאים. ואחרים אף עלו עליהם ועמדו ברשות עצמם בהקימם פונדקים לאורחים הרבים שבאו לימי שבת ומועד, פתחו מחסנים ובנו בתי־מידות להשכרה, המתאימים לכבודו של בן או חתן מצאצאי החצר שהגיע לפרקו לעשות שבת לעצמו בחסותו וברשותו של האב המפורסם. אלו ואלו מבני העיירה הגיעו לחיים של רווחה שבהם שוב לא על הלחם לבדו חי האדם. מטעם הרבי הביאו ממרחקים מלמד תלמיד־חכם ובעל שאר־רוח לבניו – טרחו ויגעו המקורבים שבעיירה להנעים גם לבניהם מאורו. הבנים מתוועדים לעתים מזומנות עם בחורי החצר, הספונים בחדריהם, לשם שיחת־חולין ופעמים לשם לימוד כלשהו. ברבות הימים נקשרים קשרי רעות, ושוב אין בין יקירי החצר המיוחסים וביניהם כל הבדל כמעט בלבוש ובמנעל ובסריקת הזקנקן ועידונו. מהם ראו האבות ולמדו גם הם להתנאות בזקן יפה, בקפוטה נאה ובנעל קלה לעומת מגפי־הִעטְָרן הגולמיים חסרי־הצורה שהסכינו עמם עד כה. ועל אחת כמה שהם כבר בררנים ואניני־טעם לגבי נגינתו של כל חזן חדש המובא לכאן ולגבי כל מגיד ודרשן. ומעל לכל אלה מאירים ימי החג וימי התרועה והכלולות של בנים ובני־בנים בחצר.

עוד ימים רבים לפני האירוסים ניתן לעיירה עניין לענות בו. כל כלה חדשה המובאת לכאן, חמדה סגולה

134

היא בפני עצמה. אחת – לא יאומן כי יסופר – הביאה עמה ספרייה לועזית בבואה; אחת – גינוני גדלות כל הליכותיה; ואחרת – גינוני טירוף פשוטם כמשמעם. בני העיירה רואים את עצמם כשושבינים בשעת חתונה. כל העיירה מתמלאת אורחים ללא הכיל, העולים אפילו על מספר הבאים לחגים. כל הרבים האלה אפשר שאינם באים לכאן אלא להזין את עיניהם בפאר ובגדולה של החצר, ומתוך איזה משא־נפש טמיר לראות בהדרת־מלך ברוב עם. אינם חוששים גם להימעך קצת בהמון הרב המקובץ פה, ואם יש מי שניתכת עליו פתאום צליפה של מגלב עז על גבו – יקבל באהבה גם את זאת. אולי גם זה אחד מסממני הדרת המלכות. ידוע כי צליפות המגלב – מידי שמונת בניו של נחצ'ה החוכר הן. הן יהודי זה מלביש את בניו בגדי פרשים־קוזקים ושם עצמו שר־מאה. מבודר זקן אפור־אדמדם דוהר הוא בראשם במרכבה מצוחצחת. הופעתו בחתונת החצר כבר נעשתה לחלק מהטקס ולמנהג נכבד ושוב לא יבטלוהו. ויותר משהוא מועיל להכניס סדרים, הריהו מהפכם ומבלבלם כאילו להנאתו. ובניו, שירשו ממנו את פקחותו המרשעת ותאוותו לתעלולים, ומוניטין יצאו להם בכל הסביבה, נוהגים בשררה כמוהו, והואיל וניתנו מגלבים בידיהם ולבושים הם כקוזקים ובריאים הם כמותם – אין הם חדלים מלנופף בהם ביד רמה. הדים מגְּנוּסְיית החתונה עוד ישמעו בחריפות יתירה אנשי העיירה מפי דיינם רב ירוחם. הלה, משקנה לעצמו את פרסומו כרב־של־פורים שנון ובדוח, שינה פתאום בשנים האחרונות את טעמו ושוב אינו דורש בפורים דברים העשויים רק לבדח, כי אם דברים שברצונו להשמיע, והוא עושה זאת מתוך התבסמות כביכול ובקול רועם המתגבר והולך ומודיע ששוב אין הכול כשורה במלכות החצר כמלפנים. רק באבי השושלת, אשר זקן כבר, לא ייגע בשוט לשונו ולא יעיר למוסר אוזניו.

הגיעו ימים ואבי־אביו של רבי נחום החל להרהר אחרי זקנו על שביכר בשעתו את טריסק על פני קובל. אמנם נתעוררה מלכות־המדינה הנכבדה, בכובד רובלי הכסף הגדולים שלה, והיא סוללת כבישים, וכביש כזה כבר הגיע גם לכאן וחולף בחצי מעגל בצלע החצר. ולא אמרה מלכות־המדינה די והנה מוסיפה היא ומעניקה לאורחיה נוחות גדולה מזו – מסילות־ברזל, ועד למחוזות אלה כבר הגיעו הללו. ועל מדוכת בריה חדשה זו, העתידה לפי התכנית לחבר את שתי הערים הגדולות מזה ומזה, בהשאירה את מטרופולין החסידים כעשרה מילים מבודדת מהצד, על מדוכה זו ישב הרבי עם מקורביו. שני אחיו, שהקימו מעמד לעצמם בערים אחרות, השכילו בעוד מועד לבחור להם את מקומות מושבם בהתאם לנסיבות החדשות. ייתכן וגם עליו יהיה לעשות מעשה בבוא היום.

מסילת־הברזל לא נבנתה באותה תנופה שחששו לה פה תחילה. בינתיים נולדו בנים ובנות, נתארסו נערים ונערות והסתעפו בתים ומשפחות. העגלות נהרו בדרך הכביש בצפיפות בדרכן והוסיפו להיכנס בשערי האכסניות לעת ערב, ונוסעיהן הזדרזו להתפזר אל מול פני החלונות הגדולים, המוארים אור בהיר, בחצר השוקקת כמימים ימימה. ואם נזדמן עם הבאים מי שידע לספר על מקומה של המסילה הנבנית והולכת משני הכיוונים, היכן עמדה לאחרונה ולאן הגיעה (ולא מן הנמנע שגם ידו במקצת בבניינּה כקבלן, כספק אדנים מיערותיו), הרי לא יבוא יהודי זה ויביא ממרחקים בשורה שאין נוהים אחריה כאן. ובשורה זו הגיעה מקרוב. יום אחד בא החוכר מהכפר הקרוב, ומיד הכניסוהו אל הרבי. הלה סיפר על מחנה־עבודה שהגיע לכפרו. ומחנה זה יוצא להקים סוללה לאורך הערבה לשם הנחת פסי־המסילה, כנראה.

אמנם לא נשלמה המסילה, לא באותה שנה ולא בשנה שלאחריה. לא נזדרזו בה כל עיקר, אך משנשלמה סוף־סוף וגם עברה בה הרכבת הראשונה – נסתלק בבת אחת אותו רוח של חול־המועד השורה על העיירה מאז. כבר ממחרת היום נעדרו אותן העגלות המלאות אדם מהרחוב הראשי, וימים לא מרובים

135

אחרי זה יכול היה אדם לצאת בוקר בוקר אל הכביש, לאמץ עין מול השמש העולה מצד הדרך כדי לראות את עגלות־המשא העמוסות כל טוב המושכות ממדינה למדינה – ואינן.

ואף־על־פי־כן לא נתאמתו מיד כל החששות ולא חל כל שינוי במספר הבאים אל החצר לשמה. הרכבת כאילו גם הועילה לכך. פעמיים ביום חיכו עגלונים ליד התחנה המרוחקת והביאו כל דורש אל העיירה. וכך נשתפרו הדרכים אל בית הרבי, אלא שבאיו נראו מעתה כנחפזים משום מה, כאילו מסע־הרכבת הפיח בהם מקצבו. שוב אינם דומים לאלה מאתמול, שהיו מושכים בעגלות והיו קובעים להם מקום לינה במחיצתו של הרבי. מנהג אבות היה בידיהם, שלא לעבור בית־תפילה או מקום תורה בלי לסור אליו. ומה גם בית רבי, בית צדיק בדרך, והיו מתעכבים במקום ונכנסים, ואפילו כשלא היו זקוקים אותה שעה לרחמים ולעצה, אלא לשם שיחה בעלמא, מתוך יראת־הכבוד והרחבת הדעת כאחד. והביקורים האלה המתונים והשקטים, ולא אלה של ימי הרעש הגדול והתקהלות המונים – הם הם ששפעו אותו גשם של אדרכמונים במזומנים ואותם אחוזים של שותפות ברווחים ובעסקים שאפשרו אורח־חיים שופע לחצר. נראה היה בעליל שהזמנים האלה חלפו לבלי שוב.

בחוג המשפחה של הרבי נערכו התייעצויות בלי הרף. דאגות פרנסת החצר כפשוטה הייתה לנגד עיניה. בעיירה ידעו על התייעצויות אלו. נודע גם שצעירי המשפחה באו לכלל החלטה והם דורשים העברת החצר לקובל, עיר שגדלה מאוד ומשמשת כיום צומת דרכים ללב המדינה ואל שכנותיה.

ועם העמידה על דרישה זו שאלו את עצמם בני העיירה רובם ככולם: כלום יעזבו אלה את 'המגיד הזקן' וילכו להם? והרי עצמותיו, הטמונות פה בעיירתם, ו'אוהל' קברו נעשו ברבות הימים למקור משיכה וחוסן וזכות לבאים אחריו. ובעוד בני העיירה דורשים משפט מורשת המקום מידי ממשיכי השושלת ומנבאים להם שחורות עם העקירה, עושה לו כל אחד ואחד את חשבונו שלו ובהפלגה לצד הייאוש דווקא, כי מה יעשו כל אלה האמונים, דור דור, על החצר, בהעדרה של זו? הרי כל אחד, ׁשְבִילו כבוש לשם מימי ילדותו כמעט, אנה יבואו כשיכבו ערב אחד כל החלונות המרובים והנישאים המאירים מעל העיירה? איך יוציאו את ראשם החוצה בלילות־סגריר? איזה חושך ישופם! ומה יעשו בבתים המרווחים שבנו, בבתי־ המלון ובאגמי־הדגים אשר חכרו, כפי המנהג מאז, לארבעים ותשע שנים, או לעשרים וחמש לפחות? מה יאמרו למיוחסים שבחתנים שאירסו את בנותיהם, למורה הנגינה בכינור שבא ממרחקים? ואיך יהלכו בסדנותיהם אלה האומנים אשר רובם בטנם מלאה ואבנטם רחב, צועריהם ושוליותיהם זחוחי־הדעת ומשולחי־הלשון, וכל פשוטי העם שהתעסקות כלשהי להם בחצר?

ניסו למנוע בעד המפולת ושלחו משלחות אל החצר. דיברו עם הרבי ושוחחו עם בניו וחתניו, עם כל אחד ביחידות. והואיל ועניין העברה אינו דבר הניתן להיעשות בעקירה מניּה וביּה, הרי עד שזו התחילה בפועל ממש, היה סיפק בידי בני העיירה להפוך דברים כבושים ושידולים לדין־ודברים. נתרבו הטענות והמענות ומהן עברו ונכנסו לדברי קנטור וקטרוג, עד ששוב לא חשו ולא הרגישו בכבוד שגלה, בעלבון המר ובכאב של הירידה. מתוך הרוגז והכעס הרב נועדו מספר בעלי־בתים צעירים ונמנו וגמרו להקים בית־תפילה נפרד, כדי לא להיזקק עוד לזה שבחצר. ועוד יד האברכים נטויה ורוחם עזה עד כדי התמרדות גמורה להביא רב לעיירה במקום הדיינים המתמנים על־ידי החצר. פירוד הלבבות הגיע לשיאו. ובינתיים, עד שנסגר אחרון הבתים בחצר, שהחלה כבר להעלות עשבים פה ושם, ועד שנוטשו עצי הדובדבנים הגבוהים ליד החלונות, ועד שילדים וקצת קשישים החלו חוששים להיקלע שמה בין הערביים מפחד השדים והרוחות שהעתיקו את משכנם מבין הסוּף הגבוה אל החדרים והאולמות הריקים העומדים בשיממונם – בינתיים מבקשים להם בני העיירה מקורות פרנסה אחרים. יש מי שמסתייע ברכבת ומוצא את לחמו במרחקים. רבים פתחו להם חנויות, ונערים שחזו לעצמם משלח־יד נאה וקל בחצר, מתנהלים כעת כשוליות לרגל בעליהם בדרכי הכפרים הנבנים, ואינם חוזרים לבתיהם אלא בערב־שבת.

136

אכן, צדקה טענתם של אנשי העיירה בשעתם: הבנים לא זנחו את אביהם הזקן. שנה שנה באים הם מהעיר הגדולה ועולים אל קברו ביום־השנה לפטירתו. וכן הם עוד באים לחוג כאן את ימי חג ראש־השנה. אז שוקקת שוב העיירה הנידחת. אך איש מתושביה כמעט ואינו נותן אל לבו להידחק עם הנדחפים. נבדלים שני המחנות ואינם נוגעים זה בזה. שנות הפולמוס עברו זה מכבר אך לא נשכחו עדיין. ואפילו בימים הנוראים, שאין לו ליהודי להיות שרוי בתרעומת על חברו, בהתמלא שוב בית־הכנסת הגדול אנשים מקרוב ומרחוק – מתפללים להם הללו לחוד בבית־האבן שלהם בטבור העיירה. אלא שברבות הימים שוב לא השגיחו ולא כיהו בנכדיהם, הנערים, שהיו מזדרזים לגמור את סעודת החג ונחפזים לחצר לחזות ולהתערב בקהל המתנהל לאטו בתפילתו לפי תפילת הרבי. הלה התייחד בלשכתו הנרחבת שבקיר הדרומי, עטוף בטליתו, ומדי סיימו את פסוקו בתפילה יזיז את הדלת קמעה, כאות לחזן. והקהל ממתין לו בתפילתו ועיניו נטויות אל הדלת.

סמוך למלחמת העולם הראשונה, לאחר שנוכח רב יוד'ל גרינשטיין, אחד מתושביה המכובדים של טריסק, ששוב לא ינוע בעולם כבימי חורפו ובשנות העמידה, ולאחר שהקים בעיירה הקטנה בתי־עסק אחדים, יוצאי־דופן, בנוסח העולם הגדול, ופירקם – גם אז לא שקטה רוחו ועדיין עשוי היה להפתיע. ביתו, שאחוריו אל סמטת בית־הכנסת העירוני ופניו אל הכביש, ידע לא אחת את תגרת יצרו בתכנון ובנייה. שוב לא היה זה אותו הבית שירש מאמו שנתאלמנה בצעירותה ושישה ילדים על צווארה והגדול בהם הוא בן שתים־עשרה. אמו אפתה מיני מאפה, והוא בא אל ה'חצר' ומכר את מעשי־ידיה לרבים. זריז היה ומעורב בין הבריות, וכל שבילי החצר נהירים לו, והוא ידוע להם בעגלת־היד שלו ובסחורתו. תקופה זו של ימי ילדותו על כל מנעמיה ומרוריה נחתמה עמוק בלבו לכל ימי חייו. משום כך אולי לא ניתץ את תנור הנחתומים הנטוש של האם, כשבא מפעם לפעם לתקן את הבית ולהוסיף עליו. בתחילה השאיר את התנור במדורו כמו שהוא. בשיפוץ שלאחר־כך התקין עליו קיטון, ולבסוף הכניסו למחיצת הפרות, ושם נשאר. ומי יודע אם גם שם לא התייחד עמו בצנעה על ימי ילדותו הצרורים בו וזכרם הביאהו שוב, בערוב יומו, אל נתיבתם בחצר.

וכך הייתה חזרתו לחצר. לאטו היה מטייל לו שם מדי שבת בשבתו ומתנשם מניחוח האחו האביבי־ הקיצי. ידיו משולבות לאחוריו וזקנו העשוי הולך לפניו. וכמו בכל טיול, שאינו מוציא אותו לריק, כן ארבה לו גם הפעם תכנית חדשה. לא עברו ימים מרובים והוא החל לדבר באוזני ידידיו ובני משפחתו על קביעת בית־תפילה בחצר הנטושה. לא ארכו הימים ואף החל לבקש לו שותפים לדבר.

"יגעת ומצאת!" צחקו ידידיו, "סוף־סוף מצאת עניין לענות בו! חבל רק על התוכים שהבאת עמך מברזיל, שכבר הלכו לעולמם. אילו היו עוד, היו עומדים אתך שם בתפילה בכוונה עצומה".

רב יוד'ל לא היה צריך לבקש מילים לשם מענה למתלוצצים. אין בכוחם של אלה להניאו מדבר שהרה והגה ודבק בו. הוא בחר לו מקום בחצר, לא את לשכת הייחוד של הרבי, שעמדה משמימה ופרוזה, ולא חדר אחר באחד הבתים שהיה עוד מתוקן כל צרכו, אלא את האולם הקטן, שעולים אליו במדרגות־עץ לעזרת הנשים. הוא נסע לקובל וקיבל רשות לכך, וחזר וצירף לו מניין אנשים, שאיש מהם לא הכניס אף פרוטה לצורכי המקום והתקנתו לייעודו.

היה זה בית־מועד קטן למתפללים הוותיקין בשבת ובחג. נקי ושטוף־רצפה לעתים קרובות ביותר. ארון נאה ופרוכת רקומה וחלונות מצוחצחים להשקיף בעדם מגובה רב, בחורף – אל עולם השלג הנאצל, ובקיץ – אל שדות הלחם של פרבר הגויים הרחוק וכרי השחת הירוקים שהסיגו במרוצת השנים את הסוּף הגבוה, ואף הם מוצפים שנה שנה, כאז כן עתה, במימי הנהר הגואה ועד מתחת לעמודי בית־הכנסת יגיעו. לא היה אדם בכל העיירה שלא הבחין בהנאתו המרובה של רב יוד'ל, ואין שום עין צרה בו. ולא עוד אלא שיש גם מעטים המביטים עתה אחריו בהבנה כלשהי. ואחר־כך, כשכלתה כל רגל זרה מהעיירה באין

137

באי־מועד ופוקדי יום זיכרון־פטירתו של המגיד מחמת המלחמה הנמשכת בארץ, נתרבו בעיירה אלה שראו כי זכות היא לרב יוד'ל שנתגלגלה לידיו מלכתחילה. ולא פעם, מתוך קורת־רוח והרגשת פטרון יחידי על החצר, הוא נוטל עמו אחד מנכדיו הרבים לתפילת הוותיקין, והרי זה כמי שנוטלו לסייר במכמני אוצרותיו. אל הנכד מצטרף על־פי־רוב חברו המזדמן לו בדרכו, ושני הנערים אינם עולים עד הסף. הם נשארים כרגיל על הרחבה שבין מערכת מדרגות אחת לשנייה. כאן מתעכבים הם להציץ אל המים מתחתם, המכסים מֲַעֶרה צר של חול שקוף בתוך הדשא, ובו משוטטים להם דגיגים דקי־גב מאפילים. באים הם לכאן עם עלות הנהר, מימים ימימה, אמונים על מנהג דורות־התינוקות שלפניהם, שהיו מבלים פה את זמנם וזורקים לדגים פירורים מעוגות־השמן שלהם, מעוגות־הדבש והרקיקים וחלות הסולת של החג, בעוד הוריהם עומדים בפנים, נתונים בתפילה ובצום.

ימיו הנדיבים של רב יוד'ל לא נמשכו עד אין־סוף. דווקא בשלהי המלחמה הקיץ פתאום הקץ על הכול. ערב אחד, עוד בתחילתו כמעט, נראו תימרות־עשן מעבר החצר. יום לפני זה חנתה בו גונדה של חיילים והשאירה שם באחד הבתים בדל סיגריה לוחשת. הכבאים שנחלצו לשם שוב לא יכלו אלא לעצור בעד האש, שלא תעבור אל הבתים הקיצוניים הגובלים עם העיירה. אנשי העיירה הצטופפו בטור אפור אחד והסתכלו בדליקה. הם ראו את האש מיתמרת ועולה מבעד לעצי הדובדבנים היבשים ומבעד לערבות של בית־האולם הגדול, ראו אותה קופצת ועולה בכל פעם מבניין אחר. רק בית־הכנסת שמעבר לחומת־האש עמד עדיין בשלמותו. קירות העץ האפורים מוגהים עד מאוד וזגוגיות־החלונות מרושפות אודם־ּת ֹולָע. וכשהחלו פורצים גם מעליו מסכי עשן שחור ומחפים את קירותיו מהמסד עד הגג, כבר היו שאר הבניינים מתמוטטים והולכים כמסלקים עצמם בכוונה תחילה מעין הצופה כדי שלא להסתיר מפניה את תפארתו האחרונה. האנשים עמדו וצפו בו מאובנים, מחרישים. תחילה ֻאכָּל גג שחיפי־העץ והיה כלא היה. עתה עמדו הקירות גלויים, משולהבים ומלוהטים על קומתם בשלמותם. מחוברים היו ביתדי־אלון הדק היטב, כאותן דפנות־העץ של ספינות הדורות ההם, שעמדו בכל הסערות והגיעו לכל חלקי העולם. לא רק עצם הבנייה של בית זה הייתה מלאכה ללא דופי, אלא גם החומר היה מעולה ומשובח, עמד בפני העש, בפני המים ובפני שיני הזמן, רק לאש לא יוכל.

האש ליחכה כסדרה. כבר עברה סערת הסתערותה העיקרית, שאחריה באה כרגיל ההתמוטטות, אך זו בוששה לבוא, בוששה למדי. האש ליהטה נטולת עשן, כוהלית כמעט, וארבעת הקירות עמדו עוד על מכונם כתבנית אחת יצוקה. רגע דומים היו לגביעי זהב טהור, לטירה, לענן־פלאים. אולם יותר מדי כנראה ניתן לאנשים להזין את דמיונם במראה והיו חרדים במקצת לחוסן זה של הקירות כמשהו שמעל לדרך הטבע, כדרך השביט בשמים המנבא רעות, ואילו כמה נערים, שמבטם נצמד למראה, לא הרגישו בחרדתם של הגדולים, שככל שהקירות הוסיפו לעמוד על מכונם, כן ציפו לנס הגדול העומד להתרחש: הנה, הנה תרד היד משמים ותעלה אותם אליה כשלושת הקירות ההם שבאגדת החורבן.

עם אפרוריותו של השחר חזרו אחרוני האנשים מן הדליקה ועלו על מיטותיהם. לא היה אפילו אל מי לשלוח שליח ולהודיע על האסון, בעלי החצר לא נמצאו בעירם. עם התקרבות חזית־המלחמה אל מקום מגוריהם ברחו, ככל העשירים, לפנים המדינה. כשחזרו משם עם סיום המלחמה היו מרוששים בתכלית. התהלכו על המגרש הגדול, שכבר נשטף אפרו לגמרי, ולבסוף מכרו אותו ובית־מידות אחד שנותר לפליטה לרב יוד'ל ולבנו רב איצ'ה. וכך לא נשאר לה לעיירה שום־דבר מעברה המפורסם. ירוּדה מנכסיה, תושביה נכנסו לעשור הראשון והשני שלאחר המלחמה. חנויותיהם מרוקנות, והם מדולדלים ולחוצים על־ידי עם הארץ והשלטונות. בעלי־המלאכה השונים החלו שוב סובבים בכפרים מראשית השבוע עד ערב־שבת, ומי

138

כמוהם יכול היה לראות בגדלותם של הכפרים, ברחבוּת שבה נבנים שם הבתים, עם המעקות המזוגגים, המשוחים צבע עליז, החלונות והדלתות הרחבים, ולעומתם – בהצטמקות העיירה היהודית, המשתוחחת מטה מטה.

לא ידוע מי העלה לראשונה את הרעיון הפשוט והנועז כאחד – להזמין את הרבי לעיירה, לטריסק. בקובל ישב עתה על כס הרבנות רב נחום, צאצא בית הרביים מטריסק. אליו החלו להתלקט חסידים מאותן העיירות שהשתייכו בזמנן לִאּפְַרכִיָּה הזאת. וכך, מרב של עיר ומרבי שבירושה, נעשה רב נחום כעבור שנים מעטות לרבי בפועל. הוא תיקן את בניין ה'אוהל' על קברו של הצדיק הזקן וחידש את עלייתו אליו באותו טקס עצמו שהיה נהוג בשנים קודמות. ומעתה נראו שוב ברחובה הראשי של העיירה הרדומה פנים חדשות – יהודים ויהודיות העולים בחומו של יום תמוז אל ה'אוהל' אשר בבית־העלמין הישן. והיה מי שהוציא שולחן וכיסא אל חלון ביתו מבחוץ, דיותה ועט וגיליונות נייר חלק, כמי שלא חדל לשבת כאן מדי שנה בשנה ומקבל שכר מלאכתו. הנה מתעכבים כבר על־ידו האורחים ומכתיבים לו את בקשותיהם על פתקאות, כדי לתתן על קבר המגיד. אמנם שוב לא היה זה אותו כתב־הפנינים של כותבי־הפתקאות שבימים ההם ואף לא אותה נוצת־האווז הלבנה והמתונה, אך היו אלו אותן הבקשות עצמן: על פרנסה, על חתן לבת הבוגרת ועל רפואה שלמה. ולא חסר היה גם אותו הנופך בסוף – ביתר הדגשה וכליון־נפש מאשר בעבר – על פדות שלמה משעבוד המלכות ומפחד הגויים מסביב.

בתוך ה'אוהל' עצמו, אשר אליו מביאים את הפתקאות, דולקים נרות למכביר. בתוך ההתעוררות המלאה והדוחק הגדול אין חום הנרות לטורח כלל. איזו התחדשות גדולה מתרחשת כאן בעליל ועולה וגואה במעמדו של הנין הגברי זך־הפנים וצלול־הקול, המתנשא על פני דורות קודמיו – אבות חלושים שקולם ילל־בכי מתייסר ומתפנק. בתוך הקהל לא מעטים עתה אנשי טריסק המצטרפים אל רב נחום בפסוקי התהלים אשר בפיו, שהוא מנעימם כשליחו של הציבור. שעות רצופות הם עונים אחריו, פסוק אחר פסוק ופרק אחרי פרק, כאילו הם מחזיקים בו שלא להרפות עוד. גם הם ככל האחרים כבר חזרו מהעולם הגדול שהרכבת טלטלה אותם לשם בשעתם, והם מרוּקנים, מיותמים, וללא צער נפרדו ממנו וסגרו את דלתם מאחוריהם, ונוח להם. רב נחום אינו מכיר מהם רבים. ואלה שהכירם בימי ילדותו והללו אשר שמע עליהם ועודם בחיים, אין נועם הזיכרון מתקשר אתם. אמנם נשתנו הזמנים ולא מעט טושטש מאז. ואף־על־פי־ כן מופתע היה עד מאוד כשבאה והתייצבה לפניו משלחת מטעם העיירה.

יוזם המשלחת והעומד בראשה היה רב איצ'ה גרינשטיין, ובוודאי היה בו משהו מאביו, רב יוד'ל, שנמשך כל ימיו לחצר. לא הוקיעו אותו כחסיד מורד־אור. מושג זה שוב לא היה קיים. ואותה דעה שהשרישוה אברכי העיירה משנות הפולמוס כלפי בני החצר – שעמי־ארצות הם, בורים שלא שנו ולא למדו ואין לבוא במחיצתם – דעה זו בוודאי שאין לה על מה לסמוך כשהדברים אמורים ברב נחום, שעיר מחוז חשובה בחרה בו לכהן בה ברבנות. והלעז על שאר בני גילו מהמשפחה, אף בו שוב אין ממש כיום, שכן הם סופרים מפורסמים במדינות־הים, עסקנים בעלי שיעור קומה, מלומדים.

המשלחת ביקשה מרב נחום שיואיל לכבד אותם בביקור מיוחד. העיירה אינה מסתפקת בפגישה השנתית ובאמירת פרקי תהלים. רוצים בו לשבת מלאה וליותר מזה. וקבעו את השבת בו במקום. רב איצ'ה פתח את ביתו לפני רב נחום. יחד עמו נמצאו מסובים עם האורח מיד לבואו שכני הבתים הסמוכים, מפני הכבוד. ישב שם רב יששכר טבקהנדלר, חתנו של מי שהיה גבאי ביתה של הגבירה

139

מלכה'ניו, בת רבי ואשת רבי לפני דור, שעל־שמה נקרא נאמן ביתה זייליג מלכה'ניס. והחתן מושך בשם כשרשרת: יששכר זייליג מלכה'ניס. על־ידו ישב רב הירש'לי שוורצברג, שוחט ובודק. שלושתם לא ידעו כמעט גינוני חסידים מימיהם. אך משישבו על מקומותיהם שוב לא זזו משם. לא עברה שעה מרובה ונתכנסו ישישי העיירה. באותה שעה התחמק רב יששכר לרגע קט אל המטבח. אסתר, עקרת־הבית, בציץ השׂיבה שבראשה, בעייפותה התדירה ובכובד עשייתה עוררה בו את הרושם שהיא בלבד לא תוכל להכין סעודת־שבת לציבור. רב יששכר נחפז אפוא לביתו והזעיק את סימה אשתו. גם היא, כשכנתה אסתר, מדולדלת־כוחות, רזון גופה לא יעזבנה גם כעת, בשנות העמידה, וכולה הולמת את בדידותה וגעגועיה לילדים שגדלו ונתפזרו למקומות הכשרה שונים, ומהם כבר בארץ־ישראל. וצר על הימים והשנים שחלפו, בהם היה הבית מלא, אלא שגם מחסורו מלא היה. ומה מועיל בכך כשנמלא מחסורה כמעט ויש בידה לגמול לילדים כשהללו אינם בבית?

סימה נחפזה אל ביתה להביא כלים נוספים וחזרה עם ריבה לאה, אלמנת רב יוד'ל, ושתי כלותיה הצעירות. ובכל־זאת לא הגיעה העבודה במטבח לשיאה עד שהגיעה סוס'ל מנדלסון הגבוהה בַקפְלֵט התמיד שעל ראשה ונטלה את הכול לידיה. והנה כבר נישאת החריקה של השחזת סכינים נמרצה, ועד לחדר האורח הגיעה. שעה קלה אחריה נכנסה רבקה פרישברג. אין שעתה פנויה לעזוב את בית־המשקה שלה ולעמוד ולעזור במלאכה. היא הביאה שני סלים מלאים ומובטח לה שלא יהיו מיותרים. היא הלכה כדי לחזור בערב יחד עם בתה הנשואה מקרוב. תודות לה, בגלל הכבוד שרוחשים לה הגברים, כמעט שנפרץ התחום בין הגברים והנשים בשעת הסעודה עצמה ונפרז כולו לחלוטין בסוף הסעודה.

סעודת ליל־השבת נערכה באולם הגדול של הבית. עתה ראו בעין למה נועד הבית מתחילתו. לחינם הוציאו עליו לעז כל דייריו מהשנים האחרונות על גובה התקרה, חלוני המידות והדלתות אשר בקושי יתלו אותם שני גברים גברתנים על ציריהם בשעת הצורך. שוב אינם אותם יערות בסביבה, שבהם נכרתים עצים להסקת חלל בית שכזה בחורף, ואין לך דייר המוציא בו יותר משנה, מלבד מועדון 'החלוץ' ובית־ הספר העברי. לחלוצים חם אם גם לא יסיקו תחילה את מועדונם, והילדים – אפשר והתורה מחממתם. חן הבית בתפקידו עכשיו היה על כל המסובים, מהם היושבים לשולחן אחד זו הפעם הראשונה בחייהם. באו אנשי הכפרים מהסביבה כרדופים תחושת אבותיהם הכפריים למודי בדידות כל ימות השנה. וגם בשאר דברים, בסדר ישיבה ובסדר מנהגים, לא מעטים הם שאחזו מידות אבותיהם בידיהם, ביודעין ובלא יודעין: יש מי שיושב לו בראש המסובים בהיסב של כבוד. אחרים מגישים אל השולחן. ואחרון אחרון, רב אברהם יהושע בר, השוחט ובודק, בקולו הנעים, שבא לו בירושה, מנעים זמירותיו. עוזרים על־ידו שני נעריו ונצטרפה אליהם אחותם הילדה וקולה מזדקר מתוך כל הקהל השר. והייתה זו רק הפתיחה להתמזגות הלבבות. עוד יום המחר לפניהם. מחר בבוקר יבואו וייקחו את רבי נחום לבית־ הכנסת בתהלוכה רבת־עם. עם קריאת התורה ידרוש לפניהם ותבוא על גמולה גאוותם הפצועה של נְׁש וּיֵי טובה. זה כיובל שנים שלא הופיע על במתם לא רב מפורסם ולא גדול בישראל.

במוצאי־שבת חידשה טריסק את האמנה שלה עם שושלת הצדיק הזקן. כל נברשות החשמל דלקו באולם הגדול ובחדרים הסמוכים. כתב־האמנה על נספחיו בגיליונות נייר חלק מונח היה מוכן על השולחן. אך אלה שעמדו לבוא על החתום בין הראשונים מתכוננים לפי שעה לשאת את דברם לכבוד המאורע. ראשון היה רב איצ'ה. כחבר ועד הקהילה רגיל היה באמנות־נואמים ואינו חסר כישרון לכך. גם קולו העז, המתלקח על נקלה, נאה לו. אחריו דיבר רב יששכר. נאומים משולבי פסוקים וְדרוּש ושזורי ניגון נשאו שני השוחטים ובודקים. אחריהם באו שוב נאומים חילוניים ודברי ברכה. ואחר־כך קם רבה של העיירה, רב משה צלליכן, נצר מגזע מתנגדים מושבעים, ומסר לרב נחום את הסמכות העליונה על העיירה, והיה

140

כמחזיר עטרה ליושנה. הגישו יי"ש ויין ופרפראות, וסמוך לכך החלו הנאספים קרבים בזה אחר זה למלא את גיליונות־הנייר בחתימת ידם. לא חסרה הפעם גם חתימת ידם של המסתייגים המושבעים למיניהם, שבכל מינוי אחר חשבונם המיוחד תמיד עמם. בשעת ההצטופפות ליד השולחן ובגאֹות השמחה והרצון נדחקו גם נערים למטה מגיל המצוות ובאו על החתום ולא הרגישו בהם.

רב נחום לא חזר לביתו ברכבת של חצות כמדובר. למחרת בבוקר שמו עליו מצור אנשי הכפרים ועיכבו אותו אחד אחד בחדרו. שוב אינם עמי־ארצות כמלפנים, ואין צערם דומה לזה של אבותיהם. גם בדידותם אינה אלא בדידות בעל כרחם. בעלי שיחה הם ויודעים לתנות את מרי מצבם במקומות מגוריהם, בכפרים של הזמן החדש. אין גבול לאיבת צעירי הגויים אליהם. אלה אזרחי העתיד של הכפר, הלומדים כבר בעיר ובכרך, ובנאורותם כביכול מוכנים ומזומנים הם לתלות את היהודי היחידי בכפר על סף ביתו הוא. אחרי הכפריים בא תורם של אחרים בעניינים מעניינים שונים. הללו ביקשו איחולי־ברכה, עצה ואפילו הבטחה להתערבות אישית במשרדי המחוז. אחריהם החל להתאסף עם רב, ולאו דווקא אל חדר־הקבלה המיוחד. איש לא הזעיקם לכאן. הם באו לראותם, להיות בצוותא. באו בנים ובנות מבוגרים להתבונן ולדעת על מה זה צמודים אבותיהם הזקנים למקום זה שלושה ימים כמעט. נתאספו ומילאו את הבית נערים ונערות מפאת החידוש שבדבר. דלתות כל החדרים נפתחו, וכשנעשה צר המקום, פתחו גם את הדלת לבית־הספר, וכשצר היה גם הפעם המקום לכל הבאים, נפער פתאום המועדון, וכל הנוער נידרדר מתוכו ונתערבל בקהל. באולם הגדול פתח רב אברהם יהושע בניגון, ומיד נצטרפו אל ילדתו הקטנה שתי אחיותיה הבכירות מבין באי המועדון. חזר הניגון הטריסקאי העתיק, הדורך עוז דרך אשדות 'החלוץ' מפי נוער המועדון, ובאה לעומתם מצד החסידים שירת החלוצים.

שעה אחרי שעה שרו "שבת אחים יחד" עד שטוהרו הלבבות – מפויסים, מלאי רחמים, הומים זה לזה. ובשעה שהחלו פורׁש ים אחד אחד ללכת הביתה, מיתן לא אחד את הליכתו, צופה ללילה, לרעמות הערבות הענקיות שמעל לבתים, מהלך לאטו ותוהה על הלך־רוח זה שצרר את העיירה כפלא, כנס. פליאה זו דמדמה גם בלב כל אלה שלא שכבו כלל לישון. הם חיכו עד הבוקר והיו בין המלווים את רב נחום אל הרכבת. בלכתם לשם כבר הגיעו לקראתם ראשוני האיכרים הנוסעים ליום־השוק ולא השגיחו בהם. לא השגיחו אלה באיכרים גם אחר־כך, כשחזרו מתחנת־הרכבת ולא מיהרו אל חנויותיהם ועסקיהם, אף כי היום הוא יום־המעשה היחיד המביא להם את פרנסתם הדחוקה לכל ימות השבוע. עגומי־פרידה התהלכו שווי־רוח ולא אכפת להם יום־השוק, כאילו נתגלה להם שיום זה יום־שוק אחרון הוא להם ועל־ כן אינו מעלה ואינו מוריד.

ואמנם לא הוסיפה עוד העיירה לדעת ימי־שוק אחרים. עוד בסופו של השבוע פרצה מלחמת העולם השנייה, ושעות אחדות אחרי זה כבר הגיעו לכאן טייסי היטלר והפציצו מקום אחד ביער הסמוך, ומסתבר שהיה זה בית־חרושת לנשק. תוך כדי שבועות מעטים נתרסקה המדינה. קלגסי הגרמנים הלכו והתקרבו, ולעומתם זז הצבא הרוסי מעבר מזה ועבר את טריסק ואת קובל והלאה מזה מערבה. וכל מי שהחדשות האחרונות לא השכיחוהו את הראשונות וחי עוד במאורע הגדול של ההתפייסות, ראה בה עכשיו משמעות חדשה – זכות וחסד שנפרשו עליהם בשעת־הכושר האחרונה, בעוד מועד. בצלה של הרשות החדשה שוב לא היו מגיעים לכך לעולם.

אך בטעם האמיתי של הפיוס הרגישו הנלבבים כשנתיים אחרי־כן. הצבא הגרמני, שהכה את הרוסים והחזיר לעצמו מה ששייר בידיהם לפני כן, כבר ביום השלישי להיכנסותו לקובל, נטל את ראש האוכלוסייה היהודית, את רבה הראשי, את רב נחום, והעלה אותו לגרדום. בבכי ומספד שקשרו לו בטריסק, לא נעלמה מרבים נבואת־הלב שעוד מעט וילכו גם הם בעקבותיו, טהורים, אחים יחד, מרוחקים מכל טינה שבלב, מפויסים.

141

אריה גרינשטיין

אריה טבקאי

נולד בטריסק ב־1906 לסימה ויששכר טבקהנדלר. עלה ארצה כחלוץ ב־1935. מיום עלותו ארצה היה חבר קיבוץ גבעת־

השלושה. כיום חבר קיבוץ עינת. כך גם כל בני־ביתו. איש־משק ועובד־ים לשעבר, ממתנדבי הצבא הבריטי.

ספר סיפוריו הראשון 'בית וים' הופיע ב־1941. 'חיים מלאים' הופיע ב־1953 (בהוצאת אגודת הסופרים ליד 'דביר').

בסיפורו 'סווארים' הוא פורש יריעה נרחבת מחיי הנמל לחופה של העיר תל־אביב בראשית התהוותו. מצעיד לפנינו טיפוסי

עובדים המתערים בעבודה החדשה יחד עם עובדי נמל ותיקים, 'סלוניקאים'.

בסיפורו 'המפויסים' שבספר זה, מעביר אריה טבקאי לנגד עינינו שלל דמויות של עיירתנו, רובן מופנמות כלפי עצמן וכשהן

מוצגות לפנינו על תוכן וברן. שני הקצוות, העיירה שהייתה והארץ הנבנית, מתאחים ביצירתו

זו כביצירות אחרות שלו לעולם אחד – לעולם שלם. טלו את האחד – ולא יישאר השני, אלא פלג־גוף. אכן, זהו עולמו של

אריה טבקאי, שילוב של תמולים ועכשווים – ואין אלה דוחקים אריה טבקאי בצעירותו

את אלה. בולט בעיקר ביצירתו של אריה טבקאי החיפוש אחרי האור הגנוז שבכל עולם מהעולמות שהוא משתדל לתפוס ולשמר ביצירותיו. אין רע בלי טוב, והטוב מוחשי מאוד, אלא שיש לדלותו מעומקי נפש האדם. דמויות העיירה שלנו, המצוירות־מאופיינות על־ידו ביצירתו – רובן ככולן שופעות פעילות ורצון כן לעזור ולסייע, והן מתעלות בחיי החולין תוך חיפושים־גילויים של ניצוצות חג וקדושה. בקווים דקים, בצמצום, בקיצור המחזיק את המרובה, מחייה טבקאי גלריה שלמה של דמויות, שכל אחת בולטת בזכות עצמה, ויש יחסי־גומלין בין הדמויות – של כבוד, של הערצה, של סובלנות. אנו חשים בכל סיפור מסיפוריו האחרים את חיבת־עין מלטפת זו של הסופר את גיבוריו ודמויותיו. ככל שתגדל חמתו של פועל הנמל על אותו מנהל העבודה הצועק עליו ומצווה בלי הפסק – כן יחפש ויגלה טבקאי יותר מקורטוב של טוב־לב במולכו זה, הסלוניקאי, "הזועק מלוא ריאותיו": "מה אני רוצה? למה אני צועק? אני רוצה שתעבדו כבני־ אדם ולא כפרדים וחמורים. יש לי רחמנות עליכם – איך אתם עובדים, בני־אדם!" (מתוך 'סווארים', עמ' 122).

אין חלקו של טבקאי עם המקטרגים והנהנים לשלות כל מעוות שבחיים. אין הוא חסיד הקונספציה האומרת שכל חלקה בעיירה – רעה היא, ותוך שמכערים את פני העיירה, ממילא מפארים את בניין הארץ. לדידו – סילוף האמת הוא ותו לא.

142

אריה טבקאי הוא גם חסיד הדייקנות והעיצוב המדוקדק של המילה החרותה, אף־על־פי שהוא לאו דווקא ריאליסטן מובהק. אין ליטוש משפטיו בא לו בקלות. גם המטפורה כאילו חצובה. כך למשל באותו הסיפור: "העור הכבד של הים, הנה התחספס בקשקשים, הנוצצים ברוח ובשמש, ולאט, כמפויס. אך במעמקיו עוד לא הכל רגע. גליו שבפנים מגבנים וחוזרים ומגבנים את העור המתנוצץ, אך לא קורעים אותו והם מיני תנינים כבדי־גוף שמהלכים מתחת לשטח ואינם מעזים לזקוף ראש ולחפוז זנב" (שם, עמ' 122).

טבקאי משבח, אף בין השיטין, עמל־כפים, אך לא כמי שמסתכל בו מן הצד ושר לו שיר־הלל. שירתו לסוואר, לחוצב־בסלע, לעודר־בפרדס ולעומס־שק־המלט על שכמו, היא שירה של מעורבות בלתי אמצעית, שכן הוא חלק מהם. בחזרה לעבודה גופנית מפרכת הוא חש ב'נשמה יתרה' הצומחת ומתפשטת בפנים – "הנשמה הזו, אפשר מקננת בפינת האמברים, אפשר היא מרחפת על הים מסביב" (שם, עמ' 119).

מאריה טבקאי, איש קיבוץ עינת, אנו נכספים עוד לשמוע כהנה וכהנה. לאו דווקא מפני שבני־עיירתו אנחנו.

אריה טבקאי כחייל בצבא הבריטי

143

ב' מרדכי

'חיים מלאים' לאריה טבקאי

מַשב רוח קרוב־רחוק, משב אביב שזה רק עתה חלף, עדיין מלווה אותנו למקרא סיפוריו של אריה טבקאי בספרו החדש 'חיים מלאים'. שומעים אנו צעדי הבראשית של הקיבוץ העולה על אדמתו כלפני שלוש עשרות שנים; מלווים אנו את חבלי ההתארגנות של הבריגדה העברית, שחייליה היו ברובם חברי 'ההגנה' ושהניחה את האושיות לצבא ההגנה לישראל; משתתפים אנו בהתלבטויותיו של החייל העברי בחטיבה העברית באפריקה הצפונית ורואים בעליל את תחילת התרקמותו של צבאנו. בשלושת סיפוריו האחרונים בספר מובילנו טבקאי בשבילי ההיסטוריה של המאה ה־18 עם ראשית צמיחתה של החסידות. שלושה פתחים הסובבים על ציר אחד פותח לנו טבקאי בסיפוריו, והם:

א. חיי הקיבוץ ב. הבריגדה העברית

ג. סיפורים היסטוריים גיבור סיפורי הקיבוץ והבריגדה העברית, ששורשיו הראשונים הם על אדמת נכר, מכה שורשים עמוקים במולדת ונהפך לנושאּה העיקרי של תוחלת התקומה העברית, של חזונּה והגשמתה. הוא הוא בונה הבתים, חופר הבארות, המתגייס לצבא, המניח יסודות לנמל העברי, הפורש רשתו במי ימנו, הנוטר, הלוחם והממשיך. אפשר בקלות להעביר את הגיבור, בונה הקיבוץ, כלפני חצי יובל שנים, לאחד היישובים החדשים בגליל ובנגב או בהרי ירושלים, והנושא כמעט ולא ישתנה: "מגופו עלתה כל צחיות האדמה מסביב, כאלו היה רגב מרגביה. בכל המחנה לא היה עץ, ולא שיח, ולא חתימת דשא ככף איש. אך קם על רגליו ופסע לכאן ולכאן, נוכח מיד, כי מתחת לחול האדמדם המדושדש והמוטבע גומיות־צעדים סמיכות, אין אף צינור דק מן הדק בנמצא שמתוכו יזדקר לו רק ברז־מים אחד [...]" (מתוך 'הלילה הראשון ולאחריו').

את סיפוריו על הבריגדה העברית אפשר, בשינוי מועט של הנושאים, להעבירם להדי מלחמת השחרור: "דומה שגם תבורי עצמו לא בקש יותר מזה מאשר לבא למחנה. יעשה את אשר יוכל לעשות. יעזור בכל אשר יש לאל ידו לעזור, אין הוא שייך לאנשים האלה שיתנו לאחרים לעשות והוא יעמוד מן הצד ויראה בעשייה. וכו' וכו'" (מתוך 'חיים מלאים') או "עשרת האהלים החדשים שניטו בחפזון לא הכילו בתוכם את כל העולים החדשים שהגיעו באותו היום לקיבוץ. טרודים התרוצצו החברים הממונים על השכון, תכנו תכניות ומדדו בדמיונם שעורים סמויים למקומות בשביל מִטות נוספות בכל אוהל ואוהל" (מתוך 'אהל'). לסיפורי הקיבוץ המתארים את הקיבוץ בראשיתו ובלבטיו שייכים הסיפורים 'הלילה הראשון ולאחריו' ו'אהל'. גיבורי הסיפור הראשון "הגונבים" מים בלילות מפרדס סמוך בשביל קיבוצם הם בני העם, פשוטים בהליכותיהם, ישרים עם עצמם ומוכנים להקרבה נפשית בגלל טיפת המים החסרה ברפת ובמטבח. בדומה להם הוא גיבור הסיפור השני החוצב בהר ומשקיע כל כוחות חייו בבניין. בסיפורי הבריגדה העברית ('ראשית', 'חיים מלאים', 'חלל', 'צבר', 'הם נפגשו', 'דיאנה', 'הסמל שמואל', 'המקרה'), מעביר לפנינו הסופר גלריה של טיפוסים, רובם ככולם מתנדבים, שראשיתם במניחי המסד לבניין שאנו ממשיכים לבנות. הם אינם מחפשים את התועלת לעצמם אלא ממלאים חובה עילאית שתקופתם הטילה עליהם. רואים אנו אותם כמקדימים ומבשרים למעשים הגדולים שבאו אחריהם. המלחמה שהם משתתפים בה היא רק שלב לקראת הצלת האחים בגיא ההשמדה וגאולה שלמה בארץ. אמנם גם כאן, כמו בכל חברה, ישנם יוצאי־דופן המזהמים במעשיהם ובמחשבותיהם את הכלל (כמו

144

האכטר הארוך ב'דיאנה'), אבל הם באים רק לחזק את ההרגשה שהרוב מנער חוצנו מהם ואין לו אתם לא קשר רוחני ולא קשר מוסרי.

בהשתהותו עליהם, מאיר לנו זרקור־הסופר את דמויותיהם האציליות של תבורי הזקן (ב'חיים מלאים'), המתגייס למרות גילו ודורש שישלחוהו לחזית, ושל חולתי (ב'בראשית'), איש הקיבוץ הסובל ונעלב בלי שיעליב. דמויות אלו, הלקוחות מהמציאות, מתוארות ביד אמן.

בסיפור 'הצבר' עוקבים אנו בחיבה אחרי עמרם הצבר היוצא לראשונה בחייו את הארץ. געגועיו לארץ וכן גלגוליו עד שקיבל את המכונה לנהוג בה מעוררים הד חזק בציוריותם. כשעמרם נוסע לחופשה ומהרהר על ביתו, תועות עיניו על הבקתות העלובות של כפרי מצרים, שחוצה הרכבת: "פה היו צריכים איזה גשם חזק, גשם עוז שישטוף וידיח וינער ממסד עד הטפחות [...] ופה אין הגשם יורד לעולם. פה לא מתפללים על הגשם ולא זקוקים לרחמי שמים. הנילוס נותן להם את הכל והוא משעבד אותם והוא מרפיש אותם בבצתו השחורה" (מתוך 'צבר').

יחידה בפני עצמה מהווים שלושת סיפוריו ההיסטוריים. ביד בטוחה מרים טבקאי את קצות המסך מעל תקופת צמיחת החסידות. במכחול אמן מצייר לנו בסיפור 'אגרת' תמונה עטויה דוק כיסופים, שבמרכזה עומדים זה מול זה הגאון מווילנה ורבי שניאור זלמן – שני האישים המרכזיים ביהדות של יומם, במחצית השנייה של המאה ה־18. גרעין אגדה שהנגלה והנסתר משתזרים בה לבלי הכיר את גבולותיהם. כך רוקח לנו טבקאי את דמויותיהם של הגאון והרבי על רקע חיי וילנה בתקופה ההיא.

באותה הֶמְיָה שבלב מספר לנו הסופר בסיפורו 'המפויסים' את אגדת מייסדי שושלת הרביים מטריסק. כאלוני יער המכים שורשים באדמת גידולם נראים בעינינו מייסדי השושלת. כל צעד שלהם מעורר הד רחב, וכל מעשה ממעשיהם נעשה קבע לדורות. והנה מתחיל להתערער הבית הגדול. רוחות חדשות מתחילות לנשוב בעולם. טריסק הנידחה נשארת הרחק מתחום מסילת־הברזל הנבנית, וצאצאי הרביים הגדולים עוקרים לקובל. השרפה הפורצת כעבור זמן מסיימת כאילו את החסר, שהחל בבית הגדול של משפחת הרבי הרבה שנים לפני כן. נדמה לנו שבזה בא הסוף לבית כולו. אבל כאור השקיעה המפייס, כאור השלהבת האחרונה המאירה באור משנה טרם תדעך, מופיעה הדמות הטרגית של הרבי האחרון, רבי נחום המחדש את בית אבותיו הגדולים שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת ההשמדה הגדולה לעמנו. טרגית מאוד היא גם דמותו של רבי שלום פנינהליס, שליח הציבור בסיפור 'שליח צִבּוּר'. דמות של שתדלן יהודי המוכן להפקיר את עצמו בשביל בני עדתו מתרוממת לגובה של קדוש במסרו את נפשו כדי להציל חייו של סנדלר. וגם כאן כמו בסיפור 'המפויסים' בא הפוגרום ימים מספר אחרי מעשה ההקרבה ומשמיד את כל שפוגש בדרכו.

בספרו זה התעלה טבקאי בסיפוריו וצעד צעדים בטוחים קדימה.

145

בני משפחת הוניקמן לפני ביתם של רפאל והודל הוניקמן מימין:

מאחור: דב הוניקמן (נרצח בשואה), רפאל הונקימן (נרצח בשואה), מרדכי-מוט'ל הוניקמן ופייגה פועה הוניקמן (ליד דלת הבית; נרצחה בשואה)

באמצע: ?, ?, ?, הודל הוניקמן (לבית לברטוב; נרצחה בשואה), חיי'קה הוניקמן-רובינליכט, ? למטה (יושבים): ?, ?, סשה הוניקמן-דובשני (בנו של דב)

משפחת הוניקמן

146

משפחתו של רפאל הוניקמן מלפנים רפאל ואשתו הודל (לבית לברטוב) וילדיהם

משה (מימין) ופועה פייגה (משמאל) מאחור מימין: חנה בסה ואפרים, ילדיהם של רפאל

ורבקה (לבית לברטוב, בת־דודתה של הודל). התמונה צולמה בשנת 1934.

כל השישה נרצחו בשואה. התמונה נשלחה למרדכי-מוט'ל הוניקמן, בנם של

רפאל ורבקה, שהיה בפריז משנת 1933, שם למד הנדסת רדיו.

על צדה האחורי של התמונה נכתב: מוט׳ל

המרחק הרב קרע אותך מאתנו, עם תקווה אנו ממתינים לחזרתך כדי לחזור ולהיות משפחה

מאוחדת. העדרותך היא עדות להתמודדות כדי להתגבר על כל המחסומים, כדי להבטיח לך עתיד

טוב יותר. וזו נחמה על הגעגועים והדאגות. העבר שלך הוא עבורנו ביטחון לעתידך.

מאמינים בהצלחותיך, קבל תמונה משפחתית זו כמזכרת.

אביך טריסק, 1934/11/20

מימין: למעלה: חיי'קה הוניקמן-רובינליכט, חנה

בסה הוניקמן (נרצחה בשואה) למטה: דינה לברטוב, אפרים הוניקמן (נרצח

בשואה) חיי׳קה הוניקמן-רובינליכט, אחותו של רפאל,

חייתה בצרפת כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא נשלחה למחנה־הריכוז אושוויץ־

בירקנאו (ככל הידוע היחידה מטריסק), שרדה, אולם התעוורה. את שארית שנותיה,

עד מותה בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20, עשתה בבית־מרפא בשוויץ במימון ממשלת

גרמניה המערבית

147

א. ל. אויווענטאַ ל

צוויי ָא פגעקומענע ביימער

אין דער בָאבעס גָארטן* זענען געשטַאנען צוויי צעקרימטע ביימער איינער לעבן ַאנדערן. און ווי זייערע שטַאמען, זענען אויך זייערע צוויַיגן געווען צעדרייטע און צעקרימטע. זיי זענען געווַאקסן כמעט ליגנדיק אויסגעצויגן אויף דער ערד. איינער איז געווען ַאן עפלבוים, דער צווייטער ַא ליפעבוים.

אויפֿן עפלבוים זענען קיין עפל נישט געווַאקסן. יעדן פֿרילינג פֿלעגט ער זיך גרָאד צעבליען, ווי ַאלע עפלביימער, נָאר דעם צוויט פֿלעגן ַארָאפטרייסלען ווינטן, צעטרָאגן פֿייגעלעך, און מיידלעך אין זייערע הָאר ַאריַינפֿלעכטן. ָאבער קיין עפל זענען קיין מָאל פֿון דעם צוויט נישט ַארויסגעקומען. אין מיטן זומער, ווען אויף די ביימער איז שוין די פֿרוכט ציַיטיק געווָארן, הָאט געקָאנט טרעפֿן, ַאז אויך אויף דעם בוים זָאל זיך בַאוויַיזן ַאן עפעלע – ַא קליינס, ַאן איַינגעשרומפנס, ַא ווערעמדיקס: ַא פַֿארזעעניש. דער ליפעבוים, כָאטש ער איז געווען צעקרימט, מיט צעדרייטע, צעקרימטע צוויַיגן, הָאט מען פֿונדעסטוועגן געקָאנט דערקָאנען אויף אים, ַאז ַא מָאל איז ער געווען ַאן עפעס. דערויף הָאבן עדות געזָאגט זיַין מַאסיווקייט, זיַינע געבלעטערטע צוויַיגן און אויך זיַין לענג. וויַיל כָאטש ַא צעקרימטער און איַינגעקָארטשעטער, הָאט ער פַֿארנומען ַא גַאנץ היפשן פלַאץ.

אין הייסע זומערדיקע טעג, ווען די אייניקלעך קומען צו דער בָאבען צו גַאסט, פַֿארקליַיבן זיי זיך אין גָארטן ַאריַין, צו ָאט די צוויי ביימער, ווָאס ווַאקסן ליגנדיק. די קינדער הָאבן זיי ליב, ָאט די ביימער. דער עפלבוים פַֿארשטעלט מיט זיַינע בַאבלעטערטע צוויַיגן די זון, זי זָאל זיי נישט ברענען. זיי ליגן אונטער די צוויַיגן, ווי אין ַא ביַידל. ליגן און דערציילן זיך מעשיות. נו, און דער ליפעבוים, ָאט דער אויסגעצויגענער ריז – ווי זיי הָאבן עס אים ליב! ווי גוט עס איז זיך צו שפילן אויף אים! צו דערגרייכן זיַין שפיץ דַארף מען גָארנישט קלעטערן. מע קָאן אים מיט דער הַאנט ָאננעמען. אויף זיַינע צוויַיגן קָאנען זיי זיך הוידען. נישטָא קיין פחד פֿון אים ַארָאפצופַֿאלן: ווי קָאן מען דָא פַֿאלן, ַאז דער בוים איז אויסגעצויגען אויף דער ערד?

די בָאבע דרייט זיך דעמלט ַארום איבערן גָארטן. זי איז שוין ַאן ַאלטיטשקע, די בָאבע. די פלייצע איז איר ַארָאפגעבויגן און גיין גייט זי פַאמעלעכקע. דערפַֿאר די אויגן דינען איר נָאך געטריַי. זיי זעען ַאלצדינג. דערזעט זי ווילדגרָאז צווישן גרינוווּקס, ריַיסט זי עס אויס; בַאמערקט זי ַא בייזע פֿליג אויף ַא רויז, טריַיבט זי זי ַאוועק; ווַארפֿט זיך איר אין די אויגן ַא פַֿארפֿוילט עפעלע אויף ַא בוים, קלַאפט זי עס ַארָאפ. אויך אין די בלומען פַֿארגעסט זי נישט, די בָאבע. זי טרָאגט מיט זיך ַא קענדל ווַאסער און, דערזען, ַאז זיי זענען פַֿארשמַאכט, דערפַרישט זי זיי מיט ַא טרונק. זי טוט די ַארבעט מיט ַא שיַינענדיק פנים, מע זעט, ַאז זי הָאט הנאה פֿון איר מי. כָאטש איר פנים איז שוין ַא ביסל געקנייטשט, איז עס ָאבער זייער מילד. און ווען ס'מַאכט זיך, אויפֿן פנים צעשפילט זיך ַא שימער פֿון דער זון, איז שוין גָאר ַא מחיה צו קוקן דערויף. די בָאבע דרייט זיך ַאזוי ַארום איבערן גָארטן, ביז זי פַֿארגייט צו די צוויי ביימער, וווּ די קינדער זיצן און שפילן זיך. זי בַאטרַאכט זיי, די קינדער, מיט ַא פָאר ליבע אויגן און שיַינענדיק פנים.

– נו, ווי פֿילט איר זיך, קינדערלעך? – טוט זי ַא פֿרעג. זי איז זיי מכבד מיט פֿרוכטן. טיילט איַין דעם ַאן עפל, דעם ַא בַאר, ווָאס זי הָאט געפֿונען אין גרָאז אונטער

148

א"ל אויוונטל

שני עצים כרותים

בגַנָּה של סבתא* עמדו זה ליד זה שני עצים עקומים. גזעיהם וענפיהם היו משׂתרגים ועקומים. הם צמחו למטה על האדמה כמעט בשכיבה. האחד היה עץ תפוחים והאחר היה עץ תרזה.

עץ התפוחים לא הצמיח תפוחים כלל. באביב הוא דווקא פרח כמו כל עצי התפוחים, אבל הרוחות תלשו את הניצנים, הציפורים פיזרום, והנערות קלעו אותם בצמותיהן. מעולם לא צמח תפוח מניצני העץ הזה. לפעמים, באמצע הקיץ, כשעל העצים כבר הבשילו הפירות, נגלה על העץ תפוח קטן, מצומק, שגודלו כגודל תולעת, ממש מפלצת.

התרזה, אף שהייתה עקומה וענפיה משורגים ופתלתלים, ניכר בה שבעבר הייתה משהו. על כך העידו מוצקותה, ענפיה הפורחים וגם אורכה. כי אף־על־פי שהייתה עקומה ומכווצת, תפסה בגודלה בכל־זאת מקום נכבד בהחלט.

בימי קיץ חמים, כשבאו הילדים להתארח אצל סבתא, הם נהגו להיכנס לגן, למקום שבו עמדו שני העצים שצמחו במאוזן. הילדים אהבו את העצים הללו. עץ התפוחים הסתיר את קרני השמש בעלוות ענפיו, כדי שלא תקפח על ראשיהם. הילדים שכבו תחת הענפים כאילו בתוך סוכה וסיפרו מעשיות זה לזה. נו, וגם התרזה הענקית השוכבת בפישוט אברים. כמה אהבו אותה! כמה אהבו לשחק בין ענפיה! כדי להגיע לצמרתה לא היה צריך לטפס בכלל. אפשר היה לאחוז בה בידיים ולהתנדנד על ענפיה. לא הייתה סכנת נפילה: איך אפשר היה ליפול מן העץ, אם הוא היה על הקרקע?

כשהילדים שיחקו בגן, הסתובבה בו גם סבתא. היא כבר הייתה זקנה, סבתא. גבה היה כפוף והליכתה אטית. אך עיניה עדיין שירתו אותה בנאמנות. הן ראו הכול. כשראתה את עשבי הפרא גדלים ליד הירקות, תלשה אותם; כשהבחינה בזבוב נרגז על ורד, גירשה אותו; כשנגלה לעיניה תפוח רקוב על עץ, קטפה אותו. גם את הפרחים לא שכחה. תמיד נשאה עמה כלי מים קטן וכשהבחינה שהפרחים נבולים קמעה, נהגה לרענן אותם. היא עבדה בגן בפנים קורנות. אפשר היה לחוש שהיא נהנית מעמלה. אמנם פניה היו כבר מעט מקומטות, ובכל־זאת היו מאוד נעימות. ואם לפעמים פיזזה לה קרן שמש על פניה, כי אז תענוג היה להסתכל עליה.

כך הסתובבה לה סבתא בגן עד שהגיעה לשני העצים, שם ישבו הילדים ושיחקו. היא התבוננה בהם בזוג עיניים אוהבות ובפנים זוהרות.

"נו, ילדים, איך אתם מרגישים?" נהגה לשאול. כיבדה אותם בפירות. נתנה לזה תפוח ולזה אגס. את שני הפירות מצאה תחת העצים. אחר־כך התיישבה על אחד העצים.

"כן, ילדים", הייתה אומרת, "אתם משחקים על העצים? שחקו, שחקו. אך השתדלו להיות ילדים טובים".

"סבתא'לה", קרא אחד הנכדים, "אנחנו טובים אליהם. אנחנו אוהבים אותם". "אם כך, יקירים, טוב הוא הדבר", וחיוך מרוצה התפשט על פניה.

אך מיד נעלם החיוך ועיניה מלאו עצב. הסתכלה אי־שם למרחקים ונאנחה:

149

די ביימער. דערנָאך זעצט זי זיך אויף איינעם פֿון די ביימער. ווי ַא מָאל – ַא מָאל אויפֿן עפלבוים, ַא מָאל אויפֿ ן ליפעבוים.

– יָא, קינדערלעך, – טוט זי ַא זָאג, – איר שפילט זיך אויף די ביימער? שפילט זיך, שפילט זיך. נָאר זעט, זיַיט גוט צו זיי.

– בָאבעניו, – רופֿט זיך ָאפ ַאן אייניקל, – מיר זענען גוט צו זיי. מיר הָאבן זיי ליב. – ַאז ַאזוי, איז גוט, טיַיערינקע. – און ַא צופֿרידענער שמייכל בַאוויַיזט זיך אויף איר פנים. ָאבער בַאלד פַֿארשווינדט דער שמייכל, און אירע אויגן פַֿארטרויערן זיך. זי קוקט ערגעץ אין דער וויַיט ַאריַין און זיפצט ָאפ:

– יָא. ָאפגעקומענע ביימער, ָאט די צוויי. געשטרָאפֿטע פַֿאר מענטשנס זינד. זיַיט גוט צו זיי, קינדערלעך. ריַיסט נישט זייערע בלעטער, ברעכט נישט זייערע צוויַיגן און שיילט נישט פֿון זיי די קָארע... – ָאפגעקומענע נעבעך, ָאפגעקומענע, – חזרט זי איבער פַֿאר זיך ַאליין אין שטיל.

– בָאבעניו, – טוט ַא פֿרעג ַא צווייט קינד, – פַֿאר ווָאס זענען זיי ָאפגעקומענע? – ַא שטרָאף, טיַיערינקע, ַא שטרָאף.

– פַֿאר ווָאס ַאזַא שטרָאף, בָאבעניו? – ָאט וועל איך איַיך דערציילן, קינדערלעך.

ָאט-ַא דער איַינגעפַֿאלענער בוים, קינדערלעך, איז ַא מָאל, מיט יָארן צוריק, געווען דער שענסטער בוים אין דער גַאנצער געגנט. די גרעסטע און שענסטע עפל זענען געווַאקסן אויף אים. פֿון וויַיטע לענדער פֿלעגן מענטשן קומען בַאטרַאכטן דעם וווּנדער פֿון ָאט די עפל.

– דער בוים הָאט בַאלַאנגט צון ַא פריץ. דער פריץ איז געווען ַא ריַיכער און ַא בייזער. ער הָאט פַֿארמָאגט פֿעלדער און וועלדער, גערטנער און סעדער. טָאן פֿלעגט ער גָארנישט. נָאר ַא גַאנצן טָאג ַארומשלעפן זיך איבער די וועלדער. ער הָאט געהַאט מיט זיך ַא טשַאטע הינט און ַא ביקס אויף די פלייצעס. ווי נָאר ער פֿלעגט דערזעען ַא חיה אין ווַאלד, הָאט ער ַא כַאפ געטָאן די ביקס און געשָאסן. ביַי נַאכט, ווען ער פֿלעגט קומען ַאהיים, פֿלעגט פֿרעסן, שיכורן און שפילן אין ביינדלעך. ווָאס הָאט אים געפֿעלט? ַאז גַאנצע דערפֿער, טַאטע-מַאמעס און קינדער הָאבן פַֿאר אים געַארבעט!

– איין מָאל, אין ַא זומערטָאג, ַא הייסער, ַא שטיקנדיקער, ס'איז אוממעגלעך צו ָאטעמען, איז ַא ווַא נדערער פֿ ַא רביַיגעגַא נגען פֿ ַא רביַי דעם עפלבוים. דער מענטש איז געווען הונגעריק, פֿ ַא רשמַא כט, הָא ט ַא גַאנצן טָאג אין מויל נישט געהַאט. דערזען דעם בוים מיט די שיינע עפל, הָאט ער גענומען און איינעם ָאפגעריסן. ווי דער פריץ הָאט דָאס דערזען, הָאט ער אויף אים ָאנגערייצט די הינט. די הינט הָאבן זיך אויף אים ַא ווָארף געטָאן און ַאזוי אים צעביסן, ַאז פֿון יעדן אבר זיַינעם איז גערונען בלוט.

"פַֿארשָאלטן זָאל ווערן דער עפלבוים!" – הָאט דער אומגליקלעכער אויסגעשריגן מיט די פַֿארשמַאכטע ליפן...

– בָאבעניו, – טוט ַאן אייניקל ַא פֿרעג, – ווָאס איז דער בוים שולדיק, ַאז דער פריץ איז ַא שלעכטער? – טַאקע גערעכט, טיַיערינקער, – דער בוים איז טַאקע נישט שולדיק. נָאר די קללה הָאט זיך אים פֿון מויל ַארויסגעכַאפט. דער מענטש הָאט געווָאלט שעלטן דעם פריץ... דער בוים הָאט זיך צעוויינט. איר זעט דָא די קרעניצעס? – דָאס זענען זיַינע טרערן, פַֿארבליבענע ביז היַינטיקן טָאג...

– "ווָאס בין איך שולדיק", – הָאט ער טַאקע געטענהט, – "ַאז ַא שלעכטער פריץ הָאט מיך פַֿארכַאפט?..." – ס'איז שוין ָאבער געווען פַֿארפַֿאלן. וויַיל וויסן זָאלט איר, קינדערלעך, ַאז קעגן ַא קללה, ווָאס ריַיסט זיך ַארָאפ פֿון הונגעריקע ליפן, קָאן זיך קיינער נישט ַאנטקעגנשטעלן. אויפֿן צווייטן טָאג איז שוין דער בוים געליגן ַאן אויסגעצויגענער, און מער זענען קיין עפל אויף אים נישט געווַאקסן...

150

"כן, עצים כרותים אלה השניים. נענשו בגלל חטאי האדם. הֱיו טובים אליהם ילדים. אל תתלשו את עליהם, אל תשברו את ענפיהם ואל תקלפו את קליפתם..."

"כרותים, מסכנים, כרותים", חזרה על הדברים לעצמה בשקט. "סבתא'לה", שאל הילד השני, "מדוע הם כרותים?"

"עונש, יקירי, עונש". "מדוע עונש שכזה, סבתא'לה?"

"הבה ואספר לכם ילדים". "הנה העץ הזה שנפל פה, ילדים, היה פעם, לפני שנים, העץ היפה ביותר בכל הסביבה. התפוחים שצמחו עליו היו הגדולים ביותר והיפים ביותר. אנשים באו מארצות רחוקות כדי להתבונן בפלא התפוחים.

העץ היה שייך לפריץ. הפריץ היה עשיר ונרגן. היו לו שדות ויערות, גנים ובוסתנים. הוא עצמו לא עשה מאום. במשך כל היום היה משתרך לו במרחבי היערות, כלב ציד מלווה אותו, ועל גבו היה תלוי רובה. כשהיה מבחין בחיה ביער, היה תופס את הרובה ויורה. בלילה כשהיה שב לביתו, היה זולל, משתכר ומשחק עם העצמות שנותרו מן החיות. מה היה חסר לו? שהרי כפרים שלמים, אבות, אמהות וילדים עבדו למענו!

יום אחד, היה זה יום קיץ חם ומחניק, כשקשה היה ממש לנשום, חלף עובר־אורח על פני עץ התפוח. דבר מאכל לא בא אל פיו במשך יום שלם, הוא היה רעב ומותש. כשראה את העץ ואת תפוחיו היפים, קטף לעצמו אחד. אולם כשראה זאת הפריץ, שיסה בו את כלביו. הם התנפלו עליו ונשכו אותו. כל איבריו דיממו.

"יקולל עץ התפוחים!" יצאה צעקה מבין שפתיו העייפות של האומלל..." "סבתא'לה", שאל אחד הנכדים, "אם הפריץ היה רשע, במה אשם העץ?"

"אתה אכן צודק, יקירי, העץ באמת לא היה אשם. אלא שהקללה נמלטה מפיו. עובר־האורח רצה למעשה לקלל את הפריץ... העץ פרץ בבכי. האם רואים אתם את המעיינות פה? אלה הם דמעותיו, שנשארו עד עצם היום הזה...

"במה אשמתי" שאל העץ, "שפריץ רע לב חטף אותי?" אך המעשה כבר נעשה. שהרי עליכם לדעת, ילדים, שכנגד קללה היוצאת משפתי הרעב, איש אינו יכול לעמוד. למחרת כבר היה מונח העץ כרות, ומאז לא הצמיח יותר תפוחים...".

"רחמנות על העץ!" צעקו כל הילדים פה אחד. "כן ילדים, אכן רחמנות", נאנחה סבתא, "הנחמה היחידה של העץ הייתה שילדים אוהבים לשחק עליו..."

סבתא שקעה לזמן־מה בהרהורים. "נו, ומה קרה לעץ התרזה?" שאל אחד הנכדים.

"לעץ התרזה קרו צרות אחרות", פלטה סבתא אנחה, "הרבה רוע יש בעולמנו. עץ התרזה המיט את הקללה על עצמו. והנה ילדים, מה שקרה לו: פעם הוא היה העץ הגבוה ביותר בכל הסביבה. הוא צמח זקוף כמיתר. צמרתו נראתה למרחקים ארוכים. הוא היה כה יפה שאנשים לא שבעו מלהתבונן בו. אך בסופו של דבר נענש, ושוב הייתה זו אשמתו של הפריץ. כפי שכבר סיפרתי, הפריץ היה בעליהם של כפרים רבים, ובהם עבדו למענו איכרים. עבדו קשה, מעלות החמה ועד לשקיעתה. הפריץ נהג לרחוץ את גופו בחלב ודבש, ולהם לא היה מה לאכול. כמה יכול אדם לסבול? קמו ומרדו בפריץ.

151

– ַא רחמנות אויפֿן בוים! – הָאבן די קינדער ַאלע פַֿאר ַא מָאל אויסגעשריגן. – יָא, קינדערלעך, ַא רחמנות טַאקע, – זיפצט ָאפ די בָאבע. – איין איינציקע טרייסט הָאט דער בוים: קינדער הָאבן אים ליב און שפילן זיך אויף אים...

די בָאבע פַֿארטרַאכט זיך ַא וויַיל. נו, און ווָאס איז געווען מיטן ליפעבוים? – טוט ַא מָאן ַאן אייניקל.

– מיטן ליפעבוים איז געווען ַאנדערע צרות, – טוט די בָאבע ַא קרעכץ. – גענוג שלעכטס איז דָא אויף דער וועלט. ָאט דער ליפעבוים הָאט אליין אויף זיך ַא קללה גענומען. און ָאט, קינדערלעך, ווָאס ס'איז מיט אים געשען: ער איז ַא מָאל געווען דער העכסטער בוים אין דער גַאנצער געגנט. איז געווַאקסן גליַיך, ווי ַא סטרונע. זיַין שפיץ הָאט מען ַארויסגעזען פַֿאר מיַילן און מיַילן וויַיט. און שיין איז ער געווען, ַאז מענטשן הָאבן נישט געקענט זיך זַאט ָאנקוקן אין אים. נָאר צום סוף איז געקומען ַא שטרָאף אויף אים. און שולדיק איז ווידער געווען דער פריץ. ווי איך הָאב איַיך פֿריער געזָאגט, הָאט דער פריץ געהַאט ַא סך דערפֿער, אין וועלכע די פויערים הָאבן געַארבעט פַֿאר אים. געַארבעט שווער, פֿון זון-אויפֿגַאנג ביז פֿינצטער. דער פריץ הָאט זיך געבָאדן אין גוטס, און זיי הָאבן זַאט ָאפצועסן נישט געהַאט. וויפֿל קָאן ַא מענטש ליַידן? הָאבן זיי גענומען און געמַאכט ַא בונט קעגן פריץ. הָאט דער פריץ ַארויסגעשיקט קָאזַאקן איַינצושטילן די בונטָאוושטשיקעס. די קָאזַאקן הָאבן געשלָאגן, געשמיסן, געהרגעט, זיי הָאבן קיינעם נישט אויסגעמיטן. אפילו קינדער הָאבן זיי נישט געשַאנעוועט. דעם עלטסטן פֿון די פויערים, דעם ווָאס הָא ט ָא נגעפֿ ירט מיטן בונט, הָא בן זיי געכַא פט און געברַא כט פֿ ַא רן פריץ. הָא ט דער פריץ בַא פֿ וילן מע זָא ל אים אויפֿהענגען אויפֿן שפיץ פֿון דעם ליפעבוים, כדי די פויערים זָאלן אים זעען פֿון ווי וויַיט, און מורא הָאבן. ווען דער בוים הָאט דָאס דערהערט, הָאט ער אויסגעשריגן:

"בעסער זָאל מיר שוין ַא דונער דערשלָאגן!..." ווען מען הָאט דעם פויער צוגעפֿירט צום בוים הענגען, הָאט אויסגעברָאכן ַא גרויסער שטורם. ס'הָאט געדונערט און געבליצט, און ווי נָאר מען הָאט פַֿארווָארפֿן דעם שטריק אויפֿן בוים, איז ַארָאפ אויף אים ַא דונער און אים אויסגעצויגן... פֿון דעמלט ָאן ליגט ער ַאזוי אויסגעצויגן, צעקרימט, ָאבער נָאך ַאלץ ַא לעבעדיקער. אמת, ער איז שוין נישט ַאזוי שיין ווי ַא מָאל, מען זעט אים שוין נישט ָאן פֿון וויַיטן, ָאבער ַא טרייסט איז אים געבליבן, קינדער הָאבן אים ליב און שפילן זיך אויף אים.

– ָאט ַאזוי, קינדערלעך, – הָאט די בָאבע אויסגעלָאזט, – ַאזַא בוים, ווָאס מען ווָאלט געקָאנט אים אויסנוצן אויף גוטע זַאכן, הָאט מען געווָאלט אויף אים ַא מענטשן אויפֿהענגען.

– ווָאס ווָאלט מען געקָאנט מַאכן מיט דעם בוים, בָאבע? די בָאבע הָאט זיך פַֿארטרַאכט און געזָאגט:

– פַֿארשיידענע זַאכן. מע ווָאלט, למשל, געקָאנט ארויפֿציען אויף אים ַא לַאמטערן, ער זָאל ליַיכטן ביַי נַאכט – דער בוים איז געווען ַאזוי הויך – און מענטשן אונטערוועגנס, ביַי נַאכט, ָאנוויַיזן דעם וועג.

אברהם אויווענטַא ל

אברהם אויווענטַאל איז געבוירן געווָארן אין יָאר 1903, אין טריסק. ַא ברודער פֿון זישע וויַינפער. אין יָאר 1926 איז ער געקומען קיין ַאמעריקע. ער הָאט פַֿארענדיקט ַא קורס אינעם ייִדישן לערער-סעמינַאר. הָאט געדרוקט דערציילונגען אין "צוקונפט", "סטודיָא", "טָאג", "קינדער-זשורנַאל".

ער איז געשטָארבן אין ניו-יָארק אין יָאר 1939.

152

בתגובה שלח הפריץ קוזקים לדיכוי המורדים. הקוזקים הכו, הצליפו, הרגו. לא חסו על איש, אף לא על ילדים. הם תפסו את זקן האיכרים שהנהיג את המרד והביאוהו לפני הפריץ. הפריץ ציווה לתלות אותו על צמרת התרזה, למען יראוהו שאר האיכרים ממרחקים ויפחדו. מששמע זאת העץ, פרץ בצעקה:

"מוטב כבר שיכני רעם!" כשהובילו את הזקן לתלייה על העץ, פרצה סערה גדולה. רעמים וברקים לבלי די. באותו הרגע שהשליכו את החבל על העץ, הכה אותו רעם והפילו... מאז הוא שוכב כך, עקום, פשוט אברים, אך בכל־זאת חי. נכון, הוא כבר אינו כה יפה כבעבר, כבר אין רואים אותו ממרחקים, אבל נחמה אחת נשארה לו: ילדים אוהבים אותו ומשחקים בין ענפיו".

"הנה כך, ילדים", סיימה סבתא, "על כזה עץ שאפשר היה לנצל למטרות טובות, רצו לתלות יצור אנושי".

"מה אפשר היה לעשות בעץ, סבתא?" סבתא הרהרה ואמרה:

"כל מיני דברים. אפשר היה למשל לתלות עליו פנס כדי שיאיר בלילה, העץ היה כל־כך גבוה שהפנס יכול היה להורות להולכים בחושך את דרכם".

אברהם אויוונטל

אברהם אויוונטל נולד ב־1903 בטריסק. הוא היה אחיו של זישה ויינפר. בשנת 1926 הגיע לאמריקה, שם סיים קורס בסמינר למורי יידיש. הוא פרסם את סיפוריו בכתבי־העת 'צוקונפט', 'סטודיה', 'טאג' ו'כתב־העת לילדים'.

אברהם אויוונטל נפטר בניו־יורק ב־1939.

153

ל' אוליצקי

המשורר קלמן ליס

בשנים שאחרי המלחמה העולמית הראשונה, גרתי בעיירת־מכורתי טריסק בווהלין. מזמן לזמן הייתי מבלה בעיר המחוז, קובל, אצל חברי מן ה'חדר' משה פרל.

הייתה אז תקופת שגשוג של התרבות היהודית, גם בווהלין. בערים הגדולות, ואחר־כך גם בקטנות, נוסדו בתי־ספר וגימנסיות של 'תרבות', וכן בתי־ספר עממיים ויידישאים. נוסדו ספריות עבריות ויידישאיות על־שמות הסופרים הקלאסיקאים שלנו. כמו־כן התארגנו חוגים דרמטיים ששיתפו פעולה עם ייוו"א בווילנה. בערים הגדולות החלו להופיע שבועונים וכתבי־עת תקופתיים.

ליהודי ווהלין הייתה האמביציה לצעוד עקב בצד אגודל עם עיר הבירה ורשה. בקובל התקיימה גימנסיה מפוארת של 'תרבות', בתי־ספר וגם בית־ספר יידישאי (שפעל בהפסקות). הופיע בה, בעיר זו שבדרך־ כלל הייתה 'ציונית', גם שבועון ציוני. ובסך־הכול במרחק של שמונה־עשר קילומטרים ישבה העיירה טריסק, שבבית־הספר העממי היידישאי הטוב שלה, בספרייה העממית, בחוג הדרמטי ההגון שלה – היא היוותה מצודה יידישאית של ווהלין כולה.

פעם הגישו לי בקובל הוצאה עברית־יידישאית חד־פעמית מתוצרת מקומית, על מנת שאביע חוות־דעתי עליה. באתי במבוכה: דבר חיובי לא היה לי מה להגיד, לגלות ביקורת שלילית – היססתי. ראיתי בחוברת גם שיר בשם 'בהמה'לי'. ה'בהמה'לי' הזאת, בכל־זאת, מצאה חן בעיניי הביקורתיות; ריח של שדה רענן נדף ממנה. ובכן תליתי תשבחתי על אותה ה'בהמה'לי' והתחמקתי מן היתר.

לא עבר זמן רב, ואני שוב בקובל, נכנס אליי איזה בחור לבוש גלימת־מדים של חייל רוסי. אולם כשהסיר את כובעו, ראיתי לפניי פני 'ׁשֵיְגֶּץ' כפרי בהירים, שהעלו סומק של מבוכת מה, אך מתחת לבלוריתו הצהובה נשקף אליי זוג עיניים רוחצות בעליצות של תכול.

"בבבוקר טטטוב" גמגם, "אתה לייב'ל אוליצקי?... אני קלמן ליס... בעיניך, נודע לי, מצאה חן ה'בהמה'לי' שלי, הריני להראות לך עוד..."

שרוי בדאגות משלי כלל לא הייתי נלהב מזה, שאחרי ששיבחתי 'בהמה' דקה קטנה אחת עתיד אני ליתן את הדין ולשמוע עוד מעט מ'רועה כפרי' שריקותיהם של עדרים שלמים... בהמות גרפומניות. הושם כאילו מחנק בגרוני. ביקשתיו לצאת אל הספסל שלפני הבית.

אך הוא כנראה היה נרגש מן ה'מבחן'. "אומממר לך מעט שירים... יש לי הרבה..."

"אולם אין ברשותי הרבה זמן... ומה פירוש – שאתה תאמר?" "פשוט", המשיך לגמגם, ועיניו נדלקו בתכול של התלהבות, "אני יודע את שיריי בעל־פה". והוא התחיל לגמגם ולהכניס לתוך אוזניי שירים ברהיטות של 'אשרי' שבפי יהודי אדוק. אני, אדם בעל זיכרון רופף, התרשמתי ממנו ממש ועשיתי לו מחמאות כדי לצאת ידי חובת גילוי־דעת על השירים הנאמרים, שלא עשו עליי רושם מיוחד. אולם הוא הפציר ותבע את חוות־דעתי.

"יותר מכולם עוד מוצאת חן בעיניי ה'בהמה'לי' שלך... כְּתֹוב... כן, כן... המשך לכתוב..." הוא נפרד ממני במאור־פנים, ידעתי שמעכשיו הוא ייגש ברצינות לעבודה.

154

יותר לא ראיתיו זמן ממושך. הוא לא היה קובלאי. התגורר אצל סבו בכפר פרוואל. אחרי־כן הגיע אליי כתלמיד בסמינר למורים של ד"ר צ'רנו בווילנה. כשגמר את הסמינר, קיבל משרה בתור מורה באחת העיירות של ווהלין. בדרכו לשם הוא סר לטריסק לבקרני. למרות גמגומו הוא נתגלה כאיש שיחה, מעורב עם הבריות. מיד נתוודע מקרוב עם המורים ועסקני בית־הספר היידישאי וקנה את לבם של תלמידיו. לימד אותם לשיר שירים מפרי עטו. הנוער היידישאי היה מרוצה ממנו מאוד:

"כדאי היה להזמינו כמורה בבית־ספרנו". כעבור חדשים מספר הוא אמנם הבאיש את ריחו בכתבה בשבועון הקובלאי על דבר פעילותו התרבותית בעיירה, במקום עבודתו, ובזה לא נמנע מלהזכיר, לא בלי שמץ־גאווה קרתנית, שבדרכו לעיירה סר לטריסק לסופר ל' אוליצקי, ואתו... וכו'.

"ַקְרָּתני!" התלוצצו עליו בניחותא 'בעלי־הכרך' הטריסקאי, "וזה עוד מתכונן להיות משורר!... מורה לא סגי לו".

והנה, כאילו בן־לילה, קלמן ליס – שבו תססו דם רענן, מרץ וכוח־יצירה רוחני – דילג מעל ה'בהמה'לי' שלו ומעל הכתבה הקרתנית בשירים בשלים שפורסמו בכתבי־העת הוורשאיים.

הוא התגורר כבר בוורשה, השתתף במערכת של ביטאון סופרים צעירים, ובו בזמן החל לעבוד בהצלחה ב'צנטוס' באֹוטְבֹוצְק. סיפרו שיש לו גישה יעילה מאוד לילדים המפגרים שחונכו שם.

בבקרו בקובל בימות החגים אצל אמו ואחותו, היה נוהג לסור בדרכו אליי ולבית־הספר. בבית־הספר הכניס גיל ועליצות. הוא עצמו נעשה ילד בין הילדים.

אז כבר החל לעטות על עצמו אצטלה של משורר מוכר. לעתים הייתה גם מורגשת נטיית חסדו שלו, של משורר צעיר בעיר הבירה, אליי, הסופר הקשיש, המתנוון כביכול בפרובינציה, כלומר הוא העניק לי משען ועידוד.

"אל דאגה, אל תצטער שאתה מתגורר פה... אין דבר, בוורשה אנו משוחחים תכופות על יצירתך"... ומיד עבר לשוחח על הישגיו והצלחותיו הוא. בגאווה ובהתלהבות סיפר על אשתו: אינטליגנטית, פיקחית, מבינה בשירה ומוצאה מייחוס גדול, מן השניאורסונים הליובביצ'ים.

כעבור שנים אחדות עברתי לגור בוורשה. נפגשנו לעתים נדירות: אני עבדתי בבית־ספר ולעתים באיגוד־ הסופרים, ואילו הוא היה כבר, מיד לאחר נישואיו, לתושב אוטבוצק, ולוורשה היה בא רק לרגל עניינים חברתיים־עסקיים.

וכאשר נעשה חבר של קבוצת־הסופרים ה'אדומים', קיבלתי את הרושם, אולי הבלתי נכון, שהוא מתעלם ממני בשל 'כשרות', שאני עובד בבית־ספר בונדאי, אף־על־פי שלכאורה אני בלתי־מפלגתי. בכל־זאת, כששנינו בילינו פעם חג פסח בקובל, הזמין אותי כחבר וידיד לביתו. אמו – אישה תמירה, בעלת הדרת־פנים, כאומרת: "ניחא, יאה לנו, לי ולבני, הזיווג עם השניאורסונים המפורסמים", אולם לכלל התקרבות של ממש לא הגענו. בוורשה נשארנו מרוחקים כשהיינו.

ושוב נפגשנו בנכר – בהרים בקְִרינִיץ. שם הכרתי את רעייתו. היא נראתה קשישה ממנו (הוא היה בעלה השני). אישה הגונה, שׂערה אדום, פניה – לבנים־אדומים, מנומשים. אולם תוארּה ההדור, גינוניה היפים וסגנון דיבורה גילו אצילות ואינטליגנציה של 'ייחוס' מוצאה. האם לא היא, האדומה, שהכניסה אותו אל קבוצת־הסופרים 'האדומה'?

חבריו סבורים היו שהוא נמצא תחת השפעתה המרובה של אשתו הפקחית והאינטליגנטית, ושהיא גם משמשת עזר כנגדו ויועצת בשדה־יצירתו. היא מתמצאת יפה בספרות, והיא הסכר לזרמיו הגועשים, שלא תסתחף בהם יצירתו.

155

מעמדו החומרי היה שפיר, גופו נסתרבל קמעה, תנועותיו מרוסנות יותר, אם כי כל זה לא עלה בקנה אחד עם חולצת־הבד האוקראינית הלבנה, הרקומה ציורים אוקראיניים מגוונים, שהעידה כי לפניך משורר פרולטרי ווהליני. מקטרת־הזוטא, שהייתה תמיד תחובה בפיו, הֵצֵלָּה בעשנה הכחלחל על פניו, הרציניים בלאו הכי...

בכל־זאת, נוכח פניה של אשתו הליובביצ'ית, זהובת־אדומת ׁש ערה הגולש, הוא נראה כירח מול פני החמה, ממנה הוא מקבל את אורה. בהיכנעות הביט לתוך עיניה ומוצא פיה. ולמה לא? היא מלובביץ', והוא מכפר פרוואל שבווהלין...

אחרי שהמפלגה הקומוניסטית בפולין חוסלה על־פי פקודה מגבוה, התרחק קלמן ליס, הלוחם הזועם, מקבוצת־הסופרים 'האדומה', מחבריו (מתוך 'פקודה מגבוה'?). כשנתארגנה ב'צנטוס' שביתת מחנכים והוא, קלמן ליס, לא נצטרף אליה, הצביעו עליו כעל מפר שביתה.

מיד עם פלישת הגרמנים לפולין, הם פוצצו את ה'צנטוס' דווקא, וגרמו לחורבן בין הילדים והמורים. נפצע גם קלמן. הובילו אותו לוורשה, שם שכב בבית־חולים עד כיבוש העיר. החזירוהו לאוטבוצק. לפני הימלטי לברית־המועצות נכנסתי אליו להיפרד ממנו. הוטב לו. בפנים צוהלות הוא חייך לבנו הקטנטן והיפהפה שהתרוצץ סביב מיטתו. צריך היה לחטוף שיחה אתו ולהבהיר לו שגם הוא, כשרק יחליף כוח, מוכרח למלט את נפשו. אך איש לא עשה זאת. הוא דיבר בהזדעזעות על חורבן ורשה.

"לא, איש לא יכול לתאר לעצמו, מי שלא ראה זאת במו עיניו..." אמו ואחותו בקובל לשווא ייחלו לראותו: מדוע אין הוא בא יחד עם אלפי האנשים הזורמים משם ועוברים הנה בלי הרף? קלמן לא חזר. הגורל האכזר הכניסו לרשימה הארוכה־נוראה של קדושי־עמנו, שלא יישכחו לדורי־דורות מלב האומה.

משורר יקר של מכורתי ווהלין! כשהלך עם עשרות חניכיו, הילדים המפגרים, לעקדה, ששום מלאך טוב לא גאל אותם ממנה, עם בנו הפעוט בזרועותיו, זרחה עליו השמש והיה נסוך־אור אף שהשמים כוסו אז עננים. כל צעד ושעל הוא דרך את נשמתו, והיא עלתה השמימה יחד עם הנשמות הטהורות של ילדיו. האותיות הפורחות של כתביו השרופים התנוססו בזר־רשפים, עטרת־תפארת לראש משורר.

תרגם: י' טייטלקר

156

157

ד"ר משה מארקוזי

משה מַארקוזי איז, משמעות, געבוירן געווָארן אין דיַיטשלַאנד, הָאט שטודירט מעדיצין אין קיניגסבערג. איז אין יָאר 1774 געקומען קיין פוילן, וווּ ער הָאט לכתחילה פרַאקטיצירט ַאלס דָאקטָאר אין קָאפוסט נישט וויַיט פֿון שקלָאוו, און שפעטער אין טריסק, ווָאלין. דָא איז ער געווען "כמה שנים סקַארב קָארוני דָאקטער... מהמלך והקָאמיסיע יר"ה".

אין יָאר 1790 הָאט ער מיט דער הילף פֿון ַא פוילישן מַאגנַאט, מיכאל בָאברָאווסקי, "שאבעלייאן קרָאליקָאווסקי", ַארויסגעגעבן: "ספר רפואות/הנקרא עוזר ישראל/להדרים במדינת פולין: אויף פויליש טיַיטש געשריבן אשר חבר ה"ה הרב המופלג מומחה לרבים: מוהר"ר משה הנקרא מַארקוזי דָאקטער און ער איז געווען: פֿון מלך אונד פֿון דר קָאמיסייע: סקַארב קָארוני דָאקטער: אונד וויל מזכה זיַין דעם עולם: מיט זיַין ספר כדי איטלעכר זָאל זיך ַאליין קענן העלפֿין: ווָא קיין גילערנטער דָאקטער איז פַֿארהַאנדין: אונד ווער זיַין הנהגה וועט הַאלטין קען גָאר פַֿארשפָארין קרַאנק צו ווערין. – נדפס פה ק"ק פַאריצק תחת ממשלת אדונינו האדון הגדול החסיד יַאסניע וועלמָאזני שטשעסני טשַאצקי של קסינסטוויַא פַאריצק וברַאסילוב וסעלץ וסערחאוויטש קָאווַאליער ָארדערַא ביַאלעגע ָארלַא הודו/בדפוס השייך לש...ה המשותפים המחזיקי הדפוס דפה ק"ק פַאריצק/רפאות תהי ל'ש'ר'ך' לפ"ק", מיט הסכמות פֿון דעם טריסקער רב מרדכי ז"ק און דעם קָאוולער רב יעקב כהנא, וועלכע רימען זייער דעם מחבר ַאלס בר-אורין און מומחה אין זיִין פַֿאך.

נישט געקוקט אויפֿן ספעציעלן כַארַאקטער פֿון מַארקוזיס ווערק, מיט וועלכן ער איז אויסן געווען צו געבן דעם פָֿאלק די עלעמענטַארע ידיעות אין היגיענע און מעדיצין, הָאט עס ַא גרויסן קולטור-היסטָארישן און פֿילָאלָאגישן אינטערעס. ס'איז אפשר דער ערשטער פַארַאדָאקס פֿון דער השכלה-ליטערַאטור אין דער ייִדישער שפרַאך אין די סלַאווישע לענדער. אין דער ציַיט, ווען די ערשטע משכילים הָאבן זיך געמַאטערט צו פַֿארדָארבן זייער ייִדישע מוטער – און פָֿאלקסשפרַאך לטובת ַא פַֿארקריפלטן דיַיטשמעריש, ָאדער ריינעם דיַיטש, הָאט מַארקוזי דער "טיַיטש", ווי ער רופֿט זיך ַאליין, זיך דערוועגט צו שריַיבן זיַין ספר אין ייִדיש, ָאבער ערשט דַאן, ווען ער הָאט שוין גוט בַאהערשט די ייִדישע שפרַאך, ווי זי איז גערעדט געווָארן אין פוילן.

אין דעם ספעציעל מעדיצינישן בוך זענען דָא גענוג בַאמערקונגען און ָאפוויִיכונגען, ווָאס הָאבן צו מעדעצין און היגיענע קיין שייכות נישט און אויסן אויפֿצוקלערן דָאס פָֿאלק אין זיַין פֿינצטערקייט, אין זיַין ווילדן פַֿאנַאטיזם, אין זיַין ָאיבערגלויבן. און אין דעם פרט איז מַארקוזי געווען פֿון די ערשטע אויפֿקלערער פֿון דעם ייִדנטום אין פוילן, דער דירעקטער פָֿארגייער פֿון יענע גרופע משכילים, פַֿאר וועלכע די אידעַאלן פֿון דער השכלה זענען געווען ניט קיין ַאבסטרַאקציע, קיין ענין פֿון מליצה, נָאר ַאן אימפולס צו אמתער אויפֿקלערונגס-ַארבעט צווישן פָֿאלק, איבערצובויען דָאס ייִדישע לעבן אויף געזינטערע יסודות. מַארקוזי שטעלט זיך פָֿאר דורך זיַין בוך ַאלס איבערגעגעבענער פָֿאלקספֿריַינד און הומַאניסט, ַאלס משכיל אין בעסטן זין פֿון דעם בַאגריף, נישט נָאר נעגַאטיוו, אין קַאמף קעגן די פֿינצטערע זיַיטן פֿון דעם ייִדישן לעבנסשטייגער, קעגן דער ייִדישער ליידיקגייעריַי און שנָארעריַי, נָאר אויך אין זיַין פָאזיטיווער פרָא גרַא ם פֿ ון פרָא דוקטיווער ַא רבעט, פֿ ון ריכטיק ַא וועקגעשטעלטער סָא ציַא לער הילף, פֿ ון פֿ ַא רשפרייטן ערדַארבעט און מלאכה צווישן די ייִדישע מַאסן.

ווי ספעציעל עס איז נישט דער עצם אינהַאלט פֿון "ספר רפואות", שפיגלט ער דָאך ָאפ דעם סָאציַאל/ עקָאנָאמישן און קולטורעלן לעבנסשטייגער פֿון דער ייִדישער פָֿאלקסמַאסע, מיט וועלכער דער מחבר איז געווען פַֿארבונדן אויפֿן ענגסטן אופן, און זעלטן ריַיסט זיך אפילו דורך ַא רמז אויף די פָאליטישע

158

ד"ר משה ַמ ְר קּוִז י

משה מרקוזי נולד כנראה בגרמניה ולמד רפואה בקניגסברג. ב־1774 הגיע לפולין, שם התמחה כרופא. ראשית בקֹוּפוּסְט, לא רחוק משְקְלֹובוּ, ואחר־כך בטריסק, ווהלין. כאן היה "הרופא הרשמי מטעם המלך ושר האוצר ירום הודם".

ב־1790 הוציא ד"ר מרקוזי לאור בעזרת אציל פולני, מיכאל בֹּובּרֹובסקִי, אצל המוציא לאור שָבֶּליָאן קרֹולִיקֹובסקִי, את הספר הנקרא ׳ספר הרפואות׳ – "ספר רפואות, הנקרא עוזר ישראל, ליהודים במדינת פולין: נכתב ביידיש פולנית על־ידי האדון הנכבד הרב המופלג המומחה לרבים, מוהר"ר משה, הנקרא דוקטור מרקוזי, הרופא הרשמי מטעם המלך ושר האוצר, שבספרו זה מנסה ללמד כל אחד לעזור לעצמו גם במקום שאין בו רופא מוסמך, ואם ינהג לפי הספר, יוכל למנוע מעצמו מחלות. הספר נדפס פה בקהילת קודש פוריצק, תחת ממשלת אדוננו, האדון הגדול החסיד, הזוהר, הנכבד והישר צָ'צקי של נסיכות פוריצק, ברסילוב, סלץ וסרהביץ', הוד אביר מסדר העיט הלבן, בדפוס המאיר לש[...]ה המשותפים, המחזיקי הדפוס דפה קהילת קודש פוריצק / רפאות תהי ל'ש'ר'ך' לפ"ק", עם הסכמותיהם של הרבי, רב מרדכי מטריסק, זיכרון קודש, והרב המקובל רב יעקב כהנא, המשבחים מאוד את המחבר כמומחה ובר־אוריין בתחומו.

מעבר לאופייה המיוחד של יצירת מרקוזי, שהתכוון באמצעותה להעניק לעם את הידיעות הבסיסיות בהיגיינה וברפואה, הרי שיצירה זו בעלת עניין גדול בכל הקשור לתרבות, להיסטוריה ולבלשנות. זהו אולי הפרדוקס הראשון של ספרות ההשכלה בשפת היידיש בארצות הסלביות. בתקופה זו, שבה אנסו המשכילים הראשונים את עצמם לקלקל את היידיש – שפת אמם ושפת עמם – לטובת גרמנית מסולפת או טהורה, בתקופה זו העז מרקוזי לכתוב את ספרו ביידיש, או כפי שהוא קורא לה: טָייץ', אך הוא עשה זאת רק כאשר הרגיש שכבר החל לשלוט היטב בשפת היידיש כפי שדוברה בפולין.

בספר הרפואה המיוחד הזה כתובות הערות ואזהרות שאין להן כל קשר לרפואה והיגיינה, ולמעשה משימתו של מרקוזי הייתה להאיר את עיני העם שהיה שרוי בחשכה, בקנאות חסרת מעצורים ובאמונות טפלות. בעניין זה היה מרקוזי מנושאי הלפיד הראשונים של יהדות פולין. הוא היה חלוצם של אותם המשכילים שרעיונות ההשכלה לא היו עבורם דבר מופשט, מרוחק או עניין שבתפארת המליצה, אלא רעיונות אמיתיים, שלאורם יש לפעול בקרב העם, כדי לשנות את אופי החיים היהודי ולהשתיתו על יסודות בריאים יותר.

מרקוזי הציג את עצמו בספר כידיד אמיתי של העם וכהומניסט, כמשכיל במלוא מובן המילה. הוא לא נקט רק דרך שלילה במאבקו בצדדים האפלים של אורח־החיים היהודי, בריקנות ובקיבוץ הנדבות, אלא הציע גם תכנית חיובית הכוללת עבודה יצרנית, עזרה יעילה בקהילה והפצת ערך עבודת האדמה ומלאכת הידיים בקרב המוני היהודים.

תוכנו של 'ספר הרפואות' אמנם מיוחד הוא, אך עיקר עניינו הוא בתיאורי אורח־החיים החברתי־כלכלי־ תרבותי של המוני העם היהודי, שאליהם היה קשור המחבר בקשר אמיץ ביותר. רק לעתים נדירות ורק

159

פַֿארהעלטענישן פֿון יענער ציַיט, דער תקופה פֿון דעם גרויסן קריזיס, ווָאס די פוילישע מלוכה און צו גליַיך אויך דָאס פוילישע ייִדנטום הָאט איבערגעלעבט אויף דעם ניַינצנטן יָארהונדערט.

דָאס בוך איז געשריבן מיט פֿיל פַֿארשטענדעניש, טעמפערַאמענט און שריפֿטשטעלערישן טַאלענט, אין עכטן קערנדיקן פָֿאלקסטימלעכן, בלויז עטווָאס פַֿארדיַיטשטן, ייִדיש. און אויך אין פרט פֿון סטיל איז מַארקוזי ַא פיָאנער אין אונדזער ליטערַאטור און איינער פֿון די ווייניקע מחברים, ווָאס גיט אונדז דעם פָֿאדעם צו דער ַאנטוויקלונגס-געשיכטע פֿון דער ייִדישער שפרַאך, העלפֿט אונדז מיט ַא ריַיכן מַאטעריַאל אויפֿצובויען די בריק, ווָאס פַֿארבינדט אונדזער היַינטיקע לעבעדיקע שפרַאך מיט דעם ייִדיש פֿון ַאכצענטן יָארהונדערט, וויַיזט אונדז בַאשיַימפערלעך, ווי ַאזוי זי הָאט שוין אין יענער עפָאכע געהַאט זיך ַארויפֿגעשלָאגן אויף ַאן אייגענעם נוסח, איבערגעריסן מיט דעם ַארכַאיזירנדיקן עברי-טיַיטש-סטיל. אויך מיט זיַין שטעלונג צו דער שפרַאכפֿרַאגע, וועלכער ער ווידמעט ַא סך העכסט כַארַאקטעריסטישע שורות אין זיַין ווערק, איז מַארקוזי ַאן איינציקַארטיקע דערשיַינונג פַֿאר זיַין ציַיט.

'ספר הרפואות' מאת ד"ר משה מרקוזי

160

ברמז מבצבץ ועולה המצב הפוליטי של אותה התקופה. זוהי תקופת המשבר הגדול, שבה הממלכה הפולנית ועמה גם היהדות הפולנית שרדו אך בקושי עד שהגיעו למאה ה־19.

הספר כתוב במידה רבה של הבנה, עוצמה וכישרון סופרים, ביידיש אמיתית ועממית, שיש בה אך מעט מן הגרמנית. וגם בכך מרקוזי הוא חלוץ בספרותנו ואחד מן המחברים המעטים שהעניקו לנו קצה חוט להבנת ההיסטוריה של שפת היידיש. מרקוזי עוזר לנו באמצעות סגנונו העשיר לבנות את הגשר המקשר בין שפתנו החיה של היום ובין היידיש של המאה ה־18. הוא מראה לנו בבירור כיצד כבר בתקופה ההיא התגבשה לה היידיש בנוסח משלה, ניתקה עצמה מהסגנון העברי־טייצ'י הארכאי.

גם בעמדתו לגבי שאלת השפה, שלה הוא מקדיש דפים רבים ביצירתו, מרקוזי הוא תופעה חד־פעמית לזמנו.

טחנת־הקמח החרבה של משפחת ליס. לפניה: הטיילת של העיירה.

161

ז. וויַינפער

לייב ָא ליצקי

וויפל מָאל הָאב איך שוין גענומען די פען אין דער הַאנט צו שריַיבן וועגן דעם וויכטיקן ווערק "דָאדיע קָאווַאל" פֿון לייבל ָאליצקי? זיך גענומען ָאנגעהויבן שריַיבן, און ַאוועקגעלייגט, ווידער ַא מָאל פרובירט, און נָא ך ַא מָא ל נישט נָא ר ַא וועקגעלייגט, נָא ר די פען איז ממש ַא רויסגעפֿ ַא לן פֿ ון דער הַא נט, – פֿ ַא ר ווָא ס?

די סיבות זענען פַֿאר מיר קלָאר סיַי פֿון דעם בַאגער צו שריַיבן, און סיַי פֿון די שטערונגען, ווָאס ווַארפֿן ַארויס די פען פֿון מיַינע פֿינגער.

די סיבות פֿון בַאגער צו שריַיבן זענען: ערשטנס, ַא וווּנדערלעך, קינסטלעריש ווערק; צווייטנס, איז די קַאנווע פֿון מיַין אייגן געבוירן-שטעטל, – די טיַיערע פָֿאלקס-מענטשן אין דעם – ווָאס איך הָאב געקענט דורך דער קינסטלערישער געשטַאלטונג פֿון ל. ָאליצקי. און ַא דריטע סיבה איז ער, לייב ָאליצקי אליין, ווָאס פַֿאר מיר איז ער לייבל נחמן יעקב מאירס, – דער עלטערער ברודער פֿון ברוך ָאליצקי, – דעם טַאלענטירטן, שיינעם ייִדישן פָאעט, ווָאס איז אומגעקומען אינעם וויסטן היטלער-מבול, און דעם נָאך יונגערן מַאטעס ָאליצקי, ווָאס הָאט בַאוויזן זיך צו רַאטעווען קיין ניו-יָארק, וווּ ער לָאזט פֿון ציַיט צו ציַיט זיך הערן דורך זיַינס ַא פֿיַין ליד אין די ניו-יָארקער ליטערַארישע אויסגַאבן.

ָאבער ָאט זענען דָא אויך די סיבות, ווָאס שטערן מיר, וויַיל צו שריַיבן וועגן ָאט-דעם ווערק "דָאדיע קָאווַאל", טונקט זיך די פען אין דעם בלוט פֿון דער אייגענער וווּנד, ווָאס לָאזט זיך נישט פַֿארהיילן. פַֿאר די אויגן שטייט דָאס בילד, ווי עס ווערט געשילדערט ביַים סוף בוך פֿון איציקן דעם פַארטיזַאן, וועלכער הָאט דָאס צוגעזען מיט זיַינע אייגענע אויגן דורך ַא לָאך פֿון אוהל-דעכל אויפֿן ַאלטן בית-עולם. עס איז ַא בילד, פֿון וועלכן עס ווערט דיך בזיונדיק דָאס אייגענע ביסל לעבן אויף דער ערד. איך ווייס, איך ווייס, ַאז עס איז נישט נָאר דיַין טריסק, ווָאס איז ַאזוי בזיונדיק אומגעקומען, – ַא סך, ַא סך ַאזעלכע טריסקס זענען געגַאנגען דעם אייגענעם וועג, ָאבער, ווען פַֿאר דיַינע אויגן גייען דורך די, ווָאס זענען דיר געווען ַאזוי נָאענט, ביסטו דָאך ַאליין צווישן זיי, איז ווי זשע קָאן די פען אין דיַינע פֿינגער זיך איַינהַאלטן, און נישט ַארויספַֿאלן ַא פַֿארשעמטע?

ווען איך הָאב אים געזען אינעם יָאר 1929 אין דעם זעלבן טריסק, ווָאס הָאט נָאך געלעבט, און געטרָאגן אין זיך הָאפֿענונגען פַֿאר געזונטער בַאניַיאונג, איז ער געווען ווי זיַין געשטַאלט שמעון ַאדלער, וועמען ער הָאט שפעטער ַאזוי הערלעך און קרעפֿטיק געשטַאלטיקט אין זיַין גרויס ווערק "דָאדיע קָאווַאל". – לייבל נחמן יעקב מאירס הָאט זיך היפש ַאוועקגערוקט פֿון שורש זיַינעם, – הָאבן פֿרומע עלטערע ייִדן גערעדט וועגן אים מיט בַאדויער.

– מיַין ברודער לייבל טרָאגט אויף זיַינע פלייצעס די ייִדישע שול, און איך, ווי איר זעט, פַֿארקויף שיך און שטיוול, – הָאט גערעדט צו מיר דער ייִנגערער ברודער, ברוך, וועמעס לידער זענען דערשינען אין נחמן מיַיזילס "ליטערארישע בלעטער".

– לייבל, פַֿאר ווָאס ַאזַא טרָאציקייט צו טריסק אין דיַין בוך "אין ַאן ָאקופירט שטעטל"? – הָאב איך אים געפֿ רעגט.

– עס געפֿעלט דיר נישט מיַין בוך? – הָאט ער שטיל געפֿרעגט, קוקנדיק פֿון ַא זיַיט.

162

מימין: שרה (לבית פיסק) ושלמה אוליצקי, את׳ל ירשוק-שפר ואחות של שרה אוליצקי (נרצחה בשואה)

ז' ויינפר

לייב אוליצקי

כמה פעמים כבר נטלתי את העט בידי כדי לכתוב על היצירה החשובה 'דֹודיָה נפח' ללייב'ל אוליצקי? התחלתי לכתוב, והנחתי את העט בצד, שוב ניסיתי, ושוב לא רק שהנחתי את העט, אלא הוא ממש נפל מידי. מדוע?

הסיבות ברורות לי לחלוטין, אלו שניתבו את רצוני לכתוב ואלו שהפריעו לי לכתוב והשליכו את העט מבין אצבעותיי.

הסיבות לרצוני לכתוב הן: ראשית, מדובר בעבודת אמנות נפלאה; שנית, מדובר במרקם האנושי של עיירת הולדתי – במרקם זה ישנם אנשי העם היקרים שזיהיתי באמצעות תיאוריו האמנותיים של ל' אוליצקי; והסיבה השלישית היא אוליצקי עצמו, שעבורי הוא בנו של נחמן, נכדו של יעקב מאיר, ואחיהם הבכור של ברוך אוליצקי, המשורר היידישאי הכישרוני ויפה התואר שנספה במבול הנורא שהמטיר היטלר, ושל מאתיס אוליצקי, שהספיק להגיע לניו־יורק וכך להינצל. שם בניו־יורק שמענו עליו כשהיה מפרסם מדי פעם שיר באחת מההוצאות הספרותיות.

אמנה גם את הסיבות המפריעות לי לכתוב. כדי לכתוב על 'דודיה נפח', טובל העט בדם פצעיי שלי, המסרבים להירפא.

לנגד עיניי עומדת התמונה, כפי שהיא מתוארת בסוף הספר, של איציק הפרטיזן, כפי שראה אותה במו עיניו מבעד לחור בגג האוהל שבבית־העלמין הישן.

זוהי תמונה שבכוחה להמאיס עליך את מעט השנים שאתה חי על פני האדמה. אני יודע, אני יודע שאין זו רק טריסק שלך שהושמדה באופן כה נורא. מקומות רבים רבים כמו טריסק

163

– עס איז דָא טַאלַאנט אין דעם, לייבל, קרעפֿטיקער שילדערונגס-כוח, איז ווי זשע קָאן דָא זיַין ַא רייד וועגן נישט געפֿעלן? – הָאב איך פרובירט קלָאר צו מַאכן, ָאבער דערביַי בין איך בַאשטַאנען אויף מיַין טענה: ַאזוי פֿיל טרָאציקייט? ַאזוי פֿיל בייזקייט?

איך געדענק, ַאז ער איז דעמָלט געלעגן אויף ַא בַאנק לעבן דער שול און זיך געווַארעמט אין דער נָאכמיטיקדיקער זון: זיַין טונקל-הויטיק פנים הָאט אויסגעקוקט פַֿארמַאטערט, און איך הָאב ָאנגעהויבן פֿילן געוויסנביסן פַֿאר מיַינע טענות צו אים.

"ָאט איז ַא יונגער מענטש – ַא צוויַיג פֿון ַא שטַאם, ווָאס איז געווען מיט יָארן צוריק ַאזוי גרין און צעבלעטערט דָא אין שטעטל".

פַֿאר מיַינע אויגן איז געשטַאנען זיַין זיידע – דער שיינער רב יעקב מאיר – גבאי ראשון ביַים טריסקער מגיד רב יעקב לייבעניו, וועלכער הָאט געהַאט ַא שם פַֿאר זיַין תורה און חכמה און זיַינע שטענדיק געפוצטע שטיוועלעך. נו, און זיַין פָֿאטער נחמן – ַאן איידעלער יונגערמַאן, ווָאס איז מיט זיַין נָאך איידעלערער מוטער געשטַאנען אין דער זעלבער שיך-קרָאם, אין וועלכער עס שטייט איצטער זיַין ייִנגערער ברודער ברוך. איך הָאב אויך געטרַאכט פֿון זיַינע עלטערע ברידער אברהם און משה, ווָאס זענען ַאזוי פֿריציַיטיק ַאוועק פֿון דער וועלט, און ָאט ליגט ער דָא לעבן מיר אויסגעצויגן אויף דער בַאנק לעבן דעם זיידנס שטוב, ווָאס איז איצט די ייִדישע קינדערשול און איז אונטער זיַין אויפֿזיכט.

"נו, יָא, ַא לערער, און ַא טַאלענטירטער שריפֿטשטעלער, ווָאס קומט צום אויסדרוק דורך דער נָאוועלע און די פֿיַינע און קלוגע משלים, ווָאס דערשיַינען פֿון ציַיט צו ציַיט", – הָאב איך געטרַאכט. – דיר איז גוט. דו לעבסט אין ַאמעריקע, ווָאס איז ַאזוי וויַיט פֿון דַאנען, און עס איז זייער נַאטירלעך, ַא ז ווען דו פֿ ַא רטרַא כטסט זיך דָא רטן ַא מָא ל וועגן דיַין שטעטל, זָא ל דָא ס אויפֿ גיין פֿ ַא ר דיַינע אויגן רָאמַאנטיש, ָאבער ַאזַא ווי איך, ווָאס לעבט דָא?

ַאפנים, ער איז גערעכט געווען. ַא סימן? דָאס בוך "דָאדיע קָאווַאל", ווָאס ער הָאט געשריבן זיַיענדיק דערוויַיטערט פֿונעם שטעטל, איז גָאר עפעס ַאנדערש, ווי זיַינע פֿריערדיקע נָאוועלן וועגן דעם זעלבן שטעטל.

וויי און ווינד, ַאז עס הָאט געדַארפֿט צו דעם קומען! עס איז ָאט דער "וויי און ווינד" ווָאס הָאט ָאפגעווישט אין זיַין צער-פֿול געמיט די טרָאציקייט און זי פַֿארווַאנדלט אין אומגעהַויערער ליבשַאפֿט. אמת, ַאז אויך די ליבשַאפֿט הָאט אים נישט פַֿארבלענדט, און ער זעט אויך די שָאטנדיקע זיַיטן פֿון די מענטשן, ווָאס ער הָאט מיַיסטערהַאפֿט פַֿאר אונדז געשטַאלטיקט, ָאבער אפילו אין די שָאטנדיקע זיַיטן איז דָא זיַין אומגעהיַיערע ליבשַאפֿט און פַֿארשטענדעניש, ווָאס איז גָאר רירנדיק.

עס איז נישט נָאר די צענטרַאלע פֿיגור "דָאדיע קָאווַאל" אין זיַין בוך. עס זענען אויך די ַאלע ַאנדערע, ווָאס זענען ַאדורך זיַין קינסטלעריש ליכט, דורכויס ניַיע געשטַאלטן אין אונדזער ייִדישער ליטערַאטור. גרשון טרַאטש און רייזע מלכהניו דער רביצינס – צוויי פֿיגורן, ווָאס זענען גַאנץ צופֿעליקע אין דער גרויסער שילדערונג, – דער ערשטער, וויַיל ער איז דער פָֿאטער פֿון "דָאדיע קָאווַאל", און די צווייטע – ַא ן אלמנה, ווָא ס איז ַא ריבערגעברַא כט געווָא רן דורך מלכהניו דער רביצינס פֿ ַא ר ַא קעכין פֿ ון ַא ן ַא נדער שטעטל און זי ווערט גרשון טרַאטשס וויַיב און ַאזוי ַארום דָאדיעס שטיפֿמַאמע. איז דָאס נישט ַאזוי אין צוזַאמענהַאנג מיט דָאדיעס לעבן, ווָאס זיי ליכטיקן אויף פַֿארן לייענער זיי קיין מָאל נישט צו פַֿארגעסן, – זייערע געשטַאלטן ליכטיקן זיך פֿון דער מיַיסטערהַאפֿטער שילדערונג און דעם אופן, ווי ַאזוי זיי זענען מַאן און וויַיב געווָארן.

דָאס בילד פֿון דעם קנָאכיקן, בָארוועסן גרשון אויף דעם קלָאץ פֿון דער טרַאטשקע מיט די אויסגעהָארעוועטע פֿינגער איבער דעם הענטל פֿון דער זעג, ווָאס איז איצט נישט אין בַאוועג, וויַיל אונטן

164

שלך הושמדו באותה הדרך, אבל לנגד עיניך עוברים אלה שהיו קרובים לך, הרי אתה בעצמך נמצא ביניהם, אז איך יהיו אצבעותיך מסוגלות לאחוז בעט בלי שהוא יישמט מהן נכלם?

כשראיתיו ב־1929 באותה טריסק, שעדיין הייתה חיה ועדיין נשאה בחובה את התקוות להתחדשות בריאה, אוליצקי עצמו היה דומה לגיבור שלו, שמעון אדלר, שלימים תיארו בצורה כה נפלאה וחזקה ביצירתו הגדולה 'דודיה נפח'.

"לייב'ל, בנו של נחמן, בנו של יעקב מאיר, התרחק מרחק גדול משורשיו", כך אמרו עליו יהודים זקנים אדוקים בצער.

"אחי לייב'ל נושא על גבו את בית־הספר היהודי, ואני, כפי שאתם רואים, מוכר נעליים ומגפיים", כך אמר לי האח הצעיר, ברוך, ששיריו הופיעו ב'ליטערארישע בלעטער' של נחמן מייזל.

"לייב'ל, מדוע בספרך 'בעיירה כבושה' יש התנגדות כה גדולה לטריסק?" שאלתי אותו. "ספרי אינו מוצא חן בעיניך?" שאל בשקט, כשהוא מסתכל מהצד.

"יש בו כישרון, לייב'ל, תיאורים חזקים מלאי עוצמה. איך אפשר לומר שאינו מוצא חן בעיניי?" השתדלתי להבהיר, אבל בכל־זאת לא נסוגותי מטענתי:

"כל־כך הרבה התנגדות? כל־כך הרבה כעס?" אני זוכר שהוא שכב אז על ספסל ליד בית־הספר והתחמם בשמש של אחר־הצהריים. פניו השחומים נראו מיוסרים, ואני התחלתי לחוש ייסורי מצפון על טענותיי נגדו.

הנה הוא אדם צעיר – ענף מגזע שלפני שנים היה כל־כך ירוק והצמיח עלווה כאן בעיירה. סבו עלה בעיני רוחי, רב יעקב מאיר יפה התואר. הוא היה גבאי ראשון אצל המגיד מטריסק, רב יעקב לייב'ניו, ששמו הלך לפניו בתורתו ובחכמתו. מגפיו היו תמיד מצוחצחים. נו, ואביו נחמן – אדם עדין נפש, שעמד עם האם עדינת הנפש יחד באותה חנות הנעליים, שבה עומד עכשיו אחיו ברוך. חשבתי גם על אחיו המבוגרים ממנו אברהם ומשה, שהסתלקו מהעולם בגיל כה מוקדם. והנה הוא שוכב לו עתה לידי על הספסל ליד ביתו של הסב, שהפך עתה בפיקוחו לבית־ספר לילדים יהודים.

נו, כן, מורה וסופר מוכשר, שכישרונו בא לידי ביטוי בנובלה ובמשלים היפים והחכמים, המופיעים מעת לעת, חשבתי בלבי.

"לך טוב. אתה חי לך באמריקה, שהיא כה רחוקה מפה, ואין זה אלא טבעי ביותר שכאשר אתה נזכר שם לפעמים בעיירה שלך, היא תעלה לנגד עיניך ברומנטיות, אבל אחד כמוני שחי כאן?" כנראה שהוא צדק. סימן לכך? הספר 'דודיה נפח'. הוא כתב אותו בשהותו רחוק מהעיירה ועל־כן כתוב הוא שונה לחלוטין מהנובלות הקודמות שלו שעסקו באותה העיירה.

אוי ואבוי לנו שהדברים צריכים היו להגיע לידי כך! זהו ה"אוי ואבוי" שמָחָה בצערו את ההתנגדות והמירּה באהבה אין־קץ.

נכון שגם האהבה לא הכתה אותו בסנוורים, והוא ראה גם את הצדדים האפלים של האנשים, שצייר לנו ביד אמן, אבל אפילו כשתיאר את פינותיהם האפלות ניכרות האהבה הגדולה וההבנה, ואלה נוגעות מאוד ללבנו.

ואין המדובר רק בדמות המרכזית בספרו 'דודיה נפח'. כל הדמויות האחרות תוארו אף הן ביד אמן, וזהו כשלעצמו בבחינת חידוש בספרות היידישאית שלנו.

גרשון טרץ' ורייזה של מלכה'ניו הרבנית – שתי דמויות סתמיות ושוליות לחלוטין בתיאור השלם. הדמות הראשונה היא אביו של דודיה הנפח, והשנייה – אלמנה שהובאה מעיירה אחרת על־ידי מלכה'ניו הרבנית כדי שתשמש כטבחית. והנה היא הופכת להיות אשתו של גרשון טרץ', וכך – לאמו החורגת של דודיה.

165

איז זי, רייזע מלכהניו דער רביצינס, מיט ַא זעקעלע כלומרשט פַֿאר ַא ביסל פֿרישע זעגעכץ פַֿאר איר קיך, ָאבער אין דער אמתן איז זי געקומען, כַאפן ַא קוק אויף אים, מיט וועמען ַא שדכן זוכט זי צו פַֿארשליַיערן, איז ַאזַא מיַיסטערשַאפֿט, ַאז עס גייט איַיך נָאך.

– ַארררבעטס, ַארררבעטס, – זָאגט זי ביַים ַאוועקגיין, און ער קוקט איר נָאך מיט זיַינע שיַינענדיקע אויגן פֿון דעם קלָאץ ַארונטער אין דעם זוניקן, זומערדיקן פֿרימָארגן.

פֿ ון ָא ט דעם געמעל טרָא גט זיך ַא זַא טיף-מענטשלעכע ליבשַא פֿ ט, ווָא ס לָא זט זיך ממש ָא נטַא פן מיט די הענט.

און זענען זיי דָאך נישט די איינציקע! דָאס זעלבע איז מיט יונה סעוועריוק – דעם פֿריילעכן בַאלעגָאלע מיט דער בעלמע אויפֿן אויג, ווָאס ברענגט נָאך בולטער ַארויס די בלענדיקייט פֿון זיַין צווייטן, זעענדיקן אויג.

ער הָאט נישט קיין לשון אין מויל, ָאט דער יונה סעוועריוק. ָאבער פֿון דעם אומריינעם לשון שלָאגט ַא מחיהדיק ריין הַארץ פֿון ַא טיַיערן עמך-מענטש.

דָאס זעלבע וויַיזט ער אונדז אויך, אויף ַא פֿיל ברייטערן פַֿארנעם, אין דעם כַארַאקטער פֿון זיַין הויפט- געשטַאלט "דָאדיע-קָאווַאל". ַא מויל, ווָאס שיט פֿון זיך מיט פריסיק, ווי זיַין צווייטער נָאמען איז, ָאבער אינעם פריסיק זשַארעט אויף איַיך ַא הייס, ָארנטלעך מענטשלעך הַארץ, ווָאס געווינט איַיך דורך דעם גַאנצן גַאנג פֿון זיַין פֿריער ייִנגלשַאפֿט ביז ער מַאכט צו אויף אייביק זיַינע שווַארץ-בריענדיקע אויגן, ַארומגערינגלט פֿון זיַין וויַיב, די בנים, די טָאכטער אסתרקע און ַאלע איבעריקע פֿון זיַין פַֿארצוויַיגטער משפחה.

עס זענען דָא ַאזוי פֿיל פֿיגורן און פֿיגורעלעך ַארום דער צענטרַאלער פֿיגור, ייִדישע און אויך ניט ייִדישע – פֿרויען און מענער, דערווַאקסענע און יוגנטלעכע, ווָאס הַאלטן איַיך געשפַאנט מיט זייער גערַאנגל אינעם לעבן פֿונעם שטעטל און מיט דער קָאליריקייט אין זיך גופא, ַאז איר גייט מיט זיי מיט און ווילט זיי נישט פַֿארלירן פֿון די אויגן.

דער גַאנג איז ַא גַאנץ היפשער. ַא מהלך ממש. ער ציט זיך פֿון די יָארן אין דער ערשטער וועלט-מלחמה, ווען די עסטריַיכער הָאבן ָאקופירט דָאס שטעטל. איר זעט פַֿאר זיך די איבערגַאנגען פֿון דעם זעלבן ישוב אונטער די זיך ביַיטנדיקע מַאכטן. יעדע ניַיע מַאכט לייגט ַארויף איר חותם, און יעדער ניַיער חותם לָאזט איבער הינטער זיך ַא ירושה, ווָאס דער ניַיער חותם קָאן נישט ַאזוי גרינג פַֿארווישן.

די יָארן פֿון דער פוילישער מַאכט הָאבן ַאריַינגעברַאכט מער ָאדער ווייניקער ַאן איַינגעשטעלט לעבן, ָאבער דָאס שטעטל הָאט שוין נישט מער דָאס פנים, ווי עס הָאט געהַאט אין דער ציַיט, ווען רייזע מלכהניו דער רביצנס איז געקומען ָאנקוקן איר גרשונען אונטער דער טרַאטשקע. דער רבישער הויף איז שוין לַאנג ַא פֿ ַא רלָא זענער. אויפֿ ן ָא רט, וווּ עס איז געשטַא נען די קיך און דָא ס בעדל, סָא פעט איצט ַא פַא רָא ווע מיל און שטעלט שוין אפילו צו איינציקע עלעקטרישע לעמפלעך פַֿאר די שטעטלדיקע שטיבער. ייִדן ציען דָאס ביסל חיונה אונטער דער ניַיער פוילישער ָארדענונג און קהלן זיך, ווי אין ַאנדערע שטעטלעך פֿון דעם מין, אונטער דער זעלבער ָארדענונג.

ווער עס הַאלט זיך נָאך געטריַי צום שטָאטישן בית-מדרש, כָאטש די ספרים אין אים ליגן שוויַיגנדיקע און פֿ ַא רשטויבטע אין דער ַא לטער, הַא לב-צעברָא כענער שַא פֿ ע, און ווער עס איז ַא וועק אויף גַא נץ ַא נדערע דרכים.

עס פֿעלן דָא נישט די פַארטייען, ווי אומעטום. ציוניסטן ַארום דער העברעישער קינדער-שול "תרבות", בונדיסטן און ַאנדערע "איסטן" – ַארום דער ייִדישער קינדער-שול, ווָאס ווערט ביסלעכוויַיז דער צענטרַאל-פונקט פֿון ייִדישיסטן און גלַאט בַאלמעלָאכעס.

166

הדמויות הללו אינן קשורות כל־כך עם חייו של דודיה, ובכל־זאת הקורא לעולם לא ישכח אותן, הן כאילו יוצאות מדפי הספר כשהן הופכות לבעל ואישה.

התמונה של גרשון הגרום, העומד יחף על גבי משטח עץ שעל העגלה ואצבעו העייפה מעבודה שובתת מתנועה ואוחזת בידית המסור. רייזה של מלכה'ניו הרבנית אוחזת בידה שקית ובה מעט נסורת לצורכי מטבחה, אבל למען האמת הגיעה למקום כדי לראותו, כדי לראות את מי השדכן מתכוון לשדך לה. תמונה זו כתובה במומחיות שכזו, שהיא תלווה אתכם עוד זמן רב לאחר הקריאה.

"עעעעבודה, עבודה", היא אומרת כשהיא עוזבת, והוא מסתכל אחריה בעיניו הזוהרות ממרומי הקרש למטה באותה שעת בוקר קייצית מוקדמת.

תמונה זו מבטאת אהבת אדם עמוקה, וכאילו מאפשרת לקורא לאחזה בידיו. והם הלוא אינם היחידים! כך גם יונה סבריוק – העגלון השמח, שעינו האחת לבנה כולה, דבר המבליט את צבעוניותה של עינו השנייה, זו הרואה.

השפה שבפיו של יונה סבריוק לא הייתה שפה. אך מאותה השפה הלא נקייה שלו ניכר לבו הזך של איש ה'עמך' היקר הזה.

את זאת, את טוהר הלב, הוא מתאר לנו בהרחבה רבה הרבה יותר כאשר הוא מציג את אופיו של הגיבור המרכזי – דודיה הנפח. פיו הוא כמו טבע שני לו, אינו חדל לדבר, ודיבורו זורם ומתיז עליכם רשפי אש של לב אנושי ישר. לב הזוכה באמונכם לאורך כל מהלך חייו, החל בנעוריו המוקדמים עד שהוא עוצם לנצח את עיניו השחורות־בוערות, כשהוא מוקף באשתו, בבניו, בבתו אסתר'קה ובכל שאר בני משפחתו הענפה.

את הגיבור המרכזי סובבות דמויות ודמויות משנה רבות. חלקן יהודיות וחלקן אינן יהודיות – נשים וגברים, מבוגרים וצעירים. מאבקיהם הניטשים במסגרת חיי העיירה מחזיקים את הקורא במתח רב. תיאוריו צבעוניים הם, ואנו הקוראים מלווים את הגיבורים מקרוב ואיננו רוצים שייעלמו מעינינו לרגע. הספר מוליך אותנו כברת דרך מכובדת למדי, מהלך של ממש. הדברים מתחילים בשנות מלחמת העולם הראשונה, כשהאוסטרים כובשים את העיירה. במהלך הקריאה היישוב עובר ממרות אחת למרות אחרת. כל מרות חדשה מטביעה את חותמה, וכל חותם חדש משאיר מאחוריו מורשת שהבאה אחריה תתקשה למחוק.

שנות המרות הפולנית הביאו עמן חיים פחות או יותר יציבים. אבל העיירה בשנים אלה כבר לא נראתה כמו בזמן שרייזה של מלכה'ניו הרבנית הגיעה כדי להסתכל על גרשון שלה שהיה על העגלה. חצר הרבי נטושה זה זמן רב. במקום שבו עמדו המטבח ובית־המרחץ הקטן 'מתנשפת' עכשיו טחנת־קמח, ובעיירה אף דולקות כמה נורות חשמליות, המשרתות את בתי־התפילה שבה. כשהיו נתיניו של הממשל הפולני, מצאו היהודים את פרנסתם הצנועה וארגנו את ענייני הקהילה באותה השיטה שבה ארגנו את ענייניהן עיירות דומות לעיירה שבה אנו עוסקים.

יש השומרים אמונים לבית־המדרש העירוני, אף־על־פי שהספרים בו שותקים, מעלים אבק ומונחים בארון ישן ושבור למחצה. ויש מבין תושבי העיירה שפנו לדרכים אחרות לגמרי.

כמו במקומות אחרים, גם בעיירתנו מפלגות אינן חסרות. הציונים, שמרכזם הוא בית־הספר העברי 'תרבות', הבונדיסטים ו'יִסְטִים' אחרים, המסתובבים סביב בית־הספר היהודי, אשר הופך אט אט לנקודת המרכז של היידישיסטים ושל סתם בעלי־מלאכה.

167

עס טוט זיך און עס קָאכט זיך, כָאטש דָאס גַאנצע שטעטל איז ַא גענעץ די גרייס. שמעון ַאדלער – דער לייטער פֿון דער שול, איז ַאן ָאנגעזעענער כוח, סיַי מיט דעם גרויסן יחוס, ווָאס שלעפט זיך אים נָאך, סיַי מיט זיַין וויסן און זיַין אייגענער פערזענלעכקייט.

ל. ָאליצקי איז היפש שפַארזַאם אין זיַין שילדערונג פֿון ָאט-דער אינטערעסַאנטער געשטַאלט. אפילו אין זיַין ליבשַאפֿט צו זיַין גערָאטענער תלמידה אסתר, ָאדער אסתרקע פריסיק – די טָאכטער פֿון דָאדיע קָאווַאל, הַאלט ער שמעון ַאדלערן הינטער ַא שליַיער. דָאך זעען מיר אים גַאנץ קלָאר. ער ווַאקסט זיך פַֿאנַאנדער פַֿאר אונדזערע אויגן מער דורך דער צַארטער ליבשַאפֿט פֿון זיַין תלמידה צו אים, ווי דורך זיך ַא ליין.

ָא בער די צענטרַא לע פֿ יגור פֿ ון ָא ט דער גרויסער שילדערונג איז דָא ך דָא דיע קָא ווַא ל, ַא רום וועלכען עס דרייט זיך דורך קַאליידָאסקָאפיש דָאס לעבן פֿונעם שטעטל מיט אירע איַינוווינער פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה ביז ערב דער צווייטער.

פֿ ַא ר ווָא ס ער הָא ט אויסגעקליבן דָא דיע קָא ווַא ל, ווערט קלָא ר, ווען מע כַא פט אויף דעם גרויסן איבערגַא נג אינעם שטעטל פֿון דער פַאטריַארכישער כלי- קודשדיקייט צו עמכדיקייט.

ַא מָאל, ַא מָאל, ווען דער רבי רב יעקב לייבעניו הָאט געקיניגט אין זיַין הויף, און די עקָאנָאמיק פֿון די איַינוווינער איז געווען ָאפהענגיק פֿון דער שפע, ווָאס די טויזנטער חסידים פֿון נָאענט און וויַיט הָאבן מיט זיך געברַאכט, איז די ָאנזעעוודיקייט געווען ביַי די גבאים און ביַי די תלמידי-חכמים פֿון שטעטל, ָאבער זינט דָאס הָאט זיך אויסגעלָאזט, איז די ָאנזעעוודיקייט ַאריבער צום פשוטן ייִדן, – דעם הָארעפַאשניק, דעם בעל-מלאכה, און ווער צווישן זיי הָאט געקָאנט כולל זיַין ָאט-דעם שיכט אויב נישט דָאדיע קָאווַאל – דער מיַיסטער, צו וועמעס קוזניע עס הָאבן געשטרָאמט די פריצים מיט זייערע בריטשקעס און קאליאסלעך, ווי די פויערים מיט זייערע פשוטע וועגענער און ַאזוי-ַארום געברַאכט שפע אין שטוב ַאריַין? ל. ָאליצקי פֿירט אונדז אין דער דָאזיקער שטוב ַאריַין און וויַיזט אונדז דָאדיע קָאווַאל אין דער מלוכה פֿון זיַין פַֿארצוויַיגטער משפחה, די שטילע, הכנעהדיקע מינציע, ווָאס כָאטש זי הָאט נישט ביַי אים ַאזַא מזלדיקע דָאליע, פֿירט זי דָאך די בַאלעבַאטישקייט אויף ַא רחבות-דיקן אופן. איר טיש איז דער בעסט- געדעקטער נישט נָאר פַֿאר איר מַאן מיט די בנים, נָאר אויך אפילו פַֿאר דעם נישט-ייִדישן ַארבעטער, ווָאס ווערט בַאהַאנדלט גליַיך ווי אירע בנים, און פַֿארשטייט זיך, ַאז קיין אורח פֿעלט קיין מָאל נישט אויף שבת.

דָאדיע קָאווַאלס טיש שפרודלט נישט מיט קיין תורה, ָאבער דערפַֿאר איז די אכילה ממש ַאן עבודת- הקודש, און דער כהן-גדול דָאדיע מונטערט ַאלעמען און ספעציעל – דעם אורח, ַאז ער זָאל טָאן די מלאכה, ווי עס געהער צו זיַין.

ווי אין שטוב, ַאזוי אויך אין דער קוזניע צו די בנים און דעם נישט-ייִדישן ַארבעטער. ער מונטערט צו ַארבעט מיט זיַין אייגענער ענערגיע, און ער איז שטָאלץ מיט דער פֿלינקייט און פרעציזקייט פֿון זיַין מלאכה. ער איז צוגעבונדן צום בית-מדרש, צו די תפילות אין אים, נישט מחמת פֿרומקייט, נָאר מחמת צוגעבונדנקייט צו דער איַינגעווָארצלטער ייִדישקייט, אין וועלכער ער איז איַינגעוווינט פֿון זיַין פֿריסטער קינדהייט.

דָאס זעלבע פָֿאדערט ער מיט טַאטישן בַאפֿעל פֿון זיַינע בנים, און דָאך איז ער דער ערשטער צו דערפֿילן די ריינע כוונות פֿון זיַין איציקן, ווָאס חברט זיך מיטן אוקראינישן אונטערגרונט.

– מיַין בעל-יושר, – רופֿט ער זיַין איציקן, נישט ָאן פיעטעט אין זיַין קול, וויַיל ער הערט פֿונעם זון זייער ָאפֿט דָאס ָארנטלעכע ווָארט,

ווען מען בַאפַֿאלט די שטוב אין מיטן נַאכט און מען פֿירט ַאוועק זיַין איציקן געקייטלט אין קייטלעך,

168

על־אף גודלה הזעיר של העיירה, ממש כשל קוף המחט, היא כמרקחה. שמעון אדלר – מנהל בית־הספר הוא בעל סמכות שכולם מכבדים, בעל ייחוס גדול, בעל ידע נרחב ואישיות כובשת.

ל' אוליצקי חוסך בפרטים כשהוא מתאר את הדמות המעניינת הזאת. גם באהבתו לתלמידתו המוכשרת אסתר, או אסתר'קה פריסיק, בתו של דודיה הנפח, הוא כאילו מכסה את שמעון אדלר בצעיף. את זאת אנו מרגישים בבירור רב. אנו מגלים את אישיותו יותר באמצעות אהבתה העדינה של תלמידתו אליו מאשר באמצעות הכרתנו הישירה אותו.

אבל בסופו של דבר הדמות המרכזית ביצירה היא דמותו של דודיה הנפח. מסביבו כמו בקליידוסקופ סובבים כל חיי העיירה על תושביה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לערב מלחמת העולם השנייה. סיבת בחירתו בדודיה הנפח מתבהרת כאשר הקורא תופס את מהות המעבר הגדול מן החברה הפטריארכלית של 'כלי־הקודש' לחברה של 'עמך'.

לפנים, לפנים, כשרב יעקב לייב'ניו שלט בחצרו וכלכלת התושבים הייתה תלויה בשפע שהביאו אלפי חסידיו מקרוב ומרחוק, חשיבות רבה ניתנה לגבאים ולתלמידי־החכמים שבעיירה. אבל מאז עברה החשיבות ליהודי הפשוט, לעובד, לבעל־המלאכה. ומי מביניהם יכול היה עוד לייצג שכבה זו אם לא דודיה הנפח – האמן שלנפחייה שלו נהרו פריצים ואיכרים גם יחד, אלו בכרכרותיהם ואלו בעגלותיהם הפשוטות, וכך הביאו את השפע הביתה?

ל' אוליצקי מוביל אותנו אל תוך ביתו של דודיה ומציג בפנינו את דודיה הנפח בממלכת משפחתו הענפה. הוא מכיר לנו את מינצייה הכנועה והשקטה, שאף־על־פי שאין לה מזל כל־כך מבורך, היא בכל־זאת מנהלת משק־בית בנדיבות רחבת־לב. שולחנה ערוך בהדר ואין הוא מיועד רק לבעלה ולבנים, אלא אפילו לעובד הלא יהודי. יחסה אליו הוא כמו יחסה לבניה, ומובן שמעולם לא חסר אורח לשבת. שולחנו של דודיה הנפח אמנם אינו שוקק דברי־תורה, אך האכילה סביבו היא ממש עבודת־קודש. והכוהן הגדול דודיה מעודד את כולם, ובמיוחד את האורח, שהמלאכה תיעשה כפי שראוי לה.

היחס לבנים ולעובד הלא יהודי זהה בנפחייה ליחס שהם מקבלים בבתיהם. דודיה מעודד אותם לעבודה באמצעות מרצו שלו ומתגאה בזריזות העבודה ובדיוקה.

הוא קשור לבית־המדרש, לתפילות בו, ולא בשל אדיקותו, אלא בשל הקשר שלו ליהדות השורשית שעל ברכיה גדל משחר ילדותו.

כאב הוא דורש כזאת גם מבניו. יחד עם זאת הוא הראשון לחוש בכוונות הטהורות של איציק שלו החובר למחתרת האוקראינית.

"בעל יושר שלי", כך הוא מכנה את איציק שלו, וקולו אינו חף מהערצה, שהרי פיו של בנו אומר לעתים קרובות את המילה הנכונה.

כשהתנפלו על הבית באמצע הלילה והובילו את איציק שלו בשלשלאות, חיבק את מינצייה שלו וניחמּה: "נו, אז מה? שמא גנב משהו ממישהו חלילה? או האם הרע למישהו?"

אלה הם רק קווים בודדים לדמותו של דודיה הנפח, כפי שמצייר בפנינו ל' אוליצקי. וכך מתבררת לי אהבתו של האמן לאותו היהודי העממי. הוא אינו מתעלם מן המקומות האפלים, אבל האור הוא כה חזק!

לא לחינם מציג המחבר את גיבורו לפנינו ברגעי חייו האחרונים בדמותו של יעקב אבינו השוכב על ערש דווי ומדבר לילדיו העומדים סביבו.

ואין זה רק דודיה הנפח בספר הזה, הקרוי על־שמו. ישנם גם שאמה השמש, המורים בקרמן וברינמן, הפָעיל לווין, צורר היהודים 'קוויאטק', הרץ אל פלוגות היהודים בימי היטלר, והעיקר – שמעון אדלר ואסתר פריסיק.

169

נעמט ער ַארום זיַין מינציען און טרייסט זי: – נו, איז ווָאס? ער הָאט, חלילה, עמעצן בַאגנבעט, צי עמעצן שלעכטס געטָאן?

דָאס זענען בלויז שטריכן פֿון דָאדיע קָאווַאל, ווי ל. ָאליצקי וויַיזט אים פַֿאר אונדז. און עס ווערט פַֿאר מיר קלָאר די ליבשַאפֿט אין דעם קינסטלער צו ָאט דעם טיַיערן פָֿאלקס-ייִדן. ער פַֿארזעט נישט דעם שָאטן, ָאבער דָאס ליכט איז ַאזַא בלענדנדיקס.

נישט אומזיסט וויַיזט ער אים פַֿאר אונדז אין די לעצטע מינוטן פֿון זיַין לעבן אינעם געשטַאלט פֿון יעקב אבינו, ווָאס ליגט אויף זיַין געלעגער און רעדט צו זיַינע קינדער, ווָאס שטייען ַארום אים. און דָא ך איז דָא ס נישט נָא ר דָא דיע קָא ווַא ל ַא ליין אין ָא ט-דעם בוך, ווָא ס טרָא גט זיַין נָא מען. עס איז אויך שַאמע שמש, די לערער בעקערמַאן און ברינמַאן, דער טוער לעווין, דער ייִדישער צורר "קוויַאטעק", ווָאס איז ַא מין פָֿארלויפֿער צו די ייִדן-רַאטלער בימי היטלער, און דער עיקר – שמעון ַאדלער און אסתר פריסיק.

כריכת הגרסה העברית של הספר 'דודיה נפח'. הספר תורגם מיידיש על־ידי ד"ב מלכין וחיים פלג ויצא לאור בשנת 1968 בהוצאת עם עובד.

התמונה מוצגת באדיבות ההוצאה.

170

משפחות ירשוק וצימרבליט מימין:

למעלה: רייז'ל צימרבליט ומלכה, אחיותיו של איצ'ה ירשוק. למטה: שאול דוד צימרבליט (בעלה של רייז'ל העומדת מעליו) ושני בניהם התאומים אשר ושלום, הינדה ואיצ'ה ירשוק ובנם אשר (הינדה היא אחותם של ברוך, יעקב ופנחס אורדר).

כל המצולמים בתמונה נרצחו בשואה, למעט שאול דוד צימרבליט, שנפטר לפני מלחמת העולם השנייה. יצחק-איצ'ה, בנו של נוח, היה עגלון, "בַאלעגולע", כמו שאר בני משפחתו מדורי־דורות. כולם היו גברתנים, ולא פעם סיכלו ניסיונות של בריונים אוקראינים לפרוע ביהודים, במיוחד בימים של חג או יריד, בהם היו מגיעים לעיירה. ביניהם בלט איצ'ה, גברתן גדול שהטיל חיתתו על הפורעים. סיפרו שביום יריד חורפי החלו המוני אוקראינים בפרעות והפליאו מכותיהם ביהודים שהיו בשוק. יהודי זב־דם התפרץ למסעדה שבה ישבו העגלונים בצעקה: "געוואלד! הצילו! רוצחים יהודים בשוק!" איצ'ה קפץ מיד בצעקה: "בואו!" ואחריו רצו אל השוק הקרוב כעשרה עגלונים, כשהם מניפים יצולים מפורזלים מעל ראשיהם, והחלו חובטים בחוזק־יד בשיכורים המשתוללים. לאחר מעשה התגוללו עשרות אוקראינים פצועים על הארץ, בהלה אחזה בקהלם, והם ברחו מהעיירה. כאשר הגיעו שלושה שוטרים פולנים להשליט סדר, כבר לא נותר בשוק אף עגלון. כולם הסבו שוב לסעודת הצהרים שלהם. פניות השוטרים אל הכפריים האוקראינים למסור עדות על האירוע לא נענו...

171

ל. אליצקי

איציע בַא לעגולע

יָא, איציע נוחס, איציע בַאלעגָאלע, (די ביַיטש הָאט ער בַאקומען בקבלה

פֿון טַאטן נוח, אפשר נָאך פֿון זיידן; זיי רוען היַינט שוין ביידע אין גן-עדן;

מיט זיי די אייניקלעך זיך מעגן גרייטן), – ַאזוי הָאט ער אין שטעטל טריסק געהייסן.

ַא הויכגעוויקסיקער, געזונטער, דרייסטער, און ווָאס ביַי יעדן אויפֿן הַארצן ווייסט ער;

זיַין פנים – קנָאכיק, שַארף און מָאגער; ַא יונג ַא פֿריילעכער, ַא ווערטלזָאגער,

הָאט ליב דעם עולם לַאכעדיק צו מַאכן און לוסטיק און פַֿאררויטלט מיטצולַאכן.

– איר זעט, – און ס'מיניעט זיך זיַין הויט די רויטע. – ַא קיצל איז מחיה-מתים טויטע... –

צעלַאכן זיך אפילו ַאלטע ייִדן און שָאקלען מיט די קעפ אויף אים צופֿרידן.

פֿון איציעס שפַאס בַאליידיקט זיך נישט קיינער, וויַיל גָאר ניט זעלטן שפַאסט פֿון זיך ַאליין ער.

– איך הָאב געשפילט ַא ליבע... אויף ַא ווערטל, עלעהיַי מע מַאכט אום חנוכה ַא קערטל.

נו, איז עס ָאנגעקומען צו מיַין טַאטן. "העי, בחור, – זָאגט ער – ס'קָאן דיך נָאך פַֿארשַאטן,

ס'איז נישט קיין ייִדישלעכער משא-ומתן, זָאל, איצעניו, ַא רוח אין דיַין טַאטן!".

און יעדעס ווָארט – בַאגלייט מיט בייזן ברומען. ביז ס'איז דערפֿון "ַא ווָארט" ַארויסגעקומען,

און פֿונעם "ווָארט" – ַא תנאים, ברעכן טעלער... דער עולם? – פֿרעגט ניט! ַאלע זענען מלא,

און אויך די קליַאטשעס טַאנצן אין די שטעלער: ס'איז תנאים דָאך ביַי איציע בַאלעגָאלע!

און נָאך די תנאים – ווָאס דָא לַאנג צו בריַיען – אין גיכן מַאכט מיך חתונה דער דיין.

אויס שפיל אין ליבע... די כליזמרים שפילן ַא וויינענדיקס – איך זָאל מיַין פֿרייד דערפֿילן...

172

ל' אוליצקי

ִא יצֶ 'ה העגלון

כן, איצ'ה בנו של נוח, איצ'ה העגלון, (את השוט קיבל בירושה

מאבא נוח, ואולי מהסבא, שבגן־עדן זוכים היום למנוחה,

וגם הנכדים יכולים להתכונן מעתה להבא), כך קראו לו בטריסק העיירה.

בריא, נועז, גבה־קומה והוא יודע מה בלב כל אחד ואחד נמצא.

פניו – גרומות, חדות וצנומות, צעיר שמח, פיו מלא אמרות־כנף שנונות,

אוהב להצחיק את הבריות ולצחוק עמם בשמחה ובלחיים סמוקות.

רואים אתם? עורו האדום מתנוצץ בשלל צבעים. והנה דגדוג המחייה מתים...

אפילו הזקנים בצחוק פורצים ולאות התמוגגותם ממנו, בראשם מנענעים.

איש אינו נעלב מאיצ'ה ומצחוקו, כי לעתים קרובות הוא צוחק על עצמו.

"ניהלתי פרשת אהבים" ... כך סתם במילה, כאילו משחקים בקלפים בחנוכה.

ובכן, אל אבי הוא בא. "היי, בחור, זה עוד עלול להזיק לך", אומר הוא

"אין זה משא־ומתן יהודי כך סתם, ייכנס הרוח באביך, איצ'ניו!"

וכל מילה מלווה בנהמות כועסות. ומתוך כך יצאה 'מילה', מילת ההתחייבות,

ומן ה'מילה' – 'תנאים', שבירת צלחת... ההמון? אל תשאלו! כולם יודעים,

ואפילו הסוסות רוקדות באורוות כי בכל־זאת אצל איצ'ה העגלון חוגגים את 'התנאים'!

ואחרי 'התנאים' – על מה נרבה בדיבורים – בקרוב יחתן אותי אחד הדיינים.

173

ווען ס'יונגע וויַיבל איז פַֿארגיין אין טרָאגן, הָאט איציעס שעה צום "דינען-גיין" געשלָאגן.

איז איציע גרייט געווען זיך אונטערגעבן: – ַא שווערע יַאזדע איז דָאס גַאנצע לעבן,

נָאך ַאלע "היומ"ס און נָאך ַאלע "חסדו"ס, און איך געוויינט בין צו די שווערסטע יַאזדעס...

ביז היַינט הָאב איך די פֿערד געשפַאנט אין ווָאגן, געשרָאקן מיט דער ביַיטש און אויך געשלָאגן, –

איז איצט אויף מיר ַא בייזע ציַיט געקומען צו לָאזן שפַאנען זיך ַאליין און – שטומען...

ַאזוי דָאס מלכות וויל. דו הָאסט ַא ברירה? פַֿארפַֿאלן... נעמען זָאל עס די כָאליערע!

הממ... זיַי נישט, טיַיערינקע, מעלה-גרה די טרערן... דָאס איז פשוט ַאן עבירה...

כ'וועל קומען... וועל דיר קושן, ווי ַא שמה... כ'בין נישט קיין פֿערד, זיַי דו נישט קיין בהמה...

דו בליַיבסט דָאך ניט ַאליין – מיט שווער-און-שוויגער, און אויך מיט דעם, כָאטש ס'איז נָאך נישט קיין היגער:

דָאס לָאשיקל, ווָאס הַאלט ביַי דיר אין ווערן. זע, ס'קָאן דעם נָאך פַֿארשַאטן דיַינע טרערן...

ַאז דו וועסט וויינען, וועט עס זיַין ַא וויינער, און איך וויל הָאבן – הָארכסט? – ַא יונג מיט ביינער!

ַאז פֿריילעכדיק זָאל שטרַאלן, ווי ַא זון, ער, ווי ס'פַאסט זיך פַֿאר ַא זון פֿון ַא דרַאגונער...

פַֿארמַאך דָאס מויל! – הָאט נוח זיך צעשריגן און בייז אים ָאנגעקוקט. – אויב ווילסט נישט קריגן

א "בענטש" אין דער פַאטילניצע... דער טַאטע הָאט גָארנישט ווָאס צו זָאגן שוין? ַא שמַאטע?...

קוקט ָאן נָאר! מיַין דרַאגונער נָאך ַא שפָארן איז מיט ַא גַאנצן "רעטש" ַארויסגעפָֿארן:

ער לויפֿט, ער גַאלָאפירט צו די סָאלדַאטן! מע פֿרעגט שוין גָאר קיין עצה ניט ביַים טַאטן?

און אויף דער מַאמען איז ניט קיין רחמנות? זי וועט טָאג-איַין, טָאג-אויס דָאך פרַאווען תענית.

זי הָאט דיך ביַי דעם מגיד אויסגעבעטן, און דו דערוועגסט זיך אויף איר הַארץ צו טרעטן...

ַאז ביסט אונדז ַא בן-יחיד, גָאר פַֿארגעסטו? ווָאס טַאטע-מַאמע זָאגן, פָֿאלגן וועסטו!

– העי, טַאטע! מעג מען רעדן לשון-הרע

174

נגמרה לה פרשת האהבים... הכליזמרים מנגנים שיר חתונה עצוב ובכייני, כדי שאחוש את מלוא שמחתי...

כשהאישה הצעירה כבר הרה, הגיעה השעה לגיוסו של איצ'ה לצבא.

איצ'ה מוכן היה להיכנע: "כל החיים הם כמסעות קשים,

אחרי כל ה'חסדו'ים ואחרי כל ה'יומ'ים, ואני הלוא רגיל למסעות קשים...

עד היום רתמתי לעגלה סוסים, הבהלתי אותם בשוטים וגם הצלפתי בישבנים,

והנה עכשיו מתרגשים עליי זמנים רעים כעת עליי להניח להם, לרתום את עצמי ולהיות כאילם...

זהו רצונה של מלכות. וכי יש לך ברירה? אבוד... תיקחם מחלת הכולירה!

הממ... אל תוסיפי לבקש, יקירה, ולהיות כמעלת גרה הדמעות... זוהי פשוט עבירה...

אני אבוא... אנשקך כמו שמה... אינני סוס, אל תהיי את בהמה...

הרי אינך נשארת לבד – הרי נשארת את עם החם והחמות, וגם עם זה, זה שטרם נולד:

הסייח הקטן, ההולך ונוצר בתוכך. הביטי, עוד עלולות להזיק לו הדמעות...

ואם את תבכי, ירבה גם הוא בבכיות, ולי יהיה – השומעת את? – נער שלד ועצמות!

שיאיר כשמש הוא, ורק בשמחות, כיאה לבן של קצין בצבאות"

נוח צעק: "סתום את הפה" והסתכל עליו בכעס. "אם לקבל אינך רוצה

'ברכה' במפרקת... לאבא כבר אין יותר מה לומר? האם סמרטוט ייקרא? ...

הקצין שלי, עוד דחיפה אחת, הסתכלו נא! והנה נסע בכל ה'רעש והצלצולים'

הוא רץ, הוא דוהר אל עבר החיילים! בעצת אבא כבר אין שואלים?

ועל אימא אין מרחמים? הרי היא תצום כל הימים

175

אויף אייגן בלוט-און-פֿלייש? ַא צולָאג-צרה! ס'איז ווייניק ָאנגעזָאלעט אויף מיַין הַארצן?

איז ווילסטו מיר דָאס פנים נָאך פַֿארשווַארצן... זָאל משה שמש רופֿן צו דעם דיין

אויף ַא דין-תורה קייסער ניקָאליַיען, פַֿאר ווָאס ער וויל כ'זָאל ָאנטָאן זיַין כלי-זין,

און זָאל רב שיע פסקענען: בַאפֿריַיען! – כ'גיי העכער, – זָאגט דער טַאטע – גליַיך צום רבין,

ער זָאל אונדז רַאטעווען, ַאן עצה געבן. דָאס "קוויטל" דורכגעקוקט פַֿארטיפֿט-געלַאסן,

רב יעקב לייבוניע פַֿארגלוסט זיך שפַאסן: – איז הַאלטן מיר ביַי "אלה תולדות נוח"... –

נָאר תיכף ווערט ער ערנסט, קנייטשט דעם מוח און לָאזט ַארָאפ די ברעמען, גליַיך ווי שטָארן –

אוי, בורא-עולם, גיב די ייִדן כוח די צרות אויסצוהַאלטן... ַא חסרון...

צו בַאלעגָאלעריַי מע קָאן דָאך טויגן, אפילו ווען מע הָאט נישט ביידע אויגן...

דער עיקר – מיט גָאטס הילף מע זָאל דערפַֿארן... – ס'איז נוחן די "תורה" נישט פַֿארשטענדלעך,

נָאר ס'ווערט דעם צדיקס עצה קלָאר אים ענדלעך, און ווי צו רַאטעווען זיַין זון שוין ווייסט ער...

ער קומט ַאהיים צערודערט – ַא געטרייסטער, כָאטש ס'איז אים מער צום וויינען, ווי צום לַאכן...

– נישטָא קיין ברירה, איציע, מוזט "ַאן אויג זיך מַאכן"... – ווערט איציעס פנים בלַאס און רויט-צעצונדן,

ווי עמעץ ווָאלט אים הענט-און-פֿיס געבונדן און נעמט זיך, אים די אויגן אויסצושטעכן.

ער שטַאמלט: – טַאטע... מַאמע... הינדע... כ'רעכן... – געבעט און צָארן אין זיַין בליק זיך ביַיטן,

ער פֿילט ווי ַאלץ אין זיַין געמיט ערשט ציטערט, פַֿארמַאכט די אויגן, שעפטשעט שטיל, פַֿארביטערט –

איך הָאב אין דרערד, ווָאס ס'וועלן זָאגן ליַיטן, נָאר דו, מיַין וויַיב, און ס'קינד ווָאס גייסט געבוירן?... –

און בליק אויף בליק זיך שַארפֿט און מָאנט פַֿארלוירן. ביז הינדע שעפטשעט: – ס'אויג... ס'איז ַאן עבירה...

נָאר הָאבן מיר דען, איצעניו, ַא ברירה? – און פֿון די ברעמען קַאפען טרָאפנס שווערע.

– איז גוט... – זיֿצט ָאפעט. – כַאפט עס די כָאליערע!

176

ואל המגיד תרבה בתחנונים, ואתה מעז לדרוך על לבה...

האם שכחת שבן יחיד אתה? עליך לציית לדברי אבא ואימא!"

"היי, אבא! האם מותר לדבר לשון הרע על עצמך ובשרך? הנה לך עוד צרה!

וכי מעט יש על לבי? אז רוצה אתה עוד להלבין את פניי...

יקרא נא משה השמש אל הדיין לדין־תורה את הצאר ניקולאי,

שינמק מדוע הוא רוצה שאלבש את מדי צבאו, ויפסוק נא רב שייע: יש לשחררו!"

"אלך גבוה יותר", אומר אבא, "היישר אל הרבי, שיצילנו, שייתן עצה לי".

לעומק קרא את ה'פתקה', ולרב יעקב לייב'ניו התחשק לחמוד לצון בבדיחה:

"ובכן, ב'אלה תולדות נוח' אנו אוחזים עתה..." אך מיד הוא נעשה רציני, מוחו מעלה קמטים

הוא מוריד את גבותיו, כאילו היו מסך קפלים "אוי, בורא עולם, תן כוח ליהודים

לסבול את הצרות והמרורים למלאכת העגלון אפשר הלוא להתאים

גם אם שתי העיניים, המאורות, חסרים... בעזרת השם שיגיעו למחוז החפץ... זהו עיקר העיקרים".

ה'תורה' עבור נוח אינה מובנה אך לבסוף ייתן הצדיק עצה ברורה,

ואיך להציל את בנו כבר ידע... הוא שב הביתה בסערה – נחמה,

אף־על־פי שיותר מלצחוק, לבכות רצה... "איצ'ה חייב 'לעשות לעצמו עין', אין ברירה...".

פניו של איצ'ה מחווירות ומאדימות כאש להבה, כאילו קשרו לו את ידיו ורגליו

והתחילו לנקר את עיניו. "אבא... אימא... הינדה... אני חושב..." אלה הם גמגומיו,

תחינה וזעם לחילופין במבטיו, רק עכשיו הוא מרגיש כיצד כל ישותו רועדת,

הוא, ממורמר, עוצם את עיניו, ממלמל בשקט:

177

ס'גייט עטעלע אין שולע, לערנט ייִדיש, ַאלצדינג אויף ייִדיש, נו, ס'איז נישט קיין חידוש –

מיט ייִדיש גרינגער איז דעם שכל שַארפֿן; און, ווי ַא ייִנגל, קנעלט זי לשון-קודש...

– צו זָאגן קדיש, מ'זָאל עס נָאר נישט דַארפֿן?... די צרה ז'נָאר: ווען ס'לויפֿט פַֿארביַי דער חודש,

מע מוז אין שולע דעם שכר-לימוד שיקן... אומשטיינסגעזָאגט, דער שולעס ווַאזשנע גליקן!

מה נאמר – ווָאס איז דָא ַא סך צו זָאגן, ַא לערער הָאט ַא קָאפ, נָאר אויך – ַא מָאגן;

ַא לערער צון ַא ווָאגן איז געגליכן: ַא נישט געשמירטער, הייבט ער ָאן צו קריכן...

איז מוז מען קַארגן פֿונעם מויל און צָאלן, כל-זמן מע ווערט פֿון הונגער ניט געשווָאלן,

כָאטש ס'ווערט די ציַיט ַאלץ הַארבער, שווערער; מע שמועסט, ַאז זיי הונגערן, די לערער...

זי שיקן אין "פָאוושעכנע"? נעמט זי וויינען, ַאז... דָארטן שעכט מען קינדער, קָאן מען מיינען;

נו, שעכטן איז ַא גוזמא, נָאר – ָאן שפַאסן – די שנאה שינדט פֿון זיי, די "זשידקעס", פַאסן...

אפילו אשרקע, מיַין יורש-עצר, ווָאס ווָאיעוועט ַארום אויף ַאלע פלעצער

און שרעקט זיך נישט פַֿאר פֿערד, פֿאר הינט און שקצים, פַֿאר יַאשטשערקעס און כל-המיני שרצים,

ווי חוצפהדיק סע איז געווען בשעתו זיַין ליַיטישער, געסטַאטקעוועטער טַאטע, –

פַֿאר דער "פָאוושעכנע-שקָאלע" הָאט ער מורא, און גייט שוין גערנער אין דער תלמוד-תורה;

און אויב ער כַאפט אויך דָארטן פעטש פֿון רבין, זָאל זיַין עס צום געזונט אים און צום לעבן...

יָא, איציעס לעבן פַאקט מיט גרויסע זָארגן, ווָאס קומען אונטער פֿרישע יעדן מָארגן,

נָאר ס'איז גענוג דער ציַיט ַא ליַאדע צערטל, ער זָאל פַֿארטריַיבן זיי מיט זיַינס ַא ווערטל;

די זָארגן מַאכן אים ניט פַֿאר קיין קלָאגער, פַֿארעקשנט בליַיבט ער ַאלץ דער ווערטלזָאגער.

זָאל דרך-ארץ הָאבן ס'גַאנצע שטעטל פַֿאר איציע נוחס! וויַיל זיַין עטל

(פֿון הינדען זיַינער ווערט ער דָאס געוווירע)

178

"שילכו לעזאזל, לא אכפת לי מה יאמרו האנשים, רק ַאת אשתי והילד שאת עומדת להביא אל העולם... "

ומבט מצטלב במבט, והמצב נראה אבוד. "העין... חבל..." הינדה מגמגמת

"אך האם איצ'ניו, יש לנו ברירה אחרת?" ומעיניה זולגות דמעות כבדות.

"טוב...", הוא מתיישב, "שיכו אותם הכולירה ומחלות אחרות!" הולכת לה את'לה לבית הספר, לומדת יידיש,

נו, אין זה חידוש, הכול ביידיש, קל יותר לחדד את השכל עם היידיש.

וכמו נער, היא לומדת את לשון־הקודש... "כדי לומר קדיש, שרק לא נזדקק לכך?..."

הצרה היא רק: כשחולף לו חיש מהר החודש, צריך לשלוח את שכר הלימוד לבית־הספר...

אפשר לחשוב כבר אילו נסים ונפלאות יש בבית־הספר! מה נאמר – מה עוד נוסיף עתה

למורים יש ראש, אבל גם – קיבה. מורה לקרון הוא נמשל:

אם אינו משומן, הוא כזחל יזחל... ואין ברירה, לחסוך מהפה ולשלם חייבים,

כל עוד מרעב אין מתנפחים, ובכל־זאת הזמנים הופכים ליותר ויותר קשים.

המורים סובלים חרפת רעב... כך אומרים. לשלוח אותה לבית־הספר העממי הגויִי? לבכות היא מתחילה,

שהרי... אפשר לחשוב שהילדים מועמדים שם לשחיטה. נו, שחיטה, הרי זו גוזמה, אבל – בלי צחוק, שוחטים?

שנאת הגויים קורעת מ'היהודונים' חתיכות מעורם ואינה פוסחת על איש אפילו אשר'קה, יורש העצר שלי,

שבכל המקומות האחרים נושא קולו לגבהים ואינו נבהל מסוסים, כלבים ופרחחים גויים,

ולא מלטאות ומכל מיני שרצים, ככל שהיה חצוף אז

(אשר'קה, בנו של מכניס האורחים ישר־הדרך), מפני "בית־הספר הגויִי" נמלא כולו מורא,

ומעדיף הוא ללכת לתלמוד־תורה, וגם אם יקבל מהרבי פה ושם מכה,

תהיה לבריאות ולחיים זו המכה...

179

וועט שפילן אין טעַאטער – דבורה, דבורה הנביאה, – און דו הערסט? – אויף לשון-קודש!

זי חזרט פֿון תנ"ך דעם גַאנצן חודש, און ס'זָאגט דער לערער לייבל, ַאז אין קבר

ביַי דבורהן ציטערט ַאלע מָאל ַאן אבר, ווען זי דערהערט פֿון עטלען אירע ווערטער:

פֿון קינדערס מיַילער – קָאן נָאך זיַין בַאגערטער? און ָאט-ָא!... אין טעַאטער זיצט בראש ער,

פֿון איין זיַיט – הינדע, פֿון דער צווייטער – אשר, ַארום און הינטן – "עמך", ליַיט צעהיצטע;

אין "זַאל" איז טונקל, און די ווענט – פַֿארשוויצטע. ווָאס מ'הָאט שוין ַאלץ געזען, געהערט דָא! וווּנדער!

נָאר אויסצוקושן יעדעס קינד בַאזונדער! דער רייד-גערויש איז הייס, ווי ער ווָאלט גליען;

מע ווַארט, דעם פָֿארהַאנג זָאל מען נעמען ציען. סע דַאכט זיך איציען, ַאז אויף קוילן זיצט ער,

ער ָאטעמט שווער, און ווי ַא ביבער שוויצט ער: ווען טוט זיך ַא בַאוויַיז שוין עטל-דבורה?! –

זיַין "אייגן שטיקל בַאלעגָאלסקע סחורה"... און מיט ַא מָאל – די נַאכט פַֿארפֿלייצט די אויגן.

ס'איז פֿינצטער. שַא. דער פָֿארהַאנג ווערט געצויגן, און עמעץ איז פֿון הינטער אים מודיע:

– ס'געזַאנג פֿון דבורהן – דבורה די נביאה! די סצענע – משטיינסגעזָאגט איר גרייס אין גַאנצן,

נָאר זעט: ַא געלער זַאמדוועג, לָאנקע, פֿלַאנצן, ַא שטַאלטנע פַאלמע, – סַארַא פֿרישע, גרינע!

און לעבן איר – ַא פֿרוי ַאן איידל-דינע, ווי ניט פֿון ליַיב, ַא רוחניות, ַא הויט-און-ביינדל;

פֿון קעפל שיַינט ַארָאפ ַא גָאלדן קריינדל, און אונטער דעם – צוויי גליענדיקע אויגן,

ַא פנימל – ַא טינקלס, ָאפגעצויגן און ערנסט-שטָאלץ: ַא קייסערלעכע טָאכטער,

פַֿאר וועלכער ַאלע בַאלד זיך בוקן וועלן. "מיַין עטל!" – כַאפט זיך איציע ַא צעקָאכטער.

ער ווָאלט פַֿאר איר זיך אויף די קניעס שטעלן און הייסן הינדען זיך ַא לָאז טָאן טַאנצן...

איר קלייד דָאס לַאנגע – וויַיסער שוין אין גַאנצן, בלויז פֿעדעם גָאלדענע דערינען גלַאנצן,

פֿון אונטער דעם – מיט שימער פֿעכלען, בליצן

180

כן, חייו של איצ'ה מלאים הם בצרות גדולות, חדשות לבקרים הן מגיעות,

אך מספיקים מדי פעם ליטופים קלים, כדי שיגרשו את הצרות בעזרת אחד הפתגמים,

הדאגות אינן הופכות אותו לאחד המלינים, הוא נשאר בעקשנותו כאומר פתגמים.

כדי שכל העיירה תנהג בו כבוד ודרך־ארץ בו, באיצ'ה בנו של נוח! כי את'ל שלו

(נודע לו על כך מפי הינדה שלו) תהיה שחקנית בתיאטרון, "דבורה, דבורה

הנביאה, ובלשון־הקודש! השומע אתה?" היא חוזרת על הכתוב בתנ"ך במשך כל החודש,

והמורה לייב'ל אומר שבקברה של דבורה, אוחזת הרעדה באיבריה של הנביאה

כשהיא, דבורה, שומעת מפי את'ל את דבריה שלה: מפיותיהם של ילדים – האם ישנה זכות יותר גדולה?

והנה או! ... בתיאטרון הוא יושב בראש בשעת ההצגה, מצד אחד – אשר, מן הצד השני – הינדה,

מסביב ומאחור – אנשי 'עמך' נלהבים. ב'אולם' חשוך, והקירות – מיוזעים,

מה שכבר ראו, מה שכבר שמעו פה! פלא פלאים! רק לנשק את כל אחד מהילדים!

חמה ולוהטת היא המולת הדיבורים, לעליית המסך כולם ממתינים.

לאיצ'ה נדמה שהוא יושב על גחלים, הוא נושם בכבדות כביבר מזיע:

"מתי כבר תופיע את'ל־דבורה?!" הלוא היא 'הסחורה שלו', של העגלון...

ובבת אחת – שוטף הלילה את העיניים. חושך. שָה. המסך עולה כמו לשמים

ומישהו מאחור מודיע: "שירת דבורה – דבורה הנביאה!"

הסצנה – נו, מלוא גודלה, אך ראו: שביל חול צהוב, אחו, שתילים,

עץ תמר זקוף – כה ירוק, כולם רעננים! וליד העץ – אישה דקת גו, עדינה

כאילו אין לה גוף, רק עור ועצמות, ומרוחניות היא יצוקה לראשה זוהרת עטרה זהובה,

ומתחתיה – זוג עיניים לוהטות,

181

פֿון גָאלדענע פַאנטעפֿעלעך די שפיצן... ס'איז ממש אויפֿן ָארט נישט איַינצוזיצן!

און ווי זי שטייט ַאזוי אין זיך פַֿארזונקען, זי הייבט ָאן רעדן; ווי עס ווָאלטן פֿונקען

פֿון אירע אויגן שפריצן צו דער נידער, און מיט בַאוועגונג רעדן אויך די גלידער;

ַא הייב די ברייטע ַארבל – פֿליגל וויַיסע! ַא קינד פֿון "פֿערד-און-ווָאגן" – הערט ַא מעשה!

און זָאגט העברעיש! זָאל זיך עס גָאר שיַיען! איר עברי מעג מקנא זיַין דער דיין!

ווי דורכגעגליטע טרָאגן זיך די ווערטער, און ס'טרָאגט דעם עולם אונטער פֿון די ערטער...

ווי פלוצעם... שוין?!... ַא דונער פַאטשעריַיען... ס'ווערט טונקל-ליכטיק, פָֿארהַאנג איז פַֿארצויגן.

און איציע קוקט זיַין הינדען אין די אויגן: פַֿארטרערטע ברעמען מיט ַא רעגנבויגן...

– און וווּ איז אשרקע, דָאס תכשיטל? – געפֿלויגן ַאהין, צו עטלען, הינטער די קוליסן. –

און ווידער אירע אויגן טרערן פֿליסן. צעשמייכלט ער זיך: – הממ... ַאזוי די זַאך איז:

ווער ס'וויינט פַֿאר צרות, ווער פַֿאר פֿרייד און נחת; מיר קָאנען, הינדע, מַאכן ערשט יד-אחת... –

ער הָאט דעם קָאפ צו דרערד ַארָאפגעבויגן, וויַיל ס'הָאבן אים געטרערט שוין ביידע אויגן,

און שטיל געשעפטשעט. – מיינסט, איך וויין? איך לַאך עס... די יָארן לויפֿן. ס'ווַאליען איַין זיך שטַאמען,

נָאר פֿרישע, יונגע ביימלעך זיי פַֿארטוישן. – איך פרַאווע יָארציַיטן נָאך טַאטע-מַאמע,

און עטעלע און אשר ווַאקסן, רוישן. סע הָאט גענידערט קיין מצרים יוסף,

און עטל מיַינע – ערגעץ-וווּ קיין קָאלסעוו. זי הַאקט פַֿאר פרוטות דָארטן, זָאגט מען, שטיינער

און טַאנצט ַא "הארע"... וויינט, ווען ס'זעט נישט קיינער, ַאז... ַאז ַא רוח אין איר טַאטנס ביינער!

אויף "הכשרה" איז זי ַאוועק מיט מיַין הסכמה און ליגט דָארט, נעבעך, טיף אין דער אדמה.

ווָאס אמת איז, זי שריַיבט דערויף ַא תירוץ: – אין שולע איז געווען איר גָאט – ַא פרץ!

און היַינט דער גָאט דער איינציקער איז – ארץ!

182

פנים – שחומות, צנומות רציניות וגאות: בת של קיסר,

לפניה עוד מעט כולם ירצו להשתחוות. "את'ל שלי!" תופס את עצמו איצ'ה בהתלהבות.

הוא היה כורע ברך לפניה ופוקד על הינדה לצאת במחולות...

שמלתה הארוכה – כולה לבנה, רק חוטי זהב מנצנצים בה,

ומלמטה זוהרים, מבריקים חודי נעלי־בית מוזהבים...

ממש אי אפשר להישאר לשבת במנוחה! וכפי שהיא עומדת, כך, שקועה בעצמה,

לדבר היא מתחילה, ואז כאילו רשפים מעיניה ניתזים,

כל אבריה מדברים ומתנועעים, ככנפיים לבנות נראים השרוולים הרחבים!

ילדת 'סוס ועגלה' – שמעו נא! ואומרת את דבריה בעברית! כה יָפה!

והדיין יכול לקנא בלשונה! כלאחר צריבת קודש המילים נישאות,

והן מקימות את ההמון מן המקומות... ואיך זה פתאום... כבר?! מחיאות־כפיים רועמות...

המסך יורד. חשכה ואור חליפות ועיני איצ'ה בעיני הינדה מתבוננות:

גבותיו דומעות, כקשת הן נראות... והיכן הוא אשר'קה ה'תכשיט'? עף לו בדילוגים

לשם, לאת'ל, אל מאחורי הקלעים. ושוב זולג לו שטף הדמעות.

מחייך הוא לעצמו: "הממ... אלה הן העובדות: יש הבוכה מצרות ויש הבוכה מנחת ושמחות,

יכולים אנחנו, הינדה, לעשות יד אחת ולבכות ..." הוא הרכין ראשו לאדמה,

כי שתי עיניו כבר מלאו דמעה, "את חושבת שאני בוכה? אני צוחק..." הוא מלמל בדומיה

השנים חולפות. בווהלין נופלים גזעים, ועצים צעירים את הגדולים מחליפים.

אני מציין את ימי־השנה לזכר ההורים, ואת'ל ואשר גדלים, ובכל מקום נשמעים.

יוסף ירד מצרימה,

183

כָאטש ווען זי וועט אין ארץ פָֿארן, כ'ווייס נישט, נָאר ארצה ליגט זי... זָאגן ווידער: "כ'הייס נישט,

ס'איז, עטל, נישט פַֿאר דיר קיין משא-מתן!?" און כ'זָאג איַיך – עטל ווָאלט געפָֿאלגט דעם טַאטן,

וויַיל ליב הָאט זי דעם טַאטן מיט דער מַאמען, ווי פרצן מיט ארצן צוזַאמען, –

נָאר ווייס איך? כ'ווייס, איך בין שוין נישט קיין יונגער, און אין מצרים... מַאכט זיך ָאפֿט ַא הונגער;

און נדן איז דָאך ָאפגערעדט, פַֿארשטייט זיך, – איז הָאט מען זיך צעקושט, געוויינט, צעשיידט זיך.

די ציַיט זיצט איַינגעמיעשטשעט אין ַא ווָאגן מיט פֿערד, געטריבענע פֿון טויזנט ביַיטשן,

און הָאט קיין ברירה ניט – זי מוז זיך טרָאגן, – געזָאגט הָאט איציע, ווען סע הָאט די דיַיטשן,

ווי חיות, ָאנגעטרָאגן אינעם שטעטל. – נָאר לָאמיר דַאנקען גָאט, ווָאס אונדזער עטל

געלערנט הָאט אין שולע שפילן דבורה. ווי זָאגט מען: "תורה איז די בעסטע סחורה";

זי הָאט געזען בנבואה, ָאט-ַאפנים, דעם ָאנפַֿאל פֿון די בלוטיקע יוונים,

און צון איר גרינער פַאלמע איז ַאנטרונען; – זי הָאט געשפילט, און אויסגעשפילט – געוווּנען!

און מיר – סע ווַארט אויף אונדזער ברָאך שוין ווָאכן דער רויטער עשו, אונדזער ליבער שכן,

און טַאקע ער וועט מַאכן די התחלה – ָאן ספירט אפילו איז ער מלא...

מיר ליגן ַאינגעלייגט אין קויש אויף צרות. אויב ַאלץ, ווָאס מע דערציילט נָאר, ווָאר איז,

דער דיַיטש וועט אויסרויבן ַאזש ביז ַא פָֿאדעם, דערנָאכדעם הייסן קוקן אין "בני-אדם"

און שלָאגן מיט אונדז ַאלעמען כפרות. און גיי און צום "ונתנה-תוקף" לַאד אים!

ַאז דער "ונתנה-תוקף" זיצט אין הימל און אפשר... אפשר כַאפט ער דָארט ַא דרימל.

ווען ניט – ווי ווָאלט ער דָאס ביז היַינט פַֿארשוויגן? נָאר מַאך! ווער קָאן מיט גָאט זיך קריגן!

ַאז ער איז אויף דער וועלט דער גרעסטער דיין, און דו – ַא ווָארעם; בלויז די ערד קָאנסטו קיַיען...

184

ואת'ל שלי עברה אי־שם לקֽלֹוסֹובָה. אומרים שבעבור פרוטות היא מסקלת אבנים

ורוקדת 'הורה'... ובוכה כשאיש אינו רואה אותה, ש... ייכנס הרוח באביה!

ל'הכשרה' יצאה בהסכמתי המלאה ושם, מסכנה, מר וקשה לה.

האמת היא שיש לה תירוץ, וכך היא כותבת: בבית־הספר אלוהים בשבילה היה – פרץ!

ועתה האלוהים היחידי הוא – הארץ! אף־על־פי שאם לארץ תיסע, אינני יודע,

רק לארץ רוצה היא... ושוב אני אומר: "אין לי טענה את'ל, האם משא־ומתן אינו יאה לך?!"

ואני אומר לכם – את'ל הייתה שומעת בקול אביה, כי אוהבת היא את אביה ואת אמה,

יותר מאשר את פרץ ואת הארץ בצוותא, אבל מה אני יודע? אני יודע שאינני צעיר יותר,

ובמצרים... פורץ לעתים קרובות רעב, ועל נדוניה אין מה לדבר, כמובן –

ועל־כן נשקנו זה לזה לשלום, בכינו ונפרדנו. הזמן יושב לו מכורבל בעגלה, שְׂבַע ייסורים,

עגלה רתומה לסוסים שהוכו באלפי שוטים, ואין לו ברירה, לזמן "הוא חייב לשאת את עצמו, את הימים"

כך אמר איצ'ה כאשר הגרמנים, כמו חיות, נכנסו לעיירה.

אך נודה נא לאל שאת'ל שלנו למדה בבית־הספר לגלם את תפקידה של דבורה.

איך אומרים? "תורה היא הסחורה הכי טובה". היא חזתה מבעוד מועד את הנבואה,

את התנפלותם של היוונים צמאי הדם, ואל עץ התמר הירוק שלה היא נמלטה!

היא שיחקה תפקיד, שיחקה אותו עד תום וזכתה לתהילה ואנו – השבר כבר מחכה לנו זה שבועות.

עשו האדמוני, שכננו "האהוב", דווקא הוא יצית את ההתחלה –

כן, הוא יכול, אפילו בלי אלכוהול...

185

נישט היַינט – איז מָארגן! כ'פֿיל: ס'אי' שוין די לעצטע שפיל.

מע וועט, סיַי יונג, סיַי ַאלט, אונדז מַאכן שטום און קַאלט.

איך לָאז זיך צון ַא גוי, ווָאס איז נישט... כ'מיין ַאזוי...

פַֿארביסן, אויב נישט גוט, און דָארשט נישט ייִדיש בלוט,

אים בעטן: גיב ַאן ָארט זיך צו פַֿארשטעקן דָארט,

אין שטַאל, אויב ניט אין שטוב, אין ַא קַארטָאפֿל-גרוב,

אין סטָאדָאלע אין היי, ווָאס וויַיטער נָאר פֿון זיי. –

ַאזוי געזָאגט הָאט איציע בַאלעגָאלע צו וויַיב און זון אין טויטלעכער בהלה

און איז ַאוועק... אויף אימת-מות-פחדים, און גייענדיק געשעפטשעט שטיל: "בני-אדם"...

שנעל שפַאנט דער עולם, ווי מיט שטריק געבונדן, צו דעם בית-עלמין מיט זיַין לעצטן וועג.

די יוגנט הָאט די היַיזער ָאנגעצונדן – די שכנים זָאל נישט בליַיבן דער פַֿארמעג.

פֿון קינדער רינט ַארָאפ ַא גרוילער יָאמער, און וויַיבער ריַיסן פֿון זיך זשמודעס הָאר;

ַא מַאנצביל טוט ַא ווָארטשע: "ייִדן, לָאמיר...", נָאר ווָאס צו טָאן, ער ווייסט ַאליין נישט קלָאר.

די זקנים שליַיכן שטיל זיך, גליַיך ווי טויבן, ווָאס שטרעקן אויס צום חלף זייער הַאלדז,

די בליקן צו דעם הימל אויפֿגעהויבן – די זון, זי שיט זיי אין די אויגן זַאלץ.

דער רויט איז העל, דער טרַאקט – ַא זון-געשטרַאלטער, נָאר ס'פֿילט דער טרָאט פַֿאר זיך ַא שווַארצן תהום.

דרייט אויס דעם קָאפ און שעפטשעט שטיל ַאן ַאלטער "פַֿאר וועלכע זינד ווערט טריסק פַֿארברענט, ווי סדום?"

עס זוכן אום דעם טַאטן אשרס בליקן, אויך הינדעס בליקן זוכן אום דעם מַאן:

186

אנו שוכבים מכווצים בסל הצרות. אם נכון הוא כל מה שרק מספרים,

הרי שהגרמני ישדוד הכול, עד לאחרון החוטים, אחר־כך יצווה להסתכל ב'בני־אדם'

ולחבוט בכולנו לכפרות. ְ

ולֵך אל ה'נתנה תוקף' והזמן אותו וה'נתנה תוקף' יושב לו בשמים

ואולי... ואולי הוא שם מנמנם שהרי אם לא... איך זה שתק עד היום?

אך לך ועשה! מי זה יכול לריב עם אלוהים! הרי הוא הדיין הגדול ביותר בתבל,

ואתה – תולעת, רק אדמה מסוגל לכרסם... אם לא היום, יהא זה מחר! אני מרגיש:

זהו כבר המשחק האחרון שבאחרונים, את כולנו, את הזקנים והצעירים

יהפכו לאילמים וקפואים. אני ניגש לאחד הגויים,

שאני חושב... שהוא איננו כל־כך... כרבים אחרים רעי הלב, גם אם אינו מהטובים,

הוא אינו צמא לדם יהודים, ואני מבקש ממנו: "תן מחבוא

להסתתר בו, אם לא בבית, אז באורווה,

במחסן תפוחי־אדמה, במתבן על החציר,

רק להיות כמה שיותר רחוק מהם", כך אמר איצ'ה העגלון

לאישה ולבן באימת מוות והוא הלך... באימת מוות ובפחדים,

ובהלכו מלמל בשקט: "בני־אדם..." ההמון צועד במהירות, כאילו קשור בחבלים,

בדרכו האחרונה לבית־העלמין. הנוער העלה באש את הבתים –

כדי שהרכוש לא יישאר לשכנים. מפי הילדים נשמעות יבבות נוראיות,

ונשים תולשות מראשן שערות, גבר אחד רוטן: "יהודים, הבה...",

187

איז אפשר?... זָאל אים גָאט ַא גואל שיקן. און ס'ווערט ַא רגע ליַיכטער זייער שפַאן.

אויך עשו שׂרפֿעט דָארטן – פֿון נקמה: זיי הָאבן צוגערויבט זיַין מַארכביין!

און איצקא (ס'צַאפלט קוים שוין זיַין נשמה) – אין פֿיַיער זָאל דער זשיד דער פַארך גיין!

ס'איז איציע וויַיט שוין פֿון די גויים, דיַיטשן – ער זיצט מיט הינדען, אשרן צוזַאמען

און טריַיבט די פֿיַיער-פֿערד מיט פֿיַיער-ביַיטשן, געשפַאנטע אין ַא קַארעטע פֿון פֿלַאמען –

און זע, ַא "טרָאיקע" פֿערד פֿון בלויען פֿיַיער יָאגט ָאן... ווער זיצט עס דָארט?... ַאך! עטל-דבורה!...

זי וויינט צעשמייכלט "טַאטע מיַין געטריַיער: אין ארץ ווַארט אויף איַיך ַא פֿולער שיַיער"...

ער הַאלדזט זי, קושט זי, ווי ַא ספר-תורה און הָאט גָאר פַֿארן פֿיַיער ניט קיין מורא:

נוח ירשוק (נרצח בשואה), – ווי גוט און ווויל איז, קינדערלעך, צוזַאמען אביו של איצ'ה העגלון

זיך ליַיטערן און ווערן אויס אין פֿלַאמען – משפחתו של איצ'ה ירשוק העגלון.

מימין: הבן אשר, איצ'ה, מלכה אחותו והינדה אשתו.

ארבעתם נרצחו בשואה.

188

אך מה לעשות, בעצמו אינו יודע בבטחה. הזקנים הולכים בלאט, כמו יונים,

המושיטים את צווארם לסכינים, מבטם מורם לשמים –

השמש זורה מלח בעיניים. הצבע הוא אדום בהיר, את דרך העפר מאירות קרני החמה,

אך כל פסיעה חשה את התהום השחורה הנפערת מלמטה. זקן מסובב את ראשו וממלמל בדממה:

"בשל אילו חטאים עולה טריסק כמו סדום ועמורה באש ולהבה?" מבטיו של אשר מחפשים את אבא,

מבטיה של הינדה מחפשים את בעלה: אולי... הלוואי... הלוואי שישלח לו אלוהים גאולה.

וצעדם לרגע קט הופך קל תנועה. גם עשו משתתף בשרפה, הוא נוקם:

"הם, היהודונים", הוא אומר "שדדו את מח עצמותיי! שאיצ'קה 'היהודון המכונם' (שנשמתו בקושי מפרפרת) –

באש יישרף!" איצ'ה עכשיו כבר רחוק מהגויים, מהגרמנים –

הוא יושב ביחד עם הינדה ואשר ומדרבן את סוסי האש בשוטי האש,

והם, הסוסים, רתומים לעגלת להבות. וראה, הנה סוס 'השלישייה' מתוך האש הכחולה

מגיע במהירות... מי יושבת שם?... אח! את'ל־דבורה!... "אבא נאמן שלי" היא מחייכת ובוכה:

"בארץ מחכה לכם אסם מלא תבואה..." הוא מחבק אותה, מנשק אותה, כמו הייתה ספר־תורה

וכבר אינו פוחד בכלל מאש הלהבה: "כמה טוב הוא, ילדים, ביחד

להזדכך ולהיכלות באש ולהבות"

189

מימין: משה ויינר, את׳ל ירשוק-שפר, בתם של איצ'ה העגלון והינדה, ואהרון-אר׳קה גרינשטיין

190

בחצר הרבי

אין רבינס הויף

191

192

193

הענף הטריסקאי

של

שושלת הרביים החסידים הצ'רנובילית לבית טברסקי

אברהם מטריסק (1806–1889)

בנו של מרדכי מצ'רנוביל (1770–1837)

ונכדו של מנחם נחום מצ'רנוביל (1729–1797)

מנחם נחום מבריסק (1829–1887)

מרדכי זוסיא מהולצס־יאס (1860–1936)

משה יהודה לייב מחלם (1873–1937)

מרדכי מקוזמיר (1840–1917)

יעקב אריה לייב מטריסק (1847–1918)

משה מרדכי מטריסק־לובלין (1877–1943)

דוד אהרן מז'וריק (1882–1942)

מנחם נחום מטריסק־ורשה (?–1943)

זאב מקובל (1888–1943)

194

לך ה' הצדקה

פעם אחת במוצאי־שבת קודש בליל ראשון של סליחות, ישב הרב הצדיק ר' אברהם מטריסק, זכרו לברכה, בביתו ועמדו לפניו כמה אנשים, והוא דיבר דברים גבוהים ורמים, כדרכו בקודש, ואמר כי ביום־הכיפורים בני־ישראל במעלה גדולה לפני השם יתברך, ממש השם יתברך אינו חפץ מהם יותר, רק זאת פליאה בעיניו מדוע אחר יום־הכיפורים הם שבים, חס ושלום, למעשיהם הראשונים. אחר־כך בא אליו אחד מנכדיו ושאל אותו מפני מה אינו הולך לבית־המדרש, שכבר הגיע זמן אמירת סליחות. אמר לו אותו צדיק:

"האם אתה מוכן כבר"? השיב לו נכדו:

"וזקני, כלום אינו מוכן עדיין?" אמר לו:

"בוודאי איני מוכן לזה, כי איך אלך לומר סליחות, הרי התחלת הסליחות היא 'לך ה' הצדקה', ואני יודע שאין הדבר כך. הרי בנוהג שבעולם מה עושה אב שיש לו בן, אף

שאינו הוגן חס ושלום? הריהו מיטיב עמו, כדי שלא יתקלקל יותר, ובפרט שבני־ישראל הם טובים וישרים, ואיני יודע מה יש להשם יתברך עליהם"

אחר־כך אמר: "אמנם 'ולנו בושת הפנים', זהו אמת, על־כן נלך לומר סליחות".

- והלך לביתהמדרש שלו לומר סליחות.

(מתוך 'ימים נוראים' לש"י עגנון).

פעם נזדמן הצדיק ר' משה מקֹובִּרין לעיירה טריסק. הלך להקביל פניו של המגיד ר' אברהם מטריסק.

שאל אותו המגיד: "האם נשארו ספרים מרבותיכם?"

ענה רב משה ואמר: "הן"

שאל אותו: "בכתב־יד או בדפוס?"

השיב ר' משה ואמר: "על לבותיהם של ישראל, כמו שנאמר, 'כתבם על לוח לבך'" (משלי ג', ג').

195

ז. וויַינפער

ר' אברהמעלע טריסקער

ַאז רב אברהמעלע טריסקער איז ַא בן-שבעים געווָארן, הָאט ער צו זיַינע חסידים געזָאגט ַאזוי צו זָאגן:

– דער חוב פֿון קודשא-בריך-הוא איז מיר געגעבן געווָארן, און איצט וועל איך מיַינע טעג, ווי מתנות שוין טרָאגן.

און נָאך הָאט רב אברהמעלע טריסקער געזָאגט: – שבעים שנה איז חוב, ווָאס קודשא-בריך-הוא קומט דעם מענטשן,

און מער איז פֿון זיַין ליבן נָאמען שוין בלויז ַא מתנה, מיט וועלכער עס איז נישט כדאי זיך צו בענטשן.

די עלטער? מע! נָאר ַאז זי איז דָא, איז מהיכא-תיתי און ַאן עבירה ַא גרויסע זי נישט ערלעך צו הַאלטן. –

רב אברהמעלע טריסקער פֿלעגט זיך קילן אין טעג, אין די הייסע, און טרָאגן ַא ווַארעמען פעלץ אין ַא טָאג אין ַא קַאלטן.

– דָאס לעבן איז קודשא-בריך-הואס, דער מענטש בלויז דער שומר, בַאדַארף ער בַאהיטן און היטן דָאס לעבן, –

היט ָאפ די נשמה און היט ָאפ דעם חומר, וויַיל ביידע פֿון קודשא-בריך-הוא געגעבן. –

ַאזוי פֿלעגט ער זָאגן, און אין גופֿל דעם קליינעם געטרָאגן הָאט ער מיט ליבשַאפֿט און פֿרייד זיַינע עלטערע יָארן,

ביז איין מָאל, נישט בַאמערקט גָאר פֿון קיינעם, איז ער, ווי ַא שבת-ליכט, פַֿארלָאשן געווָארן.

196

זישה ויינפר

ר' אברהמ'לה מטריסק

כְּׁ שֶ ּמָ לְ אוּ לְ ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה ׁ שִ בְ ִע ים ׁ שָ נָה ְו יֹום כִּנֵּס ַויְַדבֵּר ֶאל חֲסִיָדיו לֵאמֹר:

ְ לִי קוְּדׁשָא־בְּריך־הוּא סִלֵּק חֹובֹו ַעד־ּת ֹם,

ַעכְׁשָיו ֶאשָ ׂא כְּׁשַ י כָּל יֹום, כָּל בֶֹּקר־אֹור. ְו ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה מִ ּטְ ִר יסְ ק ּפֵ ֵר ׁש ְד ּבָ ָר יו: ׁ שִ בְ ִע ים ׁ שָ נָה

ְ חֹוב הוּא ׁ שֶ ל קוְּד ׁ שָ א־בְּ ִר יך־הוּא לֹו לָ ָא ָד ם

ְו כָל ׁ שְ ַא ר־יָמִ ים, ְו כָל הַ ּׁ שְ ָא ר, סְ ָת ם מַ ָּת נָה, ְ

ְו לֹא כְַּד אי, ְו לֹא כְַּד אי לְ הִ ְת בָּ ֵר ך בָּ ם. ְ

הַ ִזּקְ נָה? מְ ־מֶ ... ַא ך ִא ם הִ יא כְּבָ ר יְָר ָד ה, ּת ֹוָד ה לָ ֵא ל, ֲעבֵָרה גְּדֹולָה לֹא לְכַבְָּדּה וּׁש ְמֹור;

ְו ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה מִ ּטְ ִר יסְ ק בַּ חֹם חִ ּפֵ שׂ לֹו צֵ ל וּבַ ּפַ ְר ָו ה הוּא הִ ְת ַע ּטֵ ף בִּ ימֵ י הַ קֹר.

ְ הַ חַ יִּים הֵ ם ׁ שֶ ל קוְּד ׁ שָ א־בְּ ִר יך־הוּא, ָא ָד ם הוּא ַר ק הַ "ּׁש ֹוימֶ ר",

חַיָּב ֵאפֹוא ָאָדם ַעל חַיָּיו לִׁשְמֹר. לְ הִ ּׁשָ מֶ ר לַ נֶפֶ ׁש ; לִ נְצֹר הֵ יטֵ ב הַ "חֹוימֶ ר";

כִּי ׁשְנֵיהֶם מֱֵאלֹקִים נִצֹּוץ ֶאחָד טָהֹור. ְ

כָּך הָיָה אֹומֵר. וּבְגוּפֹו הַָּקט נָשָ ׂא ׁ שְ נֹות־ִז קְ נָתֹו בְּ ַא הֲ בָ ה וּבְ לַ הַ ט.

ְוכֹה ַעד יֹום ֶאחָד, ִאיׁש לֹא ָרָאה כֵּיצַד, ְְ

ָד ַּע ך כְּנֵר־ׁ שַ בָּ ת, ָד ַּע ך־כָּבָ ה לְ ַא ט.

תרגם: נתן ליבנה

197

במרכז: הרב מנחם נחום טברסקי מטריסק־ורשה. מימינו: אחִיו, הרב משה מרדכי מטריסק־לובלין. שניהם נרצחו בשואה.

יוחנן טברסקי

אבא

אבא קרוי על־שם ר' נחום מצ'רנוביל. כרבי מאֹוסטרֹובצָה סבור אף הוא: מדוע אומרים "אין כאלוהינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו", ואחר־כך שואלים: "מי כמוך באלים?" לאמור לך: רק המאמין שאין כאלוהינו, מותר לו לשאול "מי כמוך?"

ככל בני־בניו של 'המגיד' אוהב הוא להטיל עצמו בקיץ אל הטוריה ולצלוח את הנהר הרחב. יודע הוא לצלול כסנונית, וכשמתייגע שוחה פרקדן וידיו שטוחות. בעיניו, שהן ספק כחולות, בחיוורון פניו, בזקנו הצהוב־הכהה, המשולש, יש משהו רוחני. חוטמו הבולט, השולט, מעיד על יצרים עזים. באבא יש אמונה וכישרון הדיבור, ורבה השפעתו על הבריות.

תכופות נשמע ב'חצר': "הייטא־וויו" של בעל־העגלה. ה'ערמוניים' המדושנים זזים, המרכבה מרימה אבק – הקרקע של טריסק קרקע של חול. עוברים שבועות. 'החצר' שרויה באור שחרית. משרתים ומשרתי משרתים מתלבטים לכאן ולכאן בשליחויותיהם, שווי־רוח כמטוטלת של אורלוגין. עוברים גבאים פנימיים וחיצוניים. עוברים חסידים ו'יהודים מכל ימות השנה' דקי־פאות ועבי־פאות. הדודים ואבא מהלכים על מדרכת־העץ. הם מחייכים זה לזה בשפתיים צעירות, מלוהטות, מספרים על הצלחותיהם. "ולו ראיתם כמה חסידים באו אליי בטֹומָשוּב!"

"ו'התורה' שלי הרעישה את מצ'יוב!"

198

גם אבא מספר על נסיעותיו, עיניו כחולות עכשיו ושמחות. הדוד ר' ולוו'לה, הצעיר באחים, אומר: "מצוות 'יגדיל תורה' קודמת ל'יאדיר'!"

ושוב יוצאים האחים לדרך, זה לכאן וזה לכאן. באחד הבקרים לפני החג בא אבא. הוא לבוש מעיל־דרך ארוך, העשוי משי. הוא פותח מזוודות. מחלק מתנות. הוא מאריך חצי היום בתפילתו, ויש שב'שמונה־עשרה' הוא מכה כף אל כף ובאצבע צרדה וכופל את השם: אדוני, אדוני! הוא מספר על מסעותיו בעיירות שונות, מלכות טריסק הגדולה. בבִּילֹוזוְּרָקה, אחת העיירות העתיקות של ווהלין, יש קלויז טריסקאי, שלפנים היה קרוי 'הקלויז של בעל־השם', והבאר הסמוכה לו – 'הקריניצה של בעל־השם'. ובאותו קלויז נמצא ספר 'קרבן שבת' של הרב בצלאל, דרשן ידוע, שנדפס בבית־הדפוס שהיה קיים בבילוזורקה לפני מאה וארבעים שנה. ובמצ'יוב, כשבא 'המגיד מטריסק' או אחד מבניו, נוהגים שם להדליק בקלויז הטריסקאי פנס־נפט גדול, הניתן להינקות, והוא מאיר את העיירה כולה, ולאורו אפשר למצוא בלילות שאין הלבנה נראית בהם כלל והבוץ עד הברכיים, את מְַעבְּרֹות־העץ המונחות לרוחב הרחובות.

אבא אוחז את ספל הקהווה בבית־צביטתו ואינו גומע. ובקֹולְקי שבמחוז לוּצק עומדים כל בתי־הכנסת על שפת הנהר סְטִיר. ובית־המדרש הגדול, הישן, של חסידי טריסק הוא, וקוראים לו 'שטיבל של הרב'. ובין בית־המדרש הישן והחדש עומד בית־הכנסת הגדול, המכונה 'די גרויסע, הויבע שול'. ומנהג הוא מדורי־דורות, שליד בית־כנסת זה מסדרים את החופות, ואפילו ביום סער וגשם.

"בית בישראל..." אומר אבא פתע, "ומה הם ראשי־התיבות בית? 'בי 'יתחילו 'תורתי. 'בתורה 'יהגה 'תמיד."

ועל ארון־קודש שבאיזו עיירה, מספר אבא, המצופה קישוטים מנחושת־ָקלָל ויש עליו תמונות נאות של חיות ועופות. באחת הפינות של בית־המדרש יושבים לומדי 'אותיות־נשמה'.

אולי מרבה הוא לספר על נסיעותיו והצלחותיו, משום שאינו מזוכי בית ושלום־בית? אבא קם. מדבר על תכניותיו החדשות. ברצונו להשתקע בוורשה. שם יהיה הכול שונה. שם יעמיד כל דבר על כנו ועל מכונו! מדרגות־עץ מוליכות לדירתנו. כמו אישה, אפשר לשנוא או לאהוב גם דירה בראייה ראשונה. בחדר־ התפילה, הוא גם החדר שבו נערכים ה'שולחנות', קבועים בחלונות מטילי־ברזל והם מזכירים את 'פאוויאק', שאת חומתו הגבוהה, המבוצרת, ראינו למול ביתו של הד"ר הינדס – אפרוריות עכרורית... לנו, לילדים, חדר מיוחד, אבל אין בו כלום מן הפרטי. אין לנו כל אפשרות להתייחד עם מחשבותינו, להתבודד מעט, מפעם לפעם תוקע מישהו את חוטמו בפתח ללא כל אזהרה. וכמעט תמיד יושב לפנינו המלמד רב ברוך.

שני אירועים חרותים ביותר בזיכרוני מתקופה זו. בחדרו של אבא עומדת, חצייה כלפי הפתח וחצייה כלפי החדר, אישה. אפה אנקולי ושפתיה כחולות ויבשות. כמי שחושיו לקו אין היא שומעת ורואה את שישנו, והיא שומעת ורואה את שאינו, וצועקת משהו ללא סדר בקול עמום, גברי.

199

נרות שעווה ארוכים דולקים בנַפצוץ קל. בחדר 'מניין' יהודים, העטופים עטיף של מצוות. והנה נותן אבא קולו. שופר מרעיד את האוויר. המומה מהקול ומהתרועה מתחילה אחוזת־הטירוף מיטלטלת. משפתיה נוזל ריר של פחד. הנרות דולקים עכשיו בלהט־יתר. בחוץ רועשת ורשה רעש של חול.

ההצליח אבא לגרש את הדיבוק? איני זוכר. בוורשה כולה נכנס עכשיו דיבוק של שנאה. ממול לגזוזטרה הקטנה הצמודה לחדר של אבא משפצים בית. פועלים פולנים עומדים על הפיגום. למטה ברחוב עוברת זקנה, שביסּה מפורח פרחים, ואבני־נצץ קטנות מקובעות בו. ופתאום מפיל אחד הפועלים – הבשוגג או במזיד? – לבנה. הזקנה מתנודדת, צונחת באמצע הכביש המחוטט. הלבנה ריסקה את גולגולתה. יללה. אני חש, השערות הקצרות שעל קודקודי סומרות.

ואף־על־פי־כן כמה טובה הישיבה בוורשה! 'חצר' טריסק מתרוקנת והולכת מבניה. הדוד דוד אהר'לה בוחר למקום מושבו עיירה קטנה – ז'ֹוִריק. הדוד ולוו'לה יצא לקובל. הדוד משה'לה משתקע בלובלין, המתהדרת בייחוס משני הצדדים – שלנו ושלהם. שם היה מתכנס בימי הירידים הגדולים ועד ארבע הארצות, והיו נמשכים מכל הגלילות סוחרים ושדכנים. לובלין – חומת־הגטו העתיקה עמוקת הכוכים, בתי־מדרשות ושטיבלעך של חסידים, ולהבדיל בתי־יראה, סמינר הגלחים הגדול ביותר בפולין. בית־המועצות... אולם מה נחשבת לובלין לעומת ורשה הבירה?

ואף־על־פי־כן יש גם כאן שעות של שירה. שבת לפנות ערב. חדר־התפילה מלא אנשים. כל העיניים מופנות אל פתח חדרו של אבא... אבא נכנס. יושב. חזן מתחיל לסלסל בגרונו נעימה ארוכה אבל בעלת בבא אחת. נשמעים עוד קולות. עוד. זה, תנועתו החיצונית מעוררת בו את הפנימית, וזה, תנועתו הפנימית – את החיצונית. אני מסתכל בקהל. שלושה נחקקים בזיכרוני: ר' שמואל מסֶמיָאטִיץ'. זקנו הרבוע, הארוך, ספק אשורי ספק של בֹּויָאִרין רוסי. יש בו בר' שמואל מין רוך קשה – רך ונוח בין אדם לחברו, נכון הוא להקריב הכול כדי להיות קרוב לרבי. והנה אדם גוץ, אדום־זקן. זהו אחד הסבלים הוורשאים המפורסמים, מקומחי־הגב, המצויים אצל המחסנים ובתי־העסק היהודיים הגדולים ובקרבת ה'האלוס'. סבל קטן זה יש לו גם משא נוסף, החביב עליו ביותר – 'חצר' זו. אין דבר אשר יכבד עליו לעשות בשביל הרבי. והנה נער, בנו של חסיד. שחמחם, גבוה. אישוניו מורחבים בבוהק כזה, בהתלהבות כזו!... האור כלה והולך והנה פותח אבא פיו בתורה בנעימה מגידית קצת, נעימת הסב שלו בטריסק. יותר משהוא דומה לאביו דומה לסבו.

בראתי בגימטריה תרי"ג. האדם לא נברא אלא לקיים כל המצוות שנצטווה. עובר עבירה גדולה, פעמים אין גם תשובה מכפרת. ואספר לכם מעשה ששמעתי מפי אבי זקני, זכר צדיק לברכה, כאשר נהג השולחן הטהור. פעם בא אליו לראש־השנה איש ישראלי אחד מכפר. ירא־שמים היה, אבל עירום מתורה שבכתב ועירום מתורה שבעל־פה ומגושם, כאילו הוא מסיטרא של אדם היער. אחר שבת בראשית חזר הכפרי לביתו. ושם נפלה לרגליו בתו הבכירה, והיא בתולה כשרה, המקפידה על חיצוניותה ומקפידה על

200

לשונה, נשמה של משי. נפלה לרגליו וקולה כקול חיה בשעה שהיא על המשבר. בשעה שאביה לא היה בכפר, ארבו לה שלושה שקצים וקשרוה בחבלים. חשכו עיניו של הכפרי. אלמן הוא ובתו היא ביתו. והנה פגמה בשורש שלו – זו נשמתה, ופגמה בענף שלו, זה הגוף. ובחמתו תפס גרזן בידו. "למה תעשה לי כך?" התחננה הנערה, "כלום אשמתי היא?". אולם כל כעס גדול מביא לידי חירשות. כעבור שבוע רתם האיש את סוסו ובעגלתו הקטנה בא לטריסק. באותן השנים לא קל היה להיכנס לגבולו של אבי זקני, זכר צדיק לברכה, כי בא 'עולם גדול'. בינתיים הגיד הכפרי לגבאי את המעשה שלו כמות שהוא, הרי וידוי הוא כמו הקזת הדם הרע לשם ניקוי הגוף. והגבאי מיהר לספר את הדבר לאבי זקני, ואבי זקני, זכר צדיק לברכה, יצא אל האיש וקרא: "באת אליי לקבל תשובה? באת לקבל מחילה? ראשי־תיבות 'שמחה, 'ששון, 'יקר בגימטריה כמעט כמניין תור"ה. ואתה כיבית אורה, השבת שמחה וששון ויקר. אין ביכולתי לקבל אותך! אין ברצוני לקבל אותך, רוצח!" והאיש חזר אל הכפר שלו, ובלילות דומה היה לו בביתו השומם, שבתו דופקת בחלונות והיא צועקת מכל הדברים באלף פיות: "אבא, אבא!" הזקן, נטרפה עליו דעתו. יש עוונות שאין להם כפרה.

בדמדומים המתעבים והולכים אני מקשיב לקולו של אבא. יש ובאמצע ה'תורה' אתה רוצה לקום ולשאול: "אבא, כלום אינך יודע על כל הנעשה מסביב לך...? או שמא כל חייך עכשיו הם רתיעה מפני האמת המרה? או שמא אתה, בעל היצרים העזים, נפש חלוקה על עצמה שלא תמיד מבינה את סיבת חלוקתה?"

אין לי ספק עכשיו: האמונה הייתה יסוד ועיקר נפשו, והוא ביקש לילך בדרכי הגדולים. אולי יבטא סיפור זה, שאביאנו כאן, את השקפותיו על החסידות, סיפור שלא שמעתיו מפיו, ואף־על־פי־כן כאילו מעצמו ומנפשו הוא.

פעם סיפרו לרבי בעיר, שבעיירה הסמוכה בנו מסילת־ברזל. ביקשו לראותה. "ביטול תורה לחינם!" אמר הזקן. אבל מי שומע לו? המתינו זמן רב בבית־הנתיבות. רקעו ברגליהם. קור גדול. חורף. ריח של פחמי־ אבן. רק על פסי־הפלד אין שלג. נוצצים כחלפים. והנה מזדעזעים, נאנחים מהרגשת המשא הקרב ובא. בא והולך ה'מעלה עשן'. מרוב מהירות מוציא ניצוצות לכאן ולכאן. הנה עומד ולרגע הרגעה בנדנוד כל הקרונות, שזה מהם טעון סחורה וזה משא אדם. הממונה קופץ למטה: ״תחנה פלונית! כך וכך רגעים של עמידה!״ והנה שורק במשרוקית ומניף את הפנס שבידו ו'מעלה העשן' מתחיל נושם, כאילו הנשמה חוזרת לו במלואה, וכל הקרונות באים אחריו בגלגול והוא מצפצף בקולי קולות. היו כל החסידים תמהים ומשתאים. "פלאי פלאים!" אמר מקורב אחד, "מעכשיו תהיה לכל אדם קפיצת־הדרך!". קפץ מקורב שני ונתכעס: "קפיצת־הדרך? יש לו, לשטן, חלק באותה ברכה!". אמר הרבי בעיניים דולקות: "חידוש גדול למדתי כאן – בכוח הרוח נמשכים הרבה קרים אחרי בוער אחד, המתלהב כרשפי שלהבת יה!".

201

יוחנן טווערסקי

ָא פשייד

ַא ווערטל פֿון רבי נחמן ברַאסלַאווער: "ַאלע זָאגן ַאז ס'דָא עולם הזה און עולם-הבא... מעגליך ַאז עולם הזה איז ניטָא בכלל".

אין אונדזער דור, אין דור פֿון אומקום און שיכחה, דהיינו: פֿון פַֿארפֿרעמדקייט צום זעלבסטאייגנשַאפֿט, מַאכט זיך ַאז ס'דַאכט זיך מיר – ַאז טריסק איז ניט מער ווי ַא חלום. ניין, מיט מיַין גַאנץ דערוויַיטערן זיך פֿונעם שטעטל, לעבט עס טיף אינעווייניק אין מיר. און אין די הערצער פֿון צענדליקער טויזנטער. דער עלטער-זיידע, דער טריסקער מגיד – ַאן הָאריקער שטריַימל, געדיכטע ברעמען, ַא בולטע, הערשערישע נָאז, ַא קלין פֿון ַא בָארד – ניט מיט זיַין פריווַאטן נָאמען הָאט ער אופֿגעבליצט פַֿאר ַא סך, נָאר, ווי דער שטייגער אין יענע ציַיטן, מיטן נָאמען פֿון זיַין ספר "מגן אברהם". אין איינע פֿון זיַינע תורות-זָאגן הָאט ער ַאזוי געזָאגט: "שבת איז אין סוד פֿון אמת און שלום. אפילו ַאן עם-הארץ הָאט מורא ליגן זָאגן אום שבת... און וויַיל, ווען ַא מענטש וועט מקדש זיַין זיך ַאליין... וועט גָאט פֿון אברהם זיַין אים ביַיהילפֿיק, ווי ס'איז ָאנגעדיַיטעט אין 'אמת' – ראשי-תיבות: תתברך מברכת אברהם" (זָאלסט געבענטשט ווערן פֿון אברהמ'ס ברכה).

טריסק, וועלכע דערמָאנט זיך מיר איצט, איז געבליבן ווי ַא נשמה ָאן ַא גוף. קולות פֿון ווערטלען זיך. איבערווערטלען זיך פֿון שׂינאה, ליצנות און קינאה. ָאבער די קולות הָאבן איצט ניט קיין ווידער-קול אין הַארצן. איצט זע איך: ביַיטשן שטערן אין טיַיך טוריַא. פֿון דער ָאזיערע ביַים סוף תחום פֿון "הויף" דערטרָאגט זיך ַא פֿיַיכטער ריח פֿון לעפעכע. און ַא מָאל דערציילן זשַאבעס דָארט אונטן ווָאס ס'טוט זיך פֿון אויבן. אין גרויסן בית-מדרש איז שטַארק ליכטיק און חסידים פֿון ַאלע עקן ווָאלין און פוילן. כ'הער תורות געבויט אויף חריפות'דיקע גימטריאות, אויף ראשי-תיבות און סופ'ן תיבות:

– בראשי'ת בר'א אלקי'ם, סופן פֿון די תיבות: אמת. – אין סוף איז בגימטריא אדון עולם.

כ'הער ניגונים פֿון שמחה. ניגונים פֿון דביקות. שבת און יומטוב זענען ַא נצחון אויף די כוחות פֿון רוגזה אויף דער וועלט. זיי זענען דָאס צענעמען די ציַיט, ס'הייסט די גרעניצן. דָאס ַאוועקנעמען ַאלע דאגות. פונקט ווי טשערנָאבל הָאט ַארויסגעגעבן ַא פָאטער צו ַא גרויסער דינַאסטיע, איז אויך טריסק געווָארן ַא מוטער צו עטליכע ניַיע הויפֿן: קָאוועל, לובלין, זשוריק, ווַארשע. כ'געדענק די שלש-סעודות אין טַאטנס "הויף". זיַין זָאגן גַאנץ "תחנוּן" יעדן מָאנטיק און דָאנערשטיק איבערגייענדיק פַֿאר דער תיבה. כ'זע אים טַאנצן מיט ַא ספר-תורה אין זיַינע ָארעמס בעת די הקפות, און די חסידים פלאסקען מיט די הענט – ניט מיט די שפיצן פֿינגער,אויף יוצא זיַין. ס'איז דָא ַאן ָאנשטעקן זיך פֿון געפֿילן, פֿון דביקות. זיי זינגען און קוקן זיך ַאיין אין אים, ווי ער טַאנצט לכבוד דער תורה מיט ַא צעברָאכן הַארץ און ַא פֿרייליכקייט אויף דער נשמה. ַא לע, ַא לע פֿ ַא רמָא גן אין זיך איצט ַא פֿ ַא רשטַא רקונג פֿ ון יסוד פֿ ון פֿ יַיער ווָא ס אין דער נשמה. טויכער ווערן ַא מָאל פַֿארשיכורט פֿון ים-טיפֿענישן. אין טריסק און אין אירע ָאנגעשלָאסענע הויפֿן איז מען געווען שיכור פֿון טיפֿענישן, און אפשר שיכור פֿון ַא הויכעניש ווָאס איז פַֿארבָארגן פֿון זיי ַאליין. מיט ַא ציַיט צוריק הָאב איך געזען איינע פֿון די לעצטע בילדער פֿון פֿעטער פֿון זשוריק, ווי ער גייט צו

202

יוחנן טברסקי

פרידה

אמרה של רבי נחמן מברסלב: "הכול אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא... ייתכן שאין עולם הזה כלל". בדורנו, דור השואה והשכחה, כלומר ההתנכרות אל העצמיות, יש שנדמה לי – טריסק אינה אלא חלום. לא, עם כל ריחוקי ממנה עוד היא חיה בתוך תוכי ובנפשם של רבבות.

סבא רבא, המגיד מטריסק – כובע־שער, גבות עבותות, אף שולט, בולט וטריז של זקן – לא בשמו הפרטי הובהק לרבים, אלא כמנהג הימים ההם, בשם ספרו: 'מגן אברהם'. באחת מתורותיו אמר: "שבת היא בסוד אמת ושלום. אפילו עם־הארץ ירא לשקר בשבת... ועל־ידי שיקדש האדם את עצמו... יהיה אלוהי אברהם בעזרו כמרוכז ב'אמת' – ראשי־תיבות: 'תתברך 'מברכת 'אברהם".

טריסק, הזכורה לי עכשיו, כשנשארה רוח בלי גוף, כולה שבת וחג. ידעתי גם ידעתי: היו גם ימות חול. היו גם מריבות. קולות שיש בהם חידוד. חידוד של שנאה, של לצון וקנאה. אולם קולות אלה, אין להם עכשיו בת־קול בלב. עכשיו אני רואה: שרביטי־כוכבים בטוריה הנהר. מהאגם שבקצה תחומה של ה'חצר' עולה ריח טחוב של סוּף. ויש שצפרדעים מספרות שם למעלה מה שלמטה. בבית־המדרש הגדול אור רב וחסידים מכל קצות ווהלין ופולין. שומע אני תורות הבנויות על גימטריות חריפות, על ראשי־תיבות וסופי־תיבות:

"'בראשי'ת בר'א אלקי'ם' סופי־תיבות אמת". "אין סוף בגימטריה אדון עולם".

שומע אני ניגוני שמחה, ניגוני דבקות. שבת וחג הם ניצחון על כוחות הרוגז שבעולם, הם סילוק הזמן, כלומר הגבולות. סילוק כל הדאגות.

כשם שצ'רנוביל בנתה אב לשושלת גדולה, נעשתה גם טריסק אם לכמה וכמה חצרות חדשות: קובל, לובלין, ז'וריק, ורשה. זוכר אני את הסעודה השלישית ב'חצר' אבא. אמירת 'תחנון' מלא שלו בימים שני וחמישי בעברו לפני התיבה. אני רואהו רוקד עם ספר־תורה בזרועותיו בשעת ההקפות, והחסידים מוחאים כף – לא בקצות אצבעותיהם כיוצאים ידי חובתם. יש הידבקות של רגשות, גם של דבקות. הם מזמרים ומסתכלים בו, כשהוא מרקד לכבוד התורה מתוך שברון לב ושמחת נפש. כולם, כולם, יש בהם עכשיו מתגבורת יסוד האש שבנפש.

לאמודאים יש שכרון־מעמקים. בטריסק ובחצרות בנותיה היו שיכורי־מעמקים, ואולי שיכורי איזה גובה נעלם מהם.

לפני זמן ראיתי אחת התמונות האחרונות של הדוד מז'וריק, כשהוא הולך ל'תשליך'. השטריימל שלו נתגבה כלפי מעלה ונראה מצחו הגדול. אדרתו פתוחה ונראה הקיטל שלו החגור חגורה לבנה. בזקנו זרקה השיבה. כמה נשתנה מאז ראיתיו בילדותי! לידו פוסע אברך גבוה, חיוור. מחזיק בשתי ידיו את

203

"תשליך". זיַין שטריַימל איז געווען פַֿאררוקט אויף ַארויף און ס'הָאט זיך ַארויסגעזען זיַין גרויסער שטערן. זיַין מַאנטל איז געווען אויפֿגעשפיליעט און ס'הָאט ַארויסגעקוקט זיַין קיטל ַארומגעגַארטלט מיט ַא וויַיסן גַארטל. זיַין בָארד הָאט געגרויט. אוי הָאט ער זיך געענדערט, זינט כ'הָאב אים געזען אין מיַין קינדהייט! נעבן אים שפריַיזט ַאן הויכער ייִנגערמַאן, ַא בלַאסער. ער הַאלט צו מיט זיַינע ביידע הענט זיַין אויפֿגעשטעלטן קרַאגן (קַאלט, וויַיזט אויס) און זינגט. ַאן איַילעניש און לויפֿעניש פֿון קינדער. אוי, יענע נַאיִווע ווַארימע משה'לעך-שלמה'לעך ווָאס זענען ניטָא מער! ַא סך פֿון זיי שטייען צו צום ניגון און פליעסקען מיט די הענטלעך, וויַיל ווָאס איז ַא ניגון אויב ניט הַארציקע התפעלות? דָאס גַאנצע שטעטל גייט נָאך נָאכן פֿעטער.

און נָאך איין בילד איז פַֿארבליבן פֿון זשוריק. די לעצטע שבלעצטע: ַא גרויסער הויף, פֿול מיט שטיינער. ייִדן שטייען מיט די פנימער צום מויער און זייערע הענט זענען פַֿארריסן ַארויף. דַאכט זיך, זיי טוען תפילה טון. די לעצטע תפילה. צו דען וועט ניט געשען קיין נס? ַא טונקעלע, לעבעדיקע מַאסע פֿון ַאלט און ייִנג, מענער, קינדער, פֿרויען... ניין. דער נס איז ניט געשעען. ס'הָאט זיך דערטרָאגן דער גורלדיקער בַאפֿעל: – פֿ ויער!

און דער טַאטע... ווָאס זענען געווען זיַינע לעצטע ווערטער? לעצטע ווערטער זענען ָאפֿטמָאל דער תמצית פֿון נשמה און כמו ַא צוואה. איז געווען ַא געלע לַאטע אויף זיַינע קליידער, צי איז ער געווען איַינגעהילט אין ַא טלית? און וווּ הָאט ער צוגעמַאכט זיַינע אויגן אויף אייביק? מ'דערציילט, ווען ער הָאט געהערט ַאז טריסק איז חרב געווָארן – ס'זענען דָארט כמעט ניט פַֿארבליבן קיין ייִדן, ניט קיין המשך, ניט קיין מצוה און ניט קיין רעשטל פֿון ַא מצוה – הָאט ער בַאשלָאסן פַֿארלָאזן ווַארשע און זיך צוריקקערן אין זיַין געבוירנשטעטל און איז דָארט אומגעקומען מיט די לעצטע שבלעצטע.

כ'ווייס ניט אויף וויפֿיל ס'דָא דערין אמת. ָאבער איינס ווייס איך: ַאלע זיַינע יָארן הָאט ער ָאפגעהיט די ליכט, ָאפגעהיט מיט גלי און מיט מסירות – און אפשר איז'ס געווען איינע פֿון די סיבות פֿונעם ריס אין זיַין פַֿאמיליע, וויַיל ס'הָאבן אויפֿגעווַאכט אין איר שטרעבונגען צו ַאנדערע הָאריזָאנטן, צו ַאנדערע ווערטן.

– טַאטע, טַאטע! מצבות – פֿרויען וויינען איבער זיי, און ס'זענען דָא פֿרויען ווָאס קושן זיי, ווי זיי ווָאלטן געווען שטיינער פֿון ַא מזבח. צי הָאסטו זוכה געווען צו ַא מצבה? צי הָאט עמיצער ַארָאפגעלָאזט ַא טרער אויף דיין קבר?

ייִדיש, פֿון כתב-יד: נתן ליבנה

204

צווארונו הזקוף (קר כנראה) ומזמר. איצה וריצה של תינוקות. הו, אותם משה'לך, שלמה'לך תמימים וחמימים שאינם עוד! רבים מהם מצטרפים לניגון ומוחאים כף. אין ניגון אלא התפעלות הלב. כל העיירה נגררת אחרי הדוד.

ונשתמרה גם תמונה אחרת מז'וריק, אחרונה שבאחרונות: חצר גדולה, הזרועה אבנים. יהודים עומדים ופניהם אל החומה וידיהם מורמות למעלה. דומה, הם עומדים באיזו תפילה, תפילה אחרונה. האמנם לא יתרחש נס? המון כהה, חי, של זקנים וצעירים, גברים, ילדים ונשים... לא, הנס לא נתרחש. נשמעה המילה הרת־הגורל:

"פויער!" (אש!) ואבא... מה היו המילים האחרונות בפיו? הרי במילים אחרונות יש פעמים מיצוי הנפש ומעין צוואה. וההיה אז טלאי צהוב על בגדו או מעוטף היה בטלית? והיכן עצם עיניו לנצח? סיפרו לי שכאשר שמע שטריסק נחרבה, שלא נשארו בה כמעט יהודים, לא המשך, לא מצווה ולא שיורי מצווה, החליט לעזוב את ורשה ולשוב לעיירת מוצאו, והוא מת עם אחרוני אחרוניה.

איני יודע אם זו עדות־אמת, אולם יודע אני גם יודע: כל ימיו שמר על הנר, שמר בלהט ובקנאות – ואולי הייתה זו אחת הסיבות של הקרע במשפחתו, כי נתעוררו בה שאיפות לאופקים אחרים, לערכים חדשים. "אבא, אבא!" מצבות, נשים בוכות עליהן ויש מנשקות אותן כאילו אבני פולחן הן. הזכית אתה למצבה? ההוריד מישהו דמעה על קברך?

האדמו"ר דוד אהרון טברסקי מז'ֹוריק (נרצח בשואה) עם מלווים בדרך ל'תשליך'.

205

ז. וויַינפער

ביַים רבי'ן ר' יעקב לייבעניו אין יחוד-שטיבל

משה איז ניט ַאהיים געגַאנגען גליַיך נָאכן דַאווענען, נָאר געשטַאנען און געקוקט, ווי דער גרויסער עולם ייִדן, סיַי היימישע און סיַי ָאנגעקומענע פֿון דער פֿרעמד, ציט זיך פַאמעלעך, ניט געאיַילט, מיט די צענויפֿגעלייגטע טליתים פַֿארביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד שטיבל, און ער, רב יעקב לייבעניו, אין גַאנצן איַינגעוויקלט אין וויַיסן, ענטפֿערט יעדן פַֿארביַיגייער אויף זיַין "גוט יום-טוב" און לייגט דערביַי צו:

– ַא חתימה טובה, ַא גמר חתימה טובה. די לופֿט פֿונעם בית-מדרש איז געווען ָאנגעפֿילט מיטן ריח פֿון די ָאפגעשלָאגענע הושענא בלעטלעך און דעם ציטער פֿון דעם רבין רב יעקב לייבעניוס "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני", און ער, דער זיבעצניָאריקער, ווָאס הָאט שוין געהַאט איבערגעלייענט ליליענבלומס "חטאת נעורים", פֿיַיערבערגס "לאן", הלל צייטלינס "דָאס פרָאבלעם פֿון גוטס און שלעכטס" און נָאך ַאזעלכע ביכער און ביכלעך, איז געשטַאנען אין זיַין ווינקל און זיך שטַארק געוווּנדערט, הלמאי ער הָאט ַאזַא הנאה פֿון רב יעקב לייבעניוס "הלל", פֿון דער דערהויבנקייט ביַי די מתפללים און פֿון דעם ריח פֿון די הושענא-בלעטלעך. ער הָאט זיך אויך זייער שטַארק געוווּנדערט, הלמאי ער שטייט צוגעשמידט צום ָארט און קָאן נישט ָאפריַיסן די אויגן פֿון דער חמימה ביַי די חסידים, ווָאס ציען זיך פַֿארביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד-שטיבל און פֿון אים ַאליין, רב יעקב לייבעניון, ווָאס שטייט איַינגעהילט אין זיַין קיטל און טלית, ווָאס זענען בַאזילבערט מיט די עטרות, און פֿון דער זילבערנער יַארמולקע אויף זיַין קָאפ.

ער איז געשטַאנען און זיך שטַארק געוווּנדערט און מיט דעם זעלבן וווּנדער זיך געפֿרעגט: – איז ווָאס זשע איז מיט די ַאלע ניַיע געדַאנקען, ווָאס די ביכער גיבן מיר?

פלוצלינג איז ער אויפֿגעוועקט געווָארן פֿון זיַין טיפֿער פַֿארטרַאכטעניש. ער הָאט דערפֿילט ַא שווערע הַאנט אויף זיַין ַאקסל און זיך אומגעקערט. לעבן אים איז געשטַאנען דער גבאי רב מָאטל בערקעס מיט דעם גרויסן סַאמעטענעם היטל, ווָאס איז געלעגן אויף זיַין מַאסיוון גרויען קָאפ, ווי ַאן איבערגעקערטע דייזשע:

– תכשיט, וועסט מיט מיר ַאריַינגיין צום רבין אין יחוד-שטיבל, – הָאט ער פֿעסט געזָאגט. – צום רבין?

– יָא, צום רבין, – הָאט ער איבערגעחזרט, און דָאס קול ביַי אים איז געווען ַאזוי פֿעסט, ַאז ס'הָאט קלָאר געמַאכט, וועגן ָאפזָאגן קָאן גָאר קיין רייד נישט זיַין.

דער עולם ביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד-שטיבל הָאט שוין געהַאלטן ביַים סוף, און ער, דער זיבעצניעריקער, הָאט אונטערן שַארפֿן, ווַאכזַאמען בליק פֿון רב מָאטל בערקעס, געמַאכט ַא בַאוועגונג צו גיין אין דער ריכטונג פֿון דעם פַֿארביַיגייענדיקן עולם, ָאבער רב מָאטל בערקעס הָאט אים ָאפגעשטעלט: – ניין, ניין, אין דער ַאנדערער זיַיט, – און ער הָאט זיך געלָאזט מיט דער ַאנדערער זיַיט, ווָאס הָאט געפֿירט דורך ַא טונקעלן קָארידָאר צו ַאן ַאנדער ַאריַינגַאנג אינעם יחוד-שטיבל ַאריַין.

ער איז געגַאנגען פָֿארויס אין דער טונקלקייט, פֿילנדיק הינטער זיך רב מָאטל בערקעס שווערן גוף, ווָאס הָאט ַאלע וויַיל ַארויסגעלָאזט פֿון זיך ַא געדיכטן כריפ.

צווישן די גבאים איז רב מָאטל בערקעס געווען מער משרת ווי ַא גבאי, און אויב מ'הָאט דָאך בַאצויגן זיך

206

ז' ויינפר

בחדר הייחוד של ר' יעקב לייב'ניו

משה לא הלך הביתה מיד לאחר התפילה, אלא עמד והסתכל בהמון היהודים המקומיים והזרים. טליתותיהם היו מקופלות והם השתרכו להם באטיות,

ללא חיפזון, לפני הדלת הפתוחה של חדר הייחוד. שם רב יעקב לייב'ניו, עטוף כולו בלבן, עונה לכל מי שעובר, מברכו בברכת 'חג שמח' ומוסיף:

"חתימה טובה, גמר חתימה טובה". -

בית־המדרש התמלא בריח העלים החבוטים של הושענארבה והאוויר נע ברטט תפילתו של הרבי, רב לייב'ניו: "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". והוא,

בן השבע־עשרה, שכבר קרא את 'חטאת נעורים' ללילינבלום, את 'לאן' לפיירברג, את 'בעיית הטוב והרע' להלל צייטלין ועוד ספרים וספרונים כגון

אלה, עמד לו בפינה והשתומם מאוד. הוא לא הבין מדוע הוא כה נהנה מן ה'הלל' של רב יעקב לייב'ניו, מן ההתעלות של המתפללים ומריחם של עלי

האדמו"ר יעקב לייב'ניו -

ההושענארבה. הוא גם תמה על עמידתו הנטועה במקומה ועל כך שאינו ּטברסקי

יכול להתיק את מבטו מן האווירה החמימה, שמשרים החסידים ההולכים מטריסק־הורבישוב ונמשכים אל עבר הדלת הפתוחה של חדר הייחוד ואל עבר רב לייב'ניו בעצמו,

העומד חבוש כיפה כסופה ועטוף במעיל לבן ובטלית המקושטים בעטרות כסף.

כך עמד לו משתומם, ובהשתוממותו הגדולה שאל את עצמו: "אז מה עם כל המחשבות החדשות שהספרים מעוררים בי?"

לפתע התעורר מהמחשבות העמוקות. הוא חש ביד כבדה על כתפו וסב לאחור. לידו עמד הגבאי, רב מוט'ל ברקס. על ראשו הגדול והאפור של הגבאי היה מונח כובע משי גדול, שנראה כקערה הפוכה: "'תכשיט', הרוצה אתה להיכנס עמי לרבי בחדר הייחוד?" שאל בקול תקיף,

"לרבי?" "כן, לרבי" חזר על הצעתו בקול כה תקיף, שהיה זה ברור שסירוב אינו בא בחשבון כלל. ההמון, שניצב ליד דלתו הפתוחה של חדר הייחוד, כבר היה קרוב לסוף ההמתנה, והוא, בן השבע־עשרה, החל ללכת לכיוון ההמון החולף, כשרב מוט'ל ברקס עוקב אחריו במבטו החריף והמשגיח. אך רב מוט'ל ברקס עצר בעדו:

"לא, לא, לצד השני". הוא הניח לו שיובילו לצד השני, הצד שהוביל דרך מסדרון חשוך לכניסה אחרת של חדר הייחוד. הוא הלך ראשון בחשכה והרגיש מאחוריו את גופו הכבד של רב מוט'ל ברקס, אשר מפעם לפעם הוציא מפיו קול צורם.

מבין הגבאים, רב מוט'ל ברקס היה יותר משרת מגבאי. אמנם נהגו בו כבוד ודרך־ארץ כפי שמתייחסים לגבאי, אבל היה זה בעיקר מתוך הפחד שהטיל מראהו החיצוני ולא משום סיבה אחרת. הוא היה שומר־ הראש של הרבי ונכח תמיד בקרבתו. הוא היה זה שהפשיט את הרבי ממלבושיו, גם בחוץ וגם בפנים. הוא נהג ללוות את הרבי בצרכיו היום־יומיים ובוודאי נהג ללוותו למקווה. ליד השולחן היה הוא זה שחתך את החלה לאחר ברכת 'המוציא'. כך היה גם לגבי הדגים, הבשר ומזיגת היין לכוס. היה זה הוא שבתום

207

צון אים מיט דעם דרך-ארץ ווי צו ַא גבאי, איז עס געווען גיכער אויס פחד פַֿאר זיַין מעכטיקן אויסזען, ווי פַֿאר עפעס ַאנדערש. ער איז געווען דער ליַיבוועכטער פֿונעם רבינס פערזָאן און איז שטענדיק געווען אין זיַין נָאענטקייט. ער איז געווען דער, ווָאס פֿלעגט אויסטָאן דעם רבין די מלבושים, סיַי אין דער עפֿנטלעכקייט און סיַי פַֿארמַאכט. ער פֿלעגט בַאגלייטן דעם רבין אין זיַינע טָאגטעגלעכע געברויכן און אוודאי אין דער מקווה ַאריַין. ביַים טיש פֿלעגט ער צעשניַידן די חלה נָאכן מַאכן די "המוציא", ַאזוי די פֿיש, דָאס פֿלייש, ָאנגיסן פַֿאר אים דעם בעכער מיט וויַין, און עס איז געווען ער, ווָאס פֿלעגט דערנָאך אויסטיילן די שיריַים, ברומענדיק דערביַי מיט זיַין מעכטיק קול מע זָאל הָאבן דרך-ארץ און נישט כַאפן. מיט זיַין אויסזען איז ער געווען דורכויס חומר, אפילו זיַינע פאות און בָארד ַארום זיַין רויט-פֿליישיק פנים זענען געווען חומרדיק. סע הָאט געשלָאגן מיט גופישער גבורה פֿון זיַין יעדן ריר און קער. – ַאז מָאטל בערקעס דערלַאנגט ַא פַאטש, ווערט פֿונעם געפַאטשטן ַא פלעצל,– פֿלעגט מען זָאגן, און דערביַי איז געקומען ַא מעשה וועגן איינעם ַא מחוצף, ווָאס הָאט געווַאגט זָאגן עפעס דעם רבין. – מ'הָאט דָאך געדַארפֿט בַאלד ברענגען סרָאלקע רופא צו דעם מחוצף, – הָאט ַאן ַאנדערער דערציילט. און ָאט איז ער אין דעם טונקעלן קָארידָאר, און הינטער אים איז דער זעלבער רב מָאטל בערקעס, ווָאס ַאז ער גיט ַא פַאטש, ווערט פֿון דיר ַאש און פָארך, ַא פלעצל.

משה הָאט זיך דערמָאנט, ווי צופֿרידן ער איז געווען, ווען ס'הָאט זיך ענדלעך געעפֿנט די טיר, און ער הָאט זיך שוין געפֿונען אין יחוד-שטיבל. די טיר צום בית-מדרש איז שוין געווען צוגעמַאכט, און דער רבי רב לייבעניו איז שוין געזעסן, ווי זיַין שטייגער איז געווען נָאכן דַאווענען, אויף דעם ברייטן גרין-סַאמעטענעם שטול, דער קָאפ פַֿארווָארפֿן הינטער זיך אויפֿן ָאנשפַאר. די אויגן זענען געווען ביַי אים צוגעמַאכט, און די מיט גָאלד גערַאמטע ברילן – אויפֿן שטערן.

משה הָאט זיך געזען שטיין ַא שוויַיגנדיקן פַֿאר דעם רבין און נישט אויפֿגעהערט צו פֿילן הינטער זיך די מעכטיקע פֿיגור פֿון רב מָאטל בערקעס און ַא צָאל פֿון די געהויבענע און זייער חשובע חסידים, ווָאס זענען געשטַאנען, ווי פַֿארגליווערטע, מיט די הענט אין די גַארטלען. דורך די צוויי גרויסע פֿענצטער הָאט ַאריַינגעקוקט די הַארבסטיקע זון, ווָאס כָאטש זי איז שוין געווען קיל, הָאט זי דָאך געשיַינט מיט געשיַיערטן גָאלד. דער הימל, ווָאס הָאט זיך געזען דורך די פֿענצטער, איז געווען בַאדעקט מיט שטיקער ָאפגעריסענע וויַיסגרויע ווָאלקנס, ווָאס זענען געהַאנגען ַאזעלכע שוויַיגנדיקע און פֿארטרַאכטע, ווי זיי ווָאלטן געווען פַֿארנומען מיט אויפֿכַאפן די רעיונות פֿונעם דרימלענדיקן צדיק. ס'הָאט זיך אויך געזען דָאס גלַאנציקע ווַאסער פֿונעם טיַיך און ַא שטיק פֿון דער גָאלד-גרינער לָאנקע אויף יענער זיַיט טיַיך. אוודאי הָאט דָאס נישט געדויערט זייער לַאנג, ָאבער די רגעס הָאבן זיך געצויגן, ווי שעהען, ביז רב יעקב לייבעניו הָאט צעעפֿנט זיַינע אויגן. ָאבער ווען ער הָאט זיי צעעפֿנט, הָאט דָאס סיַי-ווי געגעבן דעם איַינדרוק, ַאז זיי זעען נישט די ַארומיקייט. ַא וויַיל הָאבן זיי געקוקט פַֿאר זיך, בשעת זיַינע וויַיסע פֿינגער הָאבן אינסטינקטיוו צעעפֿנט דָאס גָאלדענע טַאבַאק-פושקעלע, ָאנגענומען ַא ביסעלע און צוגעטרָאגן צו זיַינע נָא זלעכער.

– רבי, ער איז דָא,– הָאט רב מָאטל בערקעס, זיך צובייגנדיק, געזָאגט מיט ַא שטילן כריפ. ָאבער דער רבי הָאט אויך דעמלט נישט דערהערט. ַאפנים צופֿיל געווען פַֿארטרָאגן ערגעץ ַאנדערש, און רב מָאטל בערקעס הָאט איבערגעחזרט נָאך ַא מָאל:

– רבי, איך הָאב אים געברַאכט צו איַיך. – הַא? – הָאט דער רבי ענדלעך בַאוויליקט ַארויסצוברומען, און רב מָאטל בערקעס הָאט זיך נָאך נעענטער צוגעבויגן צון אים:

– איך הָאב געברַאכט דעם תכשיט, אליהוס תכשיט. משה הָאט זיך דערמָאנט אין דעם ציטער, ווָאס ער הָאט דערפֿילט, ווען ער הָאט דערזען דעם רבינס

208

הסעודה חילק את השיירים כשהוא נוהם בקולו הסמכותי, שאנשים ינהגו דרך־ארץ ולא יחטפו. במראהו היה כולו חומר, אפילו פאותיו וזקנו שעיטרו את פניו האדומות הבשרניות היו חומר. כל אחת מתנועותיו שידרה חוסן גופני.

"כשמוט'ל ברקס מנחית מכה, הופך המוכה לקציצה", כך נהגו לומר. פעם אחת צץ לו סיפור על חצוף אחד שהעז לומר משהו לרבי. "אותו החצוף, צריך היה להבהיל מיד את שׂרול'קה הרופא", סיפר מישהו אחר. והנה הוא בפרוזדור החשוך, ומאחוריו אותו מוט'ל ברקס, שכשמנחית הוא מכה, אתה הופך לעפר ואפר, לקציצה.

משה נזכר עד כמה הוקל לו כשסוף־סוף נפתחה הדלת והוא הגיע לחדר הייחוד. הדלת לבית־המדרש כבר הייתה סגורה, והרבי רב לייב'ניו כבר ישב כמנהגו לאחר התפילה על הכורסה הרחבה עם ריפוד המשי הירוק, כשראשו נשען לאחור על המשענת. עיניו היו עצומות ועל מצחו – משקפיים בעלי מסגרת זהב. משה עמד שותק לפני הרבי ולא הפסיק להרגיש מאחוריו את דמותו הכל־יכולה של רב מוט'ל ברקס. יחד עם מוט'ל עמדו שם גם מספר חסידים חשובים ורמי־מעלה, אף הם כמוהו מאובנים וידיהם בתוך האבנטים. שמש הסתיו הסתננה פנימה דרך שני החלונות הגדולים. השמש כבר הייתה קרירה, אך בכל־ זאת זהרה בזהב בוהק. השמים שניבטו מבעד לחלונות היו מכוסים בפיסות עננים אפורים־לבנים, תלויים מעל, שותקים ומהורהרים. נדמה היה שהיו שקועים בהבנת הרעיונות של הצדיק המנמנם. גם מי הנהר הנוצצים נגלו להם, כמו גם כר הדשא הירוק־המוזהב המשתרע מעברו השני של הנהר.

כנראה לא ארך מעמד זה זמן רב, אך עד שרב יעקב לייב'ניו פקח את עיניו נדמו רגעים אלה כשעות. וכשפקח הוא את עיניו, נדמה היה שהן אינן רואות את הסובב אותן. לזמן־מה הן הסתכלו כאילו לתוך עצמן. הוא פתח באצבעותיו הלבנות את קופסת הטבק המוזהבת, נטל מעט טבק וקרבהו לנחירי אפו. "רבי, הוא פה", התכופף רב מוט'ל ברקס ואמר בקול צורמני ונמוך.

אבל גם אז לא שמע הרבי. כנראה היה שקוע עמוק מדי בדברים אחרים, ורב מוט'ל ברקס חזר שוב: "רבי, הבאתיו אליך".

"אה?" הואיל לבסוף הרבי לנהום, ורב מוט'ל ברקס התקרב והתכופף לעברו:

"הבאתי את ה'תכשיט', את ה'תכשיט' של אליהו". משה נזכר ברעד שחש כשנח עליו מבטו של הרבי. היה זה כאילו חדרו להכרתו פתאום פאותיו הקצוצות, הכובע הלא־רבני שעל ראשו, שני דשי המשי שעל המעיל הגרמני שלו.

"של אליהו? אה?" שאל הרבי בשקט, ועיניו הפכו רכות רכות. משה עודנו זוכר עד היום את הרכות שנשקפה מעיניו של רב יעקב לייב'ניו. אבל אז הביט בהן כמבוהל עד מוות. ולפתע, הנה צצה לו עזרה בלתי צפויה. רב יעקב לייב'ניו הסיר באטיות את משקפי הזהב שלו ממצחו והרכיבן על גשר אפו, הריח בלא חיפזון מעט טבק מתוך הקופסה המוזהבת, וכשקירב את הטבק לאפו, שאל את משה בדרך ההלצה:

"אז, זאת אומרת, זה כלום, אה?" נימתו הייתה נימת זקן בעל ניסיון, השואל ילד תמים. ובחיוך של טוּב־לב על פניו המשיך ושאל: "אז לחלוטין שום־דבר באמת?"

משה בן השבע־עשרה הבין מן השאלות הללו, שהומטרו עליו כטיפות ראשית הגשם, שמישהו לחש לרבי שהוא, משה, קורא ספרים המביעים דברי כפירה, ועתה יהיה עליו לעשות את כל המאמצים כדי להתכחש לספרים הללו, שאם לא כן, רע ומר יהיה. הוא פתח את פיו ורצה לומר דבר־מה. אבל רב יעקב לייב'ניו המשיך לדבר, ועכשיו כבר דיבר יותר לעצמו מאשר אליו, ל'תכשיט' של אליהו.

"האם העולם הוא קדמון? האם בריאת העולם נעשתה מאליה? הכול, הכול שמסביבנו אינו אלא יש

209

בליקן אויף זיך. ס'איז געווען, ווי ער ווָאלט פלוצלינג בַאוווּסטזיניק געווָארן אויף די ָאפגעשניטענע פאות זיַינע: אויף דעם נישט-רבנישן קַאפעליושל זיַינעם אויפֿן קָאפ; אויף די צוויי זיַידענע לַאצעלעך פֿון זיַין דיַיטשמערישן סורדוטל.

– אליהוס, הַא? – הָאט דער רבי שטיל געפֿרעגט, און זיַינע אויגן זענען געווָארן ביז גָאר מילד. משה געדענקט נָאך איצט די מילדקייט פֿון רב יעקב לייבעניוס אויגן. ָאבער דעמָאלט הָאט ער זיך ָאנגעכַאפט אין ָאט דער מילדקייט, ווי ַאן איבערגעשרָאקענער, ווָאס דערזעט פלוצלינגע הילף. רב יעקב לייבעניו הָאט פַאמעלעך ַארונטערגעלָאזט די בַאגילדעטע ברילן פֿונעם שטערן צו זיַין נָאז, גענומען נישט געאיַילט ַא שמעק-טַאבַאק פֿונעם גָאלדענעם פושקעלע און, צוטרָאגנדיק צו דער נָאז, געפֿרעגט ביַי אים מיט ַא דינער מילדער הלצה:

– איז, הייסט עס, ַאז גָארנישט, הַא? ער הָא ט געפֿ רעגט ָא ט-די פֿ רַא גע מיטן טָא ן פֿ ון ַא ן עלטערן, ַא דערפֿ ַא רענעם, ביַי ַא יונג נַא איוו קינד און, שמייכלענדיק מיט ַא סך גוטסקייט אויפֿן פנים, וויַיטער געפֿרעגט:

– ָאבער טַאקע לחלוטין גָארנישט? פֿ ון ָא ט די פֿ רַא גן, ווָא ס הָא בן ווייך געקַא פעט אויף אים, ווי טרָא פנס פֿ ון ַא ן ָא נקומענדיקן רעגן, הָא ט ער, דער זיבעצניעריקער משה, בַאנומען, ַאז עמעצער הָאט צוגעשטעלט דעם רבין פַֿאר אים ַא בענקעלע, ַאז ער איז זיך עוסק אין ביכלעך, ווָאס שלָאגן פֿון זיך מיט כפירה, און ַאז ער מוז זיך איצט בַאמיען ָאפצולייקענען. ווָארן ַאז נישט, וועט זיַין שלעכט, ער הָאט געעפֿנט דָאס מויל און געווָאלט עפעס זָאגן. ָאבער רב יעקב לייבעניו הָאט וויַיטער גערעדט און איצט שוין מער צו זיך, ווי צון אים, אליהוס תכשיט. – די וועלט איז ַא קדמון? בריאת-העולם איז געקומען פֿון זיך ַאליין? ַאלץ, ַאלץ, ווָאס איז דָא ַארום אונדז, איז נישט מער ווי ַא יש מאין?

משה געדענקט, ווי ער הָאט זיך דעמלט צעציטערט פֿון רב יעקב לייבעניוס רייד. און עס איז מָאדנע, ווָאס ער ווָאלט איצט געקָאנט שווערן, ַאז דָאס דעמָלטיקע ציטערניש איז שוין נישט געווען דערפַֿאר, וויַיל הינטער אים הָאט געלויערט די גבורדיקע פֿיגור פֿון רב מָאטל בערקעס און דער ברום פֿון די חסידישע מיַילער ַארום אים, נָאר דָאס ציטערניש איז געווען פֿון דעם רבינס ווערטער.

און עס איז געווען דָאס ציטערניש פֿון רב יעקב לייבעניוס ווערטער, ווָאס הָאט זיך דערפֿילט אין זיַין אייגן קול, ווען ער הָאט אויפֿגעהויבן זיַינע אויגן צום רבין און געזָאגט מיט ַא שטיל געמורמל: – איך הָאב דָאס נישט געזָאגט, רבי.

ער הָאט עס ַא מורמל געטָאן און בשעת מעשה זיך ָאנגעגורט מיט פֿרישן כוח אויף וויַיטערדיקע רייד, ָאבער דָא הָאט ער דערהערט דעם רבינס אויפֿגעלויכטן קול:

– מָאטל, דו הערסט? סע איז דָאך שקר! ער הָאט דָאך ַאזוינס גָארנישט געזָאגט. דו הערסט, מָאטל, סע איז דָא ך שקר!

רב יעקב לייבעניו הָאט זיך מיט די ווערטער געווענדט צו מָאטל בערקעס און דערביַי ַא הייב געטָאן זיַינע הענט צום הימל, ווָאס הָאט זיך געזען דורך די פֿענצטער, און זיך נחתדיק צערעדט מיט ַאזוי פֿיל ווייכקייט אין זיַין קול.

– ווָאס הייסט ער וועט ַאזוינס זָאגן? – הָאט ער געפֿרעגט און, קוקנדיק צום הימל, גערעדט – ווָאס זשע ער הָאט, חלילה, קיין אויגן נישט און ער זעט נישט, ַאז סע איז מלוא כל הארץ כבודו!

ַא וויַיל איז ער געבליבן שטיל, ַאזוי שטיל, ווי דער כבוד פֿון דעם בורא-עולם ווָאלט ַאלץ און ַאלעמען בַאהערשט אינעם יחוד-שטיבל, און סע הָאט זיך געפֿילט, ווי נישט נָאר ער ַאליין איז זיך מתיחד מיט ָאט דעם כבוד, נָאר אויך ַאלץ און ַאלע, ווָאס זענען דָארט געווען. משה געדענקט, ווי ער איז דעמלט געשטַאנען ַא פַֿארגליווערטער, און אויפֿגעכַאפט הָאט ער זיך ערשט דעמָאלט ווען רב יעקב לייבעניו הָאט

210

מאין?" משה זוכר כיצד נרעד אז מדברי רב יעקב לייב'ניו. ומוזר הוא הדבר, והוא יכול להישבע על כך עכשיו, שהרעד לא נבע מדמותו החזקה של רב מוט'ל ברקס, שארבה לו מאחור, ולא מנהמת פיות החסידים שמסביבו. הרעד נבע מדברי הרבי.

והיה זה רטט מילותיו של רב יעקב לייב'ניו, אותו הרטט שהרגיש גם בקולו שלו כשהרים את עיניו לרבי ומלמל בשקט:

"לא אמרתי זאת, רבי". הוא מלמל, ובעת מלמולו גייס כוחות רעננים להמשך דבריו. אך לפתע שמע את קולו הרם של הרבי: "השומע אתה מוט'ל? הלוא זהו שקר! הרי בכלל לא אמר כדבר הזה. השומע אתה מוט'ל? הלוא זהו שקר!"

הוא מלמל משהו, פנה במלמולו למוט'ל ברקס והרים את ידיו השמימה. הידיים השתקפו מבעד לחלונות, וכשהמשיך לדבר, היה קולו מלא נחת ואורך־רוח.

"מה פירוש שיאמר דברים שכאלו?" שאל, הרים מבטו לשמים והמשיך: "האם חלילה אין לו עיניים, ואין הוא רואה שמלוא כל הארץ כבודו?"

הוא השתתק לזמן־מה. שתיקה גמורה, עד כי נדמה שכבודו של בורא עולם שלט בכל פינה בחדר הייחוד. הייתה הרגשה שלא הוא בלבד מתייחד עם הכבוד, אלא כל מי שהיו שם מתייחדים עמו. משה זוכר כיצד עמד קפוא ומאובן והתעורר רק כאשר רב יעקב לייב'ניו פנה אליו במישרין ושאלו את הקושיה השנייה: "נו, וחילול שבת בפרהסיה, אה?"

"חילול שבת בפרהסיה?" שאל את הרבי בקול רועד. "מספרים שסיגריה בשבת, אה?"

הקשיחות בקולו של רב יעקב לייב'ניו כבר נשמעה היטב בשאלתו זו. הוא שמח, כי פה יכול היה לענות את כל האמת:

"הלוא אינני מעשן, רבי". "אינך מעשן כלל?"

"לא, רבי, איני מעשן". "מוט'ל, השומע אתה? הלוא כלל אינו מעשן הוא!" הדהד קולו של הרבי בשמחת ניצחון. וכשהוא מקרב בשתי אצבעותיו מעט טבק לנחיריו, שינה את נימת דבריו לנימת כעס:

"מוט'ל, השומע אתה? הבחורצ'יק כלל אינו מעשן... אוי, מוט'ל, מוט'ל, סתם מעלילים עלילות על ילדים יהודים ישרי־דרך!"

קולו של רב לייב'ניו, שקודם נשמע קשוח ומעט כועס, התחלף שוב לנימה אבהית טובה. אט אט הרים את שתי ידיו, השאיר את קופסת הטבק המוזהבת בחיקו, ונאנח:

"אוי, אוי, להמציא שקרים שכאלה!" לפתע הניח את מבטו הרך על בן השבע־עשרה ואמר ברוך:

"נו, וקרקפתא דלא מניח תפילין, בוודאי ובוודאי שקר וכזב, לא כך, אה?" כך שאל, לא חיכה לתשובה והוסיף: "שהרי דבר כזה לא יעלה על הדעת. הרי דבר כזה דינו בפירוש כרת..." כאן הרים את עיניו לעברו של מוט'ל ברקס ואמר לו בשקט:

"מזוג יין לבנו היחיד של אליהו ותן לו פרוסת עוגה". רב מוט'ל ברקס התכופף לשולחן. על השולחן עמדו בקבוק מוכסף, גביעי כסף אחדים ומגש כסף גדול

211

זיך געווענדט צון אים דירעקט מיט דער צווייטער קשיה: – נו, און חלול-שבת בפרהסיה, הַא?

– חלול-שבת בפרהסיה? – הָאט ער געפֿרעגט מיט ציטערניש אין זיַין קול ביַים רבין. – מע דערציילט, ַאז ַא פַאפירָאסל אום שבת, הַא?

ביַי ָאט דער קשיה הָאט ער שוין געהערט ַא שטרענגקייט אין רב יעקב לייבעניוס קול און זיך דערפֿרייט, ווָאס אויף איר קָאן ער ענטפֿערן דעם גַאנצן אמת:

– איך רייכער דָאך נישט, רבי. – דו רייכערסט גָארנישט?

– ניין, רבי, איך רייכער נישט. – מָאטל, דו הערסט? ער רייכערט דָאך גָארנישט! – הָאט דעם רבינס קול אויפֿגעשלָאגן מיט טריומפֿירנדיקער פֿרייד און, צוטרָאגנדיק מיט צוויי פֿינגער ַא שמעק-טַאבַאק צו זיַינע נָאזלעכער, הָאט ער זיך צעבייזערט:

– מָאטל, דו הערסט? דָאס ייִנגל רייכערט גָארנישט און... אוי, מָאטל, מָאטל, מע טרַאכט אויס בלבולים אויף ערלעכע ייִדישע קינדער!

רב יעקב לייבעניוס קול, ווָאס הָאט פֿריער געקלונגען שטרענג און ַא ביסל בייזלעך, איז איבערגעגַאנגען אין ַא ווייכער טַאטישער גוטסקייט. ער הָאט פַאמעלעך אויפֿגעהויבן ביידע הענט, איבערלָאזנדיק דָאס גָאלדענע טַאבַאק-פושקעלע אויפֿן שויס,און ַא קרעכץ געטָאן:

– וויי, וויי, אויסטרַאכטן ַאזעלכע שקרים! פלוצלינג הָאט ער ָאנגעשטעלט זיַינע אויגן, ווָאס זענען איצט געווען ביז גָאר מילד, אויף דעם זיבעצניעריקן און ווייך געזָא גט:

– נו, און ַא קרקפתא דלא מניח תפילין איז דָאך אוודאי און אוודאי שקר וכזב, נישט אפשר, הַא? – ָאט ַאזוי הָאט ער געפֿרעגט און, נישט ווַארטנדיק אויף קיין ענטפֿער, מוסיף געווען – ווָארן סע קָאן דָאך נישט געמָאלט זיַין: סע קומט דָאך בפירוש כרת פַֿאר ָאט ַאזוינס...

דָא הָאט ער אויפֿגעהויבן די אויגן צו מָאטל בערקעס און שטיל געזָאגט צון אים: – גיס ָאן פַֿאר אליהוס בן-יחיד וויַין און גיב אים לייקעך.

רב מָאטל בערקעס הָאט זיך צוגעבויגן צום טיש, אויף וועלכן סע איז געשטַאנען ַא זילבערנע פֿלַאש, ַא צָאל זילבערנע בעכערלעך און ַא גרויסע זילבערנע טַאץ מיט ָאנגעשניטענעם הָאניק-לייקעך, הָאט ָאנגעגָאסן ַא בעכערל און צוגערוקט ַא שטיקל לייקעך.

– טרינק, אליהוס בן-יחיד, – הָאט רב יעקב לייבעניו ווייך און מילד געזָאגט צו אים, דער ציטערדיקן בחורל.

משה הָאט זיך דערמָאנט מיט ווָאס פַֿאר ַא ציטער ער הָאט געמַאכט די ברכה, ווי דָאס בעכערל הָאט זיך געטרייסלט צווישן זיַינע ליפן און מיט ווָאס פַֿאר ַאן אויפֿגעלויכטנקייט ס'הָאט געקלונגען דער אמן און דער לחיים סיַי פֿונעם רבינס מויל און סיַי פֿון די מיַילער ביַי די ַארומיקע חסידים.

סע איז געווען, ַאז ווען ער הָאט אויסגעטרונקען ַא הַאלבן כוס און אויסגעשטרעקט די הַאנט צום רבין אויף לחיים, הָאט רב לייבעניו ָאנגענומען די הַאנט און ווייך געזָאגט:

– לחיים, אליהוס בן-יחיד, – און צו די ַארומיקע מוסיף געווען – איך הָאב שוין איין מָאל געזָאגט, ַאז ער וועט מערצעשעם אויסווַאקסן ַאן ערלעכער ייִד.

דער זיבעצניָאריקער הָאט, ָאפטרינקענדיק נָאך ַא ביסעלע וויַין פֿונעם בעכער, ָאפגעביסן ַא שטיקעלע פֿונעם לייקעך און געזָאגט:

– ַא גוטן יום-טוב, רבי.

212

ועליו עוגת־דבש חתוכה לפרוסות. הוא מזג יין לתוך גביע קטן וקירב פרוסת עוגה. "שתה לך, בנו היחיד של אליהו", אמר רב יעקב לייב'ניו בנועם ועדנה לבחורצ'יק הרועד. משה נזכר כיצד התפלץ לבו כשבירך, כיצד רעד הגביע כשקירבו אל שפתיו ובאיזה זוהר הדהדו ה'אמן' וה'לחיים' שיצאו מפיותיהם של הרבי והחסידים שהיו במקום.

כשסיים לשתות חצי גביע והושיט את היד לרבי לכבוד ה'לחיים', תפס הרבי בידו ואמר ברוך: "לחיים לך, בנו היחיד של אליהו", ולסובבים אותו הוסיף: "כבר אמרתי פעם אחת שאם ירצה השם, הוא יגדל להיות יהודי הגון".

בן השבע־עשרה סיים לשתות, נגס בפרוסת העוגה ואמר: "חג שמח, רבי".

"חג שמח לך, בנו היחיד של אליהו", ענה רב לייב'ניו והוסיף: "גמר חתימה טובה". משה נזכר שכשפנה לעזוב, חש לפתע דקירה בצד. הייתה זו אצבעו העבה של מוט'ל ברקס. "פרחח!" באה צעקה בעקבות הדקירה.

והוא נזכר שמחדרו של הרבי אין יוצאים כך סתם. התעלם מהכאב החד שבצד והלך באטיות, בראש מורכן, כשגבו מופנה לעבר הדלת.

בחוץ, בדרכו הביתה, המשיך להרגיש בכאב בצד, אך מצב רוחו היה מלא אור – אור שהיה חזק יותר מאור השמש הסתווית, שזרחה למולו בזוהר ממורק.

במרכז: האדמו"ר מרדכי טברסקי מטריסק־קוזמיר, אחיו של ר' יעקב לייב'ניו

[משמאל אישה, שפניה טושטשו במכוון]

213

– ַא גוטן יום-טוב, אליהוס בן-יחיד, – הָאט רב לייבעניו געענטפֿערט און מוסיף געווען – ַא גמר חתימה טובה.

משה הָאט זיך דערמָאנט, ַאז ווען ער הָאט זיך אויסגעדרייט ַארויסצוגיין, הָאט ער פלוצלינג דערפֿילט ַא שַארפֿן שטורך פֿון רב מָאטל בערקעס גרָאבן פֿינגער אין דער זיַיט ַאריַין!

– שייגעץ! – איז געקומען פֿון רב מָאטלס מויל גליַיך נָאכן שטורכען, און ער הָאט זיך דערמָאנט, ַאז פֿונעם רבין גייט מען נישט ַארויס ָאט ַאזוי.

נישט קוקנדיק אויפֿן שַארפֿן ווייטיק אין דער זייט, הָאט ער זיך גליַיך אויסגעדרייט און מיט ַא פַֿארבויגענעם קָאפ צום רבין זיך געשַארט מיטן רוקן צו דער טיר.

אין דרויסן, אויפֿן וועג ַאהיים, הָאט ער נָאך ַאלץ געפֿילט דעם ווייטיק אין דער זיַיט, ָאבער אויפֿן געמיט איז אים געווען עפעס ַאזוי ליכטיק, נָאך ליכטיקער פֿון דער הַארבסטיקער זון, ווָאס הָאט אים ַאנטקעגן געשיַינט מיטן גלַאנץ פֿון געשיַיערט גָאלד.

הרב יצחק פרלמוטר, מורה ללימודי קודש, עם בנותיו ביילה (בימין) ושיינד'לה (בשמאל).

הרב יצחק, אשתו ציפורה (לבית ויינר) ובנותיהם ביילה וריקל נרצחו בשואה. הבת

שיינד'לה היגרה לארצות־הברית.

214

יהודה אליאוש

רבי הלל פינקלר, אדמו"ר בָראדֹושִיץ, עמד בקשר הדוק עם צדיקי דורו, בעיקר עם רבי אברהם מטריסק שהעריכו מאד. הוא גם ערך ביקור אישי אצל רבי אברהם בעיר מושבו טריסק.

על ביקורו בטריסק מסופר, כי נתכבד שם על־ידי אחד מעניי העיר לסעודה בליל־שבת. להפתעת הכול נענה רבי הלל להזמנה. בליל־שבת, אחרי התפילה הלך רבי הלל עם מלוויו לסעוד בבית העני. רבי הלל קידש על היין ובירך על הפת. דגים לא היו, כי למארח לא הייתה אפשרות לקנותם. במקום דגים הביא העני קערה גדולה, שהכילה מרק של כרוב חמוץ. כל המלווים הסתכלו על רבי הלל ותמהו מה יעשה בקערה זו, כי ידעו שמעולם לא טעם טעמו של כרוב. רבי הלל נראה מהרהר רגע. ראשו היה שעון על ידיו ופניו לא נראו. פתאום התנער מהרהוריו והחל אוכל את הכרוב בתיאבון לא רגיל אצלו. הקערה ממש רוקנה על־ידו, אפילו ל"שיירים" לא השאיר. היהודי המארח, שראה את תיאבונו של הצדיק ממאכל־עוני זה, פרץ בבכי מתוך שמחת אושר.

אחרי ברכת המזון אמר רבי הלל למקורביו־מלוויו: "מוטב לאכול תולעים מאשר לאכול אנשים..."

215

ש. קיַיזער

דעם רבינס הויף

ביַים צווייטן עק שטעטל, ַאנטקעגן דעם גלחס סָאד הינטער דער צערקווע, טיילוויַיז ָאפגעטיילט מיט געפַֿארבטע שטַאכעטן, געפֿינט זיך דעם רבינס הויף, ווי ַא מלוכה פַֿאר זיך ַאליין.

אויף ַא ברייטן פלַאץ לעבן גרינע לָאנקעס שטייען, ווי אין ַא צירקל, עטלעכע ַאלטע און ניַי-געפַֿארבטע געביַידעס, ַא שטַאל מיט פֿערד און קַארעטן, ַאן אייגענע בָאד, ַא שפיַיכלער מיט עסנווַארג, ַא גָארטן, ַא געווַאלדיק גרויסע סוכה און ַא ריזיקער בית-מדרש, ווָאס נעמט ַאריַין טויזנטער חסידים. ביַי דער ווַאנט, לינקס פֿון ארון-קודש, שטייען לַאנגע בענק, איינע איבער די ַאנדערע, ווי טרעפ, פַֿארשטעלן די גרויסע פֿענצטער, ביז העט ַארויף צו דער הויכער סטעליע, וועלכע איז בַאהַאנגען מיט מעשענע און קופערנע הענגליַיכטער און מיט פסחדיקע זעק ווייץ פַֿאר מצה-שמורה.

עס איז ַאן אומפַֿארגעסלעך פרַאכטפֿול בילד, ווען די בענק ווערן בַאזעצט מיט הונדערטער חסידים אין טליתים און קיטלען איַינגעהילטע, ימים-נוראים ביַים דַאווענען, ָאדער אין זייערע שווַארץ-ַאטלַאסענע קַאפָאטעס, ווען זיי קוקן ַארונטער וווּ דער רבי פרַאוועט טיש. זיי שטרעקן זייערע הענט פֿון די ברייטע ַארבל נָאך שיריים. די שיריים ווערן איבערגעגעבן פֿון איינעם צום ַאנדערן מיט די הוילע פֿינגער, ביז אר דערגרייכט צו די ווָאס זיצן סַאמע אויבן.

ַא גרויסער עולם פֿילט ָאן ס'בית-מדרש. אויסער די פֿרעמדע אורחים, קומען אויך שטָאטבַאלעבַאטים, שוין ָאפגעגעסענע, אויסגעשלָאפֿענע, צום רבינס טיש.

צענדליקער משרתים טרָאגן ס'עסן, ווָאס ווערט צוגעגרייט אין דער וויַיבערשער שול און דערלַאנגט דורך די קליינע פֿענצטערלעך; פֿריער אויף גרויסע טַאצן אין זילבערנע און בַאגילדעטע כלים צום רבין מיט די קינדער, ווָאס זיצן אויבנָאן און שיַינען ַארויס מיט זייער אויסגעאיידלטע פנימער, פאות און שטריַימלען און גלַאנציק-זיַידענע קַאפָאטעס. דערנָאך ווערט דָאס עסן דערלַאנגט דעם עולם, ווָאס זיצט אויסגעזעצט לויט ַא פלַאן: פֿריער, פַֿארשטייט זיך, קומען די חשובים, ווי רבנים, דיינים, שוחטים און גלַאט לומדים און גבירים. דערנָאך די פשוטע חסידים, ווָאס מע קָאן דערקענען נישט נָאר דורך דעם פלַאץ, ווָאס זיי פַֿארנעמען, נָאר אויך לויט זייער הלבשה. ווָאס נידעריקער צו דער טיר, ַאלץ ָאפגעטרָאגענער די קַאפָאטע, ַא לץ ָא פגעריבענער דָא ס סַא מעטענע היטל, ַא לץ דינער דער גַא רטל, ַא לץ קויטיקער די פֿ ַא טשיילע, ווָא ס קוקט ַארויס פֿון בוזעם.

און צום לעצט הייבט מען ָאן טרָאגן ס'עסן צו די, ווָאס זיצן אויף די בענק אין דער הייך. צוליב זיי גייען ַארום אויפֿן ריזיקן טיש גבאים, אין די זָאקן, און טיילן אויס צו די אויסגעשטרעקטע הענט, מיט ַא סדר, נָאר ַא ביסל שפעטער. אין דער ציַיט, ווען די ַארום טיש זיצנדיקע עסן שוין ס'פֿלייש, טיילט מען פַֿאר זיי ערשט די פֿ יש...

אין בית-המדרש איז ַא טומל. מענטשן גייען ַארום הין און צוריק, מיט די הענט אין די ַארבל, ָאדער פַֿארלייגט אויפֿן רוקן. מע רעדט, מע ַאמפערט זיך איבער עפעס. ייִנגלעך לויפֿן ַארויס און ַאריַין, שפילן זיך אין בַאהעלטעניש הינטער די ספרים-שַאפֿעס, הינטער די בענק, לַאכן און שריַיען; מע הערט ַא קלַאפעריַי פֿון שיסל און טעלער, ַא קלינגען פֿון לעפֿל און מעסער. שיסעלעך יויך מיט קאשע פַֿאלן ַארונטער פֿון עמעצנס הענט און פַֿארשפריצן זשיפיצעס און יַארמולקעס. ס'ווערט ַא גערודער. אונטן שטעלט מען משקה – מע טרינקט לחיים. ס'ווערט אויפֿגעזונגען ַא זמר, ווָאס ווערט אונטערגעכַאפט פֿון הונדערטער

216

ש' קייזר

חצר הרבי

בקצה השני של העיירה, מול בוסתן הכומר שמאחורי הכנסייה הרוסית, מגודרת בחוטי תיל צבעוני, שוכנת לה חצר הרבי כאילו היא ממלכה לעצמה.

בכיכר רחבה שבחצר, ליד כרי הדשא הירוקים, עומדים להם כבעיגול כמה בניינים. חלקם צבועים בצבע נושן וחלקם נצבעו זה לא כבר. במקום שוכנים גם אורווה ובה סוסים ומרכבות, בית־מרחץ פרטי, אסם עם דברי מאכל, גן, סוכה גדולה מאוד ובית־מדרש ענקי ובו מקום לאלפי חסידים.

בבית־המדרש, ליד הקיר, משמאל לארון־הקודש, עומדים ספסלים ארוכים זה מעל זה בצורה מדורגת. הם מסתירים את החלונות הגדולים ומגיעים עד לתקרה הגבוהה. על התקרה תלויים שקי חיטה להכנת מצה שמורה לפסח, ומנורות נחושת משתלשלות ממנה.

תמונה נהדרת הצרובה היטב בזיכרון היא תמונת מאות החסידים היושבים על הספסלים בתפילות הימים הנוראים, עטופים במעילים לבנים ובטליתות. תמונה אחרת, נהדרת גם היא ובלתי נשכחת, היא אותם החסידים, לבושים במעילי המשי השחורים שלהם, מתבוננים כולם מטה ועוקבים אחרי השולחן שהרבי עורך. אז הם מוציאים את ידיהם מתוך שרווליהם הרחבים כדי שתהיינה מוכנות עבור השיירים. השיירים נמסרים ועוברים מאחד לרעהו באצבעות חשופות עד אשר מגיעים לאלה היושבים במקום הגבוה ביותר. המון רב גודש את בית־המדרש. מלבד האורחים הזרים, מגיעים גם אנשי העיר האמידים לשולחנו של הרבי. אך אלה מגיעים כבר לאחר שסיימו את ארוחתם ולאחר שנמו את שנת הצהריים שלהם. עשרות משרתים נושאים את האוכל שהכינו הנשים להגשה בבית־הכנסת שלהן ומגישים אותו דרך החלונות הקטנים. תחילה מוגש האוכל על גבי מגשי כסף גדולים ובכלים מוזהבים לרבי ולילדים היושבים בראש השולחן. פניהם האצילות קורנות, כך גם פאותיהם וכובעי המשי המבריקים שלראשם. אחר־כך מוגש האוכל לשאר האנשים היושבים מסודרים לפי תכנית: מובן שראשית מגיע תורם של החשובים: רבנים, דיינים, שוחטים, לומדים וסתם וגבירים. אחריהם – החסידים הפשוטים, המזוהים על־פי מקומם ועל־פי לבושם. ככל שמקום ישיבתם קרוב יותר לדלת למטה, כך מעילם בלוי יותר, כובע המשי שלהם משופשף יותר, האבנט דק יותר והמטפחת המציצה מהחזה מלוכלכת יותר.

לבסוף מתחילים לשאת את האוכל אל עבר היושבים על הספסלים שלמעלה. למענם הולכים על גבי השולחן הענקי גבאים בגרביהם ומחלקים את האוכל לידיים המושטות. הכול פועל לפי אותו הסדר, אלא מעט מאוחר יותר. בזמן שהמסובים לשולחן כבר אוכלים את הבשר, רק אז מחלקים לאחרונים את הדגים...

בבית־המדרש רעש והמולה. אנשים הולכים הלוך וחזור. ידיהם נתונות בתוך השרוולים או שלובות מאחורי הגב. מדברים, מתפלמסים על דבר־מה. ילדים רצים פנימה והחוצה, משחקים במחבואים, מסתתרים מאחורי ארונות הספרים, מאחורי הספסלים, צועקים וצוחקים. קול שקשוק צלחות וכוסות, כפות וסכינים נשמע. קערת מרק גריסים נופלת מידיו של אחד והמרק ניתז על מעילים וכיפות. מהומה מתחילה. למטה מעמידים את המשקאות ושותים לחיים. שיר זמר נישא בחלל ומיד מצטרפים לשירה מאות גרונות. השירה מתפשטת ונישאת לגובה, חמה ומטפסת עד לתקרה הגבוהה, פורצת החוצה ומגיעה מבעד לחלונות לכרי הדשא הירוקים. שרים עד שהגרון ניחר והגוף מזיע. לפתע נשמעת דפיקה על השולחן ואליה מתלווה קריאת: "שה! שקט שיהיה!" עוזרים רבים מתגייסים לקריאה זו וצועקים פה אחד "שה!

217

העלדזער. דָאס געזַאנג שפרייט זיך העכער, ווַארעמער, שלָאגט ָאן אין דער הויכער סטעליע, ריַיסט זיך דורך די פֿענצטער צו די גרינע לָאנקעס. מע זינגט, ביז מע ווערט הייזעריק און פַֿארשוויצט. פלוצעם דערהערט זיך ַא קלַאפן אין טיש מיט ַא שַא! – "שַא זָאל זיַין!" – העלפֿן ַארויס ַא סך מיט ַא מָאל – שַא! דער רבי גייט זָאגן תורה! אויף ווָאס ַאלע ווַארטן ַאזוי ניַיגעריק. ס'ווערט שטיל – דער עולם הַאלט איַין דעם ָאטעם. חסידים ציען אויס די העלדזער, שטרענגען ָאן די אויערן. דער רבי צעוויגט זיך ַא ביסל און הייבט ָאן מיט ַא שטיל קול זָאגן תורה.

דער רבי הָאט ַא גרויסע משפחה: זין מיט יונגע בערד, ווָאס זענען שוין ַאליין אויך רביים און פָֿארן איבער דער וועלט. טעכטער מיט איידעמס און אייניקלעך, ווָאס זיצן אויף אייביקע קעסט. יעדער מיט זיַין הויזגעזינד וווינט אין ַא בַאזונדערער דירה, אין פַֿארפוצטע שפיגלדיקע זַאלן, ריַיך מעבלירטע סטַאלָאוועס, ספַאלניעס און קינדער-צימערן, ַארומגערינגלט מיט אייגענע גבאים, מלמדים, משרתים און דינסטן. די גַאנצע משפחה און אורחים עסן פֿון דער ַאלגעמיינער ריזיקער קיך.

ַאלע זענען געקליידט אין די טיַיערסטע זיַידענע און סַאמעטענע מלבושים און סויבלנע מַאנטלען. גָאלד און בריליַאנטן און איידלשטיינער בַאצירן די צַארטע וויַיסע העלדזער און הענט פֿון די דָאזיקע שיינע טעכטער און שנורן.

אויפֿן הויף דרייען זיך ַארום חסידים אין ַאטלַאסענע און סַאמעטענע בַאגַארטלטע קַאפָאטעס און געווַאנטענע און זיַידענע היטלען איבער די יַארמולקעס. די קַאפָאטעס, נישט קיין פַֿארקנעפלטע, וויַיזן די לַאנגע ציצית איבער די קורצע גלַאנציקע הויזן ביז צו די וויַיסע זָאקן ַארונטער. ייִדן מיט ַאלערליי בערד און פאות, ערשט פֿון מקווה אויסגעווייקטע; ריַיכע ייִדן, לומדים מיט הויכע שטערנס, ווָאס לָאזן זיך קָאסטן, ווען זיי קומען צום רבין; ָארעמע ייִדן, מלמדים, קרעמער, בַאלמעלָאכעס, וועלכע מע קָאן בַאלד דערקענען נָאך זייער הילוך, ָאבער מיטן זעלבן טיפֿן גלויבן, ווָאס העלפֿט זיי מיט גרָאשנדיקע מיטלען זיך צו דערשלָאגן צון "אים", זָאל לעבן, אויף ַא שבת, ָאדער ַא יום-טוב, כדי צו קריגן ַא ביסל גיַיסטיקע חיונה – נשמה-דערהויבנקייט.

דָא דרייען זיך ַארום ַא גרויסע צָאל ָאנגעפָֿארענע בטלנים, ָארעמע ליַיט, שלעפער, קרַאנקע און ַאלערליי קַאליקעס, ווָאס זוכן הילף ביַים הייליקן צדיק.

אויף קַאסטנס און טישן גייט ָאן ַא ביסל מסחר. ייִדן הַאנדלען מיט יַארמולקעס, גַארטלען און טליתים, ציצית, הייליקע פֿלעשעלעך בוימל, געבענטשטע מטבעות, בורשטינענע קַארעלן, ווָאס כַאפן שטרויעלעך, ווען מע טוט זיי ַא ריַיב אויפֿן ַארבל, ציגַארשפיצן און ברָאנפֿן.

חסידים בַאקוקן זַאכן. טַאפן, דינגען זיך. מע טרינקט לחיים, מע ווינטשעוועט זיך מיט פֿרומע בליקן און מע פַֿארביַיסט מיט אייער-קיכלעך.

רב יָאסל מוכר-ספרימניק ציט מער קונים ווי ַאלע. ער לייגט אויס זיַינע ספרים מיט די בַאגילדעטע רוקנס ַאזוי שיין, ַאז ס'פַֿארכַאפט דָאס אויג. און יעדער איינער מוז צוקומען בלעטערן און קויפֿן עפעס. ערב ראש-השנה קומען מַארק-ייִדענעס מיט ָאנגעשניטענע שטיקער רויטע קַאווענע און וויַינטרויבן אויף "שהחיינו", און אויף מָארגן נָאך יום-כיפור ווערט דער חסידישער יַאריד נָאך גרעסער און לעבעדיקער. אויף ספעציעלע טישן אין זילבערנע און גלעזערנע כלים ליגן אין וויַיסע קליָאטשע איַינגעוויקלט די שמעקעדיקע אתרוגים. ייִדן ווישן זיך די הענט מיט די קעשענע-פַֿאטשיילעס, איידער זיי רירן ָאן ַא אתרוג. ַאנדערע פָארען זיך מיט לַאנגע, גרינע לולבים, דינגען זיך, קליַיבן און קויפֿן.

מע וויַיזט זיך איינס דָאס ַאנדערע די מציאות. מע פֿרעגט מבינות. דער גיַיסט פֿון יום-טוב און די סביבה פֿונעם רבינס הויף, ווָאס איז פֿול מיט פֿרייד, שפיגלט זיך ָאפ אין זייערע אויגן. גוט-ברודעריש נעמט מען זיך ַארום. חסידיש-ווַארעם דריקט מען זיך די הענט, און מיט ליבשַאפֿט רעדט מען איינער צום ַאנדערן אויף דו.

218

הרבי עומד לומר דבר־תורה!". לזאת מחכים רבים בסקרנות רבה מאוד. דממה משתררת, ההמון עוצר את נשימתו. חסידים מותחים את צוואריהם, מאמצים את אוזניהם. הרבי מתנועע מעט ומתחיל לומר דבר־תורה בקול שקט.

לרבי משפחה גדולה: בנים שזקנם צעיר, ובעצמם הם כבר רבנים הנוסעים ברחבי העולם, ובנות, חתנים ונכדים היושבים סמוכים על שולחנו לנצח. כל זוג מחזיק משק־בית, דירה וילדים משלו. דירותיהם הן כטרקלינים מצוחצחים. רהיטי חדרי־השינה, חדרי־האוכל וחדרי הילדים מעידים על עושר רב. הבנים, הבנות ומשפחותיהם מוקפים בגבאים משלהם, מלמדים, משרתים ומשרתות.

כל המשפחה והאורחים אוכלים מן המטבח המשותף הענקי. כולם לבושים במלבושי המשי והקטיפה ובמעילי הפרווה היקרים ביותר. זהב, יהלומים ואבני־חן מקשטים את צוואריהן הלבנים ואת ידיהן של הבנות והכלות היפות הללו.

בחצר מסתובבים חסידים במעילי משי ואטלס, מעילים עם חגורות. על הכיפות הם חובשים כובעים מבד משי. המעילים אינם מכופתרים והציציות הארוכות ניבטות בעדם. הציציות משתלשלות על המכנסיים הקצרים המבריקים ומגיעות עד לגרביים הלבנים. יהודים בעלי צורות שונות של זקנים ופאות, שיצאו זה עתה רחוצים מהמקווה, יהודים עשירים, לומדים, בעלי מצח גבוה, המוכנים ללא שום התנגדות להיות סמוכים על שולחנות זרים – גם את אלה רואים כשמגיעים לרבי. ועוד רואים יהודים עניים, מלמדים, חנוונים, בעלי־מלאכה. אמנם אפשר לזהותם מיד על־פי הילוכם, אך יש לציין שאמונתם עמוקה כשל כולם. אמונה זו עוזרת להם להגיע 'אליו', שיחיה, לשַבת או לחג, למרות אמצעיהם הדלים. הם מתאמצים כדי לזכות במעט מזון רוחני, בהתעלות הנשמה.

במקום מסתובבים גם בטלנים רבים שהגיעו מרחוק, עניים, חסרי בית, חולים ולא־יוצלחים מכל המינים והסוגים, המחפשים עזרה אצל הצדיק הקדוש.

ישנם גם העוסקים מעט במסחר על גבי ארגזים ושולחנות. יהודים סוחרים בכיפות, אבנטים וטליתות, ציציות, בקבוקוני שמן קדוש, יי"ש, מטבעות ברכה וחרוזי ענבר שכאשר משפשפים אותם על השרוולים הם נטענים חשמל ומדליקים חתיכות קש להדלקת סיגריות.

חסידים מתבוננים בחפצים. ממששים אותם, עומדים על המקח. שותים לחיים, מברכים זה את זה במבטים אדוקים ומקנחים בעוגיות ביצים.

אל ר' יוס'ל, מוכר הספרים, באים יותר קונים מלכל השאר. הוא פורש את סחורתו, את הספרים בעלי הכריכה המוזהבת, בצורה כה יפה, שהם תופסים את העין וכל אחד מוכרח לגשת, לדפדף ולקנות מהם. בערב ראש־השנה מגיעות רוכלות יהודיות מהשוק, ובאמתחתן חתיכות אבטיח אדום וענבים המיועדים לברכת 'שהחיינו'. ולמחרת יום־כיפור גדל השוק החסידי, והוא שוקק חיים. האתרוגים הריחניים מלופפים בסיבים לבנים ומונחים על גבי שולחנות מיוחדים בתוך כלי זכוכית מוכספים. יהודים מנגבים את ידיהם במטפחות הכיס שלהם לפני שהם נוגעים באתרוג. אחרים מתעסקים בלולבים הארוכים והירוקים. עומדים על המיקח ולבסוף בוחרים לולב אחד וקונים אותו.

אנשים מראים זה לזה את המציאֹות, שואלים בעצת מומחים. רוח החג וסביבת חצר הרבי המלאה שמחה משתקפת בעיני כולם. אנשים מחבקים זה את זה באחווה נאמנה, לוחצים ידיים בחמימות חסידית ומשוחחים באהבה ובנחת.

בין החסידים האמיתיים נמחק לעתים קרובות ההבדל בין צעיר לזקן, עשיר ועני, לומד במדרגה עליונה ולומד במדרגה נמוכה.

כשהרבי אומר דבר־תורה, מחלק שיירים או רוקד בהקפות עוטפת את כולם אותה החמימות ואוחזת בכולם אותה ההתלהבות. יחדו כולם משיבים את נפשם בתפילה הנלהבת ובניגונים החסידיים. ההמון החסידי מתאחד ונקשר בעבותות האמונה ברבי, ותקווה אחת מחממת את כל הנשמות.

219

צווישן אמתע חסידים ווערט ָאפֿט ָאפגעווישט דער בַאגריף פֿון ַאלט און יונג, ריַיך און ָארעם און די מדרגות פֿון קָאנען לערנען.

ַאלע ווערן גליַיך צעווַארעמט, פַֿאלן ַאריַין אין התלהבות, ווען דער רבי זָאגט תורה, טיילט שיריים, ָאדער טַאנצט צו די הקפות. צוזַאמען קוויקט מען זיך מיטן התלהבותדיקן דַאווענען און די חסידישע ניגונים. דער חסידישער עולם ווערט דָא פַֿאראייניקט און פַֿארבונדן דורך דעם גלויבן אין רבין, און איין הָאפֿענונג ווַא רעמט זייערע נשמות.

אוהל המגיד מטריסק

220

221

מרדכי אליעזר פערל

דער יָא רציַיט פֿון טריסקער מגיד אין טריסק

ַאלע יָאר אין טָאג פֿון זיַין פטירה פֿלעגן קומען קיין טריסק פֿיל הונדערטער חסידים פֿון פוילן און פֿון אוקראינע מתפלל זיַין אין דעם אוהל אויף זיַין קבר. ַא סך קַאליעקעס פֿלעגן קומען בעטן ַא רפואה צו זיַיערע צעמזיקטע און ּפַארקריפלטע גלידער, ַא סך ָארעמעליַיט פֿלעגן קומען פשוט בעטן נדבות. די גַאנצע נַאכט פַֿאר ב' תמוז פֿלעגן ָאנקומען חסידים, גיין אויפֿן אוהל, דָארט מתפלל זיַין און נָאך די זעלבע נַאכט פָֿארן צוריק ַאהיים. דער שָאסיי פֿון רבין רב יעקב לייבעניוס הויף ביז צום אוהל איז געווען דָא און דָארט בַאשטעלט מיט טישלעך, אויף וועלכע ס'ברענען לעמפלעך, און אויף ַא שטול נעבן זיי זיצן ייִדן און שריַיבן פַֿאר די חסידים, ווָאס גייען אויפֿן אוהל, קוויטלעך צום מגיד. די קוויטלעך זענען געשריבן אויף לשון-קודש. פַֿארן ָאנשריַיבן ַאזַא קוויטל בַאקומט דער שריַיבער עטלעכע גרָאשן. די טריסקער ליצני-הדור פֿלעגן זיך מתנגדיש וויצלען, ַאז אין דער נַאכט זעט מען בעשיַימפערלעך נסים- ונפלאות: ייִדן ווָאס ַא גַאנץ יָאר זענען זייערע פענעס שטומפיק אויף ָאנצושריַיבן ַא שורה לשון-קודש ָאן גריַיזן, ווערן אין דער דָאזיקער נַאכט גַאנצע כתבא-רבאס אויף לשון-קודש, און מע צָאלט זיי נָאך דערפֿ ַא ר!

ַא סך חסידים פֿלעגן בליַיבן איבערנעכטיקן, כדי אויף צו מָארגנס דַאווענען מיטן רבין צוזַאמען און גיין מיט אים אויפֿן אוהל. דָארט פֿלעגן ַא סך חסידים געבן זייערע קוויטלעך דעם רבין אין הַאנט ַאריַין, ער ַאליין זָאל זיי ַאריַינווַארפֿן אין ארון, ווָאס איבערן מגידס קבר.

דָאס ענגשַאפֿט אין אוהל איז דעמָלט געווען אין-לשער. די געוויינען און די קולות פֿון די בעטנדיקע – הַא רצריַיסנדיק.

– ווַאסער! ווַאסער!! – הָאט מען ָאפֿט דערהערט ַא געשריי. דָאס הָאבן נעבעך ייִדן געחלשט פֿון דער דושנעקייט און דער היץ פֿון מענטשלעכע ליַיבער און ברענענדיקע נשמה-ליכט און ָאנגעצונדענע קנייטלעך אין גלעזער מיט בוימל, און מ'הָאט זיי געדַארפֿט מינטערן.

ווען הָאבן דָאס געפֿעלט צרות ביַי ייִדן? הָאבן דָא ייִדן אויסגעגָאסן זייער ביטער געמיט און געבעטן, דער צדיק זָאל זיך פַֿאר זיי בַאמיען דָארט אויבן אין הימל פַֿארן כסא-הכבוד, ס'זָאל זיי גרינגער ווערן. – הייליקער צדיק, איך קָאן שוין מער נישט לעבן! – שריַיט דָארט פַֿארצווייפֿלט ַא ייִדענע, און צענדליקער ייִדענעס בַאגלייטן זי מיט געוויין ָאן ווערטער. זיי זענען, משמעות ַאלע איַינפַֿארשטַאנדן מיט אירע אויסגעשרייען, ַאלע פֿילן זיי דָאס זעלבע.

דָארט אין ווינקל שטייט ַא הויכער ייִד, בלַאס ווי די ווַאנט, די הענט פַֿארשטעקט אין גַארטל, די אויגן פַֿארגלָאצט, ער בַאוועגט זיך ניט כמעט, נָאר פֿון ציַיט צו ציַיט הערט מען פֿון אים ַא טיפֿן קרעכץ: – אוי-אוי! ריבונו-של-עולם!...

זיַינע תפילות גייען נישט פֿון זיַין קעל און מויל, נָאר גליַיך פֿון הַארצן ַארויס צום הימל. – גייענדיק צוריק פֿונעם אוהל, ווינטשט איינער דעם צווייטן:

– איר זָאלט הָאבן געפועלט ַאל דָאס גוטס! און יענער ענטפֿ ערט:

– זכותו יגן עלינו! צוריקגעקומען פֿון אהל, פרַאוועט דער רבי ַא טיש פַֿארן גַאנצן עולם און זָאגט תורה אין נָאמען פֿונעם

222

מרדכי אליעזר פרל

יום־השנה לפטירת המגיד מטריסק בטריסק

מדי שנה ביום פטירתו של המגיד מטריסק נהגו להגיע מאות חסידים מפולין ומאוקראינה להתפלל באוהל קברו בטריסק. נכים רבים באו להתפלל לרפואת מומיהם ואבריהם המעוותים. עניים רבים הגיעו, פשוט כדי לקבץ נדבות.

כל הלילה של ב' בתמוז נהגו להגיע חסידים, ללכת לאוהל, להתפלל שם, ועוד באותו הלילה לנסוע חזרה הביתה. פה ושם הועמדו שולחנות לאורך הדרך המובילה מחצרו של הרבי, רב יעקב לייב'ניו, עד לאוהל. על השולחנות דלקו מנורות קטנות. על הכיסאות הסמוכים לשולחנות ישבו יהודים וכתבו פתקאות למגיד בשמם של החסידים שהיו בדרכם אל האוהל. הפתקאות נכתבו בלשון־הקודש. הכותב קיבל כמה פרוטות עבור כתיבת הפתקאות.

ליצני הדור הטריסקאים נהגו להתבדח על כותבי הפתקאות ברוח מתנגדת. הם אמרו שבלילה זה מתרחשים ממש ניסים ונפלאות: יהודים שבמשך כל ימות השנה נכלמים עטיהם מכתיבתם, יהודים שאינם מצליחים להעלות שורה אחת בלשון־הקודש בלי שגיאות, הופכים בלילה הזה לכתבא־רבא שלמים בלשון־הקודש, ועוד משלמים להם בעבור כתיבתם!

חסידים רבים נהגו להישאר ללון, כדי שלמחרת יזכו להתפלל עם הרבי וללכת עמו לאוהל. שם מסרו החסידים את פתקאותיהם לידי הרבי, כדי שהוא בעצמו ישליכן לארון שמעל לקבר המגיד. אי אפשר לשער את מידת הצפיפות שהייתה באותה השעה באוהל. קולות הבכי של המתפללים היו קורעי לב.

"מים! מים!" נשמעה לפרקים הצעקה. יהודים התעלפו מצמא ומחום, חום המגע של גוף בגוף וחום בעירתם של נרות־הנשמה העשויים כוסות שמן ופקעות חוטים. צריך היה כמובן להשיב את רוחם של המתעלפים.

וכי חסרו אי־פעם צרות ליהודים? ובכן, יהודים שפכו פה את מר־לבם והתחננו שהצדיק יפעל למענם שם במרומים לפני כיסא־הכבוד, כדי שיקל עליהם.

"צדיק קדוש, אינני יכולה לחיות עוד!" צועקת שם יהודייה מיואשת, ועשרות נשים מלוות אותה בבכי ללא מילים. כולן כמובן מזדהות עם צעקותיה ושותפות מלאות לתחושותיה.

שם בפינה ניצב לו יהודי גבוה, חיוור כקיר, ידיו חבויות באבנטו, עיניו נוצצות, כמעט אינו זז, אך מדי פעם נשמעת מפיו אנחה עמוקה:

"אוי, אוי! ריבונו של עולם!..." תפילותיו מטפסות מלועו אל פיו, מן הלב היישר לשמים.

בהליכתם חזרה מהאוהל מברכים ההולכים זה את זה: "הלוואי שתיענה תפילתכם!"

והתשובה: "זכותו יגן עלינו!"

בחזרו מהאוהל היה הרבי עורך שולחן עבור כל ההמון ואומר דבר תורה־בשם המגיד זצ"ל. אווירת חג הייתה שרויה על העיירה במשך כל אותו היום. יום־טוב ביום חול. כולם היו לבושים בגדי חג ושבת. כל הבתים התמלאו באורחים. אבות, אמהות, אחים, אחיות או סתם מכרים, ועל־כן הכול היו

223

מגיד, זצ"ל. דעם גַאנצן טָאג זעט דָאס שטעטל אויס יומטובדיק. יומטוב – אין ַא ווָאכעדיקן טָאג. ַאלע זענען ָאנגעטָאן שבת-יומטובדיק. ַאלע שטיבער זענען פֿול מיט געסט. עס זענען געקומען טַאטעס, מַאמעס, ברידער, שוועסטער, ָאדער גלַאט בַאקַאנטע, – מע מוז זיַין ליַיטיש געקליידט. אויסער דעם הָאבן שדכנים ָאפגעשטעלט זיך מיט מחותנים, מע זָאל זיך דָא צוזַאמענטרעפֿן און דורכשמועסן וועגן די שידוכים, ווָאס זיי הָאבן פָֿארגעשלָאגן, ווי אויך כַאפן ַא קוק אויף ַא חתן-בחור, ָאדער כלה-מיידל טַאקע פֿון הי. פַֿארשטייט זיך, ַאז אין ַאזַא פַֿאל זענען שוין די קומענדיקע חתנים און די כלות געווען אויסגעפוצט, ווי עס פַאסט זיך אויף געפֿעלן צו ווערן. און ווָאסער בחור, ָאדער מיידל, הָאט עס געקָאנט זיַין זיכער, ַאז עמעץ וועט זיי נישט קומען ָאנקוקן?! פֿלעגן טַאקע אין דעם טָאג אין טריסק געשלָאסן ווערן ַא סך שידוכים.

פֿון טריסקער הויף

טריסק איז בַארימט געווָארן אויף דער וועלט דורך דעם זון פֿון רב מָאטעלע טשערנָאבילער, זצ"ל – דעם מגיד רב אברהם, זצ"ל, דער מחבר פֿון ספר "מגן אברהם" אויף תורה.

נָאכן מגידס פטירה זענען פַֿארבליבן זיַינע צוויי זין: רב מָאטעלע און רב יעקב לייבעניו, זצ"ל. רב מָאטעלע הָאט זיך בַאזעצט אין בלאדָאווקע, שפעטער אין קוזמיר און צו לעצט אין לובלין. ער הָאט געהַאט ַא סך חסידים אין פוילן. קיין טריסק פֿלעגט ער קומען נָאר אויפֿן מגידס יָארציַיט. ער הָאט קיין קינדער ניט געלָא זן.

רב יעקב לייבעניו איז געבליבן זיצן אין טריסק און הָאט ממשיך געווען צו פֿירן דָאס רביסטווע אויפֿן מגידס שטייגער. ער הָאט געהַאט ַא סך חסידים אין פוילן און אוקראינע.

איך געדענק, ַאז אויף ימים-נוראים און אויף שבועות פֿלעגט דָאס שטעטל פֿול ווערן מיט ָאנגעפָֿארענע חסידים. אום ראש-השנה פֿלעגט מען אין שטָאט-בית-מדרש ווַארטן עטלעכע שעה מיטן שופר-בלָאזן, וויַיל ַא סך זענען געגַאנגען הערן דעם רבינס תקיעות. אום שמחת-תורה פֿלעגן ַא סך פֿון שטעטל גיין צום רבינס הקפות. זיַינע הקפות פֿלעגן דויערן אפשר דריַי שעה. דער רבי פֿלעגט אין מיטן ַא גרויסער רָאד חסידים טַאנצן אין גרויס התלהבות מיטן קליינעם ספר תורהלע, ווָאס איז אים ָאנגעקומען בירושה פֿון טשערנָאביל צוזַאמען מיטן וווּנדערלעכן זילבערנעם חנוכה-לָאמפ. דער רבי הָאט געטַאנצט, די חסידים הָאבן געזונגען און געפַאטשט מיט די הענט, און ס'איז געווען שמחה-וששון און גרויס דערהויבנקייט. אויף דעם ָארט וויל איך דערציילן, ווי ס'הָאט אויסגעזען דער חנוכה-לָאמפ, ווָאס הָאט געווויגן אפשר פֿ ופֿ ציק קילָא און איז געווען אין גַא נצן פֿ ון זילבער, ערטערוויַיז פֿ ַא רפוצט מיט גָא לד. פֿ ון פֿ ָא רנט איז דָאס געווען ַא טיש אין דער פָֿארעם פֿון ַא שטענדער, ַא מעטער די ברייט און ַא מעטער די טיף. דער טיש

224

חייבים להיות לבושים כהלכה. נוסף על כך, היה זה יומם הגדול של השדכנים, שבאו לדבר על לבם של המחותנים שייפגשו עם הצד השני וידברו בנושא השידוכים שהציעו. השדכנים השתדלו שהמחותנים יעיפו לפחות מבט על החתן או הכלה המיועדים. מובן שבמקרים שכאלו, החתנים והכלות שהגיעו התלבשו בהדר כיאה למי שרוצה למצוא חן. שכן איזה בחור או איזו נערה יכולים היו להיות בטוחים שלא יבואו להציץ בהם? ואכן, ביום זה נסגרו שידוכים רבים בעיירה.

מן החצר בטריסק

טריסק התפרסמה בעולם בזכות בנו של רב מוט'לה מצ'רנוביל זצ"ל, המגיד רב אברהם זצ"ל, מחברו של הספר 'מגן אברהם' לתורה.

לאחר פטירתו של המגיד נשארו שני בניו: רב מוט'לה ורב יעקב לייב'ניו, זצ"ל. רב מוט'לה התיישב בבְּלַדֹובָקה, אחר־כך בקוְּזמִיר, ולבסוף התיישב בלובלין. היו לו חסידים רבים בפולין. לטריסק נהג להגיע רק ביום־השנה לפטירת המגיד. הוא לא השאיר אחריו ילדים.

רב יעקב לייב'ניו נשאר בטריסק והמשיך להנהיג את הרבנות בדרכו של המגיד. היו לו חסידים רבים בפולין ובאוקראינה.

אני זוכר שבימים הנוראים ובחג השבועות התמלאה העיירה בחסידים שהגיעו אליה ממרחקים. בראש־ השנה המתינו בבית־המדרש העירוני שעות ארוכות לתקיעת השופר, כי רבים הלכו לשמוע את תקיעת השופר של הרבי. בשמחת־תורה נהגו רבים מבני העיירה ללכת לרבי להקפות. ההקפות אצלו נמשכו כשלוש שעות. הרבי ומעגל החסידים שלו נהגו לרקוד עם ספר־תורה קטן בהתלהבות יתרה. ספר־התורה הזה הגיע בירושה מצ'רנוביל יחד עם חנוכיית כסף יפהפייה. הרבי רקד, החסידים שרו ומחאו כף, ושמחה וששון והתעלות גדולה שררו בכול.

ברצוני לספר כעת על החנוכייה, ששקלה אולי חמישים קילוגרמים והייתה עשויה כולה כסף ובכמה מקומות מקושטת בזהב. מלפנים עמד שולחן בצורת כַּן, אורכו מטר ורוחבו מטר. לשולחן היו ארבע רגליים

225

הָאט געהַאט פֿיר דיקע, קיַילעכיקע, געבויגענע פֿיס. פֿון איין פֿוס צום צווייטן איז געווען איבערגעווָארפֿן באלכסון גרָאבע ליַיסטן און אויפֿן ָארט וווּ די ליַיסטן קומען זיך אין סַאמע מיטן צונויף איז געשטַאנען ַא גרויסער ָאדלער מיט פַֿאנַאנדערגעשפרייטע פֿליגל. מ'הָאט געשמועסט, ַאז אין דעם ָאדלער איז געווען איַינגעריכט ַאזַא מעכַאניזם, ַאז ַא מָאל, ווען דער טשערנָאבילער, זצ"ל, הָאט געבענטשט חנוכה-ליכט, פֿלעג עס פֿונעם ָאדלערס אינגעווייד ַארויסשפילן. נָאר נָאכן טשערנָאבילערס פטירה איז דער מעכַאניזם קַאליע געווָארן, און מ'הָאט שוין דָאס שפילן מער נישט געהערט. אויפֿן טיש איז געשטַאנען די חנוכה- מנורה. הינטער דער מנורה איז געווען ַא ווענטל צוויי מעטער די היוך. אין דעם ווענטל – ַאן ארון-קודשל, וווּ דָאס ספר תורהלע איז געשטַאנען. ביַי ביידע זיַיטן פֿונעם ווענטל זענען געהַאנגען צוויי גרויסע קריגלעך אויף בוימל צו די חנוכה-ליכט. ביַי יעדער זיַיט פֿון דער מנורה איז געשטַאנען ַא בוים, ווָאס ביַי ַא ליַאדע שָא קלן פֿ לעגט ער זיך ַא בַא וועג טָא ן ווי ַא נַא טירלעכער בוים. מ'הָא ט געזָא גט, ַא ז דָא ס איז דערפֿ ַא ר, וויַיל זיי זענען געמַאכט פֿון דינע דרָאטן, – דרָאט-ַארבעט. אויף דעם שטענדער איז געווען אויסגעקריצט די ברכות און על-הנסים.

נָאכן ענדיקן דָאס בענטשן פֿלעגט דער רבי פַֿאררייכערן ַא ליולקע, ווָאס הָאט דערגרייכט די פָאדלָאגע, און דערביַי פֿלעגט דער עולם זינגען "על הנסים".

בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה, אין יָאר 1917, הָאט דער רבי ַאוועקגעשיקט ַא סך ווערטפֿולע זַאכן קיין קיעוו אין ַא בַאנק ַאריַין ובתוכם אויך דעם חנוכה-לָאמפ, וועלכער איז געשטַאנען אין ַא ספעציעל געמַאכטער שַאפֿע. דערוויַיל הָאט אויסגעברָאכן די רעווָאלוציע. זיַין טָאכטער חיקעלע איז געלָאפֿן קיין קיעוו צו רַא טעווען דָא ס פֿ ַא רמעגן פֿ ון דער בַא נק ַא רויס, ָא בער די בָא לשעוויקעס זענען איר פֿ ַא רלָא פֿ ן דעם וועג, אויך דער חנוכה-לָאמפ איז ַאריַינגעפַֿאלן אין זייערע הענט.

איך געדענק דעם רבינס גבאים, וועלכע הָאבן בַאשיַינט אונדזער שטעטל מיט זייער תורה און אויפֿפֿירונג און אויך מיט אויסערלעכן אויסזען. טַאקע שיינע ייִדן אין ַאלע פרטים.

דער ערשטער גבאי איז געווען רב יעקב מאיר (מאספאניס). דָאס איז דער זיידע פֿון דער מוטערס צד פֿון די דריַי דיכטער: לייבל, ברוך, עה"ש, און מַאטעס ָאליצקי. ַאלס קינד פֿלעג איך ַאריַינקומען צו זיי אין שטוב. ס'פֿלעגט אויף מיר שטענדיק מַאכן ַא שטַארקן רושם, ווי רב יעקב מאיר איז מקיים די מצווה פֿון כיבוד-אב. ער הָאט געהַאלטן ביַי זיך זיַין ַאכציקיעריקן טַאטן, רב ברוכן, ַא ייִד ַא למדן, וועלכער איז ַא גַאנצן טָאג געזעסן אין בית-מדרש און געלערנט, ַאליין אים צוגעטיילט דעם גרעסטן כבוד און עס געפָֿאדערט פֿון גרויס און קליין ביַי זיך אין שטוב. דער ַאלטער זיידע הָאבן אים די אוראייניקלעך גערופֿן. ווען רב יעקב מאיר פֿלעגט ַאוועקפָֿארן מיטן רבין אין וועג ַאריַין, און רב ברוך איז נישט געווען אין דער היים, פֿלעגט ער קומען אין בית-מדרש ַאריַין זיך מיט אים געזעגענען. ס'איז געווען ַא חידוש און ַא גרויס נחת-רוח צוצוזעען, ווי דער זון נעמט דעם ַאלטן טַאטן, ווי סע נעמט הַארציק ַארום ַא קינד, און צעקושט זיך מיט אים.

די ַאנדערע גבאים: רב סרָאליק חיה לאהקעס (סעגַאל); רב סרָאל מָאטיע גדולס (לעווערטָאוו); רב ַאביש מָאטיע גדולס (לעווערטָאוו); רב פֿרַאים (פַֿארבער) און רב מָאטל בערקעס.

ווער ס'הָאט אפילו נישט געקָאנט פערזענלעך די ייִדן, הָאט פֿון בלויז ַא קוק טָאן אויף זיי געזען, ַאז זיי זענען פֿול מיט תורה און מעשים-טובים. דָאס גוטסקייט און איידלקייט הָאט ַארָאפגעשיַינט פֿון זייערע הדרתדיקע פנימער.

רב סרָאליק לעווערטָאווס איין אייניקל, פֿרוי ַאווערבוך, לעבט אין ישראל, דעסטגליַיכן רב ַאבישעס צוויי אייניקלעך: אפרים און שלמה לעווערטָאוו. אויך רב פֿרַאימס ַא טָאכטער, שבע טענענבוים, לעבט אין ַאמעריקע און קומט מיט בַאזוכן קיין ישראל.

226

עבות, עגולות ומעוקמות. מרגל אחת לשנייה נמשכו באלכסון פסי עץ עבים, ובנקודת המפגש ביניהם עמד עיט גדול בכנפיים פרוסות. אמרו שבתוך העיט היה מותקן מין מנגנון כזה שבעבר, כשהצ'רנובילי זצ"ל בירך על נרות החנוכה, בקעה ממעמקי בטנו מנגינה, אך לאחר פטירתו של הצ'רנובילי התקלקל המנגנון ויותר לא נשמעה המנגינה. החנוכייה ניצבה על השולחן. מאחור ניצב קיר קטן, שני מטרים אורכו. בתוך הקיר הקטן היה ארון־קודש קטן ובו מונח היה ספר־תורה קטן. משני צדי הקיר הקטן היו תלויים שני כדי שמן גדולים ששימשו לנרות החנוכה. מכל צד של החנוכייה עמד עץ מלאכותי, ובכל פעם שהתנועע מישהו, היו העצים מתנועעים גם כן, כאילו היו עצים טבעיים. אמרו שזה משום שהעצים עשויים היו מחוטי תיל דקים. על הכַּן היו חרוטות ברכות 'על הניסים'.

לאחר סיום הברכה נהג הרבי לעשן מקטרת שהגיעה עד לרצפה. אז שר ההמון את 'על הניסים'. בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, אפסן הרבי דברים יקרי ערך רבים בבנק בקייב, וביניהם גם החנוכייה, שהונחה בארון סגור שהותקן במיוחד לצורך זה. בינתיים פרצה המהפכה. בתו חייקה'לה נחפזה לקייב להציל את הרכוש ולהוציאו מהבנק, אבל הבולשביקים חסמו את דרכה, והחנוכייה נפלה בידיהם. אני זוכר את הגבאים של הרבי, שייפו את עיירתנו בתורתם, בהתנהלותם ובמראם החיצוני. אכן יהודים יפים בכל המובנים.

הגבאי הראשון היה רב יעקב מאיר (מאספניס). זהו הסב מצד אמם של שלושת הסופרים, לייב'ל, ברוך, עליו השלום, ומאתיס אוליצקי. כשהייתי ילד נהגתי לבוא לביתו. רב יעקב מאיר נהג בכיבוד אב בצורה שהרשימה אותי עד מאוד. אביו, ר' ברוך בן השמונים גר בביתו. היה זה יהודי למדן שישב כל היום בבית־ המדרש ולמד. רב יעקב מאיר חלק לאביו כבוד רב ודרש מכל בני־ביתו, גדול כקטן, לנהוג כמוהו. הנינים נהגו לקרא לו "סבא רבא". יעקב מאיר נהג להצטרף לרבי לנסיעותיו. אם לפני נסיעה כלשהי אביו לא היה בבית, כי אז טרח רב יעקב מאיר והלך לבית־המדרש כדי להיפרד מאביו. התמונה של הבן מחבק את אביו הזקן ונושק לו כאילו היה ילד קטן, הייתה תמונה מרעננת שהסבה נחת לכל רואיה.

הגבאים האחרים: רב שׂרוליק בנה של חיה לאה (סגל), רב שׂרול מטיה בנו של גדליה (לברטוב), רב אבישה מטיה בנו של גדליה (לברטוב), רב אפרים (פרבר) ורב מוט'ל ברקס.

גם מי שלא הכיר באופן אישי את היהודים הללו, די היה לו במבט אחד כדי להבחין שהם מלאי תורה ומעשים טובים. טוב־לבם ואצילותם קרנו מפניהם המלכותיות.

אחת מנכדותיו של רב שׂרוליק לברטוב, הגברת אברבוך, חיה בישראל. גם שניים מנכדיו של רב אבישה, אפרים ושלמה לברטוב, חיים בישראל. אחת הבנות של רב אפרים, שבע טננבאום, חיה באמריקה והיא מבקרת בישראל.

227

י. י. וואָ הל

וועגן דעם טריסקער רבין

רב נחמיה בונים, איינער פֿון דעם טריסקערס מקורבים, ַא טיפֿער, פֿילָאסָאפֿיש בַאלעזענער ייִד, רב נוח פַאריצקערס, דעם מבאר פֿון דעם מהר"ם שיפס ַאן אייניקל, הָאט מיר איבערדערציילט ַא פָאר מעשות פֿון דעם טריסקער, ווָאס ער הָאט פערזענלעך געהערט מפיו הקדוש – פַֿארבנריַיכע מעשות, צונויפֿגעוועבטע פֿון הימל, ערד און שטערן און בַאהויכטע מיט ַאלע ריחות פֿון דער זַאנפֿטער ווָאלינער נַאטור. מיט ַאן אומגעוויינלעכער שפַאנונג הָאב איך געהערט די מעשות, כָאטש איך בין שוין צו יענער ציַיט געווען "געכַאפט" און הָאב שטילערהייט געלייענט פושקינען און דעם "חטאת נעורים".

און בַאזונדערע אויסדערוויילטע טעג הָאבן די צדיקים געהַאט פַֿאר זייערע מעשות: דער טריסקער, ַא שטייגער, תשעה באב און שמיני-עצרת; דער טָאלנער – ַאנדערע טעג, אַאז"וו. דעמלט פֿלעגן זיך צונויפֿקומען זייערע מקורבים אין ַא בַאזונדער חדר, דער רבי הָאט ַארומגעשפַאצירט מיט גיכע טריט, זיַין קול הָאט געפֿליסט מיט ַא זונדערבַארער ווייכקייט און דבקותדיקייט, צַארטע פֿעדעם הָאבן זיך געוועבט, און בילדער זענען אויפֿגעשפרונגען און ָאנגעפֿילט דעם רוים. אייניקע מקורבים פֿלעגן זיך נוהג זיַין פַֿארשריַיבן אויך די מעשות ַאזוי ווי דָאס תורה-זָאגן.

א. זוכער

טריסקער קלויזן און "שטיבלעך"

טריסקער קלויזן און "שטיבלעך" הָאבן זיך זיכער געציילט אין ווָאלין און פוילן אין די צענדליגער. ס'איז כדאי צו פַֿארצייכענען, ַאז די סַאמע עלטסטע פֿון ַאלע קלויזן פֿון דער טריסקער דינַאסטיע הָאט זיף געפֿונען אין לויצק, לעבן דער גרויסער שול, און מ'הָאט זי גערופֿן "דער טריסקער בית-מדרש". אין דעם בית-מדרש איז געווען ַא תקנה, לויט וועלכע מע פֿלעגט יעדעס יָאר אויסוויַילן ַאנדערע צען גבאים, ַאזוי ַאז אין משך פֿון עטלעכע יָאר הָאט זיך נישט געפֿונען צווישן די מתפללים קיין איינער, ווָאס זָאל נישט הָאבן זוכה געווען צו זיַין ַא גבאי. דָאס איז געווען "ַא דעמָאקרַאטישער שטייגער".

אויסער דעם א בית-מדרש איז אין לויצק געווען אין צענטער שטָאט נָאך איינער, וועלכן מ'הָאט גערופֿן "די טריסקער גרויסע שול".

נָאך ביַי היַינטיקן טָאג געפֿינט זיך ַא טריסקער קלויז אין ישראל – אין דער הייליקער שטָאט צפת.

228

י"י ווֹהל

על אודות הרבי מטריסק

ר' נחמיה בונים – אחד ממקורבי הרבי מטריסק, בנו של רב נוח פריצקי, מי שהיה נכדו של מבאר ׳המהר"ם שיף׳ – היה יהודי יודע־ספר והוגה־דעות מעמיק. הוא נהג לספר לי מעשיות של הרבי מטריסק, שבמו אוזניו שמען מפיו הקדוש של הרבי בכבודו ובעצמו. המעשיות היו צבעוניות ביותר, מין מארג של שמים, אדמה וכוכבים, וספוגות בכל ריחותיו של הטבע הווהליני העסיסי. האזנתי למעשיות במתח בלתי רגיל, אף־על־פי שבאותה העת כבר 'נתפסתי' וקראתי בהיחבא את פושקין ואת 'חטאת נעורים'. בימים מיוחדים הצדיקים סיפרו מעשיות משל עצמם: הרבי מטריסק היה מספרן בשני הימים הללו – תשעה באב ושמיני עצרת, הרבי מטולנה היה מספר מעשיות בימים אחרים, וכך הלאה. בימים אלו נהגו מקורביהם להתכנס בחדר מיוחד. הרבי פסע בחדר הלוך ושוב בצעדים מהירים, קולו זרם ברוך ובדבקות נפלאים, חוטים דקים נטוו, ותמונות קמו ועלו ומילאו את החלל. מקורבים אחדים נהגו לרשום לעצמם את המעשיות בדיוק כפי שרשמו את דברי־התורה.

א' זוכר

בתי־המדרש ובתי־התפילה הקטנים בטריסק

מספרם של בתי־המדרש ובתי־התפילה הקטנים הגיע בווהלין ובפולין לכמה עשרות. ראוי לציין שהוותיק מבין בתי־המדרש של השושלת הטריסקאית נמצא בלוצק, ליד בית־הכנסת הגדול, וקראו לו 'בית־ המדרש של הרבי מטריסק'. בית־מדרש זה קִיים תקנה, שעל־פיה נהגו מדי שנה לבחור עשרה גבאים חדשים, כך שבמשך שנים אחדות זכה כל אחד מהמתפללים להיות גבאי. זו הייתה 'הדרך הדמוקרטית'. מלבד בית־המדרש הזה היה במרכז העיר לוצק בית־מדרש נוסף, ולו קראו 'בית־הכנסת הגדול של טריסק'.

עד היום הזה קיים בישראל, בעיר הקדושה צפת, בית־מדרש טריסקאי.

229

ד"ר ראובן בן־שם

הרבי ר' ולוו'לה בחג שמחת־תורה בקובל

בקלויז שורר חום לוהט שלא מעלמא הדין. עם ספרי־תורה בזרועותיהם רוקדים החסידים. פנים משולהבות, עיניים עצומות ופקוחות לסירוגין, רגליים קלות כאיילות נישאות מעלה־מטה. נישאים על כנפי־נשרים, רוקדים, מתלהבים, כאילו אין נֵכר ואין גולה, אין חטא ואין גיהינום. הכול רק קפיצה למעלה, לאין־סוף הבלתי נראה והמתגלה בריקוד. דילגו, קפצו, התרוממו, פסחו, נהרו, הרימו רגליים בהעוויות־ריקוד משונות. ריקוד עוצר נשימה. לבבות הרוקדים תקתקו כשעוני־תוכי, וטלטלות כבדות משקל מושכות מעלה־מטה, לתהום־הנשייה והזכירה, לפסגת־הבריאה והטמירין – מחול שמחת־תורה, שמחת־התרוממות־וביטול־גאווה, מעבר לחיי העולם הזה.

סביבנו המון. המון יהודי ווהלין החביבים. ידעתים גם ידעתים. יהודי מיזוג. מיזוג גיאופוליטי־טופו־ אתנוגרפי. ווהלין השוכנת בסְפר רוסיה, פולין, בשכנות ליטא, מלורוסיה, רוסיה הלבנה, ספגה מכולם דם – וחיים. אין בהם, ביהודי ווהלין, לא מִּקֹור־ההגיון הליטאי ולא מקלות־הדעת והנשריות של הפולני. יש בו, ביהודי הווהליני, התלהבות בתערובת געגועים לערבות אוקראינה, ערגה לרוסיה הלבנה ועמקות ליטאית גם יחד. ועל הכול פשטות, פשטות רבת־ביטויים, פשטות הערבה האוקראינית. ויקדו עיני המסתכלים בריקוד, נהנו ונאנקו, נהנו ונענעו ראש.

הרבי יצא לרקוד. החסידים זזו לצדדין. ֻרַּקן חבל־הרצפה במרכז. הרבי עצם עיניו, הרים ראשו ונע בקצב, תחב אצבעותיו לאבנטו הרחב, תיקן את השטריימל על ראשו, פסע פסיעות לעבר השולחן ולעבר ההמון ויצא במחול דרווישי, מסתורי־התלהבותי, שכדוגמתו לא ראיתי עד כה.

החסידים מסביב ספקו כפיים, שרו וזמזמו, נאנחו והתפעלו. והרבי רקד. עברה חצי שעה, עברה שעה, הריקוד לא פסק, לא פג, לא גדל ולא פחת. קפא הקצב. קפא העולם, קפאה ההוויה. שמש־החיים נַָדּמָה בבית־הכנסת של הרבי בקובל, וִאתה החסידים והמסתכלים. הליכה וקפיצה, קפיצה וסיבוב, סיבוב ונתירה, נתירה ודליגה, דליגה וחצי כריעה, בלי אומר ודברים, בלי שינוי העוויה. רק פני הרבי השתלהבו, בערו, יקדו, הוצתו.

וקינאתי, מה קינאתי בכוח האידאה־ההרגל, שכוחן רב לחמם לבו־של־יחיד ולהלהיב לבבות־הרבים. פעם, בליל סוכות, נשתהה ר' אברהם, האדמו"ר מטריסק, שעה ארוכה על מפתן הסוכה. חסידיו שליווהו עמדו דוממים ותמהים, עד שפתח פיהו ואמר: "משנתקרבתי לסוכה התחלתי מהרהר: הן אמרתי בתפילת ימים נוראים שהאדם 'משול כחרס הנשבר', איך רשאי אני להיכנס לסוכה, שאסור להכניס בה כלי־חרס? אולם נזכרתי במאמר חז"ל: 'כלֵי־חרס אין להם תקנה אלא שבירה', ולפיכך שברתי לבבי לפני אלוהי, אשר לב נדכה ונשבר לא יבזה".

ונכנס לפנים הסוכה.

230

משה בטר

ב'טריסקער שטיבל' בקובל

אבי ז"ל היה מחסידי טריסק בקובל והוכנסתי באווירה של בית־הכנסת הטריסקאי. ה'טריסקער שטיבל' הצטיין בליברליות מסוימת. לא התייחסו בקפידה כלפי המקלים ראש בתפילה. ולא עוד אלא שבפרוזדור התנהלו שיחות בעניינים העומדים ברומו של עולם – הפוליטיקה, הציונות וכלל ישראל.

מצאנו שם יהודים שהבינו לרוחנו, השתתפו אתנו בכל מיני מעשי קונדס בליל שמחת־תורה ובלילות־חג אחרים.

עומד לפניי ראובן צביק ז"ל עם חיוכו הרחב, שהייתה לו שפה משותפת אתנו הצעירים. לזה נתן צביטה, ואת זה כיבד בטפיחה על הגב.

אזכירה את יוסף ּפֶּפֶה ז"ל בעל קפוטת־המשי, שבשבתות וחגים היה קורא בתורה בסלסול וניגון מיוחד והיה מתנועע לכאן ולכאן.

ומי לא זוכר את אפרים רבינר ז"ל? למרות דבקותו בתפילה בכל רמ"ח אבריו היה מיד מרגיש באורח שעבר את סף בית־המדרש, ובשעת־הפסקה היה ניגש אליו ומסדר לו מקום לינה. וחזקה עליו, על רב אפרים, שכולם נשמעים לו.

בכמה כבוד וחיבה התייחסנו ליהודי זה, שלא חסך עמל כדי לסדר בבתי־היהודים המוני האורחים והחיילים שהופיעו בעיר בערבי־חג.

ומי לא זוכר את תפילת שלמה מנדל ז"ל ב'ימים נוראים'? את ה'הנני העני ממעש' שלו? את הדו־שיח עם ריבון־העולם. הייתה זו חוויה שלעולם לא תישכח.

בין כותלי ה'טריסקער שטיבל' נעשתה גם פעולה ציונית חשובה. פעולה זו הורגשה במיוחד בערב יום־ הכיפורים. בנו של יוסף פפה ויוסף צביק היו מראשי המארגנים של המגבית הציונית. כל הזרמים שבציונות שכנו בבית־כנסת זה.

*** מכובדה ביותר הייתה השושלת הצ'רנובילית, צאצאי המגיד ר' נחום מצ'רנוביל, שעלתה כפורחת בימי בנו ר' מרדכי, המכונה דרך חיבה ר' מוט'לה (1770–1837), ואליו נהרו לעיר מגוריו צ'רנוביל, פלך קייב, אלפי חסידים ו'פדיונות'־כסף בידיהם. אחרי פטירתו חילקו ביניהם שמונת בניו את כל פלך קייב ופלך ווהלין. לצד המרכז הצ'רנובילי צצו מרכזים אדמו"ריים בקֹורֹוסטישֹוב, צֶ'רקאס, מאקארֹוב, טריסק, טולנה, סְקְִויָרה ורחמיסטריווקה.

(פרופ' ש' דובנוב – "דברי ימי עולם").

231

נתן ליבנה

מעשה בר' דב־בר, המגיד ממזריץ'

שביקש להביא הגאולה

ׁ שָ לְ חוּ קְ הִ לֹּות־יִשְ ָׂר ֵא ל ֶא ל דֹּב־בֶּ ר הַ יְָד מַ ּקִ ים הֵ ׁ שַ ּמ וּ הַ עֹוד ֶּת חֱ ׁ שֶ ה:

הִ ּטַ הֵ ר ר' דֹּב־בֶּ ר ְו לָ בַ ׁש הַ ּש ִ ׂמְ חָ ה ְו לָ בַ ׁש ֶא ת בִּ גְ דֹו הָ ַא טְ לַ ס הַ לָּ בָ ן:

הָ ִא צְ טְ לָ ה־ׁ שֶ ל־ַר בֹּו הַ ּפִ ׁ שְ ָּת ן הַ לָּ בָ ן ְו ַא זֹור ְו כִּפָ ה וּפֻ ְז מָ ק ְו גַ ם נַַע ל:

כַּׁשֶלֶג כֻּלָּם כֹּה צַחִים וּלְבָנים ְוָעטַף טַלִּיתֹו כֻּלָּּה צֶמֶר צָחֹור:

ְו הֵ ִר יחַ עֹוד גִּ "ּפְ מִ ּקֻ פְ סָ ה הַ לְּ בָ נָה וּבְ מַ ּטֵ ה־הַ לִּ בְ נֶה־הַ לָּ בָ ן־ׁ שֶ ל־ַר בֹּו

ָעג סְבִיבֹו ְוהִֵרים גִּ"ּפְ ֶאל ָעל: ׁ שָ מְ עוּ בַּ ֲע לִ יל הֵ ד־ְד ּפִ יקֹות בִּ מְ עוּפָ ן

ְוקֹול ׁשֶבַָּרַעם לֹו יֲַענֶה בְּסוּפָה: ְז מַ ן ַר ב עֹוד ָע מַ ד ַו ָק ָר א בִּ גְ רֹונֹו

ְ ַאך ִאיׁש לֹא ׁשָמַע עֹוד שִׂיחֹו ִעם קֹונֹו:

ָר גְ זוּ בַּ ּמְ רֹומִ ים ַע ל ָד חֲ קֹו ֶא ת הַ ֵּק ץ סֲָאנוּ אֹופַנִּים חַיֹּות־קֶֹדש ׁשָָאגוּ:

ְו שָ ָׂר ף כְּבָ ר יֹוֵר ד ִע ם הַ גֶּ ׁ שֶ ם לִ פְ גַֹּע :

ְ ַאך ַרבִּי דֹּב־בֶּר ִעם קֹונֹו ַרק בִּלְבָד

זֹו לִי גַּם חֹובָה ְוגַם ְזכוּת ָאב ַרחוּם: ִאם רֹוֶעה נְַתָּתנִי לְבֵית יִשְָׂרֵאל

ְז ֵא בֵ י־ֲע ָר בֹות מַ ה ִּת ׁ שְ לַ ח ַר ק בָּ הֶ ם:

232

ָ ְו צַ ִד ּיק־בְּ דֹוִר י ֵק ַר בְ ָּת נִי ֵא לֶ יך

חַיָּב ֲאנִי ֵקץ־הַגָּלוּת לְָקֵרב: ָאבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַיָּבִים אֹוי זֹאת ׁשְנֵינוּ

מָָרה הַגָּלוּת כְּלֲַענָה ָאב מָתֹק: מָ ׁ שָ ל לְ מִ קְ ֵו ה ָד ּמָ ם־הֵ ם בֹּו יְִר חָ צוּ

ַוֲאנִי אֹויָה לִי הַחַיָּב בְּנַפְׁשָם וּמַה ַּתֲענוּג מִצִַדּיק ׁשֶחַיָּב:

ָעצַר הַּשָ ָׂרף לֹא ּפָגַע בֹּו הָאֹור וּבַ ת־קֹול ׁ שֶ יָּצְ ָא ה הִ כְִר יָז ה סְ חֹור־סְ חֹור

וּמִי הַּמִֵעיד כִּי ַאָּתה צִַדּיק הַדֹּור: צָהַל ר' דֹּב־בֶּר ְוהִֵדּק הֵָאזֹור

ְוָתחַב כְַּרבֹּו הַּמַּטֶה בֵָּאזֹור: וּפָ צַ ח בְּ ִר נָּה־ׁ שֶ ל־לֹומְ ֵד י־הַ ּת ֹוָר ה

ְו יָצָ א בְּ ִר ּק וּד־ׁ שֶ ל־שִ ׂמְ חַ ת־הַ ּת ֹוָר ה: ׁשֲַאלוּ ַאי – ַאי – ַאי

ׁשֲַאלוּ ַאי – ַאי – ַאי: חֶבְַריָּה ְוכֻלַּיְה

ַּתלְמִיַדי קְדֹוׁשַי: ָא ז הָ ַר ַע ם הִ ְר ִע ים ְו הִ כָּה הוּא בַּ צּוּר

ְו הַ ּק ֹול הִ ְת ּפ ֹוצֵ ץ ְו הִ ְר קִ יד הֶ הָ ִר ים: ְויָצְָאה זֹו בַּת־קֹול מֵַאְרבַּע הָרוּחֹות

ְו הִ כְִר יָז ה בַּ ת־קֹול ְו ָע נוּ לָ ּה הָ ִר ים ְ

לֵך כְּנֹס ְויִָעידוּ:

מִהֵר ר' דֹּב־בֶּר ְוׁש ִנֵּס ֶאת מְָתנָיו ְו הַ גֶּ ׁ שֶ ם כָּחֵ ץ ְו יֹוֶר ה בְּ פָ נָיו:

ְ ַא ך ֵא ין ׁ שְ לִ יטָ ה לַ גֶּ ׁ שֶ ם ַע ל ִא צְ טְ לָ ה־ׁ שֶ ל־הָ ַר ב

בָּ א הוּא יָבֵ ׁש ְו הִ ְז ִע יק ׁ שְ לִ יחָ יו: ָעמְדוּ לְפָנָיו כֹּה יֲַעזֹר לָהֶם ֵאל

וּבְ רֹאׁ שָ ם ֶר בּ יִשְ ָׂר ֵא ל ְו ֶר בּ ַע ְז ִר יֵא ל: ְו יָצָ א מִ לְּ פָ נָיו גַּ ם בְּ שִ ׂמְ חָ ה וּבְ שִ יר

הָ ָר ץ ר' לֵ יבּ בֶּ ן־שָ ָׂר ה מֵ רֹובְ נֶה הָ ִע יר: ׁ שְ לָ חָ ם חִ יׁש ־מַ הֵ ר ֶא ל מֶ גִ 'יבֹּוז' וּפֹולֹונְָא ה

ֶא ל ִו יטֶ בְּ סְ ק ְו ֶא ל לַ אִד י לִ יֶז 'נְסְ ק ְו ַא נֹּוּפ ֹולִ י:

233

ֶא ל בֶּ ְר ִד יצֶ 'ב ְו ֶא ל ַק ְר לִ ין ִז 'יטֹומִ יר ְו לוּבְּ לִין ֶאל לֹויצְק ְוקֹוֶז'נִיץ קֹוֶרץ ְוצֶ'ְרנֹובִּיל:

ְו גַ ם ֶא ל ּפ ֹודֹול ְו ַר יְסְ ן גַּ לִ יצְ יָה וּפֹולִ ין: ְו לֹא יָצְ אוּ הַ יָּמִ ים ְו הֵ ם בָּ אוּ הִ ְת יַצָ ּבוּ

חֲ בֵ ָר יו־ַּת לְ מִ יָד יו ִע ם ַּת לְ מִ יֵד יהֶ ם הֵ ם: ִא יׁש ־ַע ל־מַ חֲ נֵהוּ בָּ אוּ ְו הָ יוּ בַּ ּמַ חֲ נֶה גַּם

ר' צְ בִ י בֶּ ן ר' יִשְ ָׂר ֵא ל הַ בַּ ַע ל־ׁ שֵ ם ְו ר' יֲַע קֹב־יֹוסֵ ף: ַר בִּ י ׁ שְ נֵאוּר־ַז לְ מָ ן ְו ַר בִּ י יִשְ ָׂר ֵא ל

ר' יֲַעקֹב־יִצְחָק ור' מְנַחֵם־מֶנְְדּל: ְ

ר' זוּסְיָא, ר' ַאהֲרֹן ְור' ֱאלִימֶלֶך ר' ׁ שְ לֹמֹה ְו ר' ְז ֵא ב ְו ר' לֵ ִו י־יִצְ חָ ק:

ר' נָחוּמְ'ל צֶ'ְרנֹובִּילֶר מְאֹור ֵעינַים גֹּונֵב כָּל גַּן־הֵָעֶדן ְועֹולָם הַבָּא*

ְו גַ ם סָ בָ א בָּ א ִע ם מַ ֲע שִ ׂיֹּות לָ רֹב ְ

ְו ַא ף בְּ נֹו־יְחִ ידֹו הַ ּמַ לְ ָא ך ר' ַא בְ ָר הָ ם ְְ

ׁשֶמְהַלֵּך הוּא כָּאן ַאך כָּל חַיָּיו הֵם ׁ שָ ם:

ְוכֵן כָּל הַּׁשְָאר כָּל הְָראוּיִים לֹא יִּסָפְרוּ מֵרֹב ׁשֶכֵּן יְִרבּוּ ָאמֵן:

וּמֲֵאחֹוֵריהֶם עֹוד כָּל הַּמַּסִיקִים ְ

ָע מְ דוּ הֵ ם בְּ מַ ְע גָּ ל ְו ר' דֹּב־בֶּ ר בַּ ָּת ֶו ך: ְור' דֹּב־בֶּר עֹומֵד ְוהֵם עֹומְִדים ּת ֹוהִים

ְו ר' דֹּב־בֶּ ר מֵ ִר ים קְ צֵ ה הַ ּמַ ּטֶ ה בְּ נַחַ ת: ְ

וּבְ קֹול הַ ּמִ ְת נַגֵּ ן ׁ שֶ מִ ְת חַ ּטֵ א ָו ַר ך ׁש ֹוֵא ל הוּא כִּׁ שְ אֹל הַ ִּת ינֹוקֹות־ׁ שֶ ל־בֵּ ית־ַר בָּ ן:

מִי הִָאיׁש צִַדּיק־הַדֹּור הוּא ַאה לִי ִאמְרוּ ֱאמֹרוּ:

234

הִ ׁ שְ ּת ֹומְ מוּ נְִד הָ מוּ כָּבְ ָד ה ָא ְז נָם מִ ׁ שְ מַֹע דֹּומֶ ה ַר בָּ ם שְ ׂפָ ָת יו נָעֹות ְו לֹא נִׁ שְ מָ ע קֹולֹו:

כִּי לֹא ָר אוּ ְו לֹא ׁ שָ מְ עוּ כָּל הַ ְד ּבָ ִר ים הָ ֵא לֶּה כִּי מַ ה כַָּו ּנָָת ם ׁ שֶ ל הַ ְד ּבָ ִר ים הָ ֵא לֶּ ה:

ְור' דֹב־בֶּר עֹומֵד וּמְׁשַ ְדּלָם בְּנַחַת ֲאנִי ׁש ֹוֵאל ֶאְתכֶם כְּלוּם ֵאינְכֶם יֹוְדִעים

מִי צִַדּיק־הַדֹּור ָדּבֵק בֱֶּאלֹקִים: ְו הֵ ם עֹומְ ִד ים בְּ לִ י נַֹע ַא ף ֵע ינָם כָּהָ ָת ה

ׁש וּב הֵם לֹא יְִראוּ גַּם ֶאת ַרבָּם ְו ַר ק עֹומְ ִד ים וּמְ נֲַע ִר ים ַע צְ מָ ם מִ ּמַ חֲ ׁ שָ בֹות ָר עֹות:

ְור' דֹּב־בֶּר עֹומֵד רֹוטֵט בַּיָּד מַּטֵהוּ בֹּו נֱֶע ָז ר לְ ֶק צֶ ב ְד ּבָ ָר יו ׁ שֶ בַּ ּׁ שְ לִ יׁ שִ ית:

ְוִאם נֹאמַר דֹּור דֹּור ְוצִַדּיקֹו חַד בְּדֹורֹו מִ י לְ ַד ֲע ְּת כֶם צַ ִד ּיק ָּת מִ ים בַּ דֹּור הַ ֶז ּה:

ְועֹומְִדים הֵם כִּנְזוּפִים ְולֹא נִׁשְמָע קֹולָם ְו דוּמָ ם ׁ שַ חִ ים ָר אׁ שֵ יהֶ ם כַּׁ שִ בָּ לִ ים בְּ רוּחַ הַ ּשָ ֶׂד ה:

וּמְ לִ יטִ ים בְּ כַף־יָָד ם ֵע ינֵיהֶ ם ְו כֹובְ ׁ שִ ים הָ ֲא נָחָ ה: ְו ר' דֹּב־בֶּ ר כְּמֹוהֶ ם ׁ שַ ח רֹאׁש ֹו ׁ שִ בֹּלֶ ת בַּ ּשָ ֶׂד ה

ְו ר' דֹּב־בֶּ ר כְּמֹוהֶ ם מֵ לִ יט ֵע ינֹו בְּ כַף־יָדֹו ְו כֹובֵ ׁש הָ ֲא נָחָ ה: ְור' דֹּב־בֶּר כְּמֹוהֶם נֱֶאלָם הוּא דֹּם:

ְו הַ ְד ּמָ מָ ה דֹּולֶ ֶק ת כְּהֶ בֶ ל־ּפִ י־שָ ָׂר ף הוּא מֵ ָע לֶ יהָ ֵע ד־עֹומֵ ד ְו ֵא ׁש ־ַע ל־ֵא ׁש מֵ ֵע ד:

וְּז בוּב ֲא ׁ שֶ ר ּפ ֹוֵר חַ מִ יַּד נֹופֵ ל ָו מֵ ת: ְְְ

ַר ק הַ ּמַ לְ ָא ך דֹּומֶ ה מַ ְר גִּ יׁש ַא ך ָּת מִ יד הֵ ן מְ הַ לֵּ ך ׁשָם בַּׁשְבִילִים הִָאיׁש :

ְו כֲַא ׁ שֶ ר יָצָ א לֹו ֶז ה חָ ָז ק ְו הִ ְת חַ ֵז ּק ר' דֹּב הִנֵּה יְִזקֹף הוּא קֹומָתֹו ְוׁש ֹולֵחַ רֹאׁש ֶאל ָעל:

וּבְנִגּוּן וּבְשִׂמְחָה דֹּומֶה יֹאמַר עֹוד ֵאין מַָזּל לְיִשְָׂרֵאל

הִפְסְַדנוּ הֵן וּמַה חֲבָל:

235

-־- ניגון שמחתתורה לתלמידי הבעל־שםטוב

־- הניגון המשולש של הבעל־שםטוב, המגיד ממזריץ' ורבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניה

ַא ֲח ִר ית ָּד בָר

ְָ וּפַ ַע ם – בְּ מֹוצָ ֵא י־ׁ שַ בָּ ת־קֶֹד ש ּפָ ָר ׁ שַ ת לֵ ך לְ ך, כֲַּא ׁ שֶ ר ר' דֹּב־בֶּ ר הַ ּמַ גִּ יד מִ ּמֵ ֵז ִר יץ' וּקְ הַ ל חֲ סִ יָד יו הָ ַר בִּ ים ְו ַת לְ מִ יָד יו לִ וּוּ ֶא ת ׁ שַ בָּ ת הַ ּמַ לְ כָּה בְּ צֵ אָת ּה , ְו הוּא ָד ַּר ׁש בְּ פָ ָר ׁ שַ ת הַ ּשָ בוַּע בְּ ָק ׁ שְ רֹו כְַּד ְר כֹּו ּפָ סוּק ֶא ל ּפָ סוּק וּמַ ֲא מָ ר ֶא ל מַ ֲא מָ ר ׁ שֶ ּפָ סַ ק כָּל ֶא חָ ד מֵ הַ ּמְ סֻ בִּ ים, ְו הוּא מְ צָ ְר פָ ם ְו עֹושָ ׂם יְצִ יַר ת־מִ קְ ׁ שָ ה ֶא חָ ת מַ ֲע שֵ ׂה־ּפְ סֵ יפָ ס – ָר מַ ז בֵּ ין הַ ּ שְ ָא ר ַע ל ְ

ִע נְיַן הַ גְּ ֻא לָּ ה, ְו כִי מִ ן הַ ּׁשָ מַ יִם ִע כְּבוּ ְו נָטְ לוּ הַ ִד ּבֵּ ר מִ ּפִ י ַּת לְ מִ יָד יו. ְו הָ יְָת ה זֹו טָ עוּתֹו הוּא בִּ לְ בַ ד ׁ שֶ לּ ֹא הִ סְ ַּת ּמֵ ך ְָ

ַע ל כָּל ַע ּמְ ך בֵּ ית יִשְ ָׂר ֵא ל ֲא ׁ שֶ ר סִ בְ לָ ם וּמְ צוָּק ָת ם ֲע מֻ ּקִ ים מִ נִּי־יָם, ֶא לָ א סָ מַ ך ַע ל בְּ חִ יֵר י ַּת לְ מִ יָד יו בִּ לְ בַ ד ׁ שֶ לּ ֹא מְ ֻר בִּ ים בֵּ ינֵיהֶ ם ֲע נִיִּים מְ ֻר ִד ּים מַ ּמָ ׁש . ְו עֹוד ָר מַ ז ׁ שֶ ּפְ שוּטֵ י־הָ ָע ם וּבְ נֵי ֲע נִיִּים, ׁ שֶ הֵ ם רֹב מִ נְיָנֹו ְו רֹוב קִ נְיָנֹו ׁ שֶ ל הָ ָע ם ְ

וּמֵ הֶ ם יֵצְ אוּ צַ ִד ּיקִ ים, יִהְ יוּ בַּ בֹּונִים, אוּלָ ם כֲַּא ׁ שֶ ר זֹאת ְּת הֵ א ֶד ֶּר ך הַ צָ ּלָ ָת ם הָ ַא חֲ רֹונָה, ׁ שֶ כֵּן ַד ּם יְהוִּד ים עֹוד לֹא ְְ ַא חַ ת יִּׁ שָ פֵ ך, לְ מַ ְר בֵּ ה הַ צַ ַּע ר, הַ כְֵּא ב ְו הַ יְּסוִּר ים, לְ כַּפֵ ר ַע ל כָּל ֲע וֹונֹוֵת ינוּ, ְו כִי ַא ף־ַע ל־ּפִ י־כֵן הָ יְָת ה בְּ כָך מִ ּש וּם "ַאְתחַלְָּתא".

236

ְו ׁ שִ יר־נִגּוּן חָ ָד ׁש ׁ שָ רוּ ר' דֹּב־בֶּ ר ְו ַת לְ מִ יָד יו ַו חֲ סִ יָד יו בִּ סְ ֻע ַד ּת־מְ לַ ֵו ּה־מַ לְ כָּה הַ הִ יא: ָא מֵ ן ְו ָא מֵ ן ַא י – ַא י – ַא י ֶא מֶ ת ְו יַצִ ּיב

בֹּוא יָבֹוא הַגֹּוֵאל ַאי – ַאי – ַאי לִבֵּנוּ ְּתחִנָּה וּלְ צִ יֹּון נֲַע לֶ ה ַא י – ַא י – ַא י נֲַע לֶ ה בְּ ִר נָּה:

ַא ְת קִ ינוּ סְ עוָּד ָת א ִד מְ הֵ ימְ נוָּת א ׁ שְ לֵ מָ ָת א חֶ ְד ְו ָת א ְד מַ לְ כָּא ַק ִד יׁ שָ א.

ַא ְת קִ ינוּ סְ עוָּד ָת א ְד מַ לְ כָּא. ָדּא הִ יא סְ עוָּד ָת א ַד חֲ ַק ל ַּת ּפ וּחִ ין ַק ִד ּיׁ שִ ין, וְּז ֵע יר ַא נְּפִ ין ַא ְת יָן לְ סַ ֲע ָד א בַּ הֲ ָד א .

אתקינו סעודתא לר' דב־בר, המגיד ממזריץ'

237

אמר ר' לייב בן שרה: "נסעתי אל רבי המגיד לא בשביל לשמוע תורה מפיו, כי אם כדי לראות כיצד הוא קושר את שרוכי נעליו בקדושה וטהרה".

כתוב במשנה: "וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״. "וכל בעלי השיר" – הם אותם שמתנהגים בבחינת "שירו לו"; "יוצאים בשיר" – שעל־ידי השירֹות והתשבחות יוצאים ומפקיעים עצמם מכל הרעות שבעולם ומכל התאוות; "ונמשכים בשיר" – שבאמצעות השירֹות והתשבחות הם נמשכים לה' וזוכים לדבקות גמורה בשמו יתברך.

רוח הוא בחינת דיבור, כמו שתרגם אונקלוס לרוח ממללא. ויגר אברהם בארץ פלשתים. פלש"ת אותיות שפל"ת, כי במלכות שהיא מסיטרא דנחש הקדמוני נעשים הברואים שפלים ופחותים.

(המגיד מטריסק)

*** "כי החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר את ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (מגילת אסתר, ד', י"ד). ריבונו של עולם! אם גם בימים המרים האלה לא תעמוד לישראל בעת צרתם – היהודים יבקשו הצלה במקום אחר, יסעו זה לכאן וזה לכאן, ומי יודע אם "לעת כזאת הגעת למלכות" – אם יהיה לך על מי למלוך, כי "אין מלך בלי עם".

כשאדם רוצה להתגאות על הכול, הריהו נעשה בחינת עמלק, כי עמל"ק בגימטריה ר"מ, בחינת התרוממות וגבהות־הרוח.

משום שדוחים אבן אחרי הנופל, הוא שוכח לפעמים נקודת אלוהותו. יש לבטל בחינת הנפילה הפנימית של אדם.

(המגיד מטריסק)

*** הנה פה כתבתי: "ואברהם נקרא האדם הגדול בענקים", ש"הוא התחיל לתקן העולם מעולמות התוהו". האם לא ביקשתי להיות כמוהו? את העולם לא תיקנתי. אפילו את טריסק לא תיקנתי. אף־על־פי־כן הייתי צינור המעביר את התורה לאלפים ולרבבות.

(המגיד מטריסק, בקבלו את ספרו 'מגן אברהם')

238

בתי־כנסת וחברות

רבנים, שו"בים, מלמדים

239

240

241

חברות אין טריסק

1. חברה-קדישא ביַי איר גבאי-ראשון פֿלעגט זיך געפֿינען דער פנקס פֿון דער חברה. אין בוך "פנקס ועד ארבע הארצות" פֿון פרָאפֿעסָאר י. הַאלפערן, וועלכער איז צ עענויפֿגעשטעלט געווָארן אויפֿן סמך פֿון זייער ַא סך מקורות, זענען צווישן ַאנדערע אויך אויסגענוצט געווָארן די פנקסים פֿון פַֿארשיידענע קהילות און צווישן זיי – דער פנקס פֿון טריסקער חברה-קדישא, ווָאס דַאטירט פֿון יָאר 1720.

2. ביקור-חולים, ָאדער לינת-הצדק אין "ידיעות פֿון וויסנשַאפֿטלעכן אינסטיטוט", ווילנע מַארץ-ַאפריל, 1939, נומער 3-4 (83-84) איז ָאנגעוויזן ַאז דער פנקס דַאטירט פֿון יָאר ... 188 ?

3. חברה-תהילים 4. חברה-משניות

5. חברה-ש"ס 6. פָֿאלקס-קיך (אין דער ציַיט פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה און ַא שטיקל ציַיט נָאך איר)

בתי-מדרשים און מנינים אין טריסק

1. דעם רבינס גרויסער בית-מדרש, ָאדער – דער הויפֿישער בית-מדרש. 2. דעם רבינס "סַאליע"

3. דער שטָאטישער בית-מדרש 4. די שול. נָאכן ָאפברענען איז מער נישט אויפֿגעבויט געווָארן. ווי ַא זכר פֿון איר איז פַֿארבליבן ַאן ַארומגעצוימטער שולפלַאץ און דער נָאמען פֿון דער גַאס - די שולגַאס.

5. דָאס סוחרים-שטיבל, ָאדער "קַאמערטשעסקע"-שטיבל 6. דָאס רַאדעוויטשער שטיבל (וויַיל דָאס איז געווען אין ַא שטוב פֿון ַא ייִדן, ַאן איידעם אין נָאענטן דָארף רַאדעוויטש – רב משה קלַארמַאן)

7. דעם דינס מנין 8. דער בַאלמעלָאכישער מנין

242

חברות בטריסק

1. חברה־קדישא פנקס החברה היה בידי הגבאי הראשון. פרופ' י' הלפרין משתמש בספרו 'פנקס ועד ארבע ארצות' בפנקסים של קהילות שונות, וביניהם בפנקס של החברה־קדישא מטריסק משנת 1720. ספרו נשען על מקורות רבים.

2. ביקור־חולים, או לינת־הצדק ב'ידיעות של המכון המדעי', ווילנה, מרץ–אפריל, 1939, מס' 3–4 (83–84) מצוין הפנקס מן השנה ?188 3. חברה־תהלים

4. חברה־משניות 5. חברה־ש"ס

6. מטבח ציבורי (בזמן מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר לאחריה)

בתי־מדרשים ומניינים בטריסק

1. בית־המדרש הגדול של הרבי, או בית־המדרש של החצר 2. 'חדר־האוכל' של הרבי

3. בית־המדרש העירוני 4. בית־הכנסת. לאחר שנשרף לא נבנה שנית. כיכר בית־הכנסת המגודרת נשארה כזיכרון. שם הרחוב: רחוב בית־הכנסת

5. בית־התפילה של הסוחרים 6. בית־התפילה של רדוביץ' (משום שהיה זה בית־תפילה של יהודי שהיה חתנו של רב משה קלרמן מן הכפר הסמוך – רדוביץ')

7. מניין המשרתים 8. מניין בעלי־המלאכה

243

דערמַא נונגען וועגן דעם פנקס

פֿון

דער טריסקער חברה-קדישא

הענעך געלער שריַיבט אין זיַין ַארטיקל "פֿון די פנקסים פֿון די קהילות" אין דער "הצפירה" פֿון יָאר 1900, נומ' 164: "אויף דעם דף ל"ט פֿון דעם פנקס פֿון דער חברה-קדישא פֿון דער קהילה קדישא טוריסק, ווָאס לעבן קָאוולע, געפֿינט זיך ַא פסק-דין פֿון דעם גאון רב יומטוב ליפמַאן (מחבר פֿון תוספות יום טוב), ער איז גרויס און צעשפרייט זיך איבער צוויי גרויסע עמודים מיט ַא פֿערטל, פֿון יָאר תמ"ו, וועגן דעם ועד ארבע ארצות: לודמיר, גרָאדנע און ווַארשע. איך הָאב אים נישט געקָאנט איבערזעצן, וויַיל ס'איז דערצו נייטיק געווען ַאריַינטרַאכטן זיך צוליב דער גרויסער שווערקייט צו לייענען די ַאלטע, מטושטשע און געציקלטע הַא נטשריפֿ ט".

נו, די זַאך איז היפש פַֿארדרייט. לודמיר, גרָאדנע און ווַארשע זענען, ווי בַאוווּסט, נישט איין זַאך, און רב יומטוב ליפמַאן העלער איז, ווי בַאוווּסט, נפטר געווָארן אין יָאר תי"ד, קָאן דָאך ממילא נישט מעגלעך זיַין, ער זָאל ַארויסגעבן ַא פסק-דין אין יָאר תמ"ו! ָאבער דער עצם פַֿאקט, ַאז אין פנקס פֿון דער חברה- קדישא אין טוריסק געפֿינט זיך ַא קָאפיע פֿון ַא פסק-דין, ווָאס דער תוספות יומטוב הָאט אפשר ַארויסגעגעבן פַֿאר דער ציַיט פֿון זיַין רבנותשַאפֿט אין לודמיר (אייר שצ"ד – סוכות ת"ג) און ווָאס הָאט אפשר ַא שייכות אויך צו ַאן ַאנדער זַאך – פַֿארדינט זיך אויף אויפֿמערקזַאמקייט. ("פנקס ועד ארבע הארצות", ירושלים, תש"ה, זיַיט 519)

רב שמואל זיַינוול סג"ל איז אונטערגעחתמעט אויך אויפֿן פסק-דין, ווָאס איז ַארויסגעגעבן געווָארן אין לודמיר אין יָאר תמ"ד און ָאפגעקָאפירט אין דעם פנקס פֿון דער חברה-קדישא פֿון דער קהילה קדישא טוריסק.

(דָא רטן, ז' 522) ווי ס'גיט איבער דער שריפֿטשטעלער לייב ָאליצקי, איז דער דָאזיקער פנקס געווען ַא מָאל אין זיַינע הענט, הגם ער געדענקט ניט פֿון וועמען ער הָאט אים בַאקומען. ָאליצקי הָאט סטיליזירט פֿון פנקס ַא בַאשריַיבונג וועגן ַא מוכת-עץ פַֿאר זיַין בוך "הונטמַאן", ָאבער ער קָאן זיך ניט דערמָאנען צי איז טַאקע די מעשה דָארט געווען בַאשריבן, צי ער הָאט בלויז געלערנט פֿון דָארט דעם נוסח פֿון בַאשריַיבן.

244

זיכרונות מהפנקס

של

החברה־קדישא בטריסק

הנך גלר כותב במאמרו 'מפנקסי הקהילות' שהתפרסם ב'הצפירה' משנת 1900, מס' 164: "בדף ל"ט בפנקס החברה־קדישא מטריסק, שליד קובל, נמצא פסק־דין של הגאון רב יום־טוב ליפמן (המחבר של 'תוספות יום־טוב'). זהו פסק־דין גדול משנת תמ"ו, המתפרס על פני שני עמודים גדולים ורבע, והוא דן בוועד ארבע ארצות: לודמיר, גרודנה וורשה. לא הצלחתי לתרגם את פסק־הדין הזה, שכן כתב־היד הוא עתיק, מטושטש ובלתי ברור. זה כמובן מערים קשיים רבים".

ובכן, הדבר אינו מדויק כלל ועיקר. לודמיר, גרודנה וורשה אינן כידוע מקשה אחת, ורב יום־טוב ליפמן הלר נפטר כידוע בשנת תי"ד, כך שממילא לא ייתכן שהוציא פסק־דין בשנת תמ"ו! אך עצם העובדה שבפנקס החברה־קדישא בטריסק נמצא עותק של פסק־דין, שאולי הוציא מחבר 'התוספות יום־טוב' לפני שכיהן כרב בלודמיר (אייר שצ"ד–סוכות ת"ג) ושייתכן ששייך לדבר אחר, עובדה זו מצדיקה שישימו לב לדבר הזה.

('פנקס ועד ארבעהארצות', ירושלים, תש"ה, עמ' 519) "רב שמואל זיינוול סג"ל חתום על פסק־הדין שיצא בלודמיר בשנת תמ"ד והועתק בפנקס החברה־ קדישא של קהילת קדישא בטוריסק"

(שם, עמ' 522). כפי שמוסר הסופר לייב אוליצקי, היה הפנקס הזה פעם בידיו ואין הוא זוכר ממי קיבלו. אוליצקי ניסח בהשראת הפנקס תיאור של מוכת־עץ בספרו 'הונטמן'. אבל הוא אומר שאינו יכול להיזכר האם המעשה אכן היה ממש מתואר שם, או שמא רק למד משם את נוסח התיאור.

245

246

בית־הקברות היהודי הישן של טריסק. בית־הקברות נהרס לחלוטין בחורף 1944, כשחיילי צבא גרמניה הנאצית התחפרו בו כנגד חיילי הצבא האדום, עד לכיבוש העיירה על־ידי הצבא האדום ב־27 במרץ 1944.

247

דער ערשטער בעלמלאכהשער מנין

אין פָאליש פֿונעם בית-מדרש, אינעם ניַיעם ווי אין ַאלטן, איז געווען ַא טיר צום שטיבל וווּ ס'הָאט געדַאוונט דער ערשטער מנין.

בַאלד נָאך דעם ווי באלעבַאטים הָאבן ָאפגעזָאגט גַאנץ תהילים – צו וועלכן גרשון ציפעס פֿלעגט זיי ַאלע שבת פַֿארטָאג אויפֿוועקן מיט זיַין טרויעריקן רוף: "ישראל עם קדושים, שטייט אויף צו עבודת-הבורא!" – הָאבן זיך שוין ָאנגעהויבן בַאוויַיזן די דַאוונער.

צום ערשטן מנין זענען געקומען ַאלע שניַידער און שוסטער-יונגען, סטָאליַארעס, קָאווַאליעס, בַא לעגָא לעס, פעלצן-מַא כער, ַא לע ָא נגעשלָא סענע אין דער קָא מפַא ניע פֿ יַיערלעשער, ַא לע איבעריקע בַאלמעלָאכעס און יַאריד-ייִדן.

אין שטיבל ביַים ערשטן מנין זיצן ביַי דער מזרח-ווַאנט די גיבורים, ווי למשל, מאיר סטעלמַאך מיט זיַינע זין; זעליק פֿישער מיט זיַין ברודער – ביידע ריזן, די חברה, ווָאס שפילן ַאלע פורים "יוסף מיט די ברידער", און נָאך ַאזעלכע גיבורים און "יחסנים".

דער עולם איז ָאנגעטָאן אין שבתדיקע און ווָאכעדיקע מלבושים. זייער ווייניק – אין יַארמולקעס. יונגע – אין קורצע קָאסטיומען און הויכע שטיַיפֿע פַאפירענע קָאלנערס. קיין גרויס התלהבות איז ביַים דַאוונען נישטָא. מע וויצלט זיך. מע רעדט. מע שנעלט זיך איבער די אויערן הינטן ַארום. אויף קַאטָאוועס שלעפט מען ַארויס דָאס נָאזטיכל פֿון יענעמס קעשענע. מע פֿירט זיך אויף זייער ווויליונגעריש, הפקרדיק, און מע לַא כט ָא פ פֿ ון די מַא נסליַיט און וויַיבער פֿ ונעם בַא לעבַא טישן גרַא ד, ווָא ס טרינקען די הייסע ציקָא ריע פֿונעם אויוון, ווען זיי זענען שוין בַאלד פַֿארטיק צו עסן דעם טשָאלנט.

און כָאטש די ייִדן פֿון בית-מדרש און פֿון די איבעריקע בכבודיקע מנינים קוקן מיט חוזק אויף די דַאוונער פֿונעם ערשטן מנין, הָאבן זיך ָאבער די לעצטע געפֿילט שטָאלץ, נישט נָאר וויַיל מיט זיי צוזַאמען הָאבן אויך געדַאוונט די שטיקלעך משכילים פֿון שטעטל, נָאר אויך צוליב עפעס ַאנדערש.

אין טריסק הָאט געלעבט ַא גרויסער למדן, ַאן ערלעכער און פֿרומער ייִד. ער הָאט געהייסן משה טויבע חנהס. אין מיַינע ציַיטן איז ער שוין געווען ַא טיפֿער זקן. יום-ולילה איז ער געזעסן און הָאט געלערנט, געפַֿאסט מָאנטיק און דָאנערשטיק, ליב געהַאט ייִדן און עוסק געווען אין צדקה.

פֿריַיטיק ביַיטָאג, בַאלד ווי ער איז געקומען פֿון מרחץ און הָאט אויסגעטרונקען ַא הייסע גלָאז טיי, הָאט ער אויפֿגעהערט צו רעדן דברי-חול און ביז הבדלה גערעדט נָאר לשון-קודש. דָאס גַאנצע שטעטל הָאט אים ָאפגעגעבן כבוד, און גליקלעך איז געווען דער ייִד, צו וועמען רב משה איז געקומען בַאשיַינען זיַין שמחה.

איז ָאט דער ייִד, ווָאס איז געווען ביַי ַאלעמען ַאזוי בַאליבט, געווען פֿרעמד אין רבינס הויף, הָאט זיך ָאפגעקערט פֿון די יחסנים און גבירים און פֿלעגט זיך שטענדיק געפֿינען צווישן פרָאסטן עולם. ער הָאט געדַאוונט מיטן ערשטן מנין...

דָאס הָאט, פַֿארשטייט זיך, געגעבן דעם בַאלמעלָאכישן עולם כבוד, און זיי הָאבן זיך מיט אים געגרייסט.

248

המניין הראשון של בעלי־המלאכה

בחדר הכניסה לבית־המדרש, בזה החדש כמו גם בזה הישן, הייתה דלת שהובילה לבית־התפילה שבו התפלל המניין הראשון.

גרשון, בנה של ציפה, נהג בכל שבת עם שחר להעיר את בעלי־הבתים לקריאת תהלים. הוא קרא בקולו מלא התוגה: "ישראל, עם קדושים, עורו לעבודת הבורא". מיד לאחר שבעלי־הבתים סיימו את קריאת פרקי תהלים, החלו כבר להיראות ראשוני המתפללים.

למניין הראשון הגיעו כל החייטים, שוליות הסנדלרים, הנגרים, הנפחים, העגלונים, תופרי הפרוות, הכבאים וכל בעלי־המלאכה האחרים ואנשי השוק.

בבית־התפילה, ליד כותל המזרח, יושבים במניין הראשון הגיבורים, כגון מאיר סטלמך ובניו, זליג פישר ואחיו – שניהם ענקי קומה – אלו החבר'ה המשחקים מדי פורים את 'יוסף ואחיו', ועוד גיבורים שכאלה וגם 'יחסנים'.

ההמון לבושים גם בגדי שבת וגם בגדי חול. רק בודדים חובשים כיפות, הצעירים – לובשים חליפות קצרות וצווארוני נייר מעומלנים. אין דבקות גדולה בתפילה. מתלוצצים, משוחחים, מתגרדים מאחורי האוזן. כמעשה קונדס שולפים זה מכיסו של זה את מטפחות האף. הבחורים מתנהגים בהתאם לגילם הצעיר, בהפקרות מה, צוחקים מהגברים והנשים ממעמד בעלי־הבתים, שלאחר שסיימו לאכול את החמין שותים הם את הציקוריה החמה מהתנור.

ואף־על־פי שיהודי בית־המדרש מן המניינים המכובדים האחרים הסתכלו בלעג על מתפללי המניין הראשון, הרגישו אלה האחרונים גאווה, לא רק משום שעמם התפללו יחד מעט מן המשכילים של העיירה, אלא גם משום סיבה אחרת:

בטריסק חי למדן גדול, איש ישר ויהודי אדוק. שמו היה משה, בנה של טויבה חנה. כבר בזמני הוא היה זקן מופלג. יום ולילה ישב ולמד, צם בימי שני וחמישי, אהב יהודים ועסק בצדקה.

בימי שישי, מיד כששב מבית־המרחץ וסיים לשתות כוס תה חם, הפסיק לדבר דברי חול, ועד ההבדלה דיבר אך ורק בלשון־הקודש. כל העיירה חלקה לו כבוד, ומאושר היה מי שרב משה הגיע כאורח לשמחה שערך. הוא ייפה את השמחה עד מאוד.

והנה היהודי הזה, שהיה כה אהוב על כולם, היה זר בחצרו של הרבי. הוא התרחק מהיחסנים ומהגבירים ותמיד נהג להימצא בקרב העם הפשוט. הוא התפלל במניין הראשון...

מובן שדבר זה כיבד מאוד את בעלי־המלאכה, ובזה הייתה נחמתם.

249

בן-ציון שר

דעם טריסקער רבינס עלטסטער זון רב משהלע

רב משהלע פֿ לעגט נָא ך פֿ ַא ר זיַין פֿ ָא טערס לעבן ַא רומפֿ ָא רן איבער די שטעטלעך, וווּ ער הָא ט געהַא ט זיַינע חסידים, און אין יָאר 1915 הָאט ער זיך בַאזעצט אין לובלין. דָא הָאט ער זיך זייער גיך דערווָארבן ַאן עולם חסידים פֿון די פַֿארשיידנסטע קריַיזן, ריַיכע אינדוסטריעלער פֿון ווַארשע, לָאדז און ביַאליסטָאק; פֿון די ַארבעטער-שיכטן, און פַֿאך-אינטעליגענץ. ער איז זייער געַאכפערט געווָארן אין די חסידישע קריַיזן צוליב זיַין פשוטער הַאלטונג און פָֿאלקסטימלעכקייט. מ'הָאט אים אין לובלין גערופֿן "רב משהלע טריסקער". ווען זיַין טַאטע איז כ"ח אייר שנת תרע"ח (1918) נפטר געווָארן, איז ער אויפֿגענומען געווָארן ַאלס רבי. ער איז בַארימט געווָארן מיט זיַין התלהבותדיק דַאווענען אין זיַין בית-מדרש אויף לעווערטָאווער גַאס, נומער 28. דער דָאזיקער בית-מדרש איז געגרינדעט געווָארן דורך ַא לובלינער תושב, בער רָאט, נָאר ווען דער טריסקער רבי הָאט ָאנגעהויבן אין אים דַאווענען, הָאט אים דער עולם ָאנגעהויבן רופֿן "דער טריסקער בית-מדרש".

אין די ימים-נוראים און יומטובים פֿלעגט דער גרויסער בית-מדרש צו קליין זיַין אויף ַאריַינצונעמען דעם גַאנצן געקומענעם עולם. אום שמחת-תורה בעת די הקפות, האט מען געמוזט פַֿארבעטן די מיליץ, זי זָאל ָאפהיטן די ָארדנונג, כדי נישט צו דערלָאזן דעם שטרָאם "ניַיגעריקע" זיך ַאריַינצובַאקומען אין הענג- געפַאקטן בית-מדרש מיט חסידים און מתפללים. די חסידים זענען געשטַאנען, געזונגען און געפַאטשט מיט די הענט, און אין מיטן פרַאוועט דער רבי איינער ַאליין די הקפות, טַאנצנדיק און שפרינגענדיק ָאן ָא פשטעל.

אויך פַֿאר דער ציַיט פֿון זיַין וווינען אין לובלין פֿלעגט דער רבי, רב משהלע, ַארויספָֿארן אין די שטעט צו בַא זוכן זיַינע חסידים.

אין רבינס הויז הָאט מען זיך שוין געפֿירט לויטן גיַיסט פֿון דער ציַיט. ַאלע קינדער הָאבן אויסער גמרא, פירוש רש"י און תוספות געלערנט אויך שפרַאכן. ס'פֿלעגן זיך דָארט בַאגעגענען די ָארטיקע און אויסלענדישע זשורנַאליסטן. מע גיט איבער, ַאז איינער פֿון זיַינע זין, רב יוחנן (רב אין הרובעשויוו, ווָאס ווען די דיַיטשן זענען ַאהין ַאריַין, איז ער ַאנטלָאפֿן צו ַא טריסקער חסיד ַא גוטבַאזיצער, און דָארט אומגעקומען) הָאט געשריבן שירים אונטער ַא פסעוודָאנים, און רב הלל צייטלין, ז"ל, זָאל זיי הָאבן פַֿארעפֿנטלעכט. אויך די טעכטער הָאבן געלערנט וויסן און שפרַאכן. זיי פֿלעגן זיך שיין קליידן, נישט ווי ס'איז דער שטייגער פֿון רביאישע טעכטער.

אויגן-עדות דערציילן, ַאז די דיַיטשישע מערדער הָאבן רב משהלען שרעקלעך געפיַיניקט און געצוווּנגען צו ווַאשן די פָאדלָאגע פֿון בית-מדרש דווקא מיט זיַין טלית.

דער רבי איז דערמָארדעט געווָארן צוזַאמען מיט זיַין פֿרוי, מלכהלע, דורך די נַאציס אין יָאר 1943 אין קרעמפיצער ווַאלד. לויט ַא צווייטער ווערסיע איז דער רבי רב משה מרדכי טווערסקי אומגעקומען אין מיידַא נעק. ער הָא ט זיך ָא פגעזָא גט צו פֿ ַא רלָא זן די ייִדן אין געטָא , הגם ַא הויכער דיַיטשישער ָא פֿ יצער איז געקומען פֿון דער שווייץ אין שליחות פֿון זיַינע צוויי זין, וועלכע הָאבן זיך געפֿונען אין לָאנדָאן, כדי אים ַארויסצורַאטעווען. ער הָאט געענטפֿערט, ַאז ער גייט אויף קידוש-השם צוזַאמען מיט דער גַאנצער עדה. פֿון דעם רבינס גַאנצער פַֿארצוויַיגטער פַֿאמיליע (פֿיר זין, צוויי טעכטער, איידעמס, שנורן און קינדער) זענען לעבן געבליבן – זיַין עלטסטער זון, רב אברהמעלע מיט זיַין פַֿאמיליע און דער ייִנגסטער, רב ברוך

250

בן־ציון שר

בנו הבכור של הרבי מטריסק, רב משה'לה

עוד בימי אביו נהג רב משה'לה לנסוע לעיירות שבהן התגוררו חסידיו, ובשנת 1915 התיישב בלובלין. כאן השתלב תוך זמן קצר בעולם החסידים של החוגים השונים: תעשיינים עשירים מוורשה, לודז' וביאליסטוק, שכבות העובדים ובעלי־המקצוע המלומדים, ומהר מאוד הפך למושא הערצתם של החוגים החסידיים. זאת בשל עממיותו ופשטות הליכותיו. בלובלין הוא כונה 'רב משה'לה טריסקר'. כשאביו נפטר, בכ"ח אייר שנת תרע"ח (1918), הוא התקבל כרבי.

רב משה'לה התפרסם בזכות ההתלהבות שליוותה את תפילותיו בבית־המדרש שלו ברחוב לברטוב מס' 28. בית־מדרש זה נוסד על־ידי תושב לובלין, בר רט. אך משהתחיל הרבי מטריסק להתפלל בו, החלו לקרוא למקום 'בית־המדרש הטריסקאי'.

בימים הנוראים ובחגים היה בית־המדרש הגדול קטן מלהכיל את כל ההמונים שהגיעו. בשמחת־תורה, בהקפות, צריך היה לערב את המשטרה כדי שתשמור על הסדר ולא תאפשר לזרם 'הסקרנים' להיכנס לבית־המדרש, שהיה מלא עד אפס מקום חסידים ומתפללים. החסידים עמדו, שרו ומחאו כף סביב הרבי, שעמד באמצע וערך לבדו את טקס ההקפות בריקודים ובקפיצות בלתי פוסקים. עוד לפני שעבר לגור בלובלין נהג הרבי, רב משה'לה, לנסוע אליה כדי לבקר את חסידיו. חצר הרבי התנהלה ברוח הזמן החדש. כל הילדים למדו, בנוסף לגמרא, פירוש רש"י ותוספות, שפות זרות. עיתונאים זרים ומקומיים נהגו להיפגש בביתו של הרבי. אומרים שאחד מבניו, רב יוחנן (לימים הרב של הרוּבישוּב, שבעת כניסת הגרמנים נמלט לחווה של חסיד טריסקאי ושם נספה) כתב שירים בשם־עט אחר והרב הלל צייטלין ז"ל פרסמם. גם בנותיו למדו מדעים ושפות. והן נהגו להתלבש יפה, לא כמו שהיה מקובל בקרב בנות רבנים.

עדי ראייה מספרים שהרוצחים הגרמנים עינו את רב משה'לה קשות וציווהו לרחוץ את רצפת בית־ המדרש דווקא בטליתו.

הרבי נרצח יחד עם אשתו מלכה'לה בידי הנאצים ב־1943 ביער קמפיץ. לפי גרסה אחרת נספה הרבי, רב משה מרדכי טברסקי, במיידנק. הוא סירב לעזוב את היהודים בגטו, גם כשהגיע קצין גרמני גבוה משווייץ בשליחות שניים מבניו שנמצאו אז בלונדון, כדי להצילו. הוא ענה שהוא מעדיף למות על קידוש־השם ביחד עם כל העדה.

מכל משפחתו הענפה של הרבי (ארבעה בנים, שתי בנות, חתנים, כלות ונכדים) נותרו בחיים – בנו הבכור, רב אברהמ'לה ומשפחתו, והבן הצעיר ביותר, רב ברוך, ובתו ריקה'לה עם משפחתה.

דבריו של רב משה מרדכי פורסמו בספר 'אוהל משה', בסוף הספר 'ספר היחס מצ'רנוביל' ובמהדורה השנייה של הספר 'פרי יהושע' של חתנו, רב מנחם אייכנשטיין מארצות־הברית.

251

מיט זיַין טָאכטער ריקעלע מיט איר פַֿאמיליע. רב משה מרדכיס תורות זענען פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן אין דעם ספר "אוהל משה"; צום סוף פֿון ספר – "ספר היחס מטשרנוביל"; און אין דער צווייטער אויפֿלַאגע – "פרי יהושע" פֿון זיַין איידעם, רב מנחם איַיכנשטיין פֿון די פַֿאראייניקטע שטַאטן.

מלכה טברסקי, שהייתה בִּתו של האדמו"ר ברוך מאיר מאזרניץ ורעייתו של האדמו"ר משה מרדכי מטריסק־ לובלין וארבעה מילדיה.

מימין: אהרון דוד (נרצח בשואה עם אשתו רחל), יוחנן (נרצח בשואה עם שרה רעייתו ובנם יששכר), האם מלכה (נרצחה בשואה), רחל (היגרה לארצות־הברית עם בעלה לפני מלחמת העולם השנייה)ואברהם (היגר לארצות־ הברית לפני מלחמת העולם השנייה).

למלכה ולאדמו"ר משה מרדכי טברסקי היו עוד שני ילדים: ברוך מאיר (היגר לארצות־הברית לפני מלחמת העולם השנייה) וגיט׳ל לאה (נרצחה בשואה עם אהרון טברסקי בעלה ובתם פייגה דינה).

252

משפחת ווהל מימין:

מאחור: לאה-לושקי (נרצחה בשואה), ישראל האב (נפטר לפני הכיבוש הגרמני), מרים (נרצחה בשואה), רוזה (נרצחה בשואה) ובעלה של תמר (נרצח בשואה).

מלפנים: יעל-ינטה (לימים קרן), לפניה רחל, בת הזקונים (נרצחה בשואה), רחל קופרשטיין הגננת (מקובל), חיה טובה האם (נרצחה בשואה), תמר (נרצחה בשואה) ובנה שרוליק (נרצח בשואה).

253

ר. אבישלמה

דעם טריסקער רבינס איידעם רב נחום משהלע

ער איז אויך געווען פֿון די טווערסקיס – פֿון די ראכמיסטריווקער. שוין אויסערלעך איז געווען זייער קָאנטיק, ַאז דער איידעם איז ַאנדערש פֿון די זין. זיַין זיַידענע קַאפָאטע איז געלעגן אויף אים געפַאסט, ווי אויסגעגָאסן, און נישט דערגַאנגען ביז די קַאמַאשן, כָאטש זי איז אויך נישט געווען קיין דריַיפֿערטלדיקע. די הויזן הָאבן זיך נישט פַֿארענדיקט, ווי ביַי די זין, ביַי די קני, נָאר דערגרייכט ביז די ָאפצַאסן. דָאס געדיכטע גָאלדיקע בערדל, כָאטש נישט געשוירן חלילה, איז ָאבער געווען פַֿארקיַילעכיקט- ַארונטערגעבויגן אונטער דער גָאמבע און, ווי מ'הָאט געשמועסט, פַֿארטשעפעט מיט הָארנָאדעלעך. ווָאס שייך ווידער אינערלעך, הָאט מען גערעדט, ַאז שוין ָאפגערעדט ווָאס ער קליַיבט זיך ניט צו ווערן ַא מָאל ַא רבי, נָאר ער איז פשוט ַא מתנגד און צווישן מקורבים רעדט עס פֿון אים אפילו ַארויס; ער שפילט ַא גַאנץ יָאר אין שַאכמַאט און אום חנוכה אפילו אין "קוויטלעך" ("קוויטלעך" זענען נישט קיין קָארטן); און הערט , הערט! צו אים אין שטוב קומט ָאן ַא רוסישע בלַאט-ציַיטונג, ווָאס ער ַאליין און זיַין חייקעלע, די מלכותדיקע יפה-פיה, לייענען.

איז מיר ַא מָאל בַאשערט געווען, ער זָאל פַֿאר מיר ַארויסזָאגן זיַין התנגדות צו צדיקים. איך בין דעמלט געווען ַא ייִנגל, נָאר ווָאס ָאנגעהויבן צו לייגן תפילין, נָאר שוין געלערנט אין רבינס בית-מדרש. ווי ַאן אייניקל פֿון דעם גבאי-ראשון, רב יעקב מאיר, בין איך געווען, ַאזוי צו זָאגן, ַא "הויפֿישער" און חוץ דעם הָאב איך געשמט פַֿאר ַא גרויסן בעל-כשרון, און דערפַֿאר הָאט עס געקָאנט מעגלעך זיַין, ַאז נחום משהלע זָאל פַֿאר מיר ַארויסזָאגן ַא געפֿערליכן מתנגדישן שפַאס.

איך בין געזעסן אין ַא ווינקל פֿון דעם ריזיקן ליידיקן כמעט בית-מדרש ביַי ַא לַאנגן טיש איבער ַאן ָאפֿענער גמרא און בגנבה אים נָאכגעקוקט, ווי ער דרייט זיך ַארום איבערן בית-מדרש אין טלית-און- תפילין און דַאוונט. מיט ַא מָאל הָאב איך אים דערזען לעבן זיך מיט ַא ספרל אין הַאנט. ער הָאט עס געטָאן ַא לייג ַאנידער פַֿאר מיר, זיך איבערגעבויגן און געטיַיטלט דערין מיט ַא פֿינגער:

– נַא, לייען איבער ווָאס דָא שטייט, – הָאט ער געטָאן ַא זָאג און ַא בליק אויף מיר מיט זיַינע שיינע, שטילע און בלויע אויגן, ווָאס הָאבן מיר דערמָאנט דעם פסוק "עיניך יונים".

איך הָאב דערזען: דָאס ספרל הייסט "מדרש פליאה", אין דער זיַיט הָאט עס ווי ַא פירוש רש"י אויף רש"י- כתב, און איבערגעלייענט מיט גרויס שטוינונג די שורהלעך, אויף וועלכע זיַינע פֿינגער הָאבן ָאנגעטיַיטלט: "צדיקים אינם אוכלין אלא מן הגזל". איך בין געווען געפלעפֿט דערפֿון ווָאס ער הָאט מיר דערויף ָאנגעוויזן און הָא ב געשוויגן.

– איצט, – הָאט ער זיך ָאנגערופֿן און איבערגעפֿירט די פֿינגער אין דער זיַיט – זע, ווָאס דער פירוש זָאגט. כ'הָאב ַא קוק געטָאן און דערזען: "גזל – גם זו לטובה"...

דָא הָאט ער אין מיר ַאריַינגעקוקט, ַא שמייכל הָאט זיך צעשטרַאלט אויפֿן גָאלד פֿון זיַין פנים, זיַינע אויגן הָא בן בלוי ַא פֿ ינקל געטָא ן, און פֿ ון זיַין מויל הָא ט געטָא ן ַא פֿ ַא ל ַא רָא פ:

– זעסטו, פַֿאר מיר איז עס נישט קיין מדרש-פליאה, נָאר ַא פירוש-פליאה... און ער איז ַא שטיל צעלַאכטער ַאוועק מיטן ספרל.

קיין רבי איז טַאקע רב נחום משהלע נישט געווָארן. מ'הָאט געשמועסט, ַאז אפילו קָאוולער רב איז ער געווָארן קעגן זיַין ווילן: ַאז דער שווער איז נפטר געווָארן, און ער הָאט ָאנגעוווירן די "אייביקע" קעסט, הָאט ער דָאך פֿון עפעס געמוזט ציען חיונה.

254

ר' אבישלמה

חתנו של הרבי מטריסק, רב נחום משה'לה

הוא היה בן למשפחות טברסקי ורחמיסטריווקר. כבר על־פי מראהו החיצוני ניכר בו שהיה שונה מאוד מבניו של הרבי. מעיל המשי שלו היה מונח עליו בקפידה, כאילו נגזר על־פי מידותיו ומעולם לא הגיע עד הקרסוליים. מכנסיו הגיעו עד העקבים ולא עד הברכיים כפי שהיו אצל שאר בניו של הרבי, אף־על־ פי שגם מכנסיהם לא היו בגזרת השלושה רבעים. היה לו זקן עבות זהוב, לא כזה שחלילה עלה בו תער. הזקן היה תמיד מעוגל למשעי והגיע עד מאחורי הסנטר. סיפרו שהיה מהודק בשתי סיכות ראש. באשר לפנימיותו, אמרו עליו שלא די שלא התכוון מעולם להיות רבי, אלא אף התנגד לכך, ובין מקורבים אפילו הצהיר על כך בקול רם. כל השנה נהג לשחק שחמט, ובחנוכה הוא אף שיחק ב'פתקאות' (פתקאות אינן קלפים). ושמעו, שמעו! אל ביתו היה מגיע דרך קבע עיתון רוסי, שהוא ואשתו היפיפייה המלכותית חייקה'לה קראו.

פעם זימן לי גורלי שיבטא באוזניי את התנגדותו לצדיקים. הייתי אז נער צעיר שאך זה החל להניח תפילין, אבל כבר למד בבית־המדרש של הרבי. הייתי נכדו של הגבאי הראשון, רב יעקב מאיר, ועל־כן הייתי, איך לומר, בן־בית ב'חצר', וחוץ מזה נחשבתי לכישרוני מאוד. ייתכן שמשום כך הביע נחום משה'לה את דברי ההתנגדות החריפים שבפיו בפניי.

ישבתי בפינה בבית־המדרש הענק, הריק ברובו, ליד שולחן ארוך, ובעודי רוכן מעל לגמרא פתוחה הגנבתי מבטים לעבר רב נחום משה'לה. הסתכלתי עליו כיצד הוא מסתובב בבית־המדרש בטלית ותפילין ומתפלל. לפתע ראיתי שידו אוחזת בספר קטן. הוא הניח את הספר לפניי, התכופף לעברי והצביע באצבעו: "הנה קרא מה שכתוב", אמר והביט בי בשקט בעיניו הכחולות היפות, עיניים שהזכירו לי את הפסוק "עיניך יונים".

ראיתי ששם הספר הוא 'מדרש פליאה'. בצד היה בו מעין פירוש רש"י בכתב רש"י. קראתי את השורות שהוא הצביע עליהן באצבעו בתדהמה גדולה: "צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל". הייתי המום מכך שהוא הראה לי את השורה הזאת ושתקתי.

"עכשיו", קרא והעביר את האצבע הצדה, "ראה, מה אומר הפירוש". הסתכלתי וראיתי: "גזל – גם זו לטובה"...

כעת הוא התבונן בי, חיוך האיר את זהוב פניו, עיניו נצנצו בצבע כחול, ומפיו זרמו המילים: "הרואה אתה, עבורי אין זה מדרש־פליאה, אלא פירוש־פליאה"...

כך בצחוק שקט עזב את המקום והספרון בידיו. ואכן, רב נחום משה'לה לא הפך לרבי. סיפרו שאפילו לרב של קובל התמנה בניגוד לרצונו: היה זה כשנפטר חמיו, ויותר לא יכול היה להיות סמוך על שולחנו, וצריך היה מקור כלשהו לפרנסתו.

255

עזריאל גלאַ זער

מיַין זיידע רב זכריה יוסף

דער גורל הָאט נישט געווָאלט, ָאדער איך הָאב נישט געהַאט די זכיה, איך זָאל קָאנען מיַין גרויסן זיידן פערזענלעך. ָאבער איך הָאב זיך ַא סך ָאנגעהערט וועגן זיַין גרויסקייט אין תורה און חכמה, פַֿארשיידענע מעשות און לעגענדעס. בַאזונדערס פֿלעג איך ווערן בַאגיַיסטערט, ווען מיַין טַאטע, זיַין איידעם, דער טריסקער דיין, רב יהושע גלאזער, פֿלעגט וועגן אים דערציילן, מיט ווָאס פַֿאר ַא יראת-הכבוד און התפעלות ער פֿלעגט וועגן אים רעדן.

ער זָא ל הָא בן שוין צו פֿ ופֿ צן יָא ר געווָא רן רב אין טריסק, און די בַא לעבַא טים הָא בן מיט אים שטָא לצירט, מיט זייער גרויסן און וויכטיקן רב. וויַיל רב זכריה איז געווען נישט נָאר ַא גדול בתורה, נָאר אויך אין חכמה, און מען הָא ט געהַא לטן פֿ ון אים ווי פֿ ון ַא גרויסן דָא קטָא ר-מעדיצין. ער הָא ט געהַא ט ַא שַא רפֿ ן און פֿלינקן קָאפ צו אורטיילן, ווָאס ס'איז רעכט, און ווָאס ס'איז אומרעכט, ווען ס'הָאט זיך געהַאנדלט וועגן ַא צוזַאמענשטויס צווישן מענטשן. און דערפַֿאר פֿלעגן מענטשן קומען צו אים פֿרעגן עצות, ווען זיי הָאבן געהַאט זָארגן און שוועריקייטן אין זייער לעבן. ער הָאט ליב געהַאט מענטשן, געשעצט זייער ווירדע, און פֿלעגט זיי העלפֿן מיט ווָאס נָאר ער איז געווען אין שטַאנד.

ָאט ליגט פַֿאר מיר ַא ציַיטונג פֿון פֿריַיטיק דעם 17טן סעפטעמבער 1915, געדרוקט אין סאנט-לואיס, ַאמעריקע, וווּ ער איז, נָאך טריסק, געווען רב לאגודת הכולל. די ציַיטונג בַאשריַיבט רב זכריהס לוויה. ס'הָאבן זיך אין איר בַאטייליקט 15 טויזנט ייִדן, אויך פֿיל קריסטן. די איַינוווינער ַארום דעם בית- הקברות, דורכאויס קריסטן, זענען געשטַאנען מיט גלעזער און קריגלעך ווַאסער און געהָאלפֿן די צענדליקער דָאקטוירים אין זייער שווערער ַארבעט צו רַאטעווען די מענטשן ווָאס זענען געפַֿאלן אין חלשות צוליב דער ענגשַאפֿט און שטיקעניש.

מיַין זיידע איז דער מחבר פֿון צוויי ָאנגענומענע ספרים אין דער רבנישער וועלט: "יוסף תקוה" און "זכרון זכריה".

די שטָאט סאנט-לואיס הָאט פַֿאראייביקט זיַין נָאמען דורך גרינדן ַא ישיבה אויף זיַין נָאמען: "ישיבת ר' זכריה יוסף".

רב זכריה יוסף רוזנפלד בסנט־לואיס.

256

עזריאל גלזר

סבי, רב זכריה יוסף

הגורל לא רצה או שאני לא זכיתי לכך שאכיר את סבי הגדול בתורה ובחכמה. אבל על גדולתו זו שמעתי

הרבה, וכן שמעתי גם מעשיות ואגדות שונות שנקשרו סביבו. במיוחד התפעלתי למשמע סיפוריו של אבי,

חתנו, הדיין מטריסק רב יהושע גלזר, על אודותיו. באיזו יראת־כבוד ובאיזו התפעלות נהג לדבר עליו.

בגיל חמש־עשרה כבר היה לרב גדול וחשוב בטריסק, ובעלי־הבתים התגאו בו, שכן רב זכריה היה לא רק

גדול בתורה, אלא גם בחכמה. העריכיהו כפי שמעריכים עזריאל ואוולין גלזר

רופא גדול. היה לו מוח משפטי חריף וזריז, ובכל פעם שניטש ויכוח או עימות בין אנשים, הוא תמיד ידע מי

צודק ומי אינו צודק. על־כן נהגו אנשים לבוא אליו לבקשת עצה בעת צרה או דאגה. הוא היה אוהב אדם,

העריך את הבריות ונהג לעזור להם ככל יכולתו. הנה לנגד עיניי עיתון מיום שישי, ה־17 בספטמבר

1915, שנדפס בסנט־לואיס באמריקה. לאחר שעזב את טריסק היה סבי רב באגודת הכולל בסנט־לואיס.

העיתון מתאר את הלווייתו. השתתפו בה 15 אלף יהודים, ונוסף עליהם – גם נוצרים רבים. התושבים

שהתגוררו בסביבת בית־הקברות, נוצרים כולם, עמדו בצד הדרך ובידיהם כוסות וכדי מים כדי לעזור לעשרות

הרופאים בעבודתם הקשה להציל את אלה שהתעלפו מחמת הצפיפות והמחנק.

סבי הוא מחברם של שני ספרים חשובים בעולם הרבני: 'יוסף תקווה' ו'זכרון זכריה'.

העיר סנט־לואיס הנציחה את שמו בייסוד ישיבה לזכרו, 'ישיבת רב זכריה יוסף'.

257

מרדכי אליעזר פערל

די לעצטע דריַי טריסקער רבנים

רב זכריה רָאזענפֿעלד איז געווען ַא זעלטענער ייִד און ַא זעלטענער מענטש. ער הָאט זיך אויסגעצייכנט נישט נָאר אין תורה, נָאר אויך מיט זיַינע גרויסע קענטענישן אין מעדיצין. און געקומען זענען זיי צון אים אויף ַאזַא מין אופן. ער איז געווען ַא קרענקלעכער, הָאט יָארן געקרענקט, און די דָאקטוירים הָאט זיך נישט איַינגעגעבן אים אויסצוקורירן. הָאט ער בַאשלָאסן, ַאליין זיך צו העלפֿן. ער הָאט זיך אויסגעלערנט לַאטיין און גענומען שטודירן מעדיצינישע ביכער. פַֿארשטענדלעך, ַאז דָאס הָאט אים געשטערט ָאפצוגעבן זיך אין גַאנצן מיטן לערנען. הָאט אים טַאקע זיַין פָֿאטער, דער טריסקער רב גבריאל, ז"ל, ווָאס פֿון אים הָאט ער שפעטער איבערגענומען דָאס טריסקער כסא-הרבנות, ניט איין מָאל זיך געבייזערט אויף אים, ערשטנס פַֿאר זיַין ַאריַינקוקן אין ספרים חיצוניים און צווייטנס פַֿאר ביטול-תורה. איין מָאל הָאט ער זיך אויף אים ַאזוי צעשריגן:

– איך הָא ב שוין אין שטוב איין פֿ ַא ס ווַא סער, איך דַא רף נישט קיין פָא ר פֿ עסער (- פרָא פֿ עסָא ר)! ָאבער דער זון הָאט אין דעם פרט נישט ָאפגעהיט כיבוד-אב און הָאט זיך וויַיטער געטָאן זיַינס, ביז ער איז געווָארן זיכער ביַי זיך, ַאז ער איז שוין ַא פָאלנער דָאקטָאר. דעמלט הָאט ער ָאנגעהויבן צו קורירן נישט נָאר זיך ַאליין, נָאר אויך ַאנדערע קרַאנקע. ַאזוי ווי צו שריַיבן רעצעפטן הָאט ער דָאך נישט געהַאט קיין רעכט, פֿלעגט ער די רפואות ַאליין צוזַאמענשטעלן, און אין שטעטל הָאט מען געהַאלטן פֿון אים עולם- ומלואו.

מ'הָאט דערציילט: ס'זענען געווען פַֿאלן, ווען די קָאוולער דָאקטוירים הָאבן נישט געקענט פֿעסטשטעלן די דיַאגנָאזע ביַי געוויסע קרַאנקע, ָאבער דער רב רב זכרי' הָאט יָא פֿעסטגעשטעלט. ַאזוי, למשל, הָאט מען דערציילט וועגן איינער ַא מיידל אין קָאוולע, וועלכע איז קרַאנק געווָארן, און די דָאקטוירים הָאבן זיך נישט געקָע נט דערטרַא כטן, ווָא ס פֿ ַא ר ַא מין קרַא נקהייט דָא ס איז. מ'הָא ט דָא ס מיידל געברַא כט צו רב זכרי'ן. ער הָאט זי בַאטרַאכט און פלוצעם ַא פֿרעג געטָאן, צי זי הָאט נישט געשיַיערט און געווַאשן ַא לטע כלים. ַא ז דָא ס מיידל הָא ט עס בַא שטעטיקט, הָא ט ער געזָא גט: – זי ליַידט אויף פֿ ַא רגיפֿ טונג פֿ ון דעם זשַאווער, די קָאוולער דָאקטוירים הָאבן ָאנגענומען זיַין דיַאגנָאז, הָאבן די קרַאנקע געהיילט אויף דער דָאזיקער קרַאנקהייט, און זי איז לסוף געזונט געווָארן.

שפעטער איז ער ַאוועק קיין ַאמעריקא, וווּ ער איז אויפֿגענומען געווָארן פַֿאר ַא רב אין סַאנט-לואיס. דָארט הָאט ער ארויסגעגעבן צוויי ספרים: וועגן מַאשין-מצות און וועגן מקווה.

נָאך אים איז געווָארן רב אין טריסק זיַין איידעם רב יהושע גלַאזער, זצ"ל. ער איז געווען ַא גדול בתורה און ַא גרויסער צדיק, ווָאס הָאט יומם-ולילה געלערנט און געטָאן תפילה. ער פֿלעגט זיך ָאפֿט דורכשריַיבן בנוסח שאלות-ותשובות, מיט די גרעסטע גאונים אין יענער ציַיט, ווי מיט רב מאיר שמחה, דעם "אור- שמח", פֿון דווינסק און מיט הרב הגאון רב שלום מרדכי דעם בערזַאנער רב. זיי הָאבן פֿון אים שטַארק געהַאלטן. אויף די גרעסטע דין-תורות פֿלעגט מען אים פַֿארבעטן ַאלס שליש; און צו זיַין ַא בורר פֿלעגט ער זיך ָאפזָאגן, וויַיל ַא בורר דַארף ביַישטיין דעם נסיון, ניט צו שטעלן זיך, חלילה, אויף איין צד, ווען ער איז אפילו אומגערעכט.

258

מרדכי אליעזר פרל

שלושת הרבנים האחרונים של טריסק

רב זכריה רוזנפלד היה יהודי נדיר ואדם נדיר. ידענותו הרבה הייתה לא רק בתורה, אלא גם ברפואה. את ידיעותיו ברפואה רכש בדרך זו: הוא בעצמו היה אדם חולני וסבל במשך שנים ממחלות. מאחר שהרופאים התייאשו מלרפאו, החליט לעזור לעצמו. הוא לימד את עצמו לטינית והחל לעיין בספרי רפואה. מובן שהדבר הפריע לו בלימודי הקודש. אביו, הרב הטריסקאי גבריאל ז"ל, שממנו קיבל לימים את כס הרבנות בטריסק, כעס עליו לא אחת. ראשית משום שעיין בספרים חיצוניים ושנית משום ביטול תורה. פעם אחת ממש צעק:

"בביתי כבר יש חבית מים אחת, אינני זקוק לשנייה!" אך בעניין זה לא נהג הבן במצוות כיבוד אב והמשיך בשלו, עד שהיה בטוח בעצמו שהוא כבר רופא מושלם. אז החל לרפא לא רק את עצמו, אלא גם חולים אחרים. מכיוון שאסור היה לו לתת מרשמים, הוא נהג לרקוח את התרופות בעצמו, ובעיירה העריצוהו עד מאוד.

סיפרו עליו שהצליח במקום שרופאים מקובלים נכשלו. היו מקרים שרק הוא הגיע לאבחנה נכונה של מחלה. כך למשל סיפרו על נערה מקובל שחלתה, והרופאים לא הצליחו לאבחן את מחלתה. הביאו את הנערה לרב זכריה. הוא חקר את המקרה ולפתע הציג שאלה: האם לא מירקה במקרה והדיחה כלים ישנים? הנערה אישרה שאכן כך עשתה. אז אמר:

"הנערה סובלת מהרעלת חלודה". הרופאים מקובל קיבלו את אבחנתו, ריפאו את החולה, והיא החלימה לבסוף.

לימים עזב רב זכריה לאמריקה, שם התקבל כרב בסנט־לואיס. שם גם הוציא שני ספרים: הראשון על מכונת מצות והשני על מקווה.

אחריו קיבל את כיסא הרבנות בטריסק חתנו, רב יהושע גלזר זצ"ל. הוא היה גדול בתורה וצדיק חשוב, שלמד יומם ולילה והרבה בתפילות. הוא נהג להתכתב עם פוסקים בנוסח השאלות ותשובות. שאלותיו הופנו לגאונים הגדולים ביותר של התקופה, למשל רב מאיר שמחה, שהוא ה'אור שמח' מְדִוינסק, והרב הגאון רב שלום מרדכי, הרב של בְֶּרַזן. השניים העריכוהו מאוד. הוא זומן כשליש לדיני התורה החשובים ביותר. על תפקיד הבורר ויתר, כי בורר חייב שיהיה לו ניסיון כזה שלא יצדד חלילה במי שאינו צודק. הרב האחרון בטריסק היה חתנו של רב יהושע, רב משה צלליכן. הוא היה מהבחורים הטובים ביותר של ישיבת קְִרינקִי, תלמידו של הגאון הגדול רב זלמן סנדר שפירא. הוא היה בקי גדול, למדן וצדיק גדול. הוא ואשתו, ליבה הצדיקה, וששת ילדיהם, השם ייקום דמם, נספו בידי הנאצים, יימח שמם. בן אחד שלהם, שמוליק, נשאר בחיים, משום שלפני המלחמה הספיק לנסוע לארץ־ישראל. אבל הידיעות על השמדת הוריו היו כה טרגיות, עד כי רחמנא ליצלן איבד את שפיותו. הוא מת ברעב, וכך הפך גם הוא לקורבן של החיות הנאציות.

259

דער לעצטער רב אין טריסק איז געווען זיַין איידעם רב משה. ער איז געווען פֿון די בעסטע בחורים פֿון דער קרינקער ישיבה, ַא תלמיד פֿון דעם גרויסן גאון רב זלמן סנדר שפירא. ער איז געווען ַא גרויסער בקי און למדן, ַא גרויסער צדיק.

ער מיט זיַין פֿרוי, די צדיקה ליבע, מיט זייערע זעקס קינדער, זענען אומגעקומען דורך די נַאציס ימח- שמם. הי"ד. איין זון זייערער, שמואליק, איז געבליבן לעבן, וויַיל ער איז פַֿאר דער מלחמה ַאוועקגעפָֿארן קיין ארץ-ישראל. ָאבער ער הָאט ַאזוי טרַאגיש איבערגעלעבט די ידיעות וועגן דעם אומקום פֿון זיַינע עלטערן, ַאז ער איז, רחמנא לצלן, ַארָאפ פֿון זינען. ער איז געשטָארבן פֿון ַא הונגער-טויט. אויך ַא קרבן פֿון די נַאצישע חיות.

יהושע גלזר היה רב ודיין בטריסק. הוא נישא פעמיים. מנשואיו הראשונים היו לו כמה ילדים,

ביניהם יחיאל. אשתו השנייה, רבקה, הייתה בתו של הרב זכריה יוסף רוזנפלד, ולשניים נולדו שני

בנים ובת: שמואל, עזריאל וליבה. הרב יהושע גלזר נפטר לפני השואה, רבקה אשתו נרצחה

בשואה שמואל גלזר היה בנם הבכור של רב יהושע

ורבקה גלזר. הוא התחתן עם חיה מישקובסקי והם עברו לגור בגְַריֵיבֹו (מצפון לביאליסטוק),

שם נולדו בניהם חיים ואליעזר. המשפחה עלתה לפלשתינה־א"י בשנת 1936. בארץ נולדה הבת

אביבה. שמואל גלזר נפטר בשנת 1973. חיים גלזר, בנם הבכור של שמואל וחיה גלזר,

נולד בשנת 1925. הוא עלה עם משפחתו לפלשתינה־א"י בשנת 1936. הוא הצטרף

לתנועת בית"ר, במדיה הוא נראה בתמונה, ומאוחר יותר לארגון הצבאי הלאומי – היחיד

מבין יוצאי טריסק בארגון זה. באצ"ל הוא הכיר את מרים תעסה – אשתו ואם שלושת בניהם,

שלימים הייתה ח"כ מטעם תנועת 'הליכוד' וסגנית שר החינוך בממשלת מנחם בגין

הראשונה. חיים גלזר נפטר בשנת 2009.

260

משפחת אכטלברג מלפנים ההורים בן־ציון והניה

מאחור מימין: פייגה, יחזקאל ושתי הבנות הצעירות, חנה ושיינד'לה ההורים ושתי הבנות הצעירות נרצחו בשואה

משפחת בר יושבים: ההורים אברהם יהושע השוחט וחנה (לבית פרלמוטר, מטורצ'ין). שניהם נרצחו בשואה. עומדים מימין: דובית (לימים בן־ארצי), פינייה (נרצח בשואה), נחמיה, בלומה (לעתיד ארליך; נרצחה עם אלחנן בעלה בצ'נסטוחובה) ואסתר (נרצחה בשואה)

התמונה צולמה בשנת 1932, לפני הגירתו של נחמיה לאורוגווי.

261

ביילע

טריסקער שוחטים

פרויים שוחט

איך ווייס נישט ווי אין ַאנדערע שטעטלעך אין ווָאלין, אין טריסק הָאט מען די כלי-קודש טיטולירט מיט "רב" נָאר אין די אויגן. הינטער די אויגן הָאט מען זיי גערופֿן בלויז ביַי די נעמען. אפילו דעם רב, ווָאס צוליבן טריסקער רבין, רב יעקב לייבעניו, איז ער געווען בלויז דין, הָאט מען הינטער די אויגן גערופֿן: שיע דין. און ַאזוי די שוחטים און דעם גבאי: פרויים שוחט, הערשעלע שוחט און פנחס גבאי. און ַאזוי אויך ַאלע חשובע ייִדן אין שטעטל. דער שמש, משה שמש, הָאט זיך אפילו אין די אויגן נישט פַֿארדינט אויף קיין "רב".

פרויים שוחט איז געווען ַא גערָאטענער אומן אין זיַין הייליקן פַֿאך, ַא שיינער בעל-תפילה און ַא מנגן, און פַֿארשטענדלעך, ַא פֿרומער ייִד. סע שיקט זיך דען ַאנדערש? ַא פֿרומער – ָאבער נישט קיין פַֿארפֿרומטער, נישט קיין אויגן-פַֿארגלָאצער און נישט קיין גָאטס סטרַאפטשע. גָאט קָאן זיַין שטעטל ַאליין בַאשטיין. ער הָאט געלעבט בשלום אפילו מיט יענע בחורים און שטעטל, ווָאס מ'הָאט אויף זיי געמורמלט, ַאז זיי הָאבן שוין ַא ביסל ַארָאפגענייגט פֿונעם דרך-הישר און גייען אפילו הינטערן שטעטל שפַאצירן מיט מיידלעך. אין דעם פֿיַיערדיקן מחלוקת צוליב דער "ביבליָאטעקע", ווָאס ָאט די בחורים הָאבן געגרינדעט, הָאט ער זיך נישט ַאריַינגעמישט. ער זעט נישט און הערט נישט. און ַאז עמעץ טוט אים דָאך ַא טָארקע וועגן דעם, קומט ער ָאפ מיט ַא גליַיכווערטעל, ָאדער פַֿאררעדט זיך וועגן עפעס ַאנדערש. מע מורמלט: ער איז ַא בַארעכנטער און פרַאקטישער מענטש – טָאמער וועט גָאר ַארויסקומען ַא שידוך צווישן ַאזַא בחור מיט זיַינס ַא מיידל.

כָאטש די פרנסה פֿון דער שחיטה איז געווען נישט גָאר קיין געהויבענע, בפרט איז זי קַארגלעך געווען פַֿאר ַאזַא גרויס געזינד ווי זיַינס ָאן עין-הרע, פֿלעגט פֿון דעסט-וועגן פרויים שוחט נישט ַאריַינפַֿאלן, חלילה, אין עצבות. ער הָאט אפילו פַֿארמָאגט ַא חוש פַֿאר הומָאר און ליב געהַאט זיך צו ווערטלען. ער פֿלעגט זיך אפילו וויצלען מיט די מיוחסדיקע בית-מדרש-בחורים פֿון רבינס בית-מדרש, ווָאס הָאבן אויסגעקוקט אויף ריַיכע נדנס, הלמאי זיי ווילן נישט ווערן זיַינע איידעמס:

– געדענקט, בחורים! – הָאט ער זיך איין מָאל גערייצט מיט זיי און געווָארנט מיט ַא סטרַאשענדיקן פֿינגער, בעת דָאס פנים איז צעשיַינט-צעשמייכלט. – מיַינע טעכטער ווַאקסן, ָאן עין-הרע, יפה-פיות, און ס'וועט נָאך קומען ַא ציַיט, נָאך פַֿאר משיחס ציַיטן, ַאז איר, פַֿארזעסענע בחורים מיט גראווע בערד, וועט קומען הינטער די פֿענצטער פֿון פרויים שוחט און ָאנקלַאפן מיט געבעט: "רב פרויים, דערבַארעמט זיך, אפשר איז נָאך פַֿארבליבן ביַי איַיך שיריים פֿון ַא בתולה אויף ַא רפואה אויך פֿון מיַינעטוועגן... זָאל זיַין אפילו ַא 'וישקראב'... און פרויים שוחט וועט ַארויסשריַיען פֿון שטוב: 'אפילו נישט קיין משהו פסחדיקס...'"

פַֿארפֿרומטע ייִדן פֿלעגן קוקן קרום אויף ַאזעלכע רייד זיַינע, רייד, "ווָאס פַאסטן זיך אין ַא מושב-לצים". מע פֿלעגט וועגן אים שמועסן – און ס'איז טַאקע אמת געווען – ַאז ווען זיַינס ַא מיידל פָֿארט ַא מָאל צו גַעסט צו איר ברודער אין לויצק, צעקושט ער זיך מיט איר צום געזעגענען. הָאבן דערויף די פַֿארפֿרומטע ייִדן פַֿארדרייט מיט די נעז: – טַאקע ַאן אייגענע טָאכטער, ָאבער – פָֿארט ַא נקבה... און ער איז דָאך ַא שוחט-ובודק ביַי ייִדן, ווָאס דַארף מקפיד זיַין אפילו אויף מראית-עין... סע ווָאלט זיך געפַאסט זי פָֿארט

262

ביילה שוורצברג-ּפְ לִ יט

שוחטים מטריסק

פרויים השוחט

אינני יודעת מה היה המנהג בעיירות אחרות, אך בווהלין, בטריסק נהגו להכתיר את 'כלי־הקודש' בתואר 'רב' ולקרוא להם כך רק בפניהם. מאחורי גבם נהגו לכנותם פשוט בשמותיהם. אפילו לרב, רב יעקב לייב'ניו, שלמען הרב מטריסק הפך לדיין בלבד, קראו מאחורי גבו 'שייע דיין'. וכך קראו לשוחטים ולגבאי: 'פרויים שוחט', 'הרש'לה שוחט' ו'פנחס גבאי'. וכך קראו לכל היהודים החשובים בעיירה. השמש, משה השמש, אפילו לא זכה שיקראו לו בפניו 'רב'.

פרויים שוחט היה אמן מוכשר במקצועו החשוב. הוא היה בעל־תפילה נאה ומנגן, וכמובן יהודי אדוק. האם אפשר אחרת? אדוק – אך לא קנאי, לא מגלגל עיניים ולא 'שוטו של אלוהים'. אלוהים יודע להסתדר לבד עם עיירתו. פרויים חי בשלום אפילו עם אותם הבחורים בעיירה, שסיפרו עליהם שסרו קצת מדרך־ הישר ואף הולכים הם לטייל עם נערות בפאתי העיירה. במחלוקת הלוהטת על 'הספרייה' שהבחורים הללו יסדו, הוא לא התערב. הוא לא שמע ולא ראה. וכשמישהו הציק לו בשל כך, היה פוטרו בשוויון נפש, או שהסב את השיחה לכיוון אחר. ועל כך אמרו שהוא מחושב ומעשי – שכן אולי עוד יצא שידוך בין אחת מבנותיו לאחד מהבחורים הללו.

על־אף שפרנסת השחיטה לא נחשבה לכל־כך מיוחסת ובקושי הספיקה למשק־ביתו הגדול, בלי עין־ הרע, לא נפל חלילה פרויים מעולם ברוחו. הוא היה בעל חוש הומור ואהב להתבדח. הוא אף התלוצץ עם בחורי בית־המדרש הרבני המיוחסים, אלה שציפו לנדוניות גדולות, ושאל אותם מדוע אינם רוצים להיות חתניו...

"זכרו בחורים!" התגרה בהם פעם אחת והצביע באצבע מאיימת ובחיוך מאיר פנים, "בנותיי גֵדלות, ובלי עין־הרע הן יפהפיות. עוד יבוא היום, והוא יגיע עוד לפני ימות המשיח, שאתם תהיו רווקים מזדקנים בעלי זקנים אפורים, ואז תבואו להתדפק על חלונו של פרויים שוחט ותתחננו: רב פרויים, חמול נא, אולי עוד נשארו אצלך שיירי בתולה אחת לרפואה גם עבורי... שתהיה אפילו 'שאריות בצק'. או אז יצעק פרויים שוחט מבעד לחלון: 'אפילו לא אחת לפסח'"...

האדוקים הקנאים הסתכלו בעין עקומה על דיבורים שכאלה, דיבורים ה'מתאימים למושב לצים'. נהגו לומר עליו – והדבר אכן היה נכון – שכשאחת מבנותיו הייתה נוסעת מפעם לפעם לאחיה בלוצק, הוא, האב היה נושק לה לפרידה. היהודים הקנאים עיקמו את אפם:

"אמנם זוהי בתו עצמו ובשרו, אבל היא בכל־זאת נקבה... והוא הלוא שוחט ובודק אצל יהודים, ועל־ כן עליו להקפיד אפילו על מראית עין... זה היה יכול להתאים לוּ נסעה אל מעבר לים, או לפחות לארץ־ישראל... רק אז יהודי לא צריך להתבייש!"...

לעומת זאת בעיירה נודע ביתו בשלום־הבית התמידי ששרר בו. אשתו – יונה שקטה, הנערים והנערות מתנהגים זה לזה בדיוק כפי שאחים ואחיות אמורים להתנהג, ובפני האב – מתנהגים הם במלוא דרך־ הארץ. מה עוד שאין הוא אב קפדן כלל. הוא אפילו אינו מבחין בכך שאחת מבנותיו משוחחת עם נער זר... הלוא יש לו ראייה חלשה, עיניו ממש יוצאות מחוריהן מרוב מאמץ לראות... ואכן הקצבים הצעירים כעסו

263

ַאוועק מעבר-לים, ָאדער לפחות קיין ארץ-ישראל... ַא ייִד זָאל זיך נישט שעמען!... דערפַֿאר ָאבער הָאט די שטוב זיַינע געשמט אין שטעטל מיטן שטענדיקן שלום-בית, ווָאס ס'הָאט געהערשט אין איר. די שוחטקע – ַא שטילע טויב; די ייִנגלעך מיט די מיידלעך – איינער פַֿארן ַאנדערן, ווי שוועסטער און ברידער דַארפֿן עס טַאקע זיַין; און פַֿארן טַאטן – דער גרעסטער דרך-ארץ. בפרט ַאז ער איז בכלל נישט קיין שטרענגער טַאטע. ער דערזעט אפילו נישט ווען זיַינס ַא מיידל בליַיבט שטיין שמועסן מיט ַא פֿרעמד ייִנגל... ער הָאט דָאך ַאזַא נידעריקע ראיה, ַאזש די אויגן שטַארצן ביַי אים ַארויס... זענען טַאקע די יונגע קצבים ַא מָאל ָאנגעדרודלט אויף אים, הלמאי די מינדסטע סרכא אויף ַא לונג דערזעט ער שוין דווקא יָא...

פרויים שוחט הָאט זיך געגרייסט מיט זיַינע קינדער, ווי ַא דעמב מיט זיַינע ברייט פַֿאנַאנדערגעשפרייטע צוויַיגן. ער הָאט געהַאט פַֿאר ווָאס. די ייִנגלעך זענען געווען סטַאטעטשנע, הָאבן געהַאט חשק צום לערנען און פֿרומע מיט ַא מָאס. די מיידלעך – גערָאטענע און יפה-פיות. איז מיט די ייִנגלעך איז ער שוין געווען ָא פגעזָא רגט, פֿ ַא ר זייערע נדנס הָא בן געזָא רגט ַא נדערע טַא טעס. ָא בער אויך די מיידלעך הָא ט ער, ברוך- השם, אויסגעגעבן איינע נָאך דער ַאנדערער, ווי ער הָאט זיך אויסגעדריקט: "ליַיטישע און שיינע סחורה פַֿארבליַיבט קיין מָאל נישט קיין בבל. איך הָאב זיי, געלויבט דער אייבערשטער, פַֿארצוקערט, זָאלן זיי ַא זיס לעבן הָא בן".

פרויים שוחטס צוויַיגן זענען וויַיט ַאריבער די גרענעצן פֿון טריסק און ַא טייל פֿון זיי אויך די בלוטיקע גרענעץ פֿ ון דער ייִדישער קַא טַא סטרָא פֿ ע. ַא סך פֿ ון זיי הָא ט טַא קע די נַא צישע הַא ק ָא פגעהַא קט, ָאבער ַא צָאל פֿון זיי הָאט זיך שוין דעמלט געפֿונען אין ארץ-ישראל. דָא הָאבן זיי זיך געשפרייט און פֿ ַא נַא נדערגעווַא קסן – ַא וועלדל, ווָא ס פֿ ַא רגעסט נישט, ַא ז סע שטַא מט ָא פ פֿ ון דעם דעמב – רב פרויים שוחט. און קומט פָֿאר ביַי איינעם פֿון דער משפחה עפעס ַא שמחה, פָֿארט זיך די משפחה צוזַאמען פֿונעם גַאנצן לַאנד צו פֿרייען זיך צוזַאמען.

און דער גיַיסט פֿון רב פרויים שוחט, ז"ל, שוועבט איבער זיי.

הערשעלע שוחט

הערשעלע שוחט איז פֿון ַא רבל אין שטעטל סעקוליע פַֿארגילגולט געווָארן אין ַא שוחט אין טריסק. קָאן זיַין, ער הָאט דָארט, אין סעקוליע, געהַאט קנַאפ פרנסה: קָאן זיַין ער הָאט דָארט נישט נושא-חן געווען אין די אויגן פֿון געוויסע שטָאטישע קָאכלעפֿל, און אפשר גָאר זענען ביידע צדדים ניט געווען צופֿרידן איינער פֿונעם ַאנדערן. דערפַֿאר, ווען זיַין שווער, הערשעלע, דער ַאלטער שוחט אין טריסק, איז געשטָארבן און איבערגעלָאזט פַֿאר אים די איינציקע ירושה – די חזקה אויף שחיטה, הָאט ער זיך אומגעקערט קיין טריסק צו ווערן ַא "נחות-דרגא" – ַא שוחט. ער הָאט זיך פַֿאררופֿן אויפֿן בפירושן מאמר חז"ל אין פרקי אבות: "ושנא את הרבנות" – הָאב פֿיַינט דָאס רבנות. און די רביצן הָאט אויך געטענהט: פֿון דער שחיטה אין טריסק וועט זיַין מער פרנסה ווי פֿון רבנות אין סעקוליע.

– ַאז מיַין מַאמען, עליה השלום, איז ָאנגעשטַאנען צו זיַין ַא שוחטקע, מעג עס מיך אויך ָאנשטיין; און פֿון דעם כבוד, משטיינס געזָאגט, ווָאס מע טיילט דָא צו מיַין רב, איז שוין בעסער דער "כבד" – דער לונג-און-לעבער, ווָאס מיַינע הונגעריקע קינדער וועלן הָאבן אין טריסק. וועל איך כָאטש זיַין ביַי זיך אין דער היים. ַאז סע וועט מיר, חלילה, זיַין ַא מָאל ָאנגעזָאלעט אויפֿן הַארצן, 'על איך כָאטש קָאנען ַא וועקשפַא צירן אויפֿ ן בית-עלמין און זיך ַא רָא פוויינען די צרות פֿ ונעם הַא רצן פֿ ַא ר טַא טע-מַא מע, עליהם- השלום, זיי זָאלן דערלַאנגען ַא זכות אין הימל...

פֿון זיַין ַאמָאליקן רבנות איז הערשעלען געבליבן בלויז זיַין לומדות. מ'הָאט אים געהַאלטן פַֿאר ַא למדן – ַא גרויסער למדן, כָאטש לפנים זעט ער נישט אויס צו זיַין ַא פַארשוין: נישט קיין וווּקסיקער אין דער הייך

264

עליו לא אחת, איך זה שאת הסירכא הקטנה ביותר על הריאה הוא דווקא כן מצליח לראות... פרויים השוחט התגאה בילדיו כאלון המתגאה בענפיו הפרושים לרווחה. היה לו במה להתגאות! כולם רחשו כבוד לנערים. הם אהבו ללמוד והיו אדוקים במידה הראויה. הנערות – מוכשרות ויפהפיות. לגבי הנערים לא היה לו מה לדאוג, לנדוניות שלהם דאגו אבות אחרים. אך גם הנערות, ברוך השם, התחתנו זו אחר זו. כך נהג לומר:

"סחורה הגונה וטובה לעולם אינה נשארת. ציידתי אותן, תודה לאל בסוכר, הלוואי ויהיו להן חיים מתוקים".

ענפיו של פרויים השוחט התפשטו הרחק מעבר לגבולות טריסק, ואחדים מהם אף חצו את גבול הדמים של האסון היהודי. על רבים מהם עלה הכורת הנאצי, אך חלק מהם כבר היה אז בארץ־ישראל. כאן התפשטו והצמיחו יער קטן, שאינו שוכח כי מקורו בעץ האלון – פרויים השוחט. כששמחה פוקדת את אחד מבני המשפחה, מגיעים כל בניה מכל קצווי הארץ כדי לחגוג בצוותא, ורוחו של פרויים השוחט מרחפת עליהם.

הרש'לה השוחט

הרש'לה השוחט היה רב לא חשוב בעיירה סְקֹוליֶה ונתגלגל להיות שוחט בטריסק. ייתכן ששם בסקוליה מצא את פרנסתו אך בדוחק, ייתכן ששם לא מצא חן בעיני כמה מ'בוחשי הקדירה' בעיירה, ואולי בכלל שני הצדדים לא היו מרוצים זה מזה. כשנפטר חמיו, הרש'לה הזקן, השוחט בטריסק, הוא השאיר עבורו את הירושה היחידה: את חזקת השחיטה. הוא חזר אפוא לטריסק והיה 'נחות דרגה' – שוחט. הוא הסתמך מפורשות על מאמר חז"ל בפרקי אבות: "ושנא את הרבנות", וגם הרבנית טענה: "מן השחיטה בטריסק תהיה פרנסה טובה יותר מאשר מן הרבנות בסקוליה. אם לאמי, עליה השלום, נאה היה להיות אשת שוחט, גם לי נאה. ועל הכבוד, שלא נדע, שחולקים פה לרב שלי, הלוא עדיף כבר ה'כבד' – הריאות והכבדים שיהיו לילדיי הרעבים בטריסק. כך אהיה לפחות בביתי שלי. ואם יהיה לי לפעמים חלילה כבד על הלב, אוכל לפחות ללכת לבית־העלמין ולשפוך בבכי את צרותיי על קברם של אבא ואימא, עליהם השלום, שתעמוד להם זכותם בשמים"...

מן הרבנות שלו נותרה להרש'לה רק למדנותו. החשיבוהו כלמדן, כלמדן גדול, אף־על־פי שחיצוניותו לא העידה על כך: הוא לא היה גבה־קומה, ולא רחב־מידות – יהודי קטן. וגם כובעו שנשאר לו מימים עברו – כובע מחודד לשבת וחג. אפילו הדיין לא חבש כובע שכזה. רק הרבי – רב יעקב לייב'ניו ו'ילדיו'. הכובע המחודד הזה מזכיר תמיד, בין לשבח בין לגנאי, את העובדה שהרש'לה השוחט היה פעם רב! הכובע המחודד הזה חסך לו קניית כובע לשבת...

אמנם יש מי שמלאכת השחיטה היא עבורו עול קל יותר מן הרבנות, אך אצל הרש'לה המצב הוא הפוך. נכון, גם להיות רב אין זה קל לנשמה, כי לפעמים מגיעה אלמנה ענייה עם שאלה על עוף שקנתה עבור מרק ליתומה הפעוט, והוא הרב מוכרח לפסוק: "טרף!". מילה נוראית מה'יורה דעה'. אבוד! הרי אין זה רעל... אבל שחיטה – אוי, אוי, אוי! כאן צריך להקפיד. מטבעו היה הרש'לה רך לב, וקשה היה לו לעקור את צווארו של יצור חי העומד למות. אמנם הוא בירך את הברכה וידע בביטחון שהוא עושה את החסד הגדול ביותר עם היצור – שהרי העלה אותו למדרגה גבוהה יותר... אבל... בעיקר קשה היה לו, כאילו הקיא תולעים ירוקות. בראשית דרכו אף הטיל ספק באוזני הדיין ובלבו שלו על מידת ביטחונו ביכולתו להמשיך ולהישאר שוחט. קרה שברווז או אווז יצאו מתחת ידיו בלי שהוסר צווארם, כאילו בצעדים

265

און נישט קיין צעווַאקסענער אין דער ברייט, – ַא ייִדעלע. ס'איז אים אויך געבליבן לזכר ַא דרויסנדיקער חפץ – דָאס שפיצן-שטריַימל, אויף צו טרָאגן עס שבת און יום-טוב. ַאזַא הָאט אפילו דער דין נישט געטרָאגן. נָאר – דער רבי, רב יעקב לייבעניו, און זיַינע "קינדער". ָאט דָאס שפיצן-שטריַימל, דערמָאנט תמיד, צי לשבח, צי לגנאי: הערשעלע שוחט איז ַא מָאל געווען ַא רב! דָאס שפיצן-שטריַימל שפָארט אים איַין קויפֿן ַא שבתדיק היטל...

פַֿאר וועמען שחיטות איז ַא קלענערער עול פֿון רבנות, פַֿאר הערשעלע שוחט איז עס געווען קַאפויער. אוודאי איז אויך ַא רב נישט ליַיכט אויף דער נשמה, ווען ער מוז ַא מָאל ַאן ָארעמער אלמנה, ווָאס קומט מיט ַא שאלה אויף ַאן עוף, געקויפֿט אויף ָאפצוקָאכן פַֿאר איר קרַאנק יתומל ַא יַאיכעלע, – ַא ווָארטשע טָאן דעם פסק: "טרייף!", ַא שרעקלעך ווָארט, ווָאס סע ווָארטשעט פֿון אים ַארויס דער "יורה-דעה". פַֿארפַֿאלן! ער וועט דָאך נישט הייסן געבן דעם קינד סם!... ָאבער שחיטה – ווי-וויי-וויי! דָא מוזסטו נָאך צולייגן די הַאנט. בטבע ַא רך-לב, הָאט הערשעלע שוחט קיין הַארץ נישט איבערצוחלפן דָאס העלדזל פֿון ַא לעבעדיק, זיך צַאפלענדיק, בַאשעפֿעניש. ער הָאט טַאקע געמַאכט דערויף ַא ברכה, און ער ווייסט אויף זיכער, ַאז דערמיט טוט ער דעם בַאשעפֿעניש די גרעסטע טובה – ער איז עס מעלה אויף ַא העכערער מדרגה... ָא בער...

איבערהויפט איז עס אים שווער ָאנגעקומען, טַאקע מיט די גרינע ווערעם, די ערשטע ציַיט ס'איז אפילו געווען ַא ספק, ביַים דין און ביַי אים אליין, צי וועט ער קָאנען בליַיבן ביַי דעם שחיטות. ס'פֿלעגט ביַי אים טרעפֿן, ַאז ַא קַאטשקע, ָאדער ַא גַאנדז זָאל זיך מיטן נישט-דערשניטענעם הַאלדז לָאזן ַאוועקגיין, ווי מיט שיכורע טריטעלעך, אויף ַא שפַאציר איבערן שטַאל... ס'איז אים ָאבער ביַיגעשטַאנען דער זכות פֿון זיַין שווער, עליו השלום, פֿון וועלכן דער רבי, רב יעקב לייבעניו, הָאט שטַארק געהַאלטן, און טַאקע זיַין אייגענער זכות: ווי די מעשה זָאל נישט זיַין, איז ער דָאך פָֿארט ַא געוועזענער רב. דער אייבערשטער הָאט אים געשטרָאפֿט מיט ַא ווייך הַארץ, און ער דַארף ביַי אים פועלן ער זָאל עס אים הַארט מַאכן... ביז לסוף הָאט ער צוליב דער פרנסה, און די הַארבע רייד פֿון זיַין פלוניתטע די שוחטקע, גובר געווען זיַין הַארץ- חולשה. פֿון עופות איז ער איבערגעגַאנגען צו קוילענען "שטיקלעך", און ער הָאט זיך שוין נישט געהַאט צו שעמען פַֿאר זיַין שותף פרויים שוחט. נָאר ווָאס ביַי ַא מענטשן אין הַארצן טוט זיך – דָאס ווייסט איין גָאט, ַא מָאל – אפילו נישט דער בעל-דבר ַאליין.

– נו, איר זענט ביַי אונדז, רב הערשעלע, ַא ליַיט געווָארן! – פֿלעגן אים ַא מָאל די קצבים ַא לויב טָאן, נישט אין גַאנצן מיט ערלעכער כוונה, בעת ער הָאט ָאנגעבלָאזן און בודק געווען די לונגען.

– איר ווָאלט אונדז דַארפֿן בַאצָאלן רבי-געלט, נישט מיר איַיך שחיטה-געלט. ס'פֿלעגט זיך מַאכן, ַאז הערשעלע שוחט זָאל, קומענדיק ַאהיים פֿון דער בוינע, נעמען זיפֿצן ָאן ווערטער גלַאט אין דער וועלט ַאריַין.

– איז ווָאס איז דָאס זיפֿצעניש? – פֿלעגט די פלוניתטע ַא פֿרעג טָאן, – נָאך ַא ביסל, און כ'על דיר געבן דעם ווַא רעמעס.

– נישט דָאס, נישט דָאס... – הָאט ער גערעדט צו זיך ַאליין, – וווּ נעמט מען ַא הַארץ דערצו?... – ַא הַארץ? מיט ַא הַארץ ווערט מען געבוירן. דער אייבערשטער הָאט עס דעם מענטשן געשענקט... ווען איך, ַא ייִדענע, ווָאלט מעגן קוילענען אויף מיַין טַאטנס חזקה, עליו-השלום, ווָאלט איך מיר פַֿארשפָארט די צרות, און דו ווָאלסט מיר נישט פַֿארזיפֿצט מיַין ליַיב-און-לעבן... עס לערנט אונדזער בכור שחיטה, און ער זָאל זיך עס פַֿארקלָאגן ַא מָאל! וויַיל ער איז מיַין טַאטנס, עליו-השלום, ַאן אייניקל; אין מיר גערָאטן. – איך זָאג דען עפעס? – פַֿארקרעקעט ער זיך. – איך מיין, דער ווַארעמעס איז שוין דען פַֿארטיק?... ס'חלש'ט מיר דָאס הַארץ.

ַאזוי – אין דער היים. ַאנדערש ָאבער – צווישן מענטשן, אין בית-מדרש צי אין קלויז. דָא וויל ער דווקא

266

קטנים של שיכור יצאו להם לטייל ברפת... אבל זכותו של חמיו, עליו השלום, עמדה לו תמיד. הרבי, רב יעקב לייב'ניו, העריך מאוד את חמיו של הרש'לה. ועמדה לו גם זכותו שלו עצמו: איך שלא יהיה, הרי אחרי ככלות הכול היה בעצמו רב בעבר! היושב במרומים העניק לו לב רך, ועליו להתאמץ ולהקשיח את לבו, עד שבסופו של דבר, למען הפרנסה ובזכות המילים הקשות של אשתו, התגבר לבו על החולשה. מעופות עבר לשחוט 'חתיכות' וכבר לא צריך היה להתבייש יותר בפני שותפו פרויים השוחט. אך רק האלוהים יראה ללב האדם, לפעמים אפילו בעל הדבר בעצמו אינו יודע את שנעשה בלבו. "נו, רב הרש'לה, נעשית בן־אדם אצלנו!" נהגו הקצבים לשבחו לפעמים כשניפחו ובדקו את הריאות, לא תמיד בכוונה טהורה לחלוטין, "מן הראוי היה שתשלם לנו שכר־לימוד, שכר־לימוד השחיטה". קרה שהרש'לה השוחט היה חוזר הביתה מבית־המטבחיים ונאנח בלי מילים. כך סתם פלט אנחה לחלל העולם.

"מה פשר האנחה הזאת?" נהגה אשתו לשאול, "עוד מעט אתן לך משהו חם לאכול". "לא, זה לא זה..." דיבר לעצמו, "איפה לוקחים לב לזה?..."

"לב? עם לב נולדים. היושב במרומים העניק אותו במתנה לאדם... לו אני, אישה, רשאית הייתי לנצל את חזקתו של אבי, עליו השלום, ולהיות לשוחטת, הייתי חוסכת לעצמי את הצרות, ואתה לא היית ממלא את גופי ואת חיי באנחות... בכורנו לומד שחיטה, והנה לעולם אינו מתלונן! שכן הוא נכדו של אבי, לי הוא דומה".

"וכי אמרתי דבר?" היה מכחכח בגרונו, "האם האוכל החם כבר מוכן?... אני מתעלף מרעב". כך – בבית. אך בין אנשים היו הדברים שונים, בין שהיה זה בבית־המדרש הגדול בין בבית־המדרש הקטן. במקומות הללו דווקא רצה להגן בלהט על עמדותיו. הוא גם נמנה על 'הפוליטיקאים' שבעיירה, והיה מכריז מלחמה בין מלכים והופך בעצמו לאיש מלחמה. המתנגד שלו היה ליבר המלמד. בית־המדרש היה הופך לחזית קרב, והם שניהם ניהלו את המלחמה. כך היה בעת מלחמת רוסיה־יפן וכך היה בעת מלחמת העולם הראשונה. הרש'לה השוחט צידד בהתלהבות ברוסיה, וליבר המלמד צידד בהתלהבות ביפן. המלחמה התנהלה בדיבורים, בנחישות, בניסיונות לבטל זה את דברי זה כעפרא דארעא. בעת מלחמת העולם הראשונה נהג ליבר המלמד לצחוק בקול מהרש'לה, מהנאומים הארוכים ספוגי תחושת הניצחון והסרקזם שלו שזכר עוד מימי מלחמת רוסיה־יפן.

"הרש'לה, שמע בקולי והיכנע בטוב בזמן. הרוסי שלך ינחל מפלה אצל הגרמני יחד עם פרנץ יוסף, כמו אז במלחמת רוסיה־יפן. כבר שכחת של'חזיר' אין בכלל ראש לתכסיסי מלחמה? המסכן ידע זאת בעצמו. כמה התפאר השר כשאמר אז: ״עם הכובעים נפיל אותם!״ שמע־נא: אין להם ראשים כלל! חזיר הוא טריפה! איך זה בכלל יכול יהודי, ונוסף לכך שוחט, לעמוד לצד החזיר ולהכשירו?... שהרי כל שׂכלו של הרוסי מתמקד רק בעשיית פוגרומים ליהודים! הרואה אתה הרש'לה, נגד יהודים הרוסי הוא אריה, ברייה בעולם! אבל על מה שהוא מרוויח בשחיטת היהודים, הוא משלם כפל כפליים אצל הגויים. נכון, ֵעשו לא לקח ללב את עשרות אלפי הרוגיו במלחמה. כפי שאמר 'ירום הודו': ״בן־אדם נולד״ – אנשים נולדים, וכשהם מתים אין זו אבידה כה גדולה. אף פעם לא יחסרו גויים לתת במלחמה את הראשים שממילא אין להם".

הרש'לה השוחט האזין לו עד הסוף, ועל פניו, ובעיקר בעיניו, ניכר היה שהכול רותח אצלו בפנים. לא, הוא לא ייכנע! והוא מתפרץ לדברי ליבר המלמד:

"ליבר, ליַפנצ'יק שלך קרה נס. אבל לא בכל פורים קורה נס. בפעם הזאת תראה במפלתם המוחצת של וילהלם ופרנץ שלך! המן הגרמני יידון לתלייה! שהרי הגרמנים לא שחטו את כל העיר היהודית... החשבון אכן מתנהל שם למעלה, אבל אתה לא הסתכלת אל תוך ספרי בית־הדין של מעלה, ואף אחד בינתיים לא הכתירך בתואר מנהל החשבונות..."

267

אין גרויסער היציקייט זיַין שטעטל בַאשטיין. ער איז אויך פֿון די "פָאליטיקער" אין שטעטל, און ברעכט אויס ַא מלחמה צווישן די מלכים, ווערט ער ַאן איש-מלחמה. זיַין קעגנער איז ליבער מלמד. דער בית- מדרש ווערט ַא פֿרָאנט, און זיי ביידע פֿירן דָא די מלחמה. ַאזוי איז עס געווען בעת דער רוסיש-יַאפַאנישער מלחמה, און ַאזוי בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה. הערשעלע שוחט איז געווען ַא פַֿארברענטער קַאצַאפ, און ליבער מלמד – שטָאל און איַיזן פַֿארן "יַאפָאנטשיק". די מלחמה פֿלעגט ָאנגיין מיט רייד, מיט שפַארעניש, מיט מבטל זיַין איינער דעם ַאנדערן כעפרא-דארעא.

בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה פֿלעגט שוין ליבער מלמד אים פשוט אויסלַאכן אויף ַא קול, הערשעלען, מיט זיַין מָאס רייד, ווי זיַין שטייגער איז געווען, דורכגעזַאפטע מיטן געפֿיל פֿון דעם נצחון, ווָאס ער הָאט ָאפגעהַאלטן בעת דער רוסיש-יַאפַאנישער מלחמה, און מיט הנאהדיקן סַארקַאזם.

– הערשעלע, פָֿאלג מיך, און גיב זיך אונטער בַאציַיטנס מיט גוטן. דיַין קַאצַאפ וועט הָאבן די מפלה ביַים דיַיטש מיטן פֿ רַא נץ יוסף, ווי דעמלט ביַים יַא פָא נטשיק. הָא סט שוין פֿ ַא רגעסן? ַא ז דער "חזיר" הָא ט גָא ר קיין קָאפ נישט צו תכסיסי-מלחמה. ער הָאט עס ַאליין נעבעך געוווּסט. ווי הָאט זיך עס בַארימט דער מיניסטער, ווי הָאט ער דָארט געהייסן: "מיט די היטלען וועלן מיר זיי פַֿארווַארפֿן!". שמע-מינה: קיין קעפ זענען נישטָא. חזיר איז טריפה! ווי קָאן זיך עס גָאר ַא ייִד, און ַא שוחט דערצו, זיך שטעלן אויפֿן חזירס זיַיט און אים כשרן!?... ַאז דער גַאנצער שכל זיַינער, דעם קַאצַאפס, שטעקט נָאר אין מַאכן פָאגרָאמען אויף ייִדן! זעסטו,הערשעלע, קעגן ייִדן איז ער, דער חזיר – ַא לעמפערט, איין בריה אין דער וועלט! ָאבער ווָאס ער געווינט מיט זיַין שחיטה ביַי ייִדן, בַאצָאלט ער דערפַֿאר כפל-כפליים ביַי די גויים. אמת, עשו נעמט זיך נישט ַאזוי שטַארק צום הַארצן זיַינע צענער טויזנטער דערהרגעטע אויף דער מלחמה. ווי הָאט עס געזָאגט דער "ירום הודו": "טשעלָאוויעק רַאדיטסיַא..." – מענטשן ווערן געבוירן, ס'ַא קנַאפע אבידה. ס'וועלן אים קיין מָאל נישט אויספֿעלן קיין גויים אויף ָאנצולייגן מיט די קעפ, ווָאס זיי הָאבן נישט, אויף די מלחמה-פלעצער.

הערשעלע שוחט הערט אים אויס, און אויף זיַין פנים, און דער עיקר אין די אויגן, זעט מען ווי סע קָאכט אין אים, ניין, ער וועט זיך נישט אונטערגעבן! און טוט ַא פַֿאל ַאריַין ליבער מלמד אין די רייד: – ליבער, דיַין יַאפָאנטשיק איז געשען ַא נס. ָאבער נישט יעדן פורים געשעט ַא נס. דָאס מָאל וועט שוין דווקא דיַין ווילהעלעם מיט דיַין פֿרַאנצן הָאבן די אמתע מפלה! דער דיַיטשישער המן וועט גיין אויף דער תליה! ווָארן די דיַיטשן הָאבן דָאך נישט אויסגעקוילעט גַאנצע ייִדישע שטעט... סע פֿירט זיך טַאקע ַא חשבון דָארטן אויבן, נָאר דו הָאסט נָאך אין די ביכער פֿונעם בית-דין-של-מעלה נישט ַאריַינגעקוקט, און קיינער הָאט דיך נָאך דערוויַיל פַֿארן בוכהַאלטער נישט געקריינט...

268

משפחת גרינשטיין יושבים: ההורים יצחק ואסתר עם בת

הזקונים דבורה-דוצי. שלושתם נרצחו בשואה.

עומדים מימין: שפה (נרצח בשואה), אהרון-אר׳קה, מלכה (לימים ברוסטין),

ברוך (נרצח בשואה), אליהו ואריה בני משפחת בורשטיין

269

ישראל אשור

ר' הרש'לה

טריסק, אף שיצא שמעה כעיירה חסידית, מרובים היו בה ה'מתנגדים', ביניהם למדנים מופלגים בש"ס ופוסקים, וכינויים בפי הבריות 'אנשי גמרא'. ר' הרש'לה היה הארי שבחבורה זו, ובקיאותו וחריפותו הדהימו ממש את הלומדים בעיירה. למזלם, לא אמר הרש'לה די בלימודו הוא בלבד, כדרך לומדים אחרים, אלא חתר ללמד, וכך להרבות תורה בישראל. בכל יום שבת אחר־הצהריים במקום להתענג על שינה היה אוסף לבית־הכנסת הגדול כל מאן דבעי ומרביץ תורה ברבים.

בימים ההם יצאה גזירת חינוך חובה מטעם ממשלת פולין וכל לומדי החדר נאלצו ללמוד בבתי־ספר, ובמרוצת הזמן פסק לימוד התלמוד על־ידי הצעירים בעיירה.

זכורני, באחד הימים בין מנחה למעריב נקשרה שיחה בבית־הכנסת בנושא זה בין אבי לר' הרש'לה, זכרם לברכה, שעוררה ויכוח מר בין המתפללים על עתיד הנערים. לבסוף אמר לו אבי: "נותרו מספר בחורים היודעים עוד ללמוד דף גמרא, ואם הם לא ימשיכו ללמוד, ישכחו אף הם את תלמודם וייפסק לימוד התלמוד בעיירה חס ושלום". ר' הרש'לה התעורר 'כארי' לשמע דברים אלו והציע את עצמו ללמד כל יום מספר שעות תלמוד את אותם הבחורים שדובר עליהם. כבר למחרת היום אחר־הצהריים, כאשר גמרנו -

את הלימודים בביתהספר, שהיה בקרבת דירתו של ר' הרש'לה, הוא המתין לנו, הכניס את הקבוצה המיועדת לחדרו ולימד אותנו גמרא. וכך שלוש־ארבע שעות בכל יום, במשך למעלה משנה. יום אחד קלטה אוזנו של ר' הרש'לה מרחוק, בעת הפסקה קצרה, שיחת תלמידיו על הנערות הלומדות אתם בבית־הספר, מי מהן יודעת יותר ומי פחות. למחרת בבואי הביתה קבלתי 'מנה' הגונה מאבי, כאשר -

נודע לו בעת התפילה בביתהכנסת על יחסינו אל לימוד הגמרא. אחרי חג הפסח שוב לא חודשו הלימודים ובאי השטיבל היו מסיחים ביניהם כי ר' הרש'לה, שאדוק גדול במצוות היה, לא יכול היה לשאת שמדברים בשעת לימוד הגמרא על נערות ושאר דברי חולין, ואפילו יצאה נפשו להרביץ תורה ברבים, נאלץ לוותר הפעם.

ר' הרש'לה נספה בשואה באופן טרגי.

270

פנחס פטרבוים

בנימין ה'בעל־קורא'

בנימין בן ר' יוד'ל פטרבוים ז"ל, בעודו נער קטן ראו בו כי חננו אלוהים בקול ערב ובזיכרון טוב. הבריות בעיירה היו מסיחים ואומרים עליו שכישרונו מתבזבז: משום מה הקדיש הנער בנימין את מרצו ללמוד בעל־פה את ניגוני טעמי המקרא של חמישה חומשי תורה, מגילת אסתר וכיוצא בהם, למען היות 'בעל־ קורא' בבית־הכנסת הגדול בעיירה, מקום שם הופיעו בשירה ובזמרה בחגים ובשבתות החזן המהולל ר' זוסיה ומקהלתו וחזנים מחוננים אחרים.

כאשר הגיע הנער בנימין לגיל בר־מצווה, שאז לפי דיני ישראל ראוי כבר נער יהודי לקרוא בתורה בציבור, -

נתכבד בשבת בעלייה לתורה ובקריאה בה בביתהכנסת הגדול, והפתיע את קהל השומעים בקריאתו הערבה והמופלאה, אשר כמוה לא שמעו זה זמן רב.

בימים ההם בעיירות היהודיות במזרח אירופה היו 'בעלי־חזקה' על התפקידים השונים בבתי־הכנסת ובמוסדות ציבוריים, וגם תפקיד הקריאה בתורה בבית־הכנסת הגדול היה 'תפוס', ולבנימין לא הייתה אפשרות לענג את באי בית־הכנסת בקריאתו הערבה אלא לעתים נדירות, כאשר 'בעל־החזקה' נעדר מסיבה כל שהיא.

לימים פרצה דליקה ובית־הכנסת הגדול עלה באש. אביו של הנער, ר' יוד'ל בן בנימין ז"ל, לא נח ולא שקט, ובמאמצים על־אנושיים השיג אצל בעל אחוזה בסביבה חומרים, ובית־הכנסת נבנה מחדש. כאשר פרנסי העיר ביקשו לגמול לאביו של הנער

בנימין, ר' יוד'ל ב"ר בנימין, על מעשהו, ביקש הלה רק דבר אחד: להבטיח לבנו בנימין 'חזקה'

על קריאת התורה בבית־הכנסת כאשר יתפנה המקום. בעל־החזקה, בשמעו על כך ויתר

מיד לטובת הנער. בנימין הנעים במשך שנים אחדות לשומעיו את הקריאה, ובייחוד בניגוניו

החגיגיים בימים הנוראים, ושמו יצא לתהילה בכל הסביבה.

אולם לא ארכו הימים ורוגזו של צבא הצאר קפץ עליו ובנימין אולץ להתייצב לצבא. לפי

עצת ידידים הוברח לאמריקה ואף שם המשיך להנעים את שומעיו, וכשפרצה מלחמת העולם

הראשונה נתבקש על־ידי אביו לחזור מאמריקה, 'ארץ הזהב', כדי לקיים את החזקה של 'בעל־

קורא'. הוא כיהן בתפקידו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בה נספה עם בני משפחתו ועם

משפחת פטרבוים כל יתר בני הקהילה.

מימין: למעלה: רחל (?), פריד'ל, ?

באמצע: ?, האב בנימין, האם חווה ליפשה, בתיה(?), ? למטה: ?

ככל הידוע כולם נרצח בשואה

271

לייבל יעקב מאירס

מיַינע מלמדים

אין חדר ביַי רב יעקל מלמד

קינדוויַיז נָאך הָאב איך אים איין מָאל געזען, יעקל מלמד, אין ַא נישט געוויינלעכן צושטַאנד. דָאס איז געווען אין איינעם ַא זומערדיקן שבת נָאך דער סעודה. מיט ַא מָאל זענען ַאלע אין שטוב אויפֿגערודערט געווָארן. עמעץ הָאט ַאריַינגעברַאכט די ידיעה:

– יעקל מלמדס טָאכטער איז איַינגעפַֿאלן. מ'הָאט מיט ַא דעפעש ַארָאפגעברַאכט פֿון קָאוולע דעם דָאקטָאר פֿיַינשטיין... גָאט ווייסט, צי ער וועט זיַין דער גוטער שליח...

יעקל מלמד הָאט געוווינט נישט וויַיט פֿון אונדז. הָאב איך זיך ַאהין ַאוועקגעגנבעט. מענטשן- געזעמלעך ַארום זיַין שטוב. דורך דער אויפֿגעפרַאלטער טיר הערט זיך ַא פַֿארשטיקט געוויין. פֿון דער קעגנאיבערדיקער טיר פֿון דער שכנותדיקער שטוב ַאיילט ַארויס ַא שבתדיקער ייִד מיט ַא גרויער בָארד, דָאס פנים – שטרענג, די וויעס – רויט, ווי אויפֿגעפֿלַאמט פֿון ַא הייליקן פֿיַיער. און ָאט דער שבתדיקער, הייליקער ייִד הַאלט אין דער אויסגעשטרעקטער הַאנט – ַא ווָאכעדיקן ָאנגעצונדענעם לָאמפ! עמעץ דערלעבן טוט ַאזש ַא זיפֿץ:

– רב יעקל מלמד מוז נעבעך מחלל-שבת זיַין... און ַא צווייטער העלפֿט אים מיט זיפֿצן:

– ס'איז אוודאי סכנת-נפשות... שפעטער ַא ביסל הָאט מיר עמעצער אין דער היים – מסתם די בָאבע פֿינע – אויפֿגעקלערט: – סכנת-נפשות איז דוחה שבת. אין ַאזַא פַֿאל, רחמנא ליצלן, איז אפילו ַא מצווה מחלל שבת צו זיַין... וועט זיך רב יעקל מלמד ָאפהַאלטן פֿון טָאן ַא מצווה?... אין זכות פֿון דער מצווה זָאל אים טַאקע דער אייבערשטער העלפֿן, זיַין טָאכטער זָאל ַארויס פֿון סכנה.

נָאר שוין אויפֿן צווייטן טָאג הָאב איך געהערט, ַאז זי איז געשטָארבן. ס'זענען געבליבן נָאך איר צוויי יתומים, ייִנגעלעך... וויי-וויי! און דָא דַארף מען נָאך ווַארטן מיט דער לוויה, ביז דער מַאן וועט קומען פֿון וועג...

אין עטלעכע יָאר ַארום, נָאך דעם ווי איך הָאב שוין געהַאט דורכגעמַאכט די חדרים פֿון די דרדקי- מלמדים: שמערל און מאיר לייב; דעם חומש-מיט-רש"י-מלמד, אליה, און דעם גמרא-מלמד, שיע דער סעקוליער, – בין איך, נָאך גָאר ַא יונגינקער, ָאנגעקומען צו יעקל מלמד אין חדר.

דער רבי הָאט מיר "פַֿארגעבן ַא לייענעס", אויסצופרוּוון מיַינע קענטענישן – ַא משנה אין מסכתא "כתובות". סע רעדט זיך אין איר וועגן ַאן אישה, ווָאס קומט צום בית-דין און זָאגט: איך בין געפַֿאנגען געווָארן און בין ריין, – איז זי בַאגלייבט, וויַיל: "הפה שאסר – הפה שהתיר"... איך הָאב נישט בַאנומען קלָא ר אין ווָא ס דָא גייט. ווָא ס דָא ס הייסט "געפֿ ַא נגען געווָא רן" איז מיר בַא קַא נט געווען פֿ ון דער סדרה "כי תצא"; "וראית בשביה" – און דו וועסט זעען אין געפֿענגעניש ַאן אישה ַא יפת-תואר, ָאבער וועגן ווָא ס פֿ ַא ר ַא ן איסור מיט ַא היתר גייט דָא ? און דער עיקר – דָא ס ווָא רט "הפה" הָא ט זיך ביַי מיר פֿ ַא רביטן

272

לייב'ל יעקב מאירס

המלמדים שלי

בחדר אצל רב יְֶק 'ל מלמד

כבר בילדותי ראיתי פעם אחת את יק'ל המלמד במצב בלתי רגיל. היה זה באחת משבתות הקיץ לאחר הסעודה. פתאום פרצה מהומה בעיר. מישהו הביא את הידיעה:

"בתו של יק'ל המלמד חלתה מאוד. שלחו מברק לקובל ודוקטור פיינשטיין הוזעק... אלוהים יודע אם יהיה שליח טוב..."

יק'ל המלמד גר לא רחוק מאתנו. התגנבתי לשם. אנשים רבים הצטופפו סביב ביתו. הדלת נפתחה ובעדה נשמע קול בכי חנוק. מן הדלת שממול הבית השכן מיהר החוצה יהודי בעל זקן אפור, לבוש בגדי שבת. פניו חמורות סבר, שמורות עיניו אדומות כאילו מאש קדושה. והנה היהודי הקדוש הזה אוחז בידו המושטת ביום שבת מנורה דולקת של ימי חול! אחד העומדים בקרבת מקום נאנח:

"רב יק'ל מלמד המסכן חייב לחלל את השבת..." שני עזר לו באנחה:

"זו בוודאי סכנת־נפשות..." מאוחר יותר הסביר לי מישהו בבית, מִּסְָתמָא הייתה זו סבתא פינה:

"סכנת־נפשות דוחה שבת. במקרה שכזה, רחמנא ליצלן, זוהי אפילו מצווה לחלל שבת... הייתכן שיתאפק רב יק'ל מלמד מלקיים מצווה?... הלוואי שיעזור לו ריבון העולמים בזכות המצווה הזאת ויוציא את בתו מכלל סכנה".

אך כבר למחרת שמעתי שהיא נפטרה. היא הותירה אחריה שני ילדים יתומים... אוי אוי! ולא די בזאת, אלא שצריך היה עוד להמתין עם הלוויה עד שיחזור בעלה מהדרך.

כעבור שנים אחדות, לאחר שכבר סיימתי את לימודיי בחדרים של מלמדי הדרדקים, שמואל ומאיר לייב, ולאחר שסיימתי את החומש עם מלמד הרש"י, אליה, ואת הגמרא עם המלמד שייע מסקוליה, הגעתי, ועודני צעיר מאוד, לחדרו של יק'ל המלמד.

כדי לבחון את ידיעותיי, נתן לי הרבי 'קטע קריאה' – משנה ממסכת 'כתובות'. מדובר שם באישה המגיעה לבית־דין ואומרת: "נשביתי ואני נקייה" – האמינו לה, כי "הפה שאסר – הפה שהתיר"... לא הבנתי בבירור את פשר הדברים. מה פירוש 'נשבתה' ידעתי מן הפרשה 'כי תצא'. "וראיתי בשבייה" – כלומר, אם תראה אישה יפת־תואר בשבייה, אבל מה עניין לאיסור ולהיתר פה? והעיקר מה למילה 'הפה' ולעניין זה? מילה זו התחלפה אצלי עם המילה 'אפה' – שפירושה גם 'לְחָיַיִם', וזה כבר בלבל אותי לגמרי: באיזה אופֶה או דבר מאפה המדובר כאן?... אני מנסה פירוש כזה, אני מנסה פירוש אחר – אך לשווא! באין ברירה ובבושה גדולה שאלתי את הרבי: "מה זאת אומרת 'אפה'?" הרבי לא ציפה לשאלה כזו, וחיוך מרוצה האיר את פניו:

273

מיטן ווָארט "אפה" – בַאקן, און דָאס הָאט מיך שוין אין גַאנצן צעטומלט: וועגן ווָאס פַֿאר ַא בעקער, ָאדער געבעקס רעדט זיך עס דָא?... טיַיטש ַאריַין ַאהער, טיַיטש ַאריַין ַאהין – סע גייט נישט!... באין- ברירה און זיך שטַארק שעמענדיק, הָאב איך איבערגעפֿרעגט דעם רבין: "ווָאס הייסט עס דָא: 'אפה'?" – אומדערווַארט הָאט דעם רבינס פנים אויפֿגעלויכטן מיט ַא צופֿרידענעם שמייכל:

– די טיַיטש איז: הפה – דָאס מויל... דָאס מויל, ווָאס הָאט דָאך געהַאט ַא ברירה נישט צו דערציילן, ַאז זי איז געפַֿאנגען געווָארן, און הָאט זי געאסרט, דָאס זעלבע מויל, ַאז סע זָאגט: איך בין ריין, איז זי מתיר... זעסטו, לייבעלע, דָאס זעלבע ווָארט הָאט אויך פַֿארדרייט דיַין ברודער אברהם, ווען איך הָאב אים פַֿארגעבן דָאס ערשטע לייענעס... הייסט עס, ַאז אויך דו הָאסט ַא גוט קעפל... נו, גוט, לערן וויַיטער. און שוין פֿון דעם מָאמענט ָאן הָאב איך געוווּנען דעם רבינס צוטרוי צו מיַינע קענטענישן. ס'איז מיר שוין נישט נייטיק געווען צו פַֿארטיפֿן זיך אינעם לערנען. דער רבי פֿלעגט מיך סיַי ווי ַארויסשטעלן ווי ַא מוסטער פַֿאר די ַאנדערע תלמידים. ָאבער איך דערמָאן זיך נישט, איך זָאל הָאבן נָאך ַא מָאל געזען דעם רבינס ַא שמייכל צו מיר, ָאדער גלַאט ַא שימער פֿון פֿרייד אויף זיַין פנים. ס'איז תמיד ערנסט געווען, פַֿארזָארגט און ווי צעווייטיקט צוליב זיַינע קרַאנקע וויעס, ַארומגעזוימטע מיט ָאנגעצונדן-רויטע רענדלעך. ער הָאט אוודאי נישט געקָאנט פַֿארגעסן זיַין יונג-פַֿארשטָארבענע טָאכטער, אין וועלכער אירע יתומים הָאבן כסדר דערמָאנט. דער עלטערער, יָאסל, הָאט שוין דעמלט געלערנט אין הויפֿישן בית-מדרש און זיך גערעכנט פֿון די בחורים-למדנים. יָאסל יעקלס הָאט מען אים גערופֿן, לויטן זיידן, נישט לויטן טַאטן. און דער ייִנגערער, פיניע חיים יעקלס, לויטן טַאטן און זיידן, הָאט געלערנט טַאקע ביַים אייגענעם זיידן אין חדר. זייער פָֿאטער, חיים יעקלס, איז געווען ַא גבאי ביַי איטשע מאירלען, דעם מגידס ַאן אייניקל פֿון ַא טָאכטער. כמעט דָאס גַאנצע יָאר, חוץ די ימים-טובים, פֿלעגט ער זיַין מיטן רבין אין וועג. איטשע מאירל איז געווען פֿון די ָארעמע "אייניקלעך", און זיַין גבאי הָאט גָאר ווייניק פַֿארדינט. ער פֿלעגט ַאהיימשיקן ווייניק געלט פַֿאר די קינדער, און דָאס דחקות ביַים רבין אין שטוב איז געווען גענוג גרויס. וועגן רב איטשע מאירלען מיט זיַין גבאי, חיים יעקלס, פֿלעגן די שטָאטישע מתנגדים-לצים ליב הָאבן זיך צו וויצלען. הָאב איך איין מָאל, ביַי טָאג, ווען איך בין געקומען אין רבינס בית-מדרש רופֿן מיַין ברודער ַאהיים, געהערט פרַאווען וועגן זיי מאירל דעם חזנס. מאירל דעם חזנס איז געווען גבאי-שני ביַי ַא "קינד", ביַי רב נחומטשען, און דער גרעסטער לץ אין שטעטל. די בית-מדרש-ייִנגלעך זענען געזעסן הינטער די טישן ביַי די ָאפֿענע גמרות, פַֿארקוקט מיט לעכצנדיקע אויגן אין זיַין ערנסט-פַֿארגליווערט פנים, ווי ער הָאט גָארנישט די מינדסטע כוונה צו פרַאווען לצנות.

– רב איטשע מאיר, – זָאגט ער, – חיים יעקלס רבי, הָאט צו זָאגן "תורה", ווי ער מיט זיַין גבאי ווייסן עס, נָאר אויף דער סדרה "קורח". ווָאס זשע טוט ער ביַים פרַאווען שבת דעם טיש, ווען סע גייט ַאן ַאנדער סדרה?... נו, קיינער פֿון איַיך וועט נישט טרעפֿן. אומזיסט קנייטשט איר די הויכע שטערנס... ווען ער דַארף ָאנהייבן זָאגן די "תורה", נעמט ער די זילבערנע טַאבַאקערקע, ווָאס ליגט פַֿאר אים, ַא ירושה פֿונעם זיידן דעם מגיד, זכרון צדיק לברכה, און קלַאפט אין איר ָאן פַֿארן עפֿענען צו נעמען ַא שמעק טַאביקע. דָא טוט די טַאבַאקערקע ַא פַֿאל ַארויס פֿון זיַינע שלַאבעריקע פֿינגער אונטערן טיש. דער גבאי, חיים יעקלס, ווָאס שטייט דערביַי, טוט זיך, פַֿארשטייט זיך, איַיליק ַא בייג ַארונטער אונטערן טיש, וי אויפֿצוהייבן, דעמלט טוט רב איטשע מאירל גוטמוטיק ַא קלַאפ אים אין פלייצע:

– ַאז איַינגעזונקען זָאלסטו נישט ווערן, חיים, ווי קורח... גליַיך דערויף טוט זיך דער גבאי צוריק ַא הייב אויף פֿון אונטערן טיש. דָאס פנים – רויט, ווי א צוניק, ָאבער פֿריידיק-געשמייכלט, די הַאנט מיט דער ָאפֿענער טַאבַאקערקע – אויסגעשטרעקט צום רבין: – ַא מופת! פֿונעם קלַאפ הָאט זיך די טַאבַאקערקע געעפֿנט, ָאבער דער טַאביק הָאט זיך נישט אויסגעשיט!

274

"הפירוש הוא: הפה. שהרי בפני הפה עמדה הברירה שלא לספר שהיא נשבתה וטומאה. ואותו הפה האומר: הריני נקייה, אותו הפה מתיר אותה... רואה אתה לייב'לה, אותה המילה בלבלה גם את אחיך אברהם כשנתתי לו את קטע הקריאה הראשון... מכאן, שגם לך ראש טוב... ובכן טוב הדבר, המשך ללמוד."

וכבר מן הרגע הזה הרווחתי, שכן הרבי הכיר בידיעותיי. כבר לא צריך הייתי להתעמק יותר בלימודים. ממילא נהג בי הרבי כאות ומופת לשאר התלמידים. אולם מן הצד האחר של הדברים, אינני זוכר שהרבי אי־פעם חייך אליי או שאי־פעם נגלה קורטוב של שמחה בפניו. אלה היו תמיד רציניות, מודאגות וכמו כואבות. הפנים הביעו כאב בגלל שמורות העיניים החולות, שהיו תמיד אדומות ומודלקות. אין ספק שהרבי לא יכול היה לשכוח את בתו, שמתה בדמי ימיה. הלוא יתומיה היו לו מזכרת נצח. הבכור, יוס'ל, כבר למד אז בבית־המדרש של החצר החסידית והרגיש עצמו בין הבחורים הלמדנים. יוס'ל של יק'ל, נהגו לכנותו, על־שם סבו ולא על־שם אביו. הנכד הצעיר, פיניה חיים של יק'ל, נקרא כך על־שם הסב ועל־שם האב כאחד. הוא למד בחדר של הסב. אביהם, חיים של יק'ל, היה לגבאי אצל איצ'ה מאיר'ל, נכדו של המגיד מצד בתו. כמעט בכל השנה, חוץ מאשר בימים הנוראים, נהג ללוות את הרבי במסעותיו. איצ'ה מאיר'ל היה בין 'הנכדים העניים', ועל־כן הגבאי שלו השׂתכר אך מעט. הוא שלח מעט כסף הביתה עבור ילדיו, והדחק בבית הרבי היה גדול.

הליצנים־המתנגדים אהבו להתבדח על איצ'ה מאיר'ל ועל הגבאי שלו. באחד הימים כשהגעתי לבית־ המדרש של הרבי כדי לקרוא לאחי שיבוא הביתה, שמעתי כיצד מאיר'ל החזן מתבדח על חשבונם. מאיר'ל החזן היה גבאי שני אצל 'ילד' של רב נחומצ'ה, והלץ הגדול ביותר בעיירה. נערי בית־המדרש ישבו מאחורי השולחנות לפני ספרי הגמרא הפתוחים והתבוננו בעיניים צוחקות בפניו הרציניות חסרות התנועה של מאיר'ל, פנים שנדמה היה כי לא הייתה בהן כל כוונה לדברי ליצנות.

"רב איצ'ה מאיר, הרבי של חיים של יק'ל", הוא אמר, "צריך לומר עכשיו ׳דבר־תורה'. אבל רב איצ'ה מאיר והגבאי שלו יודעים רק את פרשת 'קורח'. אז מה עושים בשבת של פרשה אחרת?... נו, איש מכם לא ינחש. לשווא אתם מקמטים את המצח הגבוה... כשעליו להתחיל ולומר את 'התורה', הוא מוציא את קופסת הטבק המוכספת שקיבל בירושה מסבו המגיד, זכר צדיק לברכה, זו המונחת לפניו. הוא נוקש על הקופסה לפני שפותחה כדי להריח מעט טבק. ברגעים אלה נופלת קופסת הטבק מבין אצבעותיו המגושמות אל מתחת לשולחן. כמובן שהגבאי, חיים של יק'ל, העומד בסמוך, נחפז תמיד להתכופף אל מתחת לשולחן כדי להרים את מה שנפל. אז טופח לו רב איצ'ה מאיר'ל בטוב־לב על גבו ואומר:

"חיים, היזהר שהאדמה לא תבלע אותך כפי שבלעה את קורח..." כששומע הגבאי את המילים הללו, הוא מיד מזדקף. פניו אדומות כתות, אך הן מחייכות בשמחה, היד אוחזת בקופסת הטבק הפתוחה כשהיא מושטת לרבי:

"מופת! המכה פתחה את הקופסה והטבק לא התפזר! מופת שבמופת!" חיוך ממיס אז את פניהם של הרבי ושל כל החסידים. ברגע זה מכניס הרבי שתי אצבעות עדינות לתוך קופסת הטבק, מגיש לאפו ומריח. לאחר ששואף בשני הנחיריים פותח הוא בניגון 'התורה' התמידי שלו. וטעמו של ניגון זה 'כצפיחית בדבש':

"רבותי, השתא באתי להכי... אם כבר הזכרנו את קורח... נימא ביה מלתא... נאמר כולנו 'תורה' על פרשת קורח"..."

החבר'ה שמסביב לשולחן פרצו בצחוק גדול, ומאיר'קה המשיך להתבונן בהם בארשת רצינית, כאילו בהשתוממות מה, כאילו אינו מבין דבר: מה יש פה לצחוק? והנה אני רואה עוד מישהו רציני יושב ליד

275

ַא מופת-שבמופת! דעם רבינס פנים צערינט אין ַא שמייכל, און דער שמייכל צעשמעלצט זיך איבער די פנימער פֿון ַאלע חסידים. דעמלט טוט דער רבי ַא שטעק ַאריַין צוויי איידעלע פֿינגער אין דער טַאבַאקערקע, נעמט-ָאן ַא שמעק טַאביק און דערלַאנגט צו דער נָאז. ַא שנופ מיט איין נָאזלעכל, ַא שנופ מיטן צווייטן און הייבט ָאן מיט זיַין שטענדיקן "תורה" ניגון, ווָאס הָאט ַא טעם פֿון "כצפיחית-בדבש":

– רבותי, השתא באתי להכי... ַאז מיר הָאבן שוין דערמָאנט קורחן... נימא ביה מלתא... 'עלן מיר זָאגן "תורה" אויף דער סדרה קורח...

די חברה ביַים טיש צעשיטן זיך אין ַא געלעכטער. און מאירקע קוקט זיי וויַיטער ָאן ערנסט און ווי ַא ביסעלע פֿ ַא רוווּנדערט, ווי ער ווָא לט נישט פֿ ַא רשטַא נען: ווָא ס איז דָא פֿ ַא רַא ן צו לַא כן? און נָא ך איינער, זע איך, זיצט די גַאנצע ציַיט ערנסט, דער קָאפ ַארָאפגעלָאזט, און דָאס פנים, אונטערן שָאטן פֿון דַאשעק, מיניעט זיך אין רויטס און וויַיס, – יָאסל יעקלס. ווען איך ווָאלט זיך נישט שעמען, ווָאלט איך אים, מאירקען, גליַיך געפֿרעגט ַא קשיה: און ווָאס טוט ער, ווען ער קומט אין ַא יָאר ַארום ווידער אין דעם אייגענעם שטעטל? און ָאנשטָאט מיר פֿרעגט אים איציק דער דולער:

– ָאבער ווָאס איז מיטן מופת, מאירקע? – מיטן מופת, פֿרעגסטו? – איז מאירקע, דַאכט זיך, נָאך ערנסטער, – קיינער קריכט נישט אונטערן טיש מיך בודק זיַין, צי דער טַאביק איז טַאקע נישט אויסגעשָאטן, קיינער קריכט נישט מיט די אויגן אין דער טַאבַאקערקע צו זעען דעם נישט-אויסגעשָאטענעם טַאביק, און ווער קָאנטרָאלירט עס דעם רבינס פֿינגער און נָאזלעכלעך! צי ס'איז דָא אין זיי כָאטש ַא זכר פֿון טַאביק? ָאבער דער מופת – ער הָאט ַאליין ַאלעמען געווָארפֿן אין די אויגן... הממ... ס'איז ַאזוי ַא מופת, ווי ַאן "אייניקל" פֿון ַא טָאכטער איז ַא רבי... יעקל מלמד פֿלעגט "פַאקעווען" ַא ליולקע. הָאט זי כמעט פֿון מויל נישט ַארויסגעלָאזט. פֿונעם כסדרדיקן ָאנשטָאפן די ליולקע מיטן גרָאבן פֿינגער און איַינקוועטשן מיט אים דעם זיך ריַיכערנדיקן טַאבַאק, הָאט ער זיך אים, דער גרָאבער פֿינגער, ווי ַארויפֿגעקיַילעכיקט, און זיַין הויט הָאט זיך פַֿארהַארטעוועט און איז געווען געל-ברוין-שווַארצלעך. כדי זיך איַינצושפָארן שוועבעלעך צו פַֿאררייכערן – ַא פושקעלע שוועבעלעך קָאסט דָאך ַא גַאנצע קָאפעקע! – פֿלעגט ער זיך צוגרייטן, ַאליין ָאדער דורך די תלמידים, פֿון ַא קינשפָאן ַאזעלכע דינע העלצעלעך, ווי שטרויען, צו "נעמען מיט זיי פֿיַיער" פֿונעם פריפעטשיק פַֿאר דער ליולקע, ָאדער, אום ווינטער, דורכן גלעזל פֿונעם ָאנגעצונדענעם לָאמפ ַארויס.

יעקל מלמד פֿלעגט נישט פַֿארפֿירן קיין שמועסן מיט די תלמידים, נישט דערציילן זיי קיין מעשות. סיַידן ער הָאט געלערנט מיט זיי די גוזמאות פֿון רבה בר בר חנא. פֿון דעסטוועגן הָאבן אים די תלמידים ליב געהַאט – ָאדער אפשר איז דָאס געווען בלויז דרך-ארץ, וויַיל מע הָאט געוווּסט ַאז דָאס גַאנצע שטעטל הָא ט פֿ ַא ר אים דרך-ארץ, נישט ַא זוי פֿ ַא ר זיַין למדנות, ווי פֿ ַא ר זיַין פֿ רומקייט און זיַינע צרות. ער ַא ליין הָאט זיך פַֿאר קיין למדן נישט ַארויסגעשטעלט, צווישן די תלמידים הָאט מען געשמועסט: דער רבי קָאן די גַאנצע מסכתא "בייע" ("ביצה") אויף אויסנווייניק, און דָאס איז עס אין גַאנצן!

איך דערמָאן זיך נישט ער זָאל שלָאגן די תלמידים. ָאבער ער איז געווען ַא שטרענגער און ַא בייזער. די תלמידים פֿ לעגן שמועסן ַא ז ַא מָא ל פֿ לעגט ער יָא אין גרויס צָא רן קָא נען ַא רָא פכַא פן ַא פַא נטָא פֿ ל פֿ ון פֿ וס און מיט אים דערלַאנגען ַא פַֿארשָאפטן קָאפ, ווי ערגעץ אין ַא גמרא שטייט: "טפח ליה בסנדליה" – ער הָאט אים ַא קלַאפ געטָאן מיט זיַין פַאנטָאפֿל. ס'איז גענוג געווען דעם רבינס בייזער זָאג: "מע דַארף דיר אויסווַא שן די געהירן...".

בלויז איין מָאל, געדענק איך, ווי ער הָאט גערעדט צו די תלמידים נישט אינעם לערנען. אין ַא זונטיק אין דער פֿרי הָאט ַא מעשה-נורא אויפֿגערודערט דָאס שטעטל: "ווָאס היַינטיקע ציַיטן קָאן זיך פָֿארלויפֿן!

276

השולחן, ראשו מורכן וכובע מצחייה משית צל על פניו. זהו יוס'ל של יק'ל שפניו מחליפות צבעים: מאדום ללבן וחוזר חלילה. אלמלא התביישתי, הייתי מיד שואל את מאיר'קה את הקושיה הבאה: ומה עושה הוא כשהוא שב כעבור שנה שנית לעיירתו שלו? ובמקומי שואל איציק:

"אך מה עם המופת, מאיר'קה?" "עם המופת, אתה שואל?" נראה שמאיר'קה הרצין עוד יותר, "איש אינו זוחל למטה כדי לבדוק אם הטבק אכן לא התפזר, איש אינו זוחל בעיניו אל תוך קופסת הטבק לראות את הטבק שלא התפזר, ומי זה בודק את אצבעותיו של הרבי ואת נחירי אפו?! האם יש בהם לפחות זכר לטבק? אבל המופת – הוא עצמו נזרק לעיני כול... הממ... זה מופת כמו ש'נכד' מצד הבת הוא רבי..."

יק'ל המלמד נהג לעשן מקטרת. כמעט אף פעם לא הוציאה מפיו. מרוב שדחס למקטרת באצבעו העבה את הטבק העשיר, קיבלה האצבע צורה מעוגלת כלפי מעלה, ועורה התקשה וקיבל צבע צהבהב־חום־שחור. וכדי לחסוך בגפרורים לעישון – הלוא קופסת גפרורים עולה קוּּפֵיָקה שלמה! – הוא נהג להכין בעצמו או בעזרת התלמידים מקלות עץ דקים עשויים משבבי עץ השרף, הדומים לגבעולי קש, כדי "לקחת בעזרתם אש" מן התנור עבור המקטרת. בחורף הפיק את האש באמצעות כוסית שהוציא מהמנורה הדולקת. יק'ל המלמד לא נהג לקיים שיחות עם תלמידיו ולא נהג לספר להם מעשיות, אלא אם כן למד עמם את הגוזמאות של רבה בר בר חנה. על־כן אהבוהו התלמידים – ואולי היו אלה רק כבוד ודרך־ארץ, כי התלמידים ידעו שכל העיירה רוחשת לו כבוד ודרך־ארץ, ולא כל־כך משום למדנותו, אלא משום אדיקותו ומשום צרותיו. הוא עצמו מעולם לא הציג את עצמו כלמדן. בין התלמידים נהגו לומר: "הרבי יודע את כל מסכת 'בייע' ('ביצה') בעל־פה, וזה הכול!"

אינני זוכר שאי־פעם הרביץ לתלמידים. אבל הוא היה קפדן ונרגז. התלמידים נהגו לומר שבעבר כשכעס מאוד, היה מסוגל לתפוס נעל־בית ולהכות בה בראשו של תלמיד שלא הבין. כפי שכתוב אי־שם בגמרא: "טפח ליה בסנדליה" – הוא הכה את התלמיד בנעל־הבית שלו. מספיקה הייתה אמרתו הכועסת של הרבי: "צריך לרחוץ לך את המוח"...

אני זוכר שרק פעם אחת הוא דיבר עם התלמידים שלא בנושא הלימודים. היה זה באחד מימי ראשון בבוקר כשמעשה נורא הסעיר את העיירה:

"מה שבימינו יכול לקרות! אתמול נכנס הבחור עושה הכובעים אל תוך בית־הקברות, לחדרו של השומר (השומר היה אז בעיר בבית־המדרש ואמר ׳יום תהלים׳)... הוא נכנס כביכול לשתות מים... ועשה מעשה נבלה עם אשת השומר... האישה צעקה, אבל איש כמובן לא יכול היה לשמוע את צעקתה בבית־הקברות... הלוא המתים אינם מסוגלים לזוז ממקומם. הם רק מסוגלים להגיע בלילה בחלום".

כשחזר הרבי מן התפילה בבית־המדרש ושמע כיצד אנו התלמידים מתלחשים בלהט, הבין במה המדובר ואמר:

"אומרים ששמו של הבריון הוא מאניס. כזה מן שם נתנו לו... כשמו כן הוא – גבר..." הוא אמר את הדברים בפנים כועסות, שמורות עיניו האדומות היו כלהבה. אך לי נדמה היה שבמילותיו הסיר מעט מאחריותו של הבריון: שהרי אם נתנו לו שם שכזה... משמע שהדבר נגזר עליו... מה הוא אשם מאניס עושה הכובעים?

277

נעכטן ביַי טָאג איז דעם היטלמַאכערס בחור ַאריַין אויפֿן בית-עלמין צום בית-הקברות-ייִד אין שטיבל (דער מַאן איז געווען אין שטָאט אין בית-מדרש און געזָאגט ַא "יום" תהילים)... איז ער ַאריַין כלומרשט טָאן ַא טרונק ווַאסער און ... און הָאט ָאפגעטָאן ַא מעשה-נבלה מיט זיַין ייִדענע... די ייִידענע הָאט געשריגן, ָאבער ווער הָאט איר אין פֿעלד געקָאנט דערהערן... די מתים סיַידן, קָאנען זיי זיך דָאך פֿון ָארט נישט רירן. זיי קָאנען נָאר קומען ביַי נַאכט צו חלום..."

איז ווען דער רבי איז געקומען פֿון בית-מדרש פֿונעם דַאווענען און הָאט געהערט ווי מיר, די תלמידים, שושקען זיך ַאזוי הייס, הָאט ער פַֿארשטַאנען וועגן ווָאס און ַא זָאג געטָאן:

– דער זשלָאב, זָאגט מען, הייסט מַאניס. מ'הָאט אים ַאזוי ַא נָאמען געגעבן... כשמו כן הוא – ַא מַאנס... געזָאגט הָאט ער עס מיט ַא בייז פנים, די רויטע וויעס הָאבן געפֿלַאמט. נָאר מיר הָאט זיך געדַאכט, ַאז מיט דעם ווערטל נעמט ער ַארָאפ ַא שטיק אחריות פֿון דעם זשלָאב: ס'איז געווען שוין ָאנגעשריבן, ווען מהָאט אים ַא נָאמען געגעבן... ַא בַאשערטע זַאך... ווָאס איז ער שולדיק, מַאניס דעם היטלמַאכערס?

מעשהלעך פֿון מיַין רבין ליבער מלמד ע"ה

ָא ט ווי ַא זוי מע דַא רף לערנען !

ער הָא ט דעמלט געלערנט מיט אונדז ַא שווערע סוגיא אין "חושן משפט", אין וועלכער דער ש"ך בַא וויַיזט זיך מיט זיַין גַא נצער גאונות. ס'איז געווען פֿ ַא ר אונדז, צוועלף-און-פֿ ערצניעריקע תלמידים, ַא גַא נץ שווער שטיקל ַארבעט איַינצוביַיסן און צעקיַיען דעם ענין. מ'הָאט ָאפֿט געדַארפֿט זיך ָאפשטעלן און, ַאזוי צו זָאגן, איבער־ כַאפן די געדַאנקען; לָאזן די יונגע מוחותלעך זיך ָאפרוען. און דעמלט פֿלעגט דער רבי נעמען עפעס דערציילן. דָאס איז, אגב, געווען זיַינער ַא שטענדיקער שטייגער זיך צו פַֿאררעדן אין מיטן לערנען. די תלמידים זענען עס, פַֿארשטייט זיך, זייער גערן געווען, פֿלעגן עס אויסקוקן און ביַי די מינדסטער געלעגנהייט אים ָאנציען דערויף. הָאט ער אונדז דָאס מָאל דערציילט וועגן דעם ש"ך ַא וווּנדערלעכע מעשה, ַאזוי צו זָאגן: – דער ש"ך הָאט געוווינט אין ַאן אייבערשטיבל מיט ַא הענגגַאניק אויף דער גַאס ַארויס. אוודאי הָאט דער הענגגַאניק געהַאט פֿון דריַי זיַיטן ַאן ַארומצוימונג, ווי סע שטייט אין דער תורה: "ועשית מעקה לגגך" – זָאלסט מַאכן ַא געלענדער צו דיַין דַאך. און אין דער פֿערטער זיַיט הָאבן שטיגן ַארָאפגעפֿירט אין גַאס... הממ... ַאזוי ווי ביַי סרָאל קצבס מויער. אויף דעם דָאזיקן הענגגַאניק פֿלעגט דער ש"ך ָאפֿט ַארויסגיין ַא שטַארק פַֿארטיפֿטער אין לערנען, ווען די סוגיא איז געווען זייער ַא שווערע, און דער מוח דַארף הָאבן פֿרישע לופֿט... הממ... איז ָאט – ווען ער הָאט איין מָאל געלערנט טַאקע די סוגיא ווָאס מיר לערנען איצט, איז ער אויך ַארויסגעגַאנגען אויפֿן הענגגַאניק און גענומען שפַאנען איבער איר ַאהין און צוריק, ַאהין און צוריק. איז ער ָא בער דָא ס מָא ל געווען ַא זוי פֿ ַא רטיפֿ ט אין דעם ענין און ַא זוי הויך פֿ ַא רפֿ לויגן, ַא ז אין ַא געוויסער רגע הָאט ער נישט בַאמערקט, ווי ער איז צוגעקומען צום רַאנד, וווּ ס'הייבן זיך ָאן די שטיגן, און... הממ... איז זיך ַאזוי געגַאנגען וויַיטער, ַא פַֿארמוחטער און פַֿארטרָאגענער, אין דער לופֿט ַאריַין... ַאהין און צוריק, ַאהין און צוריק... הממ... נסים, ווָאס קיינער פֿון די פַֿארביַיגייער אין גַאס הָאט זיך צון אים מיט קיין ווָארט נישט ָאפגערופֿן. צי מחמת ציטעריקער שרעק, צי מחמת פַֿארגַאפֿטער געליימטקייט.

278

מעשיותיו של הרבי שלי,

מלמדי האהוב, עליו השלום

הנה כך יש ללמוד!

הוא לימדנו אז סוגיה קשה ב'חושן משפט', סוגיה שבה מתגלה הש"ך בכל גאוניותו. היה זה עבורנו, תלמידים בני שתים־עשרה עד ארבע־עשרה, חתיכת עבודה קשה לנגוס בה, ולא קל היה לעכל את השיעור. הרבי נאלץ לעצור לעתים קרובות, וכמו שאומרים, לתפוס את המחשבות במרוצתן ולאפשר מנוחה למוחות הצעירים. באותם הרגעים, באמצע הלימוד, מנהג קבוע היה לו לרבי – לספר לנו דבר־מה שאינו קשור לשיעור. מובן שהתלמידים קיבלו אתנחתאות אלה בברכה רבה וציפו בכיליון־עיניים לכל הזדמנות, ולו הפעוטה ביותר למושכו לכך. הפעם סיפר לנו מעשיה מופלאה על הש"ך. הנה היא לפניכם: "הש"ך התגורר בעליית גג ולה מרפסת תלויה הפונה לרחוב. המרפסת הייתה כמובן מגודרת משלושת צדדיה, ככתוב "ועשית מעקה לגגך", ומן הצד הרביעי הוביל גרם מדרגות למטה, לרחוב... אממ... כמו בבניין של שרול הקצב. לעתים קרובות יצא הש"ך, שקוע עמוק בלימודיו, למרפסת זו. כך עשה כאשר עסק בסוגיה קשה מאוד והמוח נזקק לאוויר צח... אממ... והנה... כשלמד פעם אחת את הסוגיה שאנו לומדים עתה, יצא גם אז למרפסת והחל לפסוע בה הלוך ושוב, הלוך ושוב. אלא שהפעם היה כל־כך שקוע בעניין עד שלא השגיח כיצד התקרב לקצה, לראש המדרגות, ו... אממ... המשיך לו כך ללכת, מעורפל וכמו נישא למרחקים, עף באוויר... הלוך ושוב, הלוך ושוב. נס. איש מבין ההולכים ושבים ברחוב לא פנה אליו ולו במילה אחת, משום היראה שרכשו לו או משום התימהון ששיתקם. שאילו היו פותחים חלילה את פיותיהם והש"ך היה מתעשת מרעיונותיו העמוקים, אשר החזיקוהו באוויר ככנפי העיט... מי יודע מה היה קורה לו, ישמור השם!... לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא! – לא בכל פעם מתרחש נס!"

279

ווָארן ווען, חלילה, יָא, און דער ש"ך קומט צו זיך פֿון זיַינע טיפֿע רעיונות, ווָאס הָאבן אים געהַאלטן אין דער לופֿטן, ווי פֿליגל פֿון ַאן ָאדלער... ווער ווייסט, ווָאס ס'ווָאלט, בַאהיט גָאט, געווען געשען מיט אים!... "לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא" – נישט יעדעס מָאל געשעט ַא נס.

און דער רבי הָאט אויסגעלָאזט מיט ַא צעפֿיבערט פנים און צעפֿלַאמטע אויגן, מיט ַא ניצחונדיקן און מלא-בשמחתדיקן טָא ן:

– ָאט ווי ַאזוי מע בַאדַארף לערנען!... איז נו-ו-ו... איז לערנען מיר וויַיטער... איז ווָאס זשע פֿרעגט דער ש"ך?...

יפה את כחמה וברה כלבנה

דָאס מָאל הָאט דער רבי געווָאלט וועקן אין אונדז דעם חשק צום לערנען דעם ט"ז, ווָאס זיַין בצימצומדיקער פירוש אויפֿן "חושן משפט", ווי ַא שמָאל טיַיכל מיט גָאלדענע פֿישעלעך – געדַאנקען, שטייט רעכטס קעגנאיבער דעם פירוש פֿון ש"ך, וועלכער צעשפרייט זיך ָאפֿט, ווי אונדזער טוריע בעת ַא געוויסער פַֿאר פסח, – און הָאט אונדז, די תלמידים, דערציילט ַא מעשהלע וועגן אים. דָאס דָאזיקע מעשהלע הָאט טַאקע געוועקט אין אונדז חשק... נישט נָאר צו לערנען דעם ט"ז:

– איין מָאל, ווען דער ב"ח איז זיך ַאזוי געזעסן ביַים לערנען מיט זיַין תלמיד דעם ט"ז... הממ, ער איז נָאך דעמלט נישט געווען דער ט"ז... כע-כע-כע... ָאבער לערנען הָאט ער שוין, ַא פנים, געקָאנט. איין קלייניקייט – דעם ב"חס ַא תלמיד!... עפֿנט זיך די טיר, און ס'קומט ַאריַין דעם ב"חס טעכטערל, שוין ַא כלה-מיידל. זי איז געווען ַא יפה-פיה, חוץ ווָאס זי איז געווען ַא חכיימע. זי הָאט דָאך געהַאט אין וועמען גערָאטן צו זיַין. איין קלייניקייט – דעם ב"חס ַא טעכטערל!

– טוט איר דער טַאטע ַאזוי ַא רוף צו, גלעט זי איבערן שטערן, און טוט ַא זָאג: "טאכטערקע מיַינע, יפה את כחמה וברה כלבנה".

– איר ווייסט דָאך די טיַיטש דערפֿון: ביסט שיין, ווי די זון, און לויטער, ווי די לבנה... רופֿט זיך ַאזוי ָאפ דער ט"ז שטילערהייט, און נעמט נישט ַארויס די אויגן פֿון דער גמרא, סיַי מחמת צניעות, סיַי מחמת יראת-הכבוד פַֿארן רבין – איין קלייניקייט: דער ב"ח! הממ, און דער ב"ח איז דָאך שוין דעמלט געווען דער ב"ח, דער מחבר פֿונעם "בית חדש", בעת דער ט"ז איז דָאך נָאך נישט געווען דער ט"ז, וויַיל ער הָאט דָאך נָאך נישט געהַאט מחבר געווען דעם "טורי זהב", – רופֿט ער זיך ָאפ, דער ט"ז, ווי געמורמלט צו זיך ַאליין, כלומרשט גלַאט אין דער וועלט ַאריַין:

"הגיעה העת לקדש הלבנה"... – די טיַיטש: ס'איז שוין די העכסטע ציַיט מקדש צו זיַין די לבנה... נו, הָאט דָאך דער ב"ח תיכף פַֿארשטַאנען ווָאס דער פסוק לָאזט אים דָא צו הערן, ַא קוק געטָאן דָא אויפֿן טעכטערל, דָא אויפֿן תלמיד און זיך צעשמייכלט אין דער בָארד ַאריַין... דָאס טעכטערל ווידער הָאט פַֿארשטַאנען סיַי דעם זָאג און סיַי דעם שמייכל, און איז ַא פַֿארשעמטע גליַיך ַארויסגעלָאפֿן פֿון חדר... הממ... בקיצור – אין גיכן הָאט מען טַאקע געברָאכן ביַי זיי טעלער...

– הממ... – צעשיַינט זיך דעם רבינס פנים, ווי פֿון ַאן ָאפגעהַאלטענעם ניצחון, ווי ער ַאליין טַאקע ווָאלט געווען דער שדכן און אויסגעפֿירט דעם שידוך, און אין זיַינע אויגן צינדן זיך ָאן ווי שבת-ליכטלעך. – ווי מיינט איר, קינדער, הָאט עמעצער פֿון זיי ַאלע דריַי, חלילה, ווען-עס-איז חרטה געהַאט אויפֿן שידוך? כע-כע-כע... איצט קָאנען מיר שוין לערנען וויַיטער... נו-ו-ו...

280

הרבי הוסיף ואמר בהקלה, בפנים סמוקות, בעיניים בוערות ובנימת ניצחון מלאת שמחה: "הנה כך יש ללמוד!... נו... ו... ו... ובכן נמשיך ללמוד... ובכן מה זה שהש"ך שואל?..."

יפה את כחמה וברה כלבנה

הפעם רצה הרבי לעורר בנו את החשק ללמוד את הט"ז, שפירושו על 'חושן משפט' מצומצם הוא כנהר צר שיש בו דגיגוני זהב, והוא עומד בניגוד מוחלט לפירושו של הש"ך, שכן זה האחרון רחב כמו נהר הטוריה שלנו כשהוא עולה על גדותיו לפני הפסח. והרבי סיפר לנו התלמידים מעשייה קטנה אודותיו. ואכן מעשייה זו עוררה אצלנו את החשק... לא רק ללמוד את הט"ז:

"פעם אחת, כאשר הב"ח ישב כך בעת הלימודים עם תלמידו הט"ז... הממ, אז הוא עוד לא נקרא הט"ז... חה חה חה... אבל ללמוד כנראה כבר ידע. וכי דבר של מה בכך הוא להיות תלמידו של הב"ח?! הדלת נפתחה, ובתו של הב"ח נכנסה. הייתה זו נערה שכבר הגיעה לפרקה. בנוסף להיותה חכמה, הייתה גם יפהפייה. היה לה למי לדמות. וכי דבר פעוט הוא להיות בתו של הב"ח?!

אביה קרא לה, ליטפה במצחה ואמר: "בתי, 'יפה את כחמה וברה כלבנה'. היודעים אתם פירושו של המשפט?..."

הט"ז המשיך לעיין בגמרא ופירש את המשפט בקול שקט. וכל אותה עת לא הסיר את עיניו מהגמרא, או מחמת הצניעות או מחמת יראת־הכבוד מפני הרבי. הלוא המדובר בב"ח! הממ, והב"ח כבר היה אז הב"ח, מחברו של 'בית חדש', כשהט"ז עוד לא היה הט"ז, משום שהיה זה לפני שחיבר את 'טורי זהב'. העלם (לימים הט"ז) קרא, כאילו מילמל לעצמו כך סתם:

"הגיעה העת לקדש הלבנה..." הפירוש: כבר בהחלט הגיעה העת לקדש הלבנה... נו, הב"ח הבין מיד את מה שמסתתר מאחורי מילות הפסוק, התבונן בבתו ובתלמידו וחייך לתוך זקנו... הבת הבינה גם היא הן את אמירת התלמיד והן את חיוך האב ומבוישת נמלטה מהחדר... הממ... בקיצור – כעבור זמן קצר אכן שברו שם צלחת..."

"הממ..." הציף אור את פני הרבי, כאילו זה עתה נחל ניצחון שהתעכב, כאילו הוא עצמו היה השדכן שהוציא לפועל את השידוך ועיניו נדלקו כמו נרות שבת.

"ומה אתם חושבים ילדים, האם מישהו משלושתם התחרט על השידוך? חה חה חה... עכשיו אנו יכולים להמשיך ללמוד... נו...ו...ו...״

זנבו הבולט של הדג הקטן

בזמן חייו של המגיד, זכר צדיק לברכה, היו מתקבצים בטריסק בערבי חג ויום־טוב מאות חסידים שהגיעו ממרחקים. בעת התפילה הייתה חצר בית־המדרש הגדול מלאה מפה לפה. לפעמים נדמה היה שבית־ המדרש, העומד על העמודים שמעל למפל מי הטוריה, ישקע באחת תחת משאו הכבד של ההמון, או יעלה באש תפילותיו. אין זאת אלא שזכות המגיד עמדה לו לבית־המדרש. פעם, בערב פסח, כשירד מבול, עמד בית־המדרש ממש בתוך המים. צריך היה להגיע אליו בסירות. אך בית־המדרש החזיק מעמד על

281

דָא ס עקעלע פֿון פֿישל שטַא רצט ַא רויס

פַֿארן מגידס לעבן, זכרון צדיק לברכה, פֿלעגן זיך אונטער ַאן ערב-יום-טוב צונויפֿפָֿארן ַאהער, קיין טריסק, הונדערטער חסידים. דער גרויסער הויפֿישער בית-מדרש פֿלעגט צום דַאווענען פֿול זיַין מפה אל פה. ס'פֿלעגט זיך ַא מָאל דַאכטן, ַאז ָאט ווי ער שטייט זיך ַאזוי, דער בית-מדרש, אויף די פַאליעס איבער דעם ווַאסערפַֿאל פֿון דער טוריע, וועט ער, חלילה, מיט ַא מָאל טָאן ַא זונק ַארָאפ אונטער דער שווערער משא פֿון דעם עולם, ָאדער זיך ָאנצינדן פֿון זיַינע פֿיַיערדיקע תפילות. טַאקע נָאר דעם מגידס זכות איז אים ביַיגעשטַאנען. אום ערב-פסח, בעת ַא געוויסער, פֿלעגט דער בית-מדרש שטיין ממש איבערן ווַאסער און אין ווַאסער. מ'הָאט זיך צון אים צוגעשיפֿט מיט שיפֿלעך. ער הָאט זיך ָאבער דָאך געהַאלטן אויף די פַאליעס בבחינת נוח'ס תיבה... ביַי נוח'ן שטייט: "איש צדיק תמים" – ַא גערעכטער ערלעכער מַאן, און צו אברהם אבינו הָאט דער אייבערשטער געזָאגט: "והיה תמים" – און זיַי ַא גַאנצער, און ַאז דער אייבערשטער הָאט אים געזָאגט, הָאט ער דָאך אוודאי געפָֿאלגט און איז עס געווען... און דער מגיד רב אברהם, זכרון צדיק לברכה, הָאט געהַאט אין זיך די נשמה פֿון אברהם אבינו... הממ, מיר זָאגן אין דער שמונה-עשרה: "מגן אברהם", און דעם מגידס ספר הייסט "מגן אברהם"... נו, הָאט ער אויפֿן בית-מדרש מגן געווען... הממ, נָאר נישט וועגן דעם רעדט זיך איצטער.

– נו, און דער מגיד הָאט געפרַאוועט גרויסע "טישן". ַאזַאן עולם, ָאן עין-הרע, אויסצוהַאלטן מיט יום- טובדיקע סעודות איז גָארנישט קיין שפילעכל! הָאט זיך טַאקע אויפֿן הויף געפֿונען, צווישן ַאנדערע ַאלערליי בנינים, אויך ַא שפיַיז-מַאגַאזין, אין וועלכן ס'זענען פַֿארגרייט געווען מכל המינים שהוא: פֿלייש און פֿיש, חלה און ברויט, לעקעכער און שטרודלען, מעלן און גרויפן ַאלערליי, און פירות און וויַינען... הממ, בקיצור – ווָאס ַא מויל קָאן נָאר ַארויסרעדן, און ווָאס ַא הַארץ קען נָאר גלוסטן. נו, אויך חסידים זענען געווען מכל המינים שהוא: גבירים אדירים און סתם גבירים, נגידים, קבצנים, אביונים און אויך פשוט ָארעמע ליַיט, ווָאס הָאבן נעבעך אונטערגעהונגערט, וויַיל צוצוקויפֿן עפעס צום עסן, חוץ די סעודות ביַים מגידס טיש, הָאבן זיי נעבעך נישט געהַאט. ַאזעלכע חסידים פֿלעגן זיך ָאפֿט ַארומדרייען ַארום דעם שפיַיז-מַאגַאזין, ווי, להבדיל, הינער ַארום ַא סטויק, ווען מע דרעשעט די תבואה, צו כַאפן ַא זערנע; פֿלעגן אויסקוקן ַא הזדמנות ַאריַינצוכַאפן עפעס פֿון דָארט, ַא מָאל – בהיתר, און ַא מָאל – איך זָאל נישט הָאבן געזינדיקט מיט די רייד – אפילו בגנבה...

דער מגיד וועט דָאך נישט וועלן, ַאז צוליב אים זָאל זיַינער ַא חסיד זיצן אין תפיסה אויף יענער וועלט... כע-כע-כע.

– מַאכט זיך איין מָאל: ַא חסיד לַאטכנט ַארויס פֿון דָארט פשוטו-כמשמעו ַא לעבעדיק פֿישל, טוט עס ַא פַֿארשטעק, ווי ַא נָאז-פַֿאטשיילע, אין בוזעם, און לָאזט זיך הענדעם פענדעם צו זיַין אכסניה. נָאר אין מיטן דערינען – אוי, ַא צרה! ווען ער לויפֿט פַֿארביַי די פַאליעס, שטייט גרָאד דער מגיד אין דער טיר אין דרויסן, ווי ער ווָאלט ַארויסגעקומען אים מקבל-פנים זיַין, און טוט אים ַא רוף מיט ַא פֿינגער, ער זָאל צוגיין... דעם גנב לויפֿט דורך ַא דרָאזש דורך די ביינער. ס'ווערט אים פֿרָאסטיק אין ַאלע אברים. ער פֿילט, ַאז סע צַאפלט זיך אין אים און ווייסט נישט ווָאס: צי דָאס אייגענע גנבהשע הַארץ, צי דעם מגידס געגנבעטע פֿישל... און ער שטייט און רירט זיך נישט פֿון ָארט. ַאלע אברים זענען אים ווי ָאפגענומען. – "רב חסיד!" – טוט אים שוין דער מגיד ַא רוף מיטן מויל, כָאטש גַאנץ שטיל, ָאט, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ווי ַא גנב צו ַא גנב, ווען זיי פֿירן בשותפות דורך ַא גנבה, כע-כע-כע...

– נישטָא קיין ברירה! ַאז דער מגיד רופֿט, מוז מען גיין, אפילו מיט געליימטע פֿיס... גייט ער פַאמעלעכקע, פַאמעלעכקע, ווי ַאן עופעלע רַאטשקעוועט זיך צו דער מַאמען, בליַיבט שטיין פַֿארן מגיד און קוקט אין זיַין שיַינענדיק פנים, ווי... הממ... ער פינטלט מיט די אויגן, ווי גוססדיקע פֿיַיער-צינגעלעך אין ליימענע רערלעך.

282

גבי העמודים, כאילו היה תיבת נוח... כך כתוב אצל נוח: "איש צדיק תמים" – ולאברהם אבינו גם אמר אלוהים: "והיה תמים" – והוא, אברהם, בוודאי שמע בקולו של אלוהים והיה איש תמים... ובנשמת המגיד, רב אברהם, זכר צדיק לברכה, הייתה נשמתו של אברהם אבינו... הממ, כך אנו אומרים בתפילת 'שמונה־עשרה': "מגן אברהם", וספרו של המגיד קרוי: 'מגן אברהם'... נו, והוא הגן על בית־המדרש... הממ... אך לא בכך המדובר כעת.

נו, והרבי ערך 'שולחנות' גדולים. לקיים המון כה גדול, בלי עין־הרע, להאכילו בסעודות חג – אין זה משחק כלל! ובאמת, בין הבניינים שבחצר היה גם מחסן אוכל, שם היו מוכנים כל מיני מאכלים: בשר ודגים, חלה או לחם, עוגות־דבש ועוגות־תפוחים, קמח וכל מיני דגנים, פירות ויינות... הממ, בקיצור – כל מה שהפה רק יודע לומר, וכל מה שהלב חושק בו. נו, גם חסידים היו שם מכל המינים: גבירים אדירים וסתם גבירים, נגידים, קבצנים, אביונים ופשוט אנשים עניים, מסכנים שממש רעבו ללחם מפני שידם לא הייתה משגת לקנות שום־דבר מאכל ונאלצו להסתפק במה שהוגש על שולחן המגיד. חסידים אלה היו מסתובבים לעתים קרובות בקרבת מחסן האוכל, כאילו, להבדיל, היה מתבן שכאשר דשים בו את התבואה אפשר לתפוס בו איזה גרעין. הם היו אורבים להזדמנות לתפוס משהו משם, פעמים – בהיתר, ופעמים – שלא אחטא בלשוני – אפילו בגניבה. המגיד הלוא לא היה רוצה שבגללו ישב חסיד בבית האסורים בעולם הבא... חה חה חה.

פעם קרה כדבר הזה: חסיד אחד הוציא ממחסן האוכל, פשוטו כמשמעו, דג חי והחביאו בחיקו כאילו היה מטפחת־אף. אחר־כך הלך לאכסנייתו. אלא שפתאום, אוי ואבוי, צרה! בעודו רץ ליד חדרי־האוכל והנה עומד לפניו המגיד ליד הדלת החיצונית, כאילו חיכה לקבל את פניו. המגיד סימן לו באצבעו שיקרב אליו... רעד עבר בעצמות החסיד. צינה אחזה בכל אבריו, הוא הרגיש שהכול מתמוטט אצלו, הכול נע וזע בתוכו, והוא אינו יודע מה: האם זהו לבו שלו, או האם זהו דגו הגנוב של המגיד?... הוא נעמד ולא זז מהמקום. שיתוק פשה בכל אבריו.

"רב חסיד!" קרא לו המגיד בפיו, אם כי בשקט רב, כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות, גנב אחד הקורא לגנב אחר, כשהם גונבים בשותפות, חה חה חה...

אין ברירה! כשהמגיד קורא, חייבים ללכת, אפילו ברגליים משותקות... הלך לאט לאט, כמו אפרוח המדדה לעבר אמו, נעצר לפני המגיד והסתכל בפניו הזורחות, כמו... הממ... ממצמץ בעיניו, ואלה היו כמו לשונות אש גוססים בצינורות טיט.

"רב חסיד", מלמל לעומתו המגיד ברכות ובחמלה, כאימא נאמנה המדברת אל ילדה החולה, "זנבו הקטן של הדגיגון בולט החוצה מן החזה... מישהו מ'אנשי החצר' עוד יכול חלילה לראותו... החבא אותו עמוק יותר ורוץ מהר לאכסנייה... בַּשֵל אותו כמו יהודי כשר... אל תחשוב יותר מדי: זוהי מתנה כשרה ממני..."

והמגיד הסתובב לאחור והתגנב לחדר... "ומה עשה החסיד?" שאל אחד התלמידים את הרבי, בין שסקרן היה בין משום שרצה שהדיבורים יימשכו.

"מה הוא היה צריך לעשות? הוא ציית להוראת הרבי. אך הוא נחנק במתנה הכשרה ובדמעותיו. הממ... ואתם יכולים להיות בטוחים שאיש לעולם לא גנב עוד ממחסן האוכל".

לפתע הרצינו פני הרבי. הוא הוריד את ראשו לגמרא והחל לחפש בעיניו את המקום שבו הפסיקו: "אסור לגנוב. ובוודאי שאסור לגנוב זמן תורה... 'תורת אדושם תמימה'. אם גונבים חלילה מן התורה, היא כביכול אינה שלמה... נו...ו...ו... הבה ונלמד..."

283

– "רב חסיד", – מורמלט צון אים דער מגיד ַאזוי מילד און ַאזוי רחמימדיק, ווי ַא געטריַיע מַאמע צו איר קרַא נקן קינד, – דָא ס וויידעלע פֿ ונעם פֿ ישל שטַא רצט דָא ך ַא רויס פֿ ון בוזעם... עמעצער פֿ ון די "הויפֿ ליַיט" קָאן עס נָאך, חלילה, דערזען... פַֿארשטעק עס טיפֿער און לויף ווָאס גיכער אויף די אכסניה... קָאך עס ָאפ און עס עס ווי ַא כשרער ייִד... טרַאכט נישט איבער: ס'איז פֿון מיר ַא כשרע מתנה..." – און דער מגיד דרייט זיך ַאוועק און שליַיכט ַאריַין אין שטוב...

"און ווָאס הָאט ער געטָאן, דער חסיד?" – טוט ַא תלמיד ַא פֿרעג דעם רבין, סיַי מחמת ניַיגעריקייט און סיַי אים ָאנצוציען וויַיטער צו רעדן.

– ווָא ס הָא ט ער געזָא לט טָא ן? ער הָא ט געפֿ ָא לגט ווָא ס דער מגיד הָא ט געהייסן. נָא ר ער הָא ט זיך געווָא רגן מיט דער כשרער מתנה און זיך געשטיקט מיט די אייגענע טרערן. הממ... און איר מעגט שוין זיַין בטוח, ַאז דָאס איז שוין געווען ביַי אים די לעצטע גנבה פֿונעם מגידס שפיַיז-מַאגַאזין.

און מיט ַא מָאל איז דעם רבינס פנים געווָארן ערנסט. ער הָאט ַארָאפגעלָאזט דעם קָאפ צו דער גמרא און גענומען זוכן מיט די אויגן דָאס ָארט, וווּ ער הָאט מפסיק געווען:

– מע טָאר נישט גנבענען. און מע טָאר אוודאי נישט גנבענען קיין ציַיט ביַי דער תורה... "תורת אדושם תמימה" – גָאטס תורה איז גַאנץ, – ַאז מע גנבעט, חלילה, פֿון איר, איז זי, כביכול, נישט גַאנץ... נו-ו-ו... לערנען מיר...

ַא מורה - מורנו

מ'הָאט דערלַאנגט צום שבתדיקן טיש די פֿיש. דעם מגיד, זכרון צדיק לברכה – ַא קָאפ פֿון ַא פֿיש מיטן נָאמען מָארענע. טועם געווען פֿון אים, הָאט דער מגיד גליַיך ַא בַאפֿעל געטָאן צו די גבאים מיט ַא בליק: "פַֿאנַאנדערטיילן די שיריים!" און זיך געווָאנדן צום עולם חסידים מיט ַא צעשטרַאלט פנים: "עסט, עסט, חסידים... אין דער מָארענע איז פַֿארבָארגן ַא גילגול פֿון ַא מורה-מורנו... ער וועט מיט אונדזער הילף און מיטן אייבערשטנס רחמים הָאבן עלית-נשמה..."

– דער עולם הָאט נָאך קיין מָאל נישט ַאזוי געשמַאק געגעסן די שיריים, ווי ַאצינדער! מיר, איך און איר, קינדערלעך, זָאלן ַאזוי גערן בַאגערן צו לערנען. הממ... איז ביַי ווָאס הַאלטן מיר דָא? יָא, אמר רב פפא, הָאט רב פפא געזָאגט... רב פפא איז געווען ַא מורה - מורנו.

ייִדישע צדיקים און ַא חסיד פֿון די אומות-העולם

די וועלט איז געווען שטַארק-שטַארק אומרויִק. ס'הָאט זיך געקָאכט אין די בלעטער: ַא כוכבא דשביט, ַא קָאמעט, ווי מע רופֿט עס היַינט, דערנענטערט זיך צו אונדזער ערד!

איז צוליב דעם ַארויס ַא גרויס מחלוקת צווישן דעם טריסקער מגיד, זכרון צדיק לברכה, און דעם ניסכיזשער רב, זכרון צדיק לברכה. דער מגיד הָאט געזָאגט:

"דער כוכבא דשביט וועט פַֿארביַיגיין אונדזער כדור-הארץ בבחינת 'כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו' – ווי ַא פַאסטעך זוכט נָאך זיַין סטַאדע, לָאזט פַֿארביַי זיַינע שעפסן אונטער זיַין רוט... ָאבער סע וועט אונדזער וועלט, חלילה, גָארנישט נישט שַאטן".

– דער ניסכיזשער רב הָאט געטענהט פַֿארקערט: "דער כוכבא דשביט וועט זיך ָאנקלַאפן אין דעם כדור-הארץ, און די וועלט וועט חרוב ווערן. ייִדן דַארפֿן תשובה טָאן, כדי צו קומען ריין אויף יענער וועלט..."

די שמועה וועגן דעם מחלוקת צווישן ַאזעלכע צוויי בערג הָאט זיך צעקלונגען מיט ַא בת-קול איבער

284

מורה מורנו

הגישו את הדגים לשולחן השבת. למגיד, זיכרון צדיק לברכה, הגישו את ראש הדג ששמו מֶרנה. לאחר שטעם ממנו, הורה המגיד במבט לגבאים: "חלקו את השיירים!" ופנה לקהל חסידיו בפנים קורנות: "אכלו, אכלו חסידים... המרנה עבר גלגול של מורה – מורנו... בעזרתנו ובעזרת רחמי היושב במרומים הוא יזכה לעליית נשמה..."

ההמון מעולם לא אכל שיירים כה טעימים כמו אלו! "הלוואי שכך יערב לנו הלימוד. לנו, לי ולכם ילדים. הממ... היכן אנו אוחזים? כן, אמר רב פפא, רב פפא היה מורה – מורנו".

צדיקים יהודים וחסיד אומות העולם

העולם היה שרוי באי־שקט נוראי. העיתונים היו כמרקחה: כוכב שביט, כפי שהדבר מכונה בימינו, מתקרב לכדור־הארץ שלנו!

לכן פרצה מחלוקת גדולה בין המגיד מטריסק, זיכרון צדיק לברכה, ובין הרב מנִסכיז, זיכרון צדיק לברכה. כך אמר המגיד:

"כוכב השביט יחלוף על פני כדור־הארץ שלנו בבחינת 'כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו', אך לכוכבנו לא יאונה חלילה כל רע".

הרב מנסכיז טען טענה הפוכה: "כוכב השביט יתנגש בכדור־הארץ, והעולם ייחרב. יהודים חייבים לעשות תשובה כדי להגיע טהורים לעולם הבא"...

השמועה על אודות המחלוקת שבין שני ענקים כאלה התפשטה כבת־קול ברחבי המדינה כולה והגיעה אפילו לאוזני הסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי. וכך הוא אמר:

"מי מבין שני הצדיקים היהודים הגדולים הוא הנביא הגדול יותר, את זאת איני מסוגל לפסוק. אבל מה שאני מסוגל לפסוק הוא מי משניהם הוא החכם הרואה את הנולד – זהו הצדיק מטריסק. שכן, ממה נפשך? אם העולם לא יתהפך, כפי שאני אומר, אז מה טוב! הרי שניחשתי נכונה. אלא מאי? אם העולם כן יתהפך, כדבריו של הרב מנסכיז, מי יטען אז נגדי שלא ניחשתי נכונה?!"

והרבי ממשיך: "חה חה חה... מילא, הוא, טולסטוי, הלוא ערל הוא ולא למד ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ואנו איננו יכולים להבין זאת".

הקושיה שמלכתחילה לא הייתה קושיה

היה לו טבע מוזר, לרבי שלי, ליבר המלמד, בהליכתו, בעמידתו ובישיבתו, לפעמים אפילו בדיבורו – הוא נהג להרים את אגרופו כשהאגודל זקור ולתוקעו מתחת לגבתו ולשקוע בהרהורים. היה בוהה בעיניים ממצמצות לעבר איזו נקודה במרחקים או לתוך עצמו... ראשו היה כאילו המום מרוב מחשבות. לבסוף היה זורק לחלל העולם אמירה:

"נו, מה..."

285

דער גַאנצער ברייטער מדינה און דערגרייכט ַאזש צו די אויערן פֿונעם גרויסן רוסישן שריַיבער ליעוו טָאלסטָאי. הָאט טָאלסטָאי געזָאגט ַאזוי:

"ווער פֿון די ביידע גרויסע ייִדישע צדיקים איז ַא גרעסערער נביא, קָאן איך נישט פסקענען. איך קָאן ָאבער יָא פסקענען, ווער פֿון ס'איז ַא גרעסערער חכם הרואה את הנולד – ַא חכם ווָאס זעט פָֿארויס ווָאס שפעטער וועט פַאסירן. דָאס איז דער צדיק פֿון טריסק. ווָארן ממה-נפשך, טרַאכט ער: וועט זיך די וועלט נישט איבערקערן, ווי איך זָאג, איז דָאך מה-טוב! הָאב איך דָאך געטרָאפֿן. אלא ווָאס דען, זי וועט זיך יָא איבערקערן, ווי סע זָאגט דער צדיק פֿון ניסכיזש, איז ווער וועט דעמלט קומען צו מיר מיט דער טענה, ַאז איך הָאב נישט געטרָאפֿן?!".

און דער רבי פֿירט אויס: – כע-כע-כע... מילא, ער איז דָאך ַאן ערל, דאך טָאלסטָאי, און הָאט נישט געלערנט, ַאז: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – סיַי די, סיִי יענע זענען די רייד פֿון גָאט, און מיר קָאנען דָאס נישט משיג זיַין.

די קשיה איז גָא ר פֿון מלכתחילה קיין קשיה נישט

ער הָאט געהַאט ַאן אויסטערלישע טבע, מיַין רבי, ליבער מלמד: אין מיטן גיין, אין מיטן שטיין, אין מיטן זיצן, ַא מָאל אפילו אין מיטן ַא שמועס, – געבן ַא הייב אויף ַא פֿויסט מיט ַאן אויפֿגעהויבענעם גרָאבן פֿינגער, ַא פַֿארשטעק אים אונטער דער אייבערשטער ברעם און זיך פַֿארטרַאכטן ַא פַֿארטרַאכטעניש, פַֿארקוקט מיט די פַֿארזשמורעטע אויגן ערגעץ וויַיט אין דער וועלט ַאריַין, ָאדער ערגעץ טיף אין זיך ַא ריַין... ווי זיַין קָא פ ווָא לט זיַין פריטשמעליעט פֿ ון דעם פֿ ַא רטרַא כטעניש. און פֿ ַא רענדיקן פֿ לעגט זיך עס מיט ַא זָאג אין דער וועלט ַאריַין:

– נו, מַ א... וועגן ווָא ס איז דָא ס געווען זיַין פֿ ַא רטרַא כטעניש? זָא ל מען זָא גן, ַא ז פשוט וועגן עפעס ַא זַא ך פֿ ונעם טָאגטעגלעכן לעבן, וועגן עפעס ווָאס ער הָאט נָאר ווָאס צו עמעצן גערעדט, ָאדער זיך מיט עמעצן געשפַא רט? ניין. אין ַא זַא פֿ ַא ל ווָא לט דָא ס פֿ ַא רטרַא כטעניש נישט געווען זיַין ַא זַא וויַיטס, ָא דער ַא זַא טיפֿ ס... צי הָא ט ער זיך דָא ס פֿ ַא רטרַא כט וועגן זיַין אומגליק און שַא נד, ווָא ס ָא דער ער איז ַא ן עקר, ָאדער דָאס וויַיב ַאן עקרה, און ווָאס איז ַא ייִד ָאן ַא "קדיש"?... נישט קיין צוויַיג אויף ַא בוים, נָאר ַא פַֿארטרוקענטער שטעקן... צוליב דעם אפשר קומען עס ַארויס ַאזוי עפעס די נישט שיינע קריגעריִיען צווישן אים מיט זיַין פלוניתטע פַֿאר די תלמידים אין די אויגן... צי אפשר טרַאכט ער וועגן זיַינע רעמַאטעס, ווָאס זענען ַאזוי ָאנזעעוודיק מיטן געשווילעכץ פֿון די פֿינגער-געלענקען, און ווָאס די ווייטיקן אין זיי זָאגן אים ָאן, "בעסער פֿונעם בעסטן לוח", וועגן ַאן ענדערונג ווָאס גייט פָֿארקומען אין דער "פָאגָאדע"? ווי פֿלעגט ער זָאגן בַאצערט און שטָאלץ:

– צי סע גרייט זיך אויף ַא רעגן? יָא. אין ַא צוויי טעג ַארום... קוקט נישט אינעם לוח, פֿרעגט בַיי מיר... איך שפיר אים שוין אין די שפיץ ָאדערן.

אפשר טַאקע הָארכט ער זיך איַין אין זיַינע ווייטיקן, אין זיִין "אורים-ותומים", און פָֿארשט אין זיך די ָאנקומענדיקע נעפלען און כמַארעס... ָאבער ווען איך דערמָאן זיך וועגן דעם ַאלץ ווָאס ער פֿלעגט אונדז פֿון ציַיט צו ציַיט דערציילן, טרַאכט איך, ַאז זיַינע פַֿארטרַאכטענישן זענען ָאפֿט מָאל זיכער געווען וויכטיקע, הויכע און טיפֿע, וועגן: גרויסע מענטשן, צדיקים, וועגן דער וועלט און די בַאשעפֿענישן, וועגן גָאט; פַֿארטרַאכטענישן וועגן זַאכן און ענינים, ווָאס רעדן וועגן זיי הָאט ער נישט געהַאט מיט וועמען. ָאט גייט מיר אויף אין זכרון, ווָאס ער הָאט אונדז איין מָאל אין מיטן לערנען דערציילט וועגן רב נחמן ברַאצלַאווער, דעם בעל-שם-טובס אוראייניקל:

286

על אודות מה היו מחשבות אלה? שמא סתם דברי יום־יום, על מה שדיבר עם זה או התווכח עם אחר? לא. כי במקרים שכאלה מחשבותיו לא היו מגיעות למרחקים ולמעמקים שהגיעו... שמא הרהר באסון ובבושה שהוא או אשתו עקרים הם? כי מהו יהודי ללא קדיש?... עץ ללא ענפים, מקל מיובש... ואולי בשל כך פורצות לעתים כה קרובות מריבות לא יפות בינו לבין הפלונית שלו בנוכחות התלמידים? ואולי חושב הוא על השיגרון שלו, הגורם לנפיחות וכאבים באצבעותיו. הכאבים כאילו אומרים לו: "טובים אנו אף יותר מלוח השנה הטוב ביותר". שמא חושב הוא על שינוי מזג האוויר העומד להתחולל? איך נהג לומר בצער מהול בגאווה:

"האם עומד לרדת גשם? כן. בעוד יומיים... אל תסתכלו על הלוח. שאלו אותי... אני כבר מרגיש את הגשם בקצות עורקיי."

ייתכן שהוא מהרהר בכאביו, בָּ'אורים ותומים' שלו ומחפש בהם את הערפילים והעננים העומדים להגיע... אך ככל שאני נזכר במה שהיה מספר לנו מעת לעת, אני מגיע למסקנה שחקירותיו הפנימיות היו לבטח חשובות ועמוקות. היו אלו חקירות על אודות בני־אדם דגולים, צדיקים, על אודות העולם וברואיו, על אודות היושב במרומים. היו אלו הרהורים על דברים ועניינים שלא היה לו עם מי לדבר על אודותם. הנה צף ועולה בזיכרוני מה שסיפר לנו פעם כשהיינו באמצע הלימוד. ובכן, הסיפור היה על ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעל־שם־טוב:

"העולם תוהה זה כבר זמן רב ושואל ללא הרף את השאלה הקשה לגבי 'ידיעה ובחירה' – ריבון העולמים יודע הכול מראש, ולאדם חופש לבחור בין טוב לרע – איך ייתכן הדבר? הרי אם הידיעה שאדם יעשה כך או אחרת היא ברשותו של הקב"ה, היכן הוא חופש הבחירה המתאים לרצונו של האדם? הלוא בבוא הזמן לא יוכל לעשות אלא את מה שהקב"ה יודע מלכתחילה?! א?... הממ?... ותשובתו של הברסלבי, זיכרון צדיק לברכה, הייתה:

"הקושיה מלכתחילה אינה קושיה... הממ... הבה ונחשוב מעט: הזמן – עבר, הווה ועתיד – הוא אינו אלא מושג לשכל האנושי... אחרת לא יוכל להשיג דבר... אך לגבי אלוהים, חלוקת הזמן כלל אינה קיימת... הממ, שהרי אלוהים הוא נצחי, ולנצח אין התחלה, אין אמצע ואין סוף... המבינים אתם? לו היה לו דבר אחד מכל אלה, כי אז כבר לא היה נצח... כן, עבור אלוהים, ברוך הוא, לא קיים המושג האנושי של זמן. דהיינו, של עבר, של הווה ושל עתיד. איך אמר דוד המלך? 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול'. וגם אין זה אלא כדי 'לסבר את האוזן', כדי שהאדם יצליח לתפוס משהו. עבור אלוהים, אלפי שנים? מיליוני שנים! מיליוני־מיליונים של שנים ויותר מכך! הממ... זהו אלפית של אלפית ממה שלגבינו הוא זמן... ובכן, הפעילו את ראשיכם: מכאן, שכל העניין הקשה של 'ידיעה ובחירה' ברור כשמש בצהרי היום. עתידו של האדם אכן צופן בחובו את 'הבחירה' שלו בין טוב לרע, אך היושב במרומים כבר יודע מראש, משום שלגביו האדם בעבר, בהווה ובעתיד הוא אותה אלפית שבאלפית... הממ"...

ראשים! האם מבינים אתם את ה'אלפית שבאלפית'? האם מבינים אתם כמה עמוק הוא הרעיון הזה?... א?... הממ"...

אני בספק רב, אם אנו בני השתיים־עשרה–חמש־עשרה היינו מסוגלים לתפוס את עניין ה'אלפית שבאלפית', אבל אני בטוח שהרעיון הזה נצרב בנו כמו ניצוץ הנופל על ערמת צמר יבשה. והראיה לכך היא שהנה חלפה כבר למעלה מחצי מאה והניצוץ הזה מעולם לא כבה בזיכרוני. זהו החומר שממנו היו יצוקות מחשבותיהם של הרבנים שלי ושל ליבר המלמד.

287

– די וועלט פֿרעגט שוין פֿון לַאנג, און הַאלט אין איין פֿרעגן, די הַארבע קשיה וועגן "ידיעה ובחירה" – דעם ריבונו-שך-עולמס וויסן ַאלץ פָֿארויס, און דעם מענטשנס ברירה צו טָאן גוטס ָאדער שלעכטס, – ווי שיקט זיך עס? ַאז דער אייבערשטער הָאט שוין פֿון פָֿארויס די "ידיעה", ַאז דער מענטש וועט שפעטער ַאזוי-און-ַאזוי טָאן, ווי זשע קָאן שוין דער מענטש שפעטער זיַין פֿריַי צו טָאן לויט זיַין "בחירה", לויט זיַין ווילן? ער קָאן דָאך שפעטער נישט טָאן ַאנדערש, ווי דער אייבערשטער ווייסט עס שוין פֿון פָֿארויס?! ַא ?... הממ?...

– דערויף הָאט דער ברַאצלַאווער, זכרון צדיק לברכה, געענטפֿערט ַאזוי: די קשיה איז מלכתחילה קיין קשיה נישט... הממ... ווָארן... לָאמיר נָאר צולייגן קָאפ: ציַיט – פֿריער, איצט, און שפעטער – איז דָאך ַא מושג נָאר פַֿארן מענטשלעכן שכל... ַאנדערש קָאן ער גָארנישט משיג זיַין... ָאבער פַֿארן אייבערשטן איז דָאך דָאס מין ציַיט אין גַאנצן נישטָא... הממ, ווָארן ער איז דָאך אייביק, און אייביקייט הָאט דָאך נישט, נישט קיין ָאנהייב, נישט קיין מיטן, און נישט קיין סוף... איר פַֿארשטייט? ווען סע זָאל הָאבן כָאטש נָאר איינס פֿון די זַאכן, איז דָאך עס שוין נישט קיין אייביקייט... יָא, פַֿאר גָאט, ברוך הוא, איז נישטָא דָאס ווָאס דער מענטש רופֿט ָאן ציַיט, פֿריער, איצט, שפעטער... הממ... ווי זָאגט דוד המלך "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" – ווָארום טויזנט יָאר איז אין דיַינע אויגן ווי דער נעכטיקער טָאג... און אויך דָאס איז דָאך נָאר כדי "לסבר את האוזן" – דער מענטש זָאל קָאנען ַא משהוא תופס זיַין... טויזנט יָאר? מיליָאנען! מיליַארדן! מילי-מיליַארדן יָארן!... ַא פֿריער פֿון מילי-מיליַארדן, און איצט פֿון מילי-מיליַארדן, און ַא שפעטער פֿון מילי-מיליַאסן איז פַֿאר אים... הממ... איין פינטעלע-שבפינטעלע פֿון דעם ווָאס מיר רופֿן ציַיט... הממ... הַאלט זשע קָאפ: איז דָאך שוין דער גַאנצער הַארבער ענין פֿון "ידיעה ובחירה" קלָאר ווי דער מיטן טָאג – דער מענטש הָאט טַאקע אין זיַין שפעטער די "בחירה" צו טָאן גוטס ָאדער שלעכטס לויט זיַין רצון, און דער אייבערשטער ווייסט עס שוין פֿון פָֿארויס, וויַיל ביַי אים איז דָאך דעם מענטשנס פֿריער מיטן מענטשנס איצט און שפעטער אין דעם זעלבן ציַיט-פינטעלע-שבפינטעלע... הממ... – קעפלעך! איר בַאנעמט דָאס פינטעלע-שבפינטעלע? איר פַֿארשטייט ווי טיף-טיף דָאס איז?... ַא?... הממ...

צי מיר, די צוועלף-פֿופֿצן-יעריקע זענען פֿעיִק געווען אויפֿצוכַאפן ָאט דָאס פינטעלע-שבפינטעלע, איז אוודאי ַא גָאר גרויסער ספק, ָאבער ַאז דער דָאזיקער געדַאנק הָאט אונדז דורכגעגליט, ווי ַא פֿונק ווָאס פַֿאלט אויף ַא טרוקענעם הויפֿן ווָאל, און געפלעפֿט, איז דער בעסטער סימן דָאס, ווָאס שוין העכער ַא הַא לבן יָא רהונדערט הָא ט זיך דער פֿ ונק אין מיַין זכרון נישט אויסגעלָא שן. דערפֿ ַא ר מיין איך, ַא ז פֿ ון ָא ט דעם מין זענען געווען מיַין רבינס, ליבער מלמדס, פַֿארטרַאכטענישן.

288

בימין, אשר פפר (נרצח בשואה) עם שלושת אחיו, בימין, אריה טבקאי בברזיל. כשביקר אותם בארצות־הברית בשנת 1912. יחיאל, אריה טבקאי שהה בברזיל כמה חודשים. אין זה אחד האחים, מת לאחר מלחמת העולם השנייה משברון ברור אם נסע לשם כתייר כדי לראות את הקרנבל, לב, שכן מאמציו להציל את בני משפחתו בפולין מרצח כפי שטען שנים לאחר מכן, או ביקש להגר לשם, עלו בתוהו.כפי שעשו צעירים רבים בטריסק, שהיגרו לאמריקה הלטינית בשנים שבין שתי מלחמות העולם. מכל

מקום, אריה טבקאי שב מברזיל ובשנת 1935 עלה לפלשתינה־א"י

289

משפחת פלאש מימין:

למעלה: פרומה, בתם של קלמן ושפרה, בתיה פלאש-סרנה, ישראל סרנה, בעלה של בתיה, תמרה פלאש-ביטנסקי ובתיה, בתם של קלמן ושפרה.

למטה: קלמן פלאש, אפרים, בנם של קלמן ושפרה, שפרה פלאש, אח של אברהם גאייר, בעלה של חיה שרה לבית פלאש, אהרון, אביהם של חיה שרה, תמרה, קלמן ובתיה, גיט'ל,

בת הזקונים של קלמן ושפרה, והניה, אחותה של גיט'ל, שהייתה אשתו של אהרון ואם ילדיו.

כל המצולמים בתמונה, למעט תמר פלאש-ביטנסקי, נרצחו בשואה. משפחת גאייר

מימין: תמר, חיה שרה (לבית פלאש) ואברהם (ככל הידוע לא היה מטריסק).

ככל הידוע הם לא חיו בטריסק. שלושתם נרצחו בשואה

290

משפחת סרנה. ככל הידוע כולם נרצחו בשואה. "יום־טוב חתן" של ישראל סרנה, בעלה של בתיה לבית פלאש. (שניהם נרצחו בשואה)

291

מסיבת ט"ו בשבט בעיירה

292

אנשים בעיירה

מענטשן אין שטעטל

293

294

295

מאַ טעס אָ ליצקי

צו מיַין ברודער שמחה

מיר פַֿארשעמען דיך, מיַין ברודער שמחה מיר פַֿארשעמען ַאזוי ָאפֿט דיַין נָאמען.

און דעם נָאמען פֿון דיַין וויַיב און קינדער, און דיַין קרָאם אפילו אין דער שורה קרָאמען.

מיר שריַיבן ַאזויפֿיל פֿון פֿעלדער און פֿון בַאנען, פֿון ברוכן ווָאס הָאט געשריבן לידער,

נָאר זעלטן זעלטן טרעפֿט, ַאז מיר דערמָאנען דיך, דעם ווַאכעדיקן פֿון די ברידער.

דו הָאסט געשלעפט פֿון מַארק די זעק מיט שפענער, דו פֿלעגסט אין קרָאם די שווערע קַאסטנס הייבן.

ָאבער ברוך איז געוועזן פֿון דיר שענער, און דער שווינדזוכט הָאט געשטרַאלט פֿון לייבן.

הָאסט קיינמָאל נישט קיין סטרָאפֿע ָאנגעשריבן, בלויז נָאך דיַין חתונה הָאט עמעצער געברַאכט

ַא בריוו פֿון דיר: "איך בין טרויעריק געבליבן, ווען געלויכטן הָאט דער בליצלָאמפ און דער פֿידל הָאט געלַאכט".

ווָאס פַֿארַאן פֿון דיר איז, פֿון דיַין וויַיב און קינדער, איז ערד אין ערד, איז זייער וויַיט פֿון דַאנען.

און מיר פַֿארשעמען דיך, און זי, און זיי מיט לידער נַארישע פֿון פֿעלדער און פֿון בַאנען.

296

מאתיס אוליצקי

לאחי שמחה

מביישים אנחנו אותך, אחי שמחה לעתים כה קרובות מביישים אנו את שמך.

ואת שם ילדייך ורעייתך, ואפילו בשורת החנויות מביישים אנו את חנותך.

אנחנו מרבים לכתוב על שדות ורכבות, על ברוך, שכתב יצירות ספרותיות,

אך רק לעתים רחוקות רחוקות קורה שאנו מזכירים אותך, את 'יום החולין' מבין האחים.

סחבת מהשוק את שק השבבים, ובחנות הרמת את השקים הכבדים.

אבל ברוך היה יפה ממך, ואת כולם סחרר לייב אחיך.

מעולם לא כתבת ולו בית אחד של שיר, רק לאחר חתונתך הביא מישהו

מכתב ממך: "הייתי עצוב כשהאיר הפנס והכינור צחק".

מה נשאר ממך, מאשתך ומילדייך, אפר ועפר באדמה רחוקה מכאן.

ואנו מביישים אותך, אותה ואותם בשירים מטופשים על שדות ורכבות.

297

ז. וויַינפער

מלכה די רַא דָא וויטשערן

פֿיל מערער, ווי פֿון ַאלע דערפֿלעך אין דער גַאנצער סביבה, הָאט מען פֿונעם דערפֿל רַאדָאוויטש גערעדט מיט ליבע,

און ָאט די ליבע הָאט געשפרייט די ַאלטע מלכה. אפילו גויים הָאבן זיך געצלמט און געמורמלט: "זשַאלקַא",

ווען מלכה הָאט אויף אייביק צוגעמַאכט די גוטע בליקן. פויערים ביַים קָאסען און פויערטעס ביַים שטריקן

הָאבן לַאנג נָאך דעם צווישן זיך גערעדט מיט גרויס בַאדויער, ווער רעדט די ייִדן דָארפֿסגייער, – צו זייער טרויער

קָאן נָאך ביז היַינט אפילו גָאר קיין סוף נישט נעמען, – מלכה איז נישטָא, און ווער קָאן מלכהס ָארט פַֿארנעמען?

און דעם גרויסן פריץ פֿונעם דערפֿל רַאדָאוויטש וועלן מיר, צוליבן גרַאם, רופֿן פַאניע ליַאדָאוויטש, –

הָאט ָאט דער פריץ, ווי ַאלע פריצים פֿון זיַין גרַאד, געפֿירט אין וויַיטע לענדער ערגעץ-וווּ זיַין "שטַאט",

דָאס דערפֿל דָא געלָאזט אויף רב בונעמס הענט, און ָאט ָא דעם רב בונעמען הָאט מען אומעטום געקענט,

ווי דעם ייִדן מיט די לַאנגע, בייזע ברעמען, ווָאס הָאט קיין פֿליג אפילו נישט געקָאנט פַֿארשעמען, –

ַא ייִד ַא פשוטער, ַא שטילער, רב בונעם מלכהס הָאט בלויז צו טָאן געהַאט מיט די איווַאנעם און מיכאלקעס.

און רַאדָאוויטש ַאליין – ַא דערפֿל אין ווָאלין, ווי ַאלע דערפֿלעך: ווינטער – וויַיס און זומער – גרין:

וויַיסע פויערשע כַאטעס מיט שטרויענע דעכער, ַא קלויסטער, ווָאס קוקט פֿון ַאלע כַאטעס העכער,

נָאך העכער פֿון דער גרויסער שטוב רב בונעמס, נָאך העכער פֿון די דרָאנגעס ביַי די ברונעמס,

וווּהין עס קומען ווַאסער שעפן פויערים מיט עמער פַֿאר זיך, פַֿאר פֿערד, פַֿאר קי און פֿאר די לעמער,

גערטענער און סעדלעך און ַאן ַאלטער, גרויער צלם, ווָאס קרישלט זיך, כָאטש נעם און שייל אים.

רב בונעם – מיט די פויערים אויף פֿעלדער ביַי די סטויגן, און מלכה ביַי דער שוועל אין שטוב קוקט אויס די אויגן

אויף ַאן אורח; ַא ייִד, ַא גוי, – ווָאס איז די נפקא-מינה?

298

ז' ויינפר

מלכה הרדוביצ'ית

על הכפר הקטן רדוביץ' דיברו ביותר אהבה מאשר על כל הכפרים הקטנים שבסביבה,

כל־זאת בזכות מלכה הזקנה. אפילו גויים הצטלבו ואמרו "חבל",

כשנעצמו לנצח עיניה של מלכה. איכרים בעת הקציר ואיכרות בעת הסריגה

דיברו עליה ביניהם בצער ובתוגה, והאיכרים היהודים – על אחת כמה וכמה.

אין סוף ואין קץ לצערם ויגונם – מלכה איננה, מי יוכל לתפוס עבורם את מקומה?

ולפריץ הגדול של הכפר רדוביץ' נקרא למען החרוז אדון לידוביץ'.

פריץ זה, כמו רבים מהפריצים חבריו, ניהל בארצות רחוקות את 'ענייניו',

ואת הכפר פה השאיר בידי רב בונים. בכל מקום הכירו את רב בונים,

כיהודי בעל הגבות הארוכות והזועמות, שאפילו לזבובים לא מסוגל היה לעולל בושות.

יהודי פשוט, שקט, בעלה של מלכה, שכל העת התעסק רק עם האיוונים והמיכולקים.

ורדוביץ' בעצמו – כפר קטן בווהלין, כפר כמו כל הכפרים: לבן בחורף בימים הקרים וירוק בקיץ בימים החמים,

גגות קש לבקתות הלבנות של האיכרים, מנזר, שמעל לבקתות מתנשא לו לגבהים,

גבוה יותר מביתו הנישא של הרב בונים, גבוה יותר מעמודי העץ ליד באר המים.

איכרים ובידיהם דליים לשאוב מים לשם מגיעים עבורם, עבור הסוסים ועבור הפרות והכבשים.

גנים, בוסתנים ופסל גדול ועתיק המתפורר לפירורים, שלא נותר אלא לקלפו לחלקים חלקים.

רב בונים – יחד עם האיכרים אצל המתבנים בשדות ומלכה עומדת בפתח הבית ועיניה מחוריהן כמעט יוצאות,

לאורח היא מצפה, יהא זה יהודי, גוי, מאי נפקא מינה?

299

די שטוב איז ַא בַאטירטע, ווי ביַי אברהם אבינו. און זי? אויב גָאט הָאט איר בַאשערט אין דָארף צו וווינען,

בַאדַארף זי דָאך גָאטס נָאמען דָא בַאקרוינען מיט ווָאס זי קָאן, מיט ווָאס נָאר זי אין שטוב פַֿארמָאגט;

איר בונעם איז דָאך טעג און נעכט אין פֿעלד פַֿאריָאגט, נָאר דַאנקען גָאט – ער ברענגט, און זי הָאט ווָאס צו געבן, –

הלוואי נישט ערגער אויפֿן גַאנצן לעבן. הָאט מען טַאקע צון איר שוועל געצויגן נישט בחינם.

דער שוויַיגנדיקער, ַאלטער ַארענדַאר, רב בונעם, הָאט אין זיַין שטוב זיך ווינציק-ווָאס געמישט, –

צו ווָאס? דער קָאכלעפֿל הָאט שטענדיק זיך געמישט אויפֿן אויוון אינעם טָאפ מיטן ווַארעמען כעקעכץ,

און איז ַא מענטש נָאר ָאנגעקומען מיט ַא קרעכץ, הָאט מלכה שוין ַאליין אים גליַיך דערהערט,

און ווָאס נָאר גָאט הָאט אינעם טָאפ בַאשערט איז גליַיך געווען פַֿאר אורחים אין דער שיסל,

און מלכה הָאט געפֿרעגט: "אפשר נָאך ַא ביסל?" ַאן אורח אויפֿצונעמען איז פַֿאר איר געווען דער עיקר.

ווָאס דַארפֿט איר מער? אפילו פַֿארן שיכור, דעם ַאלטן, היימלָאזן און בָארוועסן מיכאלקע

הָאט שטענדיק ָאט די ַאלטע, גוטע מלכה געהַאט ַאן ָארט צום שלָאפֿן לעבן אויוון:

"מסתמא וויל מען דָאך ַאזוי פֿון אויבן, ַאז ַא גוי ַא שיכורער זָאל זיַין מיכאלקע".

ָאט ַאזוי פֿלעגט שטענדיק זָאגן מלכה און דערביַי ַא הייב טָאן אירע הענט, ווי ביַי דעם בענטשן:

"ווער זענען מיר, מעשטיינזגעזאגט, צו משפטן ַא מענטשן!" און איצט איז זי נישטָא, – טָא זָאל זשע ָאט די מעשה

וועגן איר פַֿארבליַיבן, ווי פֿון דער ציג דער וויַיסער, ווָאס מיר ַאלע הָאבן ַאזוי ליב צו זינגען און צו הערן;

אוי, אפשר וועלן מענטשן זיך בַאטרַאכטן און בַאקלערן און ווערן איינס צום צווייטן בעסער ליבער;

דָאס לעבן איז דָאך קורץ און גייט אויף גיך ַאריבער, דער סוף איז שטויב אפילו פֿון דער רויז דער שענסטער.

איך שטיי און קוק איצט ַא פַֿארטרַאכטער דורך מיַין פֿענצטער, די גרויסע שטָאט שטיקט זיך אין דעם טָאג דעם העלן,

נָאר קיין מלכות זיצן דָא נישט ביַי די שוועלן.

300

כמו אצל אברהם אבינו גם דלת ביתה תמיד פתוחה. והיא, אם בכפר היא דרה, זאת מאת השם גזירה

תיתן לו כאן את השבח והתהילה בכל מה שנמצא בביתה, בכל מה שיש לאל ידה.

הלוא בונים שלה בשדה טרוד יומם ולילה, הוא מביא, היא נותנת, ועל כך לאל השבח והתודה,

הלוואי שלא יהיה גרוע יותר וכל החיים ימשיכו כך הלאה. ואכן לא לחינם נמשכו לפתח ביתה.

החוכר הזקן, רב בונים, הִרבה בשתיקה, ובמשק־הבית מעורבותו כמעט לא הורגשה,

לשם מה? הרי כף הבישול תמיד רקחה בתנור את הקדרה החמה,

ואם הגיע עוד אדם ובפיו אנחה הציעה לו מלכה את אוזנה הכרויה,

ומה שאלוהים הניח בקדרה מיד הגיע לאורחים בקערה,

"אולי עוד קצת?" מלכה שאלה. עבור מלכה הכנסת־אורחים הייתה העיקר.

מה צריך יותר? אפילו לשיכור הזקן מיכאל'קה, היחפן חסר הבית,

הייתה למלכה הזקנה, הטובה, תמיד מיטה לשינה ולרימוּם החיים:

"מִּסְָתמָא כך מלמעלה רוצים שמיכאל'קה יהיה גוי שיכור שבשיכורים".

כך תמיד נהגה לומר מלכה בהרמת ידיים, כאילו אומרת ברכה:

"מי אנחנו שנשפוט אדם, שלא נדע!" ועכשיו היא איננה. יישאר נא לפחות סיפורה

לנצח, כמו המעשייה על העז, זו המעשייה הרחוקה, שאנו כה אוהבים לשמוע בסיפור ובשירה,

אוי, אולי יחשבו האנשים וינהגו זה בזה באהבה כרעים,

החיים הלוא קצרים וחיש מהר חולפים, לאפר ועפר כולנו הופכים, גם היפה שבפרחים.

עומד אני ומתבונן מבעד לחלוני אחוז הרהורים, העיר הגדולה נחנקת ביום בהיר ללא עננים,

אך מלכֹּות כבר אינן יושבות במפתני הבתים.

301

יעקב וסוס'ל סגל (שניהם נרצחו בשואה). היו להם שבעה בנים, שהיו כולם עסקני ציבור.

זלמן סגל (נרצח בשואה), בנם הבכור של יעקב וסוס'ל. יצג את הקהילה היהודית במועצה המקומית של טריסק במשך שנים רבות

אהרן סגל (נרצח בשואה), בנם של יעקב וסוס'ל. התמונה צולמה בטריסק ב־12 במאי 1931. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו בני משפחת סגל טחנת־קמח מודרנית. הטחנה פעלה במקום הטחנה של משפחת ליס, שנשרפה במלחמת העולם הראשונה, והטחנות על שפת נהר הטוריה, שהופעלו על־ידי זרם המים ופסקו מלפעול לאחר ירידת מפלס המים בנהר. בטחנה עבדו עשרות פועלים יהודיים והיא שימשה את טריסק וסביבתה. על־יד טחנת־הקמח הקימו בני משפחת סגל תחנה לייצור חשמל, ששימש את טחנת־הקמח וחלק מבתי העיירה והאיר את הרחובות הראשיים של העיירה.

302

שני העמודים מספר הטלפונים של פולין משנת 1939 שבהם רשומים מנויי הטלפון בטריסק (KSYZRUT). חמישה מספרי טלפון הם של יהודים תושבי טריסק:

14 – ברונשטיין שרול, קניית גרעיני־תבואה, רחוב קובל 14 13 – ארליך ש׳ [שמחה] נ׳ [נפתלי], ברונשטיין ש׳ [שרול], חברה לקניית גרעיני־תבואה, רחוב טְַרגֹובָה [המסחר] 16 – מנדלסון חיים, יצואן סרטנים, רחוב שְקֹולְנָה [בית־הספר] 15

10 – סגל יענק'ל, תעשיית יער, רחוב שלושה במאי 12 12 – אהרון ווהל, בעל טחנת־קמח "ִויגֹוָדה" [נוחות], הפרבר

כל השישה נרצחו בשואה. בנוסף לאלו רשומים בספר הטלפונים יוזף ִרישְצֶ'בְסְקִי, אציל ובעל אדמות בדֹולְסְק, (9) וכמה מוסדות: משרד הדואר (19), תחנת המשטרה (5), האיצטדיון (9), בית־הספר הציבורי ומנהלו יוזף לוּבֹּוביֶצְקִי (11) ומשרדי המועצה (4).

תרגם מפולנית: ברטוש מייבסקי

303

מרדכי אליעזר פערל

מענטשן אין טריסק

רב בונים און מלכה רַא דָא וויטשער – מיַין זיידע-בָא בע

רב בונים הָאט געוווינט אין רַאדָאוויטש, ַא דָארף, צען קילָאמעטער פֿון טריסק, און דָארט געהַאלטן די ַארענדע ביַים גוטבַאזיצער. דָאס דָארף ליגט על פרשת-דרכים, ס'פַֿארצוויַיגן זיך פֿון דָארט וועגן צו עטלעכע שטעט און דערפֿער. אויף ַאזַאן ָארט זענען געוויינטלעך פַֿארַאן ַא סך דורכריַיזנדע. רב בונעם און זיַין פֿרוי, מלכה, פֿלעגן צוזעען, ווי ַאנדערע פֿון זיי ווערן אום ווינטער דורכגעפֿרוירן פֿון קעלט און אום זומער דערשעפט פֿון דער היץ. כדי די מענטשן צו העלפֿן, הָאבן זיי פַֿאר זיי איַינגעָארדנט ביַי זיך אין שטוב צוויי קיכן, ַא מילכיקע און ַא פֿליישיקע, און אויך ַאן ָארט אויף נַאכטלעגערס. פֿון דעמלט ָאן פֿלעגן די דורכריַיזנדע זיך ָאפשטעלן אין רַאדָאוויטש. דָארט ָאפגעדַאוונט, געטרונקען ַא גלעזל ציקָאריע, עפעס ַא קיַי געטָא ן און געפֿ ָא רן וויַיטער. יענע, וועלכע זענען פֿ ַא רביַיגעפֿ ָא רן ָא וונטציַיט, הָא בן בַא קומען ָאוונטברויט און ַא געלעגער זיך אויסצורוען.

בַאדינט די געסט הָאבן רב בונעם און זיַין פֿרוי ַאליין: דערלַאנגט דָאס עסן, געמַאכט די געלעגערס. מלכה'ס מנהג איז געווען צו שטעלן ביַי ַאלע געלעגערס נעגלווַאסער און בעת-מעשה נָאך ַא מָאל ַא טַאפ טָאן יעדעס געלעגער, צי ס'וועט די אורחים זיַין ווייך און בַאקוועם צו שלָאפֿן.

מיַין מוטער, עה"ש, הָאט מיר דערציילט, ַאז בַאלד נָאך איר חתונה איז זי מיט מיַין טַאטן, עה"ש, געקומען צו גַאסט קיין רַאדָאוויטש. הָאט גרָאד געטרָאפֿן, עס זענען ָאנגעקומען דעם ָאוונט ַא סך אורחים, און ס'הָא בן אויסגעפֿ עלט קישנס פֿ ַא ר ַא לע. הָא ט מיַין בָא בע מלכה ָא נגעקלַא פט צו זיי אין שלָא פֿ צימער, זיך ַאנטשולדיקט, ווָאס זי שטערט זיי דעם שלָאף, און געבעטן, זיי זָאלן איר ַארויסגעבן צוויי קישנס פַֿאר די אורחים וועגן.

רב יהושע טשיזשיק, ַא בַאלעבָאס פֿון ַא איילפַֿאבריק אין טריסק, הָאט מיך איין מָאל פֿריַיטיקצונַאכטס צוגערופֿן צו זיַין טיש אין בית-מדרש, וווּ ער איז געזעסן און געלערנט:

– מרדכי, קום ַאהער. כ'וועל דיר עפעס דערציילן פֿון דיַין בָאבע מלכה, אפשר וועסטו אויך גיין אין אירע וועגן. איך פֿ לעג ָא פֿ ט דורכפֿ ָא רן פֿ ַא רביַי רַא דָא וויטש. הָא ב געפֿ ירט קערנער פֿ ַא ר מיַין אוליניצע. ווי ַא לע דורכריַיזנדע, פֿלעג איך זיך דָארט ָאפשטעלן, דַאווענען, טרינקען ַא גלעזל ווַארעמס, עפעס צוביַיסן. הָא ט איין מָא ל געטרָא פֿ ן, איך בין דורכגעפֿ ָא רן רַא דָא וויטש ווינטער פֿ ַא רטָא ג. ס'איז געווען ַא שטַא רקער פֿרָאסט און ַא גוטער שליטוועגס. איך הָאב געפֿירט ַא שליטן מיט אייל-סחורה. בין געווען שטַארק דורכגעפֿרוירן און הָאב שטַארק חשק געהַאט זיך ָאפצושטעלן, ווי שטענדיק. כ'הָאב ָאבער געוווּסט, ַאז אויב איך וועל ַאריַינפֿירן דעם שליטן אין שטַאל, וועל איך אים פֿון דָארט נישט קָאנען ַארויספֿירן, וויַיל אין שטַאל איז דָאך קיין שניי נישטָא. לָאזן ווידער שטיין דעם שליטן אויף דער גַאס הָאב איך מורא געהַאט, מע זָאל נישט ַארָאפגנבענען ַא זעקל סחורה. באין-ברירה בין איך געפָֿארן וויַיטער. – רב ייִד! רב ייִד! – הער איך ווי מע שריַיט מיר נָאך. איך שטעל ָאפ די פֿערד, טו ַא דריי אויס דעם קָאפ און דערזע – מלכה לויפֿט נָאך ַא פַֿארסָאפעטע. צוגעקומען צום שליטן, טוט זי ַא געשריי: – ַא, יהושע! דָאס ביסטו?! ביסט ברוגז מיט אונדז? מיַידסט אויס אונדזער שטוב?

– חס-ושלום! – ענטפֿער איך איר – ווָאס הָאב איך צו זיַין מיט איַיך ברוגז, חלילה, און איך דערצייל איר, ווי די זַאך איז.

– אויב ַא זוי, – רופֿ ט זיך ָא ן דיַין בָא בע – איז דָא ך דָא ַא ן עצה. איכל ַא רויסשיקן מיַינעם ַא פַא רָא בָא ק, ער

304

מרדכי אליעזר פרל

אנשים מטריסק

סבי וסבתי – רב בונים ומלכה מרדוביץ'

רב בונים גר ברדוביץ', כפר המרוחק עשרה קילומטרים מטריסק, שם חכר חווה. הכפר שוכן על פרשת דרכים המובילות לכמה ערים וכפרים. מסיבה זו עברו בכפר נוסעים רבים בדרכם למחוז חפצם. רב בונים ואשתו מלכה ראו כי חלק מהנוסעים הללו קופאים מקור בחורף ומותשים מחום בקיץ. כדי לעזור להם ארגנו בביתם שני מטבחים, מטבח חלבי ומטבח בשרי, וגם מקום לינה. מאז נהגו הנוסעים לעצור ברדוביץ', ובביתם התפללו, שתו כוסית של ציקוריה, הכניסו משהו לפה והמשיכו בדרכם. אלה שהגיעו בערב קיבלו ארוחת־ערב ומיטה לישון בה.

רב בונים ואשתו שירתו את האורחים בעצמם: הגישו את האוכל והציעו את המיטות. מלכה נהגה להעמיד ליד כל מיטה נַטְלָה, ובאותה העת כבר בדקה שוב כל מיטה, כדי לוודא שיהיה רך ונוח לישון בה. אמי, עליה השלום, סיפרה לי שמיד לאחר חתונתה נסעה עם אבי, עליו השלום, להתארח ברדוביץ'. בדיוק באותו היום היו שם הרבה אורחים וחסרו כריות. סבתי מלכה דפקה על דלת חדרם של הוריי, התנצלה על שהיא מפריעה את שנתם וביקשה מהם להוציא שתי כריות עבור האורחים.

רב יהושע צ'יז'יק, בעליו של בית־החרושת לשמן בטריסק, קראני בערב־שבת אחד לשולחנו בבית־ המדרש, שם ישב ולמד:

"מרדכי, גש הלום. ברצוני לספר לך משהו על סבתך מלכה, אולי תלך בדרכיה. בנסיעותיי נהגתי לעבור לעתים קרובות ברדוביץ'. נהגתי להביא גרעינים לתעשיית השמן שלי. כמו כל הנוסעים, עצרתי גם אני במקום, התפללתי שם, שתיתי ואכלתי משהו חם. באחד מימי החורף עברתי במקום לפנות בוקר. הכפור היה חזק ביותר, כפור שהתאים לנסיעת מגררות. במגררת שלי הייתה סחורה של שמן. הייתי קפוא, ומאוד התחשק לי לעצור, כפי שתמיד נהגתי לעשות. אבל ידעתי שאם אכניס את המגררת לאורווה, לא אצליח להוציא אותה משם, שהרי באורווה אין שלג. מצד שני פחדתי להשאירה ברחוב, שמא יגנבו ממנה שק סחורה. בלית ברירה המשכתי לנסוע.

"רבי יהודי! רבי יהודי!" שמעתי צועקים מאחוריי. עצרתי את הסוסים, סובבתי את ראשי והנה ראיתי את מלכה מתנשפת ורודפת אחריי. בהגיעה למגררת צעקה:

"או, יהושע! אתה הוא זה?! אתה ברוגז אתנו? מדוע אינך סר לביתנו?" "חס ושלום!" עניתי לה, "וכי על מה יש לי חלילה לכעוס עליכם?"

וסיפרתי לה את מהלך העניינים. "אם כך הוא הדבר", אמרה סבתך, "אז הרי נמצא כבר עצה. אשלח אחד מעובדיי כדי שישגיח על המגררה, ואתה היכנס הביתה. אני רואה שאתה קפוא."

עצתה מצאה חן בעיניי ונכנסתי לביתה. התפללתי, שתיתי כמה כוסות ציקוריה חמה, אכלתי משהו וחזרתי למגררה שלי. כמה השתוממתי כשבמקום מצאתי את סבתך עטופה בפרווה ולא את העובד. "מלכה, מה את עושה פה?" שאלתי אותה

"אני משגיחה על הסחורה שלך", ענתה. "הייתכן?! הלוא אמרת שתשלחי את העובד שישגיח!"

"גם על העובד עצמו צריך להשגיח. הוא עלול לגנוב שק של סחורה", ענתה בשלווה גמורה.

305

זָאל היטן דעם שליטן, און דו גיי ַאריַין אין שטוב. איך זע, דו ביסט געפֿרוירן. איר עצה איז מיר געפֿעלן געווָארן און בין ַאריַינגעגַאנגען אין שטוב. הָאב ָאפגעדַאוונט, געטרונקען ַא פָאר גלעזלעך הייסע ציקָאריע, עפעס צוגעביסן און בין ַארויסגעגַאנגען צוריק צו מיַין שליטן. ווי דערשטוינט בין איך געווָא רן, ַא ז כ'הָא ב דָא געטרָא פֿ ן שטיין, ָא נשטָא ט ַא פַא רָא בָא ק, דיַין בָא בען ַא ליין ַא ן איַינגעטוליעטע אין ַא פעלץ.

– מלכה, ווָאס טוט איר דָא? – טו איך ַא פֿרעג. – איך היט דיַין סחורה, – ענטפֿערט זי.

– היתכן?! איר הָאט דָאך געזָאגט, איר 'עט ַארויסשיקן ַא פַארָאבָאק צו היטן? – דעם פַא רָא בָא ק ַא ליין דַא רף מען אויך היטן. ער קָא ן ַא רָא פלקחנען ַא זעקל סחורה, – הָא ט זי גַא נץ רויִק געענטפֿ ערט.

– אויב ַאזוי הָאב איך חרטה, ווָאס כ'הָאב איַיך געפָֿאלגט און ַאריַינגעגַאנגען צו איַיך אין שטוב, – הָאב איך געזָאגט מיט פַֿארדרוס.

– און איך הָאב דווקא נישט חרטה, – הָאט זי געענטפֿערט מיט ַא גוטמוטיקן שמייכל און, זָאגנדיק מיר ַא הַארציקן "פָֿאר געזונט", איז זי זיך ַאוועקגעגַאנגען.

– ָאט ַאזַא איז געווען דיַין בָאבע מלכה, – הָאט אויסגעלָאזט רב יהושע טשיזשיק און איבערגעמישט ַא בלַאט אין דעם מדרש, ווָאס ער הָאט געלערנט.

סרָא ליק שניַידער (רָא זנפֿעלד)

ַאקליין ייִדל מיט ַא קליין בלָאנד שפיציק בערדל. ַא שטילער מענטש. ַא כבד-פה – שטַאמלט ביַים רעדן. ער איז געווען ַא שניַידער, ָאבער נישט פֿון די געהויבענע. הָאט גענייט טַאנדעטנע מלבושים. בַאלד אין דער פֿרי, נָאכן דַאווענען הָאט ער זיך געזעצט צו דער ַארבעט מיט זיַינע קינדער, און מ'הָאט ָאפגעַארבעט ביז מנחה. דָאס עסן הָאט מען ַאריַינגעכַאפט צווישן איין ַארבעט און דער צווייטער.

שבת ביַיטָאג פֿלעגט מען אים זעען זיצן אין בית-מדרש מיט זיַין חבר עוזר שניַידער (איילבירט), און זיי הָאבן געלערנט צוזַאמען חומש מיט רש"י. אויב זיי הָאבן עפעס נישט פַֿארשטַאנען, פֿלעגן זיי זיך נישט שעמען און צוגיין עמעצן פֿרעגן.

סרָאליק שניַידער הָאט געהַאט ַאן אייגענע דירה – ַא קליינשטעטלדיקע, נישט קיין גרויסע. זי איז בַאשטַאנען פֿון צוויי העלפֿטן, איבערגעטיילט מיט ַא קָארידָאר. יעדע העלפֿט הָאט געהַאט צוויי צימערן. הָאט גענומען סרָאליק שניַידער און פֿון ַא העלפֿט דירה געמַאכט ַא הכנסת-אורחים. ַאלע פֿרעמדע היַיזער-גייער הָאבן געקריגן ביַי אים ַא נַאכט-געלעגער אויסצורוען זייער מידע ביינער.

צווישן ַאזעלכע ליַיט זענען געוויינטלעך פַֿארַאן ַא סך אומריינע, וויַיל זיי הָאבן נעבעך נישט קיין וועש איבערצוביַיטן, אויך ַאזעלכע קרַאנקע, וועלכע נעצן ביַינַאכט דָאס געלעגער. וווּ ווָאלטן ַאזעלכע מענטשן געקריגן ַאן ָארט איבערצונעכטיקן? ָאבער ביַי סרָאליק שניַידער זענען דווקא זיי געווען ָאנגעלייגטע געסט. ער פֿלעגט זיי ַאליין מַאכן די געלעגערס, בַאטַאפן די שעניקעס, צי סע וועט זיַין ווייך צו שלָאפֿן אויף זיי. נָאך דעם פֿלעגט ער יעדן פֿון די געסט ווינטשן ַא גוטע נַאכט, ַא קוש טָאן די מזוזה און ַארויסגיין פֿ ון צימער.

אין דער פֿרי פֿלעגט ער ַארויסטרָאגן די נַאסע שעניקעס און די אומריינע קָאלדערעס אין דרויסן, אויפֿהענגען זיי אויפֿן פלויט פֿון זיַין גָארטן הינטער דער שטוב און זיך שטעלן קליַיבן פֿון זיי און ווַארפֿן אויף דרערד...

– סרָאליק, דו מיאוסט זיך נישט עס צו טָאן? – פֿרעגט אים ווער, פַֿארביַיגייענדיק.

306

"אם כך, אני מתחרט ששמעתי בקולך ונכנסתי לביתך", אמרתי באכזבה. "ואני דווקא אינני מתחרטת", ענתה וחייכה בטוב־לב. היא נפרדה ממני בברכת 'היה בריא' והלכה.

"הנה כך הייתה סבתך מלכה", סיים רב יהושע צ'יז'ק והפך דף במדרש שבו עיין.

ׂשרוליק החייט (רוזנפלד)

יהודי קטן קומה בעל זקן בלונדיני קטן ומחודד. אדם שקט. כבד־פה, מגמגם. חייט, אך לא מן הנחשבים. נהג לתפור מלבושים זולים. מיד בבוקר לאחר התפילה היה מתיישב עם ילדיו ועובד עמם עד לשעת תפילת מנחה. את האוכל אכלו בחטף בין עבודה אחת לאחרת.

בשבת במשך היום היה מבלה בבית־המדרש יחד עם חברו עוזר החייט (איילבירט), והשניים למדו חומש ורש"י בצוותא. אם לא הבינו משהו, לא התביישו ושאלו את מי שנזדמן.

לשׂרוליק החייט הייתה דירה משלו – דירה קטנה של עיירה. הדירה הייתה מחולקת על־ידי מסדרון לשני חלקים. בכל חלק היו שני חדרים. ממחצית אחת של הדירה התקין שׂרוליק מקום לקבלת אורחים. כל זר שנזדמן למקום, קיבל אצלו מקום ללינת לילה ויכול היה לתת מנוחה לעצמותיו העייפות. בין עוברי־האורח שהגיעו נמצאו לעתים קרובות כאלה שלא שמרו על ניקיון גופם. למסכנים לא היו לבנים להחלפה. חלקם היו חולים, והיו כאלה שאף הרטיבו את המיטה בשנתם. היכן היו משיגים מקום לינה? אבל אצל שׂרוליק החייט התקבלו בעין יפה. במו ידיו היה מציע את מיטותיהם, בודק את המזרנים שלהן ומוודא שיהיה נוח לישון עליהם. אחר־כך היה מברך כל אחד מהאורחים בברכת 'לילה טוב', מנשק את המזוזה ויוצא מהחדר.

בבוקר היה מוציא החוצה את המזרנים הרטובים ואת השמיכות המלוכלכות, תולה אותם על גדר גינתו מאחורי הבית וזורק מהם את מה שהיה צריך לזרוק...

"שׂרוליק, אינך נגעל לעשות זאת?" היו שואלים אותו העוברים והשבים. "במה עוד אני יכול לעזור לאומללים הללו?" ענה, "אני רק מאושר שאינני שותף למצבם", הוסיף והמשיך בעבודתו הקדושה.

רב שמואל לדרברגר (פרישברג)

רב שמואל היה תלמיד־חכם, מחסידי קֹוצְק של פעם. מראהו בעל הסמכות האבהית עורר תשומת לב אפילו בקרב אנשים שלא הכירוהו.

רב שמואל היה תמיד עסוק מאוד בחנות העורות שלו ובבית־החרושת המוצלח שלו לפרסות סוסים. יחד עם זאת מצא זמן לעסוק בצורכי הציבור. הוא שימש בכל השנים כגבאי בבית־המדרש ודאג לכל הנחוץ. רב שמואל התעניין במיוחד במצב העניים: סוחרים שלא הספיק להם כספם למסחרם, בעלי־מלאכה שחסרו להם כמה רובלים לקניית מכונה זו או אחרת, יהודים שצריכים היו להשיא ילד וחסר להם כסף, וכך הלאה. יהודים כאלה ידעו שאפשר לגשת לרב שמואל ולבקש עצה... ורב שמואל נתן להם את העצה הטובה ביותר.

על מנת לעזור לאנשים כאלה הקציב רב שמואל מכספו שלו שלוש מאות רובלים וייסד קופת גמילות־ חסדים משל עצמו. קופה זו נבדלה מקופות אחרות בכך שבעליה מעולם לא דרש ערבים: וכי ימצא אדם עני מישהו שיערב לו? רב שמואל הלווה לכל אחד ולא הערים קשיים.

אני נזכר: הייתי אז בן שלוש־עשרה. רציתי לקנות ספר או ספרון כלשהו, אך לא רציתי שידעו על כך בבית.

307

– מיט ווָאס דען קָאן איך העלפֿן די אומגליקלעכע מענטשן? – ענטפֿערט אים סרָאליק. איך בין גליקלעך, ווָאס איך בין נישט אין זייער מצב, – איז ער מוסיף און טוט וויַיטער זיַין הייליקע ַארבעט

רב שמואל לעדערווַא רגער (פֿרישבערג)

רב שמואל איז געווען ַא ייִד ַא תלמיד-חכם, פֿון ַאמָאליקע קָאצקער חסידים. זיַין פַאטריַארכַאליש אויסזען הָאט ַארויסגערופֿן ַאכטונג צו אים אפילו ביַי מענטשן, ווָאס הָאבן אים נישט געקענט. רב שמואל איז שטענדיק געווען שטַארק בַאשעפֿטיקט מיט זיַין לעדער-קרָאם און קָאפיטעס-פַֿאבריק, אין וועלכע ער הָאט געהַאט הצלחה. פֿונדעסטוועגן הָאט ער געפֿונען ציַיט אויך עוסק צו זיַין אין צרכי- ציבור. איז ַאלע יָארן געווען ַא גבאי אין בית-מדרש און הָאט ַאלץ פַֿארזָארגט, ווָאס ס'איז דָארט נייטיק געווען.

איבערהויפט הָאט זיך רב שמואל אינטערעסירט מיט דער לַאגע פֿון די ָארעמע מענטשן: הענדלער, ווָאס עס פֿעלט זיי אויס ַא ביסל מזומנים צום הַאנדל, בַאלמעלָאכעס, ווָאס עס פֿעלט זיי אויס עטלעכע רובל אויף צו קויפֿן ַא מַאשין, ייִדן וועלכע דַארפֿן חתונה מַאכן ַא קינד און ס'פֿעלט אויס צום אויסשטיַיער און ַאזוי וויַיטער. ַאזעלכע ייִדן הָאבן געוווּסט, ַאז מע דַארף גיין צו רב שמואל פֿרעגן ַאן עצה... און רב שמואל הָאט זיי שוין געגעבן די בעסטע עצה.

כדי צו העלפֿן ַאזעלכע מענטשן, הָאט רב שמואל אויסגעטיילט פֿון זיַין אייגן געלט דריַי הונדערט רובל און געמַאכט ַאן אייגענע גמילות-חסדים-קאסע. זי הָאט זיך אונטערגעשיידט פֿון ַאנדערע ַאזעלכע קַאסעס מיט דעם, ווָא ס ער הָא ט נישט געפֿ ָא דערט קיין זשירַא נטן: וועט דען ַא ן ָא רעמַא ן געפֿ ינען עמעצען, ווָא ס זָאל פַֿאר אים גַארַאנטירן? רב שמואל הָאט געבָארגט ַאלעמען ָאן שום שוועריקייטן.

איך דערמָאן זיך: איך בין דעמלט ַאלט געווען ַא יָאר דריַיצן. איך הָאב געווָאלט קויפֿן עפעס ַא ספר, ָאדער ַא ביכל. הָאב ָאבער נישט געווָאלט, מע זָאל אין שטוב וויסן דערפֿון. בין איך געגַאנגען צו רב שמואלן און אים געבעטן, ער זָאל מיר בָארגן דריַי רובל.

– צו ווָאס דַארפֿסטו דָאס געלט? – הָאט ער מיר געפֿרעגט. איך הָאב אים געזָאגט דעם אמת. הָאט ער מיר ַא קניפ געטָאן אין בַאק און געגעבן די דריַי רובל. מיַין שטיף-פָֿאטער, הרב רב יהושע גלאזער, זצ"ל, הָאט אים ַא מָאל געפֿרעגט:

– רב שמואל, ווי לַאנג פֿירט איר שוין איַיער גמילות-חסדים-קַאסע? – דריַיסיק יָאר שוין, – הָאט רב שמואל געענטפֿערט.

– און וויפֿ ל געלט איז איַיך פֿ ַא ר דער ציַיט פֿ ַא רפֿ ַא לן געווָא רן? – הָא ט אים דער רב וויַיטער געפֿ רעגט. – נישט מער ווי זעכציק רובל, – הָאט ער געענטפֿערט – דָאס מַאכט אויס בערך פֿיר קָאפעקעס ַא ווָאך. מיט פֿיר קָאפעקעס ַא ווָאך הָאב איך גערַאטעוועט פֿיל צענטליקער ָארעמע ייִדן, – הָאט ער צוגעגעבן מיט ַא גוטמוטיקן שמייכל, ַא גלעט טוענדיק מיט דער הַאנט זיַין פַאטריַארכַאלע בָארד.

איינער ַא טריסקער ייִד

חביבה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. (ירושלמי, פאה, רפ"א)

ר' זַאנווע מעלצער איז געווען ַא ייִד ַא זקן, ַא גרויסער תלמיד-חכם. אין זיַינע יונגע יָארן איז רב זַאנווע

308

הלכתי אפוא לרב שמואל וביקשתיו שילווה לי שלושה רובלים. "לשם מה נחוץ לך הכסף?" שאל אותי.

אמרתי לו את האמת. הוא צבט את לחיי ונתן לי שלושה רובלים. אבי החורג, הרב יהושע גלזר זצ"ל, שאלו פעם אחת:

"רב שמואל, כמה זמן אתה כבר מנהל את קופת גמילות־החסדים שלך?" "אני מנהלה כבר שלושים שנה", ענה רב שמואל.

"וכמה כסף הפסדת בשל כך במשך הזמן?" המשיך הרב לשאלו. "לא יותר משישים רובלים", ענה "זה בערך ארבע קופיקות לשבוע. בארבע קופיקות לשבוע הצלתי עשרות רבות של יהודים עניים", הוסיף בחיוך טוב־לב בלטפו את זקנו האבהי.

יהודי אחד מטריסק

חביבה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. (ירושלמי, פאה, רפ"א)

רב ַזנֶוה מלצר היה יהודי זקן, תלמיד־חכם גדול. בצעירותו היה מלמד. בזקנתו התמזל מזלו והוא זכה בירושה מקרוב עשיר – כמה מאות רובלים. היה זה סכום כסף גדול באותם הימים. הוא הפסיק אפוא את מלאכת המלמדות, הצליח להתפרנס מכספי הירושה ועוד עזר לנזקקים.

כל מי שהיה במצוקה ידע שהוא יכול לפנות לרב זנווה. הוא הקל על כולם, למי בעצה טובה ולמי בגמילות־ חסדים.

רב זנווה אהב להשתמש באמרות־כנף. "היודעים אתם מדוע גמילות־חסדים היא מצווה כה גדולה?" נהג לשאול, "משום שהיא מאותן המצוות של 'הקרן קיימת לעולם הבא', זאת אומרת שייתכן שבעולם הזה עוד לא יראו את הקרן הזאת... ועל־כן תהיה עזרתו של יהודי אחד לרעהו בגמילות־חסדים מצווה גדולה".

* * * סבתי מלכה הרדוביצ'ית, עליה השלום, אמרה לי פעם, בשנה האחרונה לחייה:

"ילדי, בוא ואספר לך מעשייה יפה על דודנו, רב זנווה". "דע לך, ילדי", החלה לספר, "שסבך בונים, עליו השלום, שנפטר אדם עשיר, לא היה כך בצעירותו ואף זמנים קשים עברו עליו. פרנסתו נמצאה אז במסחר. היה מביא מלח ואורז בכרכרה מלוצק לטריסק ומוכרם לחנוונים המקומיים. גם למסחר הזעיר הזה לא היה לו מספיק כסף, והוא נהג ללוות מדודו הרב זנווה.

פעם אחת, היה זה בחורף, הוביל סבא את סחורתו מלוצק במגררות. באמצע הדרך החל הכפור להימס, והמגררות לא יכלו להמשיך בנסיעתן. בקושי נסחב עד לקובל. מעבר לקובל כבר היה בלתי אפשרי לנסוע. על־כן שכר שם אסם, אחסן בו את הסחורה ונסע לשבת הביתה לטריסק, בחושבו כי ביום ראשון ישכור כרכרות ויביא בהן את הסחורה לטריסק.

ביום ראשון בבוקר, כשהלך סבא לשכור את הכרכרות, הבחין שאנשים מסתכלים עליו ומסתודדים. הדבר היה לו מוזר. החל לשאול מה קרה, עד שלבסוף גילו לו שבערב־שבת פרצה בקובל שרפה. האסם שהניח בו את הסחורה עלה באש, והסחורה כלתה עם העשן.

309

געווען ַא מלמד. אויף דער עלטער איז ער בַאגליקט געווָארן מיט ַא ירושה פֿון ַא ריַיכן קרוב – עטלעכע הונדערט רובל, ַא בַאדיַיטנדיקע סומע צו יענער ציַיט, איז ער געווָארן אויס מלמד, הָאט זיך ַאליין דערנערט און נָאך געהָאלפֿן נויטבַאדערפֿטיקע מענטשן.

ַאלע שווערע געמיטער אין שטעטל הָאבן געוווּסט צו גיין צו רב זַאנווען. ער הָאט ַאלעמען גרינגער געמַאכט, וועמען מיט ַא גוטער עצה און וועמען מיט ַא גמילות-חסד.

רב זַאנווע פֿלעגט ליב הָאבן צו זָאגן ַא גליַיכווערטל. – ווייסט איר פַֿאר ווָאס טָאן ַא גמילות-חסד איז ַאזַא גרויסע מצוה? – פֿלעגט ער זָאגן – וויַיל זי איז פֿון יענע מצוות, ווָאס "הקרן קימת לעולם-הבא", דָאס הייסט, עס קָאן זיַין, ַאז אויף דער וועלט וועט מען שוין דעם קרן נישט ָאנקוקן... און ַאז נישט געקוקט דערויף, העלפֿט איין ייִד דעם צווייטן מיט ַא גמילות- חסד, איז דָאך עס טַאקע ַא גָאר גרויסע מצוה.

***

מיַין בָאבע מלכה די רַאדָאוויטשער, עה"ש, הָאט איין מָאל, אין דעם לעצטן יָאר פֿון איר לעבן, זיך צו מיר ָא נגערופֿ ן:

– מיַין קינד, קום וועל איך דיר דערציילן ַא זייער שיינע מעשה וועגן רב זַאנווען, וועלכער איז געווען אונדזער פֿ עטער.

– זָאלסט וויסן, מיַין קינד, – הָאט זי ָאנגעהויבן דערציילן – ַאז דיַין זיידע בונעם, עה"ש, וועלכער איז געשטָארבן ַאן עושר, איז אין די יונגער יָארן נישט ריַיך געווען. ער הָאט אפילו איבערגעלעבט שווערע ציַיטן. זיַין פרנסה איז דעמלט געווען הַאנדל. ער פֿלעגט ברענגען מיט דער פֿור פֿון לויצק זַאלץ און הירזש קיין טריסק און עס פַֿארקויפֿן די דָארטיקע קרעמער. אויך פַֿאר דעם קליינעם מסחר הָאט ער נישט גענוג געלט געהַאט און פֿלעגט בָארגן ביַים פֿעטער רב זַאנווע.

איין מָאל, דָאס איז געווען אום ווינטער, הָאט דער זיידע געפֿירט זיַין סחורה פֿון לויצק מיט שליטנס. אין מיטן וועג הָאט ָאנגעהויבן נָאכלָאזן דער פֿרָאסט, און דער שליטוועגס איז קַאליע געווָארן. ער הָאט זיך קוים דערשלעפט קיין קָאוולע. וויַיטער איז שוין נישט מעגלעך געווען צו פָֿארן. הָאט ער געדונגען אין קָאוולע ַא שפיַיכלער, ָאפגעלייגט אין אים די סחורה און איז געפָֿארן ַאהיים קיין טריסק אויף שבת, מיט דער דעה, ַאז זונטיק וועט ער דינגען פֿורן און פָֿארן קיין קָאוולע ברענגען די סחורה.

זונטיק אין דער פֿרי, ווען דער זיידע איז געגַאנגען דינגען די פֿורן, הָאט ער בַאמערקט, ַאז עפעס קוקן אים מענטשן נָאך און סודען זיך. די זַאך איז אים געווען זייער חידושלעך. הָאט ער גענומען זיך נָאכפֿרעגן, ווָאס ס'איז געשען. ביז ענדלעך הָאט מען אים אויסגעזָאגט, ַאז פֿריַיטיק-צו-נַאכטס הָאט זיך אין קָאוולע געמַאכט ַא שרפה, דער שפיַיכלער וווּ ס'איז געלעגן זיַין סחורה איז ָאפגעברענט געווָארן, און די סחורה איז ַאוועק מיטן רויך.

– שלעכט! ביטער! – הָאט ער אויסגעשריגן אין פַֿארצווייפֿלונג – איך הָאב דערהרגעט ַא מענטשן! ממש דערהרגעט! ווָאס טוט מען? ווָאס טוט מען? מילא, מיַין ביסל אייגן געלט... ָאבער דעם פֿעטער רב זַאנוועס... ער הָאט דָאך מיר געגעבן דָאס לעצטע. ווָאס וועט ער נעבעך טָאן? ַאן ַאלטער, קרַאנקער ייִד... איך בין דָאך זיַין מלאך-המות!

מחמת גרויס עגמת-נפש הָאט דער זיידע אויפֿגעהערט עסן. גַאנצע נעכט איז ער נישט געשלָאפֿן און גערעדט צו זיך ַאליין: "פֿעטער רב זַאנווע... רב זַאנווע... אוי, רב זַאנווע... ווָאס בין איך שולדיק, רב זַא נווע..."

– איך הָאב זיך געשרָאקן, – הָאט די בָאבע וויַיטער דערציילט – ער זָאל, חלילה, פֿון זינען נישט ַארָאפ. ער הָאט מורא געהַאט צו גיין אין גַאס, טָאמער בַאגעגנט ער רב זַאנווען, ער הָאט געוווּסט, ַאז רב זַאנווע

310

"רע ומר!" צעק בייאוש, "הרגתי בן־אדם. ממש הרגתי! מה עושים? מה עושים? מילא, מעט הכסף שהיה לי... אבל הלוא זהו הכסף של הדוד רב זנווה... הוא נתן לי את כספו האחרון. מה יעשה עכשיו המסכן? יהודי זקן וחולה... הלוא אני הוא מלאך המוות שלו!"

מחמת עוגמת הנפש הגדולה הפסיק הסבא לאכול. לילות שלמים לא ישן ודיבר לעצמו: "דוד רב זנווה... רב זנווה... אוי רב זנווה... במה אשמתי, רב זנווה..."

"נבהלתי", המשיכה סבתא לספר, "שלא יאבד חלילה את שפיות דעתו. הוא פחד ללכת ברחוב, שמא יפגוש ברב זנווה. הוא ידע שרב זנווה מתפלל בבית־המדרש בשעה שש בבוקר, לכן הלך הוא להתפלל בשעה שמונה ולעתים קרובות אף התפלל בבית.

פעם אחת איחר רב זנווה בתפילתו בבית־המדרש, וכשהגיע לשם סבא בשעה שמונה, פגש בו כשיצא. "אהה בונים! מה מעשיך? מדוע אין רואים אותך?" שאלו רב זנווה בחיוכו טוב־הלב והושיט לו את ידו.

רעד עבר בסבא מרוב תדהמה. במקום לענות לו, פרץ בבכי. "בונים, מדוע אתה בוכה?"

לאחר מאמצים רבים, ענה לו סבא: "הרי אני חייב כסף לדוד", והדמעות המשיכו לזלוג.

"זהו הדבר", אמר רב זנווה בחיוכו הטוב, בחיוך שסבא לא הצליח להבחין בו, "אתה חייב כסף לדוד. הרוצה אתה לסלק את החוב בדמעות?"

מן המילים האחרונות איבד סבא לחלוטין את עשתונותיו. מרוב ייאוש צעק בבכי: "דוד! מה אעשה? קרה לי אסון!"

"או!" אמר רב זנווה והניח את ידו על כתפו של סבא, "עכשיו אני כבר שומע מילים מובנות. אתה שואל את הדוד מה עליך לעשות. זה טבעי לגמרי. כך אכן צריך להיות. כשיהודי נמצא בצרה, הוא חייב להתייעץ עם יהודי אחר, כדי לדעת מה עליו לעשות. יהודים הם בני רחמנים ואחד עוזר לרעהו. הממ... אבל אמור לי, בונים, מדוע זה לא באת קודם לשאול את הדוד מה לעשות וחיכית עד שניפגש במקרה? בוא אתי הביתה", לקחו רב זנווה מתחת לזרועו, "ואומר לך מה עליך לעשות".

בדרך הרגיעו: "אל תיפול רוחך, בונים. אני יודע שלא בקלפים הפסדת את הכסף. הלוויתי לך כסף למסחר, ואתה סחרת ביושר. והנה קרה אסון שאיש אינו אשם בו. העיקר הוא לא לאבד את עוז הרוח ואת הביטחון בבורא עולם".

כך בדברו הגיע רב זנווה לביתו. הוא הוביל את סבא פנימה, פתח את מגירת השולחן, הוציא חבילת מזומנים ואמר:

"הא לך בונים, מאתיים רובלים... בוודאי יודע אתה שיהודי מחויב להשאיר חלק גדול מהונו במזומן, כדי שאם יזדמן משהו יוצא־דופן והוא יזדקק לכסף, יהיה ההון שהשאיר מוכן באותו הרגע. אני מאמין שהאסון שאירע לך הוא המקרה יוצא־הדופן, ומותר לי אפוא להשתמש בכסף הזה שנשמר לעת צרה, אף־על־פי שזהו כספי האחרון... אני נותנו לך ביחד עם ברכה, שתצליח. אני מקווה שבעזרת השם תרוויח גם לעצמך וגם לסילוק חובותיך..."

"סבא המשיך לסחור", סיימה סבתא מלכה את סיפורה, "הוא התעשר, ובכל הזדמנות נהג לספר על הפגישה עם דוד זנווה. סיפרתי לך את הסיפור הזה, מרדכי'לה, ואני מבקשת ממך שגם אתה תספרו לילדיך, כדי שידעו כמה חשוב הוא לעשות טובה ליהודי. כיצד אפשר בגמילות־חסדים להצילו".

311

דַאוונט אין בית-מדרש זעקס ַא זייגער אין דער פֿרי, פֿלעגט ער גיין דַאווענען ַאכט ַא זייגער און נָאך עפֿטערער דַאווענען אין שטוב.

מַאכט זיך איין מָאל, ַאז רב זַאנווע הָאט זיך פַֿארשפעטיקט מיטן דַאווענען אין בית-מדרש, און ווען דער זיידע איז ַאהין ַאריַינגעקומען ַאכט ַא זייגער, הָאט ער זיך מיט אים בַאגעגנט ווען ער איז ַארויסגעגַאנגען. – ַאה, בונעם! ווָאס מַאכסטו? פַֿאר ווָאס זעט מען דיך נישט? – הָאט אים רב זַאנווע געפֿרעגט מיט זיַין גוטמוטיקן שמייכל, אויסשטרעקנדיק אים די הַאנט.

דער זיידע הָאט ַא ציטער געטָאן פֿון איבעררַאשונג. ָאנשטָאט אים צו ענטפֿערן, הָאט ער גענומען וויינען. – בונעם, ווָאס וויינסטו?

נָאך ַא גרויסער ָאנשטרענגונג הָאט אים דער זיידע געענטפֿערט: – איך קום דָאך דעם פֿעטער געלט, – און די טרערן הָאבן זיך וויַיטער געגָאסן.

– ַאזוי גָאר, – זָאגט רב זַאנווע מיט זיַין גוטן שמייכל, ווָאס דער זיידע דערזעט אים נישט – דו קומסט דעם פֿעטער געלט, ווילסטו אים בַאצָאלן מיט טרערן?

פֿון די לעצטע ווערטער הָאט זיך דער זיידע אין גַאנצן פַֿארלוירן. ַא פַֿארצווייפֿלטער הָאט ער געשריגן מיט געוויין:

– פֿעטער! ווָאס זָאל איך טון? ס'הָאט מיך ַאן אומגליק געטרָאפֿן! – ָאט! – זָאגט רב זַאנווע, ַארויפֿלייגנדיק ַא הַאנט אויפֿן זיידנס ַאקסל – ערשט הער איך שוין פֿ ַא רשטענדלעכע ווערטער. דו פֿ רעגסט דעם פֿ עטער, ווָא ס דו זָא לסט טון. דָא ס איז גַא נץ נַא טירלעך. ַא זוי דַארף טַאקע צו זיַין. ווען ַא ייִד געפֿינט זיך אין ַא צרה, דַארף ער פֿרעגן ביַי ַא צווייטן ייִדן, ווָאס צו טון. ייִדן זענען בני-רחמנים, און איינער העלפֿט דעם צווייטן. הממ... ָאבער זָאג מיר, בונעם, פַֿאר ווָאס ביסטו פֿריער נישט געקומען צום פֿעטער פֿרעגן, ווָאס צו טון? געווַארט ביז מירן זיך צופֿעליק בַאגעגענען? – קום מיט מיר צו מיר ַאהיים, – הָאט אים רב זַאנווע גענומען אונטערן ָארעם – וועל איך דיר זָאגן, ווָאס דו הָאסט צו טון.

אויפֿן וועג הָאט ער אים בארויִקט: – דו דַארפֿסט נישט זיַין געפַֿאלן ביַי זיך, בונעם. איך ווייס, ַאז דו הָאסט דָאס געלט נישט פַֿארשפילט אין קָארטן. איך הָאב דיר געליגן געלט זָאלסט הַאנדלען, און דו הָאסט ערלעך געהַאנדלט. און ַאז ס'איז געשען ַאן אומגליק, זענען מיר ביידע נישט שולדיק. דער עיקר, זָאלסט נישט ָאנווערן דעם מוט און דעם בטחון אין דעם בורא-עולם.

ַאזוי רעדנדיק, איז רב זַאנווע צוגעקומען מיט אים צו זיַין שטוב. ער הָאט דעם זיידן ַאריַינגעפֿירט אינעווייניק. הָאט אויפֿגעשלָאסן ַא טישקעסטל, ַארויסגענומען ַא פעקל געלט און געזָאגט: – דָא הָאסטו, בונעם, צוויי הונדערט רובל... געוויס ווייסטו, ַאז ַא ייִד איז מחוייב איבערצולָאזן ַא געוויסן טייל פֿון זיַין פַֿארמעגן אין מזומן, ַאז אויב ס'וועט זיך טרעפֿן עפעס אויסערגעוויינלעכס און ער וועט זיך נייטיקן אין געלט, זָאל ער עס הָאבן גרייט צו דער רגע. איך הַאלט, ַאז דער אומגליק, ווָאס הָאט דיך געטרָא פֿ ן, איז דָא ס דער אויסערגעוויינלעכער פֿ ַא ל, און איך מעג דָא ס געלט פֿ ַא רנוצן, כָא טש דָא ס איז ביַי מיר דָאס לעצטע... איך גיב עס דיר צוזַאמען מיט ַא ברכה, זָאלסט דערמיט מצליח זיַין. איך הָאף, ַאז דו וועסט מיטן אייבערשטנס הילף פַֿארדינען פַֿאר זיך און אויך אויף צו סילוקן דיַינע חובות... – דער זיידע הָאט וויַיטער געהַאנדלט, – הָאט די בָאבע מלכה אויסגעלָאזט די מעשה – איז ריַיך געווָארן און ביַי יעדער געלעגנהייט דערציילט, ווי דער פֿעטער זַאנווע איז זיך מיט אים בַאגַאנגען. הָאב איך עס דיר דערציילט, מרדכילע, און בעט דיך, אויך דו זָאלסט עס דערציילן דיַינע קינדער, כדי זיי זָאלן וויסן ווי וויכטיק סע איז צו טָאן ַא ייִדן ַא טובה און ָאפלערנען, ווי מע קָאן רַאטעווען ַא מענטשן מיט ַא גמילות- חסד.

312

החייל יחיאל ויינר, שהיה בין שורפי העיירה ביום השמדת הקהילה ונרצח, עם חברים

מימין: גד פרישברג, יחיאל ויינר, משה ויינר, נחמן מנדלסון, אהרון-אר׳קה גרינשטיין ומאיר גלוז (נרצח בשואה)

קצין הפרשים פינייה בר (נרצח בשואה) עם שלושת חייל הפרשים שמאי מנדלסון (נרצח בשואה) עם אחיותיו.חברים

מימין: דובית (לימים בן־ארצי), פינייה, בלומה (לעתיד מימין: נחמן מנדלסון (אחיו), משה ויינר, גד פרישברג, ארליך; נרצחה עם אלחנן בעלה בצ'נסטוחובה) ואסתר

שמאי מנדלסון ומאיר גלוז (נרצח בשואה). (נרצחה בשואה)

פינייה בר נפצע בהמשך שירותו הצבאי בנופלו מסוס והיה לקצין רפואה.

313

ברוך מנדלסון

אימא סֹוְס 'ל

אוי, ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת... זה קולה של אימא. היא מתפללת תפילת שחרית במטבח תוך כדי בחישה בסירים שעל הכיריים. אימא הרי יודעת את כל התפילות בעל־פה, כ'זקן ורגיל'. קולה ערב ומתנגן ומתמזג כאילו עם ריחות התבשילים המעוררים תיאבון. תפילתה נשמעת היטב, בין שהיא מתפללת בלחש בין שהיא מרימה קולה בשירה והתלהבות.

שמואליק, אחד משבעת בניה, גמר זה עכשיו את התפילה, והריהו מסיר את של ראש ושל יד. עומד הוא בחדר הגדול, מסדר את התפילין בשקיק הקטיפה הכחולה, הרקומה, ומקשיב לתפילת אימא. אימא הייתה יכולה לשמש בוודאי גם חזן בבית־הכנסת לו ניתן לה הדבר או, להבדיל, זמרת על הבמה, חס ושלום... אלא שהיא מוצאת בוודאי את סיפוקה כ'זאגערן' בעזרת־הנשים. רגע הוא מעיף עין על כינורו שעל הקיר. מה מאוד היה רוצה ללוות את תפילתה בצלילי כינורו, אך שאלוהים ישמור אותו ממחשבתו זו... ואף־על־פי־כן הוא מנסה להתלוצץ קצת:

"אימא, את שומעת? תפילתך עולה דרך הארובה, יחד עם ריחות התבשילים, היישר השמימה... כמו תפילת הכוהן הגדול בהקריבו הקרבנות... לבי סמוך ובטוח שתפילתך תיָרצה, אמן כן יהי רצון... ", וביקש עוד להוסיף: ראי, אימא, אני קיצרתי בתפילתי בתקווה שאת תתפללי גם למעני... אלא שנמלך וחנק משפט זה בקרבו. במילא אין אימא סומכת על תפילת בניה, ותמיד היא ממלאת בתפילותיה את החסר... בדברים כגון אלה אין סומכין על נסים.

אימא סוס'ל אינה עונה. לעולם אינה מפסיקה בתפילתה, גם לא ב"או, נו" כמו אבא. מלבד זה אינה פנויה לשיחה בטלה, כשהיום קצר והמלאכה כה מרובה. שבעה ילדים, בלי עין־הרע, בבית, ומלבד זה הבוקר עובר עוד מעט וטרם עשתה מעשה צדקה היום, וגם בעלה מחכה לה בעסק שלהם. המלאכה מרובה. אביה הרב ר' יצחק קרמנר, זכרו לברכה, בוודאי היה מתייסר לו ראה אותה בקלקלתה... השמש עוד מעט בלב שמים והיא טרם עשתה מעשה צדקה היום. רק כמה עשרות משפחות מנתה הקהילה שלו, ואף־על־ פי־כן היה מוכן להסתכן עבורה סכנת־נפשות, ולמען קיום מצוות ועשיית צדקה, כמובן. והיא זוכרת את המקרה אשר גרם לפטירתו, כיצד התקלקל הכבשן בבית־המרחץ ולא פעל, וכן גם המקווה, וכיצד חצב בנו הבכור, אריה, בקרח העבה שבאגם, כדי שאביו יוכל לקיים מצוות טבילה לכבוד שבת, כשהוא מפזר אלומת קש מסביב ואבא מתעטף בפרוותו על גופו העירום ובאנפילאותיו. אמנם לא היה זה מקרה

314

ראשון של טבילה שכזאת, אלא שהפעם הכריעוהו הרוח והכפור העז ופגעו בריאותיו, והוא קיפח את חייו... ניערה עצמה ממחשבותיה הנוגות, כיבתה למחצה את האש בכיריים, מילאה את הסל – כלי העזר שלה לצדקת יומּה, ומיהרה החוצה... כשכל־כך הרבה מחכים לה שם ועל כולם – בעלה, שהוא כה זקוק לעזרתה. רק אז הוריד שמואליק את כינורו מעל הקיר והוא דימה בנפשו שהוא מלווה בו את תפילותיה של אימא...

"אימא, איך תוכלי ללכת בסערה שכזאת, אפילו כלב לא מוציא את אפו החוצה, הן תחלי חס ושלום, הן יודעת את מה פירושה של התקררות עזה..."

זו חיה'לה, בתה היחידה, שבלית ברירה עזרה לאימא לשים את החלות והעוגות, הדגים הממולאים, וכדומה מטעמי שבת בתוך שני הסלים הגדולים.

"אימא, אולי באמת לא תלכי הפעם?" "מה את סחה, בתי", והיא מחבקת ומנשקת את בתה, "כלום אפשר אחרת? הרי ערב־שבת היום. הרי אנשים שם מחכים לי בכיליון־עיניים. הרי יהיו שרויים חלילה בלי לחם לשבת",

והיא הגביהה עיניה וידיה למעלה: "ריבונו של עולם, תפילתי שמע ואל תצריכנו למתנת בשר ודם. יהיו מזונותינו מרים וכזית – ומידך בלבד. וכי מה הוא, בתי, עולם זה אם לא פרוזדור לעבור בו?"

נזכרה במות אביה, ויצאה חיש מהר למלא שליחותה. בבית חיכו לשובה בדאגה. הבת הכינה מים חמים, שאימא תרחץ בבואה. התנור הוסק ובבית היה חם. ואכן, אימא חזרה כשהיא מעלימה מעיני בני־ביתה את העייפות והקור שאחזוה. כבר מחשיך. היא מיהרה להתרחץ, החליפה שמלות, בירכה על הנרות ומיהרה עם בעלה לבית־הכנסת, לתפילת 'לכו נרננה' ו'לכה דודי'. הרי היא ה'זאגערן' בבית־הכנסת ובלעדיה עלולה חס ושלום עזרת הנשים להתרוקן לגמרי כשסופת שלג כזו משתוללת בחוץ.

גמול לכל ימות השבוע וליום שישי המפרך בא לאימא סוס'ל יום השבת כמתנה משמים. יום זה הוא יום שכולו מנוחה וקדושה. בבוקר, מיד לאחר שתיית העולש בחלב, שהוכן ביום שישי מעל הכבשן הלוהט וכוסה היטב שלא יפוג חומו, הלכה אימא סוס'ל עם כל בני־ביתה לבית־הכנסת. היא לבשה שמלת שבת ומעיל שבת חם, ומתחת לצעיף החם, על ראשה גזוז־השערות – את הפיאה הנכרית שלה. גם הסערה שככה בחוץ, ושמש החורף זורחת עד בוהק על השלג הלבן. בוודאי לכבודה, כאילו גם היום שבת־שירה. ביום יפה שכזה בוודאי תהיה עזרת הנשים מלאה נשים – נשים יהודיות צנועות וכשרות וילדים. החמין היה מוצלח ביותר, גונו חום־כהה והאדים שעלו מהצלחות גירו את החך והתיאבון.

"גוון שכזה מעיד על הצלחה גדולה, אימא" – הבן הבכור משה. "לבטח נתקבלו תפילותייך" – הבן שמאי.

"וכי מה, כלום אנחנו עזרנו? המלאך הוא שעזר!" כך שלמה'לה. עד שנזף בהם אבא, ולא ידעת אם בצחוק אם ברצינות:

"ולמה זה, ילדים, תקניטו את אימא, כלום לא טרחה די למענכם?" ואימא:

"אל נא, בעלי, הרי שבת היום, יום מנוחה ושמחה. אינני מוקנטת כלל וכלל. ולו באמת תתרצינה תפילותיי לפני הבורא, אמן, כן יהי רצון".

שלמה'לה מהנהן: הוא לצדם של אבא ואימא. ואבא, ר' חיים – חיוך רחב של שביעות רצון משתפך על פניו.

יום מלא תוכן היה היום: שינה בשבת תענוג, 'ברכי נפשי', כמה פרקי תהלים לקינוח, שלוש סעודות,

315

המבדיל – שמיד לאחריו נגינת הבן עלי כינורו, והמיחם הגדול והרותח על השולחן... וכי מי הוא שאמר שלא טוב להיות יהודי?

מוצאי־שבת הוא הערב היחיד בשבוע שאין אימא סוס'ל עייפה יתר על המידה, ומרובות לפיכך השוחרות על פתח ביתה, למען תכתוב להן בכתב־ידה היפה לבעליהן שבארץ הזהב ולסתם קרובים שם, למען לא ישכחו כי קשה כאן פרנסה כקריעת ים־סוף. אוי, היא קשה... "תכתבי להם, ר' סוס'ל, שהחורף קשה, ואין עצים להסקה, והילדים יחפים".

"וכי מה פתאום ר' סוס'ל", נעלבה סוס'ל, "כלום רב אנוכי, או שמא גבר? ואני – איני אלא אישה, ברוך שעשני אישה".

"לא זה, ר' סוס'ל, ראשית בעד מעשיך הטובים, ושנית – הרב שלנו, שיחיה, הרי אינו מדבר עם נשים כלל – ואת, כאילו אימא את לכולנו. כאילו..."

וסוס'ל שמה אצבע לפיה: "מילה בסלע ושתיקה בתרי, כלומר"...

ולאחר שפירשה את האמרה, שמה את העט והקסת על השולחן וניגשה לעבודה. היא לא שאלה יותר. היא כתבה חיש מהר. הרי עוד אישה מחכה, ועוד אחת... הרי היא יודעת את שמות הקרובים, מכירה את כולם. ולא עברה כמחצית השעה והמכתב כתוב ארבעה דפים, חמישה דפים. אף את הכתובת על המעטפה בשפת לע"ז כתבה. רק את הבול להדביק. והיא קוראת לאישה את המכתב, והאישה יושבת פעורת־פה ומשתוממת:

"וכי איך הצלחת, ר' סוס'ל, לכתוב כל־כך מהר וכל־כך הרבה, והעיקר – הכול, הכול. עוד יותר מאשר אני יודעת בעצמי..."

וסוס'ל מחייכת, "כלום אינני יודעת את צרותייך ומחסורך. אני, כלום מאמריקה אני באה או מה? ואם ירצה השם ותקבלי משהו מהם – שובי אליי, ונודה להם על טוב־לבם ..."

האישה יוצאת כשהיא מאמצת את המכתב אל לבה ודמעות בעיניה. הה, לו לא הייתה מתביישת, הייתה נופלת על צווארה של סוס'ל ומנשקת אותה בבכי־תמרורים...

"שבוע טוב, שבוע טוב, פס'ל" – מעודדת אותה סוס'ל, "עכשיו את, שרה לאה. הנה שבי כאן, טעמי מאלה, רק אמזוג לך עוד כוס תה... אכלי גם את, פייגה'לי".

בשמאל: שמאי מנדלסון (נרצח בשואה), בנם של סוס'ל וחיים, כחייל בחיל הפרשים של צבא פולין.

316

החתונה של טובה פרישברג ושמל'קה מנדלסון מימין:

שורה עליונה: ?, ?, שמל'קה מנדלסון, ?, טובה פרישברג, ?, חיה מנדלסון (לעתיד כגן), משה מנדלסון, ?, ?, ?, אח של חיים מנדלסון(?)

שורה אמצעית: חיים מנדלסון, ?, רבקה פרישברג, חיי'קה מנדלסון אשתו של משה, סוס'ל מנדלסון, ?, ? שורה תחתונה: גד פרישברג, ?, נחמן מנדלסון, בלומ'קה ושיינד'לה בנותיהם של משה וחיי'קה מנדלסון, שלמה מנדלסון.

כל המצולמים בתמונה, למעט נחמן מנדלסון וגד פרישברג, נרצחו בשואה.

317

ש. קיַיזער

רב זלמן בַא לעבָא ס

רב זלמן איז ַאלע יָארן געווען ַא שניַידער פֿון גוייִשע פעלצן. דָאס זעלבע זיַינע דריַי זין, צוויי איידעמס און די אייניקלעך. ַאלע זענען געווען פעלצן-מַאכער. און כָאטש אינעם חסידישן שטעטל זענען שניַידער און שוסטער נישט געווען פֿון די גָאר גרויסע יחסנים, הָאט מען זיך ָאבער צו זלמן בַאלעבָאס בַאצויגן גָאר ַאנדערש. אים הָאט מען ַאריַינגערעכנט אינעם בַאלעבַאטישן קלַאס און צוליב אים הָאט מען אויף זיַין גַאנצער משפחה געקוקט ַאנדערש ווי אויף געוויינלעכע שניַידערס.

רב זלמן הָאט געוווּסט, ַאז מע הָאט פַֿאר אים דרך-ארץ, ַאז מע הַאלט אים פַֿאר ַא בכבודיקן ייִדן. ער הָאט עס ָאפגעשַאצט און געזוכט דעם כבוד ָאפצוהיטן, און איבערלָאזן ַא שיינעם נָאמען. ער הָאט די קינדער דערפַֿאר ליַיטיש דערצויגן. הָאט זיי געלערנט ווי צו זיַין שטילע, ערלעכע בַאלמעלָאכעס. איז געווען שטרענג צו די קינדער זיַינע, און זיי הָאבן געמוזט אויפֿפֿירן זיך ווי ער הָאט געווָאלט. הָאט זיך געמישט אין זייערע ענינים, געזָאגט ַא דעה און בַאפֿוילן ַאכטונג געבן אויף די וויַיבער, זיי זָאלן ָאפהיטן די ייִדישע דינים, ווי ערלעכע ייִדישע טעכטער דַארפֿן ָאפהיטן.

ער הָאט זיַינע קינדער נישט געלָאזט חברן זיך מיט ַאנדערע שניַידער-יונגען, ווָאס זענען גרָאב, צעלָאזן און הפקרדיק. הָאט ַאכטונג געגעבן, זיַינע זין און איידעמס זָאלן פֿריַיטיק גיין אין מרחץ, ַאוועקלייגן די ַארבעט צו דער ציַיט, גיין פַֿאר פֿרי דַאוונען, און שבת ביַי טָאג נָאך דער סעודה נישט ַארומשלעפן זיך אין גַא ס און ַא ריַינקוקן דורך די פֿ ענצטער אין פֿ רעמדע שטיבער, ָא דער זיך ַא רומשלעפן ַא רום די פֿ ַא רמַא כטע קלייטן מיט קערלעך אין די קעשעניעס און רעדן גרָאבע רייד, ָאדער לַאכן אויף ַא קול.

ער הָא ט ליב געהַא ט ַא ז שבת נָא כן עסן זָא ל מען זיך גָא ר צולייגן ַא ביסל שלָא פֿ ן, הנאה הָא בן פֿ ון עונג-שבת, דערנָאך טרינקען טיי פֿון די הייסע פֿלעשער, ווָאס זענען געליגן אויפֿן ווַארעמען פיעקעלעק איַינגעדעקט מיט ַאלטע קָאלדרעס, און נָאך דער טיי לערנען פרק. און אויב ס'איז געווען ַא מגיד אין שטָאט, הָאבן זיַינע זין געמוזט, צוגליַיך מיט אים, גיין הערן ווי דער מגיד שטרָאפֿט די ווָאס ווילן נישט גיין אין גָאטס וועגן – ווי ער רופֿט זיי ַאן ָאפקערער און ָאפשפעטער – אויף וועלכע עס ווַארט ַא צָארנדיקער יום-הדין. רב זלמן פֿלעגט ַאריַינפַֿאלן אין גרויס בַאגיַיסטערונג, ווען דער מגיד פֿלעגט אויף ַא שיין קול ַארויסזינגען זיַינע משלים און הָאט וווּנדערבַארע רייד גערעדט. זיי זענען געווען ַא בַאלזַאם צו זיַין הַארצן. דער מגיד הָאט מיט געוויין אין קול פַֿארגליכן דעם עולם צו פַֿארבלָאנדזשעטע שעפֿעלעך ָאן ַא פַאסטעך, פַֿארבלָאנדזשעט אויף פֿרעמדע פֿעלדער, אויף פֿרעמדע פַאשע... דעמלט הָאט דער ַאלטער רב זלמן געוויינט. די טרערן פֿלעגן אים רינען אויפֿן פנים און דער בָארד. ער הָאט געפֿילט ווי דָאס הַארץ זיַינס צַאפלט זיך און ווערט ברייטער. ער ווערט אין גַאנצן ָאנגעפֿילט מיט ניַיע כוחות, מיט ַא גרייטקייט צו טָאן נָא ר גוטע זַא כן. ער איז גרייט געווען צו טָא ן תשובה פֿ ַא ר זיך, פֿ ַא ר זיַין משפחה און פֿ ַא ר ַא לע ייִדן... דערנָאך איז רב זלמן ַאריַינגעפַֿאלן אין ַא שטילקייט. הָאט זיך פַֿארטיפֿט אין מגידס קלוגע רייד, זיך ַאריַינגעלָאזט אין ַאלערליי מחשבות, ביז ס'איז ציַיט געווען צו דַאוונען מנחה. און ווען ס'הָאט ָאנגעהויבן צו טונקלען, הָאט איינער פֿון זיַינע זין געברַאכט די צוויי הערינג מיט דער חלה, ווָאס זיַין ַאלטיטשקע פֿלעגט יעדן פֿריַיטיק ָאפבַאקן. דָאס איז געווען זיַין חלק צום שלש-סעודות, ווָאס ייִדן הָאבן געפרַאוועט בשותפות אין דער פֿינצטער, אין ַא ווינקל פֿון בית-המדרש.

318

ש' קייזר

רב זלמן בעל־הבית

רב זלמן היה כל השנים חייט של פרוות גויים. כמותו היו שלושת בניו, שני חתניו והנכדים. כולם היו פרוונים. ואף־על־פי שהחייטים והסנדלרים לא היו יחסנים גדולים בעיירה החסידית, זכה רב זלמן המכובד ליחס שונה לחלוטין. אותו החשיבו כשייך למעמד המכובדים, ובזכותו יתייחסו לכל משפחתו לא כפי שמתייחסים למשפחות חייטים רגילים.

רב זלמן ידע שאנשים נוהגים בו בדרך־ארץ ומחשיבים אותו כיהודי מכובד. הוא העריך זאת והשתדל לשמור על הכבוד ועל השם הטוב שלהם זכה. משום כך חינך כראוי את ילדיו, לימדם להיות אנשים שקטים ובעלי־מלאכה הגונים. הוא היה קפדן לילדיו, והם היו מוכרחים למלא אחר רצונותיו. הוא נהג להתערב בענייניהם, הביע את דעותיו ופקד להשגיח על הנשים שתמלאנה אחר הדינים היהודיים. על בנות ישראל צריך לשמור! הוא אסר על ילדיו להתרועע עם ילדי חייטים אחרים, שהרי הללו הם גסי־רוח, פרועים ומופקרים. הוא הקפיד שבניו וחתניו יסיימו בימי שישי את העבודה בזמן כדי שיספיקו לרחוץ בבית־המרחץ ויקדימו לתפילה. בשבתות לאחר הסעודה אסר עליהם להסתובב ברחוב ולהציץ בעד החלונות לתוך בתים זרים או לטייל ליד החנויות הסגורות כשכיסיהם מלאים גרעינים ובפיהם מילים גסות או צחוק קולני.

הוא אהב שבשבת אחרי הארוחה ינמנמו בני־הבית קמעה, ייהנו מעונג־שבת, ישתו תה מהבקבוקים החמים שעמדו על גבי התנור החם מכוסים בשמיכות ישנות, ועם סיום השתייה ילמדו פרק. ואם נמצא מגיד בעיר, היו הבנים חייבים ללכת עמו ולשמוע את דברי העונשין שלו, שכוונו נגד מי שסירב ללכת בדרכי השם, כלומר המתנגדים והבזים לדרך השם – לאלה ממתין יום־הדין הנורא.

רב זלמן התרגש מאוד כשהמגיד היה שר בקולו היפה את משליו ונושא את נאומיו הנפלאים. אלה היו כמזור ללבו. בקול בוכים היה המגיד משווה את העולם לכבשים התועות ללא רועה, תועות בשדות זרים, באחו נכרי... או אז נהג רב זלמן הזקן לבכות. הדמעות זלגו על פניו ועל זקנו. הוא הרגיש שלבו מפרפר ומתרחב בקרבו, מתמלא בכוחות חדשים ובנכונות לעשות רק מעשים טובים והיה מוכן לעשות תשובה לעצמו, למשפחתו ולכל היהודים...

אחר־כך היה רב זלמן שוקע בשתיקה ארוכה. הוא התעמק בדבריו החכמים של המגיד, ועד שהגיע זמן מנחה היה נסחף בכל מיני מחשבות. כשהתחיל להחשיך, היה מביא אחד מבניו את שני הדגים המלוחים עם החלה שהזקנה שלו הייתה אופה בכל יום שישי. זה היה חלקו בסעודה השלישית – הארוחה שהיהודים היו עורכים יחדיו עם רדת החשיכה באחת מפינות בית־המדרש.

הוא חי לו יפה מאוד, רב זלמן. אך מותו היה יפה אף יותר ועורר יראת־כבוד. בעיירה ובעיירות שבסביבה לא חדלו מלדבר על מותו המיוחד. דיברו עליו כמו שמדברים על צדיק גדול... לא הפסיקו להתפעל ממה שקרה, והדבר לא רק שהעלה את חשיבות משפחתו של רב זלמן, אלא אף את זו של כל בעלי־המלאכה והוסיף להם ערך וכבוד.

רב זלמן ידע לנבא ממש את הרגע שבו ימות. שנים ארוכות עוד המשיכו לספר על פלא מותו של רב זלמן. הסיפור עבר מפה לאוזן בערים ועיירות. הוא חצה ימים ויבשות והגיע עד לניו־יורק. והנה הוא הסיפור: פעם בערב־שבת הגיע רב זלמן כמנהגו מוקדם לבית־המדרש. הוא התבונן סביבו ושאל את עצמו אם הנטלה מלאה במים והאם כל המנורות נקיות לכבוד שבת. אחר־כך התיישב והמתין לבוא המתפללים.

319

ער הָאט זייער שיין געלעבט, רב זלמן. ָאבער זיַין טויט איז געווען נָאך שענער. ער הָאט ַארויסגערופֿן ַא יראת-הכבוד. אין שטעטל און אין די ַארומיקע שטעטלעך הָאט מען נישט אויפֿגעהערט צו רעדן פֿון זיַין אויסטערלישן טויט. מ'הָאט גערעדט פֿון אים, ווי פֿון ַא גרויסן צדיק... מ'הָאט זיך גָארנישט געקָאנט ָאפחידושן פֿון דעם געשעעניש. דָאס הָאט נישט נָאר רב זלמנס משפחה חשובער געמַאכט, נָאר בַאשיַינט ַאלע בַאלמעלָאכעס מיט ווירדע און כבוד.

רב זלמן הָאט ממש געוווּסט די מינוט ווען ער וועט שטַארבן. און יָארן לַאנג הָאט מען נישט אויפֿגעהערט צו דערציילן זיך דעם וווּנדער פֿון רב זלמנס טויט. ס'איז געגַאנגען פֿון מויל צו מויל, איבער שטעט און שטעטלעך, ביז ס'איז ַאריבער דעם ים קיין ניו-יָארק. ָאט ווי ַאזוי די מעשה ווערט דערציילט: איין מָאל, ַא פֿריַיטיק פַֿאר נַאכט, איז רב זלמן, ווי תמיד, געקומען פַֿארפֿרי אין בית-המדרש און הָאט צו ַאלץ זיך צוגעקוקט און בַאטרַאכט: צי די הַאנטפַֿאס איז פֿול מיט ווַאסער און צי ַאלע ליַיכטער זענען ריין לכבוד שבת. דערנָאך הָאט ער זיך ַאוועקגעזעצט ווַארטן אויפֿן עולם. אין גרָאבן כל-בו-סידור, ווָאס איז געלעגן פַֿאר אים ָאפֿן, הָאט ער יענעם ערב-שבת נישט ַאריַינגעקוקט. הָאט די אויגן גָאר געהַאלטן ָאנגעשטרענגט אויף דער טיר און ַארויסגעוויזן אומרויִקייט, ווי ער ווָאלט נישט קָאנען זיך דערווַארטן אויף עמעצן. און ווען דער גבאי, רב משה, איז ַאריַינגעקומען און הָאט זיך געלָאזט צון אים מיטן גוטשבת, איז רב זלמן אים ַאנטקעגן געגַאנגען מיט דער פושקע טַאביק אין הַאנט און הָאט פֿריַינטלעך ַא זָאג געטָא ן:

– גוט, ווָאס ביסט שוין דָא. כ'וויל מיט דיר עפעס רעדן. (רב זלמן הָאט ַאלעמען געזָאגט דָא). – ווָאס ווילט איר זָאגן עפעס גוטס, רב זלמן?

– איך וועל מָארגן, אם ירצה השם, הָאבן ַאן "עליה". – הָאט רב זלמן אים שטיל געזָאגט, ווי עס ווָאלט געווען ַא סוד.

– מהיכא-תיתי. – הָאט רב משה גבאי געענטפֿערט און זיך געחידושט, פַֿאר ווָאס רב זלמן דַארף זיך גָאר סודען וועגן דעם.

– דו פַֿארשטייסט, משה, איך וויל הָאבן ַא שיינע עליה... און איך וויל "שישי". דו הערסט, משה? "שישי" וויל איך.

דער גבאי איז געבליבן שטיין ַא וויַילע און הָאט נישט געוווּסט ווָאס צו זָאגן. דערנָאך הָאט ער זיך ָא פגערופֿ ן:

– ווָאס עפעס גרַאדע מָארגן, רב זלמן? און פַֿאר ווָאס דווקא "שישי"? ביַי איַיך איז דָאך די גַאנצע תורה הייליק. איר הָאט דָאך קיין מָאל נישט געבעטן "שישי"? חוץ דעם ווייסט איר דָאך אוודאי, ַאז מָארגן איז דָא ַא חתן אויפֿצורופֿן, און מחותנים זענען פַֿארַאן. לייגט עס ָאפ אויף ַאן ַאנדער שבת.

– ניין! – הָאט רב זלמן געענטפֿערט פֿעסט. – איך קען נישט ָאפלייגן. די מחותנים קענען ָאפלייגן – נישט איך... די מחותנים קענען ווַארטן אויף ַאן ַאנדער שבת.

דער גבאי הָא ט מער גָא רנישט געפֿ רעגט. דעם ַא לטנס בַא פֿ עלערישער פֿ ַא רלַא נג הָא ט אים געצוווּנגען נָא כצוגעבן.

רב זלמן הָאט זיך מיט פֿרייד ַאוועקגעזעצט אויף זיַין "שטָאט", מיט הנאה ַאריַינגעצויגן ַא שמעק טַאביק און זיך גענומען גרייטן מקבל-שבת זיַין.

שבת אין דער פֿרי הָאט ער נָאך ַא מָאל דערמָאנט דעם גבאי נישט צו פַֿארגעסן די צוגעזָאגטע עליה. און ווען דער עולם הָאט שפעטער דערהערט ווי מע רופֿט אויף צו "שישי" רב זלמנען, הָאט מען זיך איבערגעקוקט און געקוועטשט מיט די פלייצעס.

געקומען ַאהיים פֿון דַאוונען, הָאט ער בַאלד נָאכן "גוט-שבת" ַא פֿרעג געטָאן זיַין וויַיב: – זָאג נָאר, זעלדע, הָאסט היַינט עפעס ַא גוטן קוגל?

320

באותו ערב־שבת לא התבונן בסידור העבה והמלא שנשאר פתוח לפניו. עיניו התאמצו להסתכל על הדלת בחוסר מנוחה, כאילו המתין בעליהן בקוצר רוח לבואו של מישהו. והנה כשנכנס הגבאי, רב משה, וניגש לרב זלמן לברכו בשבת־שלום, הלך רב זלמן לעומתו כשקופסת הטבק בידיו ואמר לו בנימה ידידותית: "טוב שאתה כבר פה. אני רוצה לדבר עמך על דבר־מה" (רב זלמן פנה לכולם בגוף שני). "איזה דבר טוב אתה רוצה לומר, רב זלמן?"

"מחר, אם ירצה השם, תהיה לי 'עלייה'." אמר לו רב זלמן בשקט, כאילו מגלה סוד. "מילא", ענה רב משה והתפלא מדוע נאמרו הדברים בסוד.

"המבין אתה, משה, תהיה לי עלייה יפה... ואני רוצה 'שישי', אתה שומע, משה? 'שישי' אני רוצה". הגבאי נשאר עומד לזמן־מה ולא ידע מה לומר. לבסוף אמר:

"מדוע זה דווקא מחר, רב זלמן? ומדוע זה דווקא 'שישי'? הרי אצלך כל התורה קדושה. הרי מעולם לא ביקשת 'שישי'! וחוץ מזה אתה הלוא יודע שמחר עולה חתן לתורה, וישנם גם מחותנים כמובן. דחֵה זאת לשבת אחרת".

"לא!" ענה רב זלמן בתקיפות, "אינני יכול לדחות. שידחו המחותנים, לא אני... המחותנים יכולים לחכות לשבת אחרת".

הגבאי לא הוסיף לשאול דבר. הדרישה התקיפה של הזקן אילצה אותו להיכנע. רב זלמן התיישב בשמחה ב'מקומו'. הריח בהנאה מהטבק והחל לקבל את השבת.

בשבת בבוקר הוא שוב הזכיר לגבאי שלא ישכח את העלייה המובטחת. מאוחר יותר כששמעו המתפללים שקוראים לרב זלמן ל'שישי' החליפו ביניהם מבטים ומשכו בכתפיהם.

רב זלמן שב מהתפילה, ומיד לאחר שבירך בשבת־שלום שאל את אשתו: "אמרי נא זלדה, האם יש לך היום קוגל טעים?"

"איזו מן שאלה היא זו? ומתי אין קוגל טעים? רק כשלפעמים מקדיח החמין". "נו טוב, טוב. סליחה. לכי וקראי לכל הילדים שיבואו לקידוש".

זלדה הזקנה התעצלה לשאול איזה מן חג הוא זה פתאום, שהוא רוצה שהילדים יבואו לקידוש. יצאה לבתיהם שהיו בקרבת מקום לשלה וקראה לכולם.

החדר, שלא היה גדול במיוחד, התמלא בבנים, חתנים ונכדים. אליהם הצטרפו הנשים. עשו קידוש על יין צימוקים. הזקנה הרימה את מכסה סיר החמין ופרסה את קוגל תפוחי־האדמה. כולם אכלו ושיבחו את האם על מטעמיה, ואיש לא שאל את האב לסיבת ההתכנסות הבלתי צפויה.

אחר־כך הורה הזקן שהמשפחה תחזור לביתו שוב לאחר שנת הצהריים. ברחוב ניסו הבנים לנחש מדוע הזמינם אבא לקידוש ומדוע פקד עליהם לשוב שנית. אחת מהכלות אפילו חשבה שהחם... הוא זקן... אך לא רצתה להעלות את המילה על דל שפתיה.

כשהתעורר רב זלמן הזקן משנת אחר־הצהריים, שתה תה וקרא פרק. בינתיים שבו הבנים והחתנים להתכנס בשנית. כשהלכה השמש ושקעה בפאתי מערב החלו להתפלל מנחה. אחר־כך התיישבו הגברים לשולחן. הזקנה הגישה דג מלוח וחלה. רב זלמן הזדרז בסעודה שלישית. מדי פעם התבונן מבעד לחלון כדי לראות אם כבר יצאו שלושה כוכבים בשמים. לפתע פקד שיוגשו מים אחרונים.

"נעשה מאוחר! ילדים, נברך", אמר. כולם ישבו בשקט. בחדר כבר היה חשוך. רב זלמן אמר את מילותיו בקול רם. לאחר הברכה הסיר את החגורה והמעיל והחל להיפרד מהילדים. לכל אחד מהם אמר משהו. פחד אחז בכולם. החלו לשאול: "אבא, מה זאת אומרת להיפרד? לאן אתה הולך?"

321

– ווָאס איז דָאס פַֿאר ַא שאלה? ווען איז נישטָא קיין גוטער קוגל? סיַידן, ווען עס ווערט ַא מָאל פַֿארברענט דער טשָא לנט.

– נו, גוט, גוט. גיי, זיַי מוחל, רוף צוזַאמען די קינדער אויף קידוש. די ַאלטע זעלדע הָאט זיך געפֿוילט צו פֿרעגן, ווָאס איז עס פַֿאר ַא יום-טוב אין מיטן דערינען, ווָאס ער וויל די קינדער אויף קידוש. זי הָאט זיך ַארויסגעכַאפט צו די פָֿאר שטיבער, נישט וויַיט, און זיי ַאלעמען צוזַא מענגערופֿ ן.

דאס נישט איבעריק גרויסע חדר איז פֿול געווָארן מיט זין, איידעמס און אייניקלעך. מיט זיי הָאבן זיך שוין אויף טשיקַאוועס מיטגעשלעפט די וויַיבער. מ'הָאט קידוש געמַאכט איבערן רָאזשינקעס-וויַין. די ַא לטע הָא ט אויפֿ געריסן דָא ס טשָא לנט-ברעטל, צעשניטן דעם קַא רטָא פֿ ליע-קוגל. ַא לע הָא בן פֿ ַא רביסן און געלויבט די מַאמע פַֿארן גוטן געשמַאקן טעם, און קיינער הָאט נישט געפֿרעגט ביַים טַאטן די סיבה פֿון ָאט דער אומגעריכטער צונויפֿקומעניש.

דערנָאך הָאט זיי דער ַאלטער ָאנגעזָאגט צו קומען צוריק נָאכן שבתדיקן שלָאף. אויף דער גַאס הָאבן די קינדער געפרוּווט טרעפֿן פַֿאר ווָאס דער פָֿאטער הָאט זיי געבעטן אויף קידוש און וויל זיי זָאלן קומען שפעטער נָאך ַא מָאל. איינע פֿון די שנורן הָאט אפילו געטרַאכט, ַאז דער שווער... ַא זקן... – זי הָאט ָאבער נישט געווָאלט דָאס ווָארט ַארויסזָאגן.

ַאז דער ַאלטער רב זלמן איז אויפֿגעשטַאנען פֿון שבתדיקן שלָאף, הָאט ער געטרונקען טיי און געזָאגט פרק. דערוויַיל זענען די זין מיט די איידעמס זיך ווידער צוזַאמענגעקומען. און ווען די זון הָאט זיך גערוקט צו מעריב-זיַיט, הָאט מען ָאנגעהויבן דַאווענען מנחה. דערנָאך הָאבן זיך די מַאנסליַיט געזעצט צום טיש. די ַאלטע הָאט דערלַאנגט הערינג מיט חלה. רב זלמן הָאט זיך געאיַילט מיטן שלוש-סעודות. ַאלע וויַילע געקוקט דורכן פֿענצטער, צי מע זעט שוין שטערן אין הימל. מיט ַא מָאל הָאט ער בַאפֿוילן דערלַאנגען מים-אחרונים.

– סע ווערט שפעט! קינדער, לָאמיר בענטשן, – הָאט ער געזָאגט. ַאלע זענען געזעסן שטיל. אין שטוב איז שוין געווען גוט טונקל. רב זלמן הָאט געזָאגט די ווערטער אין דער הויך. נָאכן בענטשן הָאט ער אויסגעטָאן דעם גַארטל מיט דער קַאפָאטע און ָאנגעהויבן זיך געזעגענען מיט די קינדער. יעדן איינעם עפעס געזָאגט. ַא שרעק איז ַאלעמען בַאפַֿאלן. מ'הָאט ָאנגעהויבן פֿרעגן: – טַאטע, ווָאס עפעס געזעגענען? וווּהין גייסטו?

די ַאלטע הָאט אויס שרעק ָאנגעהויבן ברעכן די הענט און וויינען. ס'הָאט אין דער פֿינצטער ָאנגעיָאגט ַא מורא אויף די טעכטער און שנורן, און ַאלע הָאבן זיך צעכליפעט.

– שפעט, שפעט, קינדער. הַאלט מיך נישט אויף. – הָאט ער געזָאגט און זיך ַאוועקגעלייגט אין בעט. רב זלמן הָאט ָאנגעהויבן שעפטשען אין דער שטיל און איז איַינגעשלָאפֿן אויף אייביק.

322

הזקנה מרוב פחד פכרה את ידיה ובכתה. בחושך אחזה אימה את הבנות והכלות, וכולם פרצו בבכי. "ילדים, זה מאוחר. אל תעכבו אותי", אמר ונשכב במיטה.

רב זלמן החל למלמל בדממה ונרדם לנצח.

323

דף מ'ספר הכתובות בפולין ובעיר החופשית גדנסק של העוסקים במסחר, תעשייה, מלאכה וחקלאות, שנת 1930', שבו מפורטים בעלי־המקצוע ובעלי־העסקים מטריסק ומהכפרים סביבה. למעלה מימין: שער הספר

324

קטעי הטורים שבהם רשומים בעלי־המלאכה ובעלי־העסקים מטריסק ומהכפרים סביבה. התרגום מפולנית מובא בשני העמודים הבאים.

325

טריסק עיירה, מחוז קובל, בית־משפט שלום בקובל, בית־משפט מחוזי בלוצק, 1,501 תושבים, מסילת־ הברזל קובל–ולודזימיירז־וולינסקי [לודמיר]. רשויות העיירה, כנסייה קתולית אחת, שתי כנסיות יווניות־קתוליות, מרפאה. שווקים: כל יום שני. טחנות־קמח.

כבאים מתנדבים. המפקד: קונסטנטין טימצ'וק

רופאים: ד"ר אפלבאום מ' מיילדות: סטסיאוק נ'

בעלי בית־מרקחת: זילברטסט ר' רוקחים: פסלבסקי י'

בנקים: הבנק היהודי העממי, חברה. חבתנים: קוזלובסקי ב'

פחחים: לוקומסקי או', רליס ש' סוחרי בדים: בר ל', אפל י', מגולה מ', נייגל ס', סאס א', ויינר פ' וח'

נגרים: קוזלובסקי א', קוזלובסקי ס' כובענים: סרנה י', שוסטק ד'

חובשים: מצ'ייב א', זביירנובסקי א' ספרים: הוניג ש', שוסטר ה'

סוחרי סדקית: גלוז מ', סוסנה ד', שקולניק מ' בתי־תה: צווילינג ב', גוז ש', שפס ל'

הלוואות וחסכונות: קופה קהילתית להלוואה וחיסכון, קופת סטפצ'יק יצרני גלגלי־עגלות: אורדר ב', רונייביץ' או',

חנויות כל־בו: וסנה בע"מ נפחים: אורדר פ', פיסק ש'

חייטים: רוזנפלד פ', רוזנפלד ש' עסקי יערנות: סגל ז'

יצרני אריגים: חייט ח', פרלמוטר ש', סמט ש', שינדר ש' טחנות־קמח: גניש ו' (טחנת־מים), גרינשטיין י', טבקהנדלר ש' ושות' (טחנת־קיטור)

בנאים: צווילינג, שליווקה י', שליווקה ו', זדאנייביץ' ר', זדאנייביץ' ס' חנויות נעליים: ברונשטיין ס', בודמן מ', פינקלשטיין, אוליצקי ב'

מפעלי שמן: בורשטיין ש', טבקהנדלר ש' ושות', שפס מ' בתי־מרזח: חוסיד פ', ציוש ב', גרינשטיין י', חוסיד ח', קופרשטיין ב', מזור א', סמט ש', שאפל א', שפס פ'

טובין: הקדש ס', סומה ד' קצבים: אכטלברג ב', דוברזנסקי א', ארליך מ', רוב ה', טפר ב'

מוצרי עור: פרישברג א', גרינשטיין י', סגל פ', טטלבוים ק' מלח: הליגה האזורית להגנה אווירית וכימית

אלכוהול: שאפל א' חנויות מכולת: בוב נ', ברונשטיין נ', בריק י', ארליך פ', גולמן ל', גולדשמידט מ', גרבסקי א', גרינשטיין י', קיבריק פ', מלמד ט', פיסק ו', פירשל ב', סאס ז', שרל ב', זילבר י', זילבר מ'

עבודות־עץ: בזליצקי מ', גיבל ש', גינזברג י', לוקומסקי א', מישלין ד' סנדלרים: בלשינסקי ו', פיגיילסקי פ', מריידה י', מריידה י'

מנעולנים: ריל א' מוצרי טבק: טייטלבוים ש', טננבוים י', זילבר ס'

חנויות בגדים: קיפר מ', קופרשטיין א', לרב י' טחנות־רוח: לאונצ'וק וצ'בלוקובסקי

מפעלים למי־סודה: חייט ד' משקאות אלכוהוליים: פרישברג ר', טננבוים י'

סוחרי גרעינים: גולדבוים י', וויצמן ב', סוחרי ברזל: צ'סנר א', הימלפרב פ', ווינר נ'

326

טריסק – הקהילה הכפרית הכפרים: ַד נבּרֹובָ ה, יוּליָנוּב, קלוּסק, קֹובָ לוּבָק ה, קוּסטִ יצֶ 'ה, מִ ירֹובִ יצֶ 'ה, אֹוסָ ה, אֹוסֹובקיֶה בּוִּד י, סֹולֹובִ יצֶ ה, טָ הָ צִ 'ין, טוּלִ יצ'וּב, ויֶירזבִּ ישנֹו, ָז לִ ישצֶ ה

טחנות־קמח, מנסרות

בעלי־נחלות: בלינסקי יוז', קבזינסקה מגד', קניה דומ', פרל מורדקו, בורצ'ק אברמוביץ', פלינסקה פ', גריפרגו מיק' ובניו, ינדרזייבסקי ד', פרטייטקוביץ' ז', רזאז'בסקי ינג', שומובסקי סטפן

מפעלים למוצרי בטון: קלמן ה' (דנברובה) מבשלות בירה: שניידר ס' ובניו (טוליצ'וב)

מפעלי לבנים: סובולבסקי ו' (דנברובה) חובשים: זובולבסקי נ' (דנברובה)

יצרני גלגלי־עגלות טרוסייביץ' א' (אוסה) סוחרי סוסים: גוזאק ו' (זלישצה)

קואופרטיבים: 'נשה פרצה' [עבודתנו], 'פרצה' [עבודה], 'וויסנה', 'זגודה' [הסכמה] נפחים: גלובינסקי ר' (ויירזבישנו), טוקרז א' (אוסה)

עסקי יערנות: פרזינגר (אוּבִּין), גדל, אייזנברג ושפילברג (רזבוּשקי) טחנות־קמח: קיירן י' (טחנת־קיטור; רדוביץ'), קיסלקו פ' (טחנת־קיטור; טוליצ'וב), סגל ש' ומלינובסקי ד' (טחנת־קיטור; ויירזבישנו)

יצרני חישוקי־עץ: קינקייביץ' סט' (אֹוסיֶיצ'נִיק) מפעלי שמן: קסיסיאוק ו' (ַרסטוּב)

בית־מרזח: שניידר ס' ובניו (ויירזבישנו) מפעלי־זפת: סיגל פ' (אוסה)

חנויות מכולת: גריק ד' (קלוסק), ציוש סט' (סולוביצ'ה), פיאלקובסקי ול' (טוליצ'וב), גוציוג ז' (טוליצ'וב), כץ ש' (ויירזבישנו), רצ'ינסקי ה' (טהצ'ין), שידלובסקי ק' (אוסובסקייה בודי), בייצ'ון א' (ֶרזבוּשקִי), ברזזיצקי ל' (קלוּסק), ציוש ב' (סולוביצ'ה), כגן מ' (ויירזבישנו), סלדצקי י' (קלוסק),

מנסרות: בלינסקי י' (קובלובקה) מסרקות־צמר: פייגנבאום י' (קוסטיצ'ה)

טחנות־רוח: בבינסקי וסוביישצ'נסקי (קלוסק), בנדה מ' (ויירזבישנו), צורן ק' (זלישצה), קוזק י' (אֹובֵּנִיֶז'ה), קריסיוק ו' (רסטוב), קוז'מינסקה ו' (קלוסק), מרצ'וק י' (קלוסק), מיירצ'וק נ' (ויירזבישנו), פנסיוק א' (סולוביצ'ה), סיוק י' (סטַבֶק), סלזניאק מ' (סטבק), טימושוק ג' (מירוביצ'ה), קיסמן ק' (טהצ'ין),

וודקה וליקרים: פלש (ויירזבישנו)

תרגם מפולנית: ברטוש מייבסקי

327

ר. ל. מאספאניס

טרייטעלעכע די מלמדקע

מע הָאט זי ַאזוי גערופֿן, מסתם, וויַיל זי איז געווען די פלוניתטע פֿון טרייטל מלמד – ַא ייִד ַא גרויסער אביון, נָאר ַאן ַאדורכגעווייגטער מיט עשירות פֿון פֿרומקייט. ער איז, משמעות, געווען, כָאטש ַא טריסקער, ַא הייסער טריסקער חסיד, וויַיל שבת פֿלעגט ער דַאווענען אין רבינס בית-מדרש, וווּ מע זָאל אים אויפֿרופֿן צו דער תורה הָאט ער זעלטן זוכה געווען. דָא דַאווענען גרעסערע יחסנים פֿון אים. ער הָאט געמוזט לַאנג ווַארטן דערויף, ַאזש ביז דער סדרה פֿון דער "תוכחה". ָאבער ער הָאט זיך דָא געווָארפֿן אין די אויגן מיט זיַין סַאמעטענער געלער יַארמעלקע, די איינציקע יַארמעלקע פֿון ַאזַא קָאליר; צי זי איז געמַאכט געווָארן פֿ ון ַא געלן סַא מעט, צי ַא זוי געווָא רן פֿ ון ַא לטקייט, דָא ס הָא ט געוווּסט נָא ר איר בַא לעבָא ס ַא ליין. ער פֿלעגט ַאוועקגיין דער לעצטער פֿון בית-מדרש – נישקשה, די פלוניתטע מיטן קוגל מעגן אונטערווַארטן. דערפַֿאר אין דער ווָאכן פֿלעגט ער זיַין דער ערשטער מתפלל אין גרויסן שטָאטישן בית-מדרש, וווּ ער פֿלעגט שטיין ביַי דער מערב-ווַאנט אין ווינקל ביַי דעם צעעפֿנטן ספרים-ַאלמער, ווָאס הָאט אים ווי איַינגעטוליעט מיט זיַינע טירלעך. דָא פֿלעגט ער ַאוועקגיין דער ערשטער פֿונעם מנין – די קינדער ווַארטן דָא רט אין חדר.

ָאבער אין שפעטערע יָארן, משמעות, נָאך איר מַאנס טויט, הָאט טרייטעלעכע די מלמדקע זיך פַֿארדינט אויפֿן דָאזיקן ביַינָאמען שוין אין איר אייגענעם זכות: זי איז ַאליין געווָארן ַא מלמדקע. איך ווייס נישט, צי הָאט זי טַאקע געפֿירט ַא חדר, ווי ַאן אמתער מלמד, ָאבער בלויז גיין איבער די היַיזער קנעלן מיט מיידלעך; זי זָאל קנעלן מיט ייִנגלעך, מַאנצבלען, שיקט זיך דָאך נישט – ַאן אישה איז ַאן אישה. איַי, פַֿאר ווָאס הָאט יַאנקל "שריַיבער", ַא מַאנצבל, יָא געמעגט לערנען מיט מיידלעך? דערויף איז ער דָאך ַא "שריַיבער", און מע הַאלט טַאקע נישט פֿון אים...

ווי טרייטעלעכע די מלמדקע קנעלט הָאב איך מיט מיַינע אייגענע אויגן געזען: זי פֿלעגט קומען צו אונדז אין קיך קנעלן מיט אונדזער דָארפֿיש דינסטמיידל, מַארגוליע. ַאריַינגעקומען, ַא קליין געשטַאלט אין ַא דיקער טונקעלער שַאל, מיט ַא דיקן סידור אונטערן ָארעם, פֿלעגט זי זיך גליַיך זעצן צום טיש מיט דער תלמידה, ווָא ס איז געווען ַא זוי גרויס ווי זי, אויפֿ מישן די פֿ ַא רפֿ עצטע, פֿ ַא רגעלט-פֿ ַא רשווַא רצטע בלעטער ביַי "מה טובו" מיט די גרויסע אותיות, ָאנשטעלן דָאס פֿישביינענע טיַיטל אויף דער ערשטער שורה, פֿון וועלכער זיי זענען וויַיט נישט פַֿארפָֿארן.

קיין גרויס נחת הָאבן זיי, די שטָאטישע מלמדקע מיט דער דָארפֿישער תלמידה מיטן פַֿארשטָאפטן קָאפ, זיך קעגנזיַיטיק נישט פַֿארשַאפֿט. די אותיות – ווי אותיות, נָאר ַאז סע פֿלעגט קומען צום טרַאף, הָאט דער תלמידה נישט געהָאלפֿן, נעבעך, דָאס קנייטשן דעם שמָאלן שטערן און דָאס פינטלען מיט די ברעמען – מער ווי ַא שטַאמלעניש פֿלעגט זיך פֿון אירע פַֿארטריקנטע ליפן נישט ַארויסבַאקומען. ווען איך פֿלעג זיך, ווי ַא טשעקַאווע קינד, צו דעם צוקוקן, פֿלעג איך איבערלעבן דָאס געפֿיל פֿון צער-בעלי-חיים, ַא שטומע צונג נעבעך. ס'ַא רחמנות געווען אויף זיי ביידע.

וויפֿל גרָאשן טרייטעלעכע די מלמדקע פֿלעגט בַאקומען פַֿאר די דָאזיקע קידוש-השם שיעורים, ווייס איך נישט. איך בין ָאבער זיכער, ַאז עולם-הבא הָאט זי זיך יָא פַֿארדינט. ַאזַא געדולד ווי זי הָאט געהַאט צו אונפֿעיִקע קינדער הָאב איך מער אין מיַין גַאנץ לעבן ניט געזעען.

328

ר"ל מאספניס

טרייטלכה המלמדת

כך קראו לה, מן הסתם, משום שהייתה פלוניתו של טרייטל המלמד – יהודי עני מאוד אך עשיר באדיקותו. הוא היה חסיד טריסקאי נלהב, שבשבת נהג להתפלל בבית־המדרש של הרבי. רק לעתים רחוקות זכה שיקראוהו לעלות לתורה, כי כאן התפללו יחסנים גדולים ממנו. צריך היה לחכות זמן רב עד שתגיע 'פרשת התוכחה'. אבל הוא בלט לעין בכיפת המשי המוזהבת שלו – הייתה זו הכיפה היחידה בבית־המדרש שצבעה היה זהב. האם עשויה הייתה משי צהוב או שהייתה כבר בלויה – את זאת ידע רק בעליה. הוא היה האחרון שעזב את בית־המדרש. לא נורא, אשתו והקוגל יכולים להמתין. לעומת זאת בימי חול הוא היה המתפלל הראשון בבית־המדרש העירוני הגדול, שם עמד בפינה ליד הקיר המערבי מול ארון הספרים הפתוח – ארון שכאילו חיבק אותו בדלתותיו הקטנות. בבית־מדרש זה הוא היה הראשון לעזוב את המניין הראשון. הילדים המתינו שם בחדר.

בשנים מאוחרות יותר, כלומר לאחר מות בעלה, הרוויחה טרייטלכה המלמדת כבר בזכות עצמה ולא רק בזכות שם בעלה. היא בעצמה הפכה למלמדת. אינני יודע אם אכן ניהלה חדר כמו שמלמד אמיתי מנהל או שרק הלכה לבתי הילדות והייתה כעין מלמדת. אין להניח שעשתה כזאת עם נערים, שהרי אחרי הכול, אישה היא אישה. תשאלו מדוע ליענק'ל 'הכתבן' הגבר מותר היה ללמד ילדות, והתשובה תהיה שהוא 'כתבן', וממילא אין מחשיבים אותו...

כיצד טרייטלכה המלמדת משמשת כמלמדת? את זאת ראיתי במו עיניי: היא הייתה באה לביתנו, נכנסת למטבח ומלמדת את מרגוליה, הנערה המשרתת הכפרייה שלנו. טרייטלכה הייתה נמוכת קומה. הייתה מתעטפת בצעיף שחור עבה, ומתחת לזרועה אחזה בסידור עבה. מיד עם כניסתה הביתה הייתה מתיישבת עם התלמידה, שגובהה היה כגובהה שלה, מדפדפת בדפי הסידור המוכתמים בשמן, שצבעם שחור־צהוב, ומגיעה למקום של 'מה טובו'. האותיות היו גדולות וטרייטלכה הצביעה על השורה הראשונה בעזרת מקל מעצם דג. אל מעבר לשורה הראשונה לא התקדמו הרבה.

נחת רבה לא הסבו זו לזו המלמדת של העיירה ותלמידתה הכפרית קשת ההבנה. את האותיות היא עוד הצליחה ללמד וגם זאת בקושי, אבל כשהגיעו להבנת המשמעויות לא עזר לתלמידה המסכנה דבר. היא קימטה את מצחה הצר, כיווצה את גבותיה ומעבר למלמול לא יצא דבר משפתיה המיובשות. כשהייתי מתבונן בהן בעיניו של ילד שובב, הייתי מרגיש מעין צער בעלי־חיים. לשונה של התלמידה המסכנה הייתה אילמת. רחמנות הייתה על שתיהן. אינני יודע כמה גרושים הרוויחה טרייטלכה המלמדת תמורת שיעורי קידוש־השם הללו, אבל אני בטוח שאת חלקה בעולם הבא הרוויחה גם הרוויחה. מעולם לא ראיתי סבלנות כשלה עם ילדים שכה התקשו בלימודיהם.

329

זלמן פורן

ר' נחמיה בר

ספטמבר 1939. מלחמת־הדמים הגדולה פרצה. המונים, המונים זרמו פליטים מזרחה וגם עד קובל הגיעו. כל צבעי הקשת של יהדות פולין 'מקשטים' את חוצות העיר.

הראשון שהבחין בזוועה זו של בני־אדם עקורים ורדופים כחיות־השדה היה רב נחמיה בר, השם ייקום דמו, בנו של ר' פריים שוחט.

הוא מניח את עסקיו הצדה, מה לו אישה ומה לו ילדים. בהתלהבות גדולה ניגש הוא לארגן מפעלי־סיוע להמוני הפליטים. הוא מחרים את בניין ה'תלמוד־תורה', מתקין בו בית־תמחוי, אוגר חומרי מזון מן הגורן ומן היקב – מבעלי־היכולת, מהעירייה וגם מהתושבים הנוצרים.

היהודים המכובדים שלנו עם המרא דאתרא, ר' נחום משה'לה, בראשם מרעישים עולמות: "הייתכן? הנשמע כדבר הזה? מטבח לא כשר! מאכילים את בני־ישראל נבלות וטריפות, רחמנא ליצלן!"

רב נחמיה לא נבהל מדברי כיבושין אלה והשיב בשלווה: "אדרבה, התכבדו נא והתקינו אתם מטבח כשר ואז אנעל את מטבח־הטריפה שלי. אולם, כל זמן שאין מטבח אחר – לא אסגור את שלי. כשהמדובר הוא בפיקוח־נפש, בטוחני שהיושב בשמים יסלח לי".

ביתו של ר' נחמיה לובש צורה של תחנת־רכבת. יומם ולילה מתרוצצים בו פליטים שונים: סתם יהודים, רבנים, סופרים, עסקני ציבור מפולין רבתי ואפילו נזירות. כולם, כולם מבקשים מחסה בבית ר' נחמיה, בתקווה להחיות את נפשם.

ר' נחמיה מחרים בתים בכוח ומושיב בהם פליטים. הוא מפתיע את שכנתו גיט'ל פרוסמן, אלמנה עם שלושה יתומים, המתגוררת בחדר צר, ד' על ד', ול'ארמון' זה הוא רותם שמונה פליטים. המסכנה מקבלת הכול באהבה ושפתיה ממלמלות חרש:

"יודע ר' נחמיה את אשר הוא עושה". ר' משה שיפר, פועל המתגורר ב'קובל וטורוי'. בחצות הלילה דופקים בדלת חדרו.

"מי זה הדופק?" "ר' נחמיה! הוא בא לדרוש בשלום פליט חולה, שכפי שנמסר לו הוא רתוק למיטתו ימים מספר ללא אוכל וללא תרופות".

ר' נחמיה נושא בצקלונו כיכר לחם ובקבוק סמי־מרפא. מוכרח הוא לגלות את מקום הימצאו של הפליט החולה ולהגיש לו מזור ומרפא, אם כי השעה מאוחרת, הזמנים אינם כתיקונם ובחוצות־העיר אורבות סכנות חמורות.

הצבא האדום כבש את קובל. ר' נחמיה מקדם את פני הסובייטים בקול תרועה. עתה תבוא הישועה לכל האומללים ולכל הסובלים והנעוּנים. אולם עד מהרה באה האכזבה. ושוב רובץ העול של העזרה הסוציאלית על שכמו של ר' נחמיה ושוב עליו להגיש עזרה לאומללים ולרעבים, עד שהרוצחים הגרמנים קיפחו את חייו.

ידוע לי ממקורות מהימנים, שר' נחמיה הלך לבור־המוות קוממיות בקומה זקופה, בגאווה יהודית־ לאומית.

330

משפחת טבקהנדלר מימין:

עומדים: ישראל (נהרג בעת שירותו בצבא האדום), אריה (לעתיד טבקאי), רחל (לעתיד מנדלסון) וזלטה (לעתיד נייגל; נרצחה בשואה).

יושבים: האב יששכר (נרצח בשואה), שרה (לעתיד וייץ) והאם סימה (נרצחה בשואה).

התמונה צולמה לפני עלייתה של שרה לפלשתינה־א"י. משפחת סמט

331

מימין עומדים: אהרון-אר׳קה גרינשטיין,

זלטה טבקהנדלר-נייגל (נרצחה בשואה) ומאיר גלוז (נרצח בשואה).

יושבים: שלמה נייגל (נרצח בשואה), דוד שפס, שרה שטרן (נרצחה

בשואה) ויחיאל ויינר (נרצח בשואה).

מימין למעלה: קלמן ארליך (נרצח בשואה), משה-מוניק בלומנקרנץ (נרצח בשואה), תמרה פלאש-ביטנסקי, דב הררי, רחל טבקהנדלר-מנדלסון ואהרון-אר׳קה גרינשטיין.

באמצע: פייגה פרישברג (נרצחה בשואה) ואסתר בר (נרצחה בשואה). למטה: חיים נייגל (נרצח בשואה) וחנה בסה הוניקמן (נרצחה בשואה)

332

למעלה מימין: מרדכי-מוטי חייט (נרצח בשואה), ישראל טבקנהדלר (נהרג בעת שירותו

בצבא האדום) וחיים נייגל (נרצח בשואה). למטה: קלמן ארליך (נרצח בשואה)

עומדות, מימין: תמר, בתם של אברהם וחיה

שרה (לבית פלאש) גאייר (היא והוריה נרצחו בשואה) ותמרה פלאש-ביטנסקי.

יושבת: בתם של דבורה-דבוסיה (לבית צוריף) ויעקב מוסלין הצלם, שצילם את התמונה (היא

ואמה נרצחו בשואה).

333

ר. אבישלמה

ברעקלעך פֿון מיַין טריסקער טיש

שיע "מעג"

ַא זוי הָא ט מען אים גערופֿ ן, שיע דעם בַא לעגָא לע – שיע "מעג". פֿ ון ווַא נען הָא ט זיך גענומען דָא ס דָא זיקע צונעמעניש?

ווי בַא וווּסט, פֿ לעגן שטַא רק פֿ רומע ייִדן נישט פֿ ָא רן אויף איין פֿ ור מיט ַא ן אשה. מַא כט זיך, ַא ז דער דין פָֿארט קיין קָאוולע טַאקע מיט שיע בַאלעגָאלע. לעבן שיען אויף די קָאזלעס זיצט עפעס ַא מָאדנער מַאנספַארשוין, צי ַא ייִד, צי ַא גוי, להבדיל – וועמען גייט עס דָארטן ָאן. קומענדיק פֿון דער נסיעה צוריק קיין טריסק, ווערט דער דין געווָאר – איין קלייניקייט: דער פארשוין, ווָאס איז געזעסן לעבן שיען אויף די קָאזלעס, איז געווען נישט מער און נישט ווייניקער – הערט און שטוינט! – ווי שיע בַאלעגָאלעס מַאמע. ער הָא ט זי פֿ ַא רשטעלט פֿ ַא ר ַא מַא נספַא רשוין, כדי דער דין זָא ל איר נישט הייסן ַא רָא פגיין פֿ ון דער פֿ ור... ַאזַא מעשה! ראשית, הָאט זי דָאך עובר געווען אויף ַא לאו פֿון דער תורה: "לא יהיה כלי-גבר על אשה" – אויף ַא פֿרוי זָאל נישט זיַין ַא בגד פֿון ַא מַאנספַארשוין, און שנית הָאט ער אים, דעם מרא-דאתרא, גורם געווען צו פָֿארן אויף איין פֿור מיט ַאן אשה... הָאט דער דין געשיקט משה שמש אין בית-מדרש אויסרופֿן ַא ן איסור צו פֿ ָא רן מיט שיע בַא לעגָא לע. ַא ן איסור איז – ַא ן איסור, מע פֿ ָא רט ניט מיט שיע בַא לעגָא לע. שלעכט! ביטער! ַאז די פֿערד שטייען אין שטַאל, וווּ וועט ער נעמען ברויט פַֿאר די קינדער? אין דריַי טעג ַארום לויפֿט שיע בַאלעגָאלע צום דין, שלָאגט זיך אין הַארצן ַאריַין: – חטאתי, דין! און ער בעט זיך מיט תחנונים: – מער וועל איך, דיר ַאזעלכס נישט טָאן, ַאנישט זָאל איך קיין ביַיטש אין הַאנט נישט קָאנען הַאלטן, די הַאנט זָאל מיר ָאפדַארן!... און ווָאס זענען שולדיק די ווערעם מיַינע?... טוט דער דין ַא זָאג צום שמש: – משה, טו ַא לויף ַארויס איבער דער שטָאט און זיַי מודיע אין מיַין נָאמען, ַאז מע מעג שוין פָֿארן מיט שיען.

טוט זיך משה שמש ַא לָאז ַארויס איבערן שטעטל, דָאס פנים ערנסט-צעקָאכט, די פָאלעס צעפֿלויגן, לויפֿט פֿון טיר צו טיר און שריַיט ַאריַין ַא פַֿארסָאפעטער אין יעדער שטוב:

– דער דין הָאט בַאפֿוילן – שיע מעג!... – דער דין הָאט בַאפֿוילן – שיע מעג!...

און ַאזוי איז שוין פַֿארבליבן זיַין צונעמעניש אויף דורות – שיע "מעג". אויך זיַינע קינדער הָאט מען גערופֿן – שיע "מעג".

מכה איז נישט פַֿא ר אים

צווישן די טריסקער רביס, "קינדער" און "אייניקלעך", הָאט זיך אויך געפֿונען איינער ַא ייִד, ווָאס מ'הָאט אים גערופֿן "צענטל-רבי". אפשר הָאט עס געמיינט צו זָאגן – ַא צענטער דור פֿון ַא געוויסן רבין. און ווידער, אויב ס'קָאן אויף ייִדיש זיַין ַא שטיקל רבי, פַֿאר ווָאס זָאל נישט קָאנען זיַין אויך ַא צענטל רבי? אמאי איז אין טריסק געווען ַא ייִד, ווָאס מ'הָאט אים גערופֿן "פֿערטל גָאט".

איז "צענטל רבי" איין מָאל קרַאנק געווָארן און זיך צו לַאנג פַֿארליגן אין בעט. זענען זיַינע פֿריַינד, זייער חשובע, יחוסדיקע ייִדן, געקומען אים מבקר חולה זיַין.

334

ר' אבישלמה

פירורים מן השולחן הטריסקאי שלי

שייע 'מותר'.

כך כינוהו, את שייע העגלון – שייע 'מותר'. מניין דבק בו כינוי זה? כידוע, אנשים אדוקים מאוד לא נהגו לנסוע בכרכרה אחת עם אישה. באחת ההזדמנויות שנסע הדיין לקובל עם שייע העגלון ישב לו ליד המושב של שייע בן־אדם שחזותו נראתה מודרנית. אם היה הוא יהודי או להבדיל גוי, למי אכפת היה? כשחזר מהנסיעה לטריסק, נודע לדיין דבר פעוט: האדם שישב על המושב ליד שייע היה לא פחות ולא יותר מ – הקשיבו והשתוממו! – אמו של שייע העגלון. הוא חיפש אותה לגבר, כדי שהדיין לא יורה לה לרדת מהעגלה... מעשייה שכזו! ראשית, היא עברה על לאו שבתורה: "לא יהיה כלי גבר על אישה", ושנית – גרמה התרמית לדיין שייסע עם אישה באותה העגלה... בעקבות זאת הורה הדיין על משה השמש להוציא קול קורא בבית־המדרש האוסר לנסוע עם שייע העגלון. ואיסור הלוא הוא איסור – אין לנסוע עם שייע העגלון! רע ומר! הסוסים עומדים באורווה, ומניין ייקח לחם לילדים? חלפו שלושה ימים ושייע רץ לדיין, הכה על לוח לבו:

"חטאתי, דיין!", התחנן, "יותר לא אעשה כזאת, ואם אעשה, שלא אוחז בידי לעולם בשוט, שתיבש ידי! ומה פשעו גוזליי?"

אז אמר הדיין לשמש: "משה, רוץ ברחבי העיר והודע בשמי שמותר כבר לנסוע עם שייע".

יצא משה השמש העירה. פניו לוהטים, וכך כשכנפי בגדו מתפרעים ברוח, רץ מדלת לדלת מתנשף וצועק אל תוך הבתים:

"הדיין הורה – שייע מותר!"... "הדיין הורה – שייע מותר!"...

וכך כבר נשאר כינויו לדורות – שייע 'מותר'. וגם לילדיו קראו – שייע 'מותר'.

מכה – זה לא בשבילו

בין ה'ילדים' וה'נכדים' של הרבנים מטריסק, היה גם יהודי אחד שכינוהו 'עשירית רבי'. אולי התכוונו לומר – הדור העשירי של רבי מסוים. ועוד דבר: אם ביידיש ייתכן 'חתיכת רבי', מדוע לא ייתכן 'עשירית רבי', מה עוד שבטריסק היה יהודי שכינוהו 'רבע אלוהים'.

פעם אחת חלה 'עשירית רבי' והיה מרותק זמן רב למיטתו. חבריו, שהיו אנשים חשובים מאוד ויהודים מיוחסים, הגיעו אליו לביקור חולים.

"רב אריה לייב", שאלו אחד מהם, "מה לך?" חשב לרגע, התפתל וענה:

"איי... דבר פעוט... לא כדאי אפילו לדבר על כך – מכה בירך ימין, לא עליכם... לא יותר. אינכם יודעים? מכה – זה לא בשבילי... אוי!"...

335

– רב אריה לייב, – פֿרעגט אים איינער – איז ווָאס זשע איז איַיך? טרַאכט ער ַא רגע, קווענקלט זיך און ענטפֿערט:

– עט... ַא קלייניקייט דָארט... נישט כדאי אפילו צו רעדן וועגן דעם – ַא מכה אויפֿן גרָאבן פֿלייש פֿון רעכטן פֿוס, לא עליכם... נישט מער... איך ווייס נישט? ַא מכה איז נישט פַֿאר מיר... אוי!...

מיט איין פֿוס אויף יענער וועלט

די ערשטע וועלט-מלחמה הָאט גורם געווען צו גרויס הפקרות אין שטעטל. הָאט מען זיך שוין מיטן ווָארט אין גַאנצן נישט גערעכנט.

איינער ַא דערשלָאגענער, עלטערער פֿרומער ייִדענע, חנה ענציע הָאט זי געהייסן, איז ַאן אומגליק געשען. ַא רויפֿ שטעלנדיק זיך אויף ַא שטול עפעס צו דערלַא נגען, איז זי ַא רָא פגעפֿ ַא לן און צעברָא כן ַא פֿ וס. מ'הָא ט אים איר געמוזט ַארָאפנעמען. ָאבער ָאנשטָאט איר צו בַאדויערן, איז איבערן שטעטל ַארומגעגַאנגען ַא וויץ, ווָאס איינער ַא לץ הָאט ַארויסגעווָארפֿן:

– חנה ענציע איז שוין מיט איין פֿוס אויף יענער וועלט... און דער עולם הָאט געלַאכט אויפֿן פֿרעמדן ברָאך.

איך הָא ב געהַא ט אין אים ַא מצווה

ס'איז געווען פַֿאר דער ציַיט פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה. די דיַיטשישע קָאמענדַאטור הָאבן גענומען די ייִדן צו צווַאנגַארבעט. די דיַיטשן זענען נָאך דעמלט ַאנדערע דיַיטשן געווען. דעם דינס בני-בית, למשל, הָאבן זיי בַאפֿריַיט פֿון ַארבעט. הָאט דעם דינס ברודער, דער גרויסער למדן און וווילקענער אויך אין וועלטלעכע זַאכן, נחמן בער, עה"ש, און דעם דינס זין, מיַינע חברים, געווָאלט אויך מיך בַאפֿריַיען פֿון דער ַארבעט. דערצו איז נייטיק געווען איך זָאל בַאקומען ַא היתר-הוראה, און ווי ַא רב, כָאטש ָאן ַא פָאסטן, וועט מיר די דיַיטשישע קָאמענדַאטור בַאפֿריַיען. הָאבן זיי וועגן דעם געשריבן ַא בריוול צום מַאציעווער רב, דעם "משמרת שלום", און ווי ַא רב ַא מקיל, הָאט ער ַאזַא היתר-הוראה פַֿאר מיר צוגעשיקט. דער זייער פֿרומער דין, דער מתמיד, הָאט זיך גענוג געקוויינקלט און אויך סוף-כל-סוף, בַאטרַאכנדיק עס ווי ַא מין פדיון-שבויים, דעם היתר-הוראה אונטערגעשריבן. זיַין וווילקענעוודיקער ברודער הָאט אים איבערגעזעצט אויף דיַיטש, ָאנגעשריבן ַא ביטע צו דער קָאמענדַאטור, איך הָאב אויף איר געלייגט מיַין חתימה און מ'הָאט עס ָאפגעשיקט אין דער קָאמענדַאטור. איך בין בַאפֿריַיט געווָארן.

אין ַא ציַיט ַארום, ווען אין שטעטל הָאט מען שוין געווּסט, ַאז איך בין ַארויס לתרבות-רעה, הָאב איך איין מָאל, נישטערנדיק צווישן מיַינע פַאפירן, ָאנגעטרָאפֿן אויפֿן היתר-הוראה, וועלכן איך הָאב דעמלט צוריק בַאקומען, פַֿארשטענדלעך, פֿון דער דיַיטשישער קָאמענדַאטור. איך הָאב ַא טרַאכט געטָאן: דער דין טרַאכט אוודאי נישט איין מָאל איבער: "ווער ווייסט?... ַאזַא-ָא שנה-ופירשניק קָאן נָאך ַא מָאל אויסנוצן דעם פַֿאלשן היתר-הוראה..." צו ווָאס זָאל ער אין זיַין תמימותדיקער צדקות ליַידן אומזיסט? הָאב איך גענומען, ַאריַינגעטרָאגן אים דעם היתר-הוראה און דערלַאנגט שטַאמלענדיק: – איר זָאלט נישט דַארפֿן איבערקלערן...

ער הָאט אים גענומען אין הַאנט און ַא קוק געטָאן. איבער זיַין פנים איז ַאריבער ַא ליכטיקער שימער און ער הָאט ַא זָאג געטָאן, נישט קוקנדיק מיר אין פנים ("אסור להסתכל בפני רשע"):

– שיין, ווויל, פֿיַין ... איך הָאב דערפֿילט, ַאז איך הָאב געהַאט אין אים ַא מצווה.

336

רגל אחת בעולם הבא

מלחמת העולם הראשונה גררה בעקבותיה הפקרות גדולה בעיירה. למילה כבר לא היה ערך. אסון אירע ליהודייה זקנה אחת למודת סבל, חנה אנציה היה שמה. כשעמדה על כיסא כדי לקחת כלי להגשה, היא נפלה ושברה את רגלה. נאלצו לכרות את הרגל. במקום לרחם עליה, הסתובבה בעיירה בדיחה שלץ אחד המציא:

"חנה אנציה נמצאת כבר עם רגל אחת בעולם הבא"... והאנשים צחקו על שברונו של הזולת.

הייתה לי מצווה

היה זה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הפיקוד הגרמני לקח את היהודים לעבודות כפייה. היו אלה גרמנים מסוג אחר. את בני־ביתו של הדיין למשל הם שחררו מהעבודה. בניו של הדיין, שהיו חבריי, ואחיו, הלמדן הגדול, שהתמצא גם בנושאים חילוניים, נחמן בר, עליו השלום, רצו לשחרר גם אותי מהעבודה. לשם כך הייתי צריך לקבל היתר הוראה. כך, גם ללא משרה, הייתי יכול להשתחרר מעבודת הכפייה על־ ידי הפיקוד הגרמני עצמו, בדיוק כמו הרב. ובכן הם כתבו מכתב בעניין זה לרב של מצ'יוב, ה'משמרת שלום', וכיאה לרב מֵקל, הוא שלח לי סוג כזה של היתר הוראה. הדיין האדוק כל־כך, המתמיד, התפתל ארוכות, אך גם הוא חתם לבסוף על היתר ההוראה והתייחס לחתימה כאל פדיון־שבויים. אחיו המשכיל תרגם את המסמך לגרמנית וכתב בקשה לפיקוד, אני הוספתי את חתימתי, והמכתב נשלח. כך שוחררתי. כעבור זמן־מה, כשבעיירה כבר נודע שיצאתי לתרבות רעה, מצאתי בין ניירותיי את היתר ההוראה שהפיקוד הגרמני שלח לי בחזרה. חשבתי בלבי: הדיין חושב בוודאי לא אחת: "מי יודע?... כזה מן אחד עוד עלול לנצל את היתר ההוראה המזויף"... מדוע עליו לסבול לשווא בגלל צדקנותו התמימה? שאלתי את עצמי. לקחתי את היתר ההוראה, מסרתי אותו לדיין ומלמלתי:

"שלא תצטרך לשבור את הראש"... הוא לקח את היתר ההוראה בידו והתבונן בו. פניו זהרו. הוא לא הסתכל עליי ("אסור להסתכל בפני רשע"):

"יפה, טוב, יפה"... הרגשתי שעשיתי מצווה.

ממה הייתה לדיין עוגמת נפש

הוא כבר ידע אז היטב, רב יהושע גלזר הדיין ז"ל, שממני "בן־אדם כבר לא יֵצא", ובוודאי גם היה מרוצה שבניו שלו עזבו את טריסק וכי אין הם כבר בחברותא שלי. אבל אני נהגתי מעת לעת לסור לביתו כדי להחליף כמה מילים עם בני־ביתו. מעולם לא הסתכל עליי, כאילו לא הבחין בקיומי. אלא שפעם אחת ישבתי ליד השולחן בדיוק כשהתכוננו בבית לארוחת־הערב. משום מה לא קמתי ועזבתי. נשארתי במקומי והתבוננתי בספר כלשהו. הדיין אכל והיה שקוע בהרהורים. את פניו האירה עששית הנפט ומדי פעם פלט אנחה. עלה בדעתי שכנראה בגללי הוא אינו מזכיר את ילדיו, שגם מהם לא יצא מה שציפה וקיווה. ואולי נאנח על מה שיצא ממני? ...

עמדתי כבר ללכת, והנה פתאום בחשכת החדר החל לדבר עמי. הוא המשיך לא להסתכל עליי והתרכז בעששית:

"אוי! אוי! ... הלכנו היום, אני וזליג סאס, להתרים למען הכנסת כלה... מצווה גדולה... העולם שלאחר

337

פֿון ווָא ס דער דין הָא ט עגמת-נפש

ער הָאט שוין דעמלט גוט געווּסט, דער דין, רב יהושע גלאזער, ז"ל, ַאז פֿון מיר "וועט שוין קיין ליַיט נישט זיַין", און איז זיכער געווען צופֿרידן, ווָאס זיַינע זין זענען שוין נישט אין טריסק און הָאבן מיר נישט אין זייער חברותא. איך ָאבער פֿלעג פֿון דעסטוועגן פֿון ציַיט צו ציַיט ַאריַינקומען צו אים אין שטוב צו פַֿארביַיטן עטלעכע ווערטער מיט די שטוביקע. ער הָאט זיך אויף מיר קיין מָאל נישט אומגעקוקט. ווי ער ווָאלט מיך נישט בַאמערקט. נָאר איין מָאל בין איך גרָאד געזעסן ביַים טיש, ווען מ'הָאט געגרייט פַֿאר אים דעם נַאכטמָאל. ס'איז מיר עפעס נישט הענטיק געווען זיך אויפֿצוהייבן און ַאוועקגיין. כ'בין געבליבן זיצן, ַאריַינקוקנדיק אין עפעס ַא ספר. דער דין הָאט געגעסן ַא פַֿארטרַאכטער אין דער שיַין פֿון דעם נַא פֿ טלָא מפ, ווָא ס הָא ט גענָא גט דעם נַא פֿ ט און פֿ ון מָא ל צו מָא ל ווי ַא זיפֿ ץ געטָא ן. אויך דער דין הָא ט פֿון מָאל צו מָאל ָאפגעזיפֿצט. ס'איז מיר איַינגעפַֿאלן, ַאז צוליב מיר דערמָאנט ער זיך אין זיַינע קינדער, ווָא ס אויך פֿ ון זיי איז נישט געווָא רן דָא ס, ווָא ס ער הָא ט דערווַא רט און געהָא פֿ ט. און אפשר זיפֿ צט ער גָא ר דערויף ווָאס פֿון מיר איז געווָארן?...

כ'הָאב שוין געהַאלטן ביַי אויפֿהייבן זיך צום ַאוועקגיין, ווי מיט ַא מָאל הָאט ער ָאנגעהויבן רעדן צו מיר, כָאטש געקוקט הָאט ער ַאריבער דעם לָאמפ אין דער טונקלקייט פֿון צימער:

– אוי-אוי!... מיר זענען היַינט געגַאנגען, איך מיט זעליג סאס, קליַיבן אויף הכנסת-כלה... ַא גרויסע מצווה... נָאר דער נָאכמלחמהדיקער עולם איז נישט להוט צו טָאן קיין מצוות... אוי-אוי!... ווי גָאר אומגעריכט קומט אונדז ַאנטקעגן משה זכריהס, פֿון קָאוולע... מע ווייסט טַאקע ווָאס ער איז... ווי ַאלע היַינטיקע בחורים... פֿון דעסטוועגן דַארף מען יעדן ייִדן פרוּוון מזכה זיַין מיט ַא מצווה... אוי-אוי!... גייט מען צון אים אויך צו מיט דער רויטער פַֿאטשיילע... טוט ער גליַיך ביַים ערשטן ווָארט ברייט ַא נעם ַארויס דעם ביַיטל און גיט ַא שיינע נדבה... ַא שיינע... אוי-אוי!... פֿרייט זיך דָאך דָאס הַארץ פַֿאר ַא ייִדן... אוודאי, אוודאי... נָאר איצטער זיץ איך מיר און בין מהרהר מיט קנאה: ער איז... ווָאס ער איז... ָאבער אין יענער רגע איז ער געווען ַא "יש קונה עולמו בשעה אחת"... ער איז שוין זיכער מיט עולם-הבא... ער... און איך... ווָאס זיץ כל ימי על התורה ועל העבודה... לערן און דַאוון... בין ַא מָאל אויך מחדש ַא דבר-תורה... אוי-אוי!... איך בין נישט זיכער מיט עולם-הבא...

ַא ביסן איז אים שטעקן געבליבן אין הַאלדז, ער הָאט אויף מיר ָאפגעכַאפט ַא בליק געטָאן, ווי ער ווָאלט ַא פֿרעג געטָאן: "אפשר ביסטו אויך יש קונה עולמו בשעה אחת?" – איך הָאב עגמת-נפש...

"דו לַא כסט, און מיר שטעכט..."

דָאס גַאנצע שטעטל – פֿון רבינס הויף ביז דער בָאדגַאס, להבדיל – הָאט אויפֿגעכַאפט: – וווּ איז ַאזעלכס געהערט געווָארן?

– ַאזַא מעשה! ַאזַא מעשה! – איז דָאך שוין טַאקע עק וועלט!

– פַֿארווָאס שוויַיגן די גָאטספָֿארכטיקע ייִדן?! ווָאס ַאזוינס איז געשען טַאקע? פֿריער הָאט איינער דעם צווייטן ַאריַינגעשושקעט אין אויער ַאריַין: – הערסט, ווָאס מע שמועסט? רחמנא-לצלן! שמעוניע פנחסל קאפעצעס גָאלט זיך די מָארדע! – ווָאס איר רעדט! זָאל זיך אים דָאס מויל אויף די געגָאליעטער מָארדע קַאפויער שטעלן! – מילא, ווען ס'זָא ל פֿ ַא רשַא טן נָא ר אים ַא ליין – זָא ל ער זיַין ַא ָא פלייזער פֿ ַא רן גַא נצן שטעטל... – פַֿאר די מַאנצבל, ווָאס טרָאגן בערד און פַֿאר יענע, ווָאס די בערד זענען זיי נָאך אין וועג... – און אויך פַֿאר אונדז וויַיבער, – כַאפט אונטער ַא ייִדענע – ווָאס ווייסן גָאר אין גַאנצן נישט פֿון קיין

338

המלחמה אינו להוט לעשות מצוות... אוי, אוי!... והנה באופן בלתי צפוי הגיע לעברנו משה, בנו של זכריה מקובל... אמנם ידוע מה הוא... כמו כל הבחורים בימינו... לכן חובה לנסות ולַזכּות כל יהודי במצווה... אוי, אוי!... ובכן ניגשנו אליו והושטנו לו את המטפחת האדומה... בקושי אמרנו מילה והנה הוציא את הארנק ונתן נדבה יפה... יפה... אוי, אוי!... זה הלוא משמח לבו של יהודי... בוודאי, בוודאי... אלא שעכשיו אני יושב ומהרהר בקנאה: הוא... מה הוא... אבל באותו הרגע הוא היה בגדר 'יש קונה עולמו בשעה אחת'... הוא כבר יכול להיות בטוח בחלקו בעולם הבא... הוא... ואני... היושב כל ימיי על התורה ועל העבודה... לומד ומתפלל... לפעמים גם מחדש דבר־תורה... אוי, אוי!... אני איני בטוח בחלקי בעולם הבא..."

האוכל נתקע בגרונו, הוא הגניב מבט לעברי כאילו שאל: "אולי גם אתה הוא הקונה עולמו בשעה אחת?" ואמר:

"לי יש עוגמת נפש"...

"אתה צוחק, ואותי זה דוקר"

העיירה כולה – מחצר הרבי ועד להבדיל הרחוב של בית־המרחץ – הייתה כמרקחה: "איפה נשמע כדבר הזה?"

"סיפור שכזה! סיפור שכזה!" "ממש סוף העולם!"

"מדוע זה שותקים היהודים יראי השם?!" ובכן, מהו הדבר המסעיר שאירע? בעבר, נהגו יהודים ללחוש זה באוזניו של זה:

"השומע אתה מה שמדברים? רחמנא ליצלן! שמעון, בנו של פנחס'ל קפצה מגלח את סנטרו!" "מה אתה אומר?! הלוואי שפיו יתהפך ויחליק לו על גבי סנטרו המגולח!"

"מילא, לוּ היה הדבר מזיק רק לו – שיהיה הוא כפרת כל העיירה..." "כפרתם של הגברים בעלי הזקן ושל אלה שטרם צימחו זקן..."

"וגם כפרתנו אנו הנשים", אומרת אחת הנשים, "שבכלל אין לנו מה לומר בנושא זקנים... וכפרתם של ילדינו"...

מאוחר יותר כבר דיברו על כך בשוק בקול רם. "אבל מדוע זה ממלא גם יהודי אדוק ולמדן שכזה את פיו ב... יי"ש, ושותק הוא?..."

פעם שאלו בבית־המדרש את היהודי האדוק והלמדן עצמו, איך זה שהוא ממלא פיו מים ושותק. על כך ענה:

"אילו דברים כבר אפשר לומר? אני למשל, איני מאמין בכל המעשייה... זה כמו לומר שילד יהודי יעז להסיר מפניו צלם אלוקים, אלא שפשוט ריבון העולמים טרם הטביע את חותמו על הפנים... את חתימת הזקן... זהו בכלל חטא להוציא שם רע על נפש מישראל..."

ומכיוון שהמהומה לא חדלה, גמלה החלטה בלבו: עליו למשש בעצמו... ופעם אחת בשבת לפני התפילה בבית־המדרש, כשישב בקצה השולחן, שעשוי היה מעץ אלון, ורכן מעל הספר 'מהר"ם שיף', ראה את בעל־הדבר. קְראֹו אליו גם בפה וגם באצבע:

"שמעוניו, גש נא הלום" שמעוניו ניגש ברגליים מתנודדות. צבע ורוד כיסה את פניו הנשיים. עיניו התבהרו, הוא נעמד לפניו מעט מבולבל:

339

בָארד צו זָאגן... און פַֿאר די קינדער אונדזערע... דערנָאך הָאט מען שוין גערעדט דערפֿון אין רעדלעך אויפֿן מַארק בקול-רם.

– ָא בער פֿ ַא ר ווָא ס הָא ט ַא זַא פֿ רומער ייִד און ַא למדן, ָא נגענומען ַא פֿ ול מויל... ברָא נפֿ ן און שוויַיגט?... ַאז מע הָאט עס אין בית-מדרש געפֿרעגט אים ַאליין, הָאט ער זיך ָאנגערופֿן:

– מַאלע ווָאס מע זָאגט. איך, למשל, גלייב נישט אין דער גַאנצער מעשה... שיקט זיך צו זָאגן, ַאז ַא ייִדיש ייִנגל זָאל זיך דערוועגן ַארָאפגָאליען דעם צלם-אלוקים פֿון זיַין פנים, פשוט – דער אייבערשטער הָאט אים נָאך נישט געלייגט די חתימה אויפֿן פנים... די חתימת-זקן... ס'איז גָאר ַא זינד מוציא שם-רע צו זיַין אויף ַא נפש-מישראל...

ַאזוי ווי דער גערודער הָאט ָאנגעהַאלטן, זיך נישט איַינגעשטילט, הָאט ער ָאנגענומען ביַי זיך אין הַארצן ַא החלטה: ער מוז עס ַאליין ָאנטַאפן...

און איין מָאל, שבת פַֿארן דַאווענען אין בית-מדרש, זיצנדיק ַאזוי ביַים ברעג דעמבענעם טיש איבער ַאן ָאפֿענעם מהר"ם שיף, און דערזען דעם בעל-דבר, הָאט ער אים ַא רוף געטָאן מיטן מויל און מיט ַא וויַיזפֿ ינגער:

– שמעוניע, קום נָאר ַאהער. שמעוניע איז, קווענקלענדיק מיט די פֿיס, צוגעגַאנגען, ַא רָאזלעכע פַֿארב הָאט געשפילט אויף זיַין יונג, מיידלש פנים, די אויגן זענען ווי העלער געווָארן, און ער איז געבליבן שטיין פַֿאר אים ַא ביסעלע צעמישט: ווָאס? ער וויל אים פַֿארהערן עפעס?...

– איך הער, שמעוניע, ביסט ַא ווויל ייִנגל... – טוט אים רב משה טויבע חנהס ַא גלעט איבער דער בַאק ַארָאפ און ַארויף און... דערשפירט "די שטשעטינעס"...

אין שמעוניעס אויגן גייט אויף ַא טרָאציקער גלַאנץ, און דָאס פנים צעשיַינט זיך אים מיט ַא רויטן צעשטרַא לטן שמייכל.

דעמלט ווערט רב משה טויבע חנהס פנים איבערגעצויגן מיט ַא ווָאכעדיקן ווָאלקן, ער טוט אומעטיק ַא שָאקל מיטן קָאפ:

– יָא, יָא, שמעוניע... דו לַאכסט, און מיך שטעכט...

פתי יאמין לכל דבר

מָאטעלע משה טויבע חנהס, ַא קיַילעכיקער יתום, הָאט זיך דערצויגן ביַים זיידן, ווָאס אויף זיַין נָאמען הָאט מען אים גערופֿן. זיי זענען זיך ביידע ווערט געווען איינער דעם ַאנדערן: דער זיידע דער גרויסער למדן און דָאס אייניקל, ווָאס ווַאקסט ַאן עילוי. דעם זיידן דעם מלמד איז אוודאי שווער געווען אויסצוהַאלטן אים, און ווען ער איז אונטערגעווַאקסן, הָאט ער אים געשיקט קיין זווהיל אין דער ישיבה. מיט ַאזַא איַיזערנעם קָאפ, ווי מָאטעלע פַֿארמָאגט, איז פַֿאר אים אויך גליַיכער צו לערנען אין דער פֿרעמדער ישיבה, איידער אין היימישן טריסקער בית-מדרש. נישקשה, ס'וועט פֿון אים אויסווַאקסן...

נָאר ווען ער איז איין מָאל געקומען אויף די ימים-טובים ַאהיים צום זיידן, הָאט מען גליַיך געזען: דער ברָאך איז פַֿארטיק! ַאז מע קומט צון ַאזַא זיידן מיט ַא פַאפירענעם ַארָאפגעלייגטן קָאלנער און מיט ַא שניפס, קָאן מען שוין פַֿארשטיין, ווי מע הַאלט מיט אים אויף דער וועלט. ער הָאט פֿון דָארט געברענגט דעם קָאלנער מיטן שניפסל און דָארט איבערגעלָאזט די אמונה...

די אמונה אין ווָאס? צי נָאר אין די רביס און די דיבוקים, ווָאס זיי טריַיבן ַארויס און, להבדיל, אין די שדים, רוחות און לצים, ווָאס ער לַאכט עס אויס בפרהסיה, ָאדער ער איז טַאקע שוין, חלילה, ַא כופר- בעיקר? – דָאס הָאט קיינער נישט געווּסט, נָאר מע קָאן זיך שוין ָאנשטויסן, אויב מ'איז נָאר נישט קיין

340

"מה?... האם ברצונו לשאול אותו דבר־מה?"... "שומע אני, שמעוניו, שאתה ילד טוב..." ליטף רב משה, בנה של טויבה חנה, את לחיו של שמעון מלמעלה למטה... וחש ב'דקירות'...

ניצוץ מרדני נגלה בעיניו של שמעון וחיוך האיר את פניו. חשכו פניו של רב משה, בנה של טויבה חנה, ובעצב הניד את ראשו:

"כן, כן, שמעוניו... אתה צוחק, ואותי זה דוקר"...

פתי יאמין לכל דבר

מוט'לה משה, בנה של טויבה חנה, שנתייתם משני הוריו, גדל אצל סבו, ועל־שמו הוא נקרא. הם היו ראויים זה לזה: הסב היה למדן גדול והנכד גדל כעילוי. ברור שקשה היה לסב המלמד לפרנס את נכדו, וכאשר הלה גדל, שלח אותו לישיבה בזווהיל. עם ראש כשלו, התאים לו למוט'לה ללמוד בישיבה הזרה יותר מאשר בבית־המדרש המקומי שבטריסק. לא נורא, עוד יצמח ממנו משהו...

ואולם פעם אחת כשהגיע הנכד הביתה לסב לכבוד הימים הנוראים, ראו מיד: שומו שמים! אם מגיע הוא לסב שכזה לבוש בצווארון נייר מקופל ועניבה, אפשר כבר להבין לאן הגיע. הנכד הביא משם את הצווארון והעניבה והשאיר שם את האמונה...

האמונה במה? ברבנים ובדיבוקים שהם מגרשים, או להבדיל בשדים, ברוחות ובלצים שהוא צוחק מהם בפרהסיה, או שאולי חלילה כופר הוא בעיקר? את זאת איש לא ידע, אבל כל מי שלא היה טיפש כבהמה שאל את השאלה...

מכל מקום ריחמו עליו מאוד, על רב משה, אביה של טויבה חנה, שזכה לעת זקנתו לכזאת נחת מנכדו המוכשר!

שמועה התהלכה: כנראה שבזווהיל יש עוד מישהו בנוסף לישיבה... איזה מין פיירברג שכזה שלהטו, להט לא של קדושים, מבעיר את הנשמות היהודיות הצעירות... האפיקורסיוּת שלו מטלטלת את העולם... ומה עוד צריכים אתם? הרי יעקב יוסיה שלנו שם... מספרים עליו...

משה הזקן, אביּה של טויבה חנה, ראה בעצמו שעם מוט'לה שלו הדברים אינם טובים... אלא מה? האם יילחם בו? מלחמת אלוהים?... שהרי מיד לאחר החגים ייסע חזרה לשם... ושם רק בורא עולם יהיה משגיחו... צריך לסמוך על ההשגחה העליונה... וכשהוא משוחח עמו על ענייני לימודים – הרי זו נחת־ רוח גדולה לראות איזה ראש פתוח יש לו... הוא ינסה להצילו ללא ידיעתו: יקרא מדי יום כמה פרקי תהלים עבורו בכוונה שבאה מהלב, כך שבזכות דוד מלך ישראל ישמור הבורא על אמונתו של מוט'לה ועל אדיקותו בתורה. רק מעת לעת נהג כאילו בצחוק 'לדגדגו', לדבר על לבו שיעלה על דרך־הישר. אז נהג מוט'לה לענות לו בהלצה תמורת הלצה, ב'מידה כנגד מידה', והשניים חייכו בשביעות רצון. פעם אחת ישב מוט'לה בבית על כיסא והתנמנם לו מתוך שהרהר. בשנתו הרגיש כאילו מישהו מסתובב סביבו ב'הקפות'. פקח קמעה עין אחת וראה: הסב מסתובב סביבו ומנפנף במטפחת האף האדומה שלו על ראשו של מוט'לה.

"אפיקורס, צא מנכדי! אפיקורס צא מנכדי! אפיקורס צא מנכדי!..." מוט'לה פקח את עיניו ואמר:

"סבא, גם אני יכול ללחוש לך 'לחשים'. רק תן לי את מטפחתך ושב במקומי." "בחיי", אמר סבא והושיט את המטפחת לנכד.

341

בהמה... סיַיווי, מע הָאט אויף אים שטַארק רחמנות געהַאט, אויף רב משה טויבע חנהס – צו ווָאס פַֿאר ַא נחת ער הָאט זיך עס דערלעבט פֿונעם גערָאטענעם אייניקל אויף זיַינע עלטערע יָארן!

מ'הָאט געשמועסט: ַא סברה, ַאז אין דעם זווהיל איז חוץ דער ישיבה פַֿארַאן נָאך עמעצער... עפעס ַא פֿיַיערבערג, ווָאס מיט זיַין פֿיַיער, נישט קיין הייליק פֿיַיער, צינדט ער אונטער יונגע ייִדישע נשמות... זיַין אפיקורסות הָאט אויפֿגערודערט די וועלט... און ווָאס דַארפֿט איר מער? טַאקע אונדזער אייגענער יעקב יָאסיע ווַאל דָארטן... מע שמועסט וועגן אים...

דער ַאלטער רב משה טויבע חנהס ַאליין הָאט אויך געזען, ַאז מיט זיַין מָאטעלען איז נישט גָאר גוט... נָאר ווָאס? ער וועט מיט אים ַא מלחמה פַֿארפֿירן? ַא מלחמת-ַאדוישעם?... ַאז גליַיך נָאך יום-טוב פָֿארט ער צוריק ַא הין... און דָא רט קָא ן נָא ר דער בורא ַא ליין אויף אים ַא כטונג געבן... מע דַא רף זיך פֿ ַא רלָא זן אויפֿ ן אויג פֿון דעם אייבערשטנס השגחה... און ַאז ער רעדט מיט אים אין לערנען – איז דָאך ַא נחת-רוח צו זעען, ווי דער קָאפ איז אים ָאפֿן... ער וועט אים פרוּוון רַאטעווען ָאן זיַין וויסן: זָאגן ַאלע טָאג עטלעכע קַאפיטלעך תהילים מיט דער כוונה אין הַארצן, ַאז אין דעם זכות פֿון דוד מלך ישראל זָאל אים דער בַאשעפֿער, מָאטעלען, איַינהיטן אין אמונה, אין פֿרומקייט און אין תורה. און נָאר פֿון ציַיט צו ציַיט פֿלעגט ער אים ווי אין שפַאס "ַא קיצל טָאן", געבן ָאנצוגעהערן, ער זָאל ַארויף אויפֿן דרך-הישר. פֿלעגט אים דעמלט אויך מָאטעלע ָאפענטפֿערן מיט ַא שפַאס פַֿאר ַא שפַאס, "מידה כנגד מידה", און ביידע פֿלעגן זיך דערביַי צופֿ רידן צעשמייכלען.

איין מָאל איז מָאטעלע געזעסן אין שטוב אויף ַא שטול און הָאט ַא פַֿארטרַאכטער איַינגעדרימלט. דערפֿילט ער דורכן דרימל, ווי עמעץ ווָאלט זיך געדרייט ַארום אים "הקפות". מַאכט ער אויף ַא שפעלטיקל אין איין אויג און דערזעט: דער זיידע דרייט זיך עס ַארום אים און פָֿאכעט מיט זיַין רויטער שנופ-פַֿאטשיילע צו זיַין, מָאטעלעס, קָאפ:

– אפיקורוס, ַארויס פֿון מיַין אייניקל! אפיקורוס, ַארויס פֿון מיַין אייניקל! אפיקורוס, ַארויס פֿון מיַין אייניקל!...

טוט ער, מָאטעלע, ַא צעעפֿן די אויגן און ַא זָאג: – זיידע, איך קָאן דיך אויך "ָאפשפרעכן". גיב מיר נָאר דיַין פַֿאטשיילע און זעץ זיך אויף מיַין ָארט. – כ'לעבן, – טוט דער זיידע ַא זָאג, דערלַאנגט אים די פַֿאטשיילע און פַֿארנעמט זיַין ָארט, ווָאס ער טרעט אים ָאפ. און דָאס אייניקל נעמט "גיין הקפות" ַארום אים, פָֿאכענדיק מיט דער רויטער פַֿאטשיילע צום זיידנס יַא רמלקע:

– פתי יאמין לכל דבר, ַארויס פֿון מיַין זיידן! פתי יאמין לכל דבר, ַארויס פֿון מיַין זיידן! פתי יאמין לכל דבר, ַארויס פֿון מיַין זיידן!...

– ביסטו דָאך טַאקע ַא שייגַאץ, מָאטעלע, אייניקל מיַינס! – צעשמייכלט זיך רב משה טויבע חנהס, און די שמייכלען אויף זייערע צעשטרַאלטע פנימער גיסן זיך צוזַאמען.

342

הלה קם מכיסאו, וסבא התיישב במקומו. החל הנכד 'ללכת הקפות' מסביב ולנפנף במטפחת האדומה סביב כיפתו של סבא:

"פתי יאמין לכל דבר, צא מסבי! פתי יאמין לכל דבר, צא מסבי! פתי יאמין לכל דבר, צא מסבי!..." "אם כן אתה באמת פרחח, מוט'לה נכדי!" חייך רב משה, אביּה של טויבה חנה.

החיוכים שהתפשטו על פניהם הקורנות של השניים התאחדו לחיוך אחד. עומדות מימין: שרה טבקהנדלר-וייץ, בלומה בר- מימין: זלטה טבקהנדלר-נייגל (נרצחה בשואה), ארליך (נרצחה בשואה בצ'נסטוחובה) ודבורה ארליך-דינה שרל-טבקהנדלר (נרצחה בשואה), לאה גרינשטיין (נרצחה בשואה).ברונשטיין (נרצחה בשואה) ופועה ווהל(?) יושבת: חיה סוסנה.התמונה צולמה בטריסק ב־1 בנובמבר 1933. התמונה צולמה בטריסק ב־17 ביוני 1928.

343

מימין: מימין:

למעלה: פנינה בוים-אוז'רסקי ותמרה למעלה: לאה סוסנה-?, ?, ?, רחל טבקהנדלר-

פלאש-ביטנסקי מנדלסון, ?

למטה: חנה בסה הוניקמן (נרצחה בשואה) באמצע: פועה ווהל ומלכה גרינשטיין-ברוסטין

ופייגה פרישברג (נרצחה בשואה) למטה: טובה ויצמן-שוורטוך-שני ושרה סגל-

התמונה צולמה ב־10 בינואר 1932 מינצר

רחל טבקהנדלר-מנדלסון בלבוש אוקראיני טובה ויצמן-שוורטוך-שני. מסורתיהתמונה צולמה בשנת 1928.

344

תרבות וחינוך

דערצִ יונג

345

346

347

מרדכי אליעזר פערל

די ערשטע ביבליָא טעק אין טריסק

אין שטעטל הָאט זיך געלָאזט הערן, ַאז די היַינטוועלטיקע חברה גייט גרינדן ַא ביבליָאטעקע. ס'הָאט טַאקע לַאנג נישט געדויערט, און די ביבליָאטעקע איז געשַאפֿן געווָארן. זיי הָאבן צונויפֿגעזַאמלט עטלעכע צענטליק ביכלעך, און פַֿאר עטלעכע קָאפעקעס ַא חודש הָאט מען געקָאנט קריגן ַא ביכל צום לייענען. די זַאך הָאט שוין קיינעם נישט געַארט. מיידלעך און ייִנגלעך הָאבן הנאה פֿון לייענען ַא מעשה-ביכל, זָאל עס זיי ווויל בַאקומען – ַאלץ בעסער פֿון ליידיק ַארומגיין, – הָאט מען געזָאגט.

מַאכט זיך ָאבער ַאזַא מעשה: אין איינעם ַא ווינטער-ָאוונט קומט צו גיין אין בית-מדרש ַאריַין ַא גמרא- מלמד און דערציילט:

– ווען ער הָאט זיך נָאכן מיטיק-עסן צוגעשפַארט ַא ביסל ָאפצורוען, הערט ער, ווי איין תלמיד דערציילט דעם צווייטן עפעס ַא מעשה פֿון ַא ייִנגל מיט ַא מיידל פֿול מיט ניבול-פה, ַאזש די הָאר שטעלן זיך אים קַאפויער. ס'הָאט אים אונטערגעטרָאגן און ַארָאפגעטרָאגן פֿונעם בַאנקבעטל. ער טוט ַא גיי צו צום תלמיד און פֿרעגט: – וווּ הָאסטו געהערט ַאזַא-ָא מעשה? דערציילט דָאס ייִנגל, ַאז זיַין עלטערע שוועסטער נעמט ביכלעך אין דער ניַיער ביבליָאטעקע, הָאט ער דערין געלייענט די מעשה... – ַא ייִנגל, ווָאס ווייקט שוין אין ניבול-פה, – לָאזט אויס דער מלמד – קָאן שוין קיין קָאפ נישט הָאבן צו דער גמרא מיט תוספות... ָאדער איך, ָאדער זיי!

בַאלד נָאך דעם געשעט נָאך עפעס: ַא ייִנגל, ַא נָאר-ווָאס געקומענער פֿון חדר אין בית-מדרש ַאריַין, הָאט, זיצנדיק איבער דער גמרא, אויסבַאהַאלטן אונטער איר ַא ביכל און געלייענט. ס'הָאט זיך ַארויסגעוויזן, ַאז דָאס איז ַא ביכל פֿון ַא פריַידענקער, ווָאס רעדט על ד' ועל משיחו. די ביידע געשעענישן הָאבן אויפֿגערודערט דָאס שטעטל:

– ס'טיַיטש, זיי פֿירן איבער אונדזערע קינדער! רב זעליג סאס און רב בעריש בעל-תכלית (ליבראך), ביידע הייסע ייִדן, הָאבן בַאשלָאסן, ַאז מע מוז עפעס טָאן. הָאבן זיי אויסגערופֿן שבת אין דער פֿרי אין בית-מדרש נָאכן דַאווענען, ַאז פַֿאר מנחה וועט מען רעדן וועגן דער ביבליָאטעקע. פַֿאר מנחה איז טַאקע רב בעריש ַארויף אויף דער בימה און ָאנגעהויבן רעדן:

– ייִדן! ייִדן! מיר הַאלטן אונדזערע קינדער אין חדרים. כָאטש מיר הָאבן קנַאפ פרנסה, שפַארן מיר ָאפ פֿון אונדזער מויל און צָאלן מלמד-געלד. מיר ווילן, זיי זָאלן בליַיבן ייִדן! לסוף איז דָא געווָארן ַא ביבליָאטעקע, וועלכע פֿירט ַארָאפ פֿון ייִדישן וועג נישט נָאר אונדזערע ייִנגלעך, נָאר אויך אונדזערע מיידלעך. – נישט אמת! – שריַיט אויס איינער פֿון די גרינדער, – אונדזער וועג איז ַא גוטער.

– מחוצף! מחוצף! מחוצף! – ווערט ַא געשריי פֿון ַאלע זיַיטן. – ער הָאט נָאך די חוצפה ַאזוי צו רעדן! ווַארפֿט אים ַארויס!

– ַארויס פֿון מקום-קדוש! ס'געדויערט נישט מער ווי עטלעכע מינוט, ווי ער מיט עטלעכע חברים זיַינע זענען שוין אין דרויסן. שטייענדיק אויף דער גַאס, הָאבן די ַארויסגעווָארפֿענע געשריגן:

– מירן זיי וויַיזן, די בַאנק-קוועטשערס! מירן זיי בַאשריַיבן אויף די ציַיטונגען, ַאז זיי וועלן זיך שעמען ַארויסצוגיין אין גַאס...

348

מרדכי אליעזר פרל

הספרייה הראשונה בטריסק

בעיירה התהלכה שמועה על חבורת משכילים הרוצים להקים ספרייה. ואכן, לא עבר זמן רב והוקמה ספרייה. המייסדים אספו כמה עשרות ספרים, ובעבור תשלום חודשי של קופיקות אחדות, ניתן היה לשאול ספר קריאה. הדבר כבר לא הפריע לאיש. "נערות ונערים נהנים מקריאת ספרי עלילה? יבושם להם! עדיף על פני הבטלה" אמרו.

אך הנה מה שקרה פעם אחת: באחד מערבי החורף הגיע לבית־המדרש מלמד גמרא וסיפר: "בעת מנוחת אחר־הצהריים שמע המלמד תלמיד אחד מספר לרעהו מעשייה על אודות נער ונערה – מעשייה שהייתה מלאה בניבולי־פה כאלו ששערותיו של המלמד סמרו ממש. הדבר הקימו מספסל המנוחה שלו. הוא ניגש לתלמיד המספר ושאל:

"היכן שמעת מעשייה שכזו?" סיפר לו הנער שאחותו הבכורה שואלת ספרים בספרייה החדשה ובאחד הספרים קרא את המעשייה. "נער השרוי כבר בניבול־פה", אמר המלמד, "ראשו אינו יכול להיות בגמרא ותוספות... או אני או הם!"

זמן קצר לאחר מכן קרה דבר נוסף: נער, שזה כבר הגיע מהחדר לבית־המדרש, החביא מתחת לגמרא ספר וקרא בו. התברר שהספר היה ספרו של איזה פְַרייֶדנְֶקר העוסק בה' ובמשיחו. שני האירועים הסעירו את העיירה:

"הם הלוא מסיטים את ילדינו מדרך־הישר!" רב זליג סאס ורב בריש בעל־תכלית (ליברך), שניהם יהודים חדורי אמונה יוקדת, החליטו שצריך לעשות מעשה. בשבת בבוקר, לאחר התפילה בבית־המדרש, הם הודיעו שלפני מנחה הם ידברו על הספרייה. ואכן, לפני תפילת מנחה עלה רב בריש על הבמה והחל לדבר:

"יהודים! יהודים! אף־על־פי שאין לנו פרנסה, אנו מקפידים שילדינו ילמדו בחדרים. אנו חוסכים מפיותינו ומשלמים שכר מלמד. אנו רוצים שיישארו יהודים! לבסוף קמה לה פה ספרייה המסיטה מדרך־הישר לא רק את בנינו, אלא גם את בנותינו".

"לא נכון!" צעק אחד המייסדים, "דרכנו היא דרך טובה". "חצוף! חצוף! חצוף!" קמה צעקה מכל הצדדים.

"יש לו החוצפה כך לדבר! זרקוהו החוצה!" "החוצה מהמקום הקדוש!"

לא חלפו אלא דקות אחדות, ואנו, הוא וכמה חברים, מצאנו עצמנו בחוץ. עמדו המושלכים לרחוב וצעקו:

"נראה להם, למחממי הספסלים! נכתוב עליהם בעיתונים דברים כאלה שהם יתביישו לצאת לרחוב"...

'אנשי הספרייה' חשדו ביושבי בית־המדרש שהם הסיתו את ההמון נגדם.

349

די "ביבליָאטעטשיקעס" הָאבן חושד געווען די בית-מדרשניקעס, ַאז דָאס הָאבן זיי עס אויפֿגערייצט דעם עולם קעגן זיי.

אין צוויי ווָאכן ַארום איז ווידער געווָארן פֿריילעך אין שטעטל. גרָאד איז דָאס אויסגעפַֿאלן אום פורים. ס'איז ָאנגעקומען פֿון ווַארשע די ציַיטונג "אונזער לעבען", און אין איר איז אויף דער זיַיט פֿון הומָאר און סַאטירע געווען ַא קָארעספָאנדענץ וועגן דער טריסקער ביבליָאטעק מיט ַא בַאמערקונג פֿון רעדַאקציע: "שפינָאזע איז אויפֿגעשטַאנען תחית-המתים אין טריסק". אין דער קָארעספָאנדענץ דערציילט דער שריַיבער, ַאז די טריסקער פָֿארגעשריטענע בחורים הָאבן זיך גענומען שפינָאזען פַֿאר ַא מוסטער און ָאנגעהויבן בַאקעמפֿן דעם פַֿאנַאטיזם. זיי זענען געקומען צו דער איבערציַיגונג, ַאז יעדער דור הָאט זיך זיַינע פרעדיקער. זיי זענען ַאלזָא די שפינָאזַאס פֿון היַינטיקן דור. צום בַאדויערן הָאבן די בית-מדרשניקעס ָא נגעהויבן ַא גיטירן קעגן זיי, ווי מע הָא ט בשעתו ַא גיטירט קעגן דעם פֿ ילָא סָא ף שפינָא זַא , און מע הָא ט דערפֿ ירט דערצו, ַא ז מע הָא ט די פֿ ָא רגעשריטענע בחורים ַא רויסגעווָא רפֿ ן פֿ ון בית-מדרש. זייער דורכפֿ ַא ל בַאקלָאגן זיי אין ַא ליד:

"מיר פֿ ָא רגעשריטענע, די פֿ ילגעליטענע,

ווילן אונדזער שטעטל בַאפֿריַיען, מיט ַא ניַי לעבן בַאניַיען.

שפינָאזַא דער פֿילָאסָאף, וועלכנס חכמה איז ָאן ַא סוף,

פַֿאר ַא מוסטער גענומען – מיר, לסוף וויַיזט מען אונדז די טיר.

די בית-מדרשניקעס די בַארבַארישע, וועלכע אוכַאזשעווען נישט קיין בַארישניע,

הָאבן אויף אונדז אויסגעטרַאכט, ַאז מיר הָאבן ַא 'פֿריַיע ליבע' געמַאכט,

הָאבן געטָאן ַאגיטירן, מע זָאל אונדז פֿון בית-מדרש ַארויספֿירן..."

און דָאס קלָאגליד לָאזט זיך אויס מיט ַא תפילה צו דער השכלה: "ָא, דו השכלה, דו לעכטיקע!

דו שיינע, דו פרעכטיקע! גיבש וין ַא שיַין

אויך אין אונדזער שטעטל ַאריַין. זָא לן זיי געניסן

פֿ ון וועלטלעכן וויסן און נישט ליַידן קיין נויט

פֿון קנַאפ ברויט". אונטערגעשריבן איז געווען ַא נָאמען פֿון דער הפטורה.

350

כעבור שבועיים שוב 'היה שמח' בעיירה. הדבר אירע בדיוק בחג הפורים. העיתון 'אונדזער לעבן' ('חיינו') הגיע מוורשה, ובעמוד של דברי ההומור והסטירה הופיעה כתבה על אודות הספרייה בטריסק, ולה נוספה הערת מערכת: "שפינוזה קם לתחייה בטריסק". הכתבה סיפרה שהבחורים המתקדמים מטריסק בחרו בשפינוזה כדוגמה וכמופת והחלו להילחם בקנאות. הם הגיעו למסקנה שלכל דור יש את הפריידנקר שלו, והם השפינוזה של הדור העכשווי. אך למרבה הצער החלו אנשי בית־המדרש לפעול נגדם, כמו שבשעתו לחמו נגד הפילוסוף שפינוזה. בסופו של דבר הצליחו לזרוק את הבחורים המתקדמים מבית־המדרש. את כישלונם ביטאו הבחורים בשיר:

"אנו המתקדמים למודי הייסורים

את עיירתנו לשחרר רוצים, להביא לה חיים חדשים.

את שפינוזה הוגה הדעות שחכמתו גדולה לאין־סוף,

אנו כמופת מציבים ולבסוף החוצה אותנו משליכים.

יושבי בית־המדרש הברברים, שלחזר אחר נערות אינם יודעים,

המציאו עלינו מעשיות וסיפורים, שב'אהבה חופשית' אנו דוגלים,

ובמרץ פעלו כדי שמבית־המדרש אותנו יסלקו".

שיר מחאה זה מסתיים בתפילה להשכלה: "הו, ַאת ההשכלה הנאורה!

את היפה, הנהדרה! שלחי את הנהרה

גם אלינו לעיירה. לכולם תהא הנאה

מהשכלה רחבה ולא יסבלו יותר

את מצוקת הרעב ללחם". החתימה הייתה שם מההפטרה.

אמנם היה זה חג פורים, אבל האנשים שכחו את המן. דיברו רק על שפינוזה ועל יורשיו מטריסק. כולם היו בטוחים שהדברים נכתבו בידי מייסדי הספרייה. היו שבירכום בברכת: "שלום עליכם שפינוזה!" ואחרים ברכו: "ברוך מחייה מתים!" ואווירת הפורים השתלטה על כל העיירה.

ומי באמת שלח את הכתבה לעיתון 'אונדזער לעבן'? אנשי החבורה מהספרייה רבו ביניהם על כך. כל אדם חשד ברעהו והאשימֹו שהוא הוא ששלח את הכתבה

351

ס'איז טַאקע געווען פורים, ָאבער דער עולם הָאט גָאר פַֿארגעסן אין המנען. מ'הָאט רק גערעדט פֿון שפינָאזען און זיַינע טריסקער יורשים. ַאלע זענען געווען זיכער, ַאז דָאס הָאבן געשריבן טַאקע די גרינדער פֿון ביבליָאטעק. מ'הָאט זיי בַאגעגנט אין גַאס מיט ַא "שלום עליכם, שפינָאזע!", ַאנדערע מיט ַא "ברוך מחיה מתים!". און אין שטעטל איז געווען גַאנץ פורימדיק ליהודים! ווער הָאט דָאס באמת געשיקט די קָארעספָאנדענץ צום "אונזער לעבן"?

די חברה פֿון דער ביבליָאטעק הָאבן זיך וועגן דעם ַארומגעריסן צווישן זיך ַאליין. איינער הָאט חושד געווען און בַאשולדיקט דעם צווייטן, ַאז דָאס הָאט ער געשריבן, נישט בַארַאטנדיק זיך מיט די חברים. הָאט יעדער איינער געשווָארן, ַאז ער ווייסט נישט פֿון גָארנישט.

– איז ווער זשע הָאט פָֿארט געשריבן אין אונדזער נָאמען און אונדז אויסגעשטעלט צו שפָאט און געלעכטער פַֿאר דער גַאנצער וועלט? – הָאבן זיי זיך געפֿרעגט.

– איר ווייסט, ווָאס איך קלער? – הָאט זיך ענדלעך איינער געטָאן ַא כַאפ. – איך קלער... ַאז דָאס איז ַא שטיקל ַארבעט פֿון די בית-מדרשניקעס! דָאס איז זייערס ַא שטיקל! – דָאס הָאבן זיי עס אונדז ַאריַינגעשָאסן... הממ... און טַאקע גוט געטרָאפֿן.

און ס'איז געבליבן, ַא ז איינער פֿ ון זיי זָא ל פֿ ָא רן קיין ווַא רשע, ַא ריַינגיין אין רעדַא קציע און דָא רט ַא לץ אויפֿקלערן. און ווירקלעך, אויפֿן צווייטן טָאג איז דָאס געטָאן געווָארן. דער פָֿארגעשריטענער בחור הָאט זיך פֿ ָא רגעשטעלט פֿ ַא רן רעדַא קטָא ר, אים דערציילט, ַא ז נישט זיי הָא בן געשריבן די קָא רעספָא נדענץ און ווָאס פַֿאר ַא צרות זיי הָאבן צוליב איר.

– ווָא ס זשע פֿ ַא רלַא נגט איר איצט? – פֿ רעגט אים דער רעדַא קטָא ר. – דָא ס ַא לץ ָא פלייקענען? – ניין. כמעט ַאלץ ווָאס אין איר איז געשריבן, איז אמת, ָאבער אויף ַאן אופן אונדז אויסצולַאכן. ַא סימן – איר הָאט עס געדרוקט אויף דער זיַיט פֿון "הומָאר און סַאטירע". און דָאס גַאנצע שטעטל לַאכט טַאקע פֿ ון אונדז.

– איך בַאדויער עס זייער. ָאבער ווָאס קָאן איך איצט טָאן פַֿאר איַיך. – ָאפדרוקן, ַאז נישט די גרינדער פֿון דער ביבליָאטעק הָאבן די קָארעספָאנדענץ צו איַיך געשיקט. – ווער זָאגט דען, ַאז איר הָאט דָאס צוגעשיקט? איַיערע נעמען זענען דָאך נישט אונטערגעשריבן. – דָאס גַאנצע שטעטל זָאגט, – ענטפֿערט דער בחור צעטומלט-פַֿארשעמט.

– צום בַאדויערן קָאן איך איַיער ביטע נישט דערפֿילן. מיר קָאנען דָאך נישט ָאפלייקענען, ווָאס מע זָאגט ביַי איַיך אין שטעטל. מיר הָאבן דָאך נישט געזען, ווער ס'הָאט געשריבן. ַאנטשולדיקט... נָאך דעם איז געקומען ַאן ַאקט פֿון נקמה מצד די ביבליָאטעקטשיקעס קעגן די בית-מדרשניקעס: זיי הָא בן בַא קומען ַא פֿ ָא טָא גרַא פֿ יע פֿ ון איינעם ַא בית-מדרש-בחור און זי איבערפֿ ָא טָא גרַא פֿ ירט צוזַא מען מיט ַא פָֿאטָאגרַאפֿיע פֿון ַא שיקסע:

– זעט איר שוין, טריסקער ייִדן, ווער און ווָאס עס זענען די בית-מדרשניקעס!...

352

בלי שהתייעץ קודם עם חבריו. אולם כולם נשבעו שאינם יודעים דבר. "אז מי בכל־זאת כתב בשמנו ושם אותנו ללעג ולצחוק בעיני כל העולם?" שאלו את עצמם. "היודעים אתם מה אני חושב?" אמר לבסוף אחד החברים, "אני חושב... שזו עבודה של אחד מבית־ המדרשניקים! זהו תכסיס שלהם!"

"כך הם סידרו אותנו... הממ... וגם הצליחו!" לבסוף החליטו שאחד מהם ייסע לוורשה, ייכנס למערכת העיתון ויברר את כל העניין. ואכן, למחרת בבוקר נעשה הדבר. הבחור המשכיל הציג עצמו בפני העורך וסיפר לו שלא חבריו הם שכתבו את הכתבה שגרמה להם צרות כה רבות.

"אז מה אתה רוצה עכשיו?" שאל אותו העורך, "שאכחיש הכול?" "לא. כמעט כל מה שהיה כתוב הוא אמת, אך נכתב באופן כזה ששם אותנו לצחוק. עובדה – אתה בעצמך הדפסת את הכתבה במדור 'ההומור והסטירה'. כל העיירה צוחקת מאתנו".

"אני מאוד מצטער. אבל מה אני יכול לעשות למענך עכשיו?" "לפרסם שלא מייסדי הספרייה היו אלה ששלחו לך את הכתבה לפרסום".

"וכי מי זה אומר שאתם הייתם אלה ששלחתם? הרי שמותיכם כלל אינם חתומים שם!" "כל העיירה אומרת", ענה הבחור מבולבל ומבויש.

"למרבה הצער, איני יכול למלא את בקשתך. הלוא איננו יכולים להכחיש את מה שאומרים אצלכם בעיירה. הלוא לא ראינו מי כתב. סליחה"...

מאוחר יותר הגיעה נקמתם של אנשי הספרייה באנשי בית־המדרש: הם השיגו תמונה של אחד מבחורי בית־המדרש וצרפוה לתמונת נערה גויה כך שבתמונה החדשה נראה היה כאילו הם ביחד: "רואים אתם, יהודי טריסק, מי ומה הם הבית־מדרשניקים!..."

מימין למעלה: הרש'קה גרינשטיין והרש'קה בורשטיין למטה: שלמה ליס ומאיר גלון

353

הערשקע גרינשטיין

די גרינדונג פֿון דער ייִדישער פָֿא לקס-ביבליָא טעק

דָאס איז געווען אין יָאר 1917. דָאס שטעטל הָאט זיך, ַאן אויסגעשעפטס און דעמָארַאליזירט נָאך דער ערשטער וועלט-מלחמה, געפֿונען אין ַא זייער שווערן מצב. ס'הָאבן אויסגעפֿעלט זַאכן פֿון סַאמע ערשטן געברויך. ס'איז אין ַא סך שטיבער נישט געווען פשוט ברויט צו דער זעט.

און הגם "אם אין קמח, אין תורה" – הָאבן מיר, עטלעכע חברים, בַאשלָאסן צו גרינדן אין אונדזער שטעטל ַא ביבליָאטעק. מיר זענען זיך צענויפֿגעקומען אין הויז פֿון שאיע קצב, עליו השלום, ביַי זיַין לייזערן. ס'זענען ביַיגעוועזן די אויסגערעכנטע חברים: עזריאל גלאזער (אונדזער דיינס ייִנגסטער זון), לייזער ראבין, דער שריַיבער פֿון די שורות, משה מענדעלזָון, פרוים מענדעלזָון, פייסי ליס, שלמה ליס, יצחק בוים, פאליק סעגַאל, מאיר גַאלָאן (אפשר זענען געווען נָאך).

מיר הָאבן בַאשלָאסן זַאמלען צו דעם צוועק ביכער און ווערבירן בַאציַיטנס מיטגלידער – צוציען די גַאנצע יוגנט אונדזערע; רופֿן ַא גרעסערע פַֿארזַאמלונג, וועלכע זָאל אויסוויילן ַא פַֿארווַאלטונג. הָאבן זיך ָאבער נישט געפֿונען צווישן אונדז קיין בעלנים זיך איַינצושטעלן און לָאזן דורכפֿירן די פַֿארזַאמלונג ביַי זיך אין שטוב, וויַיל אונדזערע כלי-קודש בראש מיטן דיין, רב יהושוע ז"ל, הָאבן אונדז בַאטרַאכט פַֿאר פושעי-ישראל, ווָאס גרייטן זיך חרוב מַאכן דָאס ייִדישקייט אין שטעטל. הָאט אונדזער חבר פייסי ליס, ווָאס זיַין פַֿאמיליע הָאט געוווינט אין ַא קריסטלעך הויז, ביַי ווַאסיל מַארָאבסקי, מסכים געווען די פַֿארזַאמלונג זָאל צושטַאנד קומען ביַי זיך.

די פַֿארזַאמלונג הָאט אויסגעוויילט די פַֿארווַאלטונג פֿון די פֿריער אויסגערעכנטע חברים און אויך שאיע טייטלבוים און מָאטל זילבער.

דער רוף צו דער יוגנט הָאט דערפֿירט צו גוטע רעזולטַאטן: ס'זענען געזַאמלט געווָארן ביַי ַא 1000 ביכער – ייִדישע, העברעישע און אין ַאנדערע שפרַאכן.

ערשט איז געשטַאנען די פֿרַאגע: וווּ ָארדנט מען איַין די ביבליָאטעק? קיינער הָאט נישט געווָאלט געבן אונדז פַֿאר איר קיין פלַאץ, ווי מיר ווָאלטן זיַין מצורעים.

ַא דַאנק שלמה ליס הָאבן מיר בַאקומען פֿון זיַין טַאטן, יעקב הערש עליו השלום, דָאס דערלויבעניש ַאריַינצושטעלן די ביכער צו אים אין הויז ציַיטוויַיליק. צו בַאצָאלן דירה-געלט הָאבן מיר נישט פַֿארמָאגט. כדי זיך איַינצושַאפֿן ַא ביסל געלט, הָאבן מיר געפלַאנירט אויפֿצופֿירן צו דער דערעפֿענונג פֿון דער ביבליָאטעק, אויב איך הָאב קיין טעות נישט, שלום-עליכמס איינַאקטער "מזל טוב", רעזשיסירט פֿון פאליק סעגַאל און שאיע טייטלבוים. די דערעפֿענונג הָאט געזָאלט פָֿארקומען שוין אין יָאר 1918. דָא הָאבן אונדזערע כלי-קודש מיטן דיין ז"ל זיך ַא נעם געטָאן צון אונדז מיטן אמתן פֿרומען ברען. צו ערשט הָאט מען אונדז ַאליין גענומען טריַיבן פֿון בית-מדרש ַארויס. דערנָאך הָאט מען פַֿאררופֿן עלטערן און זיי אויפֿגעפָֿאדערט צו בַאווירקן זייערע קינדער זיי זָאלן ַארויף צוריק אויפֿן דרך-הישר, און סע זָאל פַֿארהַאלטן ווערן די מגפה, רחמנא ליצלן. הָאט זיך צעברענט ַא קַאמף אין די היַיזער צווישן עלטערן און קינדער. ָאבער דָאס עקשנות פֿון דער יוגנט איז שווער געווען צו ברעכן.

דעמלט הָאט דער דיין ז"ל ָאנגענומען ַאן ַאנדער מיטל. צו יענער ציַיט הָאט ביַי יעקב הערש אויסגעברָאכן ַא שרפה. בעתן רַאטעווען הָאט זיך יעקב הערש שטַארק ָאפגעבריט און איז געלעגן קרַאנק. צי פַֿארשטייט ער נישט, יעקב הערש, ַאז דָאס הָאט ער ַא בַאצָאלונג פַֿארן ַאריַינלָאזן די ביבליָאטעק, די טומאה, צו זיך אין שטוב ַאריַין? וועט מען שיקן צון אים משה שמש מיט ַא התראה, ער זָאל, למען-השם, אויסרָאמען דעם חמץ פֿון זיַין הויז, ווען נישט...

354

הרש'קה גרינשטיין

ייסודה של ספריית היידיש העממית בטריסק

היה זה בשנת 1917, לאחר מלחמת העולם הראשונה. העיירה הייתה במצב קשה מאוד, היא ירדה מנכסיה והמורל בה היה נמוך. היה מחסור בדברים בסיסיים. בהרבה בתים לא היה אפילו לחם. ואף ש'אם אין קמח אין תורה' – החלטנו כמה חברים להקים ספרייה בעיירתנו. התכנסנו בביתו של שייע הקצב, עליו השלום, אצל לייזר שלו. במקום היו החברים הבאים: עזריאל גלזר (בנו הצעיר ביותר של הדיין שלנו), לייזר רובין, כותב שורות אלו, משה מנדלסון, פרויים מנדלסון, פייסי ליס, שלמה ליס, יצחק בוים, פליק סגל, מאיר גלון (וייתכן שהיו נוספים).

למטרה זו החלטנו לאסוף ספרים ובה בעת לייסד חוג חברים – למשוך את כל הנוער שלנו, לכנס אסיפה גדולה יותר ולבחור הנהלה. אבל לא נמצא בקרבנו מי שרצה לקיים את האסיפה הגדולה בביתו, כי ׳כלי־ הקודש׳ שלנו, ובראשם הדיין, רב יהושע ז"ל, התייחסו אלינו כאילו היינו פושעי ישראל, המתכוננים להחריב את היהדות בעיירה. חברנו פייסי ליס, שמשפחתו התגוררה בבית של נוצרים, אצל וסיל מָרֹובסְקִי, הסכים לבסוף שהאסיפה תתקיים אצלו.

האסיפה בחרה את ההנהלה מקרב החברים שמניתי קודם. אליהם נוספו שייע טייטלבוים ומוט'ל זילבר. הקריאה לנוער הובילה לתוצאות חיוביות: נאספו כאלף ספרים – ביידיש, בעברית ובשפות אחרות. תחילה עלתה השאלה: איפה מסדרים את הספרייה? איש לא רצה להקצות לנו מקום עבורה, משל היינו מצורעים.

הודות לשלמה ליס קיבלנו מאביו, יעקב הרש, עליו השלום, רשות להעמיד את הספרים בינתיים בביתו. לתשלום שכר־דירה לא הייתה ידנו משגת. כדי שבכל־זאת יהיה לנו מעט כסף, תכננו ביום פתיחת הספרייה להציג, אם אינני טועה, את 'מזל טוב' – הצגת יחיד מאת שלום עליכם, בבימויים של פליק סגל ושייע טייטלבוים. הפתיחה הייתה אמורה להיערך ב־1918.

כעת התנפלו עלינו ׳כלי־הקודש׳ יחד עם הדיין ז"ל בכל להיטותם הדתית. תחילה גירשונו מבית־המדרש. אחר־כך הזמינו את ההורים וציוו עליהם להשפיע על ילדיהם ולהחזירם לדרך־הישר, כדי שהמגפה, רחמנא ליצלן, תיעצר. בבתים התלהט המאבק בין הורים לילדים. אך את עקשנותו של הנוער קשה היה לשבור. אז השתמש הדיין ז"ל באמצעי אחר.

באותו הזמן פרצה אצל יעקב הרש שרפה. כשרץ להציל את עצמו, הוא נכווה קשות וזמן רב שכב חולה. האם יעקב הרש לא הבין שזהו העונש על הקמת הספרייה הטמאה בביתו?! ובכן, צריך לשלוח אליו את משה השמש עם התראה, שלמען השם יוציא את החמץ מביתו, שאם לא כן...

בינתיים נפלה עלינו צרה שנייה: הלשינו עלינו באוזני מפקד המשטרה. מפקדתו הייתה בביתו של אהרן חייט. סיפרו לו שאנו מחלקים ספרים בלי שקיבלנו לשם כך רישיון מהשלטונות. מאחר ששם בבית גרה חברתנו פייגה חייט, ביקשנו ממנה שתנסה לשכנע את המפקד שייתן לנו את ההיתר. אבל כדי לקבל את ההיתר, היה עלינו להמציא אישור שיש לנו מקום עבור הספרייה. את האישור יש לקבל מידי יעקב הרש, והנה אליו מגיעה ההתראה מאת הדיין באמצעות משה השמש.

אני ועזריאל, בנו של הדיין, שבא במרוצה לשמע הידיעה, החלטנו לפנות למשה השמש ש'יעשה לנו טובה' וילך ליעקב הרש עם ההתראה לא בעשר בבוקר אלא מאוחר בשעה. הוא 'עשה לנו את הטובה'. מאחר שלמדתי תקופת מה עם שלמה וקלמן ליס אצל המורה שלמה זלמן פיקרסקי, עליו השלום, בביתו

355

דערוויַיל הָאט זיך אויף אונדז ָאנגעזעצט ַא צווייטע צרה: מע הָאט אונדז פַֿארמסרט ביַים פָאליציי- קָאמענדַאנט, וועלכער איז געווען איַינגעקווַארטירט ביַי אהרן חיט, ַאז מיר פַֿארטיילן ביכער, נישט הָאבנדיק דערויף קיין דערלויבעניש פֿון דער מַאכט. ַאזוי ווי דָארט אין שטוב הָאבן מיר געהַאט אונדזערע מיטגלידערין פֿייגע חיט, הָאבן מיר זי געבעטן זי זָאל אויספועלן ביַים קָאמענדַאנט דָאס דערלויבעניש. ָאבער כדי צו בַאקומען ַא דערלויבעניש מוז מען בַאוויַיזן ַא בַאשטעטיקונג ַאז מיר הָאבן פַֿאר דער ביבליָאטעק ַא לָאקַאל. די בַאשטעטיקונג דַארפֿן מיר בַאקומען פֿון יעקב הערשן, און דָא – קליַיבט זיך גָאר צו אים משה שמש מיט ַא התראה פֿונעם דיין.

איך מיט עזריאל דעם דיינס, וועלכער איז געקומען צו לויפֿן צו מיר מיט דער ידיעה, הָאבן בַאשלָאסן זיך צו ווענדן צו משה שמש, ער זָאל אונדז "טָאן ַא טובה"... און גיין צו יעקב הערשן מיט דער התראה נישט צען ַא זייגער אין דער פֿרי, נָאר שפעטער מיט ַא שעה. ער הָאט אונדז "די טובה געטָאן"... ַאזוי ווי איך הָאב ַא געוויסע ציַיט געלערנט צוזַאמען מיט שלמה און קלמן ליס ביַים לערער שלמה זלמן פעקַארסקי עה"ש, ביַי יעקב הערשן אין שטוב, בין איך געווען מיט אים היימיש און אפילו בַאפֿריַינדעט. איז אויף מיר געפַֿאלן דער גורל צו זיַין דער שליח ַארויסצובַאקומען פֿון אים די בַאשטעטיקונג, ַאז ער הָאט אונדז פַֿארדונגען ַא לָאקַאל פַֿאר דער ביבליָאטעק.

גַאנץ פֿרי בין איך ַאוועק צון אים מיט געלט אין קעשענע. איך הָאב אים געטרָאפֿן ליגן אין בעט. – גוט מָארגן, רב יעקב הערש! איך בין געקומען זעען ווָאס איר מַאכט און דרך אגב איַיך בַאצָאלן דירה- געלט פַֿאר דער ביבליָאטעק. מיר הָאבן שוין מיטגלידער ווָאס צָאלן.

– איך וויל נישט קיין געלט ביַי איַיך. זיַיט איַיך דָא געזונטערהייט און טוט זיך ווָאס איר בַאדַארפֿט – רופֿט זיך ָאפ ר' יעקב.

– יָא , ָא בער מיר בַא דַא רפֿ ן פֿ ון איַיך ַא קבלה, ַא ז איר הָא ט אונדז פֿ ַא רדונגען דעם לָא קַא ל אויף ַא ביבליָאטעק. כל-זמן מיר הָאבן נישט ַאזַא בַאשטעטיקונג, טָארן מיר די ביבליָאטעק נישט עפֿענען. דָאס ביַי אים צו פועלן איז מיר שוין נישט ַאזוי גרינג ָאנגעקומען. ָאבער לסוף הָאט ער געטָאן ווָאס איך הָאב ביַי אים געבעטן. איך הָאב אים פַֿארשטענדלעך ַאוועקגעלייגט דָאס געלט אויפֿן טיש, ַאריַינגעלייגט די קבלה אין קעשענע און גענומען זיך פַֿאררעדן וועגן ַאנדערע זַאכן.

דָא טוט זיך מיט ַא פאלעש ַאן עפֿן די טיר, ווי ס'איז געווען דער שטייגער פֿון משה שמש עה"ש: – איך קום צו איַיך, יעקב הערש, אין נָאמען פֿונעם בית-דין מיט ַא לעצטער התראה. דער דיין הָאט מיך בַאפֿוילן צו זָאגן ַאזוי: "יעקב הערש, דו שטייסט שוין מיט איין פֿוס אין קבר. דו וועסט נישט הָאבן, נישט די וועלט, נישט יענע וועלט, אויב דו וועסט נישט אויסרָאטן די פושעי-ישראלים פֿון דיַין הויז. דָאס איז דיַין לעצטער שַאנס חוזר-בתשובה צו זיַין!".

הָאט יעקב הערש געטָאן ַא קוק אויף מיר און ַא רוף געטָאן משה שמש נעענטער צו זיך: – הער, משה. ווען דו ווָאלסט געקומען מיט ַא שעה פֿריער, אפשר ווָאלט איך דעם דיין צוליב געטָאן, כדי מע זָאל מיך לָאזן צו רו. ָאבער ערשט – גיי און זָאג דעם דיין, ַאז ער איז געווען ַא חכם בלילה און ַאזעלכער וועט ער פַֿארבליַיבן. איך הָאב פַֿארדונגען – איז פַֿארדונגען!

ווי נָאר משה שמש איז ַאוועק, הָאב איך געבעטן יעקב הערשן ער זָאל מיר מוחל זיַין ווָאס איך הָאב אים פַֿארשַאפֿט אומָאנגענעמלעכקייט און בין ַאוועק מיט זיַין קבלה גליַיך צו פֿייגע חיט. זי איז מיט מיר ַאריַינגעגַאנגען צום קָאמענדַאנט, און מיר הָאבן פֿון אים בַאקומען די דערלויבעניש אויף דער ביבליָאטעק און גליַיכציַיטיק ַא ריַיזע-דערלויבעניש קיין ווַארשע פַֿאר שאיע טייטלבוים צו קויפֿן דָארט ביכער. די דערעפֿענונג פֿון דער ביבליָאטעק הָאט זיך ָאנגעהויבן מיטן "מזל טוב" פֿון שלום-עליכמען. מיט דער ציַיט איז זיך די ביבליָאטעק צעווַאקסן, הָאט זיך ַאנטוויקלט און געווָארן ַא ווירדיקע קולטור- אינסטיטוציע אין אונדזער שטעטל.

356

של יעקב הרש, הייתי קרוב לו ומיודד עמו. ועל־כן נפל הגורל בחלקי להיות השליח המקבל ממנו את אישור השכרת האולם עבור הספרייה.

מוקדם בבוקר יצאתי והכסף בכיסי. מצאתיו שוכב במיטתו. "בוקר טוב, רב יעקב הרש! באתי לדרוש בשלומך ואגב זאת לשלם שכר־דירה עבור הספרייה. יש לנו כבר מנויים המשלמים".

"אינני רוצה כסף מכם. היו בריאים ועשו את שעליכם לעשות", ענה רב יעקב. "כן, אבל אנחנו זקוקים לקבלה ממך שאכן השכרת לנו את המקום עבור הספרייה. כל עוד אין קבלה, אסור לנו לפתוח את הספרייה".

לשכנעו בכך כבר לא היה קל כל־כך. אבל לבסוף עשה מה שביקשתי ממנו. כמובן, הנחתי את הכסף על השולחן, הכנסתי את הקבלה לכיסי ושיניתי את נושאי השיחה.

והנה נפתחה לה הדלת ברעש, כמו שמשה השמש, עליו השלום, נהג לעשות: "אני בא אליך, יעקב הרש, בשם בית־הדין ובידי התראה אחרונה. הדיין ציווני לומר כך: יעקב הרש, רגל אחת שלך הרי היא כבר בקבר. לא יהיה לך לא העולם הזה ולא העולם הבא אם לא תגרש את פושעי ישראל מביתך. זהו הסיכוי האחרון שלך לחזור בתשובה!"

יעקב הרש הסתכל עליי וקרא למשה השמש שיקרב אליו: "שמע, משה. לו הקדמת בשעה, אולי הייתי יכול למלא אחר בקשת הדיין, כדי שייתן לי מנוחה. אבל ראשית גש ואמור לדיין שהוא היה חכם בלילה ושתמיד יהיה חכם בלילה! השכרתי – זה מושכר!" לאחר שמשה השמש עזב, ביקשתי מיעקב הרש שיסלח לי על שגרמתי לו אי־נעימות והלכתי עם הקבלה היישר לפייגה חייט. הלכנו שנינו למפקד וקיבלנו ממנו רישיון לספרייה והיתר נסיעה לוורשה עבור שייע טייטלבוים כדי שיקנה שם ספרים.

הספרייה נפתחה עם ההצגה 'מזל טוב' מאת שלום עליכם. עם הזמן גדלה הספרייה, התפתחה והפכה למוסד תרבותי חשוב בעיירתנו.

מימין: למעלה: דב הררי, ברוך מנדלסון

ומשה-מוניק בלומנקרנץ (נרצח בשואה), מפעילי התנועה הציונית

בעיירה למטה: בלומה בר (נרצחה בשואה),

מלכה גרינשטיין-ברוסטין וטובה ויצמן-שוורטוך-שני.

357

י' טייטלקר

נטע ויינר

קומתו רכונה, חוטם רומי־יהודי טיפוסי, עיניים זעירות, נעות־מתרוצצות, שקועות בחוריהן, סוקרניות־ פיקחיות, חיוך אדיב־סלחני על שפתיו תמיד. בעל בעמיו. מ'פני העיירה'. בעל חנות ברזל במרכז שוק־ החנויות, עסוק ושקוע בענייני־בית ובפְַרקְמַטְיָא מצא זמן ורצון ויכולת להתמכר לצורכי ציבור באמונה ולעניינים 'העומדים ברומו של העולם' – כזה היה נטע ויינר ז"ל.

ב־1921 הופיע נטע ויינר עם בן־לווייתו, ישראל וֹוהל, עליו השלום, בביתי בקובל והציע לי להצטרף למורה הקובלאי, משה שחט, עליו השלום, שנתן כבר הסכמתו לעבור לטריסק, על מנת להקים שם בית־ספר עברי בשביל ילדי טריסק. היו אז ימי הפריחה וראשית מסע־הניצחון של מפעל החינוך מיסודה של 'תרבות' – מפעל רב־ממדים והישגים בפולין, שהצליח תוך זמן קצר להתבסס ולשלוח שלוחותיו לכל עבר. בקובל התקיימו כבר שני בתי־ספר עבריים מטעם 'תרבות' ('הרצליה' ו'קלומל'), והגימנסיה העברית 'תרבות' עמדה לחנוך את בניינה החדש, שעמד כבר על תילו. ראה ויינר את העזובה וההזנחה המרובה בשדה החינוך העברי בטריסק, שמלבד 'חדרים' מסורתיים ישנים לא היה קיים בה בית־ספר עברי מודרני, קינא קנאת 'תרבות' והחליט על ייסוד בית־ספר 'תרבות' גם בעיירתו. כינסו אסיפת־הורים. ויינר עמד בראש ועד־ההורים שנבחר ומיד ניגש לפעולות. בתחילת שנת הלימודים, אותה שנה, כבר מצאתי את עצמי יחד עם המורים משה שחט ושלמה פיקרסקי בפתח בית־הספר.

הקשיים הכרוכים בכינון בית־ספר עברי בווהלין מבחינת ההוראה לא היו מעטים. צריך היה להכניס בעול התורה את ילדי־ישראל, שגודלו וחונכו בעיירה גלותית, ששפת אמם היחידה הייתה יידיש ושמעולם לא ביקרו בגן־ילדים, ולדובב אותם לדבר עברית. היית צריך לזרוע בקרקע בתולה זרעים, שטרם נבחנה מידת קליטתם ולדחוק קץ קציר. אך במשך הזמן ובעבודת נמלים מסורה התגברנו על כל הקשיים הדידקטיים האלה, ואכן ראינו פרי. עזרה טכנית־ארגונית וכיוצא בזה, ציפינו, כמובן, לקבל מידי חברי ועד־ההורים, שבשמו הזמין אותנו ויינר להוראה ובשמו דיבר. אולם את העזרה הזאת ועידוד קיבלנו רק מאדם אחד – נטע ויינר, שהעמיס על כתפיו את כל העבודה הרבה הזאת, מגיוס התלמידים, רכישת מעון לבית־הספר, ועד ריהוטו וציודו במכשירי לימוד נאותים וסידורם של המורים בתנאי־דיור נוחים. בלי לאות עמל יהודי יקר זה יומם ולילה למען ילד־שעשועיו – בית־הספר 'תרבות' בטריסק. עד שמצא ויינר בשבילנו, המורים מקובל, תנאי־דיור קבועים, לא היסס להכניס אותנו לתוך דירתו הוא, בה נהנינו זמנית מהארחתם האדיבה של בני משפחתו.

לנטע ויינר ופסיה רעייתו היו שישה ילדים: פסח, שמעון ושושנה רייז'ל, שנספו בשואה יחד עם הוריהם, הבכור שעי'קה (שעיה) בן השמונה, תלמיד מצטיין (כיום מורה בבית־ספר ואחד מראשי הקיבוץ עין־ השופט) ואחיו הצעירים ממנו, משה ובן־ציון (עתה חברים פעילים בקיבוצים רוחמה ובית־זרע). התארחנו בביתו של ויינר זמן קצר. אכן, לא אשכח את החמימות ואת הנעימות המיוחדת במינה שגילתה כלפינו האורחים פסיה ויינר, עליה השלום, את דמותה העדינה, את ענוות־החן והטוהר של בת־ישראל

358

כשרה שנשקפה מתוך עיניה המחויכות ואת הבעת העליצות וההתרוננות, שריחפה על פניה תמיד, בה קיבלה את כל באי־ביתה והנעימה להם את זמנם. נעים היה לראות ולהרגיש את השאננות והשלווה, את 'שלום־הבית' האמיתי והלבבי ׁש שׂרר בבית ויינר, ממנו נהנו בעצמם והסבו הנאה לאחרים. (כעבור זמן־ מה עברנו לדירת קבע בביתו של הרש'ל סוסנה – משפחה שקטה והגונה שהקציעה לנו, לי ולמורה שחט, חדר מרווח ונוח ודאגה שלא יחסר לנו כלום).

משפחתו של נטע ויינר. מימין למעלה: שמעון, שושנה-רייז׳ל, משה, שיינד'לה פרלמוטר, ביתה של ציפורה אחותו של נטע ויינר, ובן־ציון למטה: נטע, פסח והרעיה פסיה

התמונה צולמה בשנת 1938, לפני עלייתו של משה לפלשתינה־א"י. כל המצולמים בתמונה, למעט משה, בן־ציון ושיינד'לה פרלמוטר, נרצחו בשואה.

עם התפתחותו של בית־הספר נזדקק ויינר בסופו של דבר לעזרתם של יתר חברי ועד־ההורים הפעילים ולעוסקים קבועים. לתפקיד מזכירו של בית־הספר הופקד הצעיר ליבר ברנר, שמילא את תפקידו ביעילות, ובין חברי ועד־ההורים הצטיינו בייחוד אברהם זילבר ואחרים.

בית־הספר התפתח והכה שורשים עמוקים. מניינו היה למעלה ממאתיים ילדים, שלמדו בארבע כיתות מסודרות ובמקבילוּת, לפי תכנית רשמית של בתי־הספר 'תרבות'. הילדים עשו חיל בלימודים והתאקלמו בשפה העברית להפליא. בהתפעלות ובהערצה צבאו בהמוניהם על פתחי בית־הספר יהודים 'מכל השנה', שבאו להסתכל ולראות את הפלא הגדול, כיצד ילדי טריסק מדברים ומדקלמים ב'לשון־קודש' רהוטה וחיה, ומשחקים כשחקנים בהצגות שערכנו במסיבות ובחגיגות לחגים ולסיום שנת הלימודים. הנוער הטריסקאי המבוגר עמד בדרך־כלל מחוץ למסלול העניינים וההתעניינות בבית־הספר העברי, על שפתו ותרבותו 'הבורגנית' בהיותו נתון אז ברובו להשפעתן המכרעת של מפלגות השמאל, ובייחוד זו של ה'בונד', שדגלו כולן ביידישיזם. מאידך גיסא השפעתו התרבותית היידישיסטית של הנוער על האוכלוסייה הייתה ניכרת. היו בין הנוער הזה בעלי כישרונות אמנותיים מובהקים, והחוג הדרמטי שנתקיים על־ידו הציג מחזות מעודכנים ומובחרים שהיו מקובלים בימים ההם בתיאטרון היהודי: גולדפדן, גורדין, פינסקר, הירשביין ואחרים. אנשי טריסק ביקרו בהצגות אלו בהמוניהם. בייחוד, זוכרני, הצטיינו בכישרונותיהם הדרמטיים שייע סמט, פייג'לה צורף, משה חזן וליבר ברנר. ברם, מה שיעשה הזמן

359

לא יעשה השכל. תמורות הזמן וההתרחשויות של הבאות בצבצו ועלו ממעמקים. לעיני הנוער המבוגר הזה קם נוער צעיר, חדש, שגויס, יורשה לי לומר, על־ידי שר האומה למען עתידו של העם. היה זה בית־הספר העברי 'תרבות' שהעמיד מתוכו את הקֶדרים הראשונים של הנוער העברי הלאומי; שהעמיד מתוכו את החלוצים הראשונים, שנחלצו לעלייה ולבניית מולדתם – קן מבטחים לשארית הפליטה של העם הנרדף והמושמד במיליוניו בכל ארצות גלותו. אלה הבנים הבונים שבזיעת־אפם ובדם־לבם הכשירו את הקרקע למדינת ישראל.

רבים מאוד היו היהודים שתפילתם: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" לא הייתה תפילת שגרה גרידא, הם עשו למען ציון למעלה מיכולתם, והם הגו וראו בה חזות הכול. רבים מהם היו בין "הזורעים בדמעה" ולא זכו להיות בין אלה ש"ברינה יקצורו". לא זכו לחזות בנס הגדול של תקומת מדינת ישראל – כי עלה הכורת, וכילה הכול, ובילה לנצח.

בין הקדושים האלה, שזכרם לא יימחה מלב ומזיכרון האומה לעולם, נמנה גם אחד המחוללים, המייסדים והמקימים הראשונים של בית־הספר העברי התרבותי בטריסק – נטע ויינר. יהא זכרו ברוך.

משה ָש ָח ט

מוצאו היה מהעיירה מֹוטֶלֶה. לא פעם חזר ושנה באוזניי, לא בלי גאווה והנאה, שבמוטלה זו למד ב'חדר' יחד עם ד"ר חיים ויצמן. בשמי קובל הופיע כשביט בשנת 1920, אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה וכנראה לרגל נישואיו עם אשתו השנייה שהייתה קובלאית. הוא היה כבן חמישים, גברתן, איתן, וכשהיה פוסע עם מקלו העבה, שלא מש מידו, דומה היה שהאדמה רועשת תחתיו. בהומור רב סיפר לי את האפיזודה המבדחת שקרתה לו עם אהרון גיטליס, מי שהיה סוחר מנופקטורה ידוע בקובל ויו"ר הוועד הציוני וגזבר־כבוד של בתי־הספר 'תרבות' בקובל. בהגיעו לקובל פנה שחט לאהרון גיטליס, הציג עצמו כמורה עברי ותיק וביקש ממנו המלצה שתאפשר לו להתקבל לאחד מבתי־הספר של 'תרבות'. סקר אותו אהרון גיטליס מכפות רגליו ועד קדקודו ושאל אותו לגילו, וכששמע מפי שחט שכבר עבר את גיל הארבעים, ענה לו בפשטות: מורה עברי שעבר את גיל הארבעים ונשאר שלם בגופו ולא נפגע בריאותיו (כפי שהעיד עליו מראהו), הרי זה מעיד עליו כמאה עדים שאין הוא מורה ממש ואינו מוכשר, לפיכך, להוראה... משה שחט נתקבל אז להוראה ב'תלמוד־תורה' בעיר קובל. הגבאים של 'תלמוד־תורה' היו מרוצים ממנו מאוד. הוא היה בעל־מרץ. קולו היה אדיר, מרעים, ואם כי היה מטיל אימה על התלמידים בגישתו המחמירה והקפדנית ובמקלו, בן־לווייתו התמידי, שהיה שמור אתו גם בכיתה (לא חלילה שהוא פגע בו

360

בילד, אלא פשוט, שישמש לו מעין קמיע למשמעת...), היה סבלן בהוראה, לגמרי לא קפדן, והיה שונה עם התלמידים בלי לאות בצוותא ובנימה, בה היה ממתיק ומשגר בפי התלמידים את הפסוקים מן התורה ומן ה'פסוק' (נ"ך), שהיה מבאר להם באר היטב ובדייקנות גמורה.

הוא היה פיקח, 'ליטוואק' גמור, וכדרך ה'ליטוואקים' – בעל 'איפכא מסתברא'. היה מבטל דעות מקובלות כעפרא דארעא, ובלגלוג גלוי. בוויכוח לא זז מדעתו כהוא זה. וכך גם בשדה ההוראה וחידושי לשון. היה 'מייצר' ומחדש מילים ומונחים משלו, לפעמים בלי שחר. פעם שמעתי שהוא מסיח עם התלמידים על נסירת עצים, כשהוא משתמש במונח 'שכלן'. הבנתי שהוא מתכוון לכנת־עצים עשויה קורות עץ מעין רגליים צלובות, שהייתה משמשת משען לנסירת־עצים (בשפת המשנה: 'חמור'). התעניינתי, "מאין לקחת את ה'שכלן'?" השיב שזהו חידוש־שפה משלו... מן הפסוק "שכל את ידיו" (אצל יעקב אבינו) – השכיל והצליב אותן מדעת. ומכיוון שרגלי משען העצים גם כן מצולבות, הרי לך 'שכלן'... מאידך גיסא היה ידען מופלג בלימודי יהדות, בר־אוריין, בקי ומצוי אצל המקורות. הוא היה גם איש ישר ועשוי לבלי חת, היה פולט את האמת ישר לתוך עיני זולתו והיה נוזף בלי מורך במי שהוא חשב למְַעֵוּל. היה הוגה־דעות פילוסופיות על אנשים ותבל וניסה כוחו גם בספרות. פעם הראה לי קונטרס ביידיש, שהדפיס מזמן, בשם 'טעם החיים' ('דער זין פון לעבן') ובו הביע דעות מקוריות משלו. הוא היה גם נואם. בזמנו ערך מסע הרצאות בערים ובעיירות בליטא בבתי־כנסת ועשה נפשות לרעיון הציוני וליישוב ארץ־ ישראל.

בשנה הראשונה להיותו בטריסק הוכרזה שם עצרת כללית של האוכלוסייה בבית־הכנסת לרגל יום־ האזכרה לחללי הפרעות שערכו קלגסי פטליורה ביהודים בעיירות ווהלין במלחמתם בבולשביקים. שחט נשא אז נאום על הקדושים. לא עברו רגעים מועטים וכל הנשים הנוכחות באספה סחטו את אפיהן בדמעות שליש לתוך סינוריהן ונתנו קולן בבכי כבהזכרת נשמות ביום־הכיפורים... בדברים נוקבים, כ'בעל־דרשן' רגיל ומנוסה, תיאר את זוועות־האימים ואת הפחדים של מאורעות־הדמים שהתחוללו לעיני השמש בעיירות, בהן מצאו את מותם הטרגי אלפי יהודים שנכרתו משורש חייהם על לא עוול בכפם; ָ

את הטרגדיה של עם ישראל כולו, הנהרג על ׳קידוש־השם׳ לכל אורך הקו כאורך הגלות ("כִּי ָעלֶיך הַֹרגְנוּ כָּל הַיֹּום"!) – קורות־דמים ממושכות של נוודים ונרדפים, ש"אין טעם למותם"!... מי יכול היה לנבא אז כי בקרוב ימים יגיעו ותתחולל שואה על ישראל, שמאורעות־הדמים הפטליוריים יהיו כאין וכאפס לעומתה; שואה – בה יימחה וירד לטמיון בזדון שטני שליש מבני עמנו...

משה שחט היה 'גלוי־עיניים' לראות דברים לטווח רחוק. לעתים היה מרמז על עצמו "איזהו חכם..." אך מי שם לב לדבריו של 'ליטוואק' מתרברב?...

361

לייבל ריַיכנבוים, הי"ד

ער איז נישט געווען קיין טריסקער געבוירענער. געקומען נָאך דער ערשטער וועלט-מלחמה פֿון רַאדָאם. צוליב ווָא ס פֿ ַא רלָא זט די היים? ווָא ס פלוצעם קיין טריסק? – דָא ס איז פֿ ַא רן שטעטל געבליבן אומבַא וווּסט. ַא רירעוודיק בחורל, מיט העלע הָאר, בלויע ליַיכטנדיקע אויגן, ָאפֿט מיט ַאן ַארומגעבונדענעם הַאלדז צוליב עפעס ַא הַאלדזקרַאנקהייט – ער רעדט הייזעריק, ווי געשטערט אין ָאטעמען. דערפַֿאר ָאבער רעדט ער פֿריַי פויליש. ער הָאט ָאנגעהויבן געבן פריווַאט פויליש-לעקציעס און דערפֿון געלעבט. אין גיכן הָאט ער זיך ַאריַינגעצויגן אין דעם קריַיז פֿון די ייִדישיסטן און איז געווָארן געזעלשַאפֿטלעך זייער טעטיק, געהָאלפֿן אין ַאלץ. הָאט מיטגעשפילט אין דרַאמקריַיז, כָאטש די הייזעריקייט הָאט אים ָאפֿט געשטערט, שפעטער הָאט ער ַא געוויסע ציַיט געַארבעט אין דער ייִדישער שול ַאלס פויליש-לערער. אין עטלעכע יָאר ַארום הָאט ער חתונה געהַאט מיט לאה בָאדמַאן – דעם טריסקער חזנס רב זיסיעס ַאן אייניקל.

זיי הָאבן געהַאט קינדער און – אומגעקומען צוזַאמען מיט דער גַאנצער טריסקער עדה. לייבל ריַיכנבוים איז פַֿארבליבן ַא געטריַיער שולטוער ביז די לעצטע יָארן.

מורים וחברי המועצה הפדגוגית של בית־הספר היידי של ציש"א. מימין למעלה: לייב'ל אוליצקי ושלמה זלמן פיקרסקי (נפטר בזמן הכיבוש הגרמני).

למטה: המוֶרה שיינברג, ?, אברהם סגל (נפטר בברית־המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה) וליבר ברנר

362

לייב'ל רייכנבוים, השם ייקום דמו

הוא לא נולד בטריסק, אלא הגיע אליה לאחר מלחמת העולם הראשונה מראדֹום. מדוע עזב את ביתו ומדוע דווקא לטריסק? הדבר נשאר בגדר תעלומה בעיירה. הוא היה בחור נמרץ, בעל שער בהיר ועיניים כחולות מאירות. לעתים קרובות קשר תחבושת סביב צווארו, ובשל מחלת גרון שסבל ממנה – דיבר בקול צרוד, כאילו התקשה בנשימה. אבל הוא דיבר פולנית שוטפת והתפרנס ממתן שיעורים פרטיים בשפה זו.

זמן קצר לאחר שהגיע הצטרף לחוג היידישיסטים, נהיה פעיל מאוד מבחינה חברתית ועזר בכל מקום שבו הייתה נחוצה עזרתו. הוא גילם תפקידים בחוג לדרמה, גם כשצרידותו הייתה לו לרועץ. לימים, עבד בבית־הספר היידישיסטי כמורה לפולנית.

כעבור שנים אחדות התחתן עם לאה בדמן – בתו של החזן מטריסק ונכדתו של רב זיסיה. היו להם ילדים, והם נספו יחד עם כל בני עדת טריסק.

לייב'ל רייכנבוים המשיך בפעילויותיו בבית־הספר עד לשנים האחרונות. מורים ותלמידים של בית־הספר היידישאי של ציש"א

363

א. לערער

לערערין עטקע ליוברַא ניעצקי, הי"ד

עטקע ליוברַאניעצקי איז געווען ַא געבוירענע פֿון וולָאצלַאוועק ביַי דער וויַיסל, ַא טָאכטער פֿון ַא טַאטן ַא שוסטער, ַאפנים ַא פַֿארמעגלעכער מענטש. זי הָאט געענדיקט ַא פוילישע גימנַאזיע. וויַיטער שטודירן הָא ט זי נישט געקָא נט. איר פֿ ָא טערס מצב הָא ט זיך פֿ ַא רערגערט, און זי הָא ט געמוזט ַא טרַא כט טָא ן וועגן זָא רגן פֿ ַא ר זיך ַא ליין. הָא ט זי דורכגעמַא כט ַא פעדַא גָא גישן קורס און זיך געווָא נדן צו דער ציש"א נָא ך ַארבעט. אויב כ'הָאב קיין טעות נישט, איז ליוברַאניעצקיס ַארבעט אין דער טריסקער שול געווען טַאקע איר ערשטע לערערישע פרַאקטיק.

זי הָאט אויסגעזען פֿון ַא יָאר ניַינצן, ַא מָאל ָאבער אויך פֿון ַא יָאר עטלעכע און צווַאנציק – ָאפהענגיק פֿון איר שטימונג. זי איז געווען ַא מיטלוווּקסיקע, ַא שטַאלטנע און מַאגערע, מיט ַא שוועבנדיקן ריַיסיקן גַאנג. אירע העלע שימערירנדיקע הָאר הָאבן ווי אויסגעטיילט פֿון זיך ַא שיַין, ווָאס איס געפַֿאלן אויף איר מַאגער, קנָאכיק, ַא ביסל "שיקסעווַאטע" פנים מיטן פַֿארריסענעם, קינדעריש-פֿרוייִש, טרָאציקן נעזל. נָאר מיט נָאך ַא לעבעדיקערער שיַין זענען ָאנגעפֿילט געווען אירע העלע, ַא ביסל ווי פַֿארוווּנדערטע אויגן, ווען ַא שמייכל פֿון פַֿארגעניגן הָאט זיך גָאלדיק צעשמָאלצן אויף איר פנים, און ס'הָאבן זיך ַאנטפלעקט אירע שיטער צעשטעלטע ציין. איר וועזן איז געווען ַא געמישט פֿון קינדערישער תמימות און וויַיבלעכער טרָאציקייט. "דָאס ציגעלע" – פֿלעגן איר ַא מָאל רופֿן די חברים לערער אין גוטן מוט.

עטקע הָאט געלערנט פויליש און פוילישע געשיכטע. דָאס צווייטע יָאר – געפֿירט דעם ערשטן קלַאס. זי איז ָאבער נישט געווען קיין פֿרעמדע "פויליש-לערערין", נָאר ַאן אייגענער מענטש פֿונעם לערער- קָאלעקטיוו. די קינדער הָאבן געקלעפט צו איר, און ציַיטנוויַיז, ַא פַֿארשפילטע מיט זיי, הָאט זי ַאליין אויסגעזען ווי ַאן איבערגעווַאקסן קינד. זי איז געווען בַאשיידן אין איר הַאלטן זיך, אין איר קליידן זיך – אין ַא לץ.

פֿון איר ַארבעט איז מען געווען צופֿרידן. די קינדער הָאבן געהַאט ָאנזעעוודיקע דערגרייכונגען. אויף וויפֿל די שול הָאט זיך אין איר ַארבעט גענייטיקט ַאחוץ די לעקציעס, איז זי גרייט געווען ַאוועקצוגעבן איר די גַאנצע ציַיט. ווען דָאס אויסצָאלן די לערער דעם לוין איז געווען קריטיש – און דָאס הָאט גַאנץ ָאפֿט געטרָאפֿן, הָאט עטקע ליוברַאניעצקי קיין טענות נישט געהַאט. און ווען איין מָאל הָאט איר די נויט שוין גָאר שטַארק צוגעדריקט, הָאט זי זיך וועגן דעם פַֿארטרויט דעם פַֿארווַאלטער, אברהם סעגַאל, און... ווי ַא קינד, זיך פַֿאנַאנדערגעוויינט.

דָאס איז געווען בערך אין די לערניָארן: 1925, 1926 און 1927. אויך אין די וויַיטערער יָארן הָאט זי געפֿירט איר לערערשע טעטיקייט, הָאט געַארבעט אין הרוביעשָאוו און אין ַאנדערע שטעט. דער פַֿאשיזם הָאט עטקען פַֿארברענט. זי איז מער נישטָא, די שיַינענדיקע, הַארציקע און איידעלע עטקע ליוברַאניעצקי, הי"ד.

364

א' לרר

המוָר ה את'קה ליוברניצקי, השם ייקום דמה

את'קה ליוברניצקי נולדה בְולֹוצלָבֶק שעל נהר הוויסלה. בתו של סנדלר, כנראה בעל אמצעים. היא סיימה את הגימנסיה הפולנית, אך לא היה באפשרותה להמשיך בלימודיה. מצבו של אביה הידרדר, והיא נאלצה לדאוג בעצמה לפרנסתה. על־כן למדה בקורס פדגוגי ומשסיימה אותו, פנתה לציש"א בבקשת עבודה. אם איני טועה, עבודתה בבית־הספר בטריסק הייתה עבודת ההוראה המעשית הראשונה שלה. היא נראתה כבת תשע־עשרה, ולפעמים כנערה בשנות העשרים שלה. מראה גילה היה תלוי במצב רוחה. היא הייתה בעלת קומה בינונית, חטובה ורזה, וכשהלכה נראתה כמרחפת. שערה הבהיר והנוצץ כאילו השיל מעצמו הילה, וזו האירה על פניה הרזות והגרומות, שהזכירו מעט פנים של נערה גויה. אפה, ספק אף של אישה ספק של ילדה, היה סולד וכמו קרא תיגר על סביבתו. הילה מלאת חיים עיטרה את עיניה הבהירות, שארשת הפתעה הייתה פרוסה עליהם. כאשר חיוך של עונג נמס בפניה הזהובות, נחשפו שיניה המרוחקות מעט זו מזו. המראה שלה היה תערובת של תמימות ילדותית והתרסה נשית. 'התיש הקטן' – נהגו לפעמים לכנותה החברים, כשהיו במצב רוח טוב.

את'קה לימדה פולנית והיסטוריה פולנית. בשנה השנייה לימדה בכיתה הראשונה. אך מעולם לא הייתה 'מורה לפולנית' זרה, אלא אדם השייך לקולקטיב המורים. הילדים דבקו בה, ולפעמים כששיחקה עמם נראתה בעצמה כילדה מגודלת. היא הסתפקה במועט, בבגדים מועטים, בכול הסתפקה במועט. עבודתה השביעה רצון. הילדים הגיעו להישגים ניכרים. כשבית־הספר נזקק לשירותיה שמחוץ לשיעורים, היא תמיד הייתה במקום ושמחה להקדיש את כל הזמן הנחוץ. כשהתשלומים למורים נקלעו למשבר, את'קה ליוברניצקי מעולם לא התלוננה. וכשפעם אחת העיקה המצוקה עד מאוד, היא פנתה למנהל, אברהם סגל, ו... פרצה בבכי כאילו הייתה ילדה קטנה.

זה היה בשנים 1925, 1926 ו־1927. גם בשנים הבאות באה יכולתה כמורה לידי ביטוי. היא עבדה בחרובישוב ובערים אחרות. הפשיזם שרף את את'קה. היא כבר איננה. היפה, הלבבית והעדינה, את'קה ליוברניצקי, השם ייקום דמּה.

365

טוניה טפר-פרישברג

הייתי מורה בטריסק

עם סיום בחינות־הבגרות בסמינר פניתי למשרד החינוך הממשלתי בבקשה לקבל משרה כמורה. כעבור מספר ימים קיבלתי הפניה למחוז וילנה לשם קבלת מנוי כמורה בכפר קטן: נובו־ויסליצה. "לא בא בחשבון", הגיב אבי, "בשום אופן לא! האם לא מספיק לך חמש שנות לימודים בין ארבעים שיקסס? עוד כפר גויים שלם חסר לך? לא ולא!" הצהיר, "הגיע הזמן שתכירי קצת יידישקייט! ובכלל: חסר לך לחם בבית? לסוף העולם נשלח אותך?"

תם ונשלם! אין ערעורים בבית הוריי. זהו זה... איני יודעת אם הוריי או אחיותיי הודיעו שאני משתוקקת לעבוד כמורה, אך כעבור ימים מספר קיבלתי מכתב מבן־דודי (מורה בסמינר בווילנה) בזו הלשון: "תפני לבית־ספר 'תרבות' בעיירה טריסק, שם דרושה מורה מוסמכת להוראת פולנית וכל המקצועות האמנותיים שלך כמו זמרה, מלאכת־יד, ציור, התעמלות וכו'". פניתי במכתב לפי הכתובת המצורפת, ולמחרת קבלתי מברק: "בואי מיד, קבלי את העבודה".

"זה משהו אחר", אמרו הוריי, "בין יהודים, בבית־ספר עברי... תנסי!". אמי נלוותה אליי. נסענו כמעט יום שלם, כי רכבת מהירה הייתה רק עד לבוב. משם זחלנו ברכבת רגילה. הנוף השתנה עם המרחק ממרכזה של גליציה. מרחקים עצומים בין יישוב ליישוב, תחנות־רכבת קטנות בעיירות דלות, שדות, כפרים עלובים. בדרך אני משתדלת להחדיר ללבי קצת ידע על יהדות, מנהגים, הווי מפי אמי, כי סוף־סוף עד היום הן חייתי כמעט רק בין גויים!

הגענו לפנות ערב. שתי דקות בלבד עצרה הרכבת בתחנה. מלבד הפקיד הבודד שם איש לא נראה באופק. "איך מגיעים מכאן לעיירה?" שאלתיו,

"את המורה בוודאי" ענה לי, "שם בחוץ מחכה לך מנד'לי בעל־העגלה". אכן בחוץ עמדה עגלה רתומה לסוסה עלובה, דלת בשר. בתוך העגלה מושב מכוסה שק. אימא התיישבה על המושב (קרש עץ) ליד מנד'לי, ואני שקעתי בתוך הקש, ולידי הכינור והמזוודה.

"דיו", זירז מנד'לי את סוסתו. זזנו. העגלה מיטלטלת מצד אל צד ומתקדמת לאט לאט לעבר העיירה. בוץ סמיך לאורך כל הדרך. אמי משׂיחה עם העגלון ומשיגה מפיו מידע: כמה תושבים בעיירה, ממה מתפרנסים יהודים וכו'.

"מדוע העגלה כל־כך מיטלטלת?" שאלתי, כשגבי כואב מרוב טלטולים. "אומרים, שטוב לגלגל את הלשון לכיוון הפוך בתוך הפה, לשם שווי משקל", ענה לי מנד'לי בחיוך וכשהוא קורץ בעינו.

"האם יש בית־מלון בטריסק?" שאלה אמי. "יש איפה ללון", ענה. "תראו כבר, תראו".

בהצטלבות הדרכים לעיירה ולפרבר קרא מנד'לי לילד שניצב שם: "הי שמוליק! רוץ ואמור לחבר'ה שהבאתי את המורה! ותגיד להם גם שהיא באה עם אימא שלה ושאני מביא אותן אל משה אהרון!"

הילד קפץ ודילג כל עוד רוחו בו. והנה כעבור מספר דקות המוני אדם באו לקראתנו: צעירים, ילדים

366

וסתם סקרנים. העגלה עצרה ליד בית, בין הראשונים בתוך העיירה. על שלט שמעליו קראתי: "חדרים מרוהטות" בפולנית משובשת. "זהו זה!" קרא מנד'לי. הוא הוריד את המזוודה, מישהו עזר לאמי לרדת, ואני קפצתי מן העגלה ישר לתוך הבוץ, ואחת מנעליי נשארה תקועה בתוכו.

"יש לה כינור! יש לה כינור!" צעקו הילדים. שחררתי את רגלי מהנעל, וכשאני מדדה על רגל אחת הגעתי לכניסה של הבית. מישהו הוציא את נעלי מן הבוץ, ניקה אותה ומסרּה לי.

"ערב טוב", קיבלה את פנינו בסבר פנים בעלת הבית, "הנה חדר בשבילכן!". נכנסנו. יחד אתנו התפרצו עוד הרבה אנשים. הציגו את עצמם ולחצנו ידיים: שמלקי מנדלסון, שׂרוליק כגן, שׂרוליק פרישברג, ברוך גרינשטיין ועוד.

"האוכל לראות את מנהל בית־הספר?" שאלתי. "את תהיי המנהלת!" ענה לי מישהו.

"אבל היא רק בת שמונה־עשרה", התערבה אמי, "היא עוד קטינה!" "אין דבר" ענה איש מבוגר כבן ארבעים, "גם בית־הספר שלנו קטן!".

דוד חייט הציג את עצמו: "אני יושב־הראש של בית־הספר!". "את מבינה", פנה לאמי, "היא תהיה מנהלת רק באופן רשמי, לגבי הרשות הממשלתית, כי יש לה תעודת הסמכה, אך כל שלושת המורים ביחד מנהלים את בית־הספר"

"הנה", אמר, "זה המורה וצקי, איש מבחוץ, זה שעי'קה ויינר, בן העיירה. האם הגברת תגור עם המורה?" פנה לאמי.

"חס ושלום" ענתה, "אני חוזרת מחר! רק רציתי לעזור לילדה להסתדר ביום הראשון". הבעת הקלה נסבה על פניו של חייט.

"זה טוב", אמר. "אם כן, המורה תגור אצל משפחת ויצמן, בחדר אחד עם פייגה", הוסיף בשקט. "זה בסדר, זה בסדר!" התלהבה אמי בהביטה על כל הבחורים הצעירים שבחדר.

אני לא הייתי מרוצה כלל ממגורים יחד עם מישהי זרה לי, אך לאמי היו בוודאי נימוקים משלה כדי להסכים לכך מיד. בעלת־הבית הביאה לנו משהו לאכול. רוכל הופיע עם כמה זוגות ערדליים, מהם בחרתי לי את המתאימים לי – קנייתי הראשונה בטריסק.

מצוידת בכלי המתאים ביותר למלחמה בבוץ, יצאנו לראות את חדרי. כמובן, כל החבורה מלווה אותנו למשפחת ויצמן.

אמת היא שלא הייתי מאושרת ביותר ממקום מגוריי, אך נאמר לי שאין שום מקום אחר בעיירה. בלית ברירה נענעתי בראשי לאות הסכמה.

למחרת בבוקר הופיעו שׂרוליק כגן עם מנד'לי בעל־העגלה להביא את אמי לרכבת. לא ניתנה לנו ההזדמנות לשוחח ביחידות, לכן ניצלה אימא את הרגעים שכגן הלך לקנות לה כרטיס נסיעה ואמרה לי: "האנשים כאן נראים לי טובים! אך אם תראי שהעניין לא מתקבל על דעתך, חזרי הביתה ילדתי. הרי לך כסף להוצאות נסיעה!".

אמי נסעה ואני חזרתי עם כגן לעיירה. הוא הביא אותי לבית־הספר. הייתה זו דירת מגורים רגילה, שני חדרים ומטבח. במטבח עמדו שני ספסלים ארוכים, מחוברים לשולחנות. ישבו שם בשקט למופת תשעה ילדים וחיכו לי.

"שלום למורה", בירכוני במקהלה, "אנחנו כתה ה'! את תהיי המחנכת שלנו!". "ואיפה יתר הילדים?" שאלתי.

"אנחנו רק תשעה" ענו, "בכתה ד' יש יותר!" "האם יש עוד בתי־ספר בעיירה?"

367

"כן. של הפולנים ו... שלהם!" "מה פירוש שלהם?"

"של היידישיסטים", קראו במקהלה. לא הבנתי מה הם סחים. התחלתי בשיעור.

קשרי ידידות נקשרו מיד ביני לבין התשעה. הם הביטו בי בעיניים מבריקות, סקרניות, פקחיות, צמאות דעת. הרגשתי שאשאר אתם; לא אברח הביתה! כאן יש לי הרבה מה לעשות. הילדים התמימים האלה זקוקים לי, ואני זקוקה להם! הם כבשו את לבי. אני אעניק להם אהבה ומסירות בכל כוחותיי. חינכתי את הכיתה במשך שלוש שנים, עד אשר סיימו את בית־הספר. התשעה נשארו יחדיו במשך כל השנים האלו, הלוא הם: איטה ושמילק פיסק, שמאי ונחמן מנדלסון, פישל פרישברג, פועה חייט, חיה'לה ויצמן, רייז׳ל ויינר וחיה'לה ניימן.

"מה זה יידישיסטים?" שאלתי את המורים בהפסקה. "תביני במשך הזמן..." ענו לי, "זה לא פשוט".

אחרי הלימודים ניגשתי לאכסניה לקחת את מיטלטליי. "מה את חושבת לך, המורה? יתנו לך לסחוב מזוודה?" הטיחה בעלת האכסניה בחיבה, "החבר'ה לקחו אותה לבית ויצמן, שם רחל ברצ'יקס מחכה לך עם ארוחת־צהריים!"

"מה תאכלי המורה, את רוצה קוטלטים או ז'רקוי?" שאלתני רחל, "בשר" עניתי, "אם אפשר".

"כן, כן, אבל איזה?..." "אימא", התערבה פייגה, "אלה מילים רוסיות, היא לא מבינה!".

"אכלי צימֶס, המורה, זה טוב, זה מגזר" הפצירה בי רחל. טעמתי. באמת טוב, אך לפי טעמי בקשתי קצת סוכר.

"סוכר?" נדהמה רחל, "אם כבר, אז 'מלץ' טוב לזה". "לא, לא, אבקש סוכר" ('מלץ' חשבתי בלבי, זה בוודאי מין סוכר חום, שלא אהבתי את ריחו). נתנו לי קוביות סוכר, מעכתי אחת ופיזרתי על הגזר.

"נו? ראיתם? איזה מנהגים אצלכם בגליציה, מן הסוכר היא עושה מלץ!"... יום אחד פנתה אליי רחל בזו הלשון:

"המורה, חיה'לה חולה ואתמול היא שכחה בבית־הספר את הטטרדיה שלה עם הסומקה בתוך הסקאמייקה, הביאי אותם בבקשה בשובך הביתה".

"סליחה" אמרתי, "מה זה? איני מבינה". "נו, טטרדיה, שכותבים בקרנדאש, את לא יודעת? איזה מין מורה את?"

"לא", אמרתי, "לצערי!" אחד אחד הראתה לי כל מיני דברים וכך התחילו השיעורים שלי ביידיש, מתובלים ברוסית. כאשר הצלחתי לחבר את מכתבי הראשון ביידיש לאבי, לא הייתה שמחה גדולה מזו בבית הוריי. "לאן הלכה פייגה?" שאלתי.

368

"היא הלכה ללמוד העברעאיש!" ענו לי. "הרי היא יידישיסטית!" התפלאתי.

צחקו לי הבריות: 'ללמוד העברעאיש', פירושו לצאת עם בחור... "הייתי רוצה להירשם בספרייה", ביקשתי פעם את פייגה, "כמובן בפולנית" (טרם ידעתי אז עברית ויידיש).

"מה הבעיה?" ענתה לי, "בואי אתי לספרייה שלנו ותקבלי ספרים". הלכתי לתומי. כמובן, בני העיירה ראו אותי נכנסת לבית־הספר של היידישיסטים, שם, לפי דבריה, הספרייה. לא מצאתי שם שום־דבר, מלבד כמה ספרי לימוד, וחזרתי כלעומת שבאתי, אך השמועה, שהייתי 'שם' התפשטה חיש מהר, והציֹונים נעלבו קשות. בערב באו אליי החבר'ה והסבירו לי שכל העניין היה עשוי כדי להרגיז אותם... אכן, הפעם הבנתי מה זה 'שלהם'...

למדתי ולימדתי – והזמן רץ. כל פעם שנסעתי או חזרתי מחופשות, היו מלווים ומקבלים אותי בני העיירה בשמחה, כאחת משלהם. הרגשתי ביניהם הייתה נפלאה!

כל אנשי העיירה היו ידידיי, השתדלו להנעים לי את חיי ביניהם. לכל אחד הייתה שמורה מילה טובה בשבילי, מחמאה, חיוך ידידותי. חדרי היה מקום מפגש של כל הצעירים: בני משפחות מנדלסון, טבקהנדלר, וֹוהל, סגל, בר, חיים נייגל, ארליך, אפל, ויינר – ומי לא?

בית־הספר היה דל ביותר! את שכר הלימוד היו אוספים מבית לבית, ועד סוף החודש בקושי היה להם הסכום הדרוש לתשלום משכורתם של המורים. היו חייבים לנו משכורות של חודשים אחדים. פעם אמר לי ספקטור בעל ההומור:

"את יודעת מה, את מנגנת על כינור, אני יודע קצת לשיר, בואי נלך ונעמוד ליד הקלויסטר בקובל ונקבץ כמה זלוטים!"

או: "בעצם כאן למדתי חיסכון; למשל, השנה חסכתי לפחות כמה מאות". "הכיצד? הרי לא קיבלנו משכורת זה שלושה חודשים" התפלאתי.

"זה הסוד. היה החורף קר מאוד, הייתי צריך לקנות מעיל? לא היה כסף – חסכתי לי אותו!" כל הצרות הכספיות לא הפריעו לנו, המורים, במסירותנו לבית־הספר. הרבצנו תורה, חינכנו את תלמידינו ליושר, לעבודה, לציונות, לאזרחי ישראל נאמנים לעתיד. כל תלמידינו היו מאורגנים ב'השומר הצעיר', אשר ידו של שעי'קה ויינר הייתה בו. אני עסקתי בפעולות ספורט, מקהלה, תערוכות, הצגות. כמעט כל יום יפה יצאנו אחרי־הצהריים מחוץ לעיירה (למגרש יריד־הבהמות), שם שיחקנו בכדור־עף בפוליאנטה. בקיץ התרחצנו בנהר, בחורף החלקנו על קרח. בערבים היינו במועדון, שם רקדנו ריקודי עם, שרנו שירים עבריים־חלוציים. אגב הפעולות, אשר התנהלו על טהרת הלשון העברית, למדתי בעצמי את יסודות השפה המדוברת, אשר בבוא הזמן עזרה לי הרבה בקליטתי בארץ. כדי לדרבן עיירות אחרות לייסד בית־ ספר עברי, נסענו פעם עם כל המשתתפים ללוּבֹּומל, להציג שם את הצגת בית־ספרנו. ההצלחה הייתה עצומה, ולילדים שלנו – חוויה בלתי נשכחת. בל"ג בעומר, בחנוכה, בפורים ובסוף שנת הלימודים היינו עורכים מסיבות, טיולים, חגיגות וכו'.

לעתים תכופות היה מופיע מפקח מטעם משרד החינוך הממשלתי לביקורת לבית־הספר. היה צריך לבדוק אם תמונת העיט הפולני ותמונתו של פילסודסקי תלויות במקומן בכל כיתה. לא תמיד שמרו

369

הילדים על הוראות אלה. במקרה שלא היה הכול כדרוש, יכול היה המפקח הפולני לגרום צרות, עד כדי סגירת בית־הספר. כרגיל היה המפקח מבקר תחילה אצל עמיתו בבית־הספר הממשלתי. ילדי ישראל, אשר למדו שם, היו ידידינו וכאשר ראוהו שם, שיגרו חיש מהר שליח מביניהם, להודיענו על הצרה הקרבה ובאה. עד אשר היה מופיע המפקח, סידרנו את כל הדרוש, והביקורת עברה בשלום.

לפעמים היה גם מבקר בשיעור פולנית. פעם ביקר באחת הכיתות. הידען בפולנית בכיתה היה יעקב דימנטשטיין. על קיר הכיתה הייתה תלויה תמונתו של יוסף טרומפלדור.

"מי האדון הזה?" שאל המפקח, רמזתי ליעקב לענות. הוא הסביר:

"זה לא אדון, זה חלוץ! זה גיבור יהודי ממין כזה, שהייתה לו רק יד אחת, אך הוא תמיד החזיק ביד אחת רובה ובשנייה חרש!! בחורים כאלה יש לנו בארץ־ישראל", אמר בגאווה...

אציין כמה טיפוסים מאנשי העיירה ומבין תלמידיי הזכורים לי אגב התרשמותי. ערב אחד נשרפה בחדרי נורת חשמל בדיוק בשעת תיקון מחברות. גרתי אז בבית משפחת ארליך. יצאתי לקנות נורה חדשה, אך לא השגתי, אפילו לא אצל מוט'ל זילבר! שם פגשתי את שולקה, בחור תמהוני, שלא היה לו שום קשר אתי או עם בית־הספר.

"המורה!" אמר, "אני אביא לך נורה! לכי הביתה ואל תדאגי!" ואמנם, כעבור זמן קצר, הביא לי נורה מאובקת באופן בלתי רגיל, אך היא מפיקה אור! "מנין הבאת אותה?" שאלתי את שולקה

"מה איכפת לך? העיקר שהמורה לא תשב בחושך" השיב. כעבור כחצי שעה הופיעה אצלי חיה טובה וֹוהל.

"המורה! האם שולקה הביא לך נורה?" שאלה "כן", עניתי, "זה מניין לך?"

"נו, מילא", אמרה לי, "שיהיה לך לבריאות! אך שולקה הוציא אותה מן הרפת שלנו!..." אנו, המורים, נהגנו לבקר תלמיד חולה בביתו. יום אחד, בערב־שבת חורפי, הלכתי עם וצקי או עם ספקטור, לבקר את אלקה מריידה החולה. אחת מאחיותיה (יפהפייה) גמרה בדיוק לשטוף את הרצפה. "היכנסו, היכנסו, אורחים יקרים, בבקשה, היכנסו", הזמינה

"רק רצינו לשאול לשלום הילדה", אמרנו, "חבל להכניס לכלוך מן השלג על הרצפה שאך זה שטפת". "אנחנו שוטפים כדי שאורחים ירצו להיכנס אלינו ולא כדי להבריח אותם", אמרה בחיוך של מבוכה. התביישתי קצת. נכנסנו. קיבלו אותנו בדרך־ארץ, בלבביות ובכנות אמיתית. נגעה ללבי הכנסת־אורחים זו...

מוניק בלומנקרנץ היה בין באי ביתי. פעם נתן לי במתנה את צילום דיוקנו. "למזכרת נצח", אמר, "אצלך היא תישמר יפה".

אכן! התמונה שמורה אצלי עד היום הזה. שמאי מנדלסון היה תלמידי המבוגר ביותר. בשעות אחרי־הצהריים היה עוזר לאביו ואחיו בדיג סרטנים. כל־כך הרבה סיפר לי על הנושא (הבלתי ידוע לי בכלל) שביקשתי פעם לראותם במלאכתם. "מחר אקח אותך לנהר ותראי", אמר.

למחרת הלכנו על גדות הנהר. הייתה ביצה שמימיה רדודים וסוּף מסביב.

370

"את תרטיבי את סנדלייך, המורה", דאג שמאי, ובלי לחשוב הרבה (והוא בחור חסון ומגודל) לקח אותי בזרועותיו והעבירני ישר אל הסירה...

פעם עמדתי ליד החלון בבית פרישברג. היה יום שבת, היהודים חזרו מבית־התפילה. יום אביב נאה היה. "עכשיו אני יודע מדוע השמש זורחת כל־כך נעים", אמר לעברי רפאל הוניגמן, "המורה עומדת ליד החלון"...

אזכיר באהבה את אם משפחתי לעתיד,רבקה פרישברג ז"ל, האצילה, התרבותית. בת־בית הייתי בביתה. ממנה למדתי הרבה...

בכל ליל־שישי בשבוע הייתה מכינה מאכלי שבת. למחרת, ביום שישי בבוקר, ראיתיה פוסעת עם סלים מלאי מאפה, פירות, חלב חמוץ וארנק מזומנים. נכנסת הייתה לבתים מסוימים, שם רוקנה סליה, מתן בסתר – למי מתן ממש, למי 'הלוואה' קטנה: כלה שחסרה לה נדוניה; זוג צעיר שחסרו להם סדינים וציפיות; חיתולים לתינוק; בחורה עולה ארצה ואין לה מעיל; ילד שהתייתם ולמשפחה אין כדי לשלם שכר־לימוד בבית־הספר... ידה של רבקה הייתה בכל אלה, והכול – בשקט ובצניעות, בלי לגרום עלבון לנצרך. עצם הופעתה בבתיהם של אלה עודד ושימח את הלבבות.

אהבתי מאוד את היהודים היקרים, הפשוטים, הלבביים האלה. יהודים סובלים, עמלים קשה לפרנסת בני־ביתם. יהודים צנועים, שוחרי שלום, יהודים גאים ביהדותם, 'יהודי עיירות פולין', שחייהם עברו כצל עובר.

מימין: טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), גד פרישברג, טוניה טפר-פרישברג, ישראל פרישברג

והאם רבקה פרישברג (נרצחה בשואה). התמונה צולמה בשנת 1936, לפני שטוניה וישראל

פרישברג עלו לפלשתינה־א"י.

371

עטל יעריסיוק-שפר

מיַין ייִדישע שול אין טריסק

פֿ ַא ר דער געשיכטע איז ַא ציַיט-ָא פשניט פֿ ון ַא 50 צענדליך יָא ר ַא טרָא פעלע אין ָא קעַא ן, פֿ ַא רן מענטשן ָאבער איז עס ַאן ערנסטער טייל פֿון זיַין לעבן. וויל איך דערפַֿאר ַארויסברענגען ַא קליין ביסעלע זכרונות פֿון אונדזער ייִדישער שול, אין וועלכער איך הָאב זיך געלערנט מיט ַא 50 יָאר צוריק.

דָאס הויז, אין וועלכן ס'הָאט זיך געפֿונען די שול מיט אירע זיבן קלַאסן, איז געשטַאנען קעגנאיבער דעם גרויסן שטָאטישן בית-מדרש מיט זיַין שול-פלַאץ. אין אירע ביידע זיַיטן זענען געשטַאנען היַיזער, אין וועלכע ס'הָאבן געוווינט בַאלמעלָאכעס. די בַאציאונגען צווישן די שכנים מיט דער שול זענען געווען גוטע. ַאפנים, ַאז ס'איז געווען ַא פֿולע פַֿארשטענדעניש צווישן די שולקינדער מיט זייערע שכנים. ביידע צדדים הָאבן זיך תמיד גערעכנט איינער מיטן ַאנדערן. וויַיל קיין טומל הָאט אויך אין אונדזער שול נישט געפֿעלט, ווי אין יעדער ַאנדערער שול, נישט ביי טָאג, נישט ביַי נַאכט. נָאר, משמעות, ַאז ער איז תמיד דערגַאנגען ביז ַא געוויסער גרענעץ.

די לערער פֿון שול זענען געווען טריסקער איַינוווינער, אויסער דער לערער פַֿאר הַאנטַארבעט, וועלכער איז געווען ַא דרויסנדיקער. דריַי זענען זיי געווען: דער לערער לייבל (ל. ָאליצקי), דער לערער ליבער (ברענער) און שלמה זלמן (פיעקַארסקי) און נָאך איינער, ַא פָאליַאק, רַאנטשקָאווסקי. ער הָאט געלערנט צייכענען און געזַא נג.

די מַאטעריעלע בַאדינגונגען פֿון דער שול זענען געווען זייער שלעכטע. די עלטערן פֿון די שילער זענען נישט געווען קיין איבעריק פַֿארמעגלעכע, און דער חודשלעכער ָאפצָאל איז געווען ַא קנַאפער, איז דערפַֿאר דער לערערלוין תמיד אויסגעצָאלט געווָארן נישט צו דער ציַיט. אויך דָאס בַאצָאלן דירהגעלט איז תמיד געשטַאנען אונטער ַא פֿרעגצייכן. ַא נס, ווָאס דָאס הויז, וווּ די שול הָאט זיך געפֿונען, הָאט געהערט צום לערער לייבל, און בלויז דערפַֿאר הָאט די שול, נישט געקוקט אויף איר שווערן מַאטעריעלן מצב קיינמָאל ניט געקריגן קיין עקסמיסיע.

לויט מיַין היַינטיקער ָאפשַאצונג איז די שול געשטַאנען אויף ַא הויכן דערציערישן ניווָא. ס'איז געווען ַא פֿולע פַֿארשטענדעניש און צוגעבונדנקייט צווישן די לערער און די שילער. ַא דַאנק די ָא צוגעבונדנקייט איז נישט שווער געווען זיך צו דעררעדן אין יעדער סיטוַאציע, אין וועלכער ַא קינד הָאט זיך געפֿונען, אפילו אין ַא שווערער. ווָארן נישט איין מָאל פֿלעגט אויסקומען צו דַארפֿן ַאהיימשיקן ַא קינד פֿון שול, ווָאס הָאט נישט, צוליב דער שווערער לַאגע אין שטוב, ַאריַינגעטרָאגן אפילו דעם מינימַאלן שכר- לימוד, ָאדער ס'פֿלעגן טרעפֿן ַאנדערע שווערע פַֿאלן אין די צווישנבַאציאונגען פֿון די קינדער. דָא איז כדאי אונטערשטרייכן די דערציערישע עמפֿינדלעכקייט פֿון די לערער לייבל און ליבער, וועלכע הָאבן פַֿארשטַאנען אויפֿצופַאסן דעם געהעריקן מָאמענט זיך צו טרעפֿן מיטן קינד, שמועסן מיט דעם, ַאריַינדרינגען אין זיַין געמיטצושטַאנד און בַאמיען זיך אים צו העלפֿן, אויף וויפֿל ס'איז נָאר מעגלעך. ָאפֿט מָאל איז טַאקע די הילף געקומען. ס'איז זיי נישט שווער געווען צו עפֿענען דָאס הַארץ ביַים קינד, ַארויסצורופֿן ביַי דעם צוטרוי און פרוּוון געבן ַאן עצה, דערמוטיקן, טרייסטן. די רעזולטַאטן זענען שטענדיק געווען פָא זיטיווע.

יעדע ווָאך פֿלעגט דערשיַינען ַא ווַאנטציַיטונג. די רעדַאקציע איז בַאשטַאנען פֿון די קינדער, ווָאס יעדע קלַאס הָאט פֿון זיך אויסגעקליבן, און זי הָאט געַארבעט אונטער דער לייטונג פֿון ַא לערער, – דָאס איז

372

את'ל ירשוק-שפר

בית־הספר היידישאי שלי בטריסק

את'ל ירשוק-שפר בצעירותה חמישים שנה בהיסטוריה הן כטיפה בים, אך בחייו של אדם הן חלק נכבד. על־כן אני מבקשת להעלות מעט זיכרונות הנוגעים לבית־הספר היהודי שלנו, שבו למדתי לפני חמישים שנה.

בניין בית־הספר, על שבע כיתותיו, ניצב מול בית־המדרש העירוני הגדול והכיכר שלפניו. משני צדי הבניין עמדו בתים, ובהם התגוררו בעלי־מלאכה. היחסים בין השכנים לבית־הספר היו טובים. נראה ׁש שׂררה הבנה מלאה בין ילדי בית־הספר לשכניהם. שני הצדדים תמיד התחשבו זה בזה. הלוא רעש לא חסר היה מעולם בבית־הספר שלנו, לא ביום ולא בלילה, כמו בכל בית־ספר אחר. אך לא היה זה רעש חסר רסן. מורי בית־הספר, חוץ מהמורה למלאכה, היו תושבי טריסק. המורה למלאכה בא ממקום אחר. היו שלושה מורים: המורה לייב'ל (ל' אוליצקי), המורה ליבר (ברנר) והמורה שלמה זלמן (פיקרסקי), ועוד אחד – פולני בשם רנצ'קובסקי, שלימד ציור וזמרה.

התנאים החומריים של בית־הספר היו גרועים ביותר. הורי התלמידים לא היו בעלי אמצעים, והתשלום החודשי שנתנו היה נמוך. על־כן המורים אף פעם לא קיבלו את משכורתם בזמן. גם תשלום שכר־הדירה עמד תמיד בסימן שאלה. היה זה נס שבניין בית־הספר היה שייך למורה לייב'ל, כי רק מסיבה זו, על־אף האמצעים הדלים, מעולם לא קיבל בית־הספר צו־פינוי.

להערכתי כיום, הרמה החינוכית בבית־הספר הייתה גבוהה. הבנה וקשר מלאים שררו בין התלמידים למורים. בזכות קשר זה אפשר היה להתמודד עם כל מצב של כל תלמיד, גם אם היה זה מצב קשה ביותר. לא אחת צריך היה להוציא ילד מבית־הספר, משום שמצבו הקשה בבית לא אפשר תשלום שכר־לימוד מינימלי. היו גם מקרים קשים במערכות היחסים של התלמידים בינם לבין עצמם. כאן כדאי להדגיש את הרגישות החינוכית של המורים לייב'ל וליבר שידעו לזהות מהו הרגע המתאים לפגישה עם תלמיד ולשיחה עמו, שתגלה את עולמו הפנימי ותאפשר להם לעזור לו במידה ובאופן הטובים ביותר. המורים התאמצו כמיטב יכולתם, ואכן העזרה ניתנה לעתים קרובות. לא היה זה קשה לפתוח את לבו של ילד, לזכות באמונו ולנסות לייעץ לו, לעודד אותו ולנחמו. התוצאות תמיד היו חיוביות.

בית־הספר הוציא עיתון שבועי. חברי המערכת היו תלמידים שנבחרו בכיתותיהם ועבדו תחת ניהולו של מורה – המורה לייב'ל. העיתון היה אסתטי ומקושט יפה. כאן יכול היה כל ילד לתת ביטוי לחייו האישיים או לחייו בבית־הספר. מדי שבוע היו כל הילדים מצפים לעיתון הקיר, בכל פעם מחדש, כאילו היה תופעה חדשה. הם התפעלו מהמחנכים אשר השכילו לעודדם ליצירה עצמית.

קשר חזק היה גם בין בית־הספר להורים. אני זוכרת היטב שלאחר כל התרחשות שהייתה קשורה בילד מסוים, נהגו המורים להיפגש עם הוריו ולברר עמם את העניין מכל צדדיו. הדבר תרם לנו רבות. איזו שמחה הייתה זו עבורנו לצאת בחורף, כשהשלג סנוור את העיניים, עם המורה לטיול בדרך קובל אל

373

געווען דער לערער לייבל. ַאן עסטעטיש-שיינע, בַאצירטע ציַיטונג. דָא הָאט יעדעס קינד געהַאט דָאס מעגלעכקייט צו געבן ַאן אויסדרוק זיַין פערזענלעך לעבן, ָאדער זיַין לעבן אין שול. יעדע ווָאך פֿלעגן ַאלע קינדער ָאפווַארטן די ווַאנטציַיטונג, ווי עפעס ַא ניַיע דערשיַינונג און בַאוווּנדערן די קענטעניש פֿון די דערציער ָאנצופֿירן מיט זיי, זיי זָאלן ַאזַא זַאך קָאנען שַאפֿן.

ס'איז אויך געווען ַא שטַארקע צוגעבונדנקייט צווישן די עלטערן און דער שול. איך געדענק זייער גוט, ַאז נָאך יעדער עפעס-ווָאסערער פַאסירונג מיט ַא קינד, פֿלעגן זיך די לערער אויך טרעפֿן מיט זיַינע עלטערן, כדי זיך צו בַאקענען מיט דעם ענין ַאלזיַיטיק. און דָאס הָאט אונדז ַא סך געגעבן.

ווָאס פַֿאר ַא פֿרייד איז געווען פַֿאר אונדז ַארויסצוגיין אויף ַא שפַאציר מיטן לערער אויף קָאוולער וועג צום "טָאל", צום ווינטער, ווען דער שניי בלענדט די אויגן! דָאס ווַארפֿן זיך מיט "סניעזשקעס" (שנייקוילן). אויך דער לערער פֿלעגט זיך פַֿארווַאנדלען אין ַא קינד און ָאנקוועלן פֿון דער שפילעריַי נישט ווייניקער פֿ ון אונדז.

אין די ווינטער-ָאוונטן, פֿלעגן אין יעדן קלַאסן-צימער איַינגעָארדנט ווערן פַֿארשיידענעערליי שפילעריַיען און מע פֿלעגט פַֿארברענגען שעהן ביז שפעט אין ָאוונט. זומער ָאבער פֿלעגט מען זיך פֿרי ָאוונט זַאמלען פֿ ַא ר דער שול, זיך זעצן אויף דער בַא נק פֿ ַא ר די פֿ ענצטער און פֿ ַא רברענגען מיט די לערער. ַא מָא ל הָא ט מען שטיל און שיין געזונגען, ַא מָאל הָאט איינער און ַא צווייטער עפעס דערציילט.

ַא ז מע הייבט זיך ָא ן דערמָא נען, יָא גן ָא ן זכרונות ָא ן ַא שיעור, ָא בער ס'איז שווער דָא ס ַא לץ אויפֿ ן פַא פיר ַארויפֿצוברענגען. דער גרויסער תענוג פֿון די קינדער-פָֿארשטעלונגען, ווָאס די לערער פֿלעגן מיט אונדז צוגרייטן! די ַאלגעמיינע אויפֿרעגונג! דָאס ווָאס יעדן פֿון די קינדער איז צוגעטיילט געווָארן עפעס צו בַאוויַיזן, יעדער לויט זיַינע מעגלעכקייטן, וויַיל ס'הָאט קיין מָאל נישט געטרָאפֿן, ַאז עמעץ פֿון די קינדער זָא ל באעוולט ווערן. איך דערמָא ן זיך, ווי ַא ווָא ך ציַיט פֿ ַא ר דער פֿ ָא רשטעלונג פֿ לעג איך זיך ַא רומטרָא גן מיט מיַין ַארטיסטישער קליידונג אויפֿן ַאקסל און פֿון גרויס אויפֿרעגונג ַאלע מָאל זי ָאנמעסטן. מורים ותלמידים של בית־הספר היידישאי של ציש"א

התמונה צולמה בשנות ה־30 של המאה ה־20

374

ה'עמק'! נהגנו לזרוק כדורי שלג, ואפילו המורה הפך לילד והתמוגג מהמשחק לא פחות מאתנו. בערבי החורף ארגנו בכל אחד מחדרי הכיתות משחקים שונים. בילינו שם זמן רב, עד שעה מאוחרת. בקיץ, לעומת זאת, נהגנו להתכנס בשעה מוקדמת בחזית בית־הספר, להתיישב על הספסל שלפני החלונות ולבלות עם המורים. לפעמים שרנו בשקט ולפעמים סיפר מישהו סיפור כלשהו. כשמתחילים להיזכר, רודפים הזיכרונות ללא קץ, אך קשה להעלות את כולם על הנייר. איזה תענוג גדול היו הצגות הילדים שהמורים היו מכינים אתנו! ההתרגשות אחזה בכול! כל אחד מהילדים קיבל את חלקו ויכול היה להציג משהו. כל ילד לפי יכולתו. מעולם לא קרה שילד כלשהו לא השתתף. אני זוכרת שכל פעם לפני שהצגה עלתה הייתי מסתובבת שבוע שלם כשתלבושת הבמה מונחת על כתפי, ומרוב התרגשות הייתי מודדת אותה כל כמה דקות...

מורים ותלמידים של בית־הספר העברי־יידישאי בית־הספר הוקם במקום החדר בסוף מלחמת העולם הראשונה על־ידי ועד בראשות נטע ויינר. הוא נסגר לאחר כמה שנים ותחתיו קמו בית־הספר העברי 'תרבות' ובית־הספר היידישאי של ציש"א

375

א. מאספאלי

שַא יע סַא מעט און פֿייגעלע צוריף

אין דער געשיכטע פֿון ייִדישן טעַאטער וועט זיכער זיַין ַא בלויז, ווָאס קיינער וועט אים שוין נישט אויספֿילן; ס'וועט פֿעלן דָאס קַאפיטל וועגן די זעלבסטעטיקע דרַאמקריַיזלעך אין פוילן, צווישן ביידע וועלט-מלחמות. קיינער הָאט זיך צו יענער ציַיט מיט זיי ניט פַֿאראינטערעסירט, און אוודאי הָאט קיינער וועגן זיי נישט געשריבן. און זיי ַאליין הָאבן אויך נישט געזָארגט דערפַֿאר, סע זָאל פֿון זייער טעטיקייט עפעס פַֿארבליַיבן. זיי הָאבן גרינגעשעצט: ווָאס משטיינסגעזָאגט קָאן שוין ַא פרָאווינץ געבן אויף דעם געביט! און ַאזעלכע קריַיזן הָאבן געמוזט זיַין אין ַא היפשער צָאל, וויַיל זיי הָאבן זיך אויסגעבילדעט צו יענער ציַיט אפילו אין גָאר קליינע שטעטלעך.

אין טריסק זענען געווען גַאנצע דריַי! אויב די העברעיִסטן זענען דָא געווען די ערשטע צו גרינדן ַא העברעיִשע שול, זענען גי ייִדישיסטן געווען די ערשטע צו שַאפֿן ַא דרַאמקריַיז. דָאס נעמט זיך מסתם דערפֿון, ווָאס דער דרַאמקריַיז איז געשַאפֿן געווָארן לכתחילה נישט לשמו, נישט צוליב זיַין אייגנעטלעכן קולטור-צוועק, נָאר ווי ַא מיטל פֿון הכנסה צו העלפֿן די שול, ווָאס הָאט זיך נישט געקָאנט אויסהַאלטן פֿון דעם קנַאפן שכר-לימוד, ווָאס ס'הָאבן געצָאלט די עלטערן, אין גרעסטן טייל קנַאפ-פַֿארדינענדיקע בַאלמעלָאכעס. די העברעיִשע שול, אין וועלכער ס'הָאבן אין גרעסטן טייל געלערנט די בַאליבַאטישע, מער פַֿארמעגלעכערע קינדער, הָאבן זיך דערין נישט גענייטיקט. ס'איז געווען נָאך ַא מָאטיוו: פֿון שפילן העברעיִש הָאט דָאך קיין רייד נישט געקָאנט זיַין, שוין צוליב דעם ַאליין, ווָאס קיינער וועט דָאך נישט פַֿארשטיין, און שפילן ווידער ייִדיש הָאבן זיי זיך לַאנג געקווענקלט, וויַיל דָאס איז דָאך אין סתירה מיטן קַאמף קעגן ייִדיש און פַֿאר העברעיִש, ביז דער פרַאקטישער פַֿארשטַאנד הָאט גובר געווען. די דרַאמקריִיזלעך זענען ַאנטשטַאנען לויט ָאט דעם סדר: ביַי די ייִדישיסטן, ביַי די העברעיִסטן און צו לעצט ביַי דער פרָאלעטַארישער יוגנט.

דער ייִדישער און העברעיִשער הָאבן געהַאט זייערע אייגענע רעזשיסערן, דער פרָאלעטַארישער הָאט שוין געמוזט ָאדער אויסבָארגן דעם רעזשיסער ביַי די ייִדישיסטן, ָאדער ַארָאפברענגען ַא רעזשיסער פֿון קָאוולע: דָאס איז געווען דער דיכטער א. רייזמַאן פֿון קָאוולע, וועלכער איז דעמלט געווען ַאן ָאנפַֿאנגער. נישט נָאר מיט זייערע אייגענע רעזשיסערן הָאבן זיך די בַאלעבַאטישע קריַיזלעך אויסגעצייכנט, נָאר אויך מיט זייערע ַארטיסטן; די פרָאלעטַארישע ַארטיסטן הָאבן נָאך געמוזט הָארעווען אויף דער פשוטער עברי. דער רעזשיסער פֿון דעם ייִדישיסטישן קריַיזל איז געווען – שַאיע סַאמעט, און פֿון דעם העברעיִסטישן אברהם זילבער.

שַאיע סַאמעט איז געווען ַא הייסגעבָארענער יונגער בחורל, ווָאס איז נָאך יונג געווָארן דער פֿירער פֿון זייער מַאנופַֿאקטור-קרָאם און אויך צוגעהַָאלפֿן דער שוועסטער אין זייער בשותפותדיקן טרַאקטיר. ָאבער די ביידע "גרויסע" געשעפֿטן אין דעם קליינעם שטעטל הָאבן אים איבערגעלָאזט גענוג פֿריַיע ציַיט צו לייענען ַא ייִדיש בוך, פַֿארנעמען זיך מיט דער ייִדישיסטישער קולטור-טעטיקייט און רעזשיסירן דעם דרַאמקריַיז, אויסער פֿירן ַא הייסע ליבע לויטן שניט פֿון די גוטע פַֿארמלחמהדיקע ציַיטן – ביז "משוגעת", ווען דָאס געליבטע מיידל, איינע פֿון זיַינע ַארטיסטינס, הָאט אים פַֿארטוישט אויף ַא גרויסשטָאטישן קַא ווליער.

שַא יע סַא מעט הָא ט זיכער פֿ ַא רמָא גט טַא לענט און ביַים רעזשיסירן זיך געלָא זט פֿ ירן נישט נָא ר פֿ ון

376

א' מספלי

שייע סמט ופייגה'לה צוריף

בסיפור תולדות התיאטרון היידישאי ייפער לבטח חור שאיש לא יוכל למלאו. המשאבים לחוגים הדרמטיים העצמאיים בפולין, שהיו פעילים בין שתי מלחמות העולם, היו מועטים ביותר. איש לא התעניין בתקופה ההיא בחוגים הללו, וקל וחומר שאיש לא כתב על אודותיהם. גם החוגים עצמם לא דאגו שמשהו מפעילותם יישאר. הם לא העריכו מספיק את עצמם והיו משוכנעים שלחוגים בפרובינציה אין מה לחדש בתחום זה! אך אין ספק שחוגים כאלו היו רבים, והתקיימו אפילו בעיירות הקטנות.

בטריסק היו שלושה חוגים דרמטיים! המאמינים בשפה העברית היו הראשונים להקים את בית־הספר העברי, והיידישיסטים היו הראשונים להקים את החוג הדרמטי. הדבר נובע כנראה מהעובדה שבמקור לא נוסד החוג לשמו, דהיינו לתרבות ולדרמה, אלא כדי לשמש אמצעי הכנסה שיעזור לבית־הספר, שלא יכול היה לקיים את עצמו משכר הלימוד הדל ששילמו ההורים. רוב ההורים היו בעלי־מלאכה, שבקושי הרוויחו לפרנסתם. בית־הספר העברי, שבו רוב התלמידים באו ממשפחות אמידות פחות או יותר, לא הזדקק לכלי עזר שכזה. והיה גורם נוסף: הרי לא היה מה לדבר על משחק בעברית, שכן בבית־הספר העברי ידעו היטב שאיש לא יבין הצגה בעברית, ואם יציגו ביידיש, יהווה הדבר סתירה למאבק של העברית ביידיש, שהם מנהלים. בסופו של דבר ניצח השכל הישר.

החוגים הדרמטיים קמו לפי הסדר הבא: אצל היידישיסטים, אצל נושאי דגל העברית ולבסוף אצל הפועלים הצעירים.

לחוגים ביידיש ובעברית היו במאים משל עצמם; הפועלים נאלצו לשאול את הבמאי מהיידישיסטים או להביא במאי מתחיל מקובל: היה זה הסופר א' רייזמן, שבאותם הזמנים היה במאי מתחיל. החוגים האמידים לא הצטיינו רק בבמאים אלא גם באמנים. האמנים של הפועלים נאלצו לעבוד קשה בעברית פשוטה.

הבמאי של החוג היידישיסטי היה שייע סמט, והבמאי של החוג העברי – אברהם זילבר. שייע סמט היה בחור חם מזג, שבגיל צעיר כבר היה למנהל של חנות טקסטיל. נוסף לכך עזר לאחותו בבית־המרזח, שהיה שייך לשניהם בשותפות. אבל שני 'העסקים הגדולים' שלו בעיירה הקטנה הותירו לו מספיק זמן פנוי לקרוא ספרים ביידיש, לעסוק בפעילות התרבותית ביידיש ולהיות לבמאי בחוג הדרמטי. כל אלה נוספו לסיפור אהבתו היוקדת עד שיגעון. סיפור האהבה שלו היה דומה להרבה סיפורי אהבה שרווחו בשנים שלפני המלחמה, כאשר האהובה הייתה אחת מהשחקניות, שחשבה שהוא אביר מהעיר הגדולה.

לשייע סמט היה בוודאי כישרון. בבימויו ציית לא רק לרגש, אלא גם למחשבה, אף שאודם פניו והרשפים בעיניו לא העידו על כך. בעבודתו זו עזרו לו בוודאי גם נסיעותיו המסחריות לוורשה, אף שלא היו כה תכופות. שם בוורשה נהג לבקר בתיאטרוני יידיש, ומהם טעם ולמד לא מעט. נוסף להיותו במאי, גילם שייע סמט לעתים קרובות את התפקיד הגברי העיקרי במחזה וזכה תמיד להצלחה בקרב הקהל. הקריירה שלו כבמאי וכשחקן הסתיימה כאשר הסתיימה מלחמתו לכיבושה של 'אהבתו הישנה והאמיתית' לאחר שהתאלמנה.

377

עמָא ציע, נָא ר אויך פֿ ון געדַא נק, כָא טש די רויטע פֿ ַא רב אויפֿ ן פנים און די פֿ לעמלעך אין די אויגן הָא בן וועגן דעם נישט עדות געזָאגט. אין זיַין דָאזיקער ַארבעט הָאט אים זיכער אויך מיטגעהָאלפֿן זיַין, הגם נישט ַא זוי ָא פֿ ט, פֿ ָא רן קיין ווַא רשע נָא ך סחורה, וווּ ער פֿ לעגט בַא זוכן די ייִדישע טעַא טערן און הָא ט פֿ ון זיי געלערנט און גענַאשט. אויסער רעזשיסער פֿלעגט ער אויך ָאפֿט זיַין דער אויספֿירער פֿון דער מַאנצבלשער הויפט-רָאל און שטענדיק הָאבן דערפָֿאלג ביַים פובליקום.

זיַין קַאריערע ַאלס רעזשיסער און ַארטיסט הָאט זיך פַֿארענדיקט נָאך דעם ווי ער הָאט אויסגעקעמפֿט זיַין "ַאלטע אמתע ליבע", וועלכע איז פַֿארבליבן ַאן אלמנה נָאך איר מַאן.

פֿון צווישן די בעסערע ַארטיסטינס הָאט זיך תמיד אויסגעטיילט "די פרימַאדָאנע" – פֿייגעלע צוריף. ַא קליין, מַאגער און עקזַאלטירט מיידל, וועלכע הָאט נישט געקָאנט לעבן ָאן קיין ליבע. אין לעבן הָאט זי זיך אויסגעלעבט אין ליבע, אויף דער סצענע – אין שפילן. פֿייגעלע צוריף פֿלעגט זיך נישט ַאריַינטרַאכטן אין איר רָאל, זי הָאט זיך בַאגנוגנט מיט די דערקלערונגען פֿון דעם רעזשיסער, ָאבער זי פֿלעגט געפֿילמעסיק, עמָאציָאנעל "ַאריַין" אין איר רָאל, ווי נָאר זי הָאט זי גענומען שפילן; זי פֿלעגט דָאך אויך אין לעבן הַאלטן אין איין "שפילן". זי איז זיכער געווען ַאן אוממיטלבַארער טַאלענט, ווָאס הָאט נישט געהַאט דעם פַאסיקן בָאדן און די געהעריקע בַאדינגונגען אויסצוּווַאקסן.

אויף ַא ליטערַא רישן יונה-רָא זנפֿ עלד-ָא וונט, ווען דער דרַא מַא טישער קריַיז הָא ט אויפֿ געפֿ ירט זיַינעם ַא ן איינַאקטער, הָאט ער זיך צו מיר צוגעבויגן און ַאריַינגעזָאגט אין אויער, ָאנוויַיזנדיק מיט די אויגן אויף פֿ ייגעלען:

– ָאט די שפילט, ווָאס זי פֿילט, און פֿילט, ווָאס זי שפילט. און בַאלד וועגן ַא צווייטער:

– און די... איז ַא ליַאלקע, געצויגן פַֿאר שטריקלעך פֿונעם רעזשיסער. פֿ ייגעלע צוריפֿ ס דרַא מַא טישע קַא ריערע הָא ט זיך אויך פֿ ַא רשטענדלעך פֿ ַא רענדיקט מיט איר חתונה הָאבן און ווערן ַא מַאמע. אפשר ווָאלט זיך איר טַאלענט ָאפגערופֿן אין ַא וויַיטערן דור, ָאבער... איך הָאב זי בַאגעגנט אין קָאוולע מיט ַא קינד אויף די הענט, בעת די דיַיטשישע ַאערָאפלַאנען הָאבן ווי רויבפֿייגל געקריַיזט איבער דער שטָא ט. זי הָא ט געזוכט ַא נטרינונג. די נַא צישע הַא ק, ווָא ס הָא ט זיך ַא רָא פגעלָא זט אויף איר רעזשיסער מיט זיַין פַֿאמיליע, הָאט געטרָאפֿן אויך איר מיט איר פַֿאמיליע.

מימין: ישראל פרישברג ואברהם זילבר (נרצח בשואה), במאי התיאטרון העברי ומראשי הציונים בעיירה

378

מבין השחקניות הטובות ביותר בלטה תמיד 'הפרימדונה' – פייגה'לה צוריף. היא הייתה נערה דקת גו, נמוכת קומה וחמת מזג, שחייה לא היו חיים בלי אהבה על הבמה. פייגה'לה צוריף לא התעמקה בתפקידה והסתפקה בהסברי הבמאי, אבל ברגע שהתחילה לשחק, נכנסה לתפקיד במלוא הרגש. הלוא גם בחייה האמיתיים הייתה תמיד שחקנית. אין ספק שכישרונה היה בלתי אמצעי, שחסר את הבסיס, הידע והקשרים הנכונים כדי לצמוח ולהתפתח.

בערב ספרותי לכבודו של יונה רוזנפלד, כשהחוג הדרמטי הציג את המחזה שלו, התכופף לעברי יונה ולחש לאוזני כשהוא מצביע על פייגה'לה:

"הנה, זו משחקת את מה שהיא מרגישה ומרגישה את מה שהיא משחקת". ומיד הוסיף על שחקנית שנייה:

"וזו... זו בובה, המוּנעת על־ידי חוטי הבמאי". הקריירה הדרמטית של פייגה'לה צוריף הסתיימה כמובן כשנישאה והפכה לאם. אולי היה כישרונה עובר לדור הבא, אבל... פגשתיה בקובל כשילד בזרועותיה, כאשר האווירונים הגרמניים חגו בשמי העיר. היא חיפשה איך להימלט. הכורת הנאצי, שכרת את הבמאי שלה ומשפחתו, רצח גם אותה ואת משפחתה. הצגת פורים בעיירה.

מימין למעלה: סוניה גלר-אוליצקי, פרומה פטרבוים (נרצחה בשואה), ?, שעי'קה ויינר, ?, ?

למטה: בן־ציון ויינר, ?, ?, שרה לנגר-בינרט, אברהם חייט (נרצח בשואה)

379

לאה (לבית בר) וישעיהו-שייע סמט. ישעיהו סמט, בנם הבכור של שמעון וביילה, נולד בטריסק בשנת 1901. למד בישיבה בבְִּריסִק, שם הצטרף בחשאי לחוגי המשכילים. בשל מחלת אביו שב לטריסק כדי לנהל את עסקי הבדים של המשפחה.

שייע היה חובב תיאטרון ובמאי חוג התיאטרון היידי בטריסק. לאה הייתה שחקנית בתיאטרון. השניים ובתם רייז'לה נרצחו בשואה. מרדכי בנם ניצל, עלה לישראל והיה לשחקן בתיאטרון 'הבימה'.

קבוצת פעילים של ה'בונד' ושל בית־הספר היידי של ציש"א וחברי להקת תיאטרון החובבים היידי. בימין: אברהם סגל (נפטר בברית־המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה)

380

קבוצת פעילים של בית־הספר 'תרבות', במרפסת ביתם של יששכר וסימה טבקהנדלר מימין

עומדים: אריה טבקאי, שלמה נייגל (נרצח בשואה), שמואל מנדלסון (נרצח בשואה), טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), שרה טבקהנדלר-וייץ, ?, דוד שפס, קלמן ארליך (נרצח בשואה), דבורה ארליך-גרינשטיין (נרצחה בשואה), זלטה טבקהנדלר-נייגל (נרצחה בשואה), ישראל פרישברג ומרדכי-מוטה גרינשטיין (נרצח בשואה).

יושבים: ישראל כגן (נרצח בשואה), ברוך מנדלסון, רחל טבקהנדלר-מנדלסון, בלומה בר-ארליך (נרצחה בשואה) ודב הררי.

הרומן בין דבורה ארליך ומרדכי גרינשטיין לפני שנישאו התנהל בביתם של חנה ואברהם יהושע בר. חנה נהגה להציע לבעלה לצאת מהבית כך שדבורה ומרדכי יכלו להישאר לבדם.

ישראל כגן היה פעיל בתנועה הציונית. הוא היה מתחרה של בני משפחת מנדלסון בעסקי דיג הסרטנים ושיווקם, אך בהמשך היה לשותפם ונשא לאשה את חיה, בת המשפחה. (שניהם ואביבה ביתם נרצחו בשואה). התמונה צולמה ב־10 בינואר 1933.

381

ראובן נחמני

אין ברען פֿון קַא מף

צווישן די העברעיִסטן און ייִדישיסטן איז ָאנגעגַאנגען אין משך פֿון יָארן ַא פַֿארביטערטער קַאמף, ווָאס נישט תמיד זענען פַֿאר אים צוגעקליבן געווָארן ָאנשטענדיקע מיטלען – ווי געוויינלעך אין פַארטיייִשע קַאמפֿן – כָאטש אין תוך איז ער געווען ַאן אידעַאליסטישער און לשם-שמימדיקער ביז מסירת-נפש. איז נישט כדאי וועגן ָאט ַאזעלכע מיטלען, ווָאס פַֿארשוועכן דעם אידעַאל, צו שריַיבן איצט, ווען ס'איז ַאזוי שרעקליך שוין נָאך ַאלעמען.

ָאבער פֿון ציַיט צו ציַיט איז אויך געווען ַא קַאמפֿסמיטל – ליטערַאטור. איז זָאל דָא פַֿארצייכנט ווערן איינס ַא ליד, ווָאס איז געווָארן פַֿארפַֿאסט און געזונגען צווישן דער ייִדישיסטישער יוגנט מיט דער מעלָאדיע פֿון דעם פָֿאלקסליד דָא, נישט וויַיט פֿון דַאנען:

דָא, נישט וויִיט, נישט וויַיט פֿון דַאנען, אוי, איז ַא שולעכל פַֿארַאן, אוי,

וווּ מע לערנט נישט אויף ייִדיש, אוי, נָאר אויף עברית טיַיטשט מען חומש, אוי, אוי, אוי, אוי.

איז ַא מעשה זיך פַֿארלָאפֿן, אוי, ס'איז ַא קינד ַאהיים געלָאפֿן, אוי,

און געזָאגט אויף ייִדיש: "מַאמע, אוי, גי' מיר עסן צימעס מַאמע", אוי, אוי, אוי, אוי.

איז דער רבי מלא-כעס, אוי, אויף דער מַאמע דער מרשעת, אוי,

ווָאס הָאט ייִדיש גָאר פַֿארשטַאנען, אוי, און צעשטערט אים זיַינע פלַאנען, אוי, אוי, אוי, אוי.

שיקט די שול ַא שטרָאף ַא גרויסע, אוי, צו דער מַאמען פַֿאר דער מעשה, אוי,

ַאז זי זָאל ַא גַאנצן חודש, אוי, קָאכן ַאלץ אויף לשון-קודש, אוי, אוי, אוי, אוי.

382

ראובן נחמני

בלהט הקרב

בין שוחרי העברית ובין היידישיסטים התחולל במשך שנים קרב מר. האמצעים לניהולו לא היו תמיד הוגנים, כרגיל במלחמות שבין מפלגות. אף־על־פי שלמעשה מהות הקרב הייתה רעיונית והעימות התקיים רק לשם שמים, הוא הגיע לכדי מסירות־נפש. לא כדאי לכתוב על האמצעים הללו כרגע, שהרי היו אלה אמצעים שהחלישו את האידאל. לא כדאי, משום שעכשיו, כמה נורא, נגמר הכול. אך מפעם לפעם השתמשו באמצעי קרב מסוג אחר – הספרות. על־כן אני מביא שיר אחד, שחובר והושר על־ידי הנוער היידישיסטי. המנגינה הייתה עממית, ומקורה אינו רחוק מפה.

כאן, לא רחוק מכאן, אוי, ישנו בית־ספר, אוי

בו אין לומדים ביידיש, אוי רק בעברית לומדים בו חומש, אוי, אוי, אוי, אוי

הסתובבה לה מעשייה, אוי ילד משם רץ הביתה, אוי,

ואמר ביידיש: "אימא, אוי תני לי צימֶס, אימא", אוי, אוי, אוי.

נמלא הרבי כעס, אוי, על האם המרשעת, אוי,

שהבינה רק יידיש, אוי והפריעה לתכניותיו, אוי, אוי, אוי, אוי.

הטיל בית־הספר עונש גדול, אוי, על אימא, בגלל אותו המעשה, אוי,

שבמשך כל החודש, אוי, תבשל בלשון־הקודש, אוי, אוי, אוי, אוי.

383

פנינה בוים-אוז'רסקי ותמרה פלאש-ביטנסקי

דמּויות

פנינה: אבא, עליו השלום, סיפר לי על אמונה תמימה, הקשורה בדמותה של מינד'ל מה'אוליניצע'. היה זה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. העיירה במלחמה זו עברה הרי מיד ליד, ככדור משחק בידי הצבאות הלוחמים. בכל פעם שלטון אחר. והנה הגיע לעיירה צבא פטליורה. אלו היו ידועים באכזריותם ובשנאתם ליהודים. פחד נפל על עיירתנו הקטנה. כל אחד חיפש לו מסתור מפני הפורענות. ואז הופיעה באמצע השוק מינד'ל. היא הייתה ידועה כאדוקה מאוד ושומרת מצוות. הייתה מדליקה נר שמן על קברו של הרבי (המגיד) בקביעות. ובכן, עמדה לה מינד'ל באמצע השוק, כשרבים מתאספים סביבה, עומדים במעגלים אחוזי אימה ופחד, ואילו היא, מינד'ל, בביטחון עצמי אומרת: "יהודים, אל תפחדו! אני הולכת אל ה'שטיבל', אדליק נר ואבקש שהרבי יבקש עלינו רחמים מריבונו של עולם, וכתמיד, זכותו תגן עלינו".

אמרה, ועשתה. זכור לי אותו יום חרדה. אמנם הייתי אז ילדה קטנה, כבת שבע. ואכן, קרה לנו נס. אני זוכרת שהתעוררנו ביום השבת בבוקר לקול מטח יריות: הצבא הפולני התקיף את צבא פטליורה. החיילים עזבו מהר את העיירה בלי שהספיקו לעשות לנו דבר.

יענק'ל ליס היה מורה בבית־הספר העממי. באחד השיעורים שרו הילדים את ההמנון הפולני, תוך שיבוש מכוון:

"פולין עוד לא אבדה, אך אבוד תאבד – היא מוכרחה ללכת לאיבוד". צורה זו להכעיס בשיר זה הייתה נפוצה בינינו הילדים. כך "אהבנו" את הפולנים. בחוץ נזדמן אז בדיוק שוטר פולני ושמע את "ההמנון החדש". הוא נכנס לכיתה (יענק'ל הספיק להסתלק מהכיתה, כי הבין מה צפוי לו). השוטר שאל: "מי כאן המורה?" ותשובה לא הייתה.

יענק'ל המורה הסתתר במשך ימים רבים מפחד השלטונות. מחבואו היה בעליית־הגג של אחי קלמן. ובינתיים נעשו כל הסידורים לקראת הגירתו מפולין. זאת הייתה השיטה בעיירתנו: סכנת מאסר מרחפת על מישהו – מיד היו משתדלים להבריחו לחוץ־לארץ.

סיפרו על מיטרופון שפעם גנב תשמישי קדושה מהצרקבה (הכנסייה הפרבוסלאבית). נתפס האיש ונענש על־ידי הגויים בצורה אכזרית, והעינויים היו חריכת רגליו באש. וביסודיות כזו נעשתה המלאכה, שכל ימי חייו היו רגליו חבושות בחותלות וסמרטוטים.

מיטרופון זה שימש בעיירה למלאכות רבות. הוא היה גם שואב מים, אך עיקר מלאכתו הייתה להבעיר אש בתנורים וכן לשמור על הנרות והמנורות בבתי־הכנסת בשבתות ובחגים.

בביתנו הוא היה בן־בית קבוע. כשהיינו מעבדים שדות, הוא היה עוזר לנו בשדה. מיטרופון גם היה מטפל בפרות שלנו ומביא מים. הוא היה אחת הדמויות הפופולריות בעיירה היהודית.

384

תמרה: שולקה גר על־יד בית־המרחץ. הוא היה בחור תימהוני. יותר מכול אהב את השמחות בעיירה. לכל שמחה היה מופיע בלי שהוזמן לשם. וכולם היו שמחים אתו. כששולקה הגיע, אפשר היה להתחיל את החתונה: מתלוצצים אתו והוא מכניס אווירה בדוחה. את הטיפה המרה אהב, והשתוממת כיצד עם כל אחד הוא שותה לחיים ולעולם אינו משתכר.

ברכתו על הכוס הייתה מן המפורסמות בעיירה, בזו הלשון: "געזונט און ריַיך

און יָארן ַא סך און פֿון די שונאים ַא טיַיך..."

יום הזיכרון למגיד חל בב' בתמוז. זה היה החודש החם ביותר בפולין. שבועות רבים לפני האזכרה חשת שמשהו חשוב עומד להתרחש בעיירה. המונים מכל קצות הארץ היו מקדימים לבוא כדי להספיק למצוא מקום אכסניה בעיירה, כי רבים היו הבאים ליום זה. אפילו מאמריקה ומארצות רחוקות אחרות היו יהודים בני העיירה שלנו ואחרים מכוונים ביקוריהם אצל קרוביהם במועד אזכרה זה. מספר המתארחים היה כה רב בימים אלו, שלא היה בית שבו לא נהגו מידת הכנסת־אורחים. ומצווה זו נעשתה, כמובן, שלא על מנת לקבל תשלום – חינם אין כסף – לכבוד שמו של המגיד.

עומד לפנינו אוהל הרבי במלוא הדרו ובלובנו המבהיק, ונראה מרחוק כשאתה הולך בדרך המובילה לקובל. מאחוריו בית־הקברות הישן עם עצים עבותים עטופי מסתורין – ביניהם אהבנו, אנו הילדים, לשחק, ולא פחדנו, כי המגיד שכן בקרבת מקום.

זכורתני שעל קברו היה מגן־דוד בולט. פעם, יום לפני המועד, בא' בתמוז, ראיתי תמונה שלא תישכח ממני: לאורך כל הכביש הראשי (היחידי בעיירה), משני צדדיו, בואך אוהל הרבי, מסודרים בצפיפות שולחנות לבקשות, כשלידם יושבים כותבים למיניהם, ואלו כותבים בקשות ומשאלות אל המגיד. וכל שביקש לכתוב לו בקשה זו, האמין לתומו כי זו תתמלא בשנה הבאה, בעזרת השם.

ומקרה מעניין, זכורתני, המוכיח שאפילו הגויים האמינו בפתקאות אלה. נושא המכתבים (גוי) עבר במקרה וראה כל התכונה סביב הפתקאות ושאל מה העניינים כאן. הסבירו לו שכל מי שאשתו מתקשה ללדת, או שלא הולך לו בענייני מציאת זיווג, או שהוא חולה אנוש, כותבים עבורו פתק למגיד, והאיש מכניס פתק זה ליד ארונו של המגיד ובקשתו מתמלאת. התרגש נושא המכתבים וסיפר שאין לו ילדים ושאל אם זה יעזור לו שישלשל פתק זה. הגוי נהג ככל היהודים הכשרים בעניין בקשתו, וראו זה פלא – עם תום השנה נולד בן לנושא המכתבים הגוי. כך סיפרו בדחילו ורחימו בעיירה.

רשם: אריה גרינשטיין

385

ר. בן-נחמן

ַא ן אויסטערלישער גַא סט

אין קָאוולע, לָאזט זיך הערן צווישן דער יוגנט אין שטעטל, פַֿארברענגט איצט ַא גָאר ָאנגעזעענער גַאסט פֿון ַאמעריקע – דער שריַיבער יונה רָאזנפֿעלד.

בַאשליסט די יישא-פַֿארווַאלטונג ַארָאפצוברענגען אים ַאהער אויף ַא פָֿארלעזונג. ערשטנס: וויפֿל איז דָאס ַאליין ווערט – ַאזַא שריַיבער! אין ביבליָאטעק שטייען זיַינע געזַאמלטע ווערק, און זיי ווערן היפש געלייענט; צווייטנס: וועט עס ַא הייב טָאן דעם פרעסטיזש פֿונעם ייִדישיסטישן לַאגער, דריטנס... יָא, ס'איז אויך דָא ַא דריטנס: ַאן ַאמעריקַאנער, וועט ער פַֿאר זיַין ַארויסטריט קיין געלט נישט פַֿארלַאנגען, און די הכנסה וועט גיין פַֿאר דער שול. טַאקע צוליב דעם, צוליב דער שול הייסט עס, קָאן מען זיכער זיַין, ַאז דער גרויסער גַאסט וועט זיך נישט ברעקלען ַארָאפצופָֿארן אין ַאזַא קליין שטעטל. און ַא בַא שערטע זַא ך! – ס'איז גרָא ד גוט אויסגעפֿ ַא לן, ווָא ס דָא ס ַא מַא טָא רן-קריַיזל רעפעטירט יונה רָאזנפֿעלדס ַאן איינַאקטער. וועט מען עס שפילן נָאך דער פָֿארלעזונג. דָאס וועט בַאזונדערס צוציען דעם עולם.

פֿייגל גָאלדשמיד, שיקע קָאווַאלס מיידל, וועלכע הָאט געשפילט אין דעם איינַאקטער, הָאט געפֿיבערט, דערמָא נענדיק זיך, ַא ז דָא ס מָא ל וועט זי שפילן פֿ ַא רן שריַיבער ַא ליין, פֿ ַא רן שריַיבער, ווָא ס זי הָא ט זיַינע דערציילונגען געלערנט און בַאַארבעט אין שול. זענען געווען ביַי איר מָאמענטן בעת די רעפעטיציעס ווָא ס הָא בן זי ַא רויסגעברַא כט פֿ ון די כלים. ממש ביז פֿ ַא רגעסונג... אוי, וועט זי דָא ס שפילן! ער זָא ל נָא ר קומען. ער זָאל נָאר קומען, יונה רָאזנפֿעלד!... ער זָאל נָאר וועלן...

ַארויסגעוויזן הָאט זיך: ס'איז גָארנישט ַאזוי שווער ָאנגעקומען צו פועלן עס ביַים שריַיבער. אדרבא.

– ער איז געקומען! – צעלויפֿט זיך דָאס ניַיעס טעלעגרַאפֿיש איבערן שטעטל. דער שטעטלדיקער עולם בַאטרַאכט אים דעם גרויסן שריַיבער, ווען ער בַאוויַיזט זיך אויפֿן שָאסיי אין דער בַא גלייטונג פֿ ונעם פֿ ָא רזיצער פֿ ון דער ייִדישער שול-פֿ ַא רווַא לטונג, דער עלטערער דור מַא כט ַא וועק ביטולדיק מיט דער הַאנט:

– אייסעך! עפעס ַא דַאר ייִדל מיט ַא ווייכער, צעקנייטשטער שליַאפע! – לחלוטין נישט קיין ָאנגעזעען מענטשל, און דָאס זָאל עס זיַין ַא גרויסער שריַיבער.

– און זיי זָאגן נָאך, די ייִדישיסטן קעפ – ַאן ַאמעריקַאנער! מסתם פָֿארט ער ערשט ַאהינצו, כע-כע-כע... ָאבער די ייִדישיסטישע יוגנט איז אין ַא געהויבענער שטימונג. דער חשובער גַאסט איז זייער איינציקע טעמע. מע פֿירט אים אויף ַא לעקציע אין שול. מע פֿירט אים וויַיזן "דָאס טעַאטער", וווּ ער וועט הַאלטן די פָֿארלעזונג, און מע וועט שפילן זיַין "זַאך". מע קריַיזלט זיך ַארום אים. מע וויל שטיין ווָאס- נעענטער צו אים, אים בַאטרַאכטן, הערן פֿון אים ַא ווָארט.

ַאז מע קוקט זיך צו צו דעם גַאסט, זעט מען: זיַינע אויגן זיַינען אומגעוויינלעכע – גרויע און זשעדנע... ַאלץ צו זעען, און טיף צו זעען. און פֿינקעלעך אין זיי, ערגעץ טיף-טיף, אפנים דָארט, וווּ זיַינע מחשבות ווערן געבוירן.

זיַינע רייד זיַינען ציַיטנוויַיז ממש אויסטערליש. ער ציט ַארויס פֿון קָאפ פֿון אונטער דעם ווייכן קַאפעליוש געדַאנקען ווי פָֿאדעם-פלָאנטערס, און דו זיַי ַא בריה – פלָאנטער זיי אויף! בעתן רעדן שפילן כסדר זיַינע

386

ר' בן־נחמן

אורח מוזר

בקרב צעירי העיירה פשטה שמועה שאורח נכבד מאמריקה מבלה עכשיו בקובל – הסופר יונה רוזנפלד. הנהלת 'ייש"א' החליטה אפוא להביאו לאסיפה לקריאת יצירותיו.

ראשית: עצם הדבר הוא בעל ערך רב – סופר בשיעור קומתו! בספרייה מצויות יצירותיו ויש להן קהל קוראים גדול; שנית: ביקור שכזה יעלה את יוקרת המחנה היידישיסטי; שלישית... כן, יש גם סיבה שלישית: האמריקני לא ידרוש כסף בעבור הופעתו, וההכנסה תהיה קודש לבית־הספר. הלוא אין להניח שאם ההזמנה הייתה רק עבור בית־הספר, אורח כמוהו היה מטריח את עצמו לבוא לעיירה קטנה שכזאת. והנה משמים יצא לטובה שחוג החובבים בדיוק ערך חזרות למחזה מפרי עטו של יונה רוזנפלד. הם התכוננו אפוא לקרוא את הטקסט, ודבר זה אמור היה למשוך את ההמון.

פייג'ל גולדשמיד, נערתו של שיי'קה קוול, ׁש שׂיחקה במחזה, קיבלה חום כשהתברר לה שהיא עומדת להציג בפני המחבר שאת סיפוריו למדה ועיבדה בבית־הספר. היו רגעים בחזרות שהוציאוה מהכלים, ממש עד אובדן עשתונות... אוי, היא תיתן משחק! שרק יבוא, שרק יבוא, יונה רוזנפלד!... שרק ירצה... לבסוף הסתבר:

לא היה זה כל־כך קשה לשכנע את הסופר שיבוא. אדרבה. "הוא בא!" רצות שתי המילים הללו ברחבי העיירה.

האנשים בעיר בחנו את הסופר הגדול כשהלך בכביש בעיר בלוויית יושב־הראש של הנהלת בית־הספר. הדור המבוגר החווה תנועת ביטול בידיו:

"נו! סתם יהודי עם מגבעת רכה ומקומטת!" "ממש לא אדם חשוב. הזה הוא סופר גדול?!"

"אוי", הם עוד מוסיפים, אותם יידישיסטים, "אמריקני! כנראה הוא רק עבר שם. חה חה חה..." אבל הנוער היידישיסטי היה במצב רוח מרומם. האורח החשוב הפך לנושא שיחתם היחידי. והנה הובילוהו להרצאה בבית־הספר. הראו לו את ה'תיאטרון', שם אמור היה לקרוא את קטע הקריאה, ושם אמורים היו להעלות על הבמה את ה'ָדּבָר' שלו. אנשים הקיפוהו. כולם רצו לעמוד כמה שיותר קרוב אליו, לבחון אותו ולשמוע מילה מפיו.

כשהתבוננו באורח, ראו: עיניו לא היו רגילות – אפורות ורעבתניות... הן רצו לראות הכול לעומק. הן נצצו בניצוצות ממעמקי המקום שבו נולדו כנראה מחשבותיו.

דבריו היו לעתים מוזרים לחלוטין. הוא הוציא מראשו, מתחת לכובעו הרך, מחשבות שהיו כפקעות של חוטים שעל שומען הוטלה המשימה להתירן! בזמן שדיבר היה שפמו רועד כמו שפם של חתולה כשהיא מרחרחת באוויר ומחפשת שמנת או עכברון.

מוזר היה גם יחסו לאנשים. ביום השני לבואו יצא לשוק (בדיוק היה אז יום יריד) וקשר שיחות משונות עם האיכרים ועם הקונות היהודיות.

"הוא דיבר עם שיינה חיה השמנה, מגדלת העופות, כאילו לא מצא אף 'גברת' אחרת לחטוף עמה שיחה", כך ריכלו למחרת החנוונים בין החנויות.

387

ווָאנסעלעך ווי ביַי ַא קַאץ, ווען זי שמעקט אויס די לופֿט נָאך סמעטענע, ָאדער ַא מיַיזל. אויסטערליש איז אויך זיַין פַֿארהַאלטן זיך צו מענטשן. אויפֿן צווייטן טָאג פֿון זיַין קומען גייט ער ַארום אין מַארק, פונקט איז ַא יַאריד, און פֿירט מָאדנע שמועסן מיט די פויערן און מיט די ייִדישע אויפֿקויפֿערס. – הָאט שוין נישט געטרָאפֿן קיין ַאנדער "דַאמע", מיט וועמען ַא שמועס צו כַאפן, ווי נָאר מיט דער גרָאבע שיינע חיה די קורעלַאפניטשקע! – שפעטן אויפֿן צווייטן טָאג די קרעמער צווישן די קלייטן. – דער שריַיבער הָא ט זיך דָא ך געמַא כט קויפֿ נדיק ַא הון ביַי ַא פויערטע און נָא כגעטָא ן דער קורעלַא פניטשקע – געבלָאזן איר, דער הון, ַאהין וווּ די ייִדן הָאבן גערוט...

– ַא טעַאטער איז עס געווען! ַא טריַאטער אויף בילעטן צו נעמען! אפילו די פויערים הָאבן זיך געוווּנדערט – ַא מעריקַא ניעץ!?

– נו, איז אים, דעם שריַיבער, נָאכן אמתן טעַאטער, נעכטן אין ָאוונט, געפֿעלן געווָארן דווקא שיקע קָא ווַא לס מיידל: פֿ ייגל גָא לדשמיד, די סמַא רקַא טע ַא קטיָא רקע... זי זָא ל עס הָא בן ַא זוי שיין געשפילט זיַינעם ַא פורים-שפיל...

– פֿרעגט, ווָאס הָאט ער אין איר ַאזוינס דערזען? – זענען עלטערע בַאלעבַאטישע מיידלעך, שוין אייפֿערזיכטיק – ַאזַא גוטע ַארטיסטקע איז זי דָאס, משטיינס געזָאגט?

ס'איז זומעדיקער פַֿארנַאכט. דער גַאסט איז מיט פֿייגל גָאלדשמיד אויף ַא שפַאציר הינטערן שטעטל. זיי זענען אינצווייען אויף ַאן ָאפגעקָאסעטער לָאנקע. דער גַאסט שטיפֿט מיט איר ַארום, ווי מיט ַא זיַינס גליַיכן. מע שפילט אין כַאפערלעך. ַא מענטש שוין אין ַא מיטעלע יָארן, איז ער ָאבער רירעוודיק, און פֿלינק. ער לויפֿט איר נָאך און כַאפט זי טַאקע אויך.

פֿייגל הַאלט זיך בַאשיידן גָארניט לויט איר טבע. זי איז צוריקגעהַאלטן און שעמעוודיק סיַי פַֿאר זיך, סיַי פַֿאר אים: ַאזַא גרויסער מענטש, און... גָאר!

פֿ ַא רמַא טערט פֿ ונעם ָא נלויפֿ ן זיך, זעצן זיי זיך צו. פֿ ייגל הַא לט אין איין טרַא כטן ָא נצורופֿ ן זיך מיט עפעס ַא ווָארט, ָאבער זי געפֿינט עס נישט... הַאלט ער אין איין רעדן.

ָא ט בַא וויַיזט ער איר, ווי ַא גָא טספֿ ָא רכטיקער ייִד בַא טרַא כט שבת-צו-נַא כטס דָא ס הבדלה-פֿ לעמעלע אין די שפיגעלעך פֿון זיַינע נעגל, ער בַאוויַיזט עס איר אויף אירע הענטלעך. זיַין פנים שמייכלט דערביַי קלוגעטשקע. נָאר מיט ַא מָאל הייבט עס ָאן גליווערן מיט ערנסט, און זיַינע שווַארצַאפלען פַֿאלן צו אירע נעגל. ער רעדט – נישט צו איר, צו אירע נעגל:

– נעגעלעך! נעגעלעך פֿון ַא קליינשטעטלדיק ייִדיש מיידעלע... צי ווייסט, פֿייגעלע, ַאז ס'הָאט זיי ַא מלאך מַאניקירט, נָאך איידער אירע דינע פֿינגערלעך זענען אויף דער וועלט געקומען?

דָאס מָאל שיסט זי אויס מיט ַא שקָאציש געלעכטער און טוט עס מיט ַא מָאל דערשרָאקן ַא ריַיס איבער: ווָאס הָאב איך געטָאן? כ'הָאב דָאך אים בַאליידיקט! ער ָאבער שטעלט בלויז ָאן אויף איר די אויגן, אויגן פֿון ַא פֿון-שלָאף-אויפֿגעקומענעם, און עס ליַיכטן זיך אין זיי חידוש און ניַיגער:

– דיַין טַא טע, פֿ ייגעלע, איז טַא קע ַא קָא ווַא ל?... שיקע קָא ווַא ל?... פֿ ון ווַא נען זשע הָא בן זיך גענומען צו דיר ַאזעלכע הענטלעך מיט ַאזעלכע נעגעלעך?

זי ענטפֿערט אים נישט. איר בליק איז פַֿארשטָאכן אינעם ָאפגעקָאסעטן גרָאז. זי שעמט זיך אים אויפֿצוקלערן, ַאז אירע ַאזעלכע הענט זענען גרָאד ַא קָאפיע פֿון איר טַאטנס דעם קָאווַאלס; זי שרעקט זיך: פֿון דָאזיקן אויסטערלישן מענטשן איז זיך צו ריכטן, ער זָאל צושטיין: "קום שוין, בַאקען מיך דיַין טַא טן. איך מוז ָא נקוקן ַא ייִדישן קָא ווַא ל מיט ַא זעלכע הענט..." און פֿ ון איר טַא טן קָא ן ער ָא פשניַידן ַא זוי, ַאז זיַין חידוש זָאל אים פַֿארגיין אין די ווָאנצעלעך, ווי מרור אין דער נָאז: "ווי קָאנען עס ַאזעלכע הענט זיך פַֿארקנוילן אין פֿויסטן, ווָאס הַאקן אונטער זיַיטן?!..."

388

"הסופר עשה עצמו כמי שקונה תרנגולת אצל אחת האיכרות וחיקה את מגדלת העופות – הוא נשף על התרנגולת לכיוון שבו ישבו יהודים..."

"זו הייתה ממש הצגה! הצגה שנמכרים אליה כרטיסים! אפילו האיכרים התפלאו – אמריקני?!" "נו, לאחר ההצגה אמש מצאה חן בעיניו של הסופר דווקא נערתו של שיי'קה קוול, פייג'ל גולדשמיד, השחקנית הצעירה... הוא אהב את הפורים־שפיל שלו, כפי שהיא שיחקה אותו ..."

"תשאלו מה מצא בה?" שאלו הנערות המבוגרות והנכבדות יותר בקנאה, "אפשר לחשוב איזו שחקנית טובה היא!"

בשעת בין־השמשות הקיצית האורח יצא לטייל עם פייג'ל גולדשמיד מאחורי העיירה. שניהם הולכים באחו קצור, האורח משתובב עמה כאילו הייתה שווה לו. הם משחקים בתופסת. הוא אמנם אדם כבר באמצע שנותיו, אך זריז וקל תנועה. הוא רודף אחריה ותופס אותה.

פייג'ל, בניגוד לאופייה, הייתה הפעם עצורה והתביישה הן בשביל עצמה והן בשבילו: אדם בשיעור קומתו, ו...

תשושים מהריצות התיישבו השניים. פייג'ל שוברת את ראשה באיזו מילה לפתוח את דבריה, אבל אינה מוצאת... לכן הוא המדבר כל הזמן.

הנה הוא מתבונן בידיה הקטנות כמו שיהודי ירא השם בוחן בציפורניו במוצאי־שבת את להבת ההבדלה. על פניו חיוך נבון. אך לפתע קפאו פניו ועטו ארשת רצינית. אישוניו מכוונים לציפורניה. הוא מדבר, אך לא אליה, כי אם אל ציפורניה :

"ציפורניים קטנות! ציפורניים קטנות של נערונת יהודייה קטנטונת... האם פייגה'לה יודעת שמלאך עשה את ציפורניה עוד לפני שהגיעו לעולם?"

הפעם היא פורצת בצחוק פרחחי ומפסיקה בפתאומיות את הדיבורים הללו: "מה עשיתי? הלוא העלבתי אותו!"

אבל הוא רק מניח עליה את מבטו, את עיניו, שהן כעיני מי שזה עתה התעורר מהשינה והן מלאות באור הפליאה והסקרנות:

"אביך, פייגה'לה, הוא באמת נפח?... זהו שיי'קה הנפח?... אז מניין לך ידיים וציפורניים שכאלה?" היא אינה עונה לו מבטה תקוע בעשב המקוצץ. היא מתביישת להעמידו על טעותו ולומר לו שידיה הן העתק מדויק של ידי אביה הנפח. היא מפחדת. אפשר לצפות מן האדם המוזר הזה שיפעיל לחץ: "בואי כבר, הכירי לי את אביך, אני מוכרח לראות נפח יהודי שיש לו ידיים שכאלה...", והרי על תגליתו זו הוא עוד יכול לחטוף מאביה מנה הגונה בשפמו, שתהיה כמרור באף. "הכיצד זה יכולות ידיים שכאלה לקפוץ עצמן לאגרופים ולהכות בחלקי הגוף?!"...

רעד קל עובר בגופה של פייגה והיא מחייכת, משום שהיא מדמיינת בתמונה חדה את אביה מרים יד על הסופר הגדול האהוב עליה.

"מה לך פייגה'לה?" מתרחב לו הצבע האפור שבעיניו במבט של פליאה ופחד. "השמש מתחילה כבר לשקוע", מגמגמת פייג'ל וקמה, "רוח קלה החלה לנשוב... נעשה לי מעט קר... בבקשה ממך, הבה נחזור העירה".

הוא קם ממקומו. "נדמה לך שאלו רק רוח קלה... וקור...", מחייכות עיניו, והן חוקרות את עיניה שלה הנוצצות ממעמקיהן, "ואת רוצה שגם אני אפסיק לחשוב... אבל אם את כבר רוצה לחזור הביתה – בואי". הוא אוחזה מתחת לידה ומודה:

"אבל כתפייך, פייגה'לה, חדות הן, גבריות... הן מתאימות לבתו של נפח... קודם חלף בהן רעד כאילו

389

פֿייגל טוט דריבנע ַא שוידער און ַא לַאכעלע, וויַיל איר מחשבה, ווי איר טַאטע הייבט אויף די הַאנט אויף איר בַאליבטן, גרויסן שריַיבער, איז אין איר איבערגעגַאנגען אין לעבעדיקער פָֿארשטעלונג. – ווָאס איז דיר, פֿייגעלע?! – ברייטערט זיך אויס פַֿארחידושט-דערשרָאקן דער גרוי פֿון זיַינע אויגן. – די זון הייבט שוין ָאן זעצן, שטַאמלט פֿייגל און שמעלט זיך אויף, – ס'הָאט ַא בלָאז געטָאן ַא ווינטל... ס'איז מיר עפעס קַאלט געווָארן... לָאמיר שוין גיין צוריק אין שטָאט. איך בעט איַיך.

ער טוט זיך ַא שטעל אויף. – סע דַאכט זיך דיר בלויז ַא ווינטל... און ַא קעלט..., – שמייכלען זיַינע אויגן, פָֿארשנדיק אירע מיט די פֿינקעלעך פֿון זייער טיף, – און דו ווילסט אויך מיר מַאכן זיך-דַאכטנדיק... נָאר ַאז דו ווילסט שוין ַאהיים – קום.

ער נעמט זי אונטער דער הַאנט און גיט צו, שוין אין גַאנג: – דערפֿ ַא ר ָא בער זענען דיַינע ַא קסעלעך, פֿ ייגעלע, קַא נטיקע, מַא נצבלשע... פַא סן זיך פֿ ַא ר ַא קָא ווַא לס ַא טעכטערל... זיי הָאבן פֿריער ַא ציטער געטָאן, ווי ַאקסעלעך פֿון ַא ווָאגשָאל... פויזע.

– וועמעס גורל הָאסטו, קליינע פֿרויענצימער, געווויגן?... און שוין שוויַיגנדיק דעם גַאנצן וועג, פֿירט ער זי ָאפ ביז צו היים.

– ַא גוטע נַאכט, פֿייגעלע. ַא גוטער מלאך זָאל דיר קומען צו חלום און דיך דערווַארעמען. הצגה של תיאטרון החובבים העברי.

מימין: אהרון-אר׳קה גרינשטיין, נחמן מנדלסון ומשה ויינר

390

היו כפות מאזניים"... הפסקה, "איזה גורל שקלת בהן, אישה קטנה?" השניים המשיכו ללכת כל הדרך בשתיקה, והוא ליווה אותה הביתה.

"לילה טוב, פייגה'לה. מי ייתן ומלאך טוב יגיע לחלומך ויחממך". "'האמונה שלנו' מאת שלום אש מוצג בקבוצת התיאטרון של 'תרבות'"

[אף שהיה זה תיאטרון עברי, הכיתוב על התמונה הוא ביידיש] התמונה צולמה בשנת 1935.

391

בית־הספר העברי 'תרבות' בשנת 1927: תלמידים, מורים וביניהם משה שחט (נרצח בשואה) וביברמן וחברי הוועד, ביניהם נטע ויינר (נרצח בשואה), שמעון קצנר (נרצח בשואה), אברהם זילבר (נרצח בשואה), אריה טבקאי, ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה) ודוד חייט (נרצח בשואה)

המחזור הראשון של בית־הספר העברי 'תרבות'

392

המורה טוניה טפר-פרישברג עם קבוצת ילדים מימין

מעלה: איטה פיסק (נרצחה בשואה), שמעון ויינר (נרצח בשואה), ?, ?, ? למטה: ?, ?, דבורה-דוצה ניימן (נרצחה בשואה), שרה כגן, ?

גן־הילדים 'תרבות'. המבוגרים, מימין: רחל קופרשטיין הגננת (מקובל), ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה) וישראל פרישברג

393

ה א

ב ד

ג בית־הספר 'תרבות'.

המבוגרים היושבים, מימין: ?, שעי'קה ויינר, טוניה טפר-פרישברג, ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה) וישראל פרישברג. מהילדים: א. שמואל פיסק (נרצח בשואה), ב. חיה ניימן (נרצחה בשואה), ג. שפה גרינשטיין (נרצח בשואה), ד. יעקב דימנטשטיין (נרצח בשואה), ה. אליהו מלמד-רדומסקי.

התמונה צולמה ב־1 באפריל 1931 תלמידי בית־הספר 'תרבות' מתעמלים בשדה בהנחיית המורה טוניה טפר-פרישברג.

התמונה צולמה ב־1 ביוני 1931

394

הסתדרויות, חלוציּות

אָ רגאַ ניזאַ ציעס, חלוציזם

395

396

גלויה ששלחת פפה פרישברג-ייבין מההכשרה בקלוסובה לרבקה אמה בטריסק ב־18 בספטמבר 1934, עם בוא שנת תרצ"ה.

397

אימונים במחנה של תנועת 'השומר טרומפלדור', קיץ 1923. חברי תנועת 'השומר טרומפלדור' בטריסק, 1924

398

קלמן ליס

תנועת 'השומר טרומפלדור' בטריסק

בזמנו לא חשבתי שהצטרפותי לתנועת 'השומר טרומפלדור', היה בה משום מעשה יוצא מגדר הרגיל. הייתה כאן יד המקרה – ותו לא. היום אנו יודעים כי היו אלו הצעדים הראשונים של הנוער וצעירי טריסק לחלוציות, להקמת תנועות־נוער למען נלך להכשרה וליעד – העלייה ארצה.

קשה לי לזכור באילו תאריכים בדיוק אירעו הדברים, אותם אני מנסה להעלות בזיכרוני. היה זה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה. הגיעונו הדים על מהפכת פועלים גדולה ברוסיה. בכלל הייתה תחושה שדברים גדולים עומדים להתחולל וחשבנו שגם בעולמנו היהודי בוא יבואו חידושים.

ביתנו ורכושנו עלו באש. עמדה לה טחנת־הקמח שלנו, בעלת ארבע הקומות, ללא גג, החלונות פעורים לכל רוח, המכונות הגדולות נטושות באפס מעשה, נדם קול משק הגלגלים. משפחתי לא התייאשה. למחרת מצאנו עצמנו במלאכה כה טבעית לנו – חקלאים אנחנו. היה ברשותנו שטח אדמה נרחב. יחד עם אבי ואחי שלמה חרשתי בימים את האדמה, ובלילות יצאנו רכובים על סוסים למרעה. כך היינו עסוקים בעבודת אדמה, איכרים ממש, כמה עונות. ביום בהיר אחד מצאתי את משפחתי הרוסה. מיותם מאם ומאב, יצאתי לדרכים לחפש את גורלי.

הרבה שנות חיים עברו עליי בערי פולין. קשרתי קשרים עם אישים ותנועות חדשות. מה שהיה רחוק מהנוער בטריסק נהיה לי קרוב בנדודיי ברחבי פולין.

יצאתי אל אחי בלבוב. הכרתי את חברי התנועה החלוצית החדשה, ואתם ידעתי את הבריחה מפני הצבא הרוסי המתקדם. ידענו מפני מי אנו בורחים, אך לא ידענו בזרועות מי ניפולה. יחסם של הפולנים אלינו היה גרוע למדי, כמו לַכלל היהודי. בדרך־לא־דרך, ללא מלבוש ומזון – היינו מתגנבים בלילות לגני האיכרים וניזונים מסלק חי – מזוננו העיקרי במשך תקופה ארוכה. היינו קבוצה חלוצית די גדולה, אשר נרדפה עד צוואר ללא תמיכה כלשהי משום ארגון או אדם.

הפולנים השתלטו לאט לאט על המצב. אני החלטתי לסור לביתי לראות את בני משפחתי. הצלחתי לקפוץ על רכבת משא לכיוון לודמיר. בין לודמיר לטריסק עלו חיילים פולנים לרכבת וחיפשו יהודים. כל יהודי שנמצא בקרון נזרק החוצה. נטפלו לאם ובת יהודיות והכו אותן. ראיתי שהאוקראינים מצביעים עליי בקריצות עיניים. התקרבתי לדלת, פתחתיה – וקפצתי. כשהרכבת התרחקה, התרוממתי ומצאתי עצמי שבור־עצמות וזב־דם. התאוששתי קמעה והמשכתי ללכת כעשרה ק"מ עד הגיעי לטריסק. הייתי אז כבן תשע־עשרה.

כשהגעתי לעיירה נודע לי את אשר עוללו לאחי שלמה. בתקופת המעבר הרוסית הקצרה בעיירה נתמנה שלמה לקומיסר. בתוקף תפקידו נצטווה לרכז אף את הסוסים. על זאת לא יכלו הפולנים לסלוח לו והחליטו להינקם בו מיד עם יציאת הרוסים. בפרבר נעמדו האיכרים החוליגנים משני צדי הדרך, וביניהם עבר שלמה כשהוא מוכה בכל הבא בידיהם. כשהוכה כהוגן, שבור ורצוץ נזרק לתעלה בצדי הדרך. נוסף לכך נלקח אחר־כך, כשהוא פצוע, לגמינה, ששימשה גם בית־סוהר, להישפט במשפט צבאי של הפולנים. לא אדע בעזרת מי הצליח להתחמק דרך החלון באישון לילה וברח לאן שנשאוהו רגליו (כעבור זמן נודע לי שהגיע לאמריקה). את אחי לא מצאתי בעיירה.

399

עם תום המלחמה הרעב היה כבד מאוד. הפולנים ניסו להשליט קצת סדר. כל הזמן נמשכו קשריי עם ידידיי החלוצים בערי פולין השונות, שיחד ברחנו מפני הצבא הרוסי. פתאום מצאתי את עצמי ראש משפחה, בית לרשותי. תנאים נאותים להתארגנות תנועתית. מנהיגי התנועה מצאו את תנאי חיי כנוחים להקמת תנועה והכשרה במקום. מנהיגי התנועה, חודורוב ורעיה לוי, הגיעו לביתי. הם היו ידידיי מזמן. ביקשו ממני לעזור לארגן את הגרעין הראשון של 'השומר טרומפלדור'. אצלי התקיימה אותה אסיפה ראשונה של התנועה. היה זה כמה שנים לאחר קרב הגבורה בתל־חי. בנשימה עצורה שמענו את סיפור עמידתם של טרומפלדור וחבריו בתל־חי ובכפר גלעדי. קסם לנו רעיון זה של 'מעטים מול רבים, ומנצחים'. נדלקה אש בלבבות הצעירים. העשרות שנתאספו יחדיו היו לגוף אחד. ִאחֲַדְתנוּ האידאה ללכת בדרכו של טרומפלדור. מה תהיה דרך זו – לא חשבנו ולא ידענו. הפגישות הבאות היו בבית פטרבוים. החידוש והמיוחד בהתכנסות זו – שגם בנות היו בין הבאים לשיחות אלו. היינו יושבים שעות ארוכות, שרים ומשוחחים על העתיד לבוא. לפעמים היו מופיעות בפגישות אלה גם בנות מההכשרה בקְֶרמיֶניֶץ, והן הוסיפו תוכן חדש ורענן לפגישות – נודע לנו על צורת ארגון וחיים בהכשרה קולקטיבית.

אינני זוכר בדיוק מי נתן את האות לארגון הכשרה זו. נדמה לי שהקול־קורא הוצא על־ידי המרכז. טריסק הפכה למרכז הכשרה חשוב בווהלין. אף ממקומות רחוקים מאוד הגיעו להכשרה בטריסק: מקובנה, ביאליסטוק, לידא ועוד. היו אלו צעירים וצעירות אשר ברחו מבית הוריהם למקום הכנה לעלייה ארצה, ודווקא טריסק נבחרה למטרה זו.

העבודה העיקרית הייתה ביערות הסביבה. כרתנו עצים וחטבנו בגרזנים והעמסנום. לפרקים עבדנו בתקיעת עמודים לחיזוק ה'פאלעס'. לא אזכור את המטרה של עבודה זו – עבודה קשה ושכרה מועט. כל הזמן חיינו בגרעון. סַּפָק הלחם היה שפס שהיטיב עמנו, ומשום מה רחש לנו אמון. עם התפרק ההכשרה נשאר חוב של מאות זהובים שחייב הייתי לפורעו.

בקבוצת ההכשרה היינו כשלושים איש, בחורים ובחורות. לפרקים היו אנשי העיירה באים לבקרנו, והיחס אלינו היה כאל נערים המשחקים 'משחקי ילדות'. אינני זוכר שהפריעו בעדנו. מנהיגנו חודורוב אף נאם בבית־הכנסת, לפני התארגנות ההכשרה, על מטרותינו. בביקורתיות דיברו עלינו שאנו מתגוררים ועובדים, בחורים ובחורות, בצוותא ועל כי אנו לובשים מכנסיים קצרים.

חיינו חיי קומונה מלאה, ואיש לא ערער על כך. קסם לנו הרעיון של שותפות בכול. בהמשך הזמן התקשרנו עם תומכים רבים בעיירה ואף ניתנה לנו האפשרות להקים תנועה קטנה במקום. נמשכו קשרי מכתבים עם ההורים, וחבילות היו מגיעות מדי פעם, שגם הן נכללו בשותפות.

אחד במאי נתקבל אצלנו כאחד החגים החשובים. ראינו עצמנו כפועלים. רצינו לחוג את האחד במאי ברוב פאר. מטעם השלטונות נאסר לחוג את חג הפועלים. חיפשנו עצה להערים עליהם ומצאנו, כי הדרך הנכונה ביותר היא לנצל את השלושה במאי, החג הלאומי הפולני, ולהגניב בו את חג הפועלים. מבעוד מועד התחלנו לצחצח ולנקות את מדינו, שדרך אגב היו בהם דברים שמשכו את לב הנוער וקסמו לו: חגורות עור לרוב, משרוקיות, סרטים בצד, עניבות, סמלים וחגורות צבאיות רחבות. היינו גאים במדים הללו. הנערים היו רצים אחרינו כדי למשש את מדינו הצבאיים.

400

התהלוכה יצאה על דגליה כשאנו צועדים צעד צבאי מלא און. היינו שלושים חברי ההכשרה ומאחורינו כמה עשרות שנצטרפו אלינו לתהלוכה. מצעד זה שלנו בעיירה זכור לי כאחד המצעדים המפוארים ביותר, בהתלהבות ובביטחון שהיו בו. עשינו רושם עצום על הדור הצעיר. משני צדי הכביש הצטופפה כל העיירה. אמהות עם יונקים על ידיהן. החנויות היו נעולות. מכל קצות העיירה, מכל המשעולים הצרים, רצו לכיוון הכביש הראשי, ואנו, גאים, עוברים את כל הרחוב, זכינו לקריאות עידוד ומחיאות־כפיים. היה זה יום גדול לנוער בעיירה.

לאחר מכן באו הימים האפורים. ההכשרה התפרקה. החברים יצאו לבתיהם להתכונן לעלייה. דרכי העלייה אז היו כה מיוחדות במינן. גם אני התחלתי לטפל בעלייה. לפני העלייה יצאתי לרובנה. רציתי להתמחות במקצוע היערנות. למדתי ביערות על־יד רובנה על מיון עצים וטיפול בהם. זמן־מה עבדתי בחברת ההכשרה באֹוסטרוּב. נסעתי לוורשה לסדר את הניירות. פה התקרבתי קמעה לתנועת 'השומר הצעיר'. ביקרתי בקן הסואן שלהם. כל ערב ביליתי בחברתם והמשכתי בחיי תנועה. כך חלפו עליי מספר חודשים בוורשה. ערב אחד הגיעו אליי מ'החלוץ' ומסרו לי מברק מנֵיימַרק שקוראים לי הביתה. אותה חתימה, 'ניימרק', נשתבשה משום מה אצל המשטרה הפולנית וקראוה 'יַרמַרק' (קרי – יריד), ובשל כך נגרמו לי קשיים רבים. ארזתי חפציי, ופניי הביתה. בתחנת בְֶּרסְט ליטֹובְסְק עלתה משטרת ביקורת. התעודות שלי כבר היו במשרד הארץ־ישראלי, והתעודה היחידה שיכולתי להציגה הייתה המברק מניימרק. משום מה הם מצאו קשר בין סוסים שנגנבו בטריסק בירמרק לבין אותה חתימה ׳ניימרק׳. נכבלתי בכבלים יחד עם עוד שלושה אוקראינים והובלתי ברחובות קובל כאסיר כבול בשל גניבת סוסים בירמרק. רעיה לוי ראתני במצבי והחלו בפעולת התנועה לשחרורי. בינתיים ישבתי עצור.

מקרה שני קרני ביושבי בבית־הסוהר, כשאחיותיו של קלמן ליס המשורר חשבוני שאני אחיהן האסור ושלחו לי חבילות לבית־הסוהר, עד שעמדו על טעותן בפגישה הראשונה אתי. מקרים מוזרים קרו לי, וכל־ זאת לפני העלייה ארצה, כאילו כל אלו באו לעוצרני מלעלות. הועברתי לבית־הסוהר בגמינה שבטריסק. מפקד המשטרה הכירני, והאמין שאין כל יסוד וקשר ביני לבין אותה פרשת גניבת הסוסים בירמרק. שוחררתי, חזרתי לוורשה להמשיך בהכנות לעלייה. פה הכרתי שני חברים שהשתייכו לקבוצת 'פינסק', מקימי קבוצת עין־גנים ואח"כ גבת. התיידדתי אתם, ואחר־כך, בעלותי ארצה, היו לי לעזר רב. הייתי בדיוק בגיל הצבא, ולא היו נותנים לי לעזוב את פולין טרם אמלא את שירותי הצבאי, ולכן הוספתי כמה שנים לגילי. הניירות היו כבר מוכנים לעלייה, וקרה המקרה הבא, אשר שוב דחה את עלייתי. הלשינו על הפקיד שהכין את הדרכונים. התחילה פרשת הכנת דרכונים מחדש.

בשנת 1925 יצאתי עם קבוצת חלוצים באונייה הרומנית 'בצציה' את פולין. נסיעתנו הייתה לא לגאלית. בכל דרכינו חששנו פן לא נגיע למחוז חפצנו. הגענו לבית־העולים בחיפה. לא הכרתי איש במקום, והנה כפלא היה הדבר שכעבור כמה ימים פגשתי באותם שני הידידים מקבוצת 'פינסק' שפגשתים בוורשה, ומכאן הדרך המובילה מעין־גנים שבפתח־תקווה ועד גבת.

רשם: אריה גרינשטיין

401

על קלמן ליס

ישראל דיטל

הולך ומתמעט דור הראשונים אשר עשה מהפכה בחיי הפרט ובחיי העם, דור אשר בעוני ובמחסור בנה את התשתית למדינה. דרכו של קלמן הייתה דרך חיים של ראשונות: בקבוצה, בהתיישבות, בהתנדבות, בהגנה ובצבא הבריטי. בכל פועלו היה מסור ללא חשבון וללא זמן. הוא תמיד היה ער לבעיות משק וער לבעיות חברה. סבל מכל פגיעה בערכים החברתיים. לא פעם קבל על החיקוי לסגנון החיים שבחוץ והשלכותיו על חברתנו. קלמן ידע שאין לעצור את הגלגל, אך לא יכול היה להסתגל ולהשלים עם כך. פעם אמר לי: "התקשורת התפתחה, אבל הקשר בין אדם לאדם פוסק". אך הוא לא התייאש. הוא נמנה עם אותם חברים המלאים מאוויים להוויה יוצרת, צודקת ושוויונית, אשר פועלה מכוון לשגשוגה והעלאתה של החברה.

שנים של סבל נשא קלמן בגבורה, אך במפגשים מעולם לא נתן להרגיש בחומרת מחלתו. אך מעגל חייו יום אחד נסגר.

אברהם גוזני

הרבה שנים חיינו יחד בקבוצה. אני התחלתי בחיים הקיבוציים בגבת, והוא אז ותיק ומושרש במשק. מהימים הראשונים שמחתי לפוגשו. בגישתו הזהירה, השקטה והידידותית משך את לבי. מצאתי בו אדם המסוגל להבין לרוח חברו, להושיט יד בעת הצורך ולהקשיב בסבלנות ורצון. הוא ניחן בנפש טובה ולב אנושי רגיש.

תכונות אלה, הראויות להוקרה, אפשרו לו למלא במשך שנים רבות את תפקידו בעבודה, במוסדות ובוועדות השונות.

הוא גילה תמיד סבלנות, אורך־רוח ורצון טוב. בפינתו המצומצמת הצליח, הודות לחריצותו ומסירותו, לבצע את כל אותן המלאכות שהכניסו אור, חום וקורטוב של אושר ללב חבריו.

גם בימים הקשים, עת תקפה אותו מחלתו ופקדו אותו מכאובים, לא נכנע. כל רגע שבריאותו הרופפת אפשרה לו, הקדיש לעבודתו.

זליג סובול

היו לי ולקלמן זיכרונות משותפים מחוץ־לארץ. הוא למד אצל דודי בטריסק, וכך נוצר קשר בינינו. בקבוצה היינו נפגשים לעתים תכופות בבתי־המלאכה – ושוב הייתי רואה אותו מקשיב לחבר ומוכן תמיד לעזור. וכך יישאר בזיכרוני לתמיד. תמיד תעמוד דמותו לנגד עיניי: איש טוב וישר, נאמן לעם ולקבוצה.

402

בשמאל: קלמן ליס במדי תנועתחברים בקבוצת הכשרה בטריסק בשנים 1924–1925 'השומר טרומפלדור'וביניהם קלמן ליס.

פעילי תנועת 'החלוץ' בטריסק

403

דב הררי

קבוצת ההכשרה בטריסק

בשנת 1923 עדיין היו קבוצות ההכשרה בפולין בחיתוליהן. התנועה עשתה את ראשית דרכה. רק קבוצות בודדות, נער יספרן, היו במדינה כולה. אחת מהן הייתה בטריסק.

היה זה באחד מימי חול־המועד של חג הסוכות. הולך אני לתומי על הכביש מול החנויות והנה אני רואה, הולך לקראתי, בחור צעיר בלבוש קצת משונה: כובע־צופים (בנוסח באדן־פאוול) לראשו, במכנסי גליפה וגרבי ספורט, ותרמיל גב על שכמו. הוא בא מכיוון הדרך לקובל. עודני תמּהָ על יצור אנושי זה והנה הוא פונה אליי ושואל אותי לדרך המובילה לתחנת־הרכבת ואם לא יאחר את הרכבת היוצאת לקובל. "הרי אתה בא מהדרך המובילה לקובל", אני מוסיף לתמוה.

והוא: "לא בדיוק, אני בא מהכפר ריז'ון". ודרך אגב הוא מציג את עצמו: "שמי אליעזר חודורוב. בכפר נמצאת קבוצת חלוצים העובדים ביער, ואני, כמרכז הקבוצה, צריך להשתתף בפגישה של עסקני 'החלוץ', המתקיימת בקובל".

אינני יודע כיצד 'הריחו' כל החבריה הטריסקאית את האורח עובר־האורח, ועודני שואל 'שאלות תם' על קבוצת החלוצים בריז'ון, על טיב עבודתם וכו' והנה רובם ככולם הופיעו, סובבים אותו במעגל וכמעט שחוסמים את דרכו.

"סבוני גם סבבוני", מחייך האורח עובר־האורח, "ברצון הייתי נשאר אתכם לשעה־שעתיים ומספר לכם על תנועתנו ודרכנו להגשמה, אלא שאץ אני בדרכי והשעה דוחקת. אם ברצונכם לדעת פרטים – אנא, לווני עד תחנת־הרכבת ובדרך אספר לכם מכול ָוכול".

שמחנו על הצעתו והתחלנו צועדים יחד אתו, כשהוא מספר 'ישר לעניין'. זה למעלה מחודשיים שהקבוצה נמצאת בכפר ריז'ון, עובדים הם ביער בכריתת עצים, גרים בדירה ששכרו אצל אחד מאיכרי הכפר וכו'. כן סיפר לנו על אורח־חייהם, על הכנתם את עצמם לעלייה, על הקשיים, ומאידך גיסא גם על ההצלחות העכשוויות והצפויות של תנועת 'החלוץ' וכיוצא באלה דברים שריתקו אותנו תוך כדי צעידה חפוזה ומהירה. הבענו את רצוננו לבקר בקבוצה, והוא, אכן, הזמיננו לבקרם ותיאר לנו את הבית בו הם נמצאים בדיוק רב. דרך אגב ביקש מאתנו להביא להם, אם רק נוכל, קצת מלח, שכן יש מחסור רב במצרך זה בכפר ואין להשיגו.

הדרך נמשכה. כאשר 'אזלו' השאלות והדיבורים החל לפזם לעצמו מילים של 'הורה' חדשה. "אכן, הורה עליזה באמת", אמר. "בואו ואלמדכם את השיר, ויהא זה זכר לפגישתנו".

קלטנו את השיר מהר: 'הבה נגילה'. צעדנו לקצב השיר ולא הרגשנו שהנה הגענו לתחנה. מרחוק נראתה הרכבת מתקרבת. הוא עוד הספיק ללחוץ את ידי כולנו, תוך דברי עידוד לבאות.

בדרך חזרה טיכסנו עצה איך להשיג את המצרך החיוני הזה שביקש מאתנו, את המלח, שגם בעיירה הוא לא 'התגולל' ברחוב, ומחירו 'המריא לשחקים'. נערים היינו, וגם כסף לא היה לנו מן המוכן. ההתייעצות הזאת, 'כסף מניין', נמשכה אצלנו עד שעה מאוחרת בלילה, שהיה בשבילנו ליל־שימורים. גם הציפייה לפגישה ביום המחרת פעמה בלבבות ולא נתנה לנו להיפרד וללכת הביתה, וכי לאו מִלְָּתא זַוּטְַרָּתא היא – להיפגש עם חלוצים 'מגשימים', העוברים הכשרה ומתכוננים לעלייה.

למחרת יצאנו, כעשרה נערים, לדרכנו בשעות של אחר־הצהריים בחישוב לפגוש אותם חוזרים מעבודתם

404

– כש'מלח העיירה' בידנו. ואכן, החישוב שלנו הצליח מאוד: הם בדיוק חזרו מהעבודה, כשמונה־עשר בחורים ושתי בחורות. אף שהיו עייפים ובוודאי גם רעבים, קיבלו אותנו בלבביות רבה ואף שמחו ממש לבואנו.

סיפרנו להם על פגישתנו עם אליעזר חודורוב, כיצד ליווינו אותו כולנו לתחנת־הרכבת, ואף התחלנו לשיר את 'הבה נגילה', שלימדנו תוך כדי הליכה. כל צד שמח על הפגישה שלא הייתה חסרה 'מלח'. התיידדנו אתם, ומאוד היה צר לנו כאשר כעבור זמן־מה נגמרה עבודת כריתת העצים ביער והקבוצה נאלצה לעבור לכפר אחר, בולבול, שגם שם עבדו חודשים ספורים בכריתת עצים. לאחר מכן עברו לגור בטריסק ועבדו בסביבה.

לקבוצה נלווה בן־עירנו, החבר קלמן ליס. כעבור זמן הם עלו ארצה כקבוצה מלוכדת. בארץ הם היוו את הגרעין שהקים את הקיבוץ גבת.

מימין למעלה: שעי'קה ויינר, משה-מוניק בלומנקרנץ (נרצח בשואה), תמרה פלאש-ביטנסקי, דב הררי, רחל טבקהנדלר-מנדלסון, חיים נייגל (נרצח בשואה) וחנה בסה הוניקמן (נרצחה בשואה)

באמצע: פייגה פרישברג (נרצחה בשואה) ואסתר בר (נרצחה בשואה). למטה: קלמן ארליך (נרצח בשואה) ואהרון-אר׳קה גרינשטיין

405

איציק ביק

די קָא מוניסטישע בַא וועגונג אין טריסק

די קָאמוניסטישע בַאוועגונג הָאט ָאנגעטרָאפֿן אין טריסק אויף זייער ַא גינסטיקן בָאדן. נישט בלויז צוליב איר געָאגרַאפֿישער אוביקַאציע, – ַאלס קרעסן שטעטל, נָאענט צו דער סָאוויעטישער גרעניץ, – נָאר נָאך מער צוליב נַאציָאנַאלע סיבות און איבערהויפט צוליב דער שווערער און פיַינלעכער עקָאנָאמישער לַאגע פֿון דער בַאפֿעלקערונג.

ווָאלין איז דערָאבערט געווָארן דורך דער פוילישער מַאכט און דער מלחמה מיט די בָאלשעוויקעס אין יָא ר 1921. דער גַא נצער רַא יָא ן הָא ט זיך געפֿ ונען אין ַא פערמַא נענטן בַא לַא גערונגס-צושטַא נד. אין קַאמף קעגן די פָאליַאקן זענען פַֿארשוווּנדן די פַֿארשידענע שטרעמונגען צווישן דער אוקרַאינישער בַאפֿעלקערונג און דער ווידערשטַאנד איז געווען ַא געמיינזַאמער.

די קָא מוניסטן הָא בן געקעמפֿ ט צו פֿ ַא ראייניקן ווָא לין מיט סָא וויעטיש אוקרַא ינע און די נַא ציָא נַא ליסטן – פַֿאר אומַאפהענגיקער אוקרַאינישער רעפובליק. די פוילישע רעגירונג הָאט געזוכט צו פַאציפֿיקירן דעם געגנט, ָאבער דָאס הָאט זיך אויסגעדרוקט אין טערָאריזירן די פויערים, אין קָאנפֿיסקַאציעס, ַארעסטן, אין שטַארקן עקָאנָאמישן דרוק. וויכטיקע שליסל-פונקטן זענען בַאזעצט געווָארן מיט פוילישע קָאלָאניסטן (ָאסאדניקעס). די ָאסאדניקעס זענען געווען ַא מין ציווילע זשַאנדַארמעריע, ווָאס הָאט געוועלטיקט און שַאנטַאזשירט די ָארטיקע בַאפֿעלקערונג, אויך די ייִדישע, און זיך בַאטרַאכט ווי בעלי-בתים, מיט רעכט צו הערשן מיט ַא שטַארקער הַאנט.

דער ציל פֿון דער פוילישער רעגירונג איז געווען מיט ַאלע מיטלן פָאלָאניזירן ווָאלין. ָאבער ניט געעפֿנט גענוג פָֿאלקסשולן און דער ַאנַאלפַֿאבעטיזם איז געווַאקסן. הגם ווָאלין איז געווען דער תבואה שפיַיכלער פֿון פוילן, הָאט דָאך די בַאפֿעלקערונג געלעבט אין גרויסער נויט, סיַי צוליב די גרויסע שטיַיערן, סיַי וויַיל די רעגירונג הָאט גָארנישט ניט געטָאן כדי טעכניפֿיצירן די געגנט.

די ייִדישע בַאפֿעלקערונג פֿון טריסק, ווָאס הָאט געלעבט פֿון קליינהַאנדל און הַאנדווערקעריַי, הָאט צוליב דעם שטַארק געליטן.

די בעלי מלאכות, הָאבן געַארבעט בלויז עטלעכע חדשים אין יָאר און הָאבן בַאקומען בַאצָאלט מיט פרָאדוקטן אין ציַיט פֿון שניט, ווָאס דָאס איז געווען דער סעזָאן פֿון ַא סך ַארבעט. געלט הָאט ווייניק צירקולירט. די ריַיכטימער פֿון דער געגנט זענען עקספלָאַאטירט געווָארן אויף דעם פרימיטיווסטן אופן ווי אין די גָאר ַאלטע ציַיטן און קיין סימן פֿון אינדוסטריע איז נישט געווען. ערשט ָארט פַֿאר דער צווייטער וועלט-מלחמה, איז אין טריסק איַינגעריכטעט געווָארן עלעקטרישע ליכט, ַא דַאנק פריווַאטער איניציַאטיוו און מיט גָאר ַא קליינער פָאטענץ.

די ייַדישע בַאפֿעלקערונג אין טריסק הָאט געלעבט אין דחקות און נויט, מיט ַא פַֿארגליווערטער ווירטשַאפֿט, ָאן הָאפֿענונג און ָאן פערספעקטיוו אויף ַא נָאענטער ענדערונג אין זייער לַאגע. נָאך ערגער איז געווען די לַאגע פֿון דער יוגנט, וועלכע הָאט שוין נישט געווַארט, ווי דער עלטערער דור, ַאז פֿון הימל וועט קומען די ישועה. די יוגנט ווָאס הָאט זיך בַאפֿריַיט פֿון דעם רעליגיעזן צוים, הָאט געזוכט ָאנהויבן ַארבעטזַאם און פרָאדוקטיוו לעבן און נישט זיַין אויסגעשטעלט אויף די נעבעכדיקע בודזשעטן פֿון זייערע עלטערן. קיין ַארבעט איז ָאבער אין שטעטל נישט געווען, מעגלעכקייט אויף שטודירן –

406

איציק ביק

התנועה הקומוניסטית בטריסק

התנועה הקומוניסטית מצאה בטריסק קרקע פורייה מאוד לפעילויותיה. לא רק משום ששכנה באזור הקרוב לגבול הסובייטי, אלא יותר בשל סיבות לאומיות, ובעיקר בשל המצב הכלכלי הקשה של האוכלוסייה.

חבל ווהלין נכבש בידי השלטון הפולני במלחמתו נגד הבולשביקים בשנת 1921. כל החבל נמצא במצור תמידי. במלחמה נגד הפולנים נעלמו הזרמים השונים שפילגו את האוכלוסייה האוקראינית, והתקוממותם הייתה משותפת.

הקומוניסטים לחמו כדי לאחד את ווהלין עם אוקראינה הסובייטית, והמפלגה הלאומית – במטרה להקים רפובליקה אוקראינית עצמאית. הממשלה הפולנית השתדלה להשכין שלום בסביבה, אבל ניסיונותיה אלה התבטאו בטרור נגד האיכרים, בהחרמות, במעצרים ובלחץ כלכלי כבד. מתיישבים פולנים (אֹוסְַדנִיֶקס) תפסו נקודות מפתח חשובות. מתיישבים אלה היו כעין משטרה אזרחית ששלטה על האוכלוסייה המקומית, כולל זו היהודית. הם התנהגו כבעלי המקום וכבעלי זכות לשלוט ביד רמה. מטרתה של הממשלה הפולנית הייתה להפוך את ווהלין לאיזור פולני, וכל האמצעים היו כשרים בעיניה. אלא שלא נפתחו מספיק בתי־ספר יסודיים, והאנאלפבתיות גאתה. אף שחבל ווהלין היה 'אסם התבואה' של פולין, אוכלוסייתו חיה במצוקה גדולה, הן בשל המסים הגבוהים הן משום שהממשלה לא עשתה דבר לקידום הרמה הטכנולוגית של האזור.

האוכלוסייה היהודית של טריסק, שהתפרנסה ממסחר זעיר ומלאכה, סבלה בשל כך מאוד. בעלי־המלאכה עבדו רק מספר חודשים בשנה ובזמן הקציר קיבלו תשלום בתוצרת חקלאית. זמן זה היה עונת העבודה. מחזור הכספים היה קטן. אוצרות־הטבע נוצלו בצורה הפרימיטיבית ביותר, כמו בתקופה העתיקה, ולא היה כל סימן שיבשׂר התפתחות של תעשייה במקום. רק זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה הוכנס החשמל לטריסק, וגם זאת רק בזכות יוזמה פרטית ובעוצמה נמוכה מאוד.

האוכלוסייה היהודית בטריסק חיה בדוחק ובמצוקה. המשק היה מאובן, חסר אופק וחסר תקווה לשינוי. גרוע מכך היה מצבו של הנוער, שחדל זה כבר לחכות כמו שחיכה הדור שלפניו לבוא הישועה מהשמים. הנוער, שאך השתחרר ממגבלות הדת, החל לחפש עבודה יצרנית ולא רצה להמשיך ולהיסמך על התקציב הזעום של ההורים. אבל בעיירה לא הייתה עבודה, לא הייתה אפשרות ללמוד ובוודאי שלא הייתה אפשרות לעזוב ולהגר לערים הגדולות יותר – לשם כך חסרו האמצעים.

זו הסיבה שחלק מהנוער היהודי נתפס לקומוניזם כאל מוצא. הקומוניזם העניק להם את התקווה שמצבם חסר הסיכוי ישתנה.

מן העבר השני של הגבול, שהיה כה קרוב לעיירה, הגיעו ידיעות על תהליך התיעוש הגדול שהחל בברית־ המועצות, שבה כל בית־ספר קיבל תקציב, ואיש לא נאלץ להשתתף במימון בית־הספר העממי היידישאי מכספו שלו.

אף־על־פי שבית־הספר היידישאי לא התערב באופן ישיר בחיים הפוליטיים, היה לו תפקיד חשוב בעידוד הזרם הסוציאליסטי, שזה עתה החל להתעורר בטריסק. מפקד המשטרה החרים את תמונתם של פרץ וטרוצקי, שנתלתה על קיר בית־הספר. הוא לא עשה זאת רק מתוך בערות, אלא מתוך הבנתו

407

אוודאי נישט און צו עמיגרירן ָאדער ַארויספָֿארן אין די גרעסערע שטעט זענען נישט געווען קיין מיטלען. ַא טייל פֿון דער ייִדישער יוגנט הָאט זיך דעריבער ָאנגעכַאפט אין דעם קָאמוניזם ווי ַאן אויסוועג, ווי ַא הָאפֿענונג אין דער ענדערונג פֿון זייער פַֿארצווייפֿלטער לַאגע.

פֿון דער ַאנדערער זיַיט גרעניץ ווָאס איז געווען ַאזוי נָאענט צום שטעטל, זענען ָאנגעקומען ידיעות, וועגן דעם גרויסן אינדוסטריַא ליזַא ציע-פרָא צעס ווָא ס הָא ט זיך ָא נגעהויבן אין רַא טן-פֿ ַא רבַא נד, וווּ ַא לע בַאקומען בַאשעפֿטיקונג און דַארפֿן נישט מיט אייגענע מיטלען דעקן דעם בודזשעט פֿון ַא ייִדישער פֿ ָא לקסשול.

כָאטש די ייִדישע שול הָאט זיך דירעקט אין פָאליטישן לעבן נישט געמישט, הָאט זי ָאבער געשפילט ַא גרויסע רָאל אין דערוועקן די שטרעבונג צו ַא סָאציַאלער גערעכטיקייט ווָאס הָאט זיך ָאנגעהויבן אין טריסק. נישט בלויז צוליב איגנָארַאנץ, הָאט דער פָאליציי קָאמענדַאנט קָאנפֿיסקירט דָאס פערעץ בילד, ווָאס איז געהַאנגען אויף דער שול-ווַאנט מיט טרָאצקין, נָאר אינסטינקטיוו הָאט ער דערפֿילט ַאז די ייִדישע שול הָאט ַא גרויסן חלק אין די פַֿארשידענע שטרעבונגען ווָאס הָאבן זיך ָאנגהויבן אין טריסק. און ווירקליך, פַֿאר ַא קליינער טייל פֿון דער יוגנט, איז דער קָאמוניזם געווָארן דער אינהַאלט פֿון זייער לעבן, ווָאס הָאט זיי געמַאכט ליַיכטער איבערצוטרָאגן די פיַינלעכע קעגנווַארט, מיט דער הָאפֿענונג, ַאז די צוקונפֿ ט וועט זיַין גָא ר ַא ן ַא נדערע. ָא ט די יוגנט הָא ט געווַא רט אויף דער סָא ציַא לער רעווָא לוציע אין פוילן נָאך מיט מער גלויבן ווי ַא פֿרומער ייִדו ווַארט אויפֿן קומען פֿון משיחן. ַא קליינע גרופע, הָאט געזוכט ַא בַאלדיקע לייזונג צו זייערע פרָאבלעמען און הָאבן געשווַארצט די פוילישע גרעניץ, כדי צו בַאזעצן זיך אין רַאטנפַֿארבַאנד, ָאבער נָאך ַא געוויסע ציִיט ָאפזיצן אין די סָאוויעטישע תפיסות, זענען זיי צוריק געשיקט געווָארן. ווָאלט דער דָאזיקער פרוּוו זיך געווען איַינגעגעבן, ווָאלט זיך זיכער געווען ָאנגעהויבן ַא מַאסן-עמיגרַאציע פֿון טריסק קיין רַאטנפַֿארבַאנד.

אין ַא קליין שטעטל הָאט קיין שום פָאליטישע גרופירונג קיין מעגליכקייט דורכפֿירן פָאליטישע ַאקציעס, אויסער אין ציַיט פֿון ווַאלן. בפרט נָאך ַא גרופירונג ווָאס איז אומלעגַאל. איז טַאקע די הויפט ַארבעט פֿון דער ייִדישער קָאמוניסטישע בַאוועגונג אין טריסק בַאשטַאנען אין ַאגיטַאציע און פרָאפַאגַאנדע צווישן דער ייִדישער בַאפֿעלקערונג אין פַֿארבינדונג מיט דער אוקרַאינישער.

די ייִדישע קָאמוניסטן אין טריסק זענען געווען ַא בַאשטַאנד טייל פֿון דער מערב-אוקרַאינישער קָא מוניסטישער פַא רטיי און געקעמפֿ ט צוזַא מען מיט די אוקרַא ינער פֿ ַא ר דער פֿ ַא ראייניקונג פֿ ון ווָא לין צו סָא וויעטיש אוקרַא ינע. דערפֿ ַא ר איז דָא ס ָא נשליסן זיך אין דער קָא מוניסטישער פַא רטיי געווען פֿ ַא רבונדן מיט ַא סך גרעסערע געפַֿארן אין ווָאלין ווי אין ַאנדערע געגנטן פֿון פוילן. דָא זענען די פַֿארפָֿאלגונגען קעגן די קָאמוניסטן געווען ַא סך דרַאסטישער נישט בלויז אין פיַיניקן זיי אין זייער ַארעסט, ווָאס הָאט געשטעלט אין געפַֿאר זייער לעבן, נָאר אויך פַֿארמשפטן אויף ַא סך מער יָארן תפיסה ווי אין ַאנדערע געגנטן.

אין די שווערע בַאדינגונגען אין וועלכע עס איז אויסגעקומען צו ַארבעטן אין טריסק הָאט מען בַאדַארפֿט הָאבן ַא שטרענגע דיסציפלין און קָאנספירַאציע ווָאס איז טַאקע געווען ַאזוי פערפֿעקט, ַאז צוויי ברידער, חברים פֿון דער בַאוועגונג, הָאבן זיך דערוווּסט פֿון דער פֿונקציע פֿון יעדן איינעם, בלויז ביַים טרעפֿן זיך פנים אל פנים אין דער ַאקטיוויטעט. ָאדער אויסבַאהַאלטן עמיצן ווָאס איז ַארָאפגעקומען פֿון ַא צווייטער שטָאט ַאזוי ַאז אפילו די בני-בית, זָאלן נישט וויסן.

ערשטע גרופע פֿ ון ָא רגַא ניזירטע ייִדישע קָא מוניסטן הָא ט זיך געשַא פֿ ן ַא דַא נק קָא נטַא קט מיט דער אוקרַאינישער בַאפֿעלקערונג.

אין יענער ציַיט הָאט זיך בַאזעצט אין טריסק ַאן ָאנגעקומענער, אבא מַאזור, ווָאס הָאט חתונה געהַאט

408

שבחוש שבית־הספר היידישאי נוטל חלק גדול בהתפתחות הזרמים הפוליטיים השונים בטריסק. ואכן, הקומוניזם היה לתוכן חייו של חלק מהנוער, מה שהקל עליו לשאת את ההווה הקשה. הקומוניזם נתן תקווה לעתיד שונה לחלוטין. נוער זה חיכה למהפכה הסוציאליסטית בפולין באמונה שהייתה חזקה יותר מאמונתו של יהודי אדוק המצפה לבוא המשיח. קבוצה קטנה מביניהם חיפשה פתרון מיידי לבעיותיה, וחבריה עברו בסתר את הגבול כדי להתיישב בברית־המועצות. אך הם נתפסו כעבור זמן־מה, הושלכו לבתי־סוהר, ומאוחר יותר נשלחו חזרה לארץ מוצאם. לו היה ניסיון זה עולה יפה, כי אז הייתה ללא ספק מתחילה תנועת הגירה המונית מטריסק לברית־המועצות.

האפשרות היחידה לקיים פעילות פוליטית בכל קבוצה פוליטית בעיירה קטנה הייתה רק בתקופה של בחירות, בעיקר כשהקבוצה הייתה בלתי חוקית. מכאן שעבודתה העיקרית של התנועה הקומוניסטית היהודית בטריסק הייתה בהפצת תעמולה בקרב האוכלוסייה היהודית ובקשירת קשרים עם זו האוקראינית.

הקומוניסטים היהודים בטריסק היו מרכיב חיוני במפלגה הקומוניסטית של מערב אוקראינה. הם נלחמו כתף אל כתף יחד עם האוקראינים למען איחודה של ווהלין עם אוקראינה הסובייטית. על־כן ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית בווהלין סיכנה את המצטרפים יותר מאשר באזורים אחרים של פולין. הרדיפות נגד הקומוניסטים בווהלין היו הרבה יותר דרסטיות, ולא רק בעינויים בשעת המעצרים, שסיכנו את החיים, אלא גם בפסקי־הדין שגזרו שנים רבות בבית־הסוהר – יותר מאשר במקומות אחרים. תנאי הפעילות המפלגתית בטריסק היו קשים ביותר, וכדי לעמוד בהם נדרשה משמעת עצמית חזקה. החשאיות הייתה כה מושלמת, עד כי לשני אחים החברים באותה המפלגה נודע מה כל אחד מהם עושה רק כאשר נפגשו פנים אל פנים באותה הפעילות. כשהיה צורך להסתיר באחד הבתים מישהו שהגיע מעיר אחרת, אסור היה אפילו לבני־הבית לדעת מכך.

הקבוצה הראשונה של הקומוניסטים היהודים נוצרה בעקבות הקשר עם האוכלוסייה האוקראינית. בתקופה זו התיישב בטריסק אבא מזור, שהתחתן עם נערה מטריסק והקים במרכז העיירה בית־מרזח. מאחר שהקשר שלו עם האוכלוסייה היה נקי מכל חשד, ניצלוהו הקומוניסטים והפכו את בית־המרזח שלו לנקודת מפגש. אבא בעצמו נמשך אחר התנועה. קבוצה זו הצליחה להפיץ תעמולה רבה בעיירה ובכפרי הסביבה. התעמולה הייתה כה אינטנסיבית, שהמשטרה חיפשה אחר מפיציה בכל האמצעים שעמדו לרשותה והשתדלה למצוא את האשמים. סוכני־חרש מומחים הגיעו מערים אחרות והשגיחו על כל הנעשה בסביבה, אך ללא תוצאות.

לבסוף הבינה המשטרה שאבא קשור בדרך זו או אחרת לתעמולה, ולאחר שאיימה עליו, הוא מסר את שמות חברי הקבוצה כולם.

פעם, באישון לילה, ערכו אחת ממחלקות המשטרה ביחד עם סוכני־חרש, שהגיעו מקובל, חיפושים בבתים יהודיים ואוקראיניים רבים. הם החריבו את הבתים וזרעו הרס בכול. למחרת בבוקר נראתה העיירה כלאחר פוגרום. כמה מהחשודים הצליחו להתחבא.

העצורים היהודים והאוקראינים הועמדו למשפט פוליטי גדול, שקיבל תהודה בכל ווהלין וסביבתה. הקומוניסטים היהודים נשפטו למאסר של שנים רבות בבית־סוהר.

חברי הקבוצות הקומוניסטיות היהודיות שקמו מאוחר יותר היו בעלי השכלה גבוהה יותר ובעלי מוכנות פוליטית כלשהי. רובם היו תלמידים לשעבר של בית־הספר העממי היידישאי, שבעברם נמנו על הפעילים בבית־הספר. הוקמה גם קבוצת ילדים מקרב תלמידי בית־הספר, שתרמו רבות להתפתחות התנועה ואף לקחו חלק פעיל בפעולות קטנות יותר, שבהן ילדים מסוגלים למלא תפקיד גדול של ממש. חלק מפעילי בית־הספר היו תומכים פעילים של התנועה, אף־על־פי שלא הצטרפו למפלגה, וזאת מטעמי החוק. קמו

409

מיט ַא טריסקער מיידל און ווָאס הָאט זיך ַאוועקגעשטעלט מיט ַא שענק אין סַאמע צענטער פֿון שטעטל. צוליב דעם ווָאס זיַין קָאנטַאקט מיט דער בַאפֿעלקערונג איז געשטַאנען אויסער יעדן חשד, הָאבן די קָאמוניסטן דָאס אויסגענוצט און פַֿארווַאנדלט זיַין שענק אין זייער זַאמלפונקט. אבא ַאליין איז אויך ַאריַינגעצויגן געווָארן אין דער בַאוועגונג. די גרופע הָאט פַֿארשפרייט זייער ַא סך פרָאפַאגַאנדע אין שטעטל און אין די ַארומיקע דערפֿער. די פרָאפַאגַאנדע איז געווען ַאזַא אינטענסיווע, ַאז די פָאליציי הָאט געזוכט מיט ַאלע מעגלעכקייטן אויסצוגעפֿונען די שולדיקע. עס זענען ַארָאפגעקומען ספעציַאליזירטע געהיים ַא גענטן פֿ ון ַא נדערע שטעט ווָא ס הָא בן בַא ווַא כט די גַא נצע געגנט, ָא בער ָא ן רעזולטַא טן. ביז די פָאליציי הָאט זיך געכַאפט ַאז אבא הָאט עפעס ַא שייכות צו דער פרָאפַאגַאנדע און דורך דרָאונגען ָאדער איבערקויפֿן אים, הָאט אבא מַאזור אויסגעגעבן די נעמען פֿון דער גַאנצער גרופע. אין איין מיטן נַא כט הָא ט ַא ן ָא פטיילונג פָא ליציי מיט געהיים ַא גענטן ווָא ס איז ַא רָא פגעקומען פֿ ון קָאוועל דורכגעפֿירט רעוויזיעס אין ַא סך ייִדישע און אוקרַאינישע היַיזער, ָאנגעמַאכט ַא חורבן און צעשטערט הָאב און גוטס. דָאס שטעטל הָאט אויפֿן צווייטן טָאג אויסגעזעען ווי נָאך ַא פָאגרָאם. ַא טייל פַֿארדעכטיקע הָאבן בַאוויזן זיך אויסצובַאהַאלטן.

די ייִדישע ַארעסטירטע צוזַאמען מיט די אוקרַאינישע זענען צוגעשטעלט געווָארן צו ַא גרויסן פָאליטישן פרָא צעס ווָא ס הָא ט ַא רומגעכַא פט דעם גַא נצן ווָא לינער געגנט. די ייִדישע קָא מוניסטן זענען פֿ ַא רמשפט געווָארן צו ַא סך יָארן תפיסה.

די שפעטערדיקע גרופעס ייִדישע קָאמוניסטן זענען שוין געווען ַא מער געבילדעטער עלעמענט מיט געוויסער פָאליטישער צוגרייטונג, מערסטנטייל געוועזענע שילער פֿון דער ייִדישער פָֿאלקסשול און פֿון ַאקטיוויסטן פֿון דער שול. עס איז אויך געשַאפֿן געווָארן ַא קינדער-גרופע פֿון שילער פֿון דער שול ווָאס הָאבן ַא סך ביַיגעשטיַיערט פַֿאר דער ַאנטוויקלונג פֿון דער בַאוועגונג און ַאקטיוו ָאנטייל גענומען אין קלענערע ַאקציעס, וווּ קינדער קענען שפילן גָאר ַא גרויסע רָאל. ַא טייל פֿון שול-טוער זענען געווען ַאקטיווע שטיצער פֿון דער בַאוועגונג, כָאטש דירעקט, צוליב לעגַאלע טעמים, הָאבן זיי זיך אין דער פַארטיי נישט ָאנגעשלָאסן. עס זענען געשַאפֿן געווָארן קריַיזן צו שטודירן דעם מַארקסיזם-לעניניזם. דער זַאמל פונקט פֿון די קָאמוניסטן איז געווען אין קלוב ביַי דער ייִדישער שול. אין יענער ציַיט הָאבן די ייִדישע קָאמוניסטן געפֿירט ַא קַאמף קעגן דער "צישא", הָאבן ָאבער נישט בַאקעמפֿט די שול און אויך מיטגעַארבעט מיט דער שול-פַֿארווַאלטונג.

פֿון ארץ-ישראל איז דעמלט ַארויסגעשיקט געווָארן פַֿאר קָאמוניסטישער טעטיקייט ַא געבוירענער אין טריסק מיטן נָאמען קַאפיט. זיַין בַאזעצן זיך אין טריסק הָאט בַאדיַיט פַֿאר אים אויסצושטיין שווערע ליַידן, נישט בלויז וויַיל ער הָאט נישט געפֿונען קיין בַאשעפֿטיקונג, נָאר ער איז דורכַאנַאנד בַאלעסטיקט געווָארן דורך דער פָאליציי און ַארעסטירט געווָארן ביַי יעדער געלעגענהייט. די גרופע קָאמוניסטן הָאט אים דעריבער איבערגעשיקט אויף ַאן אומלעגַאלן אויפן קיין רַאטנפַֿארבַאנד. קַאפיט איז דָארטן די ערשטע ציַיט זייער גוט אויפֿגענומען געווָארן, ָאבער שפעטער איז ער ַארעסטירט געווָארן פַֿאר "טרָאצקיזם" און מער הָאט מען פֿון אים ניט געהערט.

די ַארבעט פֿון דער ייִדישער גרופע איז געווען ַארָאפברענגען די קָאמוניסטישע פרָאפַאגַאנדע ליטערַאטור פֿון לעמבערג און ַאנדערע שטעט, און זי פַֿארשפרייטן אין שטעטל און אין די ַארומיקע דערפֿער. דָאס טרַא נספָא רטירן ליטערַא טור איז געווען ַא זוי פערפֿ עקט, ַא ז זי איז קיינמָא ל נישט געכַא פט געווָא רן פֿ ון דער פָאליציי. יעדן ערשטער מַאי איז די גרופע מָאביליזירט געווָארן צו ספעציעלע ַאקציעס, ווָאס זָאלן בַאקַאנט מַאכן די בַאפֿעלקערונג וועגן ַארבעטער יום-טוב. אויך די פָאליציי איז מָאביליזירט געווָארן צו שטערן די דָאזיקע ַאקציעס. פֿון קריַיז שטָאט, זענען ַאריַינגעשיקט געווָארן גרעסערע פָאליציי- ָאפטיילונגען מיט געהיים-ַאגענטן און שפיר-הינט, ווָאס הָאבן ַארויסגערופֿן ַא פַאניק אין שטעטל.

410

חוגים שבהם למדו את התורה המרקסיסטית־לניניסטית. נקודת המפגש של הקומוניסטים הייתה במועדון שליד בית־הספר היידישאי. באותה התקופה ניהלו הקומוניסטים היהודים מלחמה נגד ציש"א, אך לא נגד בית־הספר, ועבדו בצוותא עם הנהלת בית־הספר.

באותה התקופה נשלח מארץ־ישראל אדם בשם קופיט, שהיה יליד טריסק, בשל פעילותו הקומוניסטית. הוא התיישב בטריסק והדבר היווה עבורו סבל רב, לא רק משום שלא מצא תעסוקה, אלא גם משום שהוטרד ללא הרף על־ידי המשטרה ונאסר בכל הזדמנות. לפיכך שלחה אותו הקבוצה הקומוניסטית באופן בלתי לגאלי לברית־המועצות. בתחילה התקבל שם קופיט יפה מאוד, אך מאוחר יותר נאסר באשמת 'טרוצקיזם' ויותר לא שמעו עליו דבר.

תפקידה של הקבוצה היהודית הייתה להביא את ספרות־התעמולה הקומוניסטית מלבוב וערים אחרות ולהפיצה בעיירה ובכפרי הסביבה. העברת הספרות הייתה כה מושלמת, עד שמעולם לא נתפסה בידי המשטרה. מדי האחד במאי גויסה הקבוצה לפעולות מיוחדות, שבמסגרתן היה עליה להציג לאוכלוסייה את חג הפועלים, ואילו המשטרה גויסה להפריע לפעולות אלה. מחלקות המשטרה הגדולות ביותר נשלחו מהנפה יחד עם סוכני־חרש וכלבי גישוש, ואלה הגבירו כמובן את החרדה בעיירה.

הד גדול שטלטל את כל הסביבה, ויותר מכך – את חוגי השלטון, נגרם על־ידי שביתת האיכרים הפסיבית, שכללה את כל האזור. ביום השביתה, שהתקיימה ביום היריד השבועי, הגיעו האיכרים לעיירה בעגלותיהם, אך הפעם ללא מוצרים. הם היו לבושים בגדי חג ונעמדו בדומייה ליד עגלותיהם. הסוחרים היהודים הסתכלו בחשד על המחאה השקטה ופחדו מפני פוגרומים אפשריים. הם סגרו את חנויותיהם ובעלי־המלאכה סגרו את בתי־המלאכה שלהם. ואכן, הלאומנים האוקראינים רצו לנצל את התכנסות האיכרים כדי לעשות פוגרומים ביהודים. מן ההמון יצא אוקראיני אחד שהסביר את מטרת השביתה. הוא נעלם עוד לפני שהמשטרה הצליחה להבין מה קורה במקום. היום עבר ללא תקלות והאיכרים התפזרו לבתיהם. לאחר ההתרחשות הזאת הגבירה המשטרה את הרדיפות אחר הקומוניסטים וביצעה מספר רב יותר של מעצרים המוניים. אחדים מן הקבוצה היהודית שלקחו חלק בארגון השביתה נעצרו ונשפטו למאסר של שנים רבות בכלא.

היהודים הקומוניסטים ניצלו כל הזדמנות חוקית שנוצרה בפולין כדי לפעול. כשקמה בפולין מפלגת העבודה הכללית, שהייתה בעצם מסווה למפלגה הקומוניסטית, קם גם בטריסק סניף שלה. השפעתו התבטאה בכך שהוא שלח שליחים לעיירות אחרות, במטרה להקים גם בהן סניפים של המפלגה. ביטאון המפלגה (נדמה לי ששמו היה 'אונדזער לעבן'), שיצא לאור כשבתוכו כתמים לבנים לרוב בשל מחיקות הצנזורה, התפשט בכל רחבי העיירה ובסביבתה.

יושב־ראש המפלגה היה משל בינדר, והמזכיר היה הרש'ל ביק. המפלגה כמו גם ביטאונה התקיימו זמן קצר בלבד, שכן השלטונות אסרו על קיומם. נראה שהמשטרה הכניסה אותם אל תוך גבולות החוק לזמן־ מה כדי לגלות מי היו אוהדיהם, שכן החוק חייב הכנת רשימה מסודרת של חברי המפלגה.

411

ַא גרויסער ָאפקלַאנג, ווָאס הָאט ממש צערודערט דעם גַאנצן געגנט און נָאך מער די רעגירונגס-קריַיזן, איז געווען דער פַאסיווער פויערים-שטריַיק ווָאס הָאט ַארומגעכַאפט דעם גַאנצן קרעסן-געביט. געוויינלעך איז איינמָאל אין ווָאך פָֿארגעקומען ַא יַאריד. דעם טָאג פֿון שטריַיק, זענען די פויערים געקומען אין שטעטל מיט זייערע פֿורן, ָאבער ָאן פרָאדוקטן. אויסגעפוצט יומטובדיק, הָאבן זיך די פויערים אויסגעשטעלט שוויַיגנדיק לעבן זייערע פֿורן. די ייִדישע הענדלער הָאבן געקוקט מיט חשד אויף דער שטילער מַא ניפֿ עסטַא ציע און מורא הָא בנדיק פֿ ַא ר מעגליכע פָא גרָא מען – פֿ ַא רמַא כט זייערע געשעפֿ טן, און די בעלי מלאכהס – זייערע ווערקשטַאטן. די אוקרַאינישע נַאציָאנַאליסטן הָאבן טַאקע געווָאלט אויסנוצן די פויערים-פֿ ַא רזַא מלונג כדי צו מַא כן פָא גרָא מען אויף ייִדן. פֿ ון המון איז ַא רויס ַא ן אוקרַא ינער ווָאס הָאט דערקלערט דעם ציל פֿון שטריַיק און איז בַאלד פַֿארשוווּנדן, איידער נָאך די פָאליציי הָאט זיך געכַאפט ווָאס דָא קומט פָֿאר. דער טָאג איז דורכגעגַאנגען ָאן אינצידענטן און די פויערים זענען זיך צעפֿ ָא רן. נָא ך די דָא זיקע געשעעניש הָא ט די פָא ליציי פֿ ַא רשטַא רקט דָא ס פֿ ַא רפֿ ָא לגן די קָא מוניסטן און דורכגעפֿירט מַאסן ַארעסטן. פֿון דער ייִדישער גרופע ווָאס הָאט גענומען ַאן ַאקטיוון ָאנטייל אין ָארגַאניזירן דעם שטריַיק זענען עטליכע ַארעסטירט און פַֿארמשפט געווָארן צו יָארן תפיסה. די ייִדישע קָאמוניסטן הָאבן אויסגענוצט יעדע מעגלעכקייט פֿון לעגַאלער ַארבעט, ווען עס איז געשַאפֿן געווָארן אין פוילן, די ַאלגעמיינע ייִדישע ַארבעטער פַארטיי ווָאס איז געווען ַא פַֿארשטעלטע פֿ ָא רם פֿ ון דער קָא מוניסטישער פַא רטיי, איז אין טריסק בַא לד געשַא פֿ ן געווָא רן ַא ן ָא פטיילונג און אויך מיטגעווירקט ַאקטיוו, דורך ַארויסשיקן שליחים אין ַאנדערע שטעטלעך צו שַאפֿן דָארטן ָאפטיילונגען פֿון דער פַארטיי. דער ָארגַאן פֿון דער פַארטיי, (דַאכט זיך "אונדזער לעבן"), ווָאס איז ַארויס מיט ַא סך וויַיסע זיַיטן אויסגעמעקט דורך דער צענזור, איז ברייט פַֿארשפרייט געווָארן אין שטעטל און אויך אין די ַא רומיקע שטעטלעך.

דער פָֿארזיצער פֿון דער פַארטיי איז געווען מעשל בינדער און דער סעקרעטַאר הערשל ביק. די פַארטיי ווי אויך איר ָארגַאן, הָאט עקזיסטירט זייער ַא קורצע ציַיט און איז פַֿארבָאטן געווָארן דורך דער מַאכט. וויַיזט אויס ַאז די פָאליציי הָאט לעגַאליזירט אויף ַא קורצער ציַיט די פַארטיי, כדי אויפֿצודעקן אירע ָאנהענגער, וויַיל לויטן געזעץ הָאט מען בַאדַארפֿט צושטעלן ַא רשימה פֿון די מיטגלידער פֿון דער פַארטיי. פגישה בין קן 'השומר הצעיר' של טריסק ובין הקן של קובל. משמאל אנשי טריסק.

למעלה מימין: משה ויינר, יושבת משמאל: שרה טננבוים-פרידמן. במרכז, עם עניבה: שעי'קה ויינר. מימין אנשי קובל. בראשם, אוחז במצלמה: מוניה-משה מַרדוּר

412

לפני העלייה הטריסקאית לפלשתינה־א"י מימין

למעלה: פייגה פרישברג (נרצחה בשואה), חנה בסה הוניקמן (נרצחה בשואה), שעי'קה ויינר, לֵּפִין (מורה לעברית, לא מטריסק), דוד שפס, אליהו רבין (הבן של שעיה רבין הקצב; היגר לארגנטינה), אסתר בר (נרצחה בשואה), אלקה טננבוים (נרצחה בשואה).

באמצע: טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), פנינה בוים-אוז'רסקי, תמרה פלאש-ביטנסקי, מלכה גרינשטיין-ברוסטין וחיה רוטהולץ-? (היגרה לארגנטינה ועלתה לישראל).

למטה: לאה סוסנה-?, טוניה טפר-פרישברג, יצחק בלומנקרנץ, ?, יענק'לה טננבוים. התמונה צולמה ב־6 במרץ 1932.

413

פנינה בוים-אוז'רסקי ותמרה פלאש-ביטנסקי

בשירותה של אידאה

פנינה: לא הייתי אומרת שסניף 'החלוץ' היה אצלנו מאורגן במתכונת של תנועת 'השומר הצעיר' בעיירה. לא היו אצלנו שליחים ולא היה ועד סניף פעיל, אבל הייתה אמונה גדולה בלב וכמיהה חזקה לחיים אחרים.

אחת הבעיות הקשות הייתה כיצד להחזיק את הסניף מבחינת כסף. הצרכים הכספיים היו למטרות רגילות ובלתי־רגילות. צריך היה לשלם שכר־דירה עבור האולם; לעתים קרובות היו פוקדים אותנו חלוצים בדרכם להכשרה – הם עברו דרך העיירה שלנו, וכרגיל חלוצים נזקקים להוצאות הדרך, שחסרו להם, ואנו השתדלנו לציידם ככל שיכולנו; והעיקר, החזקת הסניף, ארגון פעולות, מסים למרכז וכו'. ומאין לוקחים כסף, כשרוב אנשי העיירה בקושי הרוויחו למחייתם? לפיכך חיפשנו דרכים לממן בעבודה את ההוצאות הנחוצות.

זוכרת אני את הרגע שחזרתי הביתה מההכשרה להתכונן לעלייה. לא ידעתי אושר כזה מעודי. בעיירה שלנו, כמובן, לא היה מקובל שבת תצא לעבודה שכירה כלשהי. אבל בהיותי בהכשרה הורגלתי לראות סוגיה זו בראייה שונה לגמרי. ראיתי שהעבודה היא כבוד לאדם המתפרנס בה, למדתי לא להתבייש בעבודה פשוטה. למדנו להיות גאים בעבודה זו.

והנה קיץ, ימי הקציר בכל קדחתנותם, ונודע לנו בסניף שניתן לעבוד בקציר אצל הכומר בשדהו. ושדהו היה רחב־ידיים. ארגנו בעיירה מחברי וחברות הסניף קבוצה של עובדים צעירים בחקלאות. לעבודה זאת יצאנו, גם בחורים וגם בחורות. הייתה זו עבודה קשה מאוד לידינו הענוגות. היינו אז בגיל עשרים בערך. העבודה התנהלה כך: אחד האיכרים היה קוצר בחרמש, הבנים ערמו את השיבולים ערימות ערימות, ואנו, הבחורות, קשרנו אותן לאלומות. השמש הייתה במלוא עוצמתה, הזיעה ניגרה על פנינו, וצריך היה לעבוד בקצב מזורז כדי להספיק אחרי הקוצר. כך נמשכה העבודה במשך כשבוע ימים. היינו יוצאים לעבודה עם עלות השחר וחוזרים עם שקיעת החמה. בצהריים נהגנו להפסיק מהשעה שתיים־עשרה עד שלוש. שעות אלו היו שעות החום הגבוה ביותר. סעדנו לבנו ובילינו בין אלומות התבואה שלוש שעות של מנוחה. ההכנסות מעבודה זו ומכל עבודה אחרת היו קודש להוצאות הסניף. עבודה שנייה, אני זוכרת, שעשינו למטרה זו, הייתה חפירת תעלות משני צדי הכביש ברחוב סטאבקי. עבודה זו נעשתה על־ידי הבחורים מהסניף שלנו. עבודה מפרכת במיוחד. חפירת תעלות היא מן העבודות שקשה היה לעמוד בהן, ובחורינו עמדו בה. היינו מסתכלות בגאווה על בחורינו בעלי השרירים, המרימים מקושים ונועצים אתי חפירה באדמה העיקשת – וזו נכנעה להם. והבנים הגיבורים שלנו – באיזו גאווה עשו מלאכה זו... זו הייתה מהפכה במושגים שלנו על העבודה. הכשרה לבאות.

גם הנשפים שערכנו היו לנו מקור הכנסה ומקור בילוי. כמעט בכל חג התקיים נשף בסניף. ההגרלות היו אחד הדברים המקובלים בנשפים שלנו. קדמו לנשף שבועות של הכנות. היינו מבקרים בבתי החברים והחברות ומקבלים תרומותיהם להגרלות אלו. פרשה מיוחדת היוו העוגות לנשף: היו אמהות שהיו מפורסמות באפיית העוגות הנפלאות שלהן, והן היו שמחות כל פעם שהיינו פוקדים אותן ומשבחים עוגותיהן, והוסיפו לאפות לכל נשף.

לא היה לנו ריהוט באולם שלנו. לכך התגייסו הבחורים לאסוף מבתיהם ספסלים, כיסאות ושולחנות.

414

ובאיזו התלהבות נעשתה מלאכת איסוף זו, כאילו הייתה זו העבודה המהפכנית ביותר. לפרחים לא היינו צריכים לדאוג. רבים היו הבתים בעלי גינות שהיו משופעות בפרחי־נוי. קטפנו – ואלו שימשו לנו למטרה בפני עצמה. בין היתר קישטנו את האולם בפרחים, אך הם 'מילאו' גם תפקיד חשוב יותר – בבחירת מלכת הנשף. בכניסה לאולם היה נהוג שהבחורים היו קונים מפרחים אלה, ששימשו כרטיס 'בוחר' לבחירת המלכה. הבחורה שקיבלה את כמות הפרחים הגדולה ביותר מהבחורים – נבחרה למלכת הנשף. זכורתני שפעם נבחרה למלכת הנשף, לפי שיטה זו, רחל טבקהנדלר (לימים מנדלסון). במרכז האולם היה גם מזנון של דברים טובים, שאף הוא הכניס כסף.

אולם העיקר היו האווירה והתכונה לקראת הנשף, והנשף עצמו. היינו מלאי התלהבות מהנשף, לפניו ולאחריו. מראה האולם היה חגיגי, אם כי פשוט. לאורך הקירות ניצבו הספסלים. היינו יושבים ושרים שירי חג בקולניות רבה, אולם הופיעו גם סוליסטים. ולסיום – ריקודים סלוניים וריקודי ההורה, שרקדנו בהתלהבות עד שניגרה הזיעה מהחולצות, עד אור הבוקר.

נזכרת אני בכמה מקרים שקרו לנו אז או התרחשו בעיירה, ואלו היו גורמים חשובים להביאנו להכרה שיש לנטוש את בית אבא־אימא ולצאת להכשרה כדי להתכונן לעלייה. המקרה הראשון היה יציאתן של חברותינו להכשרה, והמקרה השני קשור בשכנינו הגויים.

בעיירה שלנו היו הרבה ציונים, אך אלו התחלקו בעצם לשני מחנות. ציונים ו"ציונים" במירכאות. האחרונים היו ציונים טובים המדברים וקוראים ספרים בעברית אבל אינם חושבים לעלות ארצה, ואילו חברי 'החלוץ' – הם שהחלו בהגשמה.

ראשוני העולים מהעיירה שלנו היו ממשפחת פינקלשטיין וממשפחת פטרבוים (פנחס ורחל). נדמה לי שכבר אז התעורר הנוער. אלו חיפשו דרך של שחרור. שמענו כעל חלום על אותו ריכוז הכשרה בקלוסובה, שם עבדו חלוצים בחציבת אבן.

לאחר לבטים רבים ובקשות רבות ולא מעט מאבקים עם הורים, יצאו ראשוני הסניף של 'החלוץ' שלנו להכשרה בקלוסובה. היו אלו יעקב שפס ואליהו גרינשטיין, ואחריהם כבר זרמו רבים: לאה סוסנה, מלכה'לי גרינשטיין, טובה ויצמן, בייליקה'לי ויינר ועוד ועוד.

האולימפיאדה התקיימה אז, בשנת 1932, בארץ־ישראל , ו'החלוץ' ניצל את ההזדמנות לארגן עלייה בצורת ״טיול־תיירים לאולימפיאדה״. בין הנועדים לאולימפיאדה זו היו גם בנות מהעיירה שלנו. הדרישה לעלייה מסוג זה הגיעה ביום בהיר אחד גם אלינו. העיירה כאילו התעוררה. היינו מלאי התלהבות. כל זה היה כה פתאומי. פתאום נתקבלה הדרישה – והבנות כלל לא מוכנות ליציאה. כבר למחרת בבוקר, ביום ראשון, צריך לנסוע. ההורים לא היו שלמים עם עליית בנותיהן הצעירות, שהיו בגיל שמונה־עשרה. צריך אפוא להכינן לדרך בלי ידיעת ההורים. אני ותמרה היינו 'הגוי של שבת'. הלכנו לאחד השכנים הגויים וביקשנו ממנו רשות לתפור כמה בגדים לעולות שלנו. קיבלנו את הסכמתו לשמחתנו הרבה. וכך במשך יום השבת מילאנו את החסר בתלבושתן של החברות שלנו: טובה, מלכה'לי ולאה.

בקנאה רבה ובדמעות בעיניים ליווינו אותן לרכבת וזיק של תקווה התגנב גם ללבותינו – אולי גם אנו נזכה ליום גדול זה לעלות לארצנו. החלום שלנו התגשם רק ב־1933.

עלייה זו של חברותינו הציתה להבות בלבבות, כיסופים עזים לעלייה. היחסים הכאובים עם שכנינו הגויים בעיירה היוו דחיפה נוספת להגשמת החלום בהקדם. זילבר (אחיו של אברהם זילבר) נרצח על־ידי סטודנטים פולנים מעיירתנו. היה זה בערב ראש־השנה של הנוצרים, וכידוע הנוצרים בעיירה שלנו ביטאו את החג קודם כול בהילולה והשתכרות, ומשהשתכרו, ממש היו צמאים לדם יהודים, כה בערה שנאתם

415

לנו. זילבר, שהיה בחור מהורהר וחולמני, אהב לצאת בגפו לטיולי ערב. וכך, בטיילו, הרחיק ממרכז העיירה לכיוון הפרבר והגשר שמוביל לכפר. פתאום עברו הגימנזיסטים הגויים והתנפלו עליו, כאילו מצאו את הקורבן שחיפשו, והכו אותו מכות רצח. הוא הוחזר הביתה כמעט ללא רוח חיים, וממכות אכזריות אלו לא החלים עוד, והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

מקרה זה, הייתה לו השפעה עצומה ומכריעה עליי ובוודאי גם על חבריי. מקרה זה הביא אותי לחשוב על עזיבת הבית והעיירה ולהתחיל לחשוב על חיים במקום שאיננו תלויים בחסדם של הגויים. בחשבון־נפש זה הגענו לחשוב על יציאה להכשרה.

זכורתני פגישה זו כמו היום. אני ותמרה התיישבנו ליד התנור החם בביתנו ועשינו חשבון־נפש. שאלנו את עצמנו מה הסיכויים שלנו ומה מחכה לנו במקום רעוע זה. חשבנו על עתידנו וביררנו מה עלינו לעשות. באותו ערב החלטנו שתינו לצאת להכשרה, אפילו אם הורינו יתנגדו לכך.

ההתנגדות בביתי הייתה שונה מצד האב ומצד האם. אימא התנגדה ליציאתי להכשרה מטעם פשוט: קשתה עליה הפרידה מבתה היחידה. בת יחידה בבית יהודי בעיירה זהו דבר מיוחד במינו. לעומת זה ההתנגדות של אבא הייתה מסוג אחר. אבא בעצם הבין לנפשי, הוא לא אמר לי כן ולא אמר לי לא. זה התבטא בכך שכאילו השאיר לי את ההכרעה בדבר בלי לומר את דעתו. השתיקה המרטיטה התבטאה והתפרשה לכיוונים רבים, וכאילו אמר: "תעשי מה שטוב לך". אבא היה איש ספר. לא היה ספר שהבאתי מהספרייה שלא קרא בו. הוא קרא עיתון יום־יום וידע את המתרחש בעולם היהודי. היה גם בחוץ־לארץ – בצ'כוסלובקיה, באמריקה. הוא הבין את המתרחש בעולם ומה חושבים עלינו בעולם. תמרה: אשר ליציאתי להכשרה, אמשיך את סיפורה של פנינה בעניין התנגדותו של אבי. אמי כבר לא הייתה בחיים. היא נפטרה בשנת 1932. אבי לא התנגד לשאיפותיי. החלטתי לשוחח שיחה גלויה עם אבי בקשר ליציאה להכשרה.

אמרתי לאבא: "הבט, המצב בעיירה ידוע לך לא פחות מאשר לי. אין לי כאן שום עתיד. ואשר לך, אבא, הרי חס'קה (אחותי) תישאר אתך. תן לי ללכת בדרך שאני מאוד רוצה בה".

ראיתי כמה קשה היה לו להסכים לנסיעתי, כאילו אנו נפרדים לעולם, אך הוא הבין ללבי והסכים ליציאתי להכשרה.

פנינה: היה זה במוצאי־שמחת־תורה 1932. כבר ארזתי את מיטלטליי לקראת היציאה להכשרה לַרציֹונז (ליד ורשה), וכסף להוצאות הדרך – אין. יצאתי מביתי להיפרד מהחבר'ה, ואולי, חשבתי, בהזדמנות זו אבקש עזרה מסניף 'החלוץ' שלנו. ופה אני רוצה לספר על הפתעה נעימה שקשורה בבנו השני של בן־ציון שרל, סוחר התבואה הגביר, שבנה לו בית בעל שתי קומות בעיירה (היו בסך הכול שני בתים כאלה). משפחת שרל הייתה סגורה בתוך עצמה ולא מעורבת בחיי העיירה, ומכאן ההפתעה. וכך התגלגלו הדברים: אבי כנראה סיפר בבית־הכנסת שאני עומדת לצאת להכשרה, ובין היתר האזין לו גם שרל. בחזרו מבית־הכנסת סח באותה סוגיה של יציאתי להכשרה בפני בני משפחתו. ובאותו הערב, כשיצאתי להשיג כסף להוצאות הדרך – והנה על־יד גדר ביתי (לביתי לא העז להיכנס מחמת בושה) עמד לו בנו של שרל והגיש לי סכום כסף, שיספיק לי להוצאות הדרך, ובחמימות ובכנות ביקש והתחנן: "קחי את זה, זה יעזור לך". בתחילה סירבתי לקבל את הכסף, אבל ראיתי בפניו את בקשתו החמימה, וכאילו בזה הוא נשכר, שהוא יכול לעזור למישהו להגשים חלום שבוודאי בעצמו רצה בו אך לא יכול לממשו. הודיתי לו בכל לבי ואיחלתי לו שגם הוא יוכל לחשוב ולהגיע למטרתו (לדאבוני לא הגיע לכך). לקחתי את הכסף – ונפתרו הבעיות.

העזרה הזאת הייתה ביטוי לאווירה כללית שהתעוררה בעיירה עם העלייה, שהפכה לאורח קבוע בעיירתנו.

416

רבים היו מוכנים להושיט עזרה, אם בטיפול בניירות, אם בעצה ואם בגמילת־חסד. זו הייתה בעיניהם מטרה קדושה, כאילו בזה שהם עוזרים לנו, הם עוזרים גם לעצמם. גם הם היו בסתר לבם מעוניינים במטרה נשגבה זו, אבל עדיין לא יכלו להגשימה.

תמרה: על נדיבות לבה של משפחת שרל גם אני רציתי להוסיף לדבריה של פנינה – את אשר חוויתי על בשרי. אמנם הדברים אינם קשורים להכשרה, אך מעידים על משפחה זו בנושא הנכונות לעזור לנצרך. היה זה בזמן מחלתה של אמי, ובבית המצב היה קשה. הצטרכתי להזמין רופא לאמי ולא היה בידינו לשלם. ובכן, החלטתי בלבי לעמוד בניסיון: אצא החוצה, והראשון שאפגוש בו, אבקש ממנו גמילות־חסד כדי לשלם לרופא. יצאתי החוצה, והראשון שנזדמן בדרכי היה בנו של שרל (כאילו ידע את מצוקתי וחיכה לי לעזור), וכאשר הבטחתי לעצמי ביקשתי ממנו האם יכול הוא להלוות לי חמישה זהובים. שאלני: "לשם מה את זקוקה?"

אמרתי לו: "לקרוא לרופא לאמי". מיד הוציא חמישה זהובים ואיחל לאמי רפואה שלמה. כעבור שבוע ימים, לאחר שאימא החלימה מעט ונמצא לי הסכום שלוויתי, הלכתי לשרל להחזיר את ההלוואה. אני מושיטה לו את הכסף, והוא מסרב לקבלו בכל תוקף. אבל הלוואה יש להחזיר, כך לימדונו הורינו. הוא הבין לרוחי וללא ברירה קיבל את הכסף, ואני מאושרת, "החזרתי את החוב".

ועוד לאותו נושא נכבד הנקרא עזרה הדדית בעיירתנו. תופעת העזרה ההדדית, נדמה לי, הייתה בדמנו, בנוסף למשפחת שרל. הנה, בעניין העזרה שהושטה לי לצורכי עלייתי: מחיר הנסיעה הגיע לחמש מאות זהובים בערך. הסכום היה די נכבד, ולי חסרו כמאה זהובים להשלמת הסכום. חסרון־כיס זה מנע ממני לקבל את האישור או הרישיון מהמרכז של 'החלוץ' לעלייתי, וכך לא יכולתי לזוז מביתי ולממש עלייתי בלי שרישיון זה היה בידי.

משה ויינר, שגם הוא התכונן לעלייה באותו הזמן, אמר לי להצטרף אליו ובכל־זאת לנסוע למרכז, לוורשה, אף־על־פי שלא קיבלתי את הרישיון המבוקש והבטיח שנשתדל ששעי'קה אחיו יעזור לי לסדר את העניין. ובאמת, הודות למשה ושעי'קה הוסרה אבן הנגף האחרונה לעלייתי.

הפרידה מאבא: עם צאת השבת כל המשפחה שלי וכל מלוויי הולכים ברגל לתחנת־הרכבת. הרכבת מגיעה. נשמעת שריקת הרכבת לקראת התזוזה. הפרידה הנרגשת מכל אחד, ואני מחפשת את היקר לי מכול – להיפרד מאבא – ואבא איננו. היה הדבר תמוה בעיניי, הכיצד קרה הדבר שאבא שליווני עד לשריקת הרכבת – נעלם. למה נמנע מלהיפרד ממני? אבא ענה במכתבו על שאלתי (מכתב שהגיע ארצה): "לא יכולתי לעמוד בניסיון זה, שאת תעזבי אותי, ובכן מוטב שאני אעזוב אותך. כך החלטתי, במקום שאת תעזבי אותי"...

קן 'השומר הצעיר' הוקם בטריסק על־ידי איציק וייסברוט אשר הגיע אלינו מקובל והוא עצמו בן עירנו – בשר מבשרנו. כמדומה שהיה זה בשנת תר"ץ. תנועת 'השומר הצעיר' בטריסק הייתה המשך טבעי לתנועת 'החלוץ' במקום, שכבר היו לה מהלכין ויצאו לה מוניטין באזור, בשלחה את מיטב חבריה למקום ההכשרה בקלוסובה – מחצבת האבן הגדולה. נערים ונערות אשר נטשו בית הורים בגנבה והלכו להכשיר עצמם לעלייה ארצה היו לנו יותר מסמל – הם ודרכם כאילו מילאו את כל ישותנו וחלומותינו על העתיד. לפיכך ההצטרפות ל'השומר הצעיר' בטריסק הייתה הליכה בדרכי מגשימים אלה, שקדמו לנו ב'החלוץ'. טריסק, "לא לבדה תשכון". היא הייתה חלק חי וער בתוך סביבתה. לחברי תנועת 'השומר הצעיר' בעיירה הייתה תחושה של השתייכות לתנועה גדולה, בת שישים אלף חניכים – שווהלין הייתה לה המטרופולין, ובה ארבעים אלף חניכים. טריסק, שמספר המשפחות בה הגיע, אולי, למאות, קן שבו למעלה ממאה

417

בני־נוער היה בו משום הישג גדול. התנועה הייתה ממש מורגשת ברחוב. אולם ההתכנסות היה משותף ל'החלוץ' ול'השומר הצעיר'. היה זה טבעי ומוסכם שאולם זה "ילבש צורה ויפשוט צורה" בשעות מסוימות. עד שעה עשר בערב רבו בו ההמולה, הרעש, הריקוד והשירה. אחרי עשר יצאו הקטנים את האולם והחלו להתכנס בו לובשי חולצות שחורות ולבנות רקומות, מכנסיים 'שלושת־רבעי' ('פומפה') ומגפיים ונעליים גבוהות או מכנסי גליפה. תסרוקות מסולסלות, מסורקות לצד ונזרקות ומתפרעות בעת ריקוד ההורה. אלו, בתחילה עומדים זוגות זוגות. דפיקה על השולחן שימשה אות להתיישב ללימוד שיר או לשיחה. לא פעם עמדנו, אנו הקטנים, מאחורי החלונות – בהערצה ובקנאה: מי ייתן ונהיה כמוהם בשירה ובריקודים. מה האופי והצורה שהיו לחיי התנועה שלנו בטריסק? דומה שהיה בנו מן היפה שבתנועה הציונית בימים ההם. הגילים בתנועה היו משמונה ועד שמונה־עשרה: 1) 'בני מדבר' הצעירים, 2) צופים צעירים, 3) צופים בוגרים, 4) בוגרים, שהיו המעטים מכולם, ואלו השתייכו כבר ל'החלוץ'. היו קבוצות, ואלו היוו יחד גדודים. הקבוצות היו מתכנסות כמה פעמים בשבוע, הגדודים – אחת לשבוע, בליל־שבת, ואסיפת הקן כולו הייתה אחת לחודש ובחגים ומועדים מיוחדים. התלבושת הייתה חולצה אפורה ועניבה ירוקה או כחולה או שחורה, לפי השכבה. סרטים צבעוניים על כתף שמאל, ועל הכיס – סמלים של השכבה ואותות ההצטיינות למיניהם. הכובע – בעל מצחייה גדולה וסרט מסביב. בלבשנו מדים אלה הרגשנו חגיגיות רבה.

לשיחות קדמו מִפקד ושירת ההמנון, וכך היו גם מסתיימות, והכול ברצינות. ראשי הקבוצות היו מוסרים ידיעות על הנעשה בתנועה – דו"ח מאיזה כנס. חניכים הכינו סקירות פוליטיות. לפרקים קוראים ספר בהמשכים, משוחחים על עניינים שבינו לבינה – היינו מסמיקים לעתים, אך אוי ואבוי למתפרץ בצחוק. פַסְפוּסִים בני אחת־עשרה־שתים־עשרה היינו, וזכורני שכבר אז התחלנו לחקור – פלוני את תנועת הפועלים הבין־לאומית, ואלמוני חקר את תולדות הגבורה בעם. מאמרים היו מתפרסמים בעיתון הקן על דברים העומדים ברומו של עולם. כמעט כל חודש היה מופיע עיתון־קיר, כשהוא גדוש חומר ספרותי, קישוטים ומשחקים, ערוך על־ידי נערים צעירים בלי עזרת המחנכים.

היציאה לטבע הייתה חלק חשוב מהפעולות. ל"ג בעומר היה יום־פסטיבל גדול, כשמאות ילדים ונערים מקושטים בפרחים יוצאים בתהלוכה לכיוון קולצ'ין (היער הסמוך לעיירה), הסלים המקושטים ב'צידה לדרך', יריעות הבד של הדגלים והסיסמאות, ומאחורינו – האמהות המלוות אותנו במבטי אושר ודאגה. בחורף היה הקן כולו לעתים קרובות על מגלשיים ומזחלות, בעיקר על שתי הגבעות והבקעה בדרך לקובל. השמחה הייתה רבה! הגנים והיערות קסמו לנו, ובהם בילינו ביתר תקופות השנה (כאשר הזדמן לנו עץ פרי היינו מפשיטים אותו עירום ועריה...). הׁשַיִט בסירות והרחצה על־יד הגשר.

לפעמים היינו יוצאים לטיול לילה. טיול צופי. שעי'קה צועד הראשון ונקבעים סימנים מוסכמים להליכה, ישיבה, עמידה ומנוחה. התנועה הייתה מועברת מאחד לשני ומתמלאת בדייקנות. אסור היה להוציא הגה מהפה. את השיעול חנקנו בגרוננו – הייתה זו התחלתה של תקופת היותנו שומרי שדות ישראל בעתיד. הליכה צופית זו הייתה מסתיימת בשירה מסביב למדורה. 'יפים הלילות בכנען' וכדומה, שירי מולדת וגעגועים.

וריקודי ההורה – להם תוכן מיוחד במינו. היינו נשארים חסרי נשימה. נחנו קמעה – והמעגל חוזר חלילה, וכל המרבה לרקוד הרי זה משובח. כל אחד היה משתדל להישאר בין אחרוני הרוקדים. הכינוסים ומושבות־הקיץ היו בתחילה מתקיימים סמוך לטריסק – בהֹורֹוֶדץ ואחר־כך בלובליניץ, דורהוסק, נֹובֹוסטַב ומקומות אחרים. בתחילה היו בודדים יוצאים למושבות־קיץ אלה, ואחר־כך הלכו ורבו המצטרפים. היה זה כרוך במאבק קשה עם הבית, שחרדו לגורלם של ה'ינוקות' היוצאים למרחקים, אך רצונם של הנערים היה כה מוחלט ועז, עד שההורים לא יכלו לעמוד בפני תביעה זו. ומשיצא הנער פעם, נסללה לפניו הדרך לחזור ולצאת את הבית עד להכשרה ועד לעלייה ארצה. במושבות ובסמינרים

418

חיינו חיי שותפות וחיי טבע, באוהלים, תוך לימוד תורת הצופיות, הבנייה וההתמצאות בשדה וביער, ותוך שמיעת הרצאות של שליחים מהארץ. פה נפגשנו עם יהודה גוטהלף, אליעזר הכוהן ומאיר יערי. מאות נערים יושבים שעות ארוכות בצוותא ומקשיבים בנשימה עצורה להרצאות על תולדות התנועה הציונית, על המלחמה, על עבודה עברית בארץ, על 'השומר', ומקבלים חינוך ציוני־סוציאליסטי. חוזרים הבודדים שהיו 'ברחבי פולין' ומוסרים בחוגים את אשר למדו. אזכור כיצד היינו יושבים יום־יום קבוצה של ארבעה־חמישה, ואחד מאתנו קורא יום־יום הרצאה מאותו סמינר או מושבה. מתפתח ויכוח ושיחה על ההרצאה שהוקראה, ויוצאים נהנים גם אלו שלא השתתפו בעצמם בקייטנות.

בימין התמונה למטה תמרה פלאש-ביטנסקי חבושה במצנפת טבחים בעת אפיית מצות לפסח בהכשרה. מעליה, בלי מצנפת, צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה.

419

פורים בעיירה: שנים היינו רגילים שעם תום קריאת המגילה ואחרי שרקענו ברגלינו והרעשנו ברעשנים בשמענו את המילה 'המן' היו מופיעים 'פורים שפילערס' זקנים למיניהם ונוסף להם אותם מקבצי הנדבות למען הנצרכים. גם אנו פתאום החלטנו להשתלב באותה המסכת בצורה מיוחדת לנו. קודם כול, כסף שנאסוף יהיה מיועד לקרן־הקיימת־לישראל, לקניית קרקע בארץ־ישראל. שנית, נארגן כמה להקות עם תכנית כלשהי שילכו בין הבתים, ישירו וירקדו ויאספו כסף, כשקופסות הקרן־הקיימת־לישראל בידינו. לבשנו תלבושות שונות. היו בינינו המן, אחשוורוש, וכל יתר גיבורי המגילה. בהמשך הזמן היה לנו גם המן מודרני, היטלר יימח שמו וזכרו. והיו בינינו כאלה שדווקא רצו להתייפות. התלבשו כצוענים, חלוצים, קוזקים, מלחים וחיילים. וכך עברנו מבית לבית – רקדנו, שרנו וסיפרנו בדיחות. לבסוף הוגשה הקופה ונתרמה התרומה – בעלי היכולת, כמו הרוקח בעיירה, הרופא וכדומיהם, העניקו לנו זהוב שלם. יצאנו שמחים ועליזים על תרומה כה גדולה, ומאחורינו שירת ילדים וילדות המתלווים אלינו ואינם עייפים מלשמוע חזור ושמוע אותה התכנית שהשמענו בערב זה עשרות פעמים.

שיחות וריקודים, טיולים וחגים, כינוסים ומושבות, רעות, חברות ואהבה. נרקמה מסכת שלמה של חיי חברה ותנועה, הקשורים בכל נימי הנפש לקראת העתיד – לקראת העלייה ארצה.

רשמו: אריה גרינשטיין , שרה סגל-מינצר ושרה טננבוים-פרידמן.

שחקני פורים

420

מחנה של תנועת 'הבונד' ביער קולצ'ין, קיץ 1932. התמונה צולמה על־ידי הצלם יעקב מוסלין.

קן 'השומר הצעיר' ביער קולצ'ין, קיץ 1931. מימין עומדים: ?, ?, ?, ?, ?, ?, משה ויינר, ?, איטה פיסק (נרצחה בשואה), ?, דובית בר-

בן־ארצי, ?, ?, שמואל פיסק (נרצח בשואה), שרה טננבוים-פרידמן, יהודה ארליך (נרצח בשואה), ?.

למטה מימין שוכב אהרון-אר׳קה גרינשטיין. מעליו יושב שעי'קה ויינר. משמאל יושבת טוניה טפר-פרישברג.

421

תרבות

תמרה: התיאטרון ליווה אותנו מילדותנו בעיירה שלנו. להקות אחרי להקות הוקמו ואף פסקו מלפעול מחוסר תקציבים ומסיבות אחרות, אך כמעט לא חלפה שנה בלי הצגת תיאטרון בעיירה. כמו־כן היו באות אלינו להקות יידיש מקצועיות. האולמות היו תמיד מלאים עד אפס מקום. יום ההצגה היה יום חג בעיירה, ולאחר אותו יום המשיכו לשוחח ולהתווכח על ההצגות במשך שבועות. הווי אומר, תיאטרון היה חלק מההווי שלנו. כל במֵאי העיירה (אברהם זילבר ואחרים) היו אנשים מפורסמים ומכובדים בעיירה. לעתים אף אהבה שהתפתחה בין שניים על הבמה, היה לה המשך בחיים, כה ברצינות קיבלו את המשחק. על מקומות ההצגה והחזרות פרצו לא פעם בעיירה מריבות. האולם היחיד היה בביתו של יוד'ל גרינשטיין שעל־יד בית־הכנסת. והנה, קרה מקרה ובערב חג השבועות עמדו להופיע שתי הלהקות גם יחד. הלהקה האחת של היידישיסטים והשנייה של הציונים. מפתח האולם היה שמור אצל גרינשטיין הבן (איצ'ה), וכנראה היידישיסטים הקדימו להזמין את האולם, וקיבלו את המפתח. באותו היום עמדה להתקיים חזרה גנראלית של הציונים. הגענו למקום – והנה האולם נעול. בין השחקנים היה גם ברוך גרינשטיין (בנו של איצ'ה), ובכן, הרשה לעצמו ברוך לפרוץ את דלת האולם בשבירת המנעול.

האולם היה קרוב לבית־הספר של היידישיסטים, והשמועה על הפריצה התפשטה מיד בכל העיירה. המשטרה הופיעה והפורץ ברוך נאסר והובל לבית־הסוהר שבגמינה (העירייה). מאסרו נקבע לחמישה ימים.

היו אלו חמישה ימי בידור לנו, חבריו של ברוך. זה היה כדאי לו. הוא הפך לגיבור, כשאנו לא מפסיקים מבוקר עד ערב לפקדו בבית־הסוהר, זה בא וזה הולך – והוא לא נשאר ערירי.

ל"ג בעומר היה מפעלו של בית־הספר 'תרבות' בעיירתנו. מה רצה להבליט בית־הספר ביום זה? מה ראתה התנועה הציונית בעיירה בל"ג בעומר? נדמה לי שהיה זה יום מפגן כוח החינוך הציוני בעיירה על־ידי ארגון תהלוכה ברחוב. במרכז אמנם צועדים ילדי בית־הספר, אך מלווים צעירים והורים. היה זה יום חג לציונים בעיירה. שבועות רבים לפני המועד כבר החלה התכונה לקראת מפגן זה. דגלים, קישוטים, תלבושות, והעיקר – הרישיון מהשלטונות לתהלוכה ברחובות העיירה. הכול היה בצבעי תכלת ולבן. כל התהלוכה כולה דמתה לדגל ציוני אחד – תכלת־לבן. ההתארגנות התחילה בחצר בית־הספר, כשכל ההורים והנוער מצויים שם. משם נעה התהלוכה לאורך הכביש הראשי המוביל לקובל. בראש התהלוכה צעדו שתי נערות עם דגלי תכלת־לבן, כשהתהלוכה מלווה כל הזמן בשירי ציון. כל העיר לבשה חג באותו יום. משני צדי הכביש עמדו כמעט כל תושבי העיירה. מתנגדי 'תרבות' לא טמנו כמובן ידם בצלחת והשתדלו להפריע. הדבר אף הגיע במקרים רבים להתנגשות בין המחנות. ברוב המקרים כיוון התהלוכה היה למחצבות ויינר או לחורשת קולצ'ין, לבילוי בחיק הטבע. עסקנו שם במחנאות, בשירה ובריקודים.

פנינה: בשנים 1931–1932 הייתי ספרנית הספרייה של 'תרבות'. בין האנשים שעשו רבות למען הספרייה יש להזכיר את פייב'ל רוזין, הנמצא כיום בארגנטינה. למען הספרייה היו מוכנים להיהרג, כה יקרה הייתה לנו. ולא חסרו מאבקים בעיירה סביב הספרייה. הנשפים שהיינו עורכים – ההכנסות מהם שימשו לנו בין היתר לקניית ספרים נוספים לספרייה. כל הזמן פעלנו להעשירה. בעיית מספר הקוראים לא הייתה קיימת. הנוער היה להוט אחרי הספר, ובתור היו עומדים לזכות בספר שהיו לו מהלכין.

מראה הספרייה: חדר קטן גדוש ספרים, שהיו מסודרים על לוחות עץ פשוטים, אך הם נחטפו, כאמור, מיד

422

ליד. הספרייה של היידישיסטים הייתה הרבה יותר גדולה, כי היא קדמה בהרבה להקמתה של ספריית 'תרבות'. לנו לא היו תרומות ולא תקציבים. רכשנו את הספרים בכוחות עצמנו. היינו גאים על כך שיש לנו ספרייה משלנו. נדמה שנוהל החלפת הספרים אצלנו לא היה שונה מהמקובל בימינו. הכרטסות והרשימות. היה סדר ושמרנו על שלמותם של הספרים.

היה זה מובן מאליו אצלנו שאין עובדים בשכר בעבודות ציבוריות, וכך גם הספרן. רבים ביקשו להתנדב לניהול הספרייה.

הקוראים היו ברובם בני נוער, צעירים וצעירות. אך ידענו שספר המגיע הביתה נקרא גם על־ידי ההורים. הספרים שהיו מבוקשים היו ספרות קלאסית בעיקר, במקור ובתרגום.

רשם: אריה גרינשטיין

מצעד השלושה במאי, יום החג הלאומי של פולין.

423

צעירי תנועת 'הבונד' בטריסק. במחנה קיץ של 'השומר הצעיר'

מימין: למעלה: אהרון-אר׳קה גרינשטיין, שושנה-רייז׳ל ויינר

(נרצחה בשואה) ושעי'קה ויינר למטה: סוניה גלר-אוליצקי, שרה סגל-מינצר, גד

פרישברג, אריה גרינשטיין ואת'ל גיבור (נרצחה בשואה)

424

חברים בתנועת 'השומר הצעיר' חברי קבוצות 'הדסה' ו'ירדן' של תנועת 'השומר הצעיר'

מימין: למעלה: אריה גרינשטיין, יחיאל ויינר (נרצח בשואה), יעקב שצ'רב, שרה רבין (נרצחה בשואה), משה ויינר וחנה ויינברג (נרצחה בשואה)

באמצע: בריינדל אורדר (נרצחה בשואה), שרה כגן, יהודית פפר-גולדפלד, יעקב דימנטשטיין (נרצח בשואה), ?

למטה: דובית בר-בן־ארצי, אליהו מלמד-רדומסקי, אברהם חייט (נרצח בשואה), בן ציון ויינר, אשר צימרבליט (נרצח בשואה), אהרון-אר׳קה גרינשטיין ויחזקאל צימברליט

425

נחמיה באר

די ערשטע מיידלעך פָֿא רן קיין קלָא סָא וו

ס'איז געווען ַאן ערך אום ווינטער 1929. דָאס גַאנצע שטעטל איז נָאך געווען אונטערן איַינדרוק פֿון די ַארעסטן איבער קָאמוניסטן אין גַאנץ ווָאלין. נַאטירלעך, ַאז אויך אונדזער שטעטל איז נישט אויסגעמיטן געווָארן. פֿיל יוגנטלעכע הָאבן געשמַאכט אין די טורמעס, און די לופֿט איז פֿול געווען מיט אימה. ווען מיר פֿלעגן ַארומשפַאצירן שפעט אין ָאוונט אויפֿן שָאסיי, שמועסן, לַאכן, ָאדער גָאר זינגען ַא ביסל, ווי דער שטייגער פֿון יוגנטלעכע, פֿלעגט בַאלד אויסווַאקסן, ווי פֿון אונטער דער ערד, ַא פָאליציימַאן, ָאדער גָאר דער קָאמענדַאנט פֿון שטעטל בכבודו ובעצמו און ַא זָאג טָאן:

– ווָאס איז עס פַֿאר ַא געשרייען?! – און יעדן ַאריַינקוקן אין געזיכט: ווער און וועמענס זינדלעך מיר זענען.

ס'איז נישט ליַיכט געווען צו לעבן אין ַאזעלכע בַאדינגונגען. קיין בַאשעפֿטיקונג איז נישט געווען. קיין פערספעקטיוו אין דער צוקונפט אויך נישט. הָאט דער יוגנטלעכער עולם גענומען אויסווַאנדערן. יעדער יוגנטלעכער הָאט געטרוימט וועגן עמיגרירן. ַא סך הָאבן עמיגרירט קיין ַארגענטינע, קיין מעקסיקע. אייניקע, וועלכע הָאבן געהַאט קרובים אין צפון-ַאמעריקע – ַאהינצו. ס'איז געגַאנגען ַא סדרה – "ויסעו". יעדן טָאג הָאט מען געהערט – נָאך עמעצער הָאט פֿארלָאזט דָאס שטעטל.

אונדזער קריַיזל, אין וועלכן איך הָאב פַֿארקערט, הָאט זיך גרופירט ַארום דער "תרבות"-שול, וווּ ס'הָאט זיך געפֿונען ַא גרויסע ביבליָאטעק פֿון ייִדישע און העברעיִשע ביכער. דָארט פֿלעגן מיר זיך צענויפֿקומען, פַֿארברענגען, לייענען, דיסקוטירן, זינגען, און ַאזוי איז ַאריבער די ציַיט. פַֿארשטענדלעך, ַאז די מערהייט פֿון אונדז הָאט געחלומט פֿון הכשרה און עליה. צו יענער ציַיט הָאט זיך אין קלָאסָאוו געפֿונען ַא שטיינהַאקעריַי, וווּהין דָאס רוב ציוניסטישע יוגנט אין פוילן הָאט געשטרָאמט אויף הכשרה, בכדי צו בַאקומען ַא סערטיפֿיקַאט עולה צו זיַין קיין ארץ-ישראל. פֿון אונדזערע חברים הָאבן מיר געהַאט צו פַֿארצייכענען יעקב שעפס, וועלכער הָאט דורכגעמַאכט הכשרה און עולה געווען. אויף הכשרה הָאבן זיך אויך געפֿונען אליהו גרינשטיין און פועה ווָאהל. נָאך יוגנטלעכע הָאבן זיך געגרייט דערצו. דעמלט הָאבן צוויי חברטעס פֿון אונדזער קריַיז, מלכה גרינשטיין די ערשטע און טויבע ווייצמַאן די צווייטע, בַא שלָא סן צו פֿ ָא רן קיין קלָא סָא וו. זיי הָא בן פֿ ָא רגעלייגט פֿ ַא ר זייערע עלטערן זייער פֿ ַא רלַא נג און געבעטן זייער הסכמה. ָאבער די עלטערן הָאבן בשום-אופן נישט געווָאלט מסכים זיַין. טויבע ווייצמַאנס עלטערן ווָאלטן נָאך אפשר סוף-כל-סוף איַינגעשטימט, דַאקעגן מלכהס עלטערן הָאבן אפילו נישט געווָאלט הערן וועגן דעם. נו, ווָאס טוט מען? הָאבן זיי בַאשלָאסן: זיי וועלן פָֿארן אין יעדן פַֿאל, ס'הייסט – בגנבה. פרָאסט-פשוט: מע וועט זיך ַארויסגנבענען און ַאוועקפָֿארן.

ָאבער צו ַאזַא אונטערנעמונג מוז מען הָאבן עמעצנס הילף. הָאבן מיר זיך צוזַאמענגערעדט ַאז אונדזער חבר ברוך מענדעלסָאן און איך וועלן זיי דערין בַאהילפֿיק זיַין. ס'איז ָאפגערעדט געווָארן אויסצופֿירן די זַאך אין ַא געוויסן שבת פַֿאר נַאכט. ָאבער עטלעכע טעג פַֿאר ָאט דעם שבת קומט צו מיר מענדעלסָאן און דערקלערט, ַאז ער מוז אויף דעם שבת ַאוועקפָֿארן צוליב געשעפֿטלעכע ענינים. ער הָאט דָאך נישט געקָאנט אויסזָאגן זיַין טַאטן, ַאז גרָאד דעם שבת דַארף ער העלפֿן צוויי מיידלעך מַאכן פליטה. איז אויסגעקומען, ַאז איך ַאליין זָאל אויספֿירן די זַאך, וויַיל אויסער אונדז פֿיר טָאר קיינער דערפֿון נישט

426

נחמיה בר

הנערות הראשונות נוסעות לקלוסובה

היה זה בחורף 1929. העיירה כולה הייתה עדיין נתונה להשפעת הרושם שהותירו מעצרי הקומוניסטים בכל ווהלין. מובן שגם על העיירה שלנו לא פסחו המעצרים. צעירים רבים נמקו בבתי־הסוהר, והאוויר נמלא אימה. כשהיינו מטיילים בחוץ בשעות הערב המאוחרות, משוחחים, צוחקים או שרים מעט כמנהגם של צעירים, מיד היה צץ, כמו מתחת לאדמה, שוטר או מפקד העיירה בכבודו ובעצמו ואומר: "מה הן הצעקות פה?" היה מתבונן בפניו של כל אחד מאתנו וחוקר מי הם הורינו.

לא היה זה קל לחיות בתנאים כאלו. תעסוקה לא הייתה. העתיד לא נראה גם הוא באופק, ועל־כן החל הנוער להגר. כל צעיר חלם להגר. רבים היגרו לארגנטינה ולמקסיקו. המעטים שהיו להם קרובים באמריקה הצפונית היגרו לשם. החלה לה סדרת 'ויסעו'. מדי יום היינו שומעים על מישהו נוסף שעזב את העיירה. החוג שעליו נמניתי התרכז סביב בית־הספר 'תרבות', שם הייתה ספרייה גדולה של ספרים ביידיש ובעברית, ושם נהגנו להתאסף, לבלות, לקרוא, להתווכח ולשיר, וכך עבר לו הזמן. מובן שרובנו חלמנו על הכשרה ועל עלייה. באותם הימים שימשה המחצבה בקלוסובה כהכשרה, ואליה זרם רוב הנוער הציוני בפולין. הייתה זו התחנה הראשונה בדרך לקבלת אישור עלייה לארץ־ישראל. מבין חברינו מצאתי לנכון לציין את יעקב שפס, שסיים את ההכשרה ועלה לארץ־ישראל. בהכשרה השתתפו גם אליהו גרינשטיין ופועה וֹוהל. צעירים נוספים התכוננו לאותה הדרך.

באותם הימים החליטו שתיים מחברות החוג שלנו, מלכה גרינשטיין וטובה ויצמן, לנסוע לקלוסובה. הן שטחו בפני הוריהן את דרישתן וביקשו את הסכמתם. אך ההורים לא הסכימו בשום פנים ואופן. הוריה של טובה ויצמן אולי היו מסכימים בסופו של דבר, אך לעומתם ההורים של מלכה אפילו לא רצו לשמוע על התכנית הזאת. ובכן, מה עושים? הבנות החליטו לנסוע בכל מקרה, כלומר בסתר. הן חשבו פשוט להתגנב מהבית ולנסוע. אלא שלמבצע שכזה נחוצה הייתה עזרה. נדברנו אפוא שחברנו, ברוך מנדלסון, ואני נעזור להן. הוחלט שהדבר ייעשה בשבת מסוימת לפנות ערב. אך ימים אחדים לפני אותה השבת הגיע אליי מנדלסון והסביר שעליו לנסוע לרגל עסקיו. הרי לא יכול היה לגלות לאביו שבדיוק באותה השבת הוא חייב לעזור לשתי נערות לברוח. יצא אפוא שנשארתי היחידי לביצוע המשימה, כי רק לשנינו מותר היה לדעת עליה. בלית ברירה הסכמתי, כי החרטה אינה יאה. ייתכן גם שנפשי חשקה לה בהרפתקה קטנה.

לאחר שסיימתי לאכול את החמין בשבת הלכתי מיד לביתה של מלכה ושם כבר פגשתי את טובה ומטענה. הוריה של מלכה לא היו בבית או שישנו בחדר הסמוך וקיימו את מצוות "שינה בשבת תענוג", כך שהרגשנו חופשיים. אם אינני טועה הוציא לנו אחיה של מלכה את המטען מן החדר ושלחו מבעוד מועד לתחנה, ואני טיילתי עם הנערות ברחוב. היה שלג וכפור קל, וברחוב היו מטיילים רבים, רובם צעירים. כשפגשנו במכרים בירכנו זה את זה ב'שבת־שלום' בלבביות יוצאת דופן, וכך בנחת טיילנו עד למבואות העיר. ומשם – לתחנת־הרכבת, שם הן היו אמורות לעלות לרכבת של השעה שש מלודמיר לקובל. נכנסנו לתחנה, קנינו כרטיסים ונעמדנו באחת הפינות, ממנה לא זזנו כדי שלא נבלוט לעיניים העלולות להכיר אותנו, שהרי תמיד היה מישהו מוכר הנוסע לקובל. בינתיים הגיעה כבר שעת מוצאי־השבת. הרכבת הגיעה, נפרדנו בלבביות, התנשקנו לשלום, והן נסעו. נשארתי ברציף במצב רוח כבד: לבי ניבא לי

427

וויסן. באין-ברירה הָאב איך מסכים געווען, וויַיל חרטה הָאבן איז נישט קיין שיינע מידה; מעגלעך, ַאז ס'הָאט זיך מיר אויך געגלוסט ַא שטיקל ַאווַאנטורע.

שבת נָאכן טשָאלנט הָאב איך זיך גליַיך געפֿונען ביַי מלכהן אין שטוב און דָארט שוין געטרָאפֿן טויבען מיט איר בַאגַאזש. מלכהס עלטערן זענען נישט געווען, אפשר זענען זיי געלשָאפֿן אין ַא צווייט צימער און מקיים געווען דעם "שינה בשבת תענוג". ַאזוי ַאז מיר הָאבן זיך געפֿילט ּפריַי. אויב איך הָאב קיין טעות נישט, הָאבן מיר מיט מלכהס ַא ברודערל ַארויסבַאקומען די בַאגַאזשן זייערע פֿון שטוב און זיי ַאוועקגעשיקט פָֿארויס צו דער בַאנסטַאנציע, און איך מיט די מיידלעך זענען ַאוועק שפַאצירן אויפֿן שָאסיי. ס'איז דעמלט געווען ַא ליַיכטער פֿרָאסט מיט ַא שניי, און ס'זענען געווען ַא סך שפַאצירנדיקע, ַאממיינסטן יוגנטלעכע. מיר הָאבן זיך, ווי קיין מָאל גָארנישט בַאגריסט מיט ַא "גוט שבת" מיט יעדן ָא נבַא געגנטן בַא קַא נטן און ַא זוי געלַא סן זיך ַא וועקגעשפַא צירט ביז דער פֿ ָא רשטָא ט. און פֿ ון דָא רט – צום ווָא קזאל, פֿ ון ווַא נען זיי הָא בן געדַא רפֿ ט ָא פפֿ ָא רן זעקס ַא זייגער מיטן צוג ווָא ס גייט פֿ ון לודמיר קיין קָא וולע.

ַאריַינגעקומען אין ווָאקזַאל, הָאבן מיר גליַיך געקויפֿט בילעטן און זיך געהַאלטן אין ַא ווינקל, כדי זיך נישט צו ווַארפֿן אין די אויגן פֿון בַאקַענטע, וויַיל שטענדיק פָֿארט דָאך עמעץ מיט דעם צוג קיין קָאוולע: אין דער ציַיט איז שוין מוצאי-שבת.

ס'איז ָאנגעלָאפֿן דער צוג. מיר הָאבן זיך הַארציק געזעגנט, צעקושט, און זיי זענען ָאפגעפָֿארן. איך בין געבליבן שטיין מיט ַא שווער געמיט: דָאס הַארץ הָאט מיר געזָאגט, ַאז סע וועלן מיר נישט פֿעלן קיין צרות פַֿאר דעם שטיקל ַארבעט. פֿונדעסטוועגן – יונג בין איך געווען, הָאב איך זיך אומגעקערט ַאהיים אונטערברומענדיק ַא לידל.

זעט אויס, ַאז דער פסוק "עוף השמים יוליך את הקול" הָאט עפעס ַא ממשות. ווען איך בין ַאריַינגעקומען אין שטוב, איז שוין געווען וויַיט נָאך הבדלה, דער טַאטע הָאט שוין ָאפגעזונגען "ויתן לך", אונטערגעברומט ַא ניגון און ַארויסגענומען פֿון שַאפֿע ַא גמרא צום לערנען. מיך דערזען, הָאט ער ַא זָאג געטָאן צו דער מַא מען:

– ָאט איז ער דָאך דָא, דיַין תכשיט! און געמַאכט מיר יענעם ברוך-הבא:

– ווי דערוועגסטו זיך ַארויסצוגנבענען מיידלעך און זיי ַארויסשיקן?! דָאס גַאנצע שטעטל ווייסט שוין ווָאס דו הָאסט ָאפגעטָאן. כ'וועל מָארגן זיך שעמען וויַיזן דָאס פנים אין בית-מדרש. יעדער וועט טיַיטלען אויף מיר מיט די פֿינגער. כ'בין דָאך קהלס ַא מענטש... צו ווָאס הָאט עס דיר געפֿעלט? זיי הָאבן געווָאלט פָֿארן – געזונטערהייט! ָאבער ווָאס הָאסטו געהַאט זיך צו מישן?... זיַינע ווערטער הָאבן מיר שטַארק וויי געטָאן. ָאבער – את הנעשה אין להשיב – פַֿארפַֿאלן. כ'הָאב מיך פַֿארענטפֿערט וויפֿל כ'הָאב געקענט, ָאבער מיַינע רייד הָאבן אים ווייניק איבערציַיגט. פֿונדעסטוועגן הָאט זיך דער שטורעם פַֿארענדיקט בשלום.

דעם גרעסטן שכר פַֿאר מיַין הַאנדלונג הָאב איך בַאקומען ערשט אויף מָארגן, ווען איך בין געשטַאנען זונטיק אין דער פֿרי אויפֿן שָאסיי קעגנאיבער אונדזער שטוב און גערייניקט דעם שָאסיי. איך שטיי זיך ַאזוי איַינגעבויגן און ַארבעט געשמַאק, ווי פלוצעם דערהער איך געשריין:

– ָאט איז ער דָאך! כ'הייב אויף דעם קָאפ: מיר ַאנטקעגן שטייט מלכה גרינשטיינס בָאבע מיט ַא גרַאבליע אין הַאנט און זי טוט ַא פָֿאר ַארויס מיט ַא מענה-לשון:

– דו ָאנגעפֿרעסענער בחור! דו וועסט עס ַאוועקשיקן מיַין אייניקל, דער רוח ווייסט וווּ? פַֿאר ווָאס

428

שבעבור העבודה הזאת שעשיתי לא תחסרנה לי צרות. אך מאחר שהייתי צעיר שבתי לביתי, כשבפי זמר קל.

נראה שיש ממש בפסוק: "עוף השמים יוליך את הקול". כשהגעתי הביתה, הייתה השעה כבר אחרי שעת ההבדלה. אבא כבר סיים לשיר את 'ויתן לך', זמזם לו איזה ניגון והוציא מהארון ספר גמרא כדי לעיין בו. משראה אותי אמר לאימא:

"הנה הוא פה, 'התכשיט' שלך!" וכבר עשה לי 'ברוך הבא' כמו שצריך:

"איך אתה מעז להוציא בגנבה ילדות ולשלוח אותן? העיירה כולה כבר יודעת מה עשית. מחר אתבייש להראות את פניי בבית־המדרש. כולם יצביעו עליי. אהיה לליצן החצר... מה היה חסר לי?! הן רצו לנסוע – שיבושׂם להן! אבל מה היה עליך להתערב?..."

מילותיו הכאיבו לי מאוד. אבל 'את הנעשה אין להשיב' – אבוד. הצטדקתי ככל שיכולתי, אך דבריי לא שכנעוהו. בסופו של דבר הסתיימה הסערה בשלום.

השכר הגדול ביותר לעמלי הגיע רק למחרת בבוקר, כאשר עמדתי על הכביש שבפתח ביתי וניקיתי אותו. כך בעומדי כפוף ועובד במלוא המרץ, שמעתי לפתע קול צעקה:

"הנה הוא!" הרמתי את ראשי: מולי ניצבה סבתה של מלכה גרינשטיין ומגרפה בידה והמטירה עליי שטף של דברים: "זולל וסובא שכמוך! אתה תשלח את נכדתי אל מעבר להררי החושך?! מדוע אינך נוסע בעצמך?!" והנה הרימה את המגרפה וכיוונה אותה לעברי כמו רוצה להכותני בה. כעסה היה גדול. אך לבסוף לא הכתה אותי:

"בגלל אביך, איני מכה אותך". ברגע זה חשבתי לעצמי: אילו היה קורה לי מה שקרה לקורח, היה יכול להיות לי הרבה יותר קל. כל החנוונים עמדו בפתחי חנויותיהם ושמעו הכול. נו, גם את זה עברתי בשלום. היא עזבה במילים הללו: "זכור, נחמיה!"

עזבתי את העבודה והלכתי הביתה. אבא עמד על המרפסת, חייך וקרא לעברי: "אתה חושב שלא ראיתי? חבל שלא שברה לך את העצמות! היא צודקת לגמרי".

אחרי האירוע הזה נהגו המכרים לכנות אותי 'גנב', מובן שבנימה מבודחת: "הנה הוא, גנב הילָדות".

כעבור זמן־מה היה עליי להתייצב לצבא. שוחררתי לשנה והיגרתי לאורוגווי, שם בניתי את ביתי ושם אני חי עד עצם היום הזה. אבל לאורך כל השנים התעניינתי בחייהן של חברותיי. עד לפרוץ המלחמה הייתי מקבל ידיעות באמצעות הוריי, וכאשר אחותי, דובה'לה, הצליחה בזמן מלחמת העולם השנייה, הודות למִרצה הבלתי נדלה, להיחלץ מברית־המועצות ולעלות לארץ־ישראל, יכולתי באמצעותה לחדש את הקשר עם החברות.

אך את נחת הרוח הגדולה ביותר חוויתי כשהגעתי לביקור בארץ־ישראל, ביקור שהיה עבורי הגשמת חלום שחלמתי במשך זמן רב. כאן, בארץ־ישראל, נפגשתי עם אחותי, עם כל החבר׳ה מטריסק, עם בן עירנו הסופר לייב'ל אוליצקי, שתמיד רחשתי לו כבוד רב, ואחרונות אחרונות – עם שתי הגיבורות הנחמדות שלי: מלכה גרינשטיין וטובה ויצמן – את מלכה פגשתי בקיבוץ גבעת־השלושה ואת טובה – בקיבוץ גבת. שתיהן עוזרות בבניין הארץ.

429

פָֿארסטו ַאליין נישט?! – און זי טוט ַא הייב אויף מיר די גרַאבליע ווי מיר צו דערלַאנגען. זי איז געווען שטַארק דערצערנט. ָאבער הָאט מיך נישט דערלַאנגט:

– איך טו עס נישט צוליב דיַין טַאטן. אין דעם מָאמענט הָאב איך געטרַאכט: ווען סע געשעט מיט מיר, ווָאס מיט קורחן, ווָאלט מיר געווען פֿיל ליַיכטער.

ַאלע קרעמער זענען געשטַאנען ביַי די טירן פֿון זייערע קלייטן און ַאלץ צוגעהערט. נו, איך בין דָאס אויך איבערגעקומען. זי איז ַאוועקגעגַאנגען מיט ָאט די ווערטער:

– זָאלסט געדענקען, נחמיה! כ'הָאב איבערגעלָאזט די ַארבעט און בין ַאוועק ַאהיים. דער טַאטע איז געשטַאנען אויפֿן גַאנעק, געשמייכלט און רופֿט זיך ָאן צו מיר:

– מיינסט, כ'הָאב נישט געזען! ַא שָאד, ווָאס זי הָאט דיר טַאקע נישט ָאנגעקלַאפט די ביינער! זי איז אין גַא נצן גערעכט.

נָאך דעם פֿלעגן מיך בַאקַאנטע רופֿן "גנב", נַאטירלעך אין ַא וויצלדיקן טָאן: – ָאט גייט ער דָאך, דער גנב פֿון די מיידלעך.

אין ַא ציַיט ַארום בין איך געשטַאנען צום פריזיוו, בַאפֿריַיט געווָארן אויף ַא יָאר און הָאב אויסגעווַאנדערט קיין אורוגוויַי, וווּ איך הָאב אויפֿגעבויט מיַין היים און געפֿין זיך ביז היַינט. ָאבער ַאלע יָארן הָאב איך זיך פַֿאראינטערעסירט מיטן לעבן פֿון מיַינע חברטעס. ביז צום אויסברוך פֿון דער מלחמה פֿלעג איך בַאקומען ידיעות דורך מיַינע עלטערן, און ווען מיַין שוועסטער, דָאבעלע, הָאט בַאוויזן אין דער ציַיט פֿון דער צווייטער וועלט-מלחמה ַא דַאנק איר ענערגיע זיך ַארויסצוריַיסן פֿון די סָאוויעטן און קומען קיין ישראל, הָאב איך זיך געשטעלט אין קָאנטַאקט מיט די חברטעס.

ָאבער מיַין גרעסטן נחת-רוח הָאב איך געהַאט, ווען איך בין געקומען אויף מיַין אויסגעטרוימטן בַאזוך קיין ישראל,

געטרָאפֿן זיך דָא מיט מיַין שוועסטער, מיט דער גַאנצער טריסקער חבריא, מיט אונדזער בן-עיר דעם דיכטער לייבל

ָאליצקי, וועמען כ'הָאב תמיד רעספעקטירט, און – אחרון- אחרון – מיט מיַינע ביידע סימפַאטישע העלדינס: מלכה

גרינשטיין און טויבע ווייצמַאן – מלכהן אין קיבוץ גבעת השלושה און טויבען אין קיבוץ גבת. ביידע העלפֿן בויען

דָא ס לַא נד. למען-האמת בין איך מודה, ַאז איך בין זיי מקנא. זיי הָאבן

ַאוועקגעגעבן זייערע יָארן פַֿאר מדינת ישראל, און איך – פַֿאר ַא פֿרעמד לַאנד. אמת, דָאס לַאנד איז מיר ליב,

דָאס דָארטיקע פָֿאלק איז גַאנץ פֿריַינדלעך צו ייִדן און צו מדינת ישראל בפרט, ָאבער איך בין דָא פָֿארט געבליבן דער

פֿ רעמדער. בעתן געזעגענען זיך, ווען ַאלע חברים הָאבן מיר

געווינטשעוועט: "להתראות!" נישט ַאלס טוריסט, נָאר ַאלס עולה, הָאב איך זיי געענטפֿערט הַארציק-אויפֿריכטיק:חלוצים בהכשרה בקלוסובה, ביניהם למעלה משמאל: מלכה גרינשטיין-ברוסטין, באמצע

– אמן, הלוואי! שנייה מימין: פועה ווהל

430

למען האמת אני מודה שאני מקנא בהם. הם הקדישו את חייהם למען ארץ־ישראל, ואני הקדשתי את חיי לארץ נוכרייה. נכון שארץ זו חביבה עליי, ַעמה מגלה יחס ידידותי ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט, אבל אני, אף־על־פי־כן, נשארתי זר.

בעת הפרידה, כשכל החברים בירכו אותי ב"להתראות! לא כתייר אלא כעולה", עניתי בכנות ומכל הלב: "אמן, הלוואי!"

מימין: מלכה גרינשטיין-ברוסטין, חיה חווצקי-סולטיס וטובה ויצמן-שוורטוך-שני פפה פרישברג-ייבין

התמונה צולמה בטריסק ב־3 בפברואר 1933. היא ניתנה למזכרת נצח לטוניה טפר (לעתיד פרישברג).

431

עלייתם של אליהו גרינשטיין ויעקב שפס לפלשתינה־א"י

מימין עומדים: ברוך מנדלסון, רחל טבקהנדלר-

מנדלסון, ישראל פרישברג, אליהו גרינשטיין, ?

יושבים: פועה ווהל, יעקב שפס וטובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה)

יום לפני הנסיעה ארצה התקבצו כל חברי תנועת 'השומר הצעיר' בעיירה.

אליהו גרינשטיין עמד על שרפרף ושר את ה"תקווה", כאשר כולם מצטרפים אליו

בהתרגשות רבה. עלייתה של פפה פרישברג-ייבין לפלשתינה־א"י בשנת 1935

מימין למעלה: דינה שרל-טבקהנדלר (נרצחה בשואה), יצחק ארליך (נרצח בשואה), גד פרישברג, ?, ?, טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), יחיאל ויינר (נרצח בשואה), את׳ל ירשוק-שפר, ?, משה-מוניק בלומנקרנץ (נרצח בשואה)

באמצע: ?, משה ויינר, פפה פרישברג-ייבין, ברוך מנדלסון, רחל טבקהנדלר-מנדלסון למטה: חיים נייגל (נרצח בשואה)

432

עלייתם של את׳ל ירשוק-שפר ויעקב שפס לפלשתינה־א"י מימין:

למעלה: קלמן ארליך (נרצח בשואה), בתיה פפר-אפרת, מוטי חייט (נרצח בשואה), אסתר בר (נרצחה בשואה), ברוך מנדלסון ומשה ויינר

באמצע: דוד שפס, את׳ל ירשוק-שפר וחיים נייגל (נרצח בשואה) למטה: חנה בסה הוניקמן (נרצחה בשואה) ואהרון-אר׳קה גרינשטיין

עלייתו של ברוך מנדלסון לפלשתינה־א"י בשנת 1935 מימין:

למעלה: יצחק ארליך (נרצח בשואה), חיה מנדלסון-כגן (נרצחה בשואה) וברוך וחומה גרינשטיין (נרצחו בשואה)

באמצע: ?, טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), רחל טבקהנדלר-מנדלסון ושמואל מנדלסון (נרצח בשואה).

למטה: ? (כנראה לא מטריסק) וברוך מנדלסון.

433

מלכה גרינשטיין-ברוסטין

ברחתי לקלוסובה

למאורעות 1929 בארץ הייתה השפעה עצומה על הנוער בעיירתנו. הזדעזענו. התחלנו לחפש דרכים להגיע ארצה. הדרך לשם התחילה במקומות ההכשרה, שהיו פזורים בכל חבלי פולין. לא הייתי בין הראשונים שיצאו להכשרה. קדמו לי רבים, וביניהם אחי אליהו ז"ל. אחי אליהו לא רצה לשמוע על כך שגם אני אצא למקום הכשרה, כי הייתי רק בת שבע־עשרה שנה, ובוודאי גם בבית לא רצו לשמוע על כך. שנים רבות הייתי בת יחידה בבית בן חמישה בנים, והייתכן שבתו של איצ'ה גרינשטיין תלך לעבוד באבן? במעשה בריחתי מהבית במוצאי־שבת אחת להכשרה שבקלוסובה, הייתי בוודאי בעיני אבא, כאותה בת של טוביה החולב שיצאה לשמד. חודשים רבים לא רצה לדעת ולשמוע עליי. ידעתי מה גדול כאבו, הרגש הרגשתי תמיד באהבתו אליי.

הגענו לקלוסובה ולי לא היה כל ניסיון בעבודה גופנית כלשהי. הגעתי בערב גשום למקום המחצבות. גגות הצריפים דלפו. הייתה צפיפות. צר היה המקום מלהכיל את כל המתדפקים על שערי המקום. לילה ראשון, חידוש – לא עוד מיטה לעצמי, ארבע בנות במיטה אחת, וזאת בשתי קומות. לא בקלות הסתגלתי לתנאים החלוציים החדשים. לא קל היה להתרגל לעבודה המפרכת במחצבה – אני הבת הענוגה מבית אמיד מרימה פטיש ומנפצת אבנים לחצץ. עד שמתרגלים למלאכה זו, מנפצים קודם את האצבעות עד זוב דם. חובשים את הידיים וממשיכים לעבוד, כשהקור גדול והרעב מציק. הסיסמה כאילו הייתה: "מילדי בית אבא ואימא נהפוך לפרולטריון". ואכן, הייתה שמחה בלב – אנו הופכים רגע אחרי רגע לפועלים; אנו מתכוננים למשימת היותנו בוני הארץ.

זה היה העיקר – להיות פועלים, להיות חלוצים. למען האמת, לא שררה במקום אווירה תרבותית או רוחנית. רוב החלוצים אף לא ידעו את השפה העברית ולא קראו הרבה בתולדות ישראל, אך כולם חשו דבר אחד: הם מנתקים עצמם מן העבר והולכים להיות עם עובד ובונה. וכוח החזון היה חזק, היו רגעים של התרוממות רוח. הרגשנו שמתחולל בנו משהו גדול – אנו משתנים והולכים!

השליחים שהגיעו מהארץ עודדו אותנו בסיפוריהם על הקיבוצים, בשיריהם החדשים ובריקודים שהביאו עמם. רחשנו להם אמון מלא. בצימאון שמענו כל מילה היוצאת מפיהם. נשאנו בהערצה את שמותיהם של לוויטה, טבנקין ובנקובר.

הציפייה והכמיהה לארץ היו גדולות. ידענו שאין עתיד לעם ישראל בגולה. החיים בהכשרה היו קשים, אך יכולנו לסבול הודות לאמונה שבלב.

מקלוסובה יצאתי לפלוגות הכשרה אחרות: לדֹומבּרֹוביצָה, טומשגרוד ועוד. כעבור פרק זמן אישרו אותי

434

כמועמדת לעלייה. הייתי מאושרת. אך צחוק הגורל: בדיוק הופיע 'הספר הלבן', אשר, בין היתר, אסר על העלייה. לוויטה הגיע מהארץ לקלוסובה ורמז בסודי סודות לכמה מהחבר'ה (ואני ביניהם) שיש אפשרות לעלות ארצה בדרך לא לגאלית. חיינו בתקווה זו במשך שנה ומחצה. בכל פעם נדחתה התכנית, אך היום הגדול הגיע – 'המכבייה' התקיימה באותו הזמן בארץ. ובכן נוסעים 'למכבייה'!

הגעתי ארצה. נשלחנו לקיבוץ גבעת־השלושה, ובו אני חיה זה ארבעים ושלוש שנה. כמובן, יהיה זה קוריוז להזכיר, שהמשקיסטים מגבעת־השלושה התנגדו אז להרחבת המסגרת של הקיבוץ והתנגדו לקבלתנו. לאחר מאמצים והשתדלויות הם ניאותו לבסוף. היו זמנים בהם התדפקו צעירים על שערי הקיבוצים ובקושי נתקבלו. הו, 'הזמנים הטובים'!

מימין: ברוך מנדלסון, פועה ווהל, משה-מוניק בלומנקרנץ (נרצח בשואה), טובה ויצמן-שוורטוך-שני, ?

435

דובית בר-בן־ארצי

דפים מתוך יומן

טריסק, יום ו', ערב יום־הכיפורים 1939. ברחובה הראשי ובסמטאותיה של העיירה התקהלו חבורות של אנשים, שלא כרגיל, בערב יום־הדין. הנשים אף הן, לא הייתה מלאכתן בהכנת התבשילים לסעודה המפסקת שלפני הצום. אנחנו, צעירי העיירה, ציפינו למאורע העומד להתרחש. מאורע ספק טוב ספק רע. מפה לאוזן עברה השמועה כי חיילי הצבא האדום נמצאים בדרכם לטריסק.

הציפייה נמשכה עד שעות אחר־הצהריים. צעירי 'הנוער הקומוניסטי' ו'הבונד' צעדו בסך, כשעל פניהם שפוכים חיוכים רחבים של עליונות וניצחון על הנוער של המחנה הציוני. חברי 'השומר הצעיר', מבוכה אחזתם: כיצד למצוא הסבר ומוצא רעיוני לפרוגרמה המסובכת שלאורה התחנכו בתנועה. השעה ארבע אחר־הצהריים. החמה בשקיעתה, אחרוני האדוקים חוזרים מטבילה במקווה. באופק הופיעו 'הסנוניות' הראשונות של צבא־השחרור, חיילי הצבא האדום. הס הושלך בכל בית יהודי. בספונטניות הודלקו נרות־הנשמה. בקול ענות חלושה בירך איש את רעהו בברכת 'חתימה טובה'. קדרות השתררה בהישמע תפילת 'כל נדרי'.

מראה החיילים הרוסים הצועדים, על נשקם הדרוך, נסך הרגשת אלם ודעיכה לחיים היהודיים־לאומיים. באותו הלילה התאספנו כמה מחבר הפעילים של 'השומר הצעיר' (נחמן מנדלסון, שרה סגל ז"ל, גד פרישברג, אר׳קה גרינשטיין ואני) ולאחר שיחה וויכוח רעיוני ממושך על דרכה של התנועה, הגענו למסקנה כי אין אפשרות קיום לתנועה בלי עלייה לארץ־ישראל, ועלייה פירושה מחתרת. כתלמידת בית־ספר תיכון בקובל, עלה בידי לקשור קשרים עם פעילי התנועה שם. מצוידת בהמלצות מתאימות שמתי פעמיי אל רובנה, מקום פעילותם של אחרוני קיבוץ ההכשרה, אשר פוזרו על־ידי השלטון הסובייטי.

הוכנסתי בסוד הפעילות המחתרתית וחיכיתי להוראות ביצוע להברחת הגבול הסובייטי־ליטאי כשהיעד הוא וילנה, מקום ריכוז פליטים מיהודי פולין.

העיר וילנה הפכה לקרן אור למחנה הציוני. ממנה אמורה הייתה להאיר התקווה לפעילות ולחיים ציוניים ואף לעלייה.

בסוף חודש דצמבר נפל הפור: הוברחה אליי הסיסמה 'בית־כנסת', וזו עתידה הייתה להוביל אותנו ללִידא, בדרך להברחת הגבול. הזמן היה קצר וקצוב. פחדנו להכניס הרבה אנשים בסוד התכנית, ושתיים היו הסיבות לכך: הפחד מפני סכנת מאסרים (חלק מהחברים השתלב בינתיים בשורות הקומסומולבכל להט הנעורים שלהם) והסיכון והקושי הכרוכים בעצם מעשה הברחת גבול וחוסר הוודאות באשר לסיכויי העלייה.

ליל יום ג', 19 בדצמבר. שעת חצות. ליל קר ואפל. בביתנו המרווח נָדמו קולות השמחה זה מכבר. לאחרונה היה נוהג אבי, ר' אברהם יהושע ז"ל, להסתגר בחדרון צר ודחוק, רכון בשקידה כמנהגו על לימוד

436

הגמרא והפוסקים. הוא השתדל לא לעורר את לעגם של קציני הצבא האדום אשר השתכנו בביתנו. לא עוד ויכוחים וכיסופים לתקומת עם ישראל במולדתו, לא עוד קולות צהלה של צעירים חולמים. השתררו פחד ויראה מפני דיכוי הרוח היהודית הלאומית ואפסה תקווה.

השעה הגורלית הגיעה. שעת הפרידה מבת הזקונים המחפשת דרכים לעלות ארצה, ארץ חלומותיה כל השנים. הוריי, אחי ואחותי ז"ל הסתירו את בכיים למען לא תישבר רוחי המרדנית. מבטים אילמים וחמים ליווני מכל עבר, והשאלה אשר לא נשאלה ריחפה באוויר: "מי יודע אם נתראה עוד, האמנם אגיע למטרה הנכספת?"

לִידא, שבת, 30 בדצמבר. הגענו ללידא העיר. הקוד 'בית־כנסת' הוכיח את עצמו. התרכזו שם המוני נוער חלוצי. הקור היה בעיצומו. ספסלי בית־הכנסת הפכו לחומר הסקה. המתיחות גברה. חיכינו להוראות נוספות.

למחרת היום בחצות. הממתינים לפקודה התחלקו לפלוגות ולקבוצות, כשבראשן איכרים־סיירים מתושבי הכפרים הסמוכים. היה זה לילה גורלי. ליל־סילבסטר. בחלל נשמעו יריות. הכפור צרב את אצבעות הידיים והרגליים. הפחד קינן בלב, "האם נגיע למטרה?"

אנחנו הולכים בטור עורפי. ההליכה הופכת לריצה. חרדים פן לא יעמדו הכוחות. כל אחד חושש פן ייפול וייעזב. בטרם עלות השחר נשמעה ההודעה מפי הסייר: "אתם נמצאים בטריטוריה הליטאית". עם שחר הגענו ליעד. השמש החורפית שלחה את קרניה על מבואותיה של וילנה העיר.

וילנה 1940. ריכוזי קיבוצי 'השומר הצעיר' התמקמו ברחוב מיצקביץ'. קבוצתנו מטריסק התלכדה יחדיו. התלמידים שבינינו המשיכו ללמוד. ירושלים דליטא על כל מוסדותיה הרוחניים פרשה את קסמיה עלינו, ואכן ניצלנו את ההזדמנות בתחומי המחקר, הביקורים, הבילויים והלמידה.

בקיץ 1940 הפרה ברית־המועצות את החוזה עם ממשלת ליטא וכוחות הצבא האדום השתלטו על העיר. הקיבוצים פוזרו. תמיכתו של ה'ג'וינט' הצטמצמה. הפעולה הציונית בקרב הפליטים נאסרה. קבוצתנו מטריסק השתכנה בדירה בעיר. כחוטבי עצים ועוזרות־בית מצאנו את מחייתנו. פברואר 1941. הידד! ארבעה מתוך קבוצתנו קיבלו אשרת יציאה מתחום ברית־המועצות. על כך נתבשרנו באחד הלילות. אך השמחה לא הייתה שלמה. שניים מאתנו עדיין חיכו לאישורים. הגענו לארץ אחרי נדודים ברכבות, במטוסים, באניות ובאוטובוסים. כעבור שנה הגיעו שני חברינו הנותרים לאחר דרך ארוכה ורבת־חתחתים.

437

גד פרישברג, שעי'קה ויינר, בן־ציון ויינר, שרה לנגר-בינרט,

שרה סגל-מינצר, שרה טננבוים-פרידמן, דובית בר-בן־ארצי, נחמן מנדלסון,

אריה גרינשטיין ואהרון-אר׳קה גרינשטיין. מימין: שרה סגל-מינצר, אהרון-אר׳קה

גרינשטיין, סוניה גלר-אוליצקי ואת'ל גיבור (נרצחה בשואה) במדי 'השומר הצעיר'.

התמונה צולמה בשנת 1937.

בריחה ועלייה

(קטעי שיחה מוקלטת)

גד: טריסק – בלי מקורות פרנסה, בלי תעשייה, עם מעט בעלי־מלאכה ועם הרבה חנוונים העומדים בפתחי החנויות ומחכים שאיכר 'יתעה' ויגיע אליהם, כמאות עיירות אחרות בפולין; טריסק שקיימה בעשרים שנותיה האחרונות שלוש מאות משפחות יהודיות, שקיימו שני בתי־ספר (עברי של 'תרבות' ויידישאי של ציש"א) עם ספריות, מפלגות ותנועות־נוער, בהן תנועתנו 'השומר הצעיר' – תפסה מקום ראוי להערכה.

כיום שוב איננו נתפסים לרגשנות ויודעים שבצד החיוב היה גם הרבה מן השלילה. אחד מסימניה העיקריים היה ההשלמה של רבים עם המציאות המנוונת. אך כך או אחרת – העיירה שוב אינה קיימת יותר. היא שילמה את המחיר האכזרי ורק בודדים הצילו חייהם. ומציקה השאלה הנוקבת: האמנם לא ניתן היה להציל יותר? הרי היו שם בעיירה הקטנה שלנו גילויי גבורה מאין כמוהם, כמו מעשהו של בחור יהודי חסר ניסיון ואימון שתפס את נשקו של חייל גרמני והרגו. ייתכן מאוד שלא כל גילויי הגבורה נודעו לנו. ייתכן שהרבה מהם נקברו יחד עם בני משפחותינו היקרים, ולא נדע עליהם לעולם. בין כל סימני השאלה המנקרים בנו ואינם נותנים לנו מנוח, מציקה שאלה אחת במיוחד, והיא – מדוע רק אנחנו, שבעה־שמונה צעירים מקן 'השומר הצעיר', יצאנו מטריסק? כלום לא היו שם עוד צעירים־ חכמים־נבונים כמונו? ופליאה בעיניי שדווקא אנחנו, אנשי 'השומר הצעיר', שזיקתנו לברית־המועצות הקומוניסטית הייתה חזקה יותר מזו של רבים אחרים, דווקא אנחנו סירבנו להשלים וקמנו לחפש דרכים כדי להגיע לארץ־ישראל, לקומונה הקיבוצית שלנו. לי כמעט ברור שהדבר נעוץ בחינוך התנועתי שקיבלנו. כי יש דברים שאין עוררים עליהם, שלא נוותר עליהם בשום פנים ואופן. ידענו שהעלייה היא כל חיינו, וכדי להגיע למטרה הנכספת, דרושה יוזמה, דרוש להפעיל דמיון, צריך להגשים.

לפיכך אני טוען, בניגוד לדעתם של חברים אחרים, שההליכה לווילנה לא הייתה הצעד הראשון והיחידי שלנו. זכורני שאני בעצמי יצאתי פעמיים מהעיירה לשם חיפוש דרכים. פעם נסעתי לרובנה ופעם ללבוב, כי נודע לנו ששם מתכננים מבצע עלייה. בלבוב נאמר לנו כי הדרך לרומניה נסגרה ושאנשינו נפצעו ונתפסו. חזרתי הביתה בהחלטה נחושה לא להפסיד זמן ולהמשיך לחפש דרכים לעלייה. ותרשו לי לנגוע בקיצור בעוד נקודה, קשה ומכאיבה, הלוא זוהי הפרידה מהבית, מההורים, האחים

438

והאחיות. משום מה הייתה לי תחושה שזוהי פרידה לעולם. גם אימא שלי הרגישה כך, ולמרות זאת נתנה לי את ברכתה. שעות רבות בכיתי. גם ברכבת שבה נסענו יחד בכיתי. הכאב היה גדול מנשוא. אני, החזק יותר, זונח את אמי ואחותי החלשות ומסתלק. ומאידך גיסא, זורק אני עצמי לבין שיני תהפוכות הזמן ההוא, לבין גלי פליטים ונוודים חסרי משענת. ראינו את הפליטים זורמים מפולין מזרחה, כשהמציאות מכתיבה להם תכנית וסגנון, וכל זה כדי להחזיק מעמד, להגיע ליעד כלשהו כשעודך בחיים. ושוב: אתה עוזב את הבית, למעשה בלי קיום, בלי פרנסה. מחשבות אלו לא נתנו מנוח ואף הולידו בי לעתים קרובות רגעי חולשה וחשבון־נפש: כלום אינני עריק? כך היה בווילנה, כך היה בדרך בין באקו לפהלבי שבפרס, וכך היה בבומביי שבהודו הרחוקה, שם עשינו צעד של ממש כדי לחזור לרוסיה. זה לא התממש, זה לא היה ניתן לביצוע בגלל היחסים האמביוולנטיים שבין בריטניה הגדולה, השליטה בהודו, ובין רוסיה הסובייטית. אולם האמת היא שלמרות הכמיהה לעלייה, למרות הרצון העז הבלתי מעורער להגשים, לא עמדו כל אלה תמיד בהתמודדות עם המצפון, וזו הייתה הרגשה כבדה, של משתמט (לא ידענו אז שהמלחמה 'מחכה' לנו ושאנו נשתלב בה תחת הדגל הלאומי במסגרת החטיבה [הבריגדה] היהודית הלוחמת). שתי הנקודות שמניתי, עם כל הלבטים, הסתירות, החולשות וההעזות, מבטאות, נדמה לי, הרבה או מעט, את האדם והתקופה האיומה, שהם נושא שיחתנו זו – את הצעיר חניך 'השומר הצעיר' בעיירתנו הקטנה, שרק זיכרונות נשארו ממנה.

שרה לנגר: רציתי להוסיף פרט אחד למה שאמר גד על מדוע מספר חברי התנועה מעיירתנו שהשתתפו בבריחה לווילנה היה כה זעום. שמעתי זאת מפי אבי בביקורו אצלי בווילנה: השמועה על בריחתנו התפשטה מהר בעיירה. המיליציה חיפשה אותנו בכל מקום, אף שלחו לרדוף אחרינו. המצב היה כה חמור ומפחיד בעיירה לאחר בריחתנו, שסחבו אפילו את אמי למשטרה ורשמו על הפספורט שלה: "האם שהבת שלה ברחה לפלשתינה". עם פספורט זה לא יכלה אמי לנסוע לשום מקום. כנראה שרדיפות אלו הפחידו את הנוער בעיירה.

אר׳קה: למעשה אין משהו ייחודי בשנות חיי האחרונות בתנועה. זו הייתה דרכם של רבים מחברי 'השומר הצעיר'. כל חבריי, בני גילי, חברי התנועה, היו בהכשרה. ההכשרה הופסקה לי משום מה, הוחזרתי להדרכה בקן במקום, אף־על־פי שכבר הרגשנו שהקרקע בוערת מתחת לרגליים, שמשהו עומד להתרחש. משניתנת הוראה לחזור להדרכה – חוזרים.

הדמות המרכזית אצלנו בקן הייתה שעי'קה. הוא נקרא לתפקידים מרכזיים בתנועה, בהנהגה הראשית. אתי, מבני גילי, היה רק משה ויינר. התחלנו לארגן מחדש את הקן. כבר ב־1938 התחלנו לחוש כי המלחמה מתקרבת. שעי'קה הזעיק אותנו במכתב להכשרה בצֶ'נְסְטֹוחֹובָה (קיבוצי ברובו כבר עלה, וצ'נסטוחובה ריכזה את שרידי תנועת 'השומר הצעיר' שבהכשרות).

הייתי תקופה מסוימת בצ'נסטוחובה, ענייני העלייה שלי עמדו להסתדר לקראת המשלוח האחרון בשנת 1938. ומה איתרע מזלי... כחודש־חודשיים לפני העלייה קיבלתי צו־גיוס. גויסתי לצבא הפולני. איך טולטלנו בין הגלים הזדוניים של המאורעות! בבת אחת נקלעתי למערבולת המלחמה. ניתק הקשר ביני ובין כל ידידיי כאילו לא היו לי ידידים מעולם.

הכיבוש הרוסי: מלחמתה של פולין נסתיימה כעבור זמן קצר. חזרתי לעיירה עם התפרקות הצבא הפולני ומצאתי אותה נתונה תחת שלטון סובייטי. פה, בפעם הראשונה, התנפצה תורת 'השומר הצעיר' מול פני המציאות של הכובש הסובייטי. טרם למדנו שיש להסתתר ולהסתיר. הייתי משוחח עם קציני הצבא האדום ועם הפוליטרוקים שלהם על הציונות ועל בעיות 'השומר הצעיר'. היה זה המשכו של אותו ויכוח

439

עם חבריי הקומוניסטים בעיירה – אהרון ליס, אהרון שיפריס ואחרים – אתם ניהלתי ויכוח פוליטי במשך שנים. היינו כאילו במצב של רצון להצדיק את קיומנו כתנועה, רצון להסביר מדוע איננו משתלבים ככולם במצב החדש שנוצר, אלא רוצים להמשיך הלאה ברעיון הציוני־סוציאליסטי שלנו. הייתה התפתחות. תוך כמה חודשים נוצרה מציאות חדשה. חברינו בעיירה שהשתלבו במשטר הסובייטי התחילו להתנקם בחבריהם בתנועות־הנוער הציוניות וכן בתלמידי בית־ספר 'תרבות' ובספרייה, כמו אותו מקרה מזעזע שהזכירו גד. שיטת חיסול התרבות העברית באה לידי ביטוי בקבורת הספרייה העברית הלכה למעשה – ממש באדמה.

אני זוכר את עצמי כשאני עומד ומבקש לפני 'קברן' הספרייה: "אנא, השאר לי רק את 'התקופה'",

בשבילי 'התקופה' סימל משהו שמבטא אוצר עשיר של תרבות עברית. "אנחנו עומדים שנינו, מלבדנו אין איש"...

התשובה הייתה: "לא!" קשה לתלוש מקרה זה מהמציאות המיוחדת שבה היינו שרויים...

הייתה גם התנקמות אישית מצד הקומוניסטים היהודים, וזאת בצורה הפשוטה ביותר. א"ל למשל קרא לי ואמר: "מעתה ואילך אתה משמש שליח, ההולך להזמין את האזרחים לאסיפות הפומביות". המדובר היה באסיפות הקומסומול ואסיפות כלליות.

הבריחה: בימים ההם לא הייתי מעודכן במתרחש בקן. לא ידעתי אפוא על שלבי ההכנה הראשונים לבריחה. יום אחד באה אליי דובה ואמרה לי:

"דע לך, יש דרך. עוברים לווילנה. שם מתרכזים אנשי 'השומר הצעיר'. אתה רוצה להצטרף?" ההודעה הייתה מהיום למחר. לא היה לי זמן לשיקול דעת, ולי היו שיקולים רבים: בעיית ההורים שאינם צעירים עוד, החֲברה שלי, שבדיוק הייתה חולה בטיפוס ולא יכלה לצאת עמי. אבל צריך הייתי להכריע מהר: מחר בערב יוצאים.

חינוך של שנים הכריע את הכף. היעד, תנועת 'השומר הצעיר' וכן העובדה שמחצית מבני משפחתי היו כבר בארץ. כל אלה היו מניעים חשובים לקראת הכרעה חיובית.

באתי לסוניה (החברה שלי) הביתה, והיא הייתה בת יחידה. אמרתי לה: "סוניה, אני מוכרח לצאת מחר, את מצטרפת?"

סוניה שכבה בחום גבוה. היא התחננה: "חכה ימים מספר... יום־יומיים, ירד החום ואני מצטרפת אליך..."

אלא שהמציאות שונה ואכזרית: מחר או אולי לעולם לא. תחושת ההכרעה הגורלית שאם אני מחליט שאינני יוצא אתם – נסתם הגולל על ההזדמנות האחרונה שאין להחמיצה, הכריעה את הכף. ואף־על־ פי־כן לא הייתה לי התחושה שאני נפרד לעולמים ממשפחתי ומחברתי. דיברתי עם אבא ואימא ושקלנו את העניין בקור־רוח. לא הייתה לי תחושת קץ. להיפך, דובר על כך שאם אגיע ארצה, אסדר הכול שגם הם יגיעו, ואשר להבטחת קיומה של המשפחה, הרי שאחי הצעיר, הנמצא פה, נשאר עם ההורים. כך נהגו משפחות רבות.

זוהי למעשה תמונת רקע אופיינית להרבה מאוד חברים בתנועה. עצם הברחת הגבול, עצם מעבר זה, שפתאום אתה הופך מאדם החי בדפוסי חיים רגילים לבן־אדם החסר גג לראשו, 'בֵּייֵז'ינֶץ' (פליט). גם

440

אם באת עם קבוצה ביחד, כמו שנהגנו אנו להגיע ללִידא, שוב אינך בן־אדם ממוסד, מסודר ומחונך. אתה הופך להיות מין יחפן המשחר לטרף לקיומו, מחפש מקום להתחמם, שובר ספסלים ומדליק מדורות, מתמקם בבית־כנסת ומחכה לחציית הגבול. אתה מלוכלך, קרוע ובלוי־בגדים, לא בן־אדם. עם חציית הגבול הגענו למצב של רעב, פשוטו כמשמעו. הרמתי קרום לחם מהרצפה ואכלתי, בלי לחשוב מי נגס ממנו קודם לכן. מי שהיה רגיל לעשן, היה מלקט בדלי סיגריות, מדליק ומעשן. זה היה מעבר דרסטי, מאוד קשה בשבילנו. אבל הקבוצה מלוכדת, והקבוצה הטריסקאית במלוכד עברה את הגבול. בווילנה: הגענו לווילנה. אופקים חדשים. תנועה. מרכז הנותן הוראות והנחיות, הדואג לקיום, הנותן תקווה ושם לפניך מטרה.

פתאום אתה מוצא עצמך שוב בגוש הטבעי שלך, המסגרת הקיבוצית. המסגרת הקיבוצית שלי כבר לא הייתה קיימת, אבל אז הוסדרה המסגרת שקראו לה: 'הוותיקים'. ותיקים בני 21. נוצרו אז הקבוצות. אני הופרדתי מגוש טריסק, שהיווה אז גוש בפני עצמו. מחנה אחד היה מחנה 'הזרם'; מחנה שני – אני; מחנה שלישי – שעי'קה, שהיה במרכז העניינים (יחד עם אדם רנד). בן־ציון היה בגוש הצעיר ביותר. אלה היוו שלושה גושים שונים. כל גוש שמר בקנאות על המסגרת שלו.

ברם פתאום הכול התפרק. צריך היה לסגור את הריכוז, את הקיבוצים. הפסקת התמיכה. כשנפגשנו, כל הטריסקאים, אחרי זה, אמרנו: ממה נתקיים? אין יותר תלושים לאוכל, אין יותר 'אבא' תנועתי הדואג לנו, למטה לחמנו. מה נאכל?

אז באה תוך כמה חודשים ההתארגנות הזאת של הקבוצה הטריסקאית. אינני זוכר 'קבוצת קובל' או 'קבוצת ורשה' או קבוצות אחרות מאורגנות. ייתכן שהן היו קיימות. אני רק זוכר את הקבוצה שלנו. אפשר לומר – צורת ארגון משפחתי. שרה לנגר כבעלת־בית הדואגת לקיום הסידורים; פישל, אר׳קה ונחמן חוטבי העצים הקמים בבוקר. הם מסתובבים בווילנה ומביאים אוכל למשפחה; שרה סגל ודובה שעבדו במשק־בית. כמעט שלא הרגשנו במחסור. הגזבר היה אז פישל. נדמה לי שהוא דאג שהקופה תהיה תמיד מלאה. לא היה מקרה שלא היה כסף, עד כמה שאני זוכר. גם מזון לא היה חסר. אז התחילה ההתפרקות השנייה של הקבוצה הזאת בווילנה – ברגע שהתחילה העלייה. היה אז משבר לא נעים ולא נוח, כי כל הסְֶרטִיפִיָקטִים היו מזויפים ופיקטיביים. למשל העלייה של דובה כביכול ללימודים, עלייה של מישהו אחר לפי 'דרישה', לפי 'סרטיפיקט'. אבל אין לי ספק שלא נוח היה לשעי'קה לבוא ולהגיד: "נחמן, פישל, אתם נשארים". הדבר לא היה פשוט כלל. לא הייתי רוצה להיות במקומו של איש מבין אלה שקבעו את הדברים.

אינני זוכר עד היום איך העברנו את הידיעה הביתה שיש צורך בכך־וכך כסף. אני זוכר בדיוק: באו אז לייב לנגר, אבא של שרה לנגר, רבקה פרישברג, אימא של פישל, מישהו ממשפחתו של נחמן, וממשפחתה של דובה – אסתר אחותה, שהייתה הראשונה לבוא. הביאו כסף מכל המשפחות. גם מהמשפחה שלי. אבי היה בדיוק חולה ולא יכול היה לבוא.

זכור לי שהיו חסרים לי מאות או עשרות ליטים או רובלים. התנועה הפכה אותם אחר־כך לדולרים. אמרתי:

"נחמן, פישל. אתם יודעים מה? הא לכם הבגדים שלי, תמכרו אותם – וכמה שתקבלו, תקבלו" "זה יהיה בסדר", אמרו, "מה הבעיות? יש לנו כסף בקופה. חסר? קח. העניינים כבר איכשהו יסתדרו". אני רוצה להדגיש: הם נשארים ואנחנו נוסעים.

441

עלייה: אנשי 'השומר הצעיר' נוסעים ברכבת ממוסקבה לאודסה; אנשי 'השומר הצעיר' נמצאים במלון 'נובה־מוסקובסקייה'; אנשי טריסק – נמצאים שם. לבושך – קרוע־בלוי. יושב בתוך ציבור רוסי הלבוש יפה, המקבל את האוכל הטוב והנהדר, ורואה שממול עומד תור ללחם. אתה איש 'השומר הצעיר'. יושבים לידך ליד השולחן קצינים רוסים, אולי אנשי בולשת פה ושם. אתה יושב ומנהל ויכוח כאיש 'השומר הצעיר' עם אנשים רוסים, אולי אנשי המפלגה הקומוניסטית.

מדוע אני מספר זאת? כדי להדגיש את התמימות שלנו, את האמונה שצדק ויופי תמיד יפים וצודקים, האמונה שהתנועה החדירה בנו. אתה לא פוחד. אתה מדבר.

אתה נוסע אחר־כך בקבוצה, ברכבת, ממוסקבה לאודסה. נסיעה של ימים. כל פעם הרכבת נעצרת. שלג כיסה את המסילה. עומדות נשים ומנקות את השלג. אתה עומד ומסתכל. רכבת רוסית במאה ה־20 נוסעת פי ארבעה־חמישה זמן מאשר היא צריכה לנסוע, ואתה מתרשם שמשהו פגום במשטר. נוסעות משפחות שלמות, נודדות. לאן? למה? אולי שם טוב, שם יש מלח, שם יש סוכר. אתה ממשיך להתווכח עם הקצונה הרוסית שברכבת על ערכים ועל הקומוניזם ועל הסוציאליזם ועל כל השאר. 'סוונייטיה': אנחנו כבר במסגרת יותר מצומצמת. נדמה לי שב'סוונייטיה' נסענו אני ושרה סגל. 'סוונייטיה' זו הייתה האונייה הרוסית שבה נסענו מאודסה לאיסטנבול. נדמה לי שבקבוצה הזאת היו: אני, שרה סגל, דובה ושעי'קה. בכל אופן, בתוך האונייה פועלת מסגרת 'השומר הצעיר'. קבוצת נוער מגרמניה או מאיזשהו מקום אחר שאני אחראי לה. שוב מתחיל הארגון. לא נוסעים אלמונים באונייה. נוסעת תנועה באונייה סובייטית. נוסעים אנשי 'השומר הצעיר'.

ייתכן ששעי'קה מצוי יותר בצורות הארגון של תנועות ההברחה או העלייה האחרות באותו הזמן. ייתכן ששם לא היה קיים הארגון הזה או המסגרת הזאת. בכל אופן, אצלנו זה היה מורגש מאוד. מגיעים לטורקיה: בטורקיה כבר קדמו לנו אחרים. שם התחילה שוב להתרכז יחד הקבוצה הטריסקאית: דובה ושרה סגל. את שעי'קה לא ראיתי. ייתכן שהוא היה במקום אחר.

קיבלנו תמיכה מהג'וינט. הוקצב לנו סכום כסף (מאה דולר) לחלק אותו בין אנשי קבוצת הנוער שהייתה תחת פיקוחי. זה היה סכום עצום, אבל נתנו לי זאת בשטר אחד. בבית־המלון עבד נער־מלצר. אני ביקשתיו שילך לפרוט את הכסף. עוברת שעה, עוברות שעתיים – והילד איננו. אני ניגש לבעל בית־המלון ואומר: "אדוני, נתתי לעובד אחד שיפרוט לי את הכסף",

הוא אומר: "מה? לזה נתת? אתה יודע, הוא צריך לעבוד אצלי עשרים שנה כדי שירוויח מאה דולר". נער כפר.

זה אמנם דבר יוצא־דופן, אבל אני רוצה להצביע בעיקר על הֵאמון שרחשנו לבני־אדם – תורת 'השומר הצעיר'. ייתכן שיחסם של אנשי הערים הגדולות לדברים היה אחר.

דובית: גד אמר שלמעשה ברחוב היהודי בטריסק היינו, אנשי 'השומר הצעיר', היחידים לברוח לווילנה. אני קצת חולקת על דעתו. אנחנו, אנשי 'השומר הצעיר', היינו היחידים בטריסק בגיל שלנו. כל היתר השתייכו לתנועה הקומוניסטית. אלה שהשתייכו לתנועה הציונית היו יותר מבוגרים. כרגיל אנשים בגיל שמונה־עשרה־תשע־עשרה מעיזים יותר. אילו היינו עושים כיום אנלוגיות לתקופה ההיא (ולא פעם אני חושבת על כך, בייחוד במלחמת 'ששת הימים' ובתקופה שלאחריה) בין ההורים שלנו אז ובין ההורים של החיילים כיום – היינו מוצאים דברים דומים.

כשהסובייטים נכנסו, הנוער האחר בגילנו חשב שלמעשה כל הדרכים פתוחות לפניו, בייחוד הנוער הלומד. ההורים שלנו לא הכירו את רוסיה. להיפך, הם שמחו על כך שהנה יהיה לנו מה לעשות. מפני שאם

442

שרה סגל-מינצר (שנייה מימין) במְֶרסִין, טורקיה, בדרכה לפלשתינה־א"י

גלויה שכתבה שרה סגל-מינצר במרסין, טורקיה, לאחותה לולה במקסיקו. הגלויה נועדה להישלח מהארץ אך לא נשלחה. בגלויה כותבת שרה כי היא כבר ארבעה שבועות בטורקיה ובקרוב תצא לארץ וכי היא מרגישה טוב מאוד. היא מוסיפה כי נמצאים עמה הרבה חברים, השותפים למסעה לארץ־ ישראל, וביניהם חבריה מטריסק, שהיו עמה גם בווילנה. היא מבטיחה לכתוב מהארץ ושולחת ברכות חמות ואלף נשיקות לבן אחותה.

בגלויה אחרת, שנכתבה לחברה בריגה, לטביה, ב־2 במרץ 1941, ואף היא לא נשלחה ליעדה, שרה כותבת כי תצא לארץ בעוד כשלוש שעות ותגיע לנמל חיפה לאחר 36 שעות. היא מציינת כי תהיה בפורים בארץ, מוסיפה כי כתובתה בארץ תהיה ארץ־ישראל, חיפה, קיבוץ נחשונים, וחותמת בדרישת־שלום לכולם ובהבטחה לכתוב מכתב.

443

פעם היינו מדברים בתנועה, לפי דברי ברגלסון, שאנחנו 'שטעטלדיקע טראגעדיעס', הרי בתקופה ההיא חשבנו שנגאלנו. אלא שההורים, בסתר לבם, הרגישו שזה צו השעה ליהודים לעזוב ולנסוע. אני חושבת שהיה זה דבר גדול וקורבן גדול מצדם. אם במלחמות שלנו, כאן בישראל, אנחנו מגנים על עצמנו כי אין דרך אחרת, הרי ההורים שלנו לא חשבו כך. הם רק האמינו שהציונות פותרת את שאלת היהודים. על־כן לא פעם העליתי על נס את הגישה שלהם.

שעי'קה: בקשר לטריסק, אנחנו חייבים להזכיר בחור בשם יואל מלמד, אשר השתייך לנוער הציוני. נדהמנו כשהגענו לווילנה ומצאנו אותו שם. הוא הגיע לווילנה לא דרך 'השומר הצעיר'.

דובית: יואל מלמד היה אחר־כך בגטו וילנה. אחרי שגילו את המחתרת הראשונה בגטו וילנה, שאבא קובנר ארגן, הוא נתפס יחד עם עוד כמה קבוצות של אנשים ונשלח למחנה־ריכוז. יש עדות על כך, אפילו באיזה יום הוא הושמד.

גד: אמרתי שמטריסק יצאו רק חברי 'השומר הצעיר'. יואל מלמד היה חברי. הוא הגיע לווילנה עם כל קבוצת ההכשרה שלו, בלי לעבור דרך טריסק.

שעי'קה: אני חושב שכדאי לספר על כל אחד שאנחנו זוכרים, כל מי שהיה לו עניין בנוער ובבריחה לווילנה.

נחמן: כפי שאני זוכר, דובה באה בערב ואמרה: "מחר נוסעים". אילו היה לנו קצת יותר זמן, היו נוסעים עוד כמה חבר'ה. אפשר שעשינו טעות שלא הודענו לעוד צעירים. אני בטוח שהיו נוסעים. לא הספקנו אולי. הזמן היה קצר. באו ואמרו: "נחמן, תחליט" – ולמחרת בערב יצאנו.

שעי'קה: איך עברתם את הגבול לווילנה ומתי? נחמן: אחרי שישבנו שבוע בבית־כנסת בלִידא, הביאו לנו איזה מבריח־גבול. אמרו לנו אז שבאחד בינואר טוב לעבור את הגבול, כי אז כולם שיכורים. אבל לא היה לנו מזל. עברנו את הגבול וירו בנו. שקענו בשלג ובקושי הגענו. אינני זוכר כמה זמן בדיוק זה לקח, אך הרבה שעות. הלכנו ברגל כל הלילה, וחצינו בשלג עד לצוואר.

שעי׳קה: אני שמח שפישל ובן־ציון ואולי עוד מישהו זוכרים את דבורה מֵאיישִישֹוק. זאת עיירה קטנה...

בן־ציון: אני הייתי אצל דבורה בבית. אינני זוכר הרבה עליה, אך זוכר אני שהיא החביאה אותנו באיזשהו מקום שלא ירגישו בנו, כי העיירה שבה היינו הייתה עיירת גבול כזאת, עם שליטה רוסית־ליטאית. כל העסק הזה לא היה ברור.

שעי'קה: אנחנו כאן אמנם מדברים על טריסק וטריסקאים, אך היא הייתה נערה הראויה שנזכור אותה.

444

לצערנו היא הושמדה. היא הייתה חברה צעירה ב'השומר הצעיר', כבת שש־עשרה. נערה שמנמונת, נראית כמו שיקסה, עם מעיל פרווה גויי. היא בעצמה הייתה מעבירה את הגבול. הייתה הולכת במקום מדריכים גויים. כשהיו מצליחים להביא אנשים לשם, לאיישישוק – לפחות שני שלישים של ההברחות הועברו דרך איישישוק – היא דאגה למחבוא בעיירה ודאגה להבריח הלאה עד לווילנה, כי מאיישישוק לווילנה צריך היה לעבור את הבדיקות של הסובייטים. דבורה הייתה ׁשֵם־דבר. אישישוק וטריסק לא היו רחוקות מבחינת אופי העיירה. עיירה יהודית עם בית־ספר עברי ובת שגדלה בתוך התנועה, ורק המלחמה העמידה אותה בניסיון קשה, והיא עמדה בו בהצלחה.

נחמן: כפי שאר׳קה אמר, אני ופישל היינו צריכים להישאר בווילנה. אולם למזלנו הצלחנו להשיג שני סרטיפיקטים של סטודנטים מווילנה שלא הייתה להם אפשרות לעלות ארצה, כי לאזרחי וילנה לא נתנו לעלות. קנינו מהם את שני הסרטיפיקטים. מחקנו את השמות שלהם, החלפנו את התמונות, ויצאנו לדרך. אך הדברים לא היו כל־כך פשוטים. ברגע שהגענו למוסקבה הלכנו לקונסול הטורקי לקבל אשרה לטורקיה. הוא אמר לנו: "לא! אתם לא נוסעים. אני מצטער מאוד. בטורקיה התאספו המוני סטודנטים מפולין ומווילנה, ואין להם אישור להיכנס לארץ, כי הסרטיפיקטים מזויפים. אתם לא תקבלו אשרות". ישבנו שלושה שבועות במוסקבה. מכרנו כל שהיה לנו. היו שם חנויות מיוחדות לקניית דברים ישנים. פעם מכרנו זוג נעליים ופעם מכרנו מעיל. לבסוף הצלחנו להגיע לקונסול הפולני. הוא אמר: "יש לי עצה אחת בשבילכם. אתם צריכים להתנדב לצבא הפולני ברגע שאתם מגיעים ארצה, ואז אני מוכן לתת לכם סרטיפיקטים בתור חיילים פולנים".

לא הייתה ברירה. אמרנו: "ניסע! ברגע שנגיע ארצה, נשבור כבר שם את הראש".

משם נסענו לבאקו. הגענו לבאקו – שוב מעצר: "הסרטיפיקטים שלכם מזויפים. אנחנו צריכים לבדוק".

ישבנו שלושה שבועות בבאקו. שוב מכרנו. ממש לא נשאר לנו כלום. למזלנו היה אתנו פולני אחד, לופינסקי. היו לו הרבה דברים. הוא המשיך למכור. מעתה הגיעה תקופת הרעב. אכלנו פעם ביום צלחת מרק.

כעבור שלושה שבועות נתנו לנו לנסוע. הגענו לאונייה. מתחילים לחפש אצלנו. בכרית של פישל היה איזה נייר. אומרים: "או, אתם מבריחים. יש לכם שם דולרים". תארו לעצמכם את מצבנו. התחילו לפתוח את הכרית. כל הנוצות החוצה. מצאו שם פיסת נייר משומשת. אמרו: "בסדר, סעו".

מבאקו נסענו דרך הים הכספי לפרס. בפרס שהינו חודשיים, חודש אחד בטהרן ואחרי־כן בעיירה קטנה ליד טהרן. נתמכנו על־ידי הג'וינט. בטייצ'אז מצאנו יהודים נחמדים. אלו עזרו לנו. אחרי חודשיים נסענו להודו.

בפרס יש עיירת־גבול, אוקונדי. מאוקונדי נסענו ברכבת לבומביי במשך שבוע ימים. ישבנו שם חודשיים על חשבון 'הדוד העשיר שלנו'. סוף־סוף עלינו על אונייה ונסענו לארץ־ישראל. טולטלנו שלושה שבועות באוניית־משא. הגענו לסואץ. שם קיבלו הגרמנים את פנינו בהפצצה די הגונה. עברנו את הגבול בנסיעה ברכבת, ממצרים עד לרחובות. מרחובות לחיפה. בחיפה שוב עצרו אותנו: "הפספורטים שלכם מזויפים". העבירו אותנו לעתלית. בעתלית ישבנו ארבעה־עשר חודש. אז באו אלינו שרת ויוספטל ואמרו לנו: "אתם רוצים לצאת מעתלית? התנדבו לבריגדה היהודית. זו הדרך ואין אחרת".

התנדבנו. התחלנו לשרת בבריגדה היהודית.

445

שעי'קה: נחמן, אולי אתה יכול לשחזר קצת תאריכים. מתי הגעת ארצה? נחמן: דומה שהגענו ארצה ב־9 בספטמבר 1941.

גד: נחמן ואני שייכים לקבוצה החמישית והאחרונה של הריכוז הווילנאי. הבנים מקבוצה זאת הגיעו ארצה, הבנות לא הגיעו. הן חזרו לווילנה. צריך לזכור זאת. במוסקבה הזמינו אותנו אז ל־נקוו"ד, שם נחקרנו שלוש פעמים. אחד הנימוקים שהשתמשתי בהם לשאלה מדוע אני רוצה לעלות לארץ־ישראל היה:

"החברה שלי עולה ארצה". שאלו: "מי זאת החברה?"

אמרתי שם של אחת הבחורות אשר באמת לא הגיעה ארצה. אני אמרתי שהיא נסעה דרך טורקיה ואני נוסע בדרך אחרת.

כדי להיזכר קצת, הקבוצה החמישית לא עברה דרך טורקיה, מפני שממשלת פלשתינה־א"י לא נתנה להיכנס יותר. הטורקים התנו מתן אשרות מעבר בהשגת אשרות־כניסה לארץ־ישראל.

נחקרנו על־ידי ה־נקוו"ד שלוש פעמים, ותמיד חזרה השאלה: "מדוע אתם רוצים לעלות לארץ־ישראל?" היה ביניהם חוקר אחד, יהודי, שחקר אותי. זוכר אני את האולם של ה־נקוו"ד, שבו חקרו אותי. חדר־ המדרגות שם היה מכוסה ברשת עבה. אני שאלתי לתומי לשם מה הרשת הזאת...

שאלו אותי: "מניין אתה יודע רוסית? היו לך כוונות לדעת רוסית", ואני מתעקש בשאלתי: "למה יש פה רשת?"

אמרו לי: "תדע לך דבר אחד, זה כדי שלא תוכל לאבד את עצמך לדעת. פה, מי שיחיה ומי שימות – אנחנו קובעים".

ה'טריק' שלהם היה, אני זוכר, האמירה שלהם: "תראה, אל תתעקש, ספר את האמת, בחדר השני כבר הודו כולם". זה שחקר אותי היה יהודי.

בבאקו שוב עברנו את הביקורת הזאת של הגבול והוטל עלינו מעצר־בית. אסרו עלינו לצאת מבית־המלון. אני זוכר שיחה שהייתה לנו באונייה מבאקו לפהלבי. גם אז לא הפסיקו להטריד אותנו: "למה אתם רוצים לנסוע לארץ־ישראל?" אז הציע לנו בדרך איזה קצין־אונייה: "אם תגידו לנו שאתם רוצים לחזור, תבלו אתנו 'גוד טיים' ותחזרו אתנו".

חיים סנופקובסקי היה אחד הוותיקים. התחיל אז להעיק עלינו המצפון, למה השארנו את המשפחות. היו שיחות ממושכות על נושא זה באולם הגדול ב'סַלְבֵיישֶן ַאְרמִי'. אגב, לא נתמכנו על ידי איש. נתמכנו על ידי חברה פילנטרופית בריטית (קתולית) 'סלביישן ארמי'.

עד כמה שזכור לי, אנחנו רצינו לחזור. אני זוכר גם כשהגענו לעתלית, נחמן אמר לנו שאוסרים אותנו, מפני שחושדים בנו בבגידה, בזה שאנחנו משרתים את הרוסים.

באחת השיחות שהייתה לנו עם איש סי־איי־די יהודי, שאחר־כך, עם קום המדינה קיבל פסק־דין (ואינני רוצה לומר יותר), הוא אמר: "אתם באתם הנה כדי לשרת את הרוסים. הראיה: אנחנו יודעים שבבאקו ניסיתם ללכת לקונסוליה הרוסית, כדי לחזור לרוסיה".

אני רוצה עוד להזכירכם דבר אופייני: כשהגענו לרכבת בבאקו, באו לקבל אותנו קצינים פולנים, משלחת פולנית.

446

נחמן מנדלסון (שני מימין) וגד פרישברג (שני משמאל) בהודו שעי'קה: כשאתם הייתם בבאקו, אנחנו קיבלנו את ילדי טהרן.

גד: שם היינו קבוצה גדולה יותר. היו מויש'לה גלזר ואליהו קוניק מגלאון, ויעקב פרידר מקיבוץ המעפיל ועוד. פתאום אנחנו רואים – עומדת משלחת של השגרירות או הקונסוליה הפולנית ויורדים היהודים. קרועים, בלויים, והם מסתכלים: מי זה בכלל? (אגב, הוויזות שקיבלנו היו ויזות של קציני הצבא הפולני. כלומר, הוציאו קציני צבא פולנים כדי שיבואו לעזור לבעלות־הברית). אני זוכר שאז הם נסוגו, הם נרתעו ונעלמו. חיפשנו 'אבא' שיקלוט אותנו. הואיל והודו הייתה בידי הבריטים – פנינו לבריטים. נדמה לי שרק אני ונחמן מכל הקבוצה התנדבנו לצבא הבריטי. אפשר שגם יעקב פרידר התנדב. אנחנו, הטריסקאים, כנראה לא הבינונו הרבה 'חוכמות'. אני זוכר שד"ר יוספטל היה אז איש הקשר בין הסוכנות ובין המחנה, בין האסירים ובין המעפילים וכו'.

הוא אמר: "אין ברירה, חבר'ה, אתם צריכים ללכת". אמרנו: "בסדר גמור, אם צריך – נלך".

"ַקבלו יום חופש ואז תחזרו". היו כאלו שלא חזרו. אנחנו חזרנו.

447

שרה סגל: לא ידעו מה יקרה, מה יילד יום, בייחוד בעיירה קטנה כמו שלנו. יכולתי אפוא להיפרד מההורים בלב שקט יותר. שמנו פעמינו לדרך, דרך־לא־דרך או דרך לא נודעת. אך מכיוון שהיינו חבורה צעירה ותוססת – היה זה צעד שיכולנו לעשות רק במלוכד, ביחד. התנועה היא שהורתה לנו את כיוון־ הדרך, וכשעזבנו והיינו כבר בדרך, באמת הפכנו לאנשים מחוסרי־כול. את הבית עזבנו בלי ציוד כלשהו, ואיש לא הושיט לנו עזרה. היינו צריכים בכוחות עצמנו למצוא פת־לחם, שלא הייתה כל־כך בנמצא, כפי שכבר סיפרו כאן. אך עודדה אותנו המשימה – לעבור את שני הגבולות, הרוסי והליטאי, ואיכשהו להגיע לווילנה. הייתה זו דרך־חתחתים, אבל התגברנו, עברנו והגענו – אף־על־פי שהיינו מחולקים לקבוצות קטנות, של שנים־שלושה...

נחמן: אני ושרה עברנו את הגבול. ברגע שהשומרים התחילו לירות, נפרדנו. אני הלכתי לצד אחד ושרה לכיוון אחר. שרה נתפסה אז על־ידי השומרים.

שרה סגל: ליל כפור ושלג. אמרנו כבר למדריך "שלום". הוא השאיר אותנו בבית אחד. בעלת־הבית התעוררה והתחילה לבכות. היא פוחדת שילשינו עליה שהיא מסתירה פה בוגדים. ב־30:01 בלילה הוציאו אותנו ליער ולא ידענו לאן לפנות. לא היה לנו כסף ולא שום־דבר בעל ערך אחר.

בדרך פגש אותנו גוי אחד ושאל אותנו: "לאן אתם הולכים? אתם קרובים לגבול ונמצאים שם חיילים, ואתם לא יכולים להמשיך ככה ללכת". בלי לדעת מיהו האדם הזה – אם הוא בוגד או לא בוגד, אם הוא רוצה בטובתנו או להיפך – בטחנו בו. וכי הייתה לנו ברירה? הוא הכניס אותנו לבית לא גדול, ממש ד' על ד', אך טוב־לבם של אנשים אלה ממש הציל אותנו. בלילה הוא הסתיר אותנו איכשהו על התנור שלו. למחרת הוא הכניס אותנו לאורווה. כיסו אותנו בקש. הביאו לנו אוכל כמו לפרות. אכלנו מתחת לקש, עד לליל־הסילבסטר. בליל־הסילבסטר היה הגבול פנוי. החיילים הלכו להשתכר.

דובית: אם מישהו מסוגל היה להתחמק, לתכנן בריחה, לעבור גבול – הרי היו אלה אנשי 'השומר הצעיר'. היו כאלה שהיו קשורים עם אנשים בארץ, עם משפחה, או שהיו להם חברים במקומות מסוימים שם, בקיבוצים. הם שאפו וחלמו לצאת מברית־המועצות. הם היו היחידים.

אריה: עמדו לנו ערכי התנועה. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מגזימים בנוסטלגיה, אך כנראה שגיל הנעורים הוא גיל התגבשות הערכים לכל החיים. בגיל שלוש־עשרה־ארבע־עשרה היינו מבוגרים מכפי שנותינו. היינו מסוגלים כבר אז ללכת 'באש ובמים'. אכן, תחילתה של התנועה שלנו בטריסק, יש בה משהו ייחודי. הייתה לנו הרגשה של ראשוניות, של התחלתיות של תנועת־נוער. זה הקנה לנו איזה ממד מיוחד במינו. חייבים אנו כמובן תודה לאלה שהקימו את התנועה ועזרו לה להתפתח. היה זה שעי'קה, אבל גם רבים אחרים ביקרו אצלנו. נזכור את איצ'לה וייסברוד, את מנד'ל, את אלפרט סימה, את זלמן זילברפרג, את מוניה מרדר.

תמיד ראינו את האנשים האלה כאחים גדולים. כל שיר אשר היו מביאים לנו מן הארץ, כל ריקוד חדש הפיח בנו רוח התלהבות. היו כאלה שדיברו, היו כאלה שארגנו, היו כאלה שעשו והיו כאלה שהקשיבו. אבל לא הרגשתי באותה תקופה שמישהו ילעג לדברים, להתלהבות הזאת שלנו, לדברים המקודשים לתנועה. זה הלהיב את כל הקן. נדמה לי שבתקופה מסוימת עברנו את המאה. נדמה לי שאפילו הגענו למאה ועשרים חברים – מסגרת גדולה מאוד בהתחשב בגודל האוכלוסייה בעיירה.

אני לא יודע איך הערכים שקנינו נוצרו בדיוק. הייתה זו למעשה ערבוביה של ערכים לאומיים ואוניברסליים. זה בא לידי ביטוי אפילו בשירים שלנו. היינו שרים על אסירים או על פועלים, אך פתאום היינו שרים זמר

448

של חסידים. הערכים היו: ציונות ומהפכנות, סימבוליקה וראציונליות ואי־ראציונליות, אך אלו נוצרו הודות לערכים שקנינו בצורות שונות – בקריאה, בשיחות, בתפקידים שמילאנו בתנועה ובקן, בהגינות שלנו, בתרומות שהתרמנו לקרן־הקיימת־לישראל וכו' וכו'.

מושבות־הקיץ היו לגולת הכותרת של חיי התנועה. מדי שנה בחופשות הקיץ היינו יוצאים למושבות או למחנות קיץ. אלו התקיימו בלב יער, בלובליניץ או בהורודץ. המושבות ריכזו מאות צעירים מהאזור כולו. הייתה זו יציאה למרחב. חברוּת עם חברי תנועה מלודמיר, קובל, לוצק, רובנה, מצ'יוב ומקומות אחרים בווהלין. נוצרה בנו הרגשת השתייכות למסגרת רחבה ומקיפה. לא עוד צמצום אופקים של עיירה קטנה. למדנו הרבה מהמפגש עם בני ערים גדולות יותר, והמושבות עסקו במכלול שטחי חיים: במחנאות־צופיות, בספורט, במדעי היסוד של תנועת־הפועלים העברית. בחזרנו מהמושבות לקן, כאילו חזרנו מאוניברסיטה זוטא. מבחינה אידאית־רגשית ספגנו אווירה רומנטית של גבורה והכרת ערך עצמי כנוער יהודי. תנועת 'השומר הצעיר' בימים ההם ביקשה כאילו לחבוק עולם ומלואו בלי להתנכר ליהדות, וההשפעה הייתה גדולה.

זכור לי למשל מקרה מוזר של הזדהות רעיונית־רגשית. היה זה באחת המושבות המרכזיות למדריכים בדֹורֹוהוּסק (ליד לובלין). לילה. ליד המדורה. מאיר יערי בשליחות מהארץ נואם את אחד מנאומיו הארוכים והמרתקים על הבעיות הפוליטיות בארץ. ישבתי בשורה הראשונה, כדי לא לאבד חלילה אף מילה מדבריו. יערי נהג להצביע באצבעו מדי פעם לכיוונו של נער מסוים, כאילו דבריו מכוונים אישית אליו. אני ישבתי בדיוק מולו, וכל הזמן חשבתי: אליי אישית מכוונים דבריו. והרי שמו של יערי הילך בינינו כאגדה.

שעי'קה: אשר למאיר יערי, אני נזכר בפגישה עם ברנשטיין, ממנהיגי הציונים הכללים. בביקורו בעיירה שלנו קיבלו אותו יפה, וכאן נודע לו כי אנו חברי 'השומר הצעיר'. בביתי הוא קרא לי והתחיל להתווכח אתי. "יערי, הוא כבר זקן, ולמה הוא קורא לעצמו 'השומר הצעיר'?"

אך אבא שלי אמר שהוא יצביע לקונגרס הציוני בשביל ארץ־ישראל העובדת, "כי אני מצביע בעד הילדים שלי, שהם ב'השומר הצעיר'!" הוא קם ואמר זאת באסיפה כללית בענייני 'שקל'. בזה הוא שינה את כל המצב בעיירה. כולם הצביעו אחר־כך בשבילנו.

אריה: כשחזרתי הביתה עם מחברות גדושות בהרצאות מהמושבות או מהסמינר היינו מתאספים בחוג קבוצת 'הדסה'. הייתי קורא לבני החוג את כל ההרצאות. הם הקשיבו לדברים בפה פעור, כאילו יערי ואחרים מרצים לפניהם.

כשאני בודק היום את הערכים שלנו אז, נדמה לי שהם שייכים לעבר, אך עבר יפה. גישה יפה לאהבה, לחיי משפחה, לבניין התא הקטן ביותר, וכל זה במלוא העדינות. רכשנו לעצמנו גישות לכל מיני דברים. ואשר ל'מלחמת האבות והבנים' בטריסק, בעיה שאני הופך בה והופך בה: האמנם 'מרדנו' אי־פעם בהורים? לא מִינה ולא מקצתה!

כולנו, נדמה לי – מי שידע 'לסחוב' את הקמח או את הסוכר מהבית בשביל מושבת־קיץ ומי שלא סחב ולא לקח – כולנו היינו חלק מן הבית. ראינו את הורינו ואת משפחותינו ואת הבית שלנו באור לגמרי אחר. הם לא היו נגדנו. אפילו לפעמים הסתכלו ביראת־כבוד על דרכנו, אבל הם לא רצו שנלך מהם. הם בהחלט רצו ללכת אתנו. כל דאגות הפרנסה וכל הבעיות הקשות של המשפחות, של ההורים, של הילדים – אנחנו היינו שותפים להם. אני חושב על יום־הכיפורים בבית, על הבכי של אימא, וכשכל הילדים מתחבאים

449

בפינות, ואנחנו אנשי התנועה, כבר מהפכנים וציונים – היינו חלק מהבית. ואני מתאר לי שהיו הרבה עיירות בווהלין והרבה עיירות בפולין שהתמונה בהן הייתה כזאת.

אינני רוצה לציין פעולות מעשיות. זאת הייתה תנועה מאורגנת, על כל אביזריה, כמו שצריך להיות. היא הייתה בשבילנו כל חיינו. ברגע שיצאנו מהבית ולבשנו את החולצה השֹומִֶרית עם העניבה והתגאינו בצווארון הלבן ששמנו על עצמנו וגיהצנו אותו יפה – נכנסנו ישר לעולם אחר, עולם שכולו נעורים, שמחה והתלהבות.

ויתרה מכך, כל מה שהתנועה נתנה לנו במשך מספר שנים מועט – אנחנו נושאים אתנו עמנו עד היום הזה – בין שאנו מודעים לכך ובין מתחת לסף־ההכרה.

שרה טננבוים: אחזור שוב לזיכרונות קודמים. אני רוצה לציין מספר דברים מלפני העלייה. א. היחס של ההורים. לא היה ידוע עדיין דבר, כיצד זה יתרחש, אבל כשאני רציתי לחכות לחברה שלי, פרומה פטרבוים, כדי שנעלה יחד, ובאתי ואמרתי לאימא שלי, היא אמרה לי: "חיכיתי הרבה מאוד שנים עד שגידלתי לי בת, כדי שיהיה לי עם מי לדבר מילה, עם מי להתחלק במשהו – ועכשיו את עוזבת אותי. אבל אני מציעה לך ואני מבקשת ממך שלא תחכי לשום־דבר. אני רוצה שתעלי. תשאירי הכול. אל תחשבי הרבה. מה שיעשה הזמן – לא יעשה השכל". ובאמת, עליתי. היא עודדה אותי לכך. עליתי כמעפילה. הבריטים רדפו אותנו כרדוף אויבים, וגם בארץ לא נתנו לנו להגיע אל המנוחה. חודש ימים טולטלתי בים, בלי אוכל, בלי לבוש כמעט. אחר־כך העבירו אלינו עוד אנשים מאונייה אחרת. שהינו בקונסטנצה שברומניה ימים רבים. ממש נרדפנו עד צוואר.

כשהגעתי ארצה, העבירו אותנו לסרפנד, למחנה־מעצר. הבריטים תפסו אותנו. כשסוף־סוף שוחררתי וישבתי עם משפחתי בארץ לפני שהלכתי לקיבוץ, כשאני דואגת למשפחתנו שנשארה בעיירה – והנה פרצה מלחמת העצמאות.

דובית: אני רוצה לספר עוד אפיזודה. היינו בכיתה ו', בני שתים־עשרה. משמעת־ברזל שררה בבית־ הספר הפולני, עם המנהל הקשוח והכיתה המלאה קתולים ופרבוסלאבים. אנחנו, קומץ קטן של נערים ונערות, מתכוננים לצאת לטיול ל"ג בעומר מחוץ לעיירה, ויודעים שזה יהיה ביום של לימודים. בבית־ הספר הפולני היה אסור להשתייך לתנועת־נוער כלשהי. על־אף הכול נטלנו על עצמנו את הסיכון הזה ויצאנו אל רחובות העיירה ביום חמישי אחר־הצהרים, צועדים בסך עם מדריך בראש, עם התלבושת, עם העניבות – כאילו אנחנו נמצאים במולדת שלנו. לפתע פתאום מופיע מולנו המנהל הקשוח הזה. הוא סוקר אותנו במבטו, עובר ואומר "שלום" והולך. ידענו שלמחרת יהיה שמח. אבל בשלווה המשכנו, הלכנו לטיול הזה. למחרת באים לבית־הספר. קוראים לנו למזכירות ואומרים: "הביתה. עד שההורים שלכם לא יגיעו, אין לכם מה לעשות כאן".

כיום, כשאני חושבת על כך, אני תמהה על עצמי. בכל־זאת היה מקום לדאגה, ואילו אנחנו, בצחוק עזבנו את בית־הספר והלכנו שוב לאסיפה, בלי לפחד. באנו הביתה. אמרנו בבית: "תלכו לבית־הספר". אני זוכרת, בביתי, אבי השוחט, עם הפולנית 'הרהוטה' שלו, אומר: "כן, אני הולך למנהל". לא שמענו אף מילה נגד כל זה. לא שמענו דברי תוכחה בבית. להיפך, ההורים החליטו שהם ילכו להשתדל שיקבלו אותנו בחזרה, בלי לקחת בחשבון את הסיכון הרב שהיה לגבי דידם.

שרה לנגר: אני זוכרת שאבא שלי הלך לבית־הספר. הוא התווכח עם המנהל שאיים לזרוק אותנו מבית־

450

הספר, כי אנחנו ציונים ואנחנו רוצים להקים פה תנועה גדולה, ואנחנו לא רוצים ללמוד. אבא שלי אמר לו: "אנחנו נשגיח שהם ילמדו, אבל בכל־זאת הם ציונים. הם רוצים לעלות לארץ־ישראל". מאז, כל פעם שהיו שואלים אותנו בבית־הספר משהו ולא ידענו, היו אומרים: "ִז'יְדִזי דֹו פלשתיני" (יהודים לפלשתינה). הם הרגישו, אמנם כאנטישמים, שאנחנו שייכים לאיזה מקום, שאנחנו צריכים ללכת לשם. ואכן הורגלנו למחשבה הזאת ולא הגבנו בכלל. ופרט נוסף: על בשרי חוויתי את המאבק בין ציונים ויידישיסטים. הייתה לי אחות, חנה. היא הייתה ב'בונד'. היא תמיד רבה אתנו ואמרה לנו שאנחנו בורחים מהסוציאליזם. שהסוציאליזם יהיה רק איפה שהיהודים ישנם, בפולין.

כשפרצה המלחמה, והיא ראתה שהרוסים באו, ושזה לא בדיוק מה שהיא חשבה, היא התחילה להגיד: "שרה, אתם הלכתם בדרך הנכונה. קיבלתם חינוך של 'השומר הצעיר' ותגיעו אי־פעם לארץ־ישראל". בארץ קיבלתי ממנה גלויה, שיצאה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה,בשנת 1941. היא כבר ידעה שאני בארץ. היא כותבת לפרומה ש"הנה הגיעה ילדה ארצה ושישמרו עליה. הודות לעקשנות שלה, הודות לזה שהיא האמינה במשהו, היא הגיעה לארץ והיא עכשיו בארץ, אבל שרק ישמרו עליה, כי היא לבד". בן־ציון: אנחנו היינו הדור הצעיר בעיירה, בתנועה. כבחלום אני זוכר את עלייתם של אליהו גרינשטיין ז"ל ואחותו מלכה ושל יענק'ל שפס. אני זוכר איך ליווינו אותם לרכבת ואיך שרנו את 'התקווה'. הייתי אז כבן תשע. אני זוכר זאת כמו היום, אבל במעומעם.

בשכנותנו בכיוון השוק היה תלוי שלט "הסתדרות השומר הצעיר". ילד הייתי וקינאתי מאוד בנערים הגדולים ורציתי גם אני להיות ב'השומר הצעיר', וזאת משום שהם אמרו שהם יעלו לארץ־ישראל ויהיו שם שומרים ויבנו את הארץ. הבית שלנו היה ציוני, וכל ההוויה הייתה ציונית. דיברו תמיד על ציונות ועל ארץ־ישראל.

בבית־הספר 'תרבות' כמעט כל הכיתות היו מאורגנות בקבוצות בתנועה. המורים היו אוהדים או שלפחות לא היו מפריעים, חוץ מהמורים הוותיקים, שזה הפריע להם קצת. ילדים בני שמונה כבר ספוגים רוח של תנועה. אני זוכר שהתאספנו בפעם הראשונה. אר׳קה היה המחנך התנועתי שלנו. זאת הייתה קבוצה מעורבת של בנים ובנות. קראנו לעצמנו בשם 'ירדן'. בקבוצה הזאת היו כתשעה בנים וכשבע בנות (אליהו מלמד-רדומסקי, זאב בורשטיין, אברהם חייט, יענק'ל דימנטשטיין, מוט'ל ארליך, מוט'ל מלמד, יעקב שצ'רב ויחזקאל צימרבליט. הבנות: שפרה וחנה ויינברג, שרה'לה כגן, יהודית פפר-גולדפלד ובריינדל אורדר שהיא ממוצא 'בונדיסטי'. ראינו בזה הישג גדול שהיא הולכת אתנו לתנועה).

חיינו ופעולתנו בתנועה לא היו מבוססים על הרצאות בלבד, כפי שבייביק אמר קודם, ולא על הטפות. כל האסיפות שלנו היו בצורה של שיחות, של בירור דברים, של שיחה והשתתפות של כולם, של ליבון רעיונות – אפילו בשכבת הילדים. נושאים אפילו בהיסטוריה יהודית, כמו הנושא של יוספוס פלביוס. התווכחנו וערכנו משפט על נושא זה בהיותנו בני שלוש־עשרה־ארבע־עשרה. זכור לי משפט גדול מאוד על נושא הנוער היהודי בגולה, משפט על ה'בונד'. כן היינו עורכים נשפים משותפים לבית־הספר ולקן. באסיפות האלה ובנשפים ניסו להפריע לנו, בעיקר צעירי ה'בונד'.

והנה, יצאו להכשרה. נאלצנו אז להישאר ללא מדריך. פנינו לתנועה. הקן עבר משבר בתקופה ההיא. היה בנסיגה. כל המבוגרים יותר יצאו להכשרה לביאליסטוק. חלק התחיל להתכונן באופן רציני ביותר לעלייה. הקן נשאר ללא מדריכים מרכזיים. פנינו להנהגה הראשית וביקשנו שיחזירו את אר׳קה מההכשרה, כדי שיוכל להדריך את הגדוד שלנו. בדיוק אז הגיע בייביק לביקור מהארץ לעיירה. הוא השליך את עצמו לעבודה בתנועה בגלל המצב שנתהווה בהעדר מדריך שינהל את העניינים.

451

היו לנו מתנגדים רציניים בעיירה. ה'בונד' עם הארגון המעולה שלו מבחינה תרבותית היווה כוח רציני בתקופה מסוימת. כאשר התחילו אלה והקומוניסטים לכרסם בתנועה שלנו, בעיקר אצל הצופים הבוגרים, לחתור ולמשוך נוער לשורותיהם – גרם הדבר להתפרקות מסוימת. בעיקר בשנים 1936–1937, עד כמה שאני זוכר. היה קשה מאוד לקן ולתנועה להתגבר על כך.

זכורה לי ההתכוננות שלנו להגנה עצמית. אני עצמי השתתפתי בשתי מושבות־קיץ, שאחת מהן אורגנה על־ידי ה'הגנה' בארץ. זה היה ב־1938 במיקוליצ'ין, שם למדנו להשתמש ברובים ורימונים ובתקשורת. אני חזרתי לעיירה. בקבוצת האנשים שלנו ניסיתי לדבר על כך שצריך להשיג איזשהו נשק. למעשה, יכולנו להשיג קצת נשק קל על־ידי הפ"וו (הגדנ"ע הפולני), שבאופן רשמי הסכים להדריך את הצעירים באימוני צבא. אני זוכר כיצד בחרנו באליהו מלמד-רדומסקי ז"ל כשליחנו אל מנהל בית־הספר הפולני, שהיה באופן רשמי הקצין של הפ"וו בעיירה. שמו היה לוּבֹּוביֶצְקִי. הוא דווקא היה אוהב־יהודים. בכיתה שלנו היו בסך הכול שלושה יהודים. כאשר היה שואל שאלה בהיסטוריה (הוא לימד היסטוריה וספרות פולנית בכיתה השביעית) תלמיד פולני, והוא לא ידע לענות, היה שואל תלמיד שני, שלישי, וככה כעשרה־חמישה־עשר תלמידים – ולא ידעו, בסוף היה אומר: "פובּייז'נה ויינר" או "פובּייז'נה גיבר". גיבר היה תלמיד מצטיין. תמיד ידע הכול. לובובייצקי זה היה אומר: "תראו, הנה, את השפה שלכם ואת הדקדוק שלכם ואת ההיסטוריה שלכם יודעים יהודים יותר טוב מכם". החלטנו אפוא על־סמך אותה היכרות אתו, לגשת אליו ולבקש ממנו שיכניס אותנו לפ"וו. בדרך־כלל הכניסו לפ"וו רק בוגרי בתי־ספר תיכוניים. מאחר שאנחנו היינו לפני הצבא, זאת אומרת היינו אז כבר בני שש־עשרה־שבע־עשרה, אמרנו שגם אנחנו רוצים להיות בפ"וו. זה היה תירוץ ללימוד השימוש בנשק למטרות הגנה עצמית. זה היה ב־1938.

המקום המיועד לאימונים היה בבית־הקברות היהודי – אין סכנה שגויים יבואו לשם. בבית־הקברות היהודי היה קברן נמוך קומה, יוזף. ליוזף זה נודע שאנחנו רוצים ללמוד להשתמש בנשק בבית־הקברות. הוא בא לאמו של אליהו מלמד-רדומסקי ואמר לה שאנחנו מתכננים לעשות דברים מסוכנים. נאלצנו להפסיק. יוזף זה בא אלינו כעבור כמה חודשים. הוא אמר לנו: "אתם נבהלתם. טוב שנבהלתם, אבל חשבתי שאתם יותר אמיצים". אז הוא סיפר לנו שבבית־הקברות מתחת לאחת המצבות קבורים שלושה ארגזים – בהם היו רובים קצוצי־קנה. אם אנחנו מספיק אמיצים, הוא מוכן ללמד אותנו להשתמש ברובים. אלה היו רובים רוסיים ממלחמת העולם הראשונה. אבל הדבר לא יצא לפועל, מאותן הסיבות. פחדנו שמא יהודים ילשינו. זה היה צריך להיות יסוד ההגנה, אך זה היה כישלון. ידעתי כבר אז להשתמש קצת בנשק, בעקבות שתי המושבות שעברתי. יענק'ל דימנטשטיין ידע טוב מאוד להשתמש בנשק קל. לאבא שלו היו רובה צייד ואקדח ברישיון, והוא לימד את יענק'ל. הייתה להם אחוזה.

אני זוכר שבתנועה ב־1938–1939 הייתה תחושה של מלחמה ההולכת וקרבה. ריכזנו כסף בשביל כלים. בא אלינו אז מישהו מההנהגה הראשית לעיירה. הוא התארח אצלי בבית. אחר־כך נתברר שהוא בא לשעי'קה ונתן לו 'על הראש', כי הוא ראה את העוני בביתנו, והוא לא תיאר זאת לעצמו, ושעי'קה יושב בוורשה ושותק. קיבלנו אז הוראות והתחלנו להתכונן לבאות.

כאמור, היינו מאוד תמימים. זה התברר לנו אחר־כך. הדברים היו לגמרי אחרים. אני זוכר שכל העיירה הייתה מלאה צבא פולני מתפורר. עמדתי עם מוט'ל ארליך ועם עוד אחד מהחברים שלנו. עמדנו בפינה והסתכלנו איך הצבא הזה מתנהג בהתפוררותו. זו הייתה ֶדמורליזציה מוחלטת. יהודים פחדו מאוד שמא יתחילו לשדוד. בשתי מאפיות חילקו להם לחם חינם. הדבר התארגן מטעם הקהילה. הג'וינט נתן את הקמח שהיה במחסנים, הקמח שנאסף ערב המלחמה. אפו לחם במאפייה אצל

452

רבין. אנחנו חשבנו אז איך לגנוב כמה כלי־נשק שהתגלגלו ממש ברחוב, שהחיילים זרקו. לא הספקנו כמובן לאסוף אותם, כי באותו יום למעשה נכנסו הרוסים ולקחו בשבי את כל הפולנים.

זכורה לי העזרה שהגשנו לאנשים שנתקעו בפולין. באו לבקר מהארץ ונתקעו בפולין. עברו את העיירה במטרה להגיע ארצה. חברים שלנו בשלושה קיבוצי הכשרה, שאליהו ואני עזרנו להם. הם באו אלינו הביתה, כי הם הכירו כנראה את שעי'קה. אחד היה כנראה ממצ'יוב, מנד'ל, חבר קיבוץ מסילות. אחד היה מרדושוי וכו'. הם באו לביקור בפולין ונתקעו בעיירות ולא יכלו לצאת. הם היו אזרחי פלשתינה־א"י, באו אלינו לעיירה ברגל. אנחנו אספנו כסף בחשאי ונתנו להם. אבא עזר אז, הלך מיהודי ליהודי, אסף כסף ועזר ליהודים האלה לחזור ארצה. הם חזרו ארצה דרך אודסה.

הכנו להם מזון. תרמיל גדול מלא. נתנו להם כסף שאבא אסף אצל יהודים. ליווינו אותם לקובל. זו הייתה פעולה תנועתית מסוימת.

שעי׳קה: למעשה כשפרצה המלחמה, אני הייתי בחו"ל. יצאתי מוורשה לקונגרס הציוני ה־21 שהיה בז'נבה, על מנת לעלות ארצה. נדמה לי שאת המטען שלי שלחו בנפרד. אינני זוכר. אני יצאתי מפולין כציר לקונגרס הציוני. הייתי הציר היחידי מ'השומר הצעיר' בפולין. אמנם היו לנו חמישה או שבעה מנדטים, אבל הייתה לנו רשימה עולמית. ברשימה העולמית, כמובן, במקום הראשון היו נציגים מהתנועה בארץ. אבל התנועה בפולין הייתה גדולה והייתה זכאית לפחות לנציג אחד בקונגרס. אני זכיתי להיות הנציג הזה. חשבתי אחרי הקונגרס לעלות מיד ארצה.

עברנו דרך גרמניה ברכבת. הרבה פעמים עברתי את גרמניה – עם טרנספורטים של עולים בדרך לנמלים. הפעם הייתה זאת נסיעה מדכאת: הרכבת שלנו נסעה מערבה ומולנו, לאורך כל הדרך, רכבות עם צבא גרמני במדים האפורים והשחורים עם כל הסמלים הנאציים בכיוון ההפוך – בכיוון לגבול הפולני. אלה היו ימי המתיחות הגדולים. גרמניה דרשה אז את דנציג. הייתה אז מתיחות. כשהרכבת נעצרה בתחנות, ירדתי. התחנות היו מלאות אנשים במדים, ס"ס וס"א. לא היו כמעט אנשים בבגדים אזרחיים. וכמובן, לא היו יהודים. הייתה הרגשה נוראה, כשצריך היה לרדת לקנות סנדוויץ' או משהו לשתות – הייתה לך הרגשה שנפלת לגוב אריות.

בתוך הרכבת עצמה היו אנשים שונים, כרגיל בנסיעות. שוחחו על מאורעות התקופה. הקונגרס הציוני עמד בצל סכנת המלחמה העומדת לפרוץ. היה קונגרס מעניין, בלתי רגיל. עסקו בו בעיקר בענייני עלייה ב'. למשל היה בו ויכוח גדול ומעניין בין ברל כצנלסון ואבא הלל סילבר. האמריקאים דרשו לא לעשות שום פעולה בלתי־לגאלית. ברל כצנלסון נאם נאום מזהיר, שעד היום יש לו ערך היסטורי רב. הוא צעק שהוא עצמו עולה בלתי־לגאלי, שהיה לו פעם איזה פתק אדום.

אני הייתי בוועדה של עלייה ב', כיוון שהייתי ציר מפולין והאיש היחידי מ'השומר הצעיר' שהיה קשור לענייני עלייה ב'. זהו פרק בפני עצמו ואינו שייך לנושא השיחה שלנו עכשיו.

הקונגרס ננעל. ביום שהתפרסם הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, היה ברור שהמלחמה תפרוץ. החליטו 'להתקפל'. שכרו אונייה מיוחדת והסיעו בה את כל הצירים לארץ. באונייה התנהל משא־ומתן על איחוד תנועת־הפועלים, בדרך...

אני ועוד כמה חברים בודדים, צעירים לא מהתנועה שלנו, החלטנו לחזור לפולין. מכיוון שיש סכנת מלחמה אתה צריך להיות עם התנועה, צריך להיות בבית. כמובן, באותה דרך שבאתי לשם – דרך גרמניה – לא היה אפשר לחזור. התחלנו לחפש דרכים. נסענו ליוגוסלביה, ומיוגוסלביה להונגריה, על מנת לעבור

453

לפולין באותו אזור שהיטלר לקח מפולין ומצ'כיה והקים גבול משותף בין הונגריה ופולין (הוא סיפח להונגריה חלק מצ'כיה ומפולין). דרך גבול זה התכוונו להיכנס לפולין.

הלילה האחרון לשהותנו בהונגריה היה ליל סיוטים. ברחובות הפגינו המונים אנטישמיים נגד היהודים. היהודים הסתתרו. אנחנו נכנסנו למלון. לא נתנו לנו לצאת החוצה. זה היה למזלנו. למחרת העירו אותנו לפני עלות השחר, הביאו אותנו לרכבת, סגרו עלינו את דלתות הקרון: "אתם ממשיכים לנסוע לפולין". בחוץ עמד שוטר על המדרגות ושמר עלינו, שלא נישאר בהונגריה.

בבוקר ה־2 בספטמבר 1939 הגענו לגבול הפולני. הורידו אותנו מהרכבת, הביאו אותנו למחסום. פתחו את המחסום ואמרו: "לכו!". עברנו את שטח ההפקר, נכנסנו לפולין, לתחנת־רכבת קטנה. התחנה הייתה מופצצת, ומסביבה מאות צעירים שגויסו לצבא. הם עמדו עם אמהותיהם ונערותיהם, ובכו. אבל ממילא הם לא יכלו לצאת, כי התחנה הייתה מופצצת. אנחנו נתקענו שם, אך פתאום, למרבה הפלא, הופיעה רכבת. נדחקנו יחד עם הגויים לרכבת, כדי להגיע לוורשה. נדחקנו בכוח ובשוחד ובסכנת־נפשות. נסענו כך שלושה־ארבעה ימים.

גם המסילה הייתה מופצצת. מפעם לפעם רצנו, כל הנוסעים, לתקן את הפסים. נסענו כמה שעות, ושוב הפציצו – בפצצות, במכונות ירייה. שוב נעצרנו.

אחרי שלושה־ארבעה ימים הגענו לוורשה. בוורשה התחיל אחרי זמן קצר המצור של הגרמנים. אני יצאתי עם עוד כמה חברים מוורשה מזרחה שעות לפני שטבעת המצור נסגרה לגמרי. הממשלה הפולנית פנתה בקריאה ברדיו: "כל הגברים עוזבים את ורשה". למעשה, לא היהודים בלבד, אלא כל האוכלוסייה הגברית התחילה לרוץ למזרח. אנחנו, חברי ההנהגה הראשית, יצאנו בקבוצה מאורגנת. התפצלנו לקבוצות בתוך קבוצות. אני הייתי עם טוסיה ועם אדם.

הערת המערכת: לצערנו נאלצנו לקצר בדברי המשוחחים; קצר המצע מהשתרע, ואתכם – הסליחה. אך עובדה זו וכן אי הקפדת המשוחחים על הזמנים (מוקדם ומאוחר), אינן גורעות מהאותנטיות והחשיבות של הסיפור שלפנינו, המתאר תקופה סוערת וגורלית בחיי הנוער הציוני בטריסק.

454

בימין: גד פרישברג כחייל בחטיבה היהודית בשמאל: נחמן מנדלסון כחייל בחטיבה הלוחמת (הבריגדה) באמסטרדםהיהודית הלוחמת (הבריגדה) בכיכר סן מרקו, ונציה

בשמאל: יעקב שפס כקצין בחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה)

455

הטקסט שכתב אריה גרינשטיין על אלבום התמונות הראשון

של זיווה, בתו הבכורה של אחיו אליהו גרינשטייין, לאחר לידתה

ב־31 בדצמבר 1939. תש"א, מאריה לזיווה

לכשתגדלי: תדעי ששנת חייך הראשונה הייתה שנה גורלית לאנושות כולה בכלל וכל פרט בפרט.

שנת מלחמה אכזרית בעולם. מרחפת סכנת כלייה לקידמה ולשארית הפליטה של העם העברי.

בשנה הזאת היינו ביותר מודאגים מבחינת התא המשפחתי שלנו, משני הצדדים של הים. יאיים עלינו הרעיון של פרוד לבבות לעולם.

לא שנה רגילה הייתה זאת. שאולי היא הכריעה בעיצוב דמותך.

456

מכתב שכתב אריה גרינשטיין לזיווה, בתו הבכורה של אחיו

אליהו גרינשטיין, לכבוד יום־ הולדתה הראשון

לזיווה שלום! קריית חיים, 4 ינואר 1941

הלברך אותך לשנה החדשה בגמר שנתך הראשונה? את תביני לרחשי ליבנו באותם הרגעים? התדעי כמה אנחנו חרדים לגורלך וגורלנו? מוטב לך שלא תדעי! וטוב שרק שנה ראשונה לחייך את גומרת... רק אתמול שמענו הודעות מהרדיו הגרמני והאיטלקי, שתגבורת של חיל האוויר הגרמני הגיעה לאיטליה ותשתתף בקרבות בים התיכון... התביני מה זאת אומרת? ובמה זה מריח? התדעי שרק עכשיו, רק מחר אנחנו נכנסים למעגל דמים שלא היה כמוהו? טוב שלא תביני! טוב שליבך לא יהיה חרד לימים קרובים אשר יבואו ומה שצפון בחיקם... תדעי לך רק שאנחנו חרדים מאוד ליום המחר – מי ייתן ונתבדה! מי ייתן ולא יקום הדבר...

רק אילו יכולות להיות המלים ביום הולדתך; רק על זאת אפשר לחשוב באותם הרגעים – קודם כול אנחנו רוצים לחיות, להחזיק מעמד! רצוננו לחיים חזק מאוד משום ידיעתנו הוודאית והעמוקה שמחוצה לחיים האלו הכול אפס וַאין... פעם אחת הם מופיעים לפנינו במהירות הבזק והמסך יורד והכול תם ונשלם לעולמים... כוחות זדוניים מתנקשים בנו לכלותנו. הנעמוד בפניהם? זוהי השאלה העומדת לפנינו באותם הרגעים של יום הולדתך...

- אנו יחד עם כול קרוביך חרדים ביום זה ליום המחרת. אבא נמצא אישם בארץ, גם זה גרם הזמן וזהו כסמל לתקופה. אמא שלך חרדה לבטח יום יום למאורעות שיתרחשו בסביבה הזאת – מודאגת – סבא וסבתא שלך בחו"ל קרועים מאיתנו אולי לעולמים – כזה הוא המצב בשנתך הראשונה – ואת עדיין לא מבינה כלום ולא יודעת כלום. מי יתן ותעבור התקופה כחלום והכל יחזור למקומו. מי יתן ויקום מחר של אור ושמחה.

אריה זיכרון דברים לזיווה

ביום הולדתה הראשונה (שנה) בצדו השני של המכתב

עיינתי במכתבי ההיסטורי הזה, המשקף החרדה שחשנו במלחמת העולם השנייה (1941). זיווה הייתה בת שנה. זו תעודה מעניינת.

88/8/9 ירושלים אריה

457

458

שואה

אומקום

459

460

461

ל. אָ ליצקי

אין טרויער

אין טרויער זיַין נָאך איַיך הייסט: שמידן זיך אין קייטן, פַֿארקרַאטעווען די פֿענצטער אין דער שטוב;

הייסט: פיַיניקן זיך, סמען מיט דער פיַין, זיך טייטן, פָֿארויס פַֿארגרייטנדיק פַֿאר זיך דעם גרוב.

צי איז דָאס רעכט? צי ווָאלט בַאוויליקט איר דעם קרבן, ווָאס שטַארקערער שוימט-אויף דעם נַאציס פֿרייד:

"ער איז ָאן קויל, ָאן גַאז די ייִדן נָאכגעשטָארבן – דער גיפֿט פֿון זעלבסטפיַין הָאט זיַין בלוט געטייט!"?

זָאל איך אין איַיך פַֿארגעסן? קָאן איך עס? צי מעג איך? – מיט די ָא ציינדלדיקע פֿרַאגן ס'הַארץ מיַינס זעג איך

און קָאן נישט אויסגעפֿינען קיין בַאשייד. דו שטייסט פַֿאר מיר: ַאן ָאפֿענער בית-עלמין-טויער,

ווָאס לָאזט אין זיך ַאריַין, נָאר נישט ַארויס, – מיַין טרויער, און ווינקסט: "בַאגרָאב זיך לעבעדיקערהייט..."

462

ל' אוליצקי

באבל

בֵּא בֶ ל ַע ל מֹוְת כֶם מַ ׁ שְ מָ ע: לְ הֵ ָא סֵ ר בַּ כֶּבֶ ל.

ַע ל הַ חַ לֹּונֹות סֹוְר גֵ י־בַּ ְר ֶז ל ׁ שָ חֹור; מַ ׁ שְ מָ ע: ֱע נוּת, גְּ מַֹע יִּס וִּר ים, שֹׂום צַ ָו ּאר בְּ חֶ בֶ ל,

ָ מֵרֹאׁש בְּמֹו יֶָדיך לַחֲּפֹר הַבֹּור.

ְ הֲ ִא ם זֹו הַ ֶד ֶּר ך? ָק ְר בָּ ן ׁ שֶ יֱֶע ַר ב –

יְשַ ּׂמַח אֹויֵב, יְַרנִינֹו, יַצְהִיל: "בְּלִי כַּדּוּר, בְּלִי גָּז מֵת לֹו ֶאל ֶאחָיו;

ֶאֶרס ִענּוּיָיו ָדּמֹו ׁשֶלֹּו הְִרִעיל!"? ִא ם ֶא ׁ שְ כַּחֲ כֶם? אוּכַל? הַ ְז ּמָ ן? "גַּ ם ֶז ה יֲַע בֹר?"

ׁ שְ ֵא לֹות ׁ שִ נַּיִם, ֲא נַּסֵ ר לִ בִּ י בָּ ן כִּבְ מַ ּש ֹׂור וְּתׁש וּבֹות ֲעלֵיהֶן – כֻּלָּן נָשָ ׂא הָרוּחַ.

מוּלִ י ַא ָּת ה עֹומֵ ד, ׁ שַ ַע ר בֵּ ית־קְ בָ רֹות ּפָ תוּחַ . ְ

מַ ְז מִ ין הוּא בֹּו לָ בֹוא, ַא ך לֹא לָ צֵ את, לִ בְ רֹחַ . ָ

רֹומֵ ז: קְ בֹר ַע צְ מְ ך חַ יִּים בַּ ֵּת ל ּפ ֹה, הַ ָּת פוּחַ .

תרגם: נ. לִבְנֶה

463

איציע בינדער

די אומקום געשעענישן אין טריסק

די ערשטע דיַיטשן

שבת אין דער פֿרי, עטלעכע טעג נָאך דעם ווי די סָאוויעטישע זעלנער זענען ָאפגעטרעטן, הָאט זיך בַאוויזן ַא גרופע דיַיטשישע זעלנער אויף רָאווערן. זיי זענען ָאנגעקומען פֿון לודמירער וועג, זיך אומגעדרייט עטלעכע שעה אין שטעטל, ַאלץ בַאטרַאכט, אויסגעקוקט. אויפֿן צווייטן טָאג הָאבן זיך שוין בַאוויזן ַא סך, זיך לָאזנדיק אין דער ריכטונג קיין קָאוולע. איך הָאב דָאס ערשטע מָאל אין מיַין לעבן געזען דיַיטשישע זעלנער. זיי הָאבן מַארשירט מיט פַֿארריסענע קעפ, פַֿארקַאטשעטע ַארבל ביז די עלנבויגנס. איינער הָאט ַא פֿ רעג געטָא ן, וויפֿ ל קילָא מעטער ס'איז נָא ך דָא צו מָא סקווע, ַא צווייטער הָא ט ַא זָא ג געטָא ן, ַא ז אין דריַי מָאנַאטן ַארום איז דער קריג צו ענדע.

ָאבער צו ערשט הָאבן זיי זיך ָאפגעשטעלט אין שטעטל. הָאבן אויפֿגעריסן די קָאָאפערַאטיוון, וווּ זיי הָאבן געפֿונען שנַאפס, עסנווַארג און ַאנדערע זַאכן. טייל אוקרַאינער הָאבן אויסגענוצט דָאס געלעגנהייט און אויך גערויבט פַֿאר זיך. זעלנער זענען ַאריַין אין ייִדישע היַיזער און צוגענומען ביַי ַא סך ייִדן דָאס געלט, דרָא ענדיק צו שיסן.

ביַי מיר הָאט ַא דיַיטש צוגענומען די לעצטע דריַי הונדערט רובל, צושטעלנדיק דעם בַאגנעט צו מיַין הַא רצן. פֿ ַא רלָא זנדיק אונדזער שטוב, הָא ט ער אונדז געזָא גט, מיר זָא לן ביז ביַינַא כט פֿ ַא רלָא זן דָא ס שטעטל. דָאס איז געווען מיַין ערשטע שוידערלעכע איבערלעבונג.

די אוקרַא ינער מַא כן ָא רדנונג אין שטעטל

עטלעכע טעג שפעטער, ווען דער פֿרָאנט הָאט זיך דערוויַיטערט, הָאבן די אוקרַאינישע געהילפֿן גענומען די איניציַאטיוו איַינצושטעלן ָארדנונג אין שטעטל. די דיַיטשישע בַאן-בַאַאמטע הָאבן מיט דער הילף פֿון דער ייִדישער בַאפֿעלקערונג שמעלער געמַאכט די בַאנליניע. דָאס הָאט פַֿארנומען צוויי-דריַי טעג שווערע ַארבעט. די פָאסט הָאט זיך ַאריבערגעצויגן פֿון איר ַאלטן ָארט צו שעיה קצב אין מויער אויפֿן ערשטן שטָאק, וווּ די קלייטן זענען געווען. ס'איז געשַאפֿן געווָארן ַא גמינע, און איר ָארט איז געווען ביַי איציע שמערלס אין מויער. אויך די אוקרַאינישע מיליץ הָאט זיך דָארט בַאזעצט.

אויף דער פֿ ַא רָא רדנונג פֿ ון דער דיַיטשישער מַא כט הָא ט זיך געשַא פֿ ן ַא ייִדישער קָא מיטעט, וועלכער זָא ל זיך פַֿארנעמען מיט די ייִדישע ענינים. דער קָאמיטעט איז בַאשטַאנען פֿון געוועזענע געזעלשַאפֿטלעכע טוער. יהודה-לייב גינזבורג – פָֿארזיצער, זלמן סעגאל – סעקרעטַאר, רפאל הָאניקמַאן און נָאך עטלעכע – מיטגלידער. זיי הָאבן געהַאט זייער ָארט אין רפאל הָאניקמַאנס הויז, וווּ ס'הָאט זיך פֿריער געפֿונען דער הַאנטווערקער-בית-מדרש. די ערשטע אויפֿגַאבע פֿון דעם קָאמיטעט איז געווען – צושטעלן מענטשן צו דער ַארבעט. דער קָאמיטעט הָאט געהַאט ַאן אייגענע ייִדישע מיליץ, ָאן געווער, נַאטירלעך. די ייִדן, מַא נצבל און פֿ רויען, הָא בן געַא רבעט שווער, ָא ן געצָא לטס, פֿ ַא רשטענדלעך. יעדער הָא ט געהַא ט ַאן ַארביַיטס קַארטע, אויף וועלכע ס'פֿלעגן פַֿארצייכנט ווערן זיַינע ַארבעטס-טעג. ַארבעטספלעצער

464

איציק בינדר

מוראות השואה בטריסק

הגרמנים הראשונים

בשבת בבוקר, ימים אחדים לאחר נסיגת החיילים הסובייטים, הופיעה פתאום קבוצת חיילים גרמנים רכובים על אופניים. הם

הגיעו מדרך לודמיר, הסתובבו כשעה בתוך העיירה, בדקו הכול, הסתכלו על הכול. למחרת באו בעקבותיהם רבים אחרים בדרכם

לקובל. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי חיילים גרמנים. הם צעדו בראשים זקופים, שרוולים מגולגלים עד למרפקים.

אחד מהם שאל כמה קילומטרים מרוחק המקום ממוסקבה, איציק בינדר

רעהו אמר שהמלחמה תסתיים בעוד שלושה חודשים. תחילה הם עצרו בעיירה. פרצו את הקואופרטיבים, שם מצאו

יי"ש, מוצרי מזון ודברים נוספים. חלק מהאוקראינים ניצלו את ההזדמנות ובזזו גם הם. חיילים נכנסו לבתי יהודים ושדדו מרבים מהם את כספם באיומי רובה.

ממני גזלו הגרמנים את שלוש מאות הרובלים האחרונים שהיו לי, תוך שהם מצמידים כידון ללבי. כשיצאו מביתנו, אמרו לנו לעזוב את העיירה בלילה. זו הייתה החוויה המזעזעת הראשונה שלי.

האוקראינים משליטים סדר בעיירה

כעבור ימים אחדים, כשהחזית התרחקה, יזמו כוחות העזר האוקראינים השלטת סדר בעיירה. פקידי הרכבת הגרמנים יחד עם האוכלוסייה היהודית הצרו את המסילה. היו אלה שלושה ימים של עבודה קשה. הדואר עבר ממקומו הישן לקומה הראשונה בביתו של שעיה הקצב, שם גר איציק שמר'ל. בקומת הקרקע, שבה היו חנויות, קמה מועצה. גם המשטרה האוקראינית התיישבה במקום.

על־פי דרישת השלטונות הגרמניים נוסד ועד יהודי, שעסק בענייני היהודים. הוועד היה מורכב ממי שהיו בעבר פעילים חברתיים: יהודה לייב גינזבורג – יושב־ראש, זלמן סגל – מזכיר, רפאל הוניגמן ועוד אחרים – חברים. הם התמקמו בביתו של רפאל הוניגמן, במקום שפעם היה בית־המדרש. המשימה הראשונה של הוועד הייתה להציב אנשים למקומות עבודה. לוועד הייתה משטרה משלו, לא חמושה, כמובן. היהודים, נשים וגברים, עבדו קשה, ללא תשלום כמובן. לכל אחד היה כרטיס עבודה ובו היו מצוינים ימי העבודה שלו. היו מספר מקומות עבודה: ברכבת, בחצרות ובשדות. היהודים תיקנו את הדרכים, בנו גשרים חדשים, חפרו תעלות, עבדו באסמי תבואה. בית־המדרש עצמו הפך לאסם תבואה. באזור תחנת־הרכבת הוציאו במשך כל הקיץ כבול מן האדמה. הסדר – מי, מתי והיכן עובדים – נקבע על־ידי הוועד. לעיירה הגיעה גם הנהלה גרמנית. היא כללה אדם אחד, ה'זונדרפירר'. הוא היה שונא יהודים גדול ורשע. הוא גר בביתו של שׂרוליק וֹוהל. כשהוחלף פעם אחת ופעם שנייה, עבר זה האחרון לשעיה הקצב לקומה השנייה. זה השלישי היה הרשע הנורא מכולם.

465

זענען געווען עטלעכע: ביַי דער בַאן, ביַי קַאניען, אויפֿן הויף און אויף די פֿעלדער. מען הָאט פַֿארריכט די וועגן, געבויט ניַיע בריקן, געגרָאבן רָאוועס, געַארבעט אין תבואה-שפיַיכלערס. דער בית-מדרש איז פַֿארווַאנדלט געווָארן אין ַא תבואה-שפיַיכלער. ביַי דער בַאן הָאט מען ַא גַאנצן זומער געגרָאבן טָארף. די ָארדנונג – ווער, ווען און וווּ מע ַארבעט – איז געפֿירט געווָארן דורכן קָאמיטעט.

ס'איז אויך געקומען אין שטעטל ַא דיַיטשישע פַֿארווַאלטונג. זי איז בַאשטַאנען פֿון איין פערזָאן – דער "זָאנדערפֿירער", ַא גרויסער ייִדנפֿיַינט און רשע. ער הָאט געוווינט ביַי סרָאליק ווָאהל אין הויז. ווען אים הָאט פַֿארביטן ַא צווייטער, ָאדער ַא דריטער, הָאט זיך דער לעצטער ַאריבערגעצויגן צו שעיה קצב אין מויער אויפֿן צווייטן שטָאק. דער איז געווען נָאך ַא גרעסערער רשע.

עסן איז געווָארן ווָאס ַא מָאל ווייניקער. ַאלץ הָאט מען געקריגן רַאציָאנירט; ווען איך זָאג ַאלץ, מיינט עס אייגנטלעך נָאר ברויט און טייל מָאל מעל. די ייִדישע פָֿאלקסשול איז געווען דער סקלַאד, וווּ מע פֿלעגט בַאקומען 200 גרַאם ברויט אויף ַא פַארשוין. שפעטער הָאט מען פַֿארקלענערט אויף 100 גרַאם. מען פֿלעגט פֿירן פרָאפַאגַאנדיסטישע העצעס קעגן די ייִדן, ַארויסהענגען ַאזעלכע קַאריקַאטורן זיי אויסצולַא כן. דָא ס ווָא רט "ענקַא וועדע" הָא ט מען פֿ ַא רטיישט אויפֿ ן ווָא רט "יַא נקל ווַא דַא ". ייִדן זענען בַאשולדיקט געווָארן אין ַאל-דעם-בייזן. די לָאזונג איז געווען: "די ייִדן מוזן פַֿארניכטעט ווערן!". טייל מָאל הָאט מען געכַאפט ַא ייִדן, ַאריַינגעפֿירט אין דער אוקרַאינישער פָאליציי-געביַידע, צוגעמַאכט די טיר, ָאנגעשטעלט שיינע מוזיק און דערביַי דעם ייִדן ַאזוי געשלָאגן, ַאז ער הָאט שוין נעבעך נישט געקָאנט ַא היימגיין.

ַא וויַיסן ָארעמבַאנד מיט ַא בלויען מגן-דוד הָאבן די ייִדן געמוזט טרָאגן פֿונעם ערשטן טָאג ָאן. אין ַא שטיקל ציַיט ַארום איז די ליענטע פַֿארביטן געווָארן אויף דער געלער לַאטע, צוגענייט אויפֿן אייבערשטן מלבוש – איינע אויפֿן לַאץ פֿון פָֿארנט, ַא צווייטע אין מיטן אויפֿן רוקן. ַא גרויסע געלטשטרַאף הָאט געזָאלט בַאקומען יענער, ווָאס וועט די פַֿארָארדנונג נישט אויספֿירן. ַא געלע לַאטע הָאט אויך געמוזט הענגען ביַי יעדן ייִדן אין דרויסן אויף זיַין שטוב.

די ייִדישע קריגסגעפַֿא נגענע

אייניקע ייִדישע ייִנגעליַיט זענען ַאהיים געקומען פֿון דעם סָאוויעטישן מיליטער, נָאך דעם ווי די רוסן זענען ָאפגעטרָאטן. פֿון דער דיַיטשישער מַאכט איז ַארויס ַא פַֿארָארדנונג: ַאלע, וועלכע זענען געווען אין דער רויטער ַארמיי און געבליבן אויף דער טעריטָאריע, ווָאס איז שוין פַֿארנומען דורך די דיַיטשן, ווערן בַא טרַא כט פֿ ַא ר קריגסגעפֿ ַא נגענע. דָא ס הָא ט זיך בַא צויגן צו די ייִדן און קריסטן צו גליַיך. ַא זעלכע הָא בן זיך געדַא רפֿ ט מעלדן אין קָא וולע. פֿ ון דָא רט זענען זיי ָא פגעשיקט געווָא רן אין ַא קָא נצענטרַא ציע-לַא גער, וווּ די אוקרַאינער זענען בַאפֿריַיט געווָארן, און די ייִדן – געבליבן. צווישן ָאט די קריגסגעפַֿאנגענע הָאט זיך געפֿונען מיַין קוזין שמואליק בינדער. ער איז געווען אין דעם לובלינער קָאנצענטרַאציע-לַאגער ביזן ווינטער 1942. ער הָאט זיך דָארט געטרָאפֿן מיט נָאך טריסקער זעלנער נָאך פֿון דער פוילישער ַארמיי: פֿיַיוול גָאלדשמיד, יַאנקל שטשערב און ַאנדערע. ער הָאט זיך מיט נסים פֿון דָארט ַארויסגעדרייט, ַאנטלָאפֿן און ַאהיים געקומען. ער איז געווען געשווָאלן פֿון הונגער. אין טריסק הָאט ער לַאנג נישט געקָא נט פֿ ַא רבליַיבן, מחמת ַא ן אוקרַא ינער פָא ליציַא נט הָא ט אים דערקָא נט. ער איז ַא וועק קיין קָא וולע. דָארט הָאבן זיך אויסבַאהַאלטן נָאך ייִדישע קריגסגעפַֿאנגענע – זיי זענען מער שוין קיין טריסק נישט געקומען.

466

כמות המזון הלכה ופחתה. את הכול קיבלו בהקצבה. וכשאני אומר 'הכול', אני מתכוון בעצם רק ללחם ולפעמים לקמח. בית־הספר היהודי הפך למחסן שבו חילקו מאתיים גרמים לחם לאדם. מאוחר יותר, קוצצה המנה למאה גרמים.

נגד היהודים התנהלה תעמולה מסיתה. נתלו קריקטורות ששמו אותם לצחוק. המילה 'אן קה ווה דה' הוחלפה ב'יענק'ל וואדא'. יהודים הואשמו בכל רע שקרה. הפתרון היה: "חייבים להשמיד את היהודים!". לפעמים היו תופסים יהודי, מביאים אותו לבניין המשטרה האוקראינית, נועלים את הדלת, מנגנים מוזיקה יפה ותוך כדי כך מכים את היהודי מכות נמרצות שכאלה, עד שלא היה מסוגל ללכת הביתה. למן היום הראשון היו היהודים חייבים לענוד על זרועם סרט צהוב עם מגן־דוד. כעבור זמן־מה הוחלף הסרט בטלאי צהוב שהיה תפור לחלק העליון של הבגד – האחד על הדש והשני באמצע הגב. מי שלא נהג כך, קיבל קנס כספי גדול. טלאי צהוב היה צריך להיות תלוי גם מחוץ לכל בית יהודי.

שבויי המלחמה היהודים

צעירים יהודים אחדים חזרו מהצבא הסובייטי לאחר שהרוסים נסוגו. השלטונות הגרמניים הוציאו דרישה: כל מי שהיה בצבא האדום ונשאר בשטח שנכבש על־ידי הגרמנים ייחשב לשבוי מלחמה. הדבר היה נכון לגבי יהודים ונוצרים במידה שווה. אלה היו צריכים להתייצב בקובל. משם נשלחו למחנה־ריכוז. במחנה־הריכוז שוחררו האוקראינים, והיהודים נשארו. בין שבויי המלחמה היה גם בן־דודי שמוליק בינדר. הוא שהה במחנה־הריכוז של לובלין עד חורף 1942. שם פגש חיילים מטריסק, עוד מן הצבא הפולני: פייבל גולדשמיד, יענק'ל שצ'רב ואחרים. באורח פלא נחלץ מהמחנה, ברח והגיע הביתה. הוא היה נפוח מרעב. הוא לא יכול היה להישאר בטריסק זמן רב, משום שאחד השוטרים האוקראינים זיהה אותו. הוא נסע לקובל, שם התחבאו שבויי מלחמה יהודים אחרים. לטריסק לא שב.

תופסים אנשים

כל יום הביא עמו ידיעות חדשות, והמצב רק הלך והחמיר. פעם אחת, בבוקר יום שבת יפה אחד, זמן קצר לאחר שהגרמנים כבשו את העיירה, הופיעו כעשרה כלי־רכב גרמניים על הכביש. הם נעצרו בחזית ביתו של שייע רבין. יושביהם חבשו קסדות שעליהן הייתה מצוירת גולגולת, והיו חמושים ברובים. הצווארונים וקצות השרוולים של מדיהם האפורים היו חומים.

כשראיתי את פראי־האדם הללו חשתי מיד שמשהו עומד לקרות ומיהרתי להסתתר בעליית־הגג. מבעד לחרך ראיתי את מה שהתרחש בכביש. החיילים התחלקו לקבוצות. כל קבוצה קיבלה פקודה שהורתה לה לאיזה רחוב עליה לפנות. הם הלכו מבית לבית. כעבור שעה או שעתיים הם חזרו לכלי־הרכב. לאחר שעזבו את העיירה חסרו בה עשרה יהודים: גרשון שצ'רב, שלום הוניג, סלובה ארליך, דוד שוסטק, שׂרוליק סרנה, לייב'ל רייכנבוים, אבא מזור, שמוליק מוסלין, חתנו של שׂרוליק שניידר (בעלה של מרים), ובֶנה (אברהם?) פיסק. הם לקחו גם את בנו של יענק'ל סטלמך, את וולף, אך מאוחר יותר שחררו אותו. הם חיפשו אחר משה אורדר. כל השמות הללו נמסרו להם על־ידי האוקראינים.

אלה היו עשרת הקורבנות היהודים הראשונים. יותר לא שמעו מהם. כל יום היה עצוב ונורא מקודמו. החלו להגיע ידיעות מערים סמוכות: במצ'יוב ירו למוות כמעט בכל היהודים, רק חלק קטן מהם נותר בחיים; בקובל הוקם גטו. הוועד היהודי שלנו הוכרח להקציב מדי יום מספר מסוים של עובדים, דברים וסחורות. לא ידעו יותר מהו חג ומהי שבת. גם ביום־כיפור נאלצו

467

מע כַא פט מענטשן

יעדער טָא ג הָא ט געברַא כט פֿ רישע ניַיעס, און די לַא גע הָא ט זיך ווָא ס וויַיטער ַא לץ מער פֿ ַא רערגערט. איין מָאל, אין ַא שיינעם שבת אינדערפֿרי – קורץ נָאך דעם ווי די דיַיטשן הָאבן פַֿארנומען דָאס שטעטל – הָא בן זיך בַא וויזן ַא 8–10 אויטָא ס אויפֿ ן שָא סיי. זיי הָא בן זיך ָא פגעשטעלט אין פֿ רָא נט פֿ ַא ר שעיה ראבינס מויער. די דיַיטשן, ווָאס זענען געזעסן אין זיי, זענען געווען אין העלמען מיט ַא צייכן פֿון ַא טויטן- קָאפ און בַאווָאפֿנט מיט ביקסן. די קָאלנערס און מַאנקעטן פֿון זייערע גרויע מונדירן – ברוינע. ווען איך הָאב דערזען די ווילדע מחנה, הָאב איך גליַיך דערשפירט, ַאז עפעס בייז וועט פַאסירן, און זיך גליַיך בַאהַאלטן ביַי מיר אויפֿן בוידעם. דורך ַא שפַארונע הָאב איך געזען ווָאס ס'טוט זיך אויפֿן שָאסיי. די סָא לדַא טן הָא בן זיך פֿ ַא נַא נדערגעטיילט אין גרופן. יעדע גרופע הָא ט בַא קומען ַא בַא פֿ על אין וועלכער גַאס צו גיין. זיי זענען געגַאנגען פֿון הויז צו הויז. נָאך ַא שעה, ָאדער צוויי, הָאבן זיי זיך צוריק געקערט צו די אויטָאס. נָאך זייער פַֿארלָאזן דָאס שטעטל הָאבן געפֿעלט 10 ייִדן: גרשון שטשערב, שלום הָאניק, סלַאווע ערליך, דוד שָאסטַאק, סרָאליק סַארנע, לייבל ריַיכנבוים, אבא מַאזור, שמואליק מוסלין, סרָאליק שניַידערס איידעם (מרימס מַאן) און בענע (אברהם?) פֿיסק. זיי הָאבן אויך פַֿארנומען יענקל סטעלמַאכס זון, ווָאלפֿן, ָאבער שפעטער אים ָאפגעלָאזן. זיי הָאבן געזוכט משה ַארדער. די ַאלע נעמען זענען זיי צוגעשטעלט געווָארן דורך די אוקרַאינער.

דָאס זענען געווען די ערשטע צען ייִדישע קרבנות. מער הָאט מען פֿון זיי נישט געהערט. יעדער טָאג איז געווָארן טרויעריקער און גרויליקער. ס'הָאבן ָאנגעהויבן ָאנקומען ידיעות פֿון די שכנישע שטעט: אין מַאציעוו הָאט מען כמעט ַאלע ייִדן אויסגעשָאסן, זייער ַא קליינער טייל איז לעבן געבליבן; אין קָאוולע איז געשַאפֿן געווָארן ַא געטָא.

אונדזער ייִדישער קָאמיטעט הָאט געמוזט יעדן טָאג צושטעלן ַא געוויסע צָאל ַארבעטער און אויך זַאכן און סחורות. פֿון קיין שבת און יום-טוב הָאט מען נישט געוווּסט. אויך יום-כיפור הָאט מען געמוזט גיין צו דער ַארבעט. פֿון דעסטוועגן, הָאבן ייִדן פָֿארט געלעבט מיט דער הָאפֿענונג און דעם גלויבן אין ַא ישועה. דָאס טָאגטעגלעכע לעבן איז געווען – צרות, נָאר מ'הָאט זיך צו דעם צוגעוווינט. צום ערגסטן איז געווָארן, ווען מ'הָאט ָאנגעהויבן פָֿאדערן מענטשן ַאוועקצושיקן זיי אויף ַארבעט – די מענטשן זענען שוין מער ַאהיים נישט געקומען, און דער ייִדישער קָאמיטעט איז געשטַאנען פַֿאר ַא שווערער פֿרַאגע – וועמעס נָאמען ַארויפֿשטעלן אויף ַאזַא רשימה.

מע הָאט פֿון דער ייִדישער בַאפֿעלקערונג אויסגעפרעסט ַאלץ, ביזן לעצטן. דָאס רוסישע געלט הָאט מען ביַי די ייִדן צוגענומען און בלויז ַא קליינעם טייל דערפֿון אויסגעטוישט אויף אוקרַאינישע מַארקן.

דער טויט פֿון רפאל הָא ניקמַא ן ז"ל

ַא גרופע ייִדן הָאט זיך געמוזט צושטעלן צו דער ַארבעט ביַי קַאניען אויפֿן הויף. אין דער גרופע הָאט זיך אויך געפֿונען רפאל הָאניקמַאן. איינער ַא דיַיטש הָאט זיך דָארט צעווילדעוועט, אים ַארויסגערופֿן פֿ ון דער ריי און פֿ ַא ר ַא לעמען אין די אויגן אים דערשָא סן. ס'איז געפֿ ַא לן ַא בַא פֿ על, אים צו בַא גרָא בן גליַיך אויפֿן ָארט. די פֿינצטערע בשורה איז גליַיך ָאנגעקומען אין שטעטל. ַא סך מענער הָאבן זיך געלָאזט ַאנטלויפֿן, וווּהין די אויגן הָאבן זיי געטרָאגן. איך בין אויך געווען צווישן די ַאנטלויפֿער. אין ַא שעה ַארום בין איך ָאנגעקומען קיין מילנעוויטש, וווּ ס'הָאט געוווינט מיַין זיידע. ָאבער אויף צו מָארגנס בין איך צוריק ַאהיימגעגַאנגען.

רפאל הָאניקמַאן איז שפעטער געקומען צו קבר-ישראל, ווען דער קָאמיטעט הָאט נָאך פַֿארהַאנדלונגען מיט דער מַאכט בַאקומען דערויף ַא דערלויבעניש.

468

היהודים לצאת לעבודה, ובכל־זאת הם המשיכו לחיות בתקווה ובאמונה בישועה. חיי היום־יום היו חיים של צרות, אך היהודים התרגלו אליהם. הגרוע מכול היה כשהחלו לדרוש אנשים לעבודה במקום אחר. אנשים אלו כבר לא שבו לבתיהם. הוועד היהודי ניצב בפני שאלות קשות – איזה שם להציב באיזו רשימה. מן האוכלוסייה היהודית לקחו את כל מה שהיה לה, עד הדבר האחרון. לקחו ממנה את הכסף הרוסי ורק את חלקו הקטן החליפו במרקים אוקראיניים.

מותו של רפאל הוניגמן ז"ל

קבוצת יהודים הוכרחה להתייצב לעבודה באחוזה של קניה. בקבוצה היה גם רפאל הוניגמן. גרמני אחד התפרע שם וקרא לרפאל הוניגמן לצאת מהשורה. הוא ירה בו לעיני כולם. יצאה פקודה לקבור אותו בו במקום. הבשורה המרה הגיעה עד מהרה לעיירה. גברים רבים נמלטו לאן שנשאום רגליהם. גם אני הייתי בין הנמלטים. כעבור שעה הגעתי למילנביץ', שם התגורר סבי, אך למחרת חזרתי הביתה. לימים, בעקבות משא־ומתן שהוועד ניהל, נתקבל אישור להביא את רפאל הוניגמן לקבר ישראל.

המורה פיקרסקי קיבל התקף לב

פעם כשישב בביתו של אברהם שפל, הוא החליק ונפל מת מתחת לשולחן. כל מי שהכיר אותו קיבל את הידיעה בכאב רב. בנו אברהם היה אז מפרנסה של משפחתו. הוא היה עושה נעלי־בית ועבד אצל פייבל הולצמן בבית, ועוד נאלץ לשלם לאשתו של הולצמן אחוזים תמורת השימוש בכלי העבודה.

גזירת הפרוות

בחורף 1941–1942 הוכרחו כל היהודים למסור את בטנות בגדיהם לצבא הגרמני. ואכן אותם מלבושים נשלחו מאוחר יותר לחזית. הגרמנים תקפו אז את מוסקבה וסוף־סוף נעצרו. קיבלנו מידע ממקורות שונים, שחיילים רבים שהיו להם בטנות נפלו בשבי הרוסים. שמחנו למשמע הבשורה. ידיעה רשמית לא הגיעה לידי היהודים. עיתונים לא קיבלנו, ולרדיו נאסר עלינו להאזין. חלק מהדברים שנודעו לנו הגיעו אלינו רק ממה שהגויים דיברו ביניהם. קוליה ז'שקיס היה מביא חדשות רבות.

ביתו של יענק'ל אורדר היה נקודת מפגש שבה נהגו לשמוע חדשות ולשוחח. קוליה הקיטע היה אנטישמי גדול. הוא התאמץ מאוד להקשות כמה שיותר על חיי היהודים. גם פיטקה מהרחוב העקום היה שונא יהודים גדול. הוא רדף אחריהם כמה שרק יכול היה.

גזירת הבהמות

הוועד קיבל פקודה שכל יהודי שיש לו פרה או עז חייב למסרן לשלטונות. כעבור שעות אחדות מצאת הפקודה הובלו כבר כל הפרות והעיזים לרחבת בית־המדרש.

אז נעלמה מביתנו טיפת החלב האחרונה. כמה קשה הייתה עלינו הפרידה ממעט העיזים שהיו ברשותנו. הלוא היינו משפחה גדולה: רחל אחותי והילד מוט'ל (בעלה, אליה קימל, נספה במלחמה), אחותי שיינד'ל,

469

דער לערער פיעקַא רסקי הָא ט בַא קומען ַא הַא רצשלַא ג

זיצנדיק איין מָאל ביַי אברהם שַאפעל אין שטוב, הָאט ער זיך גָאר פלוצעם געטָאן ַא גליטש ַארָאפ פֿון ָארט אונטערן טיש ַא טויטער. די ַאלע ווָאס הָאבן אים געקָאנט, הָאבן אויפֿגענומען די ידיעה מיט גרויס ווייטיק. זיַין זון, אברהם, איז דעמלט געווָארן דער ברויטגעבער פֿון זיַין פַֿאמיליע. ער איז געווען ַא קַא מַא שן-מַא כער, הָא ט געַא רבעט ביַי פֿ יַיוול הָא לצמַא ן אין הויז און נָא ך געמוזט צָא לן אויך זיַין פֿ רוי, הָאלצמַאנס, ַא פרָאצענט פַֿארן בַאנוצן די געציַיגן.

די גזירה פֿון די פעלצן

ווינטער 42-1941 הָאבן ַאלע ייִדן געמוזט ָאפגעבן זייערע פֿוטערס פַֿאר דער דיַיטשישער ַארמיי. די מלבושים זענען טַאקע שפעטער ָאפגעשיקט געווָארן אויפֿן פֿרָאנט. די דיַיטשן הָאבן דעמלט ָאנגעגריפֿן מָאסקווע און זענען דָארט ענדלעך שטיין געבליבן. דורך פַֿארשידענע קוועלן איז צו אונדז דערגַאנגען, ַאז ַא סך זעלנער אין פֿוטערס זענען ַאריַינגעפַֿאלן אין דער רוסישער געפַֿאנגענשַאפֿט. און מ'האט זיך געפֿרייט מיט דער בשורה. קיין ָאפֿיציעלע ניַיעס הָאבן די ייִדן נישט בַאקומען, קיין ציַיטונגען הָאבן מיר נישט בַאקומען און רַאדיָא הָאט מען נישט געטָארט הערן. בלויז פֿון דעם ווָאס די גויים הָאבן געשמועסט צווישן זיך הָאט זיך טיילוויַיז דערטרָאגן צו אונדז. קָאליַא זשעשקיס פֿלעגט ברענגען ַא סך ניַיעס. ביַי יענקל ָארדער אין הויז פֿלעגט זיַין ַא זַאמלפונקט אויף צו הערן ניַיעסן און שמועסן.

קָאליַא ָאן דער הַאנט איז געווען ַא גרויסער ַאנטיסעמיט, הָאט זיך ָאנגעטָאן די מי ווָאס שווערער צו מַאכן דָאס לעבן פֿון די ייִדן.

אויך פֿיטקע פֿון דער קרומער גַאס איז געווען ַא גרויסער ייִדנפֿיַינט, הָאט גערודפֿט ייִדן ווי נָאר ער הָאט געקָא נט.

די גזירה פֿון די בהמות

דער קָא מיטעט הָא ט בַא קומען ַא בַא פֿ על, ַא ז יעדער ייִד, ווָא ס הָא ט ַא קו, ָא דער ַא ציג, מוז זי ָא פגעבן דער מַאכט. אין עטלעכע שעה ַארום זענען שוין ַאלע בהמות און ציגן געווען ַארויסגעפֿירט אויפֿן פלַאץ ביַים בית-מדרש.

איז דעמלט ביַי אונדז אין שטוב פַֿארשוווּנדן דָאס לעצטע ביסל מילך. ווי שווער ס'איז אונדז געווען זיך צו שיידן מיט די עטלעכע ציגן, ווָאס מיר הָאבן פַֿארמָאגט. מיר זענען דָאך געווען ַא גרויסע משפחה: רחל, מיַין שוועסטער, מיטן קינד, מָאטל, מיַין שוועסטער, מיטן קינד (איר מַאן, עליע קימל, איז אומגעקומען אין קריג), מיַין שוועסטער שיינדל, מיַין ברודער סרָאליק און יַאנקעלע – דער ייִנגסטער. פֿון דעסטוועגן איז ביַי אונדז אין שטוב קיין גרויסער הונגער נישט געווען, מחמת איך הָאב געַארבעט שניַידעריַי אויף די דערפֿער, אויף וויפֿל דָאס איז מעגלעך געווען, און בַאקומען געצָאלט בלויז מיט עסנווַארג.

470

אחי שׂרוליק ואחי הצעיר יענק'לה. ובכל־זאת לא שרר רעב גדול בביתנו, משום שאני עבדתי ככל שאפשר היה בחייטות בכפרי הסביבה, וכתשלום קיבלתי מוצרי מזון.

אני נפרד ממשפחתי

יום שישי, ה־21 באוגוסט 1942. עבדתי במשך כל השבוע בדֹומברֹובָה שעל נחל השֹוסטַק, ושמתי פעמיי אחר־הצהריים לביתי – לאחיותיי ולאחיי. כמדי שנה, בהתקרב הימים הנוראים, היה גם זה יום קיץ יפה. בשדות, שאמנם כבר היו לאחר הקציר, עמדו פה ושם שיבולי שעורה שלא נגעו בהן. כעבור חצי שעה כבר הייתי בעיירה.

בחצותי את הרחוב העקום ראיתי לפתע שמשהו אינו כשורה. ראיתי מרחוק אנשים רצים כמשוגעים, פוכרים ידיים. אחרים עומדים במעגלים ומסתודדים. נשים מיבבות מרה. רצתי מהר הביתה. משרק נכנסתי פנימה, נפלה אחותי הבכורה רחל על צווארי ובכתה מרות:

"נו, אחי, עכשיו הגיע יומנו האחרון... בקובל כבר לא חי יותר שום יהודי... כולם הובלו אל פאתי העיר ונורו למוות..."

ועד היהודים בטריסק קיבל פקודה לאסוף תרומה של חצי מיליון מרקים אוקראינים, חמש מאות חליפות מהטובות ביותר, חמש מאות זוגות נעליים ודברי עור. אם יחסר משהו מן הדברים הללו, יוצאו להורג עשרים וחמישה יהודים, ואם סכום הכסף יחסר, תושמד כל העיירה. בשבת בבוקר חייבים היינו להביא את הכול.

שכנתנו גולדה רבין נכנסה לביתנו, וכך אמרה: "התפללו ילדים לאלוהים. הגיע היום האחרון לחיינו. אולי בזכותכם יחמול עלינו אלוהים וישיב לנו את חיינו במתנה. הגרמנים נוחלים מפלה אחר מפלה ואת תסכולם הם מפנים כנגד היהודים. הם אומרים שאנו אשמים במלחמה, ועל־כן צריך להשמידנו. אך אם ירצה השם, יתחולל נס וההיפך יקרה..."

היא יצאה מן הבית בפוכרה את ידיה. אני ואחותי החלטנו שאשוב לכפר. אולי יחלוף הכול, כפי שכבר אירע בעבר, ואז אשוב. התמכרתי לתקווה: אולי אמצא מקום מחבוא גם לאחיי ולאחיותיי.

ביום המחרת כבר הייתה העיירה מוקפת משטרה, ואיש לא יכול היה יותר לעוזבה. כשמישהו ניסה לברוח, הוא נורה. רבים הצליחו להימלט, אחרים נפלו מתים.

בשבת בבוקר שמתי פעמיי לשוב הביתה. לא רחוק מתחנת־הרכבת פגשתי בנערה שהלכה מהעיירה. היא סיפרה לי הכול והזהירה אותי לבל אעז ללכת לשם, אם חפץ חיים אני. היא בעצמה הצליחה לצאת משם על־ידי התירוץ שהיא הולכת לעבוד בכבול. שני שוטרים שעמדו על הגשר בדקו אותה, לקחו ממנה את כספה עד הפרוטה האחרונה ושחררוה לדרכה.

המצב בעיירה החמיר מרגע לרגע. חיכו למפקד המחנה בקובל – מנטל, שנמצא במצ'יוב.

נדודיי מתחילים

ביום ראשון, ה־23 באוגוסט 1942, בבוקר, שלחתי לעיירה את מכרי האיכר, שאצלו התעכבתי זה היום השני, כדי שיביא משם ידיעות. כעבור שעה הביא לי בשורה עצובה מאוד: המצב בעיירה מסוכן. איש אינו יכול לצאת משם. עובדי הכבול לא נשלחו לעבודה. איש אינו רשאי לעזוב את העיירה. כל המנסה להציל

471

איך צעשייד זיך מיט מיַין פַֿא מיליע

פֿריַיטיק, דעם 21סטן אויגוסט 1942. ָאפגעַארבעט די גַאנצע ווָאך אויף דער דָאמברָאווע ביַים שָאסטַאק, הָאב איך זיך נָאך מיטָאג געלָאזט ַאהיימגיין אויף שבת צו מיַינע שוועסטער און ברידער. סע איז געווען ַא שיינער זומערטָאג, ווי געוויינלעך ווען סע נעמען זיך דערנעענטערן די ימים-נוראים. אויף די פֿעלדער, שוין ָאפגעשניטענע, איז נָאך וווּ-ניט-וווּ געשטַאנען גערשטן נישט בַארירט. אין ַא הַאלבער שעה ַארום בין איך שוין געווען אין שטעטל.

דורכגעגַאנגען די קרומע גַאס, הָאב איך מיט ַא מָאל בַאמערקט, ַאז עפעס איז נישט אין ָארדנונג. מענטשן, זע איך פֿון וויַיטן, לויפֿן ַארום ווי משוגע, פַֿארברעכן די הענט, ַאנדערע שטייען אין רעדלעך און סודען זיך, וויַיבער יָאמערן און גיסן מיט טרערן. איך בין שנעל געלָאפֿן ַאהיים. ווי נָאר איך בין ַאריַין אין שטוב, איז מיר מיַין עלטערער שוועסטער, רחל, ַארויפֿגעפַֿאלן אויפֿן הַאלדז מיט ַא יָאמערלעך געוויין: – נו, ברודער, איצט איז שוין געקומען דער טָאג פֿון אונדזער אונטערגַאנג... אין קָאוולע לעבט שוין מער קיין איין ייִד נישט... ַאלע זענען הינטער דער שטָאט ַארויסגעפֿירט געווָארן און דערשָאסן... דער טריסקער ייִדישער קָאמיטעט הָאט געקריגן ַא בַאפֿעל צוצושטעלן ַא הַאלבן מיליָאן אוקרַאינישע מַארקן קָאנטריבוציע; 500 ַאנצוגן, די בעסטע, 500 פָאר שיך און אויך לעדערווַארג. אין פַֿאל עס וועט עפעס פֿעלן פֿון די זַאכן, וועלן 25 ייִדן דערשָאסן ווערן, און אין פַֿאל די סומע געלט וועט נישט זיַין, וועט דָאס גַאנצע שטעטל פַֿארניכטעט ווערן. שבת אין דער פֿרי מוז ַאלץ ַאריַינגעברַאכט ווערן! ס' קומט ַאריַין צו אונדז אונדזער שכנה גָאלדע רַאבין און זָאגט צון אונדז:

– בעט, קינדערלעך, גָאט. איצט איז געקומען דער טָאג, ווען מיר גייען פֿון דער וועלט. אפשר אין איַיער זכות וועט זיך גָאט דערבַארעמען און אונדז שענקען דָאס לעבן. דער דיַיטש ליַידט איין מפלה נָאך דער ַאנדערער, און דערפַֿאר לָאזט ער אויס דעם כעס צו די ייִדן. ער זָאגט, ַאז מיר זענען די שולדיקע אין דעם קריג, און דערפַֿאר מוזן מיר אומקומען. ָאבער ווען גָאט וויל, טוט ער ַא נס און מַאכט עס פַֿארקערט... און מיט פַֿארברָאכענע הענט איז זי ַארויסגעגַאנגען.

איך און מיַין שוועסטער הָאבן בַאשלָאסן, איך זָאל זיך לָאזן צוריק אין דָארף. אפשר וועט ַאלץ ַאריבער, ווי עס הָאט שוין איין מָאל פַאסירט, וועל איך זיך צוריקקערן. איך הָאב זיך ַאוועקגעלָאזט אין דער הָאפֿנונג: אפשר וועל איך דָארט געפֿינען ַא פלַאץ זיך אויסצובַאהַאלטן אויך פַֿאר מיַינע ברידער און שוועסטער. אויפֿן צווייטן טָאג איז דָאס שטעטעלע געווען שוין ַארומגערינגלט מיט מיליץ, און קיינער איז נישט ַארויסגעלָאזט געווָארן. הָאט עמעץ געפרוּווט ַאנטלויפֿן, איז ער נָאכגעשָאסן געווָארן. ַא סך איז געלונגען צו ַאנטלויפֿן, ַא סך זענען געפַֿאלן טויטע.

שבת אין דער פֿרי הָאב איך זיך געלָאזט גיין צוריק ַאהיים. ניט וויַיט פֿון דער בַאן הָאב איך בַאגעגנט ַא מיידעלע, וועלכע איז געגַאנגען פֿון שטעטל. זי הָאט מיר ַאלץ דערציילט גענוי און געווָארנט, איך זָאל זיך ניט דערוועגן ַאהין צו גיין, אויב איך וויל נָאך לעבן. זי ַאליין הָאט זיך פֿון דָארט ַארויסגעדרייט מיטן אויסרייד, ַאז זי גייט ַארבעטן צום טָארף. צוויי מיליציַאנטן אויף דער בריק הָאבן זי רעווידירט, צוגענומען ביַי איר די לעצטע פָאר גרָאשן און געלָאזט גיין.

די לַאגע אין שטעטל הָאט זיך פַֿארערגערט פֿון מינוט צו מינוט. מ'הָאט זיך געריכט אויף דעם לַאגער-שעף פֿון קָאוולע - מאנטעל, וועלכער הָאט זיך געפֿונען אין מַאציעוו.

472

את עצמו, נורה למוות. גורל היהודים נתון על כף המאזניים. סכום הכסף טרם נאסף, למעט חלק קטן ממנו. הם הצליחו לאסוף את המלבושים והנעליים. כל החייטים התכנסו בוועד ועזרו לגהץ את הבגדים. הנעליים כבר עומדות מוכנות ומצוחצחות. כל אחד התאמץ להיות לעזר במשהו: אולי בכל־זאת ניתן יהיה להציל את העיירה מן הגזירה.

אך לא! דבר לא עזר. הייתה זו טיפת הדם האחרונה שהרוצחים מצצו עד תום מן העיירה לפני השחיטה. עזבתי את בית האיכר ובינתיים התחבאתי בקרבת היער הקטן בדומברובה. בכל ערב נהגתי לבוא אליו ולבקש משהו לאכול. היה עלינו להיזהר מפני האוקראינים, כי הם הרגו בדיוק כמו הגרמנים. כך החל יום נדודיי הראשון, ללא שום תקווה לעתיד. בכל יום חיכיתי למוות שיבוא.

העיירה בלהבות

יום שלישי, ה־25 באוגוסט 1942. היום החל הרגע הטרגי, שלו התכוננו היהודים זה שלושה ימים. היה זה יום חמים ונאה. אחר־הצהריים פקדה המשטרה האוקראינית על כולם לעזוב את בתיהם ולהתאסף ברחבת בית־המדרש. כל אחד רשאי היה לקחת עמו חבילה קטנה המכילה אוכל למשך היום, דברי ערך וסכום כסף קטן. במשך שעה התאספו כולם. המשטרה האוקראינית שמרה עליהם, העמידה אותם בשורות וגירשה אותם לעבר הדרך לקובל. אמרו להם שהם הולכים לגטו בקובל. חלקם חשבו שהם הולכים להורודץ. אבל את האמת איש לא ידע ואיש גם לא תיאר לעצמו, אלא כאשר ראה אותה במו עיניו.

שני קילומטרים מאחורי העיירה, ליד בורות הטיט של משרפת הלבנים, פקדו השוטרים לעצור. הם הוציאו את עשרת הגברים הראשונים, הובילום לבור, פקדו עליהם להתפשט לגמרי ולהישכב בתוך הבור. כך נורו למוות עשרת הגברים הראשונים. כל זאת נעשה בהשגחתם של כמה קצינים גרמנים. וכך זה המשיך עוד ועוד.

אחד מן האנשים נחלץ (אחד מבני משפחת סגל?), תפס מידיו של אחד השוטרים את המקלע ורצה לפחות לנקום. למרבה הצער הוא לא ידע איך להשתמש בכלי ונורה למוות במקום. גרסה אחרת מספרת שהוא בכל־זאת הצליח לירות בכמה אנשים. כששאר האנשים ראו שנותרו להם רק כמה דקות לחיות, הם פתחו במנוסה. הגרמנים ירו בהם וכמעט כולם מתו בשדה. רק חלק קטן הצליחו לברוח. נשים אחדות הרגו במו ידיהן את ילדיהן לפני שהגרמנים הספיקו לעשות זאת. כמה יהודים התחבאו בבתים ולא יצאו לרחבת בית־המדרש.

הלילה היה שקט. הרוצחים, הטבולים בדם היהודים, חזרו לעיירה בשירה. הפולנים והאוקראינים קיבלו פקודה לאסוף את כל הגוויות בשדות, להשליכן לתוך הבורות ולכסותן עפר. הם קיבלו תשלום על כך – את בגדי הקורבנות.

היה זה לילה שקט. העיירה הייתה שרויה בחשכה. הרחובות היו שוממים. האוקראינים נכנסו לכל בתי היהודים ושדדו כל מה שניתן היה לשדוד. והנה פתאום, בבת אחת נהיה אור. פרצה שרפה. בתי יהודים התנודדו בלהבות. את זאת עשו מעט היהודים שהתחבאו בבתיהם. הם החליטו להעלות את העיירה באש, כדי שהאוקראינים לא ייהנו עוד מן הדם היהודי. האש המשיכה להתפשט ולהתגבר, וכעבור זמן קצר עלתה כל העיירה בלהבות. פה ושם נחלץ יהודי מביתו הבוער, נאבק במוות, אבל המשטרה האוקראינית מיד התנפלה עליו, כמו הייתה עדת זאבים מורעבת המתנפלת על גדי, וזרקה אותו אל תוך האש.

473

ס'הייבט זיך ָא ן מיַין נע-ונד

זונטיק אין דער פֿרי דעם 23סטן אויגוסט 1942, הָאב איך געשיקט מיַין בַאקַאנטן פויער, וווּ איך הָאב זיך אויפֿגעהַאלטן שוין דעם צווייטן טָאג, אין שטעטל ַאריַין נָאך ידיעות. אין ַא שעה ַארום הָאט ער מיר געברַאכט ַא זייער טרויעריקע בשורה: אין שטָאט איז געפֿערלעך. קיינער קָאן זיך פֿון דָארט ניט ַארויסבַאקומען. די טָארף-ַארבעטער זענען צו דער ַארבעט ניט געשיקט געווָארן. קיינער טָאר דָאס שטעטל נישט פַֿארלָאזן. ווער ס'פרוּווט זיך צו רַאטעווען, ווערט דערשָאסן. דער גורל פֿון די ייִדן וויגט זיך אויף דער ווָאגשָאל. די סומע געלט איז נָאך ַאלץ ניט געשַאפֿן – בלויז ַא קליינער טייל. די מלבושים און דָא ס שוכווַא רג איז יָא געשַא פֿ ן געווָא רן. ַא לע שניַידערס הָא בן זיך צענויפֿ געזַא מלט אין קָא מיטעט און געהָאלפֿן פרעסן די קליידער. דָאס שוכווַארג שטייט שוין גרייט און אויסגעפוצט. יעדער איינער הָאט זיך בַא מיט מיט עפעס ווָא ס בַא הילפֿ יק צו זיַין: אפשר, אפשר פֿ ָא רט וועט מען ָא פרַא טעווען דָא ס שטעטל פֿ ון דעם גזר.

ָאבער – ניין! ס'הָאט נישט געהָאלפֿן. דָאס איז געווען דער לעצטער טרָאפן בלוט, ווָאס די מערדער הָאבן אויסגענָאגט פֿון דעם שטעטל פַֿאר דער שחיטה.

איך הָא ב פֿ ַא רלָא זט דעם פויערס הויז און זיך פֿ ָא רלויפֿ יק בַא הַא לטן ניט וויַיט פֿ ונעם וועלדל אין דער דָאמברָאווע. יעדן ָאוונט פֿלעג איך קומען צו אים בעטן עטווָאס עסן. מ'הָאט זיך געמוזט אויסהיטן פַֿאר די אוקרַאינער, וויַיל זיי הָאבן געהרגעט גענוי ווי די דיַיטשן.

ַא זוי הָא ט זיך ָא נגעהויבן מיַין ערשטער טָא ג פֿ ון נע-ונד, ָא ן ַא הָא פֿ נונג אין דער צוקונפֿ ט. איך הָא ב דערווַארט יעדע מינוט דעם טויט.

דָא ס שטעטעלע אין פֿלַא מען

דינסטיק, דעם 25סטן אויגוסט, 1942. היַינט הָאט זיך ָאנגעהויבן דער טרַאגישער מָאמענט, ווָאס די ייִדן הָאבן שוין דריַי טעג דערווַארט. ס'איז געווען ַא שיינער, ווַארעמער טָאג. נָאך מיטיק הָאט די אוקרַאינישע מיליץ בַאפֿוילן, יעדער איינער זָאל פֿ ַא רלָא זן זיַין וווינונג און מע זָא ל זיך זַא מלען אויפֿ ן פלַא ץ פֿ ַא ר דעם בית-מדרש. יעדער קָא ן מיטנעמען ַא קליין פעקעלע מיט עסן אויף ַא גַאנצן טָאג, אויך זיַינע ווערטפֿולע זַאכן אין ַא קליינעם סכום. אין משך פֿון ַא שעה זענען ַאלע שוין געווען פַֿארזַאמלט. די אוקרַאינישע מיליץ הָאט זיי בַאווַאכט, אויסגעשטעלט זיי אין רייען און געטריבן אויפֿן קָאוולער וועג. מע הָאט זיי געזָאגט, ַאז זיי גייען קיין קָאוולע אין געטָא. טייל ייִדן הָאבן געטרַאכט, ַאז מע פֿירט זיי קיין הָארָאדעץ. דעם אמת הָאט ָאבער קיינער ניט געוווּסט און זיך אויך ניט פָֿארגעשטעלט, ביז מ'הָאט אים דערזען מיט די אייגענע אויגן.

צוויי קילָאמעטער הינטערן שטעטל, וווּ ס'געפֿינען זיך די ליימגרובן פֿון די ציגעלניעס, הָאט די מיליץ בַאפֿוילן זיך ָאפצושטעלן. מ'הָאט ַארויסגענומען די ערשטע צען מַאן, צוגעפֿירט צו דער גרוב, געהייסן אויסטָאן זיך נַאקעט און זיך ַאריַינלייגן אין גרוב. ַאזוי זענען די ערשטע צען דערשָאסן געווָארן. דָאס איז אויסגעפֿירט געווָארן אונטער דער אויפֿזיכט פֿון עטלעכע דיַיטשישע ָאפֿיצירן. און ַאזוי איז עס געגַאנגען וויַיטער.

איינער פֿון דעם ייִדישן עולם הָאט זיך ַארויסגעריסן (איינער פֿון די סעגַאלס?), ַארויסגעכַאפט ביַי ַא מיליציָאנער דָאס מַאשין-געווער און געווָאלט כָאטש נקמה נעמען. צום בַאדויערן הָאט ער נישט געוווּסט ווי מיט דעם געווער זיך צו בַאנוצן, און ער איז אויפֿן ָארט דערשָאסן געווָארן (ַא צווייטע ווערסיע דערציילט ַאז ער הָאט יָא דערשָאסן עטליכע). דער איבעריקער עולם, זעענדיק, ַאז זיי הָאבן נָאך געציילטע מינוטן צום לעבן, הָאבן זיך געלָאזט ַאנטלויפֿן. אייניקע פֿרויען הָאבן ַאליין דערהרגעט זייערע קינדער, איידער די

474

איצ'ה של נוח העגלון

את איצ'ה של נוח העגלון סחבו הרוצחים מרחק של עשרה קילומטרים מהעיר, כשהוא קשור לאופניים. הם גררוהו לשרפה והשליכוהו לתוך האש. פעמיים קפץ מהאש החוצה, אך בפעם השלישית הוא נעלם לנצח בתוך הלהבות. אוזני הרוצחים היו חרשות לצעקותיו, ולבותיהם – אבנים.

מאזן הדמים

הכול הושמד. למחרת בבוקר התגוללו גוויות שרופות רבות ברחובות ובתעלות הניקוז ואי אפשר היה לזהותן. יהודים אחדים הצליחו בכל־זאת לצאת מהעיירה ולהתחבא אצל איכרים שהכירו. למשטרה נודע על כך ובכל יום חיפשה אחריהם. מפעם לפעם נתפס יהודי, הובא לעיירה, ושם עוללו לו את מה שעוללו לאחיו.

כך נתפסו בריש פינקלשטיין ומשפחתו ונספו. רייז'ל ויינר התחבאה זמן ממושך עד שנתפסה.

משה מוסלין נתפס בקולצ'ין. ליובה מנדלבוים, אשתו של דוקטור צימרמנט והילד, אשתו ובתו של פירמל ועוד רבים אחרים. אחיי, שׂרוליק ויענק'לה, התחבאו בין טריסק למילנביץ' – אותם תפסו אחרי שלושה חודשים. שלום בוימל התחבא עם דודו לייב'ל אופלינר. האחרון נורה על־ידי שוטר. שלום בוימל חי. יהודי טריסק לחמו בגבורה על חייהם עד לרגע האחרון!

מימין: ישראל פרישברג, בייריש סגל (נרצח בשואה), טוניה טפר-פרישברג, טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה) ואברהם זילבר (נרצח בשואה).

בדרך אל בור ההריגה חטף בייריש סגל מקלע מידיו של אחד הרוצחים. אין זה ברור אם הצליח לירות בכמה מן הרוצחים בטרם נורה ונהרג.

475

דיַיטשען זָאלן עס טָאן. מ'הָאט זיי נָאכגעשָאסן, און ַאלע כמעט זענען געבליבן ליגן טויטע אויפֿן פֿעלד. בלויז ַא קליינער צָאל איז געלונגען צו ַאנטלויפֿן. ייִדן הָאבן זיך אויסבַאהַאלטן אין די היַיזער און זענען אויפֿן בית-מדרש-פלַאץ נישט ַארויסגעקומען.

ביַי נַאכט איז געווען שטיל. די מערדער, פַֿארשפריצטע מיט ייִדיש בלוט, הָאבן זיך אומגעקערט אין שטעטל מיט געזַא נג.

די פוילישע און אוקרַא ינישע בַא פֿ עלקערונג הָא ט בַא קומען ַא בַא פֿ על צענויפֿ צוזַא מלען ַא לע טויטע אויף די פֿ עלדער און זיי ַא ריַינווַא רפֿ ן און פֿ ַא רשיטן אין די גריבער. זיי הָא בן דערפֿ ַא ר געקרָא גן בַא צָא לט – דָא ס ָאנטועכץ פֿון די קרבנות.

ס'איז געווען ַא שטילע נַאכט. דָאס שטעטל איז געלעגן אין פֿינצטערניש. פוסט זענען געשטַאנען די גַאסן. וווּ-נישט-וווּ הָאבן זיך אוקרַאינער ַאריַינגעגנבעט און גערויבט ייִדיש הָאב-און-גוטס. און ָאט איז מיט איין מָאל געווָארן ליכטיק. ס'הָאט אויסגעברָאכן ַא שריפה. ייִדישע היַיזער הָאבן זיך געוויקלט אין פֿ לַא מען. דָא ס הָא בן עטלעכע ייִדן, בַ הַא לטענע אין זייערע היַיזער, בַא שלָא סן צו פֿ ַא רברענען דָא ס שטעטל, בכדי די אוקרַאינער זָאלן מער נישט הנאה הָאבן פֿון דעם ייִדישן בלוט. דָאס פֿיַיער הָאט געהַאלטן אין איין זיך פַֿארגרעסערן און אין קורצן איז דָאס גַאנצע שטעטל געווען איין פֿלַאם. דָא און דָארט הָאט זיך ַא ייִד ַארויסגעריסן פֿון זיַין ברענענדיקן הויז, זיך גערַאנגלט מיטן טויט, ָאבער די אוקרַאינישע פָאליציי הָאט זיך גליַיך ַא ווָארף געטָאן אויף אים, ווי הונגעריקע וועלף אויף ַא שעפֿעלע אים ַא כַאפ געטָאן און צוריק אין פֿיַיער געווָארפֿן.

איציע נוח'ס בַא לעגָא לעס

איציע נוח'ס בַאלעגָאלעס הָאבן די מערדער געברַאכט צו שלעפן פֿיר קילָאמעטער פֿון הינטער דער שטָאט, צוגעבונדן צו ַא רָאווער, געברַאכט אים צו דער שריפה און ַאריַינגעווָארפֿן אין פֿיַיער. צוויי מָאל איז ער פֿונעם פֿיַיער ַארויסגעשפרונגען, ָאבער ביַים דריטן מָאל איז ער אין דעם פֿיַיער אויף אייביק פַֿארשוווּנדן געווָארן. די אויערן פֿון די מערדער זענען טויב געווען פַֿאר זיַינע געשרייען, און זייערע הערצער – שטיין.

דער בלוטיקער סכהכל

ַאלץ איז געווען פַֿארניכטעט. צו מָארגנס אין דער פֿרי הָאבן זיך געווַאלגערט ַא סך פַֿארברענטע קערפערס, נישט צו דערקענען זיי, אין די גַאסן און אין די ריוועס.

אייניקע ייִדן הָאבן זיך דָאך ַארויסבַאקומען פֿון שטעטל און אויסבַאהַאלטן ביַי בַאקַאנטע פויערים. די מיליץ הָאט וועגן דעם זיך דערוויּסט און יעדן טָאג געזוכט ייִדן. פֿון מָאל צו מָאל הָאבן זיי געכַאפט ַא ייִדן, און געברַאכט אין שטעטל און – געטָאן צו אים דָאס אייגענע ווָאס צו זיַינע ברידער.

בעריש פֿינקלשטיין מיט דער פַֿאמיליע איז ַאזוי געכַאפט געווָארן און אומגעקומען. רייזל וויַינער הָאט זיך אויסבַאהַאלטן ַא לַאנגע ציַיט, ביז מע הָאט זי געכַאפט.

משה מוסלין איז געכַאפט געווָארן אין קָאלטשין. ליובע מַאנדלבוים, דָאקטָאר צימערמַאנס פֿרוי מיטן קינד, פיראמאלס פֿרוי און טָאכטער און אויך ַא סך ַאנדערע, מיַינע ברידערלעך סרָאליק און יַאנקעלע הָאבן זיך אוסבַאהַאלטן צווישן טריסק און מילנעוויטש, – זיי הָאט מען געכַאפט נָאך דריַי מָאנַאטן.

שלום בוימל הָאט זיך אויסבַאהַאלטן מיט זיַין פֿעטער לייבל ָאפעלינער. דער לעצטער איז דערשָאסן געווָארן פֿון ַא פָאליציַאנט. שלום בוימל לעבט.

פַֿאקטיש הָאבן טריסקער ייִדן העלדיש געקעמפֿט פַֿאר זייער לעבן ביז דער לעצטער מינוט !

476

שלום-סם, במדי הצבא האדום, ורחל- רייצ׳ל (לבית צר'קייביץ') בוימל

התמונה צולמה בשנת 1945. שלום בוימל נולד בשנת 1925 לזליג

החייט ולרחל (לבית אופלינר), אח לחסיה, רייז'לה ומלכה. כשהיה בן חמש נפטר

אביו, והמשפחה עברה לגור בבית הורי ִאמו. ארבעת הילדים והאם, שהייתה

כובסת וניקתה בתים לפרנסתה, חיו חיי עוני. לאחר כיבוש טריסק על־ידי ברית־

המועצות בספטמבר 1939 השתפר מעט מצבם.

ב־25 באוגוסט 1942, כשהובלו יחד עם שאר יהודי טריסק אל מפעל הלבנים של

נטע ויינר, שהיה לגיא הירצחם, קרעה אמו של שלום את הטלאי הצהוב מעל בגדו,

הורתה לו לברוח ואמרה כי אם ישרוד עד לאחר המלחמה, שיזכור מניין בא. שלום

אכן ברח בעודו רואה את ִאמו ואחיותיו נופלות בעודן בחיים אל הבור שבו נרצחו

יהודי העיירה. הוא רץ אל השדות שהקיפו את העיירה והסתתר בין אלומות הקש.

מאוחר יותר ראה את העיירה בוערת. בלילה הלך אל ביתו של פיוטר (פטרו) טֹוקרסקי,

שהיה מכר המשפחה, בכפר ַרסְטֹוב. את ביתו של פטרו בנה דודו של שלום, לייב׳ל

אפולינר, שהיה נגר, ומהפירות שלו נהגה סבתו של שלום, שהייתה בעלת מאפיה, לקנות. בזמן הכיבוש הגרמני הלך שלום לביתו של פטרו מפעם לפעם, וזה נתן לו לחם ותפוחי־אדמה. מאוחר יותר פגש שלום את לייב׳ל אפולינר דודו בביתו של פטרו. האחרון הסתיר את שניהם בבור מתחת לאסם שבחצרו. שלום ולייב׳ל שהו בבור זה כחודשיים, ופטרו הביא להם אוכל בלילות. מפעם לפעם השגיח שלום על החזירים של פטרו כשהוא לבוש בבגדיה של חברה של אחותו של פטרו. אחרי כחודשיים הגיעו שוטרים אוקראינים לביתו של פטרו. לייב׳ל, שלמד עמם והכירם, יצא מהמחבוא כדי לדבר אל לבם למרות אזהרתו של שלום. הם ירו בו ורצחוהו בו במקום. שלום נמלט דרך הדלת האחורית של האסם אל היער ומצא מקלט בין ענפי עץ במרחק של כשלושה קילומטרים מהכפר, ובינתיים שרפו השוטרים האוקראינים את האסם עד היסוד. בהמשך הוזמן פטרו לחקירה על־ידי השלטונות והואשם בהסתרת יהודים. פטרו הכחיש את ההאשמות נגדו.

שלום הסתתר ביער תקופת מה עד שבוקר אחד גילה איכר את מחבואו וקרא למכריו להתייעצות כיצד לנהוג בו. בעודם מתווכחים ברח שלום, ובאותו הלילה הגיע לביתו של פטרו יחף ומקורר, מבקש את עזרתו. פטרו טען שמאז שחושדים בו הפך שטח ביתו למסוכן מאוד להימצא בו, אך הוא לא הפקירו: הם הלכו באותו הלילה מספר קילומטרים, פטרו חפר בור גדול, ריפד אותו בקש, עלים ועשב רך, שלום נכנס לבור ופטרו כיסה אותו. במשך החורף ההוא שהה שלום באותו הבור, כשאחת לזמן־מה היה הולך לביתו של פטרו, נשאר שם כמה ימים ומקבל אוכל בטרם ישוב אל הבור שביער. מפעם לפעם היה פטרו מביא לשלום גם קצת מזון אל הבור. יום אחד, לפני חג המולד של שנת 1942, באו אוקראינים ליער כדי לכרות עצי אשוח לחג, ואחד מהם נפל לתוך הבור ששלום הסתתר בו. שלום נבהל מאוד. גם הם נבהלו וברחו. שלום הלך לפטרו לבקש את עצתו, זה יעץ לו לנסות לחצות את הקווים של הגרמנים, למרות הסכנה הכרוכה בכך, ולחבור אל פרטיזנים רוסים, שהיו במרחק כשישים קילומטרים מהכפר רסטוב. שניהם יצאו לדרך בלילה, ולאחר שעות רבות פגשו פרטיזנים רכובים על סוסים. תחילה חשדו

477

הפרטיזנים ששלום ופטרו הם מרגלים גרמנים, אך לאחר ששלום אמר להם שהוא יהודי הם הדריכו אותו להמשיך כחמישים קילומטרים נוספים, עד למפקדה שלהם. שלום שהה עם הפרטיזנים הרוסים מתחילת 1943, השתתף בלחימה בגרמנים, ונפצע במהלכה. בתחילת שנת 1945 כששהה בעיר סְַרנִי, ממזרח לקובל, חבר שלום לחיילי הצבא האדום. הוא התגייס ל־נקוו"ד ושירת בה כמה חודשים.

לאחר תום המלחמה הגיע שלום לעיר רובנה, שם פגש את רחל צר'קייביץ'. רחל נולדה באֹוֵזָרנִי שבווהלין בשנת 1925, בת ליענק'ל ופסה פרומה ואחות למאיר, הגדול ממנה, ולזלמן, מנחם ויוס'ל, הצעירים ממנה. האב עסק במסחר.

בשמחת־תורה תש"ג, 3 באוקטובר 1942, כשהקיפו הגרמנים את הגטו של אוזרני, נרצח אביה של רחל. היא ושאר בני המשפחה נמלטו לכפר מיזֹוץ' הסמוך. כשיהודי הכפר נלקחו לגיא ההריגה הצליחו זלמן ומנחם להימלט. שוטר אוקראיני שליווה את המובלים לרצח אמר לרחל כי תברח והוא יירה באוויר. רחל, יוס'ל ובן של השכנים עשו כדבריו והשוטר עמד בדיבורו. האם ומאיר נרצחו. רחל ושלושת אחיה נפגשו במקום מפגש שנקבע מראש ומצאו מסתור בערימת שחת גדולה, בה שרדו עד אחרי המלחמה, למעט זלמן, שיצא לתור אחר מזון ולא שב. לאחר שחרור האזור על־ידי הצבא האדום הגיעו רחל ושני אחיה לרובנה. הם מצאו מחסה בבית־הכנסת, שם טיפלה רחל באחיה ובילדים אחרים ודאגה לפרנסתם, כשהיא סוחרת בשוק השחור.

לאחר זמן־מה הבריחו שלום ורחל את הגבול לפולין. הם הגיעו לחֶלְם, ושם נישאו. בתחילת שנת 1946 גנבו רחל, שלום, מנחם ויוס'ל את הגבול לגרמניה. הם הגיעו למינכן, שהייתה נתונה לשליטת צבא ארצות־הברית, ושוכנו במחנה עקורים. בקיץ 1946 נולד בנם הבכור של רחל ושלום. רחל, שלום, מנחם ויוס'ל ביקשו לעלות לפלשתינה־א"י. מנחם ויוס'ל אכן עלו. יוס'ל נפל במלחמת השחרור. שלום ורחל קיבלו אשרה לארצות־הברית, וכיוון שכך הם החליטו להגר לשם. בהגיעם לארצות־הברית באביב 1948 הם נשלחו לגור בסִינסִינָטי, אֹוהָיֹו, שם בנו את ביתם והולידו את שתי בנותיהם. לאחר שנים של עמל הם היו לבעליהם של שישה בתי־אבות. מן הממון הרב שצברו תרמו רבות למדינת ישראל, בין היתר לעיר נהריה.

רחל נפטרה בשנת 2015. פיוטר (פטרו) טוקרסקי היה ל״חסיד אומות עולם״. הוא נפטר בשנת 1974.

זיסק'לה רוטהולץ היה תלמיד בגימנסיה 'תרבות' בקובל כשצבא גרמניה הנאצית פלש לברית־המועצות. הוא ברח לתוככי ברית־

המועצות, אך התחרט על נטישת בני משפחתו וחזר. הוא נרצח בשואה עם בני משפחתו.

478

מימין: זלטה טבקהנדלר-נייגל ובייבה ברונשטיין (שתיהן נרצחו בשואה)

התמונה צולמה ב־30 באוקטובר 1935. בייבה ברונשטיין נתנה את התמונה לחברתה רחל טבקהנדלר-מנדלסון לפני עלייתה

לפלשתינה־א"י. בתיה פטרבוים (נרצחה בשואה)מנדלסון שמואל וטובה לבית פרישברג (שניהם נרצחו בשואה)

479

משפחת שצ'רב

בדרך הארוכה לחיים

עם הידיעות הראשונות על פרוץ המלחמה החלטנו: אנו זזים. לא נשב כאן בעיירה ונחכה עד שהאוקראינים ישחטו אותנו. רתמנו את ה'זוג' – ולדרך... התחנה הראשונה בדרכנו – תחנת־הרכבת בקובל. בכבישים כבר התגוללו הרוגים ופצועים לרוב, והמונים עוברים ומצפים לישועה – שהרכבת תובילם הלאה, הלאה, הרחק מהחזית. לאן? לא חשוב, "לאן שיישא הרוח". ואכן, הגיעה הרכבת, מכריזים: "הנשים – לעלות! הגברים – לא!". החלטנו שלא לפרק את החבילה המשפחתית; לאן שנלך – תמיד ביחד. נטשנו את הרכבת והמשכנו בסוסינו.

בעגלה היו אתנו גם אברהם סגל, דוד סוסנה, משה הוניקמן, איציק ביק ושלמה צימרבליט. המשכנו דרכנו לאוחובייץ (שמונה־עשר ק"מ מקובל). היה זה לילנו הראשון מחוץ לביתנו, הרגשה ראשונה של גלות, עקירת שורשים ממקום בו חיינו כל שנותינו. אתנו היו עוד הרבה יהודים. אותו לילה הוצנחו במקום צנחנים גרמנים. הבנו שמאוד 'חם לנו' כאן. לפני עלות השחר המשכנו בדרכנו. בדרך שלחנו משלחת לטריסק להיוודע על המצב בעיירה. במשלחת היו הרש'ל ביק וסשה מורבשני. המשלחת הביאה דווקא ידיעות מרגיעות: הגרמנים טרם הגיעו. הימים הראשונים בטריסק היו ימים של שוד וביזה. רכושם של היהודים נהיה הפקר. האוקראינים התפרצו לחנויות ולבתי יהודים ושדדו כל דבר בעל ערך. במצווה זו השתתפו תושבי כל כפרי הסביבה. כארבה הם פשטו גם למחרת על העיירה.

מרחוק ראינו את קובל עולה באש. גרמנים הקיפו את העיר. פעמיים עברו קובל וטריסק מיד ליד וכל אחד מהכובשים עשה בהן שמות.

כשקיבלנו ידיעות אלו, החלטנו: אין דרך חזרה – יש לברוח הרחק מכאן ככל האפשר. המשכנו בדרכנו. עברנו כפרים וקולחוזים. לא הספקנו להתמקם במקום כלשהו ובעורפנו שוב הגרמנים. נראה היה כאילו אלו צועדים בעקבות העגלה שלנו. האוכל אזל מכלינו, ובכל מקום ביקשנו מעט לחם להחיות את נפשנו.

ּבֶֶר ָזאן

אחת התחנות בדרך הבריחה. מרובים כאן הצוענים. ראינו עצמנו דומים להם. גם אלו חיו בפחד מפני הבאות. אישה צוענייה עם תינוק על שכמּה קיבלה אותנו בטוב־לב במעט אוכל, ואף הציעה לנו מקום מנוחה. בנגסנו נגיסה ראשונה פרצה הצוענייה ביללות בכי וכל הזמן לא גרעה עין מילדינו: "הם ייקחו לכם את הילדים! הם אינם משאירים ילדים!". הרש'ל לעג לדבריה: "היא אינה יודעת מה היא סחה. היא לא שפויה בדעתה". אך שמענו בקולה של הצוענייה והמשכנו בבריחתנו.

בדרך גשר, ועל הגשר עומד נער צעיר מזוין. לא הועילו כל בקשותינו – נאסרנו, חזרה לברזאן – ל'סיליסבט'. פה קרה הדבר הנורא הראשון – היפרדות המשפחה, שנמשכה שנים רבות. במשך הלילה

480

החזיקו את הגברים סגורים ולמחרת נאמר לנו שאנו יכולים לזוז, אבל בלי ילדינו. לא עזר הבכי, לא עזרו תחנונים, לקחו מאתנו את כל הגברים בגיל הצבא. כאבא נשאר רק פישל, אחי הצעיר. זלדה, אשתו של הרש'ל, עומדת ללדת. אתי היה גם ילדּה היתום של דודתי. נוסף להפרדה רצו גם לקחת מאתנו את הסוסים. התחלנו להתייפח, שכבנו על הארץ וביקשנו רחמים, שיניחו לנו את הסוסים. אשת רופא ראתה את מצבנו, בעיקר ריחמה על זלדה במצבה המיוחד, והייתה לנו לפה בפני החיילים – והסוסים לא נלקחו מאתנו. אשת הרופא אכסנה אותנו, נתנה לנו לאכול ובירכה אותנו לשלום. אכן, אחד (טוב) מאלף כן מצאנו, חשבתי בלבי.

פה נפגשנו בדרכנו ביהודי קייב. אחים לצרה. השתוממו עלינו שאנו ממש מתקדמים ללוע האויב, הציעו לנו להצטרף אליהם. בדרך כשל אחד מסוסינו. בעוד אנו מטפלים בסוס להרימו – זזה שורת הקייבים ונשארנו לבדנו. עם ערב הגענו לּפֹולטָבָה, ישר ל'ווייליקי פונקט', מין תחנה מרכזית. לנּו יחד עם כל 'עמך' הפליטים. בבוקר הופיעו לפנינו שני יהודים לקנות מאתנו את הסוס שנותר לנו – הוסכם שישלמו לנו בתחנה. בינתיים פקדו על שֹוכֶר לבוא עם הסוס ל'ווייני קומיטט' (ועד מלחמתי). שוב בכי ותחנונים שיניחו לאבי להמשיך אתנו. לבסוף ניאותו לנו והמשכנו לחְַרקֹוב.

נולד הבן אלכסנדר

נדדנו ממקום למקום, מחרקוב לקולחוז, בו שהינו כשלושה שבועות. מהר מאוד התאקלמנו בין אנשי הקולחוז. לא אכלנו לחם חינם. אתם יצאנו לעבודה וקיבלנו מנת לחמנו. בכל מקום חיפשנו אחרי ילדינו ולא קיבלנו ידיעה עליהם. לילה אחד נשמעה הצעקה: "הגרמנים באים". הבריחה נמשכה לקוּיבִישֶב. היה זה מרכז ממשלתי חשוב באותו זמן ולא נתנו לנו להיכנס העירה. בדרך אחזו צירי לידה את זלדה – ואנו חסרי־אונים. היא החזיקה מעמד עד לאוסלבקה, וכאן נולד לנו הבן אלכסנדר! המשפחה גדלה, אבל התינוק החדש לא אפשר לנו לזוז. התמקמנו, חיפשנו עבודה כדי לקבל מנת לחם גדולה יותר. אבי עבד בחייטות, תפר בגדים לאיכרים. בני המקום יעצו לנו להישאר אתם. התחבבנו עליהם כאנשי עבודה מועילים, אבל תמיד היה מישהו שהניע אותנו לזוז הלאה. מכאן ואילך המשכנו ברכבות. הרעב מלווה אותנו בכל דרכינו. החיפושים אחרי פרוסת־לחם בראש דאגותינו. פחדנו ללכת צפונה מפני הקור, כשהתלבושת בלה ואין לנו מה ללבוש ובמה להתכסות בלילה. תחנות־רכבת, פליטים לרוב, פצועים והרוגים. על רציפי הרכבת שוכבים מאות בבגדים קרועים, מלוכלכים, כשהכינים שורצות עליהם ונשמעים קולות הזעקה של אלפים, חסרי־אונים, המחפשים את ילדיהם האבודים. חשבנו שאנו יוצאים מדעתנו מזעקות בני האדם. מנהל הרכבת, אנטישמי, גוער בצורה מבישה ביהודים. נמסר לנו שעלינו ללכת לאונטשלפך. הגענו לקולחוז של אוזבקים. מספרנו פחת: אלכסנדר לא החזיק מעמד – שבק חיים. היתום חלה קשה – ומסרנוהו לבית־חולים. מדי פעם בפעם זלדה ואני ביקרנו אותו. בבואנו יום אחד לבקרו נאמר לנו כי הוא נפטר. ביקשנו לראות חפץ מחפציו, אך אמרו שאלו אינם בנמצא, שכן היה חולה במחלה מאוד מדבקת ונאלצו לקברו במהירות. גם את קִברו לא הראו לנו. אני חושבת שהוא נמסר לאימוץ בלי ידיעתנו ובלי רשותנו. יותר לא ראינוהו ולא שמענו ממנו דבר.

481

בקולחוז האוזבקים

בתקופה הראשונה, כשהמחסנים היו ריקים, סבלנו רעב יחד עם אנשי הקולחוז. המנה החודשית זעומה: ארבעה ק"ג תפוחי־אדמה קטנטנים, ק"ג אחד צימוקים וארבעה ק"ג תפוחי־עץ. חשבנו שלא נחזיק מעמד, כה הציק לנו הרעב, והעניינים עוד הלכו והידרדרו. הגיע מעט קמח שחולק. ואנו, כתמיד, לעבודה – לעבודות־אדמה, לשמירה, כשאני דואגת להם לארוחה חמה.

האוזבקים בני־אדם מוזרים ופראים בעינינו. אך אנו קשרנו קשרים טובים אתם. התחבבנו עליהם, והם ראו אותנו כבני המקום, כמוהם. לא התלבטנו כאחרים. אתם יצאנו לעבודה, אשר זמניה אחרים, כנהוג בארצות חמות. אין עובדים בשעות היום החמות. עבדנו משעה שש בערב עד עשר בלילה. הלילות שם מיוחדים במינם: אור יום תמיד, ואין להבחין בין יום ללילה. מדי פעם היינו שומעים על משפחה שנשחטה כולה בלילה על־ידי האוזבקים, אך אנו משום מה לא חרדנו לנפשותינו. היינו משפחה יהודית יחידה בים של אוזבקים. ביתנו היה מה שהיה פעם בית־ספר לילדים – בלי רצפה, שתי מיטות ברזל ועליהן סמרטוטים שיחם לנו. עם התחלת העונה החקלאית יצאנו כולנו לשדה ועבדנו כאוזבקים. לא ידענו -

שבת מהי ולא ידענו חג מהו. זכורתני שבאחד החגים נזכרתי כמה ימים לפני כן, והוא ראשהשנה. פנינו לממונה שייאות לתת לנו משהו לחג. יחסו היה הגון, קיבלנו תוספת מיוחדת – 5.1 ק"ג קמח ודלעת מתוקה גדולה.

הבנים היו יוצאים לפעמים לאונטשלפך לבקר את קרובת משפחתנו מיר'ל טננבוים. כמו־כן הייתה היא מבקרת אצלנו מדי פעם. באונטשלפך היה המצב גרוע יותר. תמיד דאגנו לה שלא תצא מאתנו בידיים ריקות. כך עברו שנתיים וחצי בקולחוז האוזבקים.

מצאנו את הבן הרש'ל

קשה לזכור כיום כיצד זה קרה שנקשרו הקשרים עם הבן האובד. קיבלנו מכתב ובו הידיעה שהרש'ל חי בגוּבָּחָה. שמחנו. אחד משלושת הבנים נמצא. נשתבשו הקשרים, וכששוב רצינו לשזור אותם, נתברר שהבן נטש את המקום ההוא ועבר למקום אחר. לבסוף נודע לנו באמצעות הנצ'אלניק שהרש'ל נמצא בבֶֶּרְזנִיקִי (אובלסט מולוטוב). החלטנו שאנו חייבים להיות ביחד באשר נהיה, ויהי מה. בחילופי המכתבים ביקשנו מהרש'ל שיוציאנו לשם (בימים ההם אי אפשר היה לזוז ממקום למקום ללא רישיון). הוא הפציר בנו שלא נזוז, כי הקור גדול מאוד באזורו, ואין מה ללבוש. לא עזר דבר – אנו בשלנו: רק יחד! וכך, יום אחד, קיבלנו את הרישיונות והגענו לתחנת ברזניקי. ירדנו מהרכבת, והנה אף אחד אינו עומד לקבלנו. שעה ארוכה הסתובבנו וחיפשנו. פישל נעמד פתאום בפני בחור חלוש, לבוש קרעים, מכנסיים צהובים, כובע של עובד רכבת רוסי, והשני על־ידו – בנעלי סמרטוטים שעליהם ערדליים קשורים בחוטי ברזל. עניים ועלובים כבתחפושת פורים – פישל הכירם.

"הרש'ל!" פרצה הקריאה מגרונו, "אתה לא מכיר אותי?" "מי אתה?" שאלהו הרש'ל.

"זה אני, פישל!" אין מה להוסיף לאותו מחזה של פגישת אחים ואבות עם בנים אבודים.

משה והרש'ל קיבלונו לחדרם הגדול. שוב אותן שתי מיטות ברזל העומדות בתווך. כאן גם שולחן

482

וכיסאות. אנו כדודים העשירים הגענו אליהם. התנפלו רעבים על האוכל הרב שהבאנו עמנו. יכול היה האוכל להספיק לחודשים, אך הרעב היה כה גדול שכעבור שישה שבועות לא נשאר כלום. היו אלו שבועות של זלילה, של מילוי הכרס אשר הצטמקה במשך שנים מרעב. פחדנו שמא זלילה זו תזיק להם – אך הכול עבר בשלום!

התחילו דאגות העבודה כדי לקבל מנות הלחם של עובד (חמש מאות גרמים לחם לעובד, שלוש מאות גרמים ללא עובד). משה עבד כדווד בבית־המרחץ הציבורי והרש'ל כמחלק־דירות לבאים. הרש'ל הרוויח כארבע מאות רובלים לחודש (בשוק החופשי עלה ק"ג לחם שלוש מאות רובלים).

ניהלנו ממש חיים משפחתיים מסודרים. הגברים עובדים, ואני מבשלת להם. כולנו מסובים על־יד השולחן ושמחים בחלקנו. דאגתנו הייתה נתונה הפעם לסדר את פישל בעבודה קבועה, כדי להגדיל את מנת הלחם. פישל פנה להתקבל כתנורן. הוא לא ידע ולא עבד מעודו במקצוע זה, אך נפתח לו סדק כלשהו להידחק לשם. הוא ביקש מאחד הבנאים שייתן לו להתחיל בעבודה ולהוכיח את עצמו. ואכן, נתקבל לעבודה. היה זה תנור־אפייה ארוך, שהחשוב מכול היה ההספק הרב ביותר שלו. הלחם היה מוכנס, ומהצד השני מוצא מיד. לא הספיק להיאפות. כשלקחת את הלחם ביד ומעכת אותו, היו המים יורדים ונשאר ממנו קומץ של עיסה. תפרנו לפישל שני כיסים פנימיים במכנסיים, לשם היה מכניס שתי ככרות־ לחם חמות בשביל המשפחה. פעם חזר עם הלחם וכולו פצעים קשים ברגליו, פצעי כוויה. בכיו לא היה על פצעיו, אלא שמעתה לא יוכל זמן־מה להכניס לחם חם לכיסי מכנסיו.

לא סבלנו יותר רעב ללחם. הרשינו לעצמנו לעזור בכיכר־לחם לידידים, או למי שאבד לו כרטיס הלחם שלו. פישל היה ממש לבעל־מקצוע. הוא קיבל כרטיס לארבעה שבועות. המייסטר אף שיבח אותו בנוכחות העובדים שהנה הלז, שזה שנים עובד במקצוע זה, אינו מגיע לקרסוליו של פישל. כך עברו עלינו שנה וחצי בברזניקי.

1945. המלחמה נסתיימה. דרוכים לידיעות ברדיו לאפשרות לנוע חזרה לפולין. הודעות הודבקו על הלוחות: "כל הרוצה לחזור לפולין – יירשם". במרץ יצאנו לדרך. כל הדרך זרועה קברים, הריסות ובכי. ב־5 במאי הגענו לבּיֵלָָוה – אזור ורוצלב. אתנו כל המשפחה. עוד לפני כן, בשנת 1944, הצטרף אלינו יעקב, שעבר שטיפת אש הגונה בלנינגרד. היינו שוב יחד. לא חיפשנו פרנסות קלות. ידענו שכוחותינו עמנו. תמיד – ישר לעבודה. הייתה אדמה – ניגשנו לעבדּה. אני הכשרתי את הקרקע לגן־ירק ומצאתי עונג רב ביבולי הירקות המבורכים. היו אתנו שלוש פרות שהניבו תנובה יפה של חלב, עז אחת, ושוב – זוג סוסים, כמו בימים הטובים. משה נכנס לשותפות עם עוד שניים, והם הקימו משק חקלאי לתפארת – אך השותפות יצרה אי־הבנות ומריבות, ונאלצנו לנטוש את המשק ולפרק את השותפות. פישל למד בבורסה את מקצוע הביטוח, יעקב עדיין המשיך לשכב בבית־חולים בהיותו פצוע קשה מהחזית הלנינגרדית, וכעבור זמן־מה סודר משה בצרכנייה בבילווה. אשתו של משה קיבלה רישיון עלייה לארץ־ישראל, ויחד עמה הוא יצא משם. הוא היה הסנונית הראשונה שלנו. דאג ששוב נתרכז יחד – והפעם בישראל. 1956 – כל המשפחה מתרכזת בארץ, בנהריה.

כאן טוב לנו. כבר שכחנו את הזמנים הראשונים כעולים חדשים. היה באמת קשה להסתדר בעבודה.

483

איכשהו חלפו חמש שנים להיותנו יחד – ולכל אחד דירה משלו. כשאתה עובר בשכונה כולם מכירים אותך כאיש־עבודה.

כיום אנו משפחה מסועפת – בנים ונכדים יחד. כל מלאכה טובה לנו, איננו סולדים מעבודה קשה. סַבָּלות, גם היא מלאכה, אם היא נותנת לחם לעובד.

כשליעקב הוצעה עבודה קלה יותר, לא בחר בה, בגלל ההכנסה הפחותה יותר. אבא עוסק בעשרות מלאכות. אם צריך שמש בבית־כנסת, הוא מוכן; ואם שמש

זה צריך לעבור לפני התיבה ולהתפלל בציבור – גם לכך הוא מוכן. הפסח מתקרב, וידיו מלאות עבודה ציבורית. הוא הקים כאן את בית־הכנסת, ורבים המוצאים

הרש'ל-צבי שצ'רב בו מנוחה וחברה. כבימים ההם, מפעם לפעם איזה תלמיד מזדמן אליו להתכונן התמונה צולמה בטריסק

לבר־מצווה. טוב לנו בעזרת השם.

מימין: יששכר שצ'רב, טובה ליכט, בתם של ישעיהו ופייגה (לבית שצ'רב), יוסף ותמר (ילדיהם של הרש'ל וזלדה שצ'רב) וחיה הינדה שצ'רב.

התמונה צולמה בפולין.

484

טקס של ארגון נוער בבילווה, מערב פולין האיש מימין הוא ישיעהו ליכט; האישה בשמלה המנוקדת היא פייגה שצ'רב-ליכט; הילדה בחצאית עם כתפיות היא טובה בתם, והילד האוחז בדגל הוא זלמן בנם.

על כרזת הבד כתוב ביידיש: "ייסוד חברת תרבות".

סיפורו של יעקב מחזית לנינגרד

ב־1941 גויסתי לצבאב'קייבסקי אובלסט'. עד ליציאה לחזית ארכו כשבועיים, ובאותו זמן גויסנו לקציר התבואה. מילאנו את האסמים תבואה לרוב. ידינו היו מלאות עבודה. אהבתי עבודה זו. אך הנה החלה הבריחה מפני הגרמנים המתקרבים. ברגל הלכנו ארבעה ימים מקייב לפולטבה. פה הולבשנו בגדי צבא והועברנו ברכבת ישר לחזית לנינגרד. הייתי 'פולימיוצ'יק'. לאחר שישה חודשים הוצבנו בקו הראשון של החזית. האש הייתה איומה, הקורבנות רבים. מעטים נשארו מגדודי, והועברנו ליחידה אנטי־ אווירית, כי היינו מעטים כמסגרת לעצמה. שם נפצעתי בגבי. אחרי זמן קצר החלמתי והוחזרתי לחזית. לנינגרד הייתה במצור איום, מוקפת אויבים מסביב. לא היה כל קשר בין העיר לארץ כולה. אפילו האוכל סופק מאווירונים, והוא היה מעט מזעיר. הרעב והלכלוך אכלו בנו בכל פה. היה זה דבר יום־יומי לראות קורבנות־רעב בין החולים. את מנת הברזל הגדולה שמרנו לשעה קשה יותר. מדי פעם נזדמן לנו איזה פגר סוס, שכל אחד חתך ממנו נתח ובישלֹו.

הנשק היה תותחים ונשק קל. לטנקים לא הייתה יכולת לנוע בגלל שטחי הכבול, שכל כלי־רכב היה שוקע

485

בו. כל אחד למד להשתמש בהרבה סוגי נשק קלים. זרקורים מאירים, מטוסים מפציצים, תותחים הולמים – ואנו בתעלות. פגז התפוצץ סמוך לנו, רסיס פגע ברגלי ונפצעתי קשה. אסור היה להרים אותי. הושכבתי על סדין וארבעה חברים סחבוני בשטח, כך ארבעה ק"מ, עד שהגענו למכונית אשר אספה את הפצועים. הפצע נוקה באופן לא יסודי וחבשוני. כמו־כן קיבלתי מנת אוכל הגונה לאחר חודשים של רעב. שלושה שבועות שכבתי באוהל הסניטרי. אחר־כך הועברתי לבית־חולים בלנינגרד, שם נותחתי והוכנסתי לגבס. מעתה אני נכה מלחמה מסוג המקרים הקשים – בתור כזה הועברתי לעורף, לקִירֹוב. העצמות לא כל־כך הסתדרו, הפצעים לא הגלידו ועברתי מדי פעם ניתוח חדש. בשוכבי בבית־חולים שמעתי פעם ברדיו את הידיעה המשמחת: "טריסק שוחררה". מיד ביקשתי מ'סיל־סובייט' שירשוני לחזור לעיירה. מורבשני הודיעני שהוריי בחיים וכן השיג כעבור חודש את כתובתם. התכתבתי אתם, והרש'ל הגיע אליי. שוחחנו בינינו בחופשיות ביידיש. נתגלה לאנשים סביבי, הגויים, שאני יהודי. מיד שמעתי מקהלת השמצות וגידופים על יהדותי. חשבתי בלבי: "חברים לנשק"...

האנטישמיות נתגלתה לי בכל מקום. פתאום היו לי זרים כל חבריי לקרב ולחיים. אלה לא הסתפקו בדיבורים. פעם אף זרקו לעברי כוס שהתנפצה ובמקרה לא נפגעתי. מאז התחלנו להתעניין ברישיון מעבר. השגנו את הרישיון. אחות מלווה אותי ואני צועד בקושי על הקביים. הפגישה עם הוריי הייתה דרמטית. עמדתי לפניהם ולא הכירוני. מרצוני השתחררתי מהצבא ומבית־החולים ועשיתי את כל דרכי יחד עם הוריי ואחיי, עד שבאנו לכאן.

רשם: אריה גרינשטיין

תעודה שניתנה ליעקב שצ'רב המעידה על השתתפותו בהגנה על לנינגרד, היא סנקט־

פטרבורג כעת. התעודה ניתנה לו על־ידי המועצה הממשלתית, דבר המעיד על חשיבותה. לתעודה

צורפה מדליה.

486

בימין סשה דובשני (הוניקמן), בשמאל יחזקאל צימרבליט במדי הצבא האדום.

ס' דובשני (סשה הוניקמן)

ה'אוהל'

סוף אוקטובר 1945. הכול עובר. גם זמנים קשים. אחרי ארבע שנות נדודים במרחבי רוסיה, מהערבה הגדולה הקרה ועד לדרום החם, מהשלג המלבין במשך כל ימי השנה אל החולות הזהובים שבדרום, הגעתי ללבוב, בירת אוקראינה המערבית. זה כמה חדשים שנגמרה מלחמת העולם השנייה. בתחנת־ הרכבת פגשתי הרבה חיילים החוזרים למקומות מגוריהם עם השלל שכל אחד מביא לו במזוודה הקטנה, מזכרות מביקור בערים ובבתים גרמניים. כל אחד לפי יכולתו. כל אחד שמח לחזור לחיים אזרחיים, צופה לעתיד בבטחה.

ואכן, האנשים התחילו להתרגל לחיים שקטים, חיים של שלום, על כל הדאגות הקטנות. לא כן היה באוקראינה המערבית, אוקראינה העצמאית, המתנגדת לסובייטים, ולא רק לפרטיזנים הסובייטים,

487

אלא גם לפרטיזנים הפולנים, ומתנגדת גם לגרמנים. בראשם עמדו אחד בשם בַּנְֵדָרה ועוזריו: מיילניקוב ובולבה. לכל אחד אזור משלו. על־כן נקראה כל קבוצה וקבוצה על־שם מפקדה: בנדרובצי, מיילניקובצי, בולבובצי. בתור לאומנים הם שפכו את כעסם על היהודים הקומוניסטים, העוזרים לבולשביקים, ובכל חייל של הצבא האדום ראו את שונאם. רובם היו לפני זה מגויסים אצל הגרמנים כשוטרים אשר ביצעו את השחיטות בערים ובעיירות היהודיות.

שוד ורצח היו מעשי יום־יום. על כך לא סיפרו העיתונים, כי אלה דברים שאין העיתונות הסובייטית מפרסמת. לבסוף הם התארגנו לגדודים שניהלו קרבות בקנה־מידה גדול. שוב לא היה אפשר לטייל בערב ברחובות לבוב. היו יורים על עוברים ושבים. מאוחר בערב היית צריך לקחת אתך אקדוח ולהחזיק את האצבע על ההדק. לא רק מרוצחים אלה נשקפה הסכנה, אלא גם מהחיילים המשוחררים. היו כאלה שחזרו הביתה בלי שלל. אלה היו עוצרים אזרחים, מפשיטים את בגדיהם ושולחים אותם עירומים לנפשם, או שהיו הורגים, או אונסים.

השלטון הסובייטי התגבר מהר מאוד על תקלות אלו. הרכבות המובילות את החיילים המשוחררים הביתה לא נעצרו בלבוב, אלא בתחנות ביניים שבדרך.

לפי תכניתי שהתוויתי לי עוד בהיותי בערבה הרוסית, הייתי צריך להגיע ללבוב ומשם – לעיר מולדתי טריסק. ידעתי לפי המכתבים שקיבלתי בהיותי בצפון שהכול חרב והרוס. יהודי המקום חלקו את גורלם המר עם יתר יהודי פולין, ולמרות הכול קיוויתי... אולי... אולי עוד יצאו ההורים לראות את בנם החוזר לחיקם. לשמוע מפיו את סיפורי הזמן, והוא – את סיפורם הם...

רכבת לבוב–קובל עזבה את לבוב לפנות ערב. הייתה זאת הרכבת היחידה באותה השעה ובאותו הקו. בחוץ מורגש היה כבר החורף הקרב. בקרונות היה חושך וקר. הדוחק היה גדול. איכרים שנהפכו לספסרים מילאו את כל התאים ואת הפרוזדור. רצוץ ועייף מהנסיעה הגעתי לפנות בוקר לקובל.

"קובל", שמעתי את הכרזת מבקר הקרון. התעוררתי ויצאתי החוצה. לשאלתי איפה פה התחנה, קיבלתי תשובה: "הרוסה". זאת הייתה אחת התחנות היפות בפולין. נכנסתי לאיזה צריפון ששימש 'אולם לנוסעים'. הצריפון היה מואר בנר. חיכיתי להמשך דרכי לטריסק. בשבע בבוקר הגיעה הרכבת. באזור טריסק פעלו רוצחי קבוצת בולבה. סכנת־נפשות הייתה למי שחזר מרוסיה לכפרו. בלילה היו באים אליו ורוצחים אותו. המשטרה המקומית עדיין הייתה חלשה מכדי להתגבר עליהם. השתדלתי שלא ייוודע דבר בואי ברבים.

הלכתי בדרך מתחנת־הרכבת העירה מטעמי ביטחון בשביל המקצר את דרך המלך. לא רציתי לעבור דרך הפרבר. בדרך פגשתי קצין צבא ויחד המשכנו בדרכנו. עברנו גשר שבנו כבר הרוסים במקום הגשר שנהרס. כל מקום שעברתי היה לי כה מוכר. כאן הרי עברו ימי ילדותי. כל עץ, כל שעל אדמה הזכירו לי ימים שעברו ואשר לא ישובו עוד. ספסל שבור – מקום מנוחה בערבים לחבריה, העץ העקום שהיה משמש לצילומים, הגדר שישבתי עליה עם חנה'לה כשנשקתי לה לראשונה, נחל הבנות, על שום שרק הבנות התרחצו בו, והשביל שאנו רצים בו להתרחץ דווקא עם הבנות, אף שהחלקה שלנו הייתה טובה יותר. וכך, עם הזיכרונות, נכנסתי לעיירה. על־יד בית הכנסייה הפרבוסלאבית נעצרתי. לא ראיתי צורך בהמשך דרכי. הכול הרוס. מטחנת־הקמח הגדולה של סגל ושות' נשאר רק גלגל התנופה של המכונות. הכול הרוס ושרוף. העיירה איננה. על החרבות צומחים דרדרים וסרפדים. אין להכיר איפה עמד בית. הרי כל בית היה לי מוכר וכן כל יהודי הגר בתוכו. שום איש לא בא לקראתי ולא ראיתי בכלל אנשים. בכול הס, אין תנועה. שורות החנויות עמדו ריקות. אין בא ואין יוצא. אין ילדים ואין זקנים. לאן ללכת? לאן להיכנס?

488

ממרחק נראה ה'אוהל' של הרבי, בודד. בית־הקברות הישן, על עציו העתיקים, עם המצבות המכוסות אזוב – לא קיים עוד. כאשר העיר עמדה על תלּה לא היה אפשר לראות ממקום זה את ה'אוהל'. עכשיו אין מה שיפריע.

על ביתו של אהרון וֹוהל, אחד הבתים שניצלו מהשרפות, תלוי שלט קטן: "מועצת הכפר". נכנסתי. החדר היה לי די מוכר. בימי הרוסים גר כאן מפקד הכוחות, פולקובניק, בימי הגרמנים – מפקד הס"ס. עכשיו איכרים תושבי טריסק יושבים כאן ומשוחחים. הכרתי את כולם. הם אותי לא. כשאמרתי שבנו של דב הוניקמן אני, תמה היו"ר זדניביץ: "מה... לא נהרגת עם כולם?" הלכתי לבית נסטיה, אשר בביתה קבעו לי מקום לינה.

עשרה בתים נשארו בעיירה, כולם של יהודים. בכל חדר גרה משפחה אוקראינית. ניגשתי לביתנו. בנוי אבנים היה, נשארו רק הקירות. גוי פלוני עוד מצא חתיכת עץ, עמד לו עם הגרזן והוציא אותה. הלכתי לבור השחיטה. אחרי בית־הקברות הפולני ראיתי על גבעה צלב. מורה הדרך שלי באר: "כאן מקום מנוחתם של זלמן סגל וחבריו". את הבור לא מצאנו בנקל, אין שום סימנים. התחלתי לחפור באדמה, נתקלתי בעצמות. איכר עובר־אורח הֵעיר שזהו אכן הבור. עמדתי והסתכלתי במקום ובעצמות היבשות, שאולי הן גם עצמות ההורים שלי. נזכרתי בבקעת העצמות של הנביא יחזקאל. העצמות האלה שוב לא תחיינה עוד...

נכנסתי ל'אוהל' של הרבי. החדר ריק. הארגז שהיו זורקים ומשלשלים לתוכו את הבקשות, איננו. הגויים מפחדים להיכנס. השלטון הסובייטי רצה לפתוח פה נפחייה, אבל האיכרים סירבו. "מקום קדוש, והוא לא מתאים לתפקיד זה", הייתה תשובתם. גם לפני המלחמה התרכזו כל הנפחיות בסביבה זו. עתה הכול שרוף.

חזרתי לבית נסטיה, שהוא ביתו של אהרון וֹוהל, שחציו משמש למועצה הכפרית וחציו לדיור. בערב סיפרו לי את סיפור האימים המזעזע ביותר ששמעתי בחיי, שחיטת יהודי העיירה.

בסוף יוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה. הם באו מכיוון הכפר דֹולְסְק והתקדמו לכיוון קובל. תושבי העיר הגויים קיבלו אותם בתרועות. היהודים ישבו בבתיהם וחרדו לשלומם. חלק ניכר מהנוער עזב את העיר עם הצבא האדום, בייחוד אלה שעבדו במשרדי הסובייטים, אבל הרוב נשאר עם ההורים. קשה היה להם להיפרד מהבית, מהסביבה, מהחנות. הבנים הרי תמיד היו קשורים להורים. "אל נא תעזבו אותנו, חלקו את גורלכם עם גורלנו. הרבי ישמור עלינו", וכך נשארו. וכך גם לא נשאר זכר מהם.

הנאצים הקימו תיכף את מועצת היהודים. יו"ר ראשון היה רפאל הוניקמן. חברים: ארליך שמחה, ויינברג אליהו ועוד. הפעולה הראשונה הייתה לשלוח עובדים לאחוזת הפריץ הפולני קניה. היהודים, מחמת הפחד, לא רצו ללכת. הלכו חברי המועצה למלא את הפקודה.

כשהתייצבו באחוזה, פקד הגרמני לרוץ. הם התחילו לרוץ. נשמעה ירייה. כאשר הסתכלו לאחור ראו את הוניקמן רפאל מתבוסס בדמו. לאחר רגעים ספורים יצאה נשמתו. זה היה הקורבן הראשון של העיירה. ובכל־זאת קיוו שיעבור הזעם.

אחרי שידולים שכמה ק"ג זהב בצדם, נתקבל הרישיון לקבורתו. וכך, באישון הלילה התגנב אחי, שנהרג מאוחר יותר, לגוויה שהייתה זה כמה ימים מוטלת בשדה והביאה למנוחת עולמים.

החיים בעיירה נהיו קשים. הס"ס הוציאו פקודה האוסרת כל מגע ומשא עם היהודים. איסור מכירת מצרכי מזון, איסור עזיבת מקום המגורים בלי רשות. אלה היו הפקודות הראשונות. נוסדה משטרה

489

מקומית ונתקבלו בה כל הגויים הידועים בשנאתם ליהודים. אלה היו מבצעים כל פקודה בדייקנות מופרזת. משטרה זו שלטה בעיר! הגרמנים סמכו עליה. הם בעצמם גרו על־יד תחנת־הרכבת. הגויים, שגרו זה שנים עם היהודים כשכנים טובים, החלו לא להכיר את שכניהם היהודים. בחוץ היו מתפארים בשיחה: "הגיע זמנכם, לכך אנו מחכים זה שלוש מאות שנה", כלומר, מזמן ההטמאן הגדול חמילניצקי ועד עתה. מחשבותיהם היו רק על השלל הגדול שייפול לידיהם אחרי הטבח. "מחר – הכול יהיה שייך לנו".

חורף 1941–1942 קשה היה. בחשכת ליל היו מתגנבים לגוי מכר, ובעד זהב היו קונים תפוחי־אדמה. זה היה הקשר בין אלה שאתם אפשר היה עוד לקיים איזה מגע.

לגרמנים הייתה שיטה משלהם. הם היו באים ומצווים לאסוף בשבילם במשך היום חמישים ק"ג זהב. היו היהודים אוספים. הם חשבו: זה ישכך את זעם הגרמנים. למחרת היה שוב בא איש ס"ס ופוקד להביא לו שמונה מאות חליפות בגדים במצב טוב ושלושת אלפים זוגות מגפיים. שבוע עבר ופקודה חדשה בפיו: אלף שמיכות וחמש מאות ק"ג נחושת. האנשים הביאו את המיחמים. בשיטה זו הוציאו הכול. את כל הדברים היו מביאים למועצה שהייתה בחדר הגדול בבית הוניקמן. שם היו ממיינים, מגהצים, ובמצב טוב מוסרים לידי הרוצחים. "נשלם לגוי והוא יאריך את ימינו. ונוסף לזה, שומרת שכינת הרבי הצדיק על עירנו".

כל השמועות על הריגות ושחיטות אשר הגיעו לעיירה מפי הפליטים שבאו לטריסק השאירו רושם, אך יהודי העיירה לא הסיקו את המסקנות המתבקשות מזה. בכפרים שבסביבה היו גרים יהודים במשך דורות, עוד מזמן קדום. עתה נאמר להם לעזוב את הכפר ולעבור לעיר. נתאספו אנשים רבים לעיירה. חסר היה שיכון בשבילם, לכן גרו בבית־הכנסת ועל הגגות.

גם השחיטות בקובל ובעיר מצ'יוב הביאו אתן גל חדש של פליטים. הגיע חודש אלול 1942. יהודים בהרבה עיירות וערים כבר נשחטו. בטריסק עוד היה 'שקט'. מפעם לפעם היה מופיע איש ס"ס מביא פקודות ומסתלק. יותר לא היה ליהודים מה לתת לו.

ושוב בא אחד ביום שני, י"א באלול שנת 1942. הפעם הייתה בפיו פקודה לחיסול העיירה. באותו יום כיתרו את העיירה כוחות משטרה שנאספו מכל הסביבה לשם מבצע מיוחד: שחיטת יהודי טריסק. היהודים הרגישו שבא קיצם. חיפשו דרכים לעזוב את העיר. הבודדים שהתחמקו – נהרגו. רק בחור אחד נשאר בחיים – בנה של רחל בוימל, שהייתה בכל ערב־שבת משפשפת את הרצפות בבתי האמידים. היתר נהרגו על־ידי האיכרים.

לזלמן סגל, יו"ר המועצה, נודע דבר הכיתור. הוא אסף אליו עוד שני צעירים, אברהם חייט ועוד אחד, לשם עזיבת העיר. בידם ניירות מזויפים המייפים כוחם לנסוע למקום מסוים. הם נעצרו על־ידי המשטרה על הגשר. הביאו אותם לפני בית המשטרה. יצא איש הס"ס, ובלי לומר דבר ירה בהם. לאהרון סגל, אחיו של ההרוג, נאמר לקבור את אחיו. האחרון הלך לעבודה זו, אך שוב לא ראו אותו בעיר. היום, על כולם 'שומר' הצלב שעל הגבעה – מקום מנוחתם.

יום שלישי, י"ב באלול. כל יהודי המקום נצטוו לקחת אתם חבילות קטנות ולהתייצב בכיכר שעל־יד בית־המדרש העירוני לשם העברה לגטו ברחוב סטאבקי. זאת הייתה הפקודה לפני האחרונה. מהבוקר השכם התחילו לגרש את היהודים מבתיהם, לקבץ אותם יחדיו. אחרי זה עברו השוטרים בכל הבתים לשם בדיקה האם לא נשאר מישהו. כשהסידורים נגמרו התחילו להובילם לא אל הגטו המיועד, אלא

490

בכיוון הפוך, בדרך המובילה לקובל. דרך צדדית ישנה הייתה זו, שלא השתמשו בה לאחרונה. הרגישו היהודים שהולכים הם בדרכם האחרונה. מספרם עלה על זה של השוטרים האוקראינים, שפעלו בהדרכת כמה גרמנים, אך הם לא מצאו עוז להשתחרר. הלכו כצאן לטבח.

היה יהודי בשם יצחק, בעל־עגלה, איצ'ה היו קוראים לו בעיירה. יהודי פשוט. כל ימיו היה מוביל סחורות בקו טריסק–קובל, וכך מרוויח את לחמו. במשך דורות עסקה משפחתו במקצוע זה, ולכן הכירו אותו כל איכרי הסביבה. באותו יום מצאו להם שעת כושר להתעלל ביהודי זה. קשרו אותו לאופניים בחבל והתחילו לרוץ אתו, עד שנפל והתעלף. כשהתאושש קצת, קשרוהו לזנבו של סוס, את הסוס הריצו, ואיצ'ה נסחב אחרי הסוס ברחובות העיר. לבסוף זרקו אותו לכלב האכזר של המוכתר האוקראיני. הכלב לא נגע בו. הציתו ערימת קש וזרקו את ר' איצ'ה לתוכה.

את שייע, בעל־העגלה, הרגו בשדה. הוא היה רועה את הסוסים של האיכרים המקומיים. בנו של אחד מבעלי הסוסים, פיליפ הצעיר, בא לשדה ובמוט הרג אותו. בחוזרו העירה התפאר הרוצח הצעיר: "באיזה מקל הרגתי יהודי נבזה".

את היהודים הביאו לעמק הירוק. פה היה פעם מקום הטיולים של הנוער. עתה נמצא פה מקום קבורת העדה. נצטוו להסתדר חמישה־חמישה. כל חמישייה צוותה להתפשט. עירומים דחפו אותם לבור לא גדול, ושוטרים אוקראינים ירו בהם. כך לעיני ההורים נהרגו הבנים וההורים לעיני הבנים. בסך הכול – כ־4,500 יהודי טריסק וסביבותיה.

בייריש סגל, כשראה שבא תורו, קיבל אומץ־לב והוציא את המקלע מידי הגרמני שעמד לידו, אך כיוון שלא ידע להשתמש בנשק, נהרג על־ידי שוטר אחר.

בו בזמן שהרגו ביהודים וזרקו את גוויותיהם לבור, פרצה בעיר שרפה. כמה בחורים אמיצי־לב הסתתרו במרתפים, וכשהגיע לאוזניהם קול היריות ידעו מה מתרחש שם. גם ידעו מה לעשות. אחד מאלה הוא זלמן זילברטסט. הוא הצית את ביתו לבל ייפול לידי הרוצחים. פרצה שרפה גדולה, מכבי־אש לא היו, וכך נשרפו כל הבתים, מביתו של אהרון וֹוהל ועד בית הרש'ל רוף הקצב. זלמן בעצמו ברח והתחבא בגורן של איכר. למחרת מצאוהו הרוג. איכר דקר אותו בקלשון. מנחם בר ישב במחבוא. בשעת השרפה כבר לא הייתה לו האפשרות לשבת שם, עזב את המקום ויצא החוצה. ראו אותו הגויים והתחילו לרדוף אחריו, על־יד בית־המרקחת ירו בו. הוא נזרק בעודו חי לבית ארליך הבוער.

במרתף בבית אהרון וֹוהל התחבאו סוניה בת משה הרוקח, אשת הרופא המקומי עם בתה הקטנה ולובה סמיליצי. הן ישבו שם כמה ימים בלי מזון. הקטנה התחילה לבכות. האם החליטה לחנוק את בתה היחידה בתקווה להציל את יתר החברות. גם זה לא עזר. כאשר הרעב גבר ויצאו לחפש לחם אצל איכר בשם צריק, מסר אותן זה לידי המשטרה. גוי זה היה מוביל את הדואר מהתחנה העירה, וכל פרנסתו הייתה מהנוסעים היהודים שנסעו לתחנה.

שוטר אחד שהשתתף בפעולה סיפר: "בתה של מלכה גולדשמיד, בת שתים־עשרה, נפלה לבור כל ההרוגים כשהיא חיה. כדור לא פגע בה. בלילה הרגישה הקטנה שהיא בבור. בקושי רב הצליחה להזדחל מתוך הבור. גוי פולני גר לא רחוק מהמקום, וביתו היה מואר. לכן התקדמה הילדה בכיוון הבית הזה. בשפה הפולנית שאלה לשלום ההורים. הגוי לקח אותה והביאה למשטרה. למחרת הבאתי אותה לבור. בבואי לשם פגשתי בכלב שחיטט בגוויות, יריתי והכלב נהרג. בילדה יריתי שבע פעמים ולא יכולתי לפגוע בה. היא עמדה כל הזמן והביטה ישר לעיניי. הכדור השמיני פגע בה". סיפורו של שוטר אוקראיני.

כך חיסלו את יהודי טריסק. כך נגמר הפרק הגדול של יישוב יהודי בן 900 שנה, עיירה יהודית עתיקת־

491

יומין על אם־הדרך בין ורשה לקייב. שלהי חורף 1943. מצב הגרמנים בחזית המזרח היה בכל רע. החליטו הפעם האוקראינים שהגיע זמנם להקים שלטון משלהם. אוקראינה לאומית. בנדרה פקד על כל השוטרים האוקראינים אשר משרתים למען הגרמנים, לקחת את נשקם ולהסתלק היערה לשם ארגון חטיבות פרטיזניות. המטרה – שלטון אוקראיני לאומי. באותו הזמן כבר הרגישו את הפעולות הפרטיזניות של הכוחות הסובייטיים בכל אוקראינה ורוסיה הלבנה. עתה נלחמו בנדרובצים גם נגד הגרמנים וגם נגד הפולנים, שהיה להם ארגון משלהם.

השלטונות הגרמניים הוציאו צו לאיכרים להביא את כל יבול אדמתם לצבא הגרמני. כמקום המתאים לאחסון התבואה נקבעו בית־המדרש הגדול ובתי ברונשטיין והוניקמן. הבנדרובצים הציבו מארב ובאחד הלילות הציתו את בית־המדרש. פרצה השרפה השנייה, ובה נשרף החלק השני של העיר היהודית, מהכנסייה הקתולית ועד בית דימנטשטיין.

שנת 1944. התקדמות הצבא האדום התעכבה בין קובל וטריסק. הנהר טוריה היה גבול החזית. העיירה הייתה בידי הגרמנים, והפרבר – בידי הצבא האדום. בהפצצות משני הצדדים נשרפה לגמרי שכונת הגויים שברחוב סטאבקי. השרפה השלישית. עתה עיר בלי בתים. אחת הפצצות נפלה בדיוק לבור השחיטה. הפיצוץ הוציא משם את עצמות ההרוגים ופיזר אותן בשטח. בהיכנס הצבא האדום לעיר אספו אותן וקברון. זו הייתה הקבורה השנייה.

כל אותו הלילה לא עצמתי עין. יצאתי החוצה. מסביב חושך ואפלה ושקט של בית־קברות, ופחד מפני הרוצחים המסתובבים עוד, ולית דין ולית דיין. ואין מי שינקום את הדם הטהור הנשפך על לא דבר אלא על היותם יהודים.

בבוקר שיקרתי למארחי: אני הולך לטיול. הלכתי לתחנת־הרכבת, עזבתי את עירי, שהיא עתה בית־ קברות, כגנב.

כשהסתכלתי לאחור ראיתי את ה'אוהל', שריד מעיר שלמה, מלבין מרחוק. יחד עם העצים ה'רצים' בדרך דימיתי לראות מת מהלך בתכריכיו הלבנים, שהלך וקטן, הלך ונעלם.

492

תעודה המעידה על מתן עיטור 'הכוכב האדום' לחייל חיל הרגלים יחזקאל צימרבליט, יהודי ולא חבר במפלגה הקומוניסטית, ב־16 במאי 1944. העיטור

ניתן ליחזקאל צימרבליט על שיתוק עמדת מכונת־ירייה נגד מטוסים ולכידתה בקרב על סְבַסְטֹוּפֹול. בתעודה מצוין כי יחזקאל צימרבליט קיבל ב־21 באפריל

1944עיטור על גילוי אומץ־לב. עיטור זה ניתן לו על הריסת מכונת־ירייה בקרב באזור העיר ֶקְרץ'.

493

אהרון-ארנולד, במדי סרן בצבא העם הפולני, וברברה-באשה

גרינשטיין. אהרון-ארנולד נולד בטריסק

בשנת 1912 – צעיר ילדיהם של יוד'ל וריבה לאה גרינשטיין.

בשנות ה־30 הוא הגיע לארגנטינה ומשם לספרד. הוא

התנדב לבריגדות הבינלאומיות, שלחמו לצד הרפובליקנים

במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936–1939, שירת,

ככל הנראה, במחלקה היהודית בפלוגת דומברובסקי, החטיבה

ה־13, ונפצע באחד הקרבות. לאחר תבוסת הרפובליקנים

במלחמה נמלט לצרפת, שם נשלח למחנה־מעצר. בשנת 1941 הוא הועבר לברית־המועצות. בשנת 1943 התנדב לצבא העם הפולני בניגוד להמלצת ועדה רפואית שפסלה את גיוסו בשל פציעה. הוא שירת בדיביזית הרגלים הראשונה, על־שם טדאוש קושצ'יושקו, הארמיה הראשונה, שמפקדה היה גנרל זיגמונט ברלינג – ארמיה שנלחמה עם הצבא האדום לשחרור פולין ואף השתתפה בכיבוש ברלין. אהרון היה לקצין לאחר הצטיינותו באחד הקרבות. בספרו של הסופר הפולני הנריק הוברט 'דרך החורשות והיערות', שיצא לאור בשנת 1961, מתואר פינוי פצועים בפיקודו. עם סיום מלחמת העולם השנייה קיבל אהרון דרגת סרן. גם לאחר המלחמה המשיך אהרון לשרת בצבא הפולני, הוא היה מוצב בוורשה כקצין אספקה עד שנת 1957 והגיע לדרגת סגן־אלוף.

לאחר המלחמה נשא אהרון לאישה את ברברה-באשה, שנולדה בוורשה בשנת 1923. נולדו להם שני בנים, יעקב- קובה ויהודה-יארק. הם עלו לישראל בשנת 1957. עם הגיעם לישראל נחקר אהרון על ידי אנשי שב"כ על שני הצבאות, הפולני והסובייטי, אך בהיותו קומוניסט אדוק סירב לענות לשאלותיהם. בשל כך הוא ושני בניו הוכנסו ל"רשימה שחורה". אהרון נפטר בשנת 1968. ברברה נפטרה בשנת 1973.

פנקס השירות של אהרון גרינשטיין תעודה שניתנה לאהרון גרינשטיין על ידי הרשויות הסובייטיות בדיביזית הרגלים על־שם טדאוש על השתתפותו ב"שחרור ורשה", שאירע באמצע ינואר 1945. קושצ'יושקו.לתעודה צורפה מדליה.

בחלק העליון של הפנקס רשומה הסיסמה: "למען חירותנו וחירותכם".

494

תעודה המעידה על קבלת "מדליה למען האֹוֶדר, הנַיְסֶה והים הבלטי". המדליה

ניתנה לאלו שהשתתפו בקרבות לשחרור פולין ובכינון גבולותיה על הנהרות אודר

ונייסה במערב ועל חוף הים הבלטי בצפון. במפה המופיעה בתעודה

משורטטים גבולותיה של פולין לאחר מלחמת העולם השנייה, ומסומנים בה

נתיבי הקרבות של שתי הארמיות של צבא העם של פולין.

תעודה המעידה על קבלת אות גְרוּנְַולְד. האות ניתן לאלו שהשתתפו בקרב על

ברלין באביב 1945. בימין: צלב אומץ־הלב

בשמאל: אות המסדר של תחיית פולין

495

מרדכי-מוט'ל הוניקמן כסמל ראשון בדיביזיה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית. מוט'ל הוניקמן נולד בטריסק בשנת 1912 לרפאל ושרה רבקה (לבית לברטוב). בשנת 1933, לאחר שסיים את לימודיו בבית־הספר של אורט בווילנה, עבר להתגורר בפריז, שם הוסמך בשנת 1935 כמהנדס רדיו. לאחר מכן עבד בחברת ּפָת מַרקֹונִי.

לאחר שצבא גרמניה הנאצית כבש את פריז ביוני 1940 נמלט מוט'ל לטוּלוּז, שהייתה בצרפת של וישי, והחל לעבוד במפעל של מרטין גֹותיֵיר. ביולי 1942 נעצר ונכלא במחנה־עבודה בֵרסֵבֵּדֹון, אך שוחרר בעקבות התערבות מעסיקו. בנובמבר 1942 גנב את הגבול הספרדי. כשניסה לגנוב את הגבול הפורטוגלי נעצר ונכלא לתשעה חודשים בכלא ספרדי. לאחר שחרורו מהכלא גורש לפורטוגל, וממנה הפליג לקזבלנקה שבמרוקו, שם התגייס לצבא צרפת החופשית. לאחר שישה חודשי אימונים, שבהם הוכשר להיות קשר, הפליג לבריטניה וצורף לדיביזיה המשוריינת השנייה בפיקוד גנרל לקלרק. הוא היה בין כוחות צבא צרפת החופשית שנחתו בנורמנדי בתחילת אוגוסט 1944 ובין משחררי פריז ב־25 באוגוסט 1944. מאוחר יותר השתתף בקרבות לשחרור אלזס וקיבל עיטור כבוד על ניתוק קווי הקשר של הצבא הגרמני באזור העיר בָָּקרט. בסוף המלחמה הגיע עם יחידתו לדרום גרמניה. בקיץ 1947 נסע לפולין. הוא ביקר גם בטריסק, אך לצערנו, עדותו על שראה ושמע שם לא נותרה. בזמן הביקור בפולין הוא פגש את לייב'ל אוליצקי, וזה הכיר לו את רעייתו לעתיד, ינטה בַּכֶקס, שנולדה בלודמיר בשנת 1915. הם נישאו בקונסוליה הצרפתית בלודז'.

ינטה ומוט'ל חיו בטולוז ובנו בה את ביתם. מוט'ל כיהן כנשיא הפדרציה הציונית של טולוז. הוא נפטר בשנת 1999. ינטה אשתו נפטרה בשנת 2011.

496

התעודה המעידה על מתן עיטור 'צלב המלחמה' עם כוכב מארד לסמל ראשון מקס [מרדכי] הוניקמן על כך שהפגין כישורים טכניים יוצאי־דופן והתגבר על התקלות הטכניות שהתעוררו בזמן שחרור העיר בקרט, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות שהיו כרוכות במעשיו.

497

ברכה אורדר-רובינשטיין

עיני מקור דמעה

ברכה אורדר-רובינשטיין בצעירותה

הרוסים באים, הרוסים באים! הנה הם צועדים בסך ברחוב הראשי, על נשקם האישי. הרבה מצעירי טריסק חגגו. הרבה התהלכו אבלים ועצובים.

ואכן, כבר בימים הראשונים החלה רדיפת הציונים. בית־הספר 'תרבות' נסגר. הספרייה העברית חוסלה. בעלי־הבתים 'העשירים' נפגעו קשות מבחינה כלכלית. דירותיהם הוחרמו, וכל משפחה נאלצה להסתפק בחדר הקטן ביותר שבבית. אך אנו, הנערים והנערות הלומדים בבית־הספר היידישאי או הפולני, לא הרגשנו במה שמתחולל. נערכו לנו משחקים לרוב בין כותלי בית־הספר, וההמולה והשמחה הייתה רבה. הצפיפות הייתה עתה רבה בבית־הספר. החדרים לא הספיקו לכל הילדים הנוספים ונאלצנו לקחת חדר נוסף מדבור'קה, אשתו של יעקב הרש פינקלשטיין. שם למדה כיתתי – הכיתה השישית. לא אשכח את מוריי האחרונים בטריסק, כיצד הרביצו בנו תורה וחוויות לרוב, שהספיקו לנו בדרכנו הקשה שבאה עלינו. המורים היו מאתיס אוליצקי, זילברשטיין, פיקרסקי ונחום סגל, שלימד אותנו גרמנית והיה מנהל בית־הספר. דבורה'לה לימדה אותנו אוקראינית, חנא סגל לימד חשבון והנדסה.

יום הבחינות שלנו בבית־הספר. המתיחות הרגילה לקראת הבחינות והשמחה אחר־כך, כשנודע לך שעמדת בהן. היינו כילדים נורמלים ולא חשנו את המתקרב. אחר הבחינות בא הבילוי של הילדים. הכיתה מתחילה להתכנס בבית־הספר. מכל הדרכים ראינו את הילדים באים הנה. היה זה בדיוק בחג השבועות. הכול ירוק, מתקרב הקציר, והעיירה מסביב מוקפת שדות, יערות וחורשות, ומעל לכול פרחים ופרחים, לרוב פרחי־הבר השונים והמגוונים. ואנו הילדים צועדים בים של פרחים. הרגשנו את הקיץ במלוא היקפו והודו, בבשלותו, ואנו עדיין ילדים קטנים. לא ידענו כי אלו ימי הסוף של הנעורים והילדות. ב־18 ביוני 1941 אני יצאתי לחופשה לאחותי חנה בלוצק. ב־24 ביוני התחילה בריחתי הרחק מידי הרוצחים.

1957 – 1958

חזרתי. אני נוסעת לבקר את עיירתי. תחנת־הרכבת. התחנה עומדת כאילו לא אירע לה דבר. עומדים בעלי־מלאכה למיניהם, בנאים וצבעים. בדק־בית. ברכבת שנסעתי בה הגיע גם בחור אוקראיני. אני שואלת אותו כיצד מגיעים לעיירה. הוא משיב לי שהעיירה היא כעת כאן, בפרבר, ושם אין שום־דבר. הכול הרוס. הפולנים אינם, עזבו לפולין, ונותרו רק אוקראינים. שאלתיו על איזו ועדה של השלטונות, שם אני אמורה להיפגש עם מפקד סובייטי. הוא אינו יודע דבר על שאירע לעיירתי. הוא מפנה אותי למשרת סאבצ'וק. סאבצ'וק זה זכור לי שהוא מציציליבקה.

כל אותו לילה אנו ערים. סאבצ'וק מספר לי את הסיפור המזעזע של העיירה. הוא מספר לתומו על רגעיו

498

כל אותו לילה אנו ערים. סאבצ'וק מספר לי את הסיפור המזעזע של העיירה. הוא מספר לתומו על רגעיו האחרונים של אבי. אבא כל הזמן קיווה שההצלה תבוא מהצבא הסובייטי. כל יום הוא נשכב על הארץ, שם אוזנו כאפרכסת. הוא שומע צבאות מתקרבים. הוא שומע רעמי תותחים משחררים. הוא אינו יכול להאמין כי ההצלה לא תבוא. ואלה מסביבו הקשיבו להרהורי לבו.

יד קֹושְצְ'יוּשקֹו שעמדה במרכז העיירה, שם היו מתקיימות כל העצרות החגיגיות של חגי פולין המשוחררת, הפכה למקור עינויים ליקירינו. באותם הזמנים, כשהפולנים היו עורכים את חגיגת השלושה במאי, נאלצנו לעמוד כולנו ולשמוע את הנאום הפטריוטי על עצמאותה של פולין, וכעת מצאו לעצמם הנאצים כיצד לשחק בנו באותו מקום. את פסלו של קושצ'יושקו ניתצו הסובייטים, ובמקומו שמו את פסלו של איליץ' לנין. וזה היה התעלול שעוללו בנו: קשרו לראשו של לנין את החבל מצד אחד, ומהצד השני של החבל העמידו את אנשי העיר החשובים מבין היהודים, שאלו ימשכו את פסלו של לנין למטה עד שיישבר ראשו. וכך העלילו עלינו בפני הרוסים והאוקראינים שהיהודים התנכלו משמחה ומרצון ללנין, והוסיפו שמן למדורת השנאה של האוקראינים כלפינו. כעת עומד שם פסלו של ֶז'ׁשְקֹו. ז'שקו היה קומוניסט אוקראיני, שאבי החביאו זמן־מה. בזמן מלחמת העולם השנייה הצטרף לפרטיזנים הסובייטים ונהרג. גם בנו יורקה, שהיה צעיר ממני, הצטרף לפרטיזנים ונהרג.

פולונצ'בסקי, שהיה ראש העיירה בזמן ביקורי, סיפר לי שזמן קצר לאחר שהגרמנים הגיעו הם ביקשו ש'אוהל' המגיד ישמש אותם לצורכיהם. הגויים חששו לעבוד בתוך ה'אוהל' בטענם שהמקום קדוש, אך הם הוכרחו לעשות זאת. נגר שנכנס ל'אוהל' לעבוד בו לקה בשיתוק, והעבודות פסקו. מאז איש לא העז להיכנס ל'אוהל', גם לא הגרמנים.

הקורבנות הראשונים

הקורבנות הראשונים היו אבא מזור ואברהם פיסק. את אלו השניים מיד השמידו. את שיינד'לה ויינר, שיינד'ל פיקרסקי, בתו של המורה, ודבורה פין סגרו בתוך חנות. הן הלמו באגרופיהן הקטנות בדלתות, צעקו "הצילו" והוציאו שם את נשמתן מרעב.

איצ'ה נוח'ס

רבים הסיפורים שסיפרו הגויים כיצד עינו את איצ'ה נוח'ס. אין לקבוע איזה הוא הסיפור הנכון. אחת ברור: שהוא במיוחד עונה. גם לא ברורה הסיבה מה מצאו להוציא את כל החייתיות שבהם באיש עמל זה. הסיפור שאני שמעתיו מפי סאבצ'וק הוא כי את המלאכה האיומה עשה הצלם מהפרבר. הוא קשר לרגלו חבל וציווה עליו כל פעם לרוץ קדימה, משך את החבל אליו, ואיצ'ה קיבל חבטות בכל גופו בנופלו במלוא קומתו על הכביש. משחק סדיסטי זה נמשך שעות, עד שגרמני נאצי לא יכול היה לסבול את סבלו של איצ'ה ושאלו למה אינו מחסלו בפטיש. כך, מעונה עד צאת נשמתו, נסחב איצ'ה נוח'ס עד לביתו. הצלם בא על עונשו כשהסובייטים חזרו והיו שהעידו נגדו. הוא נידון לעשרים וחמש שנות מאסר (אחרים סיפרו שאיצ׳ה נשרף חיים).

סאבצ'וק המשיך לספר על יהודים רבים שבאו אליו והביאו מכל היקר להם. הם ביקשו ממנו שיצילם, אולי יסתירם באיזה שהוא מקום. ביניהם הוא מציין במיוחד את שׂרוליק ברונשטיין. הוא הבטיח לו את

499

כל מה שיש לו. סאבצ'וק מושיט שתי ידיו ומצטדק: "היה זה בלתי אפשרי". כולם חיו בפחד איום מהנאצים ומהאוקראינים. ההלשנה שרצה בכל פינה.

התקופה שלפני השואה

הגויים מספרים לי על השלבים שהובילו לקראת השואה. שלבים שלבים עד לאותו יום איום. הממונה על דרישות הגרמנים היה יעקב סגל. אליו היו פונים כל פעם כדי שימציא רכוש יהודי. הדרישה הראשונה הייתה לאסוף את כל מגפי העור למען הצבא. במשך ימים הייתה העיירה כמרקחה. חייהם היו תלויים מנגד בגלל המגפיים, והכול האמינו שהמגפיים יצילו או ידחו את האסון, ובינתיים אולי צבא ההצלה יגיע. לא האמינו כי הכול יושמד. כמות המגפיים שאספו לא סיפקה את הגרמנים. "זה פחות מדי". הם טענו כי בידי היהודים מצויים הרבה יותר. נאמר למשלחת וליעקב סגל כי הפעם סלחו להם, אך פעם שנייה לא יסולח הדבר. יש להמציא בדיוק את הנדרש. בפעם השנייה צריך היה לספק את כל הטבעות והתכשיטים, ובפעם אחרת – את כל גביעי הכסף. בפעם נוספת – את הפרוות. כך לפי סדר נדרשה בכל פעם דרישה חדשה. לבסוף הייתה הפנייה שלפני האחרונה לספק את כל הכסף הרוסי הנמצא בידי היהודים, וגם זה סופק להם. משלא היה יותר מה לדרוש מהיהודים, כי לא נמצא בידיהם דבר נוסף שיכול להועיל לנאצים, נלקחו כולם לבית־המדרש והתחיל החיסול ההמוני.

אחת הגויות סיפרה לי שהיהודים השליכו כסף, תכשיטים וכלי כסף לבאר שליד הקומרצ'סקי שטיבל (בית־הכנסת של הסוחרים). הבניין נותר על כנו והפך למפעל לייצור נקניקים. ביקשתי שיסגרו את המפעל, אך אינני יודעת אם בקשתי נענתה.

בייריש סגל

גם עליו שונים הסיפורים. יש שלועגים לנו על שלא ידענו להשתמש בנשק חם, והמקרה של בייריש בא להעיד על כך. אבל איוואן ַקְרּפ סיפר לי שהוא היה עד במקום ההשמדה וראה יפה את אותו המקרה של בייריש סגל. הוא מעיד כי בייריש חטף את המקלע וירה. הוא מעיד כי בייריש הצליח לנקום את נקמתו בהרגו כמה מהשוטרים המזוינים, ורק אחר־כך ירו בו.

שייע טייטלבוים

שייע טייטלבוים הסתתר במחסן התבואות של איוואן קרפ. בזמן ההשמדה, כשהלכו לחפש מבית לבית, רצה בתו של איוואן קרפ להסתתר בעליית־הגג של המחסן, כי היא הייתה אהובתו של קומנדיר קומוניסטי וחרדה לנפשה. בעלותה למעלה נבהלה בהיתקלה בבן־אדם. זה היה שייע טייטלבוים. היא הקימה צעקות. מבהלה קפץ למטה שייע טייטלבוים ונתפס בידי האוקראינים ונמסר להריגה. מספרים כי בתו של קרפ סבלה עינויים קשים כשנתפסה על־ידי הנאצים. שני בניו התאומים של איוואן קרפ, סירושקה ובורקה, שהיו מבוגרים ממני בשנתיים, הצטרפו לפרטיזנים ונהרגו.

זלמן זילברטסט

אני זוכרת את הבית המפואר שלהם, שעמד במרכז העיירה, ובחזיתו – בית־המרקחת. בינתיים היה זלמן לבעל משפחה צעירה. בהיותו במלוא אושרו הגיע יום האקציה. הוא ומשפחתו אינם מצטרפים לאלו המובלים מבית־הכנסת לטבח. הוא נשאר בבית ומצית את הבית על כל הנפשות שבו. הגויים האשימו את היהודים כי לא השאירו דבר. שרפו את בתיהם למען לא יירשו אותם. המקרה של זלמן זילברטסט

500

היה מקרה לדוגמה.

דבור'קה אשת יעקב הרש

דבור'קה ומשפחתה היו בין אלה שנטשו את העיירה כדי להסתתר ביערות ובכפרים. לדבור'קה היו שני ילדים קטנים. גם אלו נדדו אתם ביערות במשך תקופה ארוכה. היא הייתה אהובתו של מיקולאי, שהיה מספק למשפחתי עץ לחורף. אותו מיקולאי נהג להביא להם אוכל בסתר. באחד הימים מיקולאי לא יכול היה להביא להם אוכל. בצר לה פנתה דבור'קה לבזדיטניק, גוי חסוך ילדים, שגר במבואות העיירה ליד הדרך למצ'יוב. הוא נתן לה אוכל, אך מסר אותה ואת ילדיה לשלטונות הנאציים. היה זה זמן קצר לפני בוא הסובייטים בשנת 1944. הם נתלו על עמודי החשמל. גם משפחה זו לא הצליחה להינצל.

אחיי וולף וׂשרוליק

קאלה ז'שקה מספר לי שהוא הסתיר את אחי שׂרוליק בביתו. ימים לפני האקציה הוא יצא מביתו באומרו שהוא רוצה להיות עם משפחתו בדרכה האחרונה. יותר מכך אין לנו ידיעות על שׂרוליק. את אחי וולף עצר הגסטפו לעשרה ימים. לאחר מכן הוא שוחרר, כנראה בסיועו של וולוד׳קה אלכסיוב. לאחר מכן שלחו אותו לגטו בלודמיר. כשנודע למיקיטה, שהיה חבר של וולף (ושעל אופניו למדתי לרכוב על אופניים), שוולף נלקח לגטו לודמיר, הוא נסע אליו ובידיו אוכל. הוא ביקש מהגרמנים לפדותו. הם אמרו לו שהמשטרה היהודית גרועה מהנאצית, ושיבוא מחר ואז ישחררו את וולף. כשבא למחרת נאמר לו שכל היהודים נשלחו לגטו אחר. אינני יודעת מה עלה בגורלו של וולף. אותו מיקיטה, שבזמן ביקורי התגורר ליד לודמיר, שם גרה משפחת אשתו, סיפר לי כי הוא רצה להסתיר את צ'רנה אחותי, אך אשתו התנגדה לכך.

המלשינים המפורסמים היו קאלה ז'שקה, וולוד׳קה אלכסיוב וינקובסקי. שורה, אחיו של וולוד׳קה אלכסיוב, היה בצבא האדום ואמר לי כי בשעה שהוא נלחם בנאצים אחיו שיתף פעולה אתם. הם היו המסגירים 'המומחים' של יהודים לנאצים. בימים ההם הם נחשבו למנהיגים של בני עדתם. הרוסים דנו אותם, כפי שמספרים, לעשרים וחמש שנות מאסר, אולי בגלל פשעים אחרים.

השואה

ההוראה הייתה לקחת את כל שניתן לקחת מהבתים, כי הם יוצאים לחיות בגטו. על כולם היה להתכנס בבית־המדרש הגדול. היו בודדים שהסתתרו בכל מיני מסתורים ובורות, אך את רובם בהמשך הזמן הוציאו ממחבואיהם וטבחו אותם בבקעה המפורסמת. האוקראינים עסקו בחיפושים אכזריים אחרי המסתתרים ומיד מסרו אותם לידי הרוצחים.

מבית־המדרש מובילים באכזריות את האומללים לבקעה בדרך לקובל, שבה הייתה תעשיית הלבנים המפורסמת של נטע ויינר.

בדרך חשו יקירינו לאן הם מובלים. מפה לאוזן הם מוסרים זה לזה: "בוודאי זו דרכנו האחרונה". מייאוש כל אחד מתחיל לזרוק כל דבר שלקח עמו לדרכו לגטו המדומה. מתפזרים לרוח סידורים וטליתות, תמונות מהבית, אבנים יקרות וכל מה שעוד נותר לפליטה בבית. האיכרים האוקראינים מזדנבים עם עגלותיהם אחרי השיירה של המובלים למוות ואוספים כל מה שנזרק. מפארים את קירותיהם ומטמינים במזוודותיהם. גוי אחד, שהיה מפורסם כמשוגע של העיירה, אסף רק תמונות ותצלומים, לקחם לביתו ופאר בהם את קירותיו. לקחו את התינוק של חסיה, אשתו של ברוך פרקל (מיונטק) ואחותו של שלום בוימל, וניפצו את גולגולתו על קיר. כך עשו גם לתינוקות אחרים.

501

בבקעה ניתנת הוראה להסתדר בשישיות, וקבוצות קבוצות של שישה מוָרדים לבורות ויורים בהם. עליהם שכבה של עוד שישה, וחוזר חלילה.

הכול נעשה בסדר ובארגון גרמני מדויק. ימים ושבועות נעה השכבה העליונה. חיים היו מתחתיה. לא כולם מצאו את מותם מיד. היו שנפצעו והתענו ימים רבים עד שמצאו את סופם האיום, והיו כאלה שניסו לצאת מהבור ולהתרחק, למצוא יד עוזרת וגואלת, אך לרוב לא מצאו. הולשן על הניצולים והם נמסרו מיד לידי הרוצחים להשלים המלאכה באופן יסודי עד תום. על פייג'לה אורדר, בתו של לייב׳ל, מסופר שאמּה נשכבה עליה בבור לגונן עליה מהכדורים של המרצחים. האם נהרגה ופייג'לה ניצלה. עם חשיכה היא יוצאת את בור הטבוחים ושמה פניה הביתה לעיירה. הבית הראשון ליד בור הטבח היה בית של פולני. היא נכנסה לפולני וביקשה רחמים, שייתן לה להיכנס ללון הלילה. מראה היה איום, כולה ספוגה דם ורפש. הפולני לא נתן לה להיכנס לביתו. היא המשיכה לחפש בית. נכנסה לבית של משפחה אוקראינית טובה. כל הבנות משכילות, גימנזיסטיות. הבית היה ממול לבתיהם של דימנטשטיין וחווצקי. אלו היו דווקא אוקראינים לאומנים, אך הבנות הכניסו אותה הביתה. הן רחצו אותה מהדם והלכלוך, האכילו אותה והשכיבו אותה. נחושה החלטתן של הבנות להחזיקה אצלן במסתור. אך הפולני, לא נחה עליו דעתו. הוא הלך והסגיר את פייג'לה. הקומנדנט בעצמו בא לקחתּה למשרד. מראּה ארי, אין להכיר כי היא יהודייה. כעבור זמן־מה הגיע אחד הנאצים וציווה לירות בה.

בדרך חזרה

את בית־העלמין הישן אין להכיר. אפילו העצים הגדולים נכרתו. רק האוהל נשאר כזכר. בבית־העלמין החדש עוד נשארו מעט מצבות. בשטח גדול שנוקה התחילו לחרוש, אך את רובו עדיין לא חרשו. בין המצבות אני מוצאת מצבות של צימרבליט משה ואורדר משה יעקב'ס.

היסטוריה שלמה לגיא ההריגה. הגויים מספרים על פחדם לעבור באותו המקום, כשאדמת הטבוחים זעה. כעבור שבועיים שפכו אדמה על הקורבנות. מדי פעם צריך היה להוסיף שכבת אדמה כי הגויים התאוננו על הריחות הרעים בסביבה. שפכו סיד על האדמה השפוכה. עם בואם של הרוסים שמו שכבה עבה של אדמה על קבר האחים. ועתה, בביקורי כאן, ובגרפי בין שכבות האדמה למשש עצמות יקירינו, הנני מוצאת קוצים ודרדרים צומחים על קברות האחים. הסרפד מרובה כאן וצורב את רגליי. נדמה לי שמצאתי את גופתו של פנחס אורדר, דודי, אחי אבי, כי נאמר לי שהוא נקבר כאחרון הקורבנות. הוא הסתתר במסתורים בין הגויים בפארשטאט. סוף־סוף מצאו אותו. באופניים רדפו אותו כשהוא מצווה לרוץ לפני האופניים עד לבית־הקברות, ושם ירו בו. נדמה לי שמצאתי אותו והנני חשה בו, הנה עצמותיו, הנהו הדוד שלי...

גשם שוטף מתחיל. אינני יודעת מה אתי. הנני רטובה מגשם, מבוססת בבוץ טובעני. אני חוזרת. לאן אני חוזרת? אינני יודעת. מרחוק אני רואה רק את קצהו של הצלב שעל הכנסייה. שום־דבר איננו. אולי אני הולכת מבית־העלמין הביתה... העצים כולם נגדעו, סימני מאבק קשה ומלחמה בכול. יש אומרים שהטוריה הייתה אדומה מדם רב שנשפך בקרב הגורלי בין הרוסים והגרמנים. הנחל עכשיו יבש. איננו. הגשר הגדול איננו. גשר עץ קטן ועלוב נבנה במקומו. כל השדרות שלנו, שדרות הטיול יחד עם זיכרונות הנעורים והילדות – הפובשכנה, בית־הספר הפולני עומד בתווך. על־ידו אין דבר.

לקובל נוסעים בדרך החדשה שנסללה. יש אומרים שבדרך זו היו קרבות אכזריים ועצמות חיילים מונחות

502

לצדו של הכביש החדש הנסלל. כעת נוסעים בדרך סלץ. ביתו של משה פיסק גם הוא עומד בודד. ז'שקה גר שם. ביתו של אהרון וֹוהל עומד, בחלקו רעוע. נדמה לי שרואים רק את המרפסת היפה. הכנסייה הפולנית הפכה לחנות כול־בו. לא עליה אני בוכייה בדרכי חזרה.

רשם: אריה גרינשטיין

תעודה שניתנה לברכה אורדר- רובינשטיין "על עבודה נחושה

במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945". לתעודה צורפה

מדליה. במהלך המלחמה עבדה ברכה כטלפנית במפעל,

אף שהייתה נערה. (עם תום המלחמה הייתה בת שבע־

עשרה) אריה, במדי כורה, וברכה

(לבית אורדר) רובינשטיין בחצי־האי קרים, ברית־

המועצות.

503

משפחת פרידמן מימין: שלמה, נינה, זאב וחנה (לבית אורדר, אחותה של ברכה)

התמונה צולמה בברית־המועצות משפחת פרידמן

מימין: חנה (לבית אורדר, אחותה של ברכה), נינה, זאב ושלמה התמונה צולמה בכיכר האדומה, מוסקבה

504

דבורה-דבוסיה צוריף ובתיה פלאש-סרנה (שתיהן נרצחו בשואה) התמונה צולמה ב־12 בינואר 1933.

ולקי דימנטשטיין (לבית חווצקי), אשתו של אליקים, ובנם הבכור יעקב, לפני בית הוריה בטריסק.מניה הוניקמן, אשתו של אפרים, ובתם שרה. שלושתם ושלושת ילדי המשפחה האחרים נרצחו שתיהן נרצחו בשואה.

בשואה.התמונה צולמה בפינסק ב־11 באפריל 1939. התמונה צולמה בשנת 1921.

505

משה אָ רדער

אויף די חורבות פֿון טריסק

נָאך פֿינף יָאר ַארומווָאגלען הָאט זיך מיר איַינגעגעבן צו בַאזוכן מיַין אומגליקלעך היימשטעטל, טריסק. געקומען און געבליבן שטיין פַֿארגליווערט און געגלָאצט מיט די אויגן ַא געפלעפֿטער: איז דָאס ריכטיק, ווָאס די אויגן זעען?! איין גרויסע חורבה. בעסער געזָאגט: איין קליינע חורבה. וויַיל ווי קליין דָאס שטעטל איז געווען, ווען ס'הָאט נָאך געלעבט, איז עס איצטער נישט מער ווי ַא קבר.

ס'זענען גַאנץ געבליבן בלויז עטלעכע שטיבער: משה פיסק, שכר טַאבַאקהענדלער, שלמה ווָאהל, פרץ שטשערב, מענדל זַאפֿרַאן, יענקל קליַינער, הערש רַאב, שלמה און ליבער צוויק, די ַאלטע צוויקס און אליקום דימענטשטיינס. און לסוף – דעם טריסקער מגידס אוהל.

די ַאלע היַיזער זענען בַאוווינט פֿון אוקרַאינער. פֿון מגידס אוהל הָאט מען דָאך געמַאכט ַא שמידעריַי. דָאס ַאלטע הייליקע ָארט איז אינגַאנצן ָאפגעמעקט פֿון דער אייבערפֿלַאך.

איך הָאב בַאזוכט דעם מַאסן-קבר פֿון אונדזערע ליבסטע און הייליקע. ער געפֿינט זיך אויפֿן שטח, וווּ ס'איז ַא מָא ל געשטַא נען נטע וויַינערס ציגעלניע. דָא רט איז ַא מָא ל געווען ַא טיפֿ ער טָא ל. איך הָא ב דָא ס ָארט נישט דערקָאנט, וויַיל דָאס ָארט פֿון דעם טָאל איז איצט ַא גליַיכער שטח. איך הָאב ָאבער דָא און דָארט דערזעען גלידער פֿון מענטשלעכע גופים: שטַארצנדיקע פֿיס, ווי זיי ווָאלטן געשטַאנען שמונה- עשרה; הענט אויסגעטריקנטע, איַינגעגעסן מיט די פֿינגער אין דער ערד, ווי זיך רַאנגלענדיק מיטן טויט; קעפ מיט פַֿארקריצטע ציין און אויגנלעכער, ווָאס קוקן, דַאכט זיך מיט צָארן אויף דער וועלט, פַֿאר ווָאס זי הָאט דערלָאזט צו ַאזַא הימלשריַיענדיקער רציחה.

איך הָאב צענויפֿגענומען די פַֿאנַאנדערגעווָארפֿענע אברים און זיי מקבר געווען אויף איין פלַאץ. מ'הָא ט מיר דערציילט, ַא ז בעת די פֿ רָא נטקַא מפֿ ן ַא רום טריסק, איז אויף דעם ָא רט געפֿ ַא לן ַא בָא מבע, ווָאס הָאט אויפֿגעריסן דעם קבר און צעשליַידערט ַא סך גופים און גלידער.

איך הָאב געווָאלט עמעצן דערקענען און פרובירט אויפֿהייבן גופים, ָאבער זיי זענען געליגן צוזַא מענגעפֿ לָא כטן הענט און פֿ יס און נָא ך די יָא רן ליגן אין דער ערד הָא בן זיי זיך ָא נגעהויבן צעפֿ ַא לן. אויפֿהייבנדיק ַא גוף פֿון ַא מיידל מיט ַא בלָאנדן קָאפ הָאר, איז פֿון איר בלוזקע-קעשענע ַארויסגעפַֿאלן ַא וויַיס קלעצעלע פָֿאדעם און זעקס וועש-קנעפלעך; אויפֿן הַאלדז הָאט זי געהַאט ַא טיכעלע און ַא הַאלדזשפילקע, אויסגעווייקטע אין בלוט, – הָאב איך דָאס ַארָאפגענומען אויף ַאן ַאנדענק. לעבן דעם פוילישן צמענטַארזש געפֿינט זיך ַא קבר פֿון דריַי, בַאצייכנט מיט ַא הילצערנעם קרייץ. לויט מ'הָאט מיר דערציילט ליגן אין אים: זלמן סעגַאל, אהרן סעגַאל און מיַין שווָאגער משה. זלמו סעגַאל איז געווען דער פֿ ַא רַא נטווָא רטלעכער פֿ ַא רן שטעטל. נָא ך ַא לע קָא נטריבוציעס, ווָא ס די דיַיטשן הָא בן צוגענומען פֿונעם שטעטל, ַאז מער איז שוין נישט געווען צו געבן, הָאט ער בַאשלָאסן צו ַאנטלויפֿן. ָאבער די אוקרַאינער הָאבן אים כעכַאפט און איבערגעגעבן דער געסטַאפָא. זיי הָאבן גענומען די ַאנדערע צוויי אויסצוגרָאבן ַא קבר. נָאך שווערע פיַיניקונגען זענען זיי צעשָאסן געווָארן.

דעם 25סטן אויגוסט 1942 איז פֿ ָא רגעקומען די ליקווידַא ציע פֿ ון ַא לע ייִדן. מ'הָא ט זיי ַא לע פֿ ַא רזַא מלט אויפֿ ן בית-מדרש-פלַא ץ. דָא רט הָא ט מען ַא רויסגערופֿ ן פֿ ון צווישן דעם עולם מיַין פֿ ָא טער ברוך ָא רדער

506

בימין, משה אורדר במדי הצבא האדום

משה אורדר

על חורבות טריסק

לאחר חמש שנים של נדודים, הזדמן לי לבקר את עיירת מולדתי האומללה, טריסק. הגעתי למקום. נשארתי מאובן. עיני בהו כמוכות תימהון: האם אמת היא מה שעיניי רואות?! חורבה גדולה. מוטב לומר: חורבה קטנה. כי עד כמה שהעיירה הייתה קטנה בעודה בחיים, הרי שעתה אינה אלא קבר.

רק בתים אחדים שרדו בשלמותם, בתיהם של משה פיסק, שוכר טבקהנדלר, שלמה וֹוהל, פרץ שצ'רב, מנד'ל זפרן, יענק'ל קליינר, הרש ראב, שלמה וליבר צוויק, הצוויקים הזקנים ואליקים דימנטשטיין. ולבסוף – האוהל של המגיד מטריסק.

בכל הבתים מתגוררים אוקראינים. מאוהלו של המגיד עשו נפחייה. 'המקום הקדוש', בית־הקברות הישן, נמחה לגמרי מעל פני האדמה.

ביקרתי בקבר האחים של אהובינו הקדושים. הוא נמצא בשטח שבו עמדה משׂרפת הלבנים של נטע ויינר. בעבר היה שם עמק עמוק. לא זיהיתי את המקום, כי במקום העמק יש עכשיו משטח ישר. פה ושם ראיתי איברים של בני־אדם: רגליים בולטות החוצה כאילו עמדו בתפילת 'שמונה־עשרה', ידיים יבשות שאצבעותיהן תקועות באדמה כאילו הן נאבקות במוות, גולגולות עם שיניים שחוקות וארובות עיניים שנדמה כי הן מתבוננות בחֵמה על העולם על שהתיר רצח זועק לשמים שכזה.

אספתי את האיברים המפוזרים וקברתי אותם במקום אחד. סיפרו לי שבעת הקרבות שבחזית הקרובה לטריסק נפלה על המקום פצצה אשר פיזרה לכל עבר את קבר

507

ַאלס ַא גוטן פַֿאכמַאן ַא סטעלמַאך, אויך יהודה לייב גינזבורג ַאלס סטָאליער און משה געלער פֿון דער פֿ ערשטַא ט ַא לס פֿ ַא בריצירער פֿ ון ווַא פנע, וויַיל די דיַיטשן הָא בן זיך גענייטיקט אין ַא זעלכע פֿ ַא כמענער, און מ'הָאט זיי געווָאלט איבערלָאזן. דעמלט הָאט מיַין פָֿאטער זיך ָאנגערופֿן צו זיי:

– בעסער שוין, איידער צעשָאסן ווערן ווי ַא הונט נָאך דעם ווי מע וועט זיך שוין מער נישט נייטיקן אין מיר. אויב מיַין זון וועט בליַיבן לעבן, זָאל ער וויסן, ַאז זיַין פָֿאטער הָאט זיַינע ברידער נישט פַֿאררַאטן. און זיי זענען די ערשטע צעשָאסן געווָארן.

פֿ ַא ר דער צעשיסונג זענען ַא לע בַא פֿ וילן געווָא רן זיך אויסצוטָא ן נַא קעט, דערנָא ך הָא ט מען זיי אויסגעשטעלט אין ַא הַאלבן קריַיז און צעשָאסן.

ס'זענען געווען איינציקע פַֿאלן פֿון זעלבסטמָארד. איין איינציקער הָאט איבערגעלעבט די ַאלע גרוילן און ער איז דער איינציקער עדות. דָאס איז שלום בוימל, וועלכער געפֿינט זיך היַינט אין ַאמעריקע.

צום טרַאגישסטן זענען אומגעקומען איציע יעריסיוק און יַאנקל דימענטשטיין, וועלכע מ'הָאט צוגעבונדן צו די עקן פֿון פֿערד און זיי געיָאגט איבער דער גַאס. ַאזוי זענען זיי אומגעקומען אויף קידוש-השם. לייב'ל אוליצקי, ראשון משמאל, ואנשים אחרים, ככל הנראה בין חורבות גטו ורשה בדרכם לטקס הסרת -

הלוט מעל האנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה, מעשה ידיו של הפסל נתן רפופורט, ב19 באפריל 1948. על כרזת הבד כתוב ביידיש ובפולנית: "כבוד לגיבורי העם היהודי"

508

האחים, וגוויות ואיברים רבים נזרקו לכל עבר. רציתי לזהות מישהו וניסיתי להרים את הגוויות, אבל הן שכבו כשידיהן ורגליהן קלועות אלו באלו, ולאחר שנים ששכבו באדמה, החלו להתפורר. בהרימי גוויה של נערה בעלת שער בלונדיני, נפלו מכיס חולצתה חתיכת חוט לבן וכמה כפתורים. על צווארה היו מטפחת וסיכה ספוגות בדם. לקחתי אותם כמזכרת. ליד בית־הקברות הפולני נמצא קבר של שלושה, ועליו צלב עץ. לפי מה שסופר לי שכבו בו זלמן סגל, אהרן סגל וגיסי משה. זלמן סגל היה האחראי לעיירה. לאחר שהגרמנים גזלו את כל כספי העיירה ולא היה יותר מה לתת, הוא החליט לברוח. אבל האוקראינים תפסו אותו ומסרו אותו לגסטפו. הם לקחו את השניים הנותרים והורו להם לכרות קבר. לאחר עינויים קשים נורו למוות.

ב־25 באוגוסט 1942 התבצעה פעולת החיסול של כל היהודים. אספו את כולם לרחבת בית־המדרש. שם, מבין ההמונים קראו החוצה לאבי, ברוך אורדר, שהיה בונה עגלות מקצועי טוב, ליהודה לייב גינזבורג, שהיה נגר ולמשה גלר מהפרבר, שהיה יצרן סיד. השלושה הוצאו מבין ההמון, כי הגרמנים נזקקו לאנשי מקצוע כמותם, ורצו להשאירם חיים. אז אמר להם אבי:

"מוטב כבר להיות מוצא להורג עכשיו, במקום להיות מוצא להורג ככלב לאחר שכבר לא יהיה בי צורך. אם יישאר בני בחיים, שידע שאביו לא הסגיר את אחיו".

והם היו הראשונים שהוצאו להורג. לפני ההוצאה להורג פקדו על כולם להתפשט עירומים, אחר־כך העמידו אותם בחצי עיגול והרגו אותם. היו מקרים אחדים של התאבדויות.

היחיד ׁש שׂרד לאחר כל הזוועות הוא גם העד היחידי. זהו שלום בוימל, שנמצא היום באמריקה. המוות הטרגי ביותר היה של איצ'ה ירשוק ויענק'ל דימנטשטיין. קשרו אותם לזנבות סוסים והריצו אותם ברחוב. כך הם מתו על קידוש־השם.

מימין: למעלה: פייגה אורדר ופריד'ל אורדר

למטה: משה אורדר, חנה'לה לבית אורדר, זלדה אורדר, ? פייגה, זלדה ופריד'ל, אחיותיו של משה, נרצחו בשואה יחד עם אביהן ברוך אורדר.

משה שירת בצבא האדום ושרד. חנה'לה, בתם של מלכה ובן־ציון (אח של ברוך) אורדר, חייתה עם בני משפחתה בקובל. כשצבא גרמניה הנאצית פלש לברית המועצות היא ולייזר בעלה נמלטו לתוככי ברית־המועצות וניצלו. לאחר המלחמה היגרו שניהם לארצות־הברית. ככל הידוע, אחיה בני-בֶּנֶק שירת בצבא האדום ונהרג.

509

בן־ציון שר

מותו המר של ר' ולוו'לה

יום אחד פניתי לוועד הקהילה שיסדרוני לעבודה בבית־החולים היהודי ׳ביקור־חולים׳ או על־ידו, כי נכספתי להיפגש עם הרבי.

כדי להתקבל לעבודה זו, הכרח היה לגלח את הראש ואסור היה לחבוש כובע בשעת העבודה. לקחתי מטפחת, קשרתי בה ארבעה קשרים, עטפתי בה את ראשי ונכנסתי לחדר הרבי.

הרבי ישב עצוב על המיטה, לבוש חלוק לבן, כיפה על ראשו ובעיניו נקוו דמעות. הרבי התפלא מאוד, מה טעם ראשי מגולח ומה טעם אני עטוף מטפחת. רציתי למנוע צער מהרבי, הערמתי על המציאות המרה והשיבותי שאנו עובדים קשה וכובע־קיץ אין בידי, לכן עטפתי ראשי במטפחת. דבריי לא נתקבלו על לבו. הוא הרגיש שהמצב הולך ורע. השתדלתי לנחמו. המצב הוטב, אמרתי, מנת המזון שופרה ואנו מקווים שהשם לא יעזבנו.

אולם הרבי בשלו: לא כן. המצב הולך ורע. הוא הרגיש שזוהי פגישתנו האחרונה ומי יודע אם נוסיף להיפגש עוד. אפילו מנע ברכתו ממני. מנהגו היה לברכני, שאגיע בשלום לגטו ושלא יאונה לי רע. אולם בפגישתנו זו החריש, נראה עצוב מאוד, מדוכא מאוד ונפרד מעליי בקרירות.

הוספתי להתעניין בגורלו. פעם סיפרו לנו ה'גויים', שבמו עיניהם ראו שישה גרמנים כשהם מובילים את הרבי לבית־הסוהר. לא האמנו לדבריהם. סבורים היינו שהם מבקשים להכאיב לנו ותו לא. שוב ביקשתי מוועד הקהילה שישלחוני לעבודה על־יד בית־החולים היהודי, כי ביקשתי לדעת את האמת. באתי לבית־החולים, ואת הרבי לא מצאתי. בבית־החולים עבדו אחיות פולניות, והן סיפרו לי דברים כהווייתם: נכנסו שישה גרמנים ושאלו: "איה איש־האלוהים? איה היהודי הקדוש?" השיבו להם שהוא נמצא בחדר זה וזה. הגרמנים הלבישו את הרבי ולקחוהו אתם, כשהוא גורר את רגליו.

כשחייתי חיי פרטיזן ביערות, הופיעו ביער שני אנשים כשידיהם כפותות. הם סיפרו לי שנמלטו מבית־ הסוהר, שהגרמנים רוצחים את כל האסירים, ושאת החלשים והזקנים הם מטילים לתוך הבור העמוק של בית־השימוש.

כשמוגרו הגרמנים ונכנסו הרוסים לקובל, הוצאו שלוש מאות גוויות מהבור, שעומקו היה שבעים מטרים. הן נמצאו במצב של התפוררות ועטפו אותן בשמיכות. ה'גויים' סיפרו שבין הגוויות ראו גוויית אדם עטור זקן. לפי הבנתם ולפי השערתם היה זה רב ולוו'לה, השם ייקום דמו.

בתוך ההמון הרב נמצא גם הרב נחום משה'לה, השם ייקום דמו, חתנו של רבי יעקב לייב'ניו זצ"ל, שלא הווה פסיק פומיה מגירסא (שפיו לא חדל מלימוד התורה). הוא ביקש להגיד כמה מילים ליהודי העיירה ברגעים האחרונים לפני יציאת הנשמה. בקול חנוק מדמעות אמר הרב:

"יהודים יקרים, אני רואה לנגד עיניי שחיטה נוראה, שכמוה טרם ידע עמנו. נחשול דמים עומד להטביענו. עשרה דורות מאדם עד נוח ועשרה דורות מנוח עד אברהם. כל דור השאיר שריד וזכר, והבן היה מתפלל לעילוי נשמת אביו. אנו אומללים מכל דורות היהודים שקדמו לנו, כי שוחטים את כולנו, את נשותינו, ילדינו ועוללינו. איש לא יבוא להשתטח על קברותינו, איש לא יאמר 'קדיש'

510

לעילוי נשמותינו, איש לא ינצור זכרנו בלבו. נרנו כבה. כולנו נרד עוד מעט לבור־אפלה. יהודים יקרים, העולם כה יפה, האילנות מלבלבים, הציפורים אומרות שירה, ועלינו לרדת לבור־שחת. עמנו צמא חיים. משה רבנו, עליו השלום, כשנחתם עליו גזר־הדין, ביקש מריבון־העולם שיניחהו כחיות השדה שהן אוכלות עשבים, או כעוף הפורח בארבע רוחות העולם.

אדושם, השקיפה ממעון קודשך והביטה וראה, למי עוללת כה, על מי שפכת זעמך. אנו חטאנו, בנינו פשעו, אולם כרובים אלה, מלאכים זכים וטהורים אלה, עוללים ויונקים אלה, מה חטא חטאו, ששפכת עליהם חרונך? מה פשעם, שעליהם לרקוב בבור אפל?

יהודים, אנו עולים קורבן על קידוש־השם. נתאחד כולנו כאיש אחד. נלך לקראת המוות בלב שמח. הרגע הנורא עבור יעבור, ואל מלא רחמים השוכן במרומים, ימציא מנוחה לנשמותינו בסתר כנפיו." קבלת פנים בקובל של נכבדי הקהילה היהודית לנשיא פולין, ִאגְנָצִי מֹושצִיצִקִי (1867–1946), שכיהן כנשיא משנת 1926 עד 30 בספטמבר 1939, כשפולין חדלה להתקיים כמדינה עצמאית.

הרב זאב ולוו'לה טברסקי, שנרצח בשואה, עומד חמישי משמאל (חובש שטריימל).

511

ליבער ברענער

ליבער ברענער איז געבוירן געווָארן אין טריסק, אין יָאר 1901, ביַי נישט פַֿארמעגלעכע עלטערן. זיַין פָֿאטער איז געווען ַא גבאי ביַי דעם טריסקער רבינס זון, רב דָאדיע – שפעטער דער זשוריקער רבי – און זיַין מוטער הָאט געפֿירט ַא מעלקרעמל. ער הָאט געלערנט אין חדרים און פַֿאר דער ציַיט פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה – אין ַא רוסישער גימנַאזיע אין זווהיל, וווּהין די מלחמה הָאט זיַינע עלטערן פַֿארטרָאגן. נָאך דער מלחמה הָאט זיך זיַין משפחה צוריקגעקערט קיין טריסק, און דָא הָאט ער זיך אין ָאנהייב פַֿארנומען מיט געבן פריווַאטע לעקציעס, דערנָאך געַארבעט ַא קורצע ציַיט אין דעם העברעיִשן בית-הספר און לסוף געווָארן איינער פֿון די בויער פֿון דער טריסקער ייִדישער פָֿאלקסשול א. נ. פֿון י. ל. פרץ, פֿון די ייִדישיסטישע קולטור-טוער און פֿון די איבערגעגעבנסטע לערער אין דער שול. דעמלט הָאט ער געענדיקט דעם ייִדישן לערער-סעמינַאר פֿון ציש"א.

אין יָאר 1929 איז ער ַארויסגעפָֿארן מיט זיַין פַֿאמיליע קיין טשענסטָאכָאוו, וווּ ער איז ביזן יָאר 1933 געווען לערער פֿון ייִדיש אין דער פרץ-שול און לעקטָאר איבער ייִדישער ליטערַאטור אין דער ָארטיקער "קולטור-ליגע".

פֿון יָאר 1934 ביז דער אינווַאזיע פֿון די נאציס איז ער געווען ַא מיטַארבעטער פֿון "טַאז", פֿירער פֿון די קינדער-קָא לָא ניעס.

אין יָאר 1935 איז ער ַארעסטירט געווָארן דורך דער סַאנַאציע-דעפע פַֿארן ָאנטייל נעמען אין ַא מלחמה- מיטינג אין טשענסטָאכָאוו.

אין יָאר 1936, ווען ער הָאט ָאנגעפֿירט מיט דער פרץ-שול אין לובלין, איז ביַי אים צוגענומען געווָארן די רעכט צו זיַין ַא לערער פַֿאר זיַינע פָאליטישע ַארויסטרעטונגען אין לובלין ַאלס ָאנהענגער פֿון איינהיַיט- פֿרָאנט אין די ַארבעטער-רייען אין פוילן.

אין טשענסטָאכָאווער געטָא איז ער געווען איינער פֿון די ַאקטיווסטע אונטערערדישע ַאנטינַאצי- קעמפֿ ער.

ַאלע זיַינע אייגענע זענען אומגעקומען. ער מיט זיַין פֿרוי מיטן קליין טעכטערל, לילי, וועלכע איז געווען אויסבַאהַאלטן ביַי ַא קריסטלעך פָארפָֿאלק, הָאבן זיך גערַאטעוועט.

דעם 15טן יַא נוַא ר 1945 איז ער בַא פֿ ריַיט געווָא רן פֿ ון לַא גער "הַא סַא ג" און געווען פֿ ון די ערשטע, ווָא ס הָאבן ָאנגעהויבן צו בויען דָאס ייִדישע לעבן אין טשענסטָאכָאוו נָאכן חורבן.

ער איז געווָארן פָֿארזיצער פֿון ייִדישן קָאמיטעט אין טשענסטָאכָאוו. ער הָאט ָאנגעהויבן זיך דרוקן אין די אויסגַאבעס פֿון "צישא" – "שולוועזן" און ַאנדערע, זיך בַאטייליקט אין אומלעגַאלע ייִדישע און פוילישע אויסגַאבעס, געדרוקט ַארטיקלען אין דער בַאניַיטער "פָֿאלקסציַיטונג" און "ייִדישע שריפֿטן" אין ווַארשע, אויך אין "טשענסטָאכָאווער ייִדן", ניו-יָארק, 1947, אין דער ווַארשעווער "פָֿאלקסשטימע", "בלעטער פַֿאר געשיכטע" און אין פוילישן ביולעטין פֿון "ייִדישן היסטָא רישן אינסטיטוט".

אין בוכפֿ ָא רם: "ווידערשטַא נד און אומקום אין טשענסטָא כָא ווער געטָא ", ווַא רשע, פֿ ַא רלַא ג ייִדישער היסטָארישער אינסטיטוט אין פוילן, 1951, 176 ז'.

512

ליבר ברנר

ליבר ברנר נולד בטריסק בשנת 1901 להורים שלא היו להם אמצעים רבים. אביו היה גבאי אצל בן הרבי מטריסק, רב דודיה, ואחר־כך אצל הרבי מז'וריק.

לאמו הייתה חנות קטנה של קמח. הוא למד בחדר, ולפני מלחמת העולם הראשונה עבר עם הוריו להתגורר בזווהיל, שם למד בגימנסיה הרוסית. לאחר המלחמה שבה משפחתו לטריסק, וכאן עסק בהתחלה במתן שיעורים פרטיים, אחר־כך עבד זמן קצר בבית־הספר העברי, ולבסוף הפך לאחד ממייסדי בית־הספר העממי היידישאי על־שם י"ל פרץ. הוא היה אחד מפעילי התרבות היידישאית ומורה מסור בבית־הספר. באותה התקופה סיים את לימודיו בסמינר היידישאי למורים של ציש"א.

ב־1929 הוא נסע עם משפחתו לצ'נסטוחובה, ועד לשנת 1933 שימש בעיר כמורה בבית־הספר על־שם פרץ וכמרצה לספרות יידישאית ב'חבר התרבות' המקומי.

החל מ־1934 ועד לפלישת הנאצים היה ברנר אחד מעובדי טו"ז, ומדריכם של מושבות הילדים. ב־1935 נאסר בידי הסנציה דפה, משום שלקח חלק באסיפת מחאה נגד המלחמה בצ'נסטוחובה. ב־1936, כשניהל את בית־הספר על־שם פרץ בלובלין, נלקח ממנו רישיון ההוראה בשל הופעותיו הפוליטיות בלובלין ובשל אהדתו לשורות העובדים בפולין.

בגטו צ'נסטוחובה היה לאחד מלוחמי המחתרת הפעילים כנגד הנאצים. כל משפחתו הושמדה. הוא, אשתו ובתם הקטנה לילי, שהוחבאה אצל זוג נוצרים, הצליחו להינצל. ב־15 בינואר 1945 הוא שוחרר ממחנה־הריכוז 'הָסַג' והיה מהראשונים שהחלו לבנות את החיים היהודיים בצ'נסטוחובה לאחר החורבן.

הוא היה יושב־הראש של הוועד היהודי בצ'נסטוחובה. הוא החל לפרסם מאמרים בהוצאה לאור של רשת בתי־הספר 'ציש"א', והשתתף בהוצאות יהודיות ופולניות לא חוקיות. הוא פרסם מאמרים ב'פאלקסציַיטונג' ('עיתון עממי') המחודש וב'יידישע שריפטן' ('כתבים יהודיים') בוורשה, ב'טשענסטאכאווער ייִדן' ('יהודי צ'נסטוחובה') בניו־יורק, 1947, ב'פאלקסשטימע' ('קול העם'), שיצא בוורשה ובכתב־העת 'בלעטער פאר געשיכטע' ('דפי ההיסטוריה') של 'המכון להיסטוריה יהודית' הפולני.

הוא הוציא את הספר 'התקוממות ושואה בגטו צ'נסטוחובה', בהוצאת המכון הפולני להיסטוריה יהודית, ורשה, 1951, 176 עמודים.

513

ליבער ברענער

די פורים-ַא קציע אין טשענסטָא כַא ווער געטָא

21סטן מערץ 1943. פורים. ַא זוניקער, שיינער טָאג. עס פֿילט זיך דָאס ָאנקומען פֿון פֿרילינג. עס נָאגט עפעס ַאזַא בענקעניש, און עס ווערט שטַארקער דער דרַאנג צום לעבן. עולם, ווָאס ַארבעט אין געטָא, בַאוויַיזט זיך ָאפֿטער אין דרויסן און ווַארפֿט קנאה-בליקן איבער די דרָאטן אין דער ריכטונג פֿון ווַארשעווער גַאס, וווּ עס געפֿינט זיך שוין איצט די "ַארישע זיַיט". אין די קעלערן פֿון דער ייִדישער קַאמף- ָא רגַא ניזַא ציע איז ָא בער די שטימונג ַא שווערע. ַא זוי פֿ יל שיינע רַא פָא רטן כסדר ָא פגענומען פֿ ון זייערע זעקס קַאמף-חברים, ווָאס הָאבן געהַאט זייער בַאזע אויף ווילסָאן-גַאס 34, און איצט זענען זיי שוין דערמָארדעט. די משפחות פֿון די זעקס דערמָארדעטע ווייסן נָאך נישט פֿון זייער אומגליק, וויינען, לויפֿן ַארום, זוכן רעטונג פַֿאר זייערע קינדער, און מענטשן פרוּוון זיי טרייסטן, ַאז עס קָאן נָאך געשען ַא נס. די דָאקטוירים-משפחה וויל זייערע קינדער ברענגען ַא ביסל יום-טובדיקייט און פֿיַיערט היַינט דעם געבוירנטָאג פֿון איינעם פֿון די שענסטע קינדער אין געטָא – פֿון דער קליינער לילי ווינער. די קינדער שפילן זיך, זינגען און טַאנצן. בַאזונדערס פֿרייט זיך די קליינע לילי. דָאס שווַארצע סַאמעטענע קליידעלע, די וויַיסע, לַאנגע סקַארפעטלעך אויף אירע שלַאנקע פֿיסלעך און דער גרויסער, שניי-וויַיסער בַאנד אין די געדיכטע, בלָאנדע הערעלעך אויפֿן קעפל געבן איר צו ַא ספעציעלן חן. לילי שיַינט אין גַאנצן, היַינט איז דָאך איר יום-טוב, היַינט פֿיַיערט מען דָאך איר זיבניָאריקן געבוירנטָאג. די געסט קענען נישט ָאפריַיסן זייערע בליקן פֿון דעם צַארטן און פרעכטיק-געבויטן קינד. די קינדער שפילן זיך ָאן אויפֿהער און ווערן גָארנישט מיד, זיי לָאדן איצט אויס זייער ביז איצט דערשטיקטע קינדערישע ענערגיע. די געסט – די דָאקטוירים, פַֿארזַאמלען זיך אין ַא צווייטער שטוב און שמועסן וועגן דעם גורל פֿון די ייִדן. כמעט יעדער איינער פֿ ון זיי שילדערט ַא לץ אין שווַא רצערע פֿ ַא רבן, ווַא רטנדיק, ַא ז ַא צווייטער זָא ל ַא וועקמַא כן מיט דער הַאנט זיַינע אויספֿירן, כדי עס זָאל כָאטש אויף ַאזַא אופן ַא ביסל ליַיכטער ווערן אויף דער נשמה. אויך ביַי די קינדער הָאט זיך דָאס שפילן געענדערט. זיי שטייען איצט אין ַא רָאד און שפילן זיך אין "ַא מָאל איז געווען ַא שרהלע, ַא שרהלע ַא קליין...". די קינדער ַאלע זינגען, און לילי מיטן ברודערל בלָאנדזשען אין ווַאלד און זוכן די מַאמע זייערע. די קינדער זינגען ווָאס וויַיטער ַאלץ שטילער און שטילער: "... פֿינצטער איז אין וועלדעלע, ס'הערט זיך ַא געוויין...".

פלוצעם צעטרָאגט זיך איבערן געטָא ַא ניַיער בַאפֿעל פֿון דעגענהַארטן: ַאלע מיטגלידער פֿון יודענרַאט, ַאלע דָאקטוירים, אינזשיניערן, ַאדווָאקַאטן און בכלל דיפלָאמירטע אינטעליגענץ דַארפֿן זיך תיכף צושטעלן מיט זייערע משפחות אויף דעם ַאזוי שוין טרויעריק בַארימטן "רינעטשעק ווַארשַאווסקי", וויַיל זיי דַארפֿן נָאך היַינט ַארויספָֿארן קיין פַאלעסטינע. דָאס געטָא איז אויפֿס'ניַי שרעקלעך אויפֿגערודערט. מע גלייבט נישט, און עס גנבעט זיך דָאך ַאריַין ַא געדַאנק – און אפשר?... די מיטגלידער פֿון יודענרַאט, דָאקטוירים און אינזשיניערן מיט זייערע פֿרויען און קינדער איַילן זיך פֿול אומרו אויף דעם בַאשטימטן פלַאץ. אויך לילי מיט אירע עלטערן און קליינעם ברודערל איַילן זיך. ליליס טַאטע איז דָאך אויך פַֿאררעכנט צו דער אינטעליגענץ. ער איז דָא ך ַא בַא קַא נטער דָא קטָא ר... אויפֿ ן פלַא ץ פֿ ון "רינעטשעק ווַא רשַא ווסקי" דרייען זיך אומרויִק ַארום הונדערטער מענער, פֿרויען און קינדער. זיי זוכן מיט די בליקן אין ַאלע ווינקעלעך ַא

514

ליבר ברנר

אקציה בפורים בגטו צ'נסטוחובה

21 במרץ 1943. פורים. יום שמש יפה. בואו של האביב מורגש. געגועים צובטים את הלב, והרצון לחיים מתגבר. ההמון העובד בגטו נראה לעתים קרובות יותר בחוץ ומעיניו ניבטת קנאה באלה הנמצאים בכיוונו של רחוב ורשה. שם נמצא עכשיו 'הצד הארי'. אך במרתפי ארגון המרד היהודי האווירה קשה. בעבר קיבלו דוחות רבים ומסודרים מששת חבריהם לנשק, שבסיסם היה ברחוב וילסון 34. עתה נרצחו כל השישה. דבר האסון טרם נודע למשפחותיהם, והן בוכות, מתרוצצות, מחפשות להציל את ילדיהן, ואנשים מנסים לנחמם שנס עוד עשוי להתחולל.

משפחת הרופאים רוצה להעניק לילדיה מעט אווירה של חג, והיא חוגגת בגטו את יום ההולדת של אחת מהילדות היפות ביותר בגטו – לילי ויינר הקטנה. הילדים משחקים, שרים ורוקדים. במיוחד שמחה לילי הקטנה. שמלת המשי השחורה, הגרביים הלבנות הארוכות על רגליה התמירות והסרט הלבן הגדול בשער העבות הבלונדי שלה מוסיפים חן מיוחד לדמותה. לילי זוהרת כולה, הלוא חג הוא היום. היום חוגגים את יום הולדתה השביעי. האורחים אינם יכולים להתיק את מבטם מן הילדה העדינה שגופה בנוי לתלפיות. הם משחקים כל הזמן ואינם מתעייפים כלל, פורקים את מרצם הילדותי שהיה עד עתה חנוק בקרבם. האורחים – רופאים, מתכנסים בחדר השני ומשוחחים על גורל היהודים. כמעט כל אחד מהם מתאר הכול בצבעים שחורים ומצפה שרעהו יבטל את דבריו, כדי שבכל־זאת יוקל מעט על הנשמה. גם אצל הילדים השתנה המשחק. עכשיו הם עומדים במעגל ומשחקים במשחק 'היה הייתה פעם שרה'לה, שרה'לה קטנה...' כל הילדים שרים, ולילי ואחיה הקטן תועים ביער ומחפשים את אמם. שירת הילדים משתתקת בהדרגה: "... חושך ביער הקטן, נשמע קול בכי..."

לפתע יוצאת בגטו פקודת הרג חדשה: כל חברי היודנרט, כל הרופאים, המהנדסים, עורכי־הדין, ובכלל אנשי האינטליגנציה המדופלמת חייבים להתייצב מיד עם משפחותיהם במקום העצוב והידוע לשמצה, 'כיכר השוק ורשה', כי עוד היום עליהם לנסוע לפלשתינה. שוב היה הגטו כמרקחה. איש אינו מאמין. ובכל־זאת מתגנבת לה המחשבה: "שמא?..." חברי היודנרט, הרופאים והמהנדסים על נשותיהם וילדיהם ממהרים נסערים למקום שנקבע. גם לילי, הוריה ואחיה הקטן נחפזים. הלוא אביה של לילי הוא בין המשכילים, הלוא הוא רופא ידוע... בכיכר השוק ורשה מסתובבים להם בחוסר מנוחה מאות גברים, נשים וילדים. הם תרים במבטיהם אחר כל פינה אפשרית של הצלה. מרחוק, ברחוב ורשה, עומדות משאיות גדולות, ואף־על־פי שעמדו ללא השגחה, חשים כולם בסכנה הקרבה. אחדים מנסים להיחלץ בדרכים שונות ממלכודת המוות שלתוכה נפלו. דוקטור פלק מנסה את מזלו, כך גם דוקטור לווין. הם מנסים להתחבא מאחורי השער, שם נהגו הגרמנים לבצע את ההוצאות להורג של היהודים כדי שמשם יוציאו אותם אל קבריהם. הדבר אינו צולח בידם. הם מתגלים ומובלים חזרה. הם מנסים לנצל את הכרויותיהם עם השוטרים היהודים מן היודנרט, אך שוב ללא הצלחה. אחד מחברי היודנרט, זליג רוטברד, רץ משוטר מוכר אחד למשנהו ומתחנן שלפחות בתו בת העשרים, פלה, תושב לגטו. מעליבים אותו וצוחקים ממנו. כולם חייבים לעלות למשאיות. שוטרים חמושים צצים מכל מיני מקומות מסתור. משאיות נוספות מגיעות ואליהן מתלווים שוטרים חמושים נוספים ושוטרים סייעים. המשאיות זזות מהמקום ונוסעות

515

רעטונג. פֿון וויַיטן אויף דער ווַארשעווער גַאס שטייען גרויסע לַאסטאויטָאס. די אויטָאס זענען נישט בַא ווַא כט, און דָא ך הָא בן ַא לע ָא נגעהויבן פֿ ילן די דרָא ענדיקע געפֿ ַא ר. אייניקע פרוּוון אויף פֿ ַא רשידענע אופנים זיך ַארויסדרייען פֿון דער טויט-נעץ, אין וועלכער זיי זענען ַאריַינגעפַֿאלן. עס פרוּווט זיַין גליק דער דָאקטָאר פַֿאלק. עס פרוּווט זיַין גליק אויך דער דָאקטָאר לעווין. זיי פרוּוון זיך בַאהַאלטן אין טויער, וווּ די דיַיטשן פֿלעגן דורכפֿירן עקזעקוציעס איבער ייִדן, כדי פֿון דָארטן מיט די פֿעלדער זיך ַארויסצובַאקומען פֿון שטָאט. עס גיט זיך זיי נישט איַין. זיי ווערן בַאמערקט און צוריקגעפֿירט. עס פרוּוון אויסנוצן זייער קַא נטשַא פֿ ט מיט די זשַא נדַא רמען מיטגלידער פֿ ון יודענרַא ט, ָא בער ָא ן דערפֿ ָא לג. איין מיטגליד פֿ ון יודענרַא ט, זעליק רָא טבַא רד, לויפֿ ט פֿ ון איין בַא קַא נטן זשַא נדַא רם צום צווייטן און בעט מע זָא ל כָא טש זיַין טָא כטער, די 20 יָא ריק פֿ עלַא , צוריקלָא זן אין געטָא . ער ווערט ָא בער בַא ליידיקט און אויסגעלַא כט. ַא לע מוזן איַינשטיַיגן אין די אויטָא ס. פֿ ון פֿ ַא רשידענע בַא העלטענישן בַא וויַיזן זיך בַא ווָא פֿ נטע זשַא נדַא רמען. עס קומען אונטער נָאך אויטָאס מיט בַאווָאפֿנטע זשַאנדַארמען און הילף-פָאליציי. די אויטָאס רירן זיך פֿון ָארט און בַאוועגן זיך מיט ַא שטַארקער געשווינדקייט אין דער ריכטונג פֿון ייִדישן בית-עלמין. די קרבנות זעען בַאשיַימפערלעך דעם טויט פַֿאר די אויגן. דער צצווַאנציקיעריקער וולַאדעק קַאפינסקי שפרינגט דער ערשטער פֿון לויפֿנדיקן אויטָא. נָאך אים שפרינגען ַארָאפ אויך פֿיל ַאנדערע, ָאבער בלויז זעקס מַאן גיט זיך איַין צו ַאנטלויפֿן פֿון טויט. צווישן די ַאנטלויפֿנדיקע הָאט זיך חוץ וולַאדעקן געפֿונען דער ָאנפֿירער פֿון ייִדישן ַארבעט-איַינזַאץ אין קליינעם געטָא, בערנַארד קורלַאנד. די רעשט 127 מַאן – דָאס קליינע רעשטל פֿון דער דיפלָאמירטער אינטעליגענץ – איז געברַאכט געווָארן אויפֿן ייִדישן בית- עולם. דָאס גַאנצע בית-עולם איז בַאשטעלט מיט ווערקשוצן און אוקרַאינישער הילף-פָאליציי. ַאלע קרבנות ווערן ַאריַינגעטריבן אין טהרה-שטיבל. דָא ווערן זיי געצוווּנגען ַארָאפצוציען פֿון זיך די מלבושים. די ערשטע ווערט ַארויסגעפֿירט די צווַאנציקיעריקע פֿעלַא. זי שטייט פַֿארן גרויסן קבר פנים אל פנים מיט צוויי זשַאנדַארמען. די זשַאנדַארמען ווַאגן עפעס נישט, ַא קורצע פַֿארלעגנהייט... די פַֿארלעגנהייט ווערט שנעל איבערגעריסן דורך ַא ווערקשוץ. ַא קנַאל פֿון ַא ביקס, און פֿעלַא ליגט שוין אין גסיסה- קרַאמפן מיטן פנים צו דער ערד. ביידע זשַאנדַארמען קוקן זיך איבער, דרייען איבער דעם אין לעצטע ַאנגסטן נָאך צַאפלענדיקן קערפער, בַאטרַאכטן אים ַא וויַילע, קוקן זיך איבער און לָאזן זיך צו זייער וויַיטערדיקער "הייליקע עבודה". די איבעריקע ווערן פֿון טהרה-שטיבל ַארויסגעפֿירט צו צווייוויַיז. פֿריער ווערן "אויסגעענדיקט" די עלטערע. מיט די קינדער הָאבן די דיַיטשישע הענקער נָאך ציַיט. מיט קינדער גלוסט זיך ַא ביסל צו שפילן. עס זענען דָאך פָֿארט קינדער, און זיי ַאליין, די זשַאנדַארמען, זענען דָאך אויך טַא טעס... פֿ ַא ר די הענטלעך, פֿ ַא ר די פֿ יסלעך, ָא דער פֿ ַא ר די הערעלעך ווערן קינדער אויפֿ געהויבן אין דער הייך מיט איין הַאנט, און מיט דער צווייטער – צילט מען אין די הערצעלעך זייערע, ָאדער אין די קעפעלעך. עס שַאדט נישט, ווָאס נישט ַאלע קינדער הויכן אויס תיכף זייערע נשמהלעך. נישקשה, די מַאמע-ערד דעקט צו אויך די, ווָאס קָאנען נָאך אויסשריַיען זייער לעצטן מַא...

די קליינע לילי איז די לעצטע. ַאלץ איז פֿון איר ַארָאפגעצויגן, בלויז דעם גרויסן וויַיסן בַאנד אויף איר קעפל – ַא זכר פֿון איר יום-טוב – הָאט מען איר איבערגעלָאזט. לילי שטייט פַֿארן קבר, אירע גרויסע הימל-בלויע אויגן בלָאנדזשען פֿון איין מערדער אויפֿן צווייטן. שווער צו בַאצייכענען, ווָאס עס שפיגלט זיך ָאפ אין די אויגן פֿון דעם קליינעם צַארטן קינד. די זשַאנדַארמען, שוין איבערגעזעטיקט מיט בלוט, ווַאגן עפעס נישט אויפֿצוהייבן די הענט צום שיסן. יעדער פֿון זיי ווַארט, ַאז ַא צווייטער זָאל פַֿארענדיקן די היַינטיקע בלוטיקע שפיל. ַא גרעסערע פויזע... דער הויכער ברייט-בייניקער לַאגערפֿירער איבערשער שפריַיזט שנעל צו און ריַיסט איבער די פַֿארלעגנהייט פֿון זיַינע קַאמערַאדן. מיטן אויסרוף: "פַֿארן פֿירער און פַֿאטערלַאנד!" צילט ער מיט זיַין רעווָאלווער אין ברוסטל פֿון דער קליינער לילי. ַא קנַאל פֿון ַא רעווָאלווער, און לילי שליסט די קייט פֿון 127 קרבנות אין זיבעטן יָאר-טָאג פֿון איר געבוירן.

516

במהירות גדולה לכיוון בית־העלמין היהודי. הקורבנות ראו את המוות לנגד עיניהם. ולדק קפינסקי בן העשרים היה הראשון לקפוץ מהמשאית הנוסעת. בעקבותיו קפצו גם רבים אחרים, אבל רק שישה הצליחו להימלט מהמוות. בין הנסים היה, חוץ מוולדק, גם מנהיג העובדים היהודים בגטו הקטן, ברנרד קורלנד. השאר – 127 גברים, השארית הקטנה של האינטליגנציה המדופלמת, הובאו לבית־העלמין היהודי. בית־העלמין היה מלא בשומרים ובמשטרת העזר האוקראינית. כל הקורבנות גורשו לחדר הטהרה וכאן הוכרחו לפשוט את בגדיהם.

פלה בת העשרים הייתה הראשונה שהוצאה. היא הועמדה לפני הקבר הגדול פנים אל פנים מול שני שוטרים. הם אינם מעיזים, מבוכה קצרה... היא נפסקת באחת על־ידי אחד השומרים. קול ירייה מפלח את האוויר, ופלה כבר בייסורי גסיסה כשפניה אל האדמה. שני השוטרים מסתכלים זה בזה, מסובבים את הגווייה המפרפרת, מתבוננים בה מעט, שוב מסתכלים זה בזה וניגשים להמשך "עבודתם הקדושה". הנותרים מוצאים מחדר הטהרה בזוגות. תחילה 'מחוסלים' המבוגרים. עם הילדים יש לתליינים הגרמנים עוד זמן. התחשק להם עוד לשחק אתם קצת. הלוא אחרי הכול, הם ילדים. והם השוטרים עצמם, גם הם אבות... הילדים הורמו לגובה ביד אחת או בשתי ידיים: בידיהם הקטנות, ברגליהם הקטנות, בשערותיהם – וכך קלעו ללבותיהם הקטנים או לראשיהם. לא נורא אם לא כל הילדים החזירו מיד את נשמתם לבורא. לא נורא, אימא אדמה כיסתה גם על אלה שעוד מסוגלים היו לצעוק את צעקת אימ... האחרונה שלהם. לילי הקטנה היא האחרונה. הכול מוסר ממנה, רק את הסרט הגדול שעל ראשה, הזכר לחגּה, השאירו לה. לילי ניצבת לפני הקבר, עיני התכלת הגדולות שלה תועות במבטן מרוצח אחד למשנהו. קשה לתאר מה משתקף בעיני הילדה הקטנה והעדינה. השוטרים כבר רוויים בדם, כאילו אינם מעיזים להרים את ידיהם ולירות. כל אחד מהם מחכה שהשני יסיים את משחק הדמים של היום הזה. הפסקה ארוכה... מפקד המחנה הגבוה ורחב הגרם פוסע במהירות ושם סוף למבוכת עמיתיו. הוא קורא: "למען הפיהרר והמולדת!" ומכוון את הרובה שלו לעבר החזה הקטן של לילי הקטנה. קול ירייה, ולילי נועלת את שרשרת 127 הקורבנות ביום ההולדת השביעי שלה.

- כינוס של החברה היהודית לתרבות ואמנות, שנערך בצ'נסטוחובה ב1 בנובמבר 1948 לרגל הופעה ספרותית של לייב'ל אוליצקי.

בשורה התחתונה יושבים ליבר ברנר (שני מימין) ולייב'ל אוליצקי (רביעי מימין).

517

מ. אָ ליצקי

בַא לַא דע פֿון צוויי קינדער

ער הָאט געהייסן מאירקע, אסתר-רייזל זי. צוויי שיינע קינדער, איינציקע ביַי טַאטע-מַאמעשי.

ער איז געוועזן זיבן ַאלט, זי געווען איז צען. עס איז זיי ביידן אויף דער וועלט גוט און ווויל געווען.

דער זומער הָאט געגעבן גָאלד, דער ווינטער – ריינעם שניי. די מָאמע הָאט מיט גוטע הענט געגעבן עסן זיי.

זיי ווָאלטן איצט שוין גרויסע זיַין און קינדער אויך געהַאט. איז ָאנגעקומען מיטן וועג ַא נַאצישער הַארמַאט.

די טעג זענען געווָארן ווילד, די נעכט הָאבן געברענט. טַאטע-מַאמע הָאבן זיי געהַאלטן ביַי די הענט.

דערנָאך איז מען אין מַארק ַארויס מיט פעקלעך אין דער הַאנט, מיט קינדער פֿון דער גַאנצער שטָאט, בַאקַאנט און נישט בַאקַאנט.

עס הָאט ַא פויק פַֿאר זיי געפויקט, ַא פֿידל הָאט געלַאכט, זיי הָאבן מיט די הוילע פֿיס צום ריטעם נָאכגעמַאכט.

ס'איז מאירקע געגַאנגען נָאך דער שוועסטער שטיל און שיין. געגַאן איז אסתר רייזל, ווי ַא טיַיער קינד דַארף גיין.

זיי הָאבן ַאלע שיין מַארשירט ביז צו דעם גרויסן טָאל, וווּ פֿריַי און פֿריילעך הָאבן זיי שפַאצירט ַאזוי פֿיל מָאל,

וווּ געלע בלומען בליען, און הויכער דינער גרָאז, וווּ צווישן ַאלטע שטיינער וווינט ַא יונגער הָאז.

נָאר איצטער בליען דָארטן געלע בלומען, – וויי! נישט פַֿארדעקטע ליגן דָארט די ביינדעלעך פֿון זיי.

518

מ' אוליצקי

בלדה על שני ילדים

קראו לו מאיר'קה, ולה אסתר רייז'ל, לשני הילדים היפים, שלהוריהם היו יחידים.

הוא היה בן שבע, היא הייתה בת עשר שנים. לשניהם היו חיים יפים.

הקיץ העניק להם זהב, החורף – את פתיתי השלג הלבנים. אימא נתנה להם בידיה הטובות מאכלים טעימים.

עכשיו כבר יכולים היו להיות ילדים גדולים ובעצמם הורים, אך באמצע הדרך הגיעו הצבאות הנאציים.

הלילות בערו, פראיים היו הימים, בידיהם אחזו אותם ההורים.

אחר־כך יצאו לשוק ובידיהם חבילות, שם מכירים ואין מכירים את הילדים והילדות.

תוף מתופף וכינור צוחק למען הילדים, ברגליים יחפות לפי הקצב הם צועדים.

מאיר'קה הלך אחרי אחותו בדממה, הלכה לה אסתר רייז'ל כמו ילדה טובה.

עד לעמק הגדול נמשכה הצעדה היפה, בעבר היה הוא, העמק, סמל לחופש ולשמחה.

במקום בו פרחים צהובים ודשא גבוה ודק צומחים, במקום בו מתגורר לו משכבר הימים ארנב צעיר בין האבנים.

עכשיו שוב פורחים הפרחים הצהובים, אוי! עצמותיהם, שרידיהם הקטנים שם נחים ואין הם מכוסים.

519

ילדם (או ילדתם) של אפרים סרנה ואשתו.ילד ממשפחת ברונשטיין. התמונה צולמה בטריסק ב־31 במאי 1941.התמונה צולמה בטריסק ב־26 באפריל 1938. הילד/ה וההורים נרצחו בשואה.הילד נרצח בשואה.

מימין: פועה פייגה ומשה, ילדיהם של רפאל שרוליק, בנם של תמר (לבית ווהל) ובעלה. והודל (לבית לברטוב) הוניקמן.שרוליק והוריו נרצחו בשואה. הילדים והוריהם נרצחו בשואה.

520

שיעור בפולנית מאת המורה טוניה טפר-פרישברג בבית־הספר 'תרבות'. שמות התלמידים בפולנית נכתבו על גב התמונה בידי טוניה, כשבכל טור הם רשומים מהסוף להתחלה ובכל ספסל משמאל לימין. חלק מהרישום נשחת עם השנים.

טור שמאלי: ? ויינברג, ? בורשטיין, ? שיפריס,/ שפה גרינשטיין, פופה הוניקמן, את'לה ברונשטיין, רוח'לה פינקלשטיין,/ גולדה מלר, בלומה הלברט, נתן דימנטשטיין, ? היבריל (או היבריק),/ חיה'לה שינדר, את'לה שינדר, חיה מריידה, ? ברוק

טור ימני: צִביה מריידה, תיה גולדברג, פסיה גרינבלט, ניוּניַה מָמֶַט,/ מוישה אפל, מויש'לה מלמד, דוד לרנר, שימ'לה ויינר,/ שרה כגן, בתיה נוימן, פסיה גלוז, דבורה (דוצה) ניימן,/ שרה אסירוק (?), בתיה קיפר, חיה מלר,/ מויש'לה טננבוים, ? ברונשטיין, ? מורגנשטרן.

התמונה צולמה ב־1 ביוני 1936. ככל הידוע, כל הילדים המצולמים בתמונה נרצחו בשואה, למעט את'לה ברונשטיין, שנפטרה לפני השואה בהיותה בת עשר, ושרה כגן.

521

מ. אָ ליצקי

מַא כליע גלָא ז

איך קען זי ניט פַֿארגעסן,

די קליינע מַאכליע גלָאז. אין קלַאס איז זי געזעסן

מיט בעקעלעך פֿריש און רָאז. ַא פֿריילעכע, ַא שיינע,

געלערנט זיך מיט גלי. ניטָא ַאצינד איז קיינער

ווָאס זָאל דערמָאנען זי. איך בּין געווען איר לערער

דעם לעצטן זומער דַאן, פֿון דעמָאלט איז זי מערער

אין שול שוין ניט געגַאן. געווען איז הַארבּסט אין געלן,

און וויַיסע ווינטער-נעכט. און נַאציס אין שינעלן,

און נַאציס זיַינען שלעכט. ווען פֿרילינג איז געקומען

הָאט זי ַא קלַאס געמַאכט. אין קלַאס געווען פַֿארנומען

זיי זיַינען זַאלבּע ַאכט: זי, און אירע שוועסטער,

דעם שכנס ייִנגלעך צוויי. אין געהיימעניש דער גרעסטער

געלערנט הָאט זי זיי: רעדן ייִדיש ריכטיק,

שריַיבּן ייִדיש שיין, די ייִדישע געשיכטע

געלערנט צו פַֿארשטיין.

522

מ' אוליצקי

מכליה גלוז

השכחה אינה יכולה לה, למכליה גלוז הקטנה.

בכיתתה ישבה עם הילדים והילדות ולחייה רעננות וורודות.

שמחה, יפה, בהתלהבות למדה.

לא קיים היום איש שיוכל להזכירה.

הייתי המורה שלה אז, בקיץ האחרון,

מאז יותר לבית־הספר לא הלכה.

לסתיו היה אז צבע צהוב, וללילות החורף צבע לבן,

ונאצים במעילים צבאיים, והנאצים הם רעים.

כשהגיע האביב, היא סיימה את הכיתה.

בכיתה הייתה עסוקה הם היו כזהב טהור.

היא ואחותה, את שני בניה של השכנה,

בחשאיות מוחלטת לימדו

לדבר יידיש נכונה, לכתוב ביידיש יפה,

את ההיסטוריה היהודית להבין לימדו.

523

בּיז איין מָאל ָאנגעקומען ַא נַאצי איז געשווינד.

די לערערין פַֿארנומען, פַֿארנומען קינד נָאך קינד.

אין ווַאלד, ניט וויַיט פֿון שטעטל וואו פֿייגל זינגען שיין,

ליגט מַאכליע ָאן ַא בּרעטל, רוט מַאכליע ָאן ַא שטיין.

מוזיק: י. קָארמַאן

524

עד אשר פעם אחת הגיע נאצי במרוצה.

לקח את המורים, לקח את הילדים.

ביער, לא רחוק מהעיירה במקום בו ציפורים פוצחות בשירה יפה,

שוכבת לה מכליה ללא לוח עץ, נחה לה מכליה ללא אבן.

לחן: י' קורמן

525

ז. וויַינפער

מַא מע

ווי ווָאלט איך וועלן זיַין היַינט בַא מיַין מַאמען, ַא שוויַיגנדיקער, ָאט ַאזוי צוזַאמען

זיצן בַא דעם טיש מיט איר. איך ווָאלט מיַין קָאּפ ַארָאּפגעבויגן,

געפֿילט דעם ווייכן בליק פֿון אירע אויגן, איר ווייכן בליק אויף מיר.

עס וועט ַא מַאמע דָאך נישט פֿרעגן אויף וועלכע שלעכטע וועגן

עס איז איר קינד געווען. זי ווָאלט איר קָאּפ בלויז צוגעבויגן

און מוטערלַעך געקוקט מיר אין די אויגן און ַאלץ ווָאלט זי געזען.

דערנָאך ווָאלט איך איר הַאנט געטָאן ַא ריר און שטיל געזָאגט צו איר:

אוי מַא מע! הָאסט צוגעדעקט מיך מיט דיַין ווַארעם קלייד,

ַא ריר געטָאן מיַין קושן מיט דער הַאנט און אויף די שּפיצנפֿינגער שטילערהייט

ביסטו ַאוועק אין ווינקל צו דער ווַאנט. ַא לעמּפל הָאט אין ווינקל מַאט געברענט

חנ'קה חייט (נרצחה און פֿעדערן געפֿליקט הָאסטו געשווינדבשואה), אחותו של

זישה ויינפר מיט דיַינע ציטערדיקע הענט

מיט דיַינע בליַיכע הענט פַֿאר מיר, דיַין קינד.

526

ז' ויינפר

אימא

כמה רוצה הייתי להיות היום אצל אמי, לשתוק, כך ביחד,

לשבת לשולחן אתה. הייתי מרכין את ראשי,

חש במבט עיניה הרך, כיצד הוא נח עליי.

הלוא אימא לא תציג שום שאלה כמו מהי הדרך הרעה

בה ילדּה תעה. היא רק הייתה מכופפת את ראשה

ומסתכלת לתוך עיניי בעיני האם שלה ואת הכול הייתה רואה.

אחר־כך הייתי נוגע בידה ובשקט אומר לה:

אוי אימא! כיסית אותי בשמלתך החמה,

הזזת את כרי בידך הענוגה ועל קצות האצבעות בדממה

הלכת אל הקיר שם בפינה. מנורה קטנה שם באור חלש דלקה

שם מרטת נוצות, כדרכך היית זריזה בידייך הרועדות,

בידייך החיוורות, עבורי, ילדך.

ברכה, ִאמו של זישה ויינפר (נרצחה בשואה)

527

פועה ווֹהל

צרור מכתבים

צרור מכתבים. זה כל מה שנשאר לי מהיקרים לי מאוד. הרבה שנים עברו כבר מאז קיבלתים. עוד כאלה כבר לא אקבל לעולם. מדי פעם

אני מדפדפת בהם. גשם חורפי בחוץ. שמים אפורים. הנה הם משחירים והולכים. אך

לעיניי ניצבת העיירה, עיירתי, כשהיא כולה לבנה, עוטה שלג לבן־ פועה ווהל

כחלחל. ליל ירח מלא. דממה בחוץ. אין איש ברחוב. הסהר מעל התמונה צולמה בשנת 1928

מחליק כאילו על השלג הנוצץ למטה. יצאתי החוצה. יצאו עוד חברים וחברות. פתאום עברה בנו רוח שובבות. חשקה נפשנו לראות את

טביעות גופינו בשלג. הנה אנו שוכבים בו בפישוט־ידיים. קמים בזהירות. איזה מראה נהדר, ואיזה צחוק הפולח את הדממה!

אכן, צעירים היינו וטוב היה לנו. לכל אחד מאתנו רמז העתיד באלפי נעלמיו. ידענו שיום יבוא ונעזוב את העיירה ולא נראנה עוד. אכן, היה זה חורפנו האחרון בה.

עזבנוה בשירה ובזמרה, וכשאנו מפנים מבטינו אחורה כלום יכולנו להעלות על הדעת שיום אחד היא תהיה כמהפכת אלוהים, והיא תידום כולה כגוש מלח אחד?

אני פותחת את החלון. מחנק עומד בגרון. פסק הגשם. רוח חזקה מנשבת עכשיו. היא מייבשת במהירות את החול הרחוץ. אני נושאת עיניים למעלה. עב שחור. פתיתי שלג, דומה, עומדים ליפול. הם מתמהמהים משום מה. אני חוזרת אל צרור מכתביי.

"כשש שנים כבר עברו מאז שעלית", כותבת אימא בדמעות. עקבותיהן עוד לא נמחו משולי המכתב. "ולבי אומר לי ששוב לא אראך...". אני לא חשבתי אז כך.

וכותבות האחיות על שמחותיהן ודאגותיהן היום־יומיות, על לבטים ורצונות לא מגובשים, על געגועים וכמיהות ללא נודע. ואולי הן חלמו על איזה ”כרם שטוף־שמש" שלא ראו מעולם.

אחיותיי הקטנות, האומללות! מי חכם ויֵדע שאיזה שטן שחור זומם לקפד חלומותיכן ועתידכן, פתיל חייכן?

והנה הדף הזה, הכתוב באותיות גדולות, מרובעות, באצבעות כף־יד קטנה, לא אמונה: "זאת אני, רח'לה, כותבת לך. אני כבר תלמידה בכתה א'"...

רח'לה הקטנה שכה אהבתיה, שכה אהבתי לשחק אתה ולפנקה. פעוטה השארתיה. רק כעבור שנים בהחזיקי את בתי בזרועותיי, הבנתי את ההתרגשות שעוררה בי.

צהובים כבר הדפים, האותיות בהם מיטשטשות והולכות. שיני הזמן! המוות ניבט מהן. דומה כי קולות זעקה אני שומעת מהם.

אך עולם כמנהגו נוהג. עוד מעט יגיע אביב. השמש תחמם גם את האדמה הרוויה מדם. הדשא שיצמח מהר יהיה ירוק ולא אדום. עצי הלילך ייתנו ריחם. וריח הפרחים המשכר, וצהלת הילדים שם... הרוח היא שפתחה עכשיו את החלון. עכשיו החורף בעיצומו. שלג לבן ורך יורד שם, על קברי יקרים חפים מפשע, מכסה הוא על כולם בטלית שכולה לבן...

528

המכתב האחרון ששלחו בתחילת מאי 1941 בני משפחת טבקהנדלר, שנרצחו בשואה, לשרה, הבת הבכורה, שהייתה בפלשתינה־א"י.

כחמישים ימים לאחר מכן פלש צבא גרמניה הנאצית לברית־המועצות.

529

רשימת ניצולי השואה מקהילת טריסק. הרשימה הוכנה על־ידי שרה ולייב'ל אוליצקי בשנת 1946.

530

יד זיכרון

לקהילת טריסק והסביבה

531

532

533

534

רשימת קדושי טריסק והסביבה, השם ייקום דמם,

שהושמדו על־ידי הנאצים והאוקראינים

במלחמת העולם השנייה

טריסק

אויבנטל יצחק אולבורט יעקב ומשפחתו

אוליצקי ברוך ובנו מוניה אוליצקי שמחה (אח של ברוך) ומשפחתו (נרצחו ברטנה)

אופלינר מרדכי הרש ובתיה וילדיהם אופלינר הרש'לי (הספר, אח של מרדכי הרש, נגן בכינור) ומשפחתו

אופלינר יונה אופלינר לייב׳ל

אופלינר שלמה אורדר ברוך (בונה עגלות) ובנותיו פייגה, זלדה ופריד'ל

דינה ובעלה (שם המשפחה אינו זכור) וילדיהם (נרצחו בניסטלוק, ליד לודמיר) שרה ואיצ'ה (שם המשפחה אינו זכור) ובנותיהם פסיה ופייג'לה

אורדר יעקב-יעק'ל (אח של ברוך) וחסיה (לבית הקדש) וילדיהם וולף, בן־ציון, צ'רנה וישראל דינצה ואלתר ויניק ובנם ברוך (נרצחו ברובנה)

אורדר פנחס (אח של ברוך) וחנה וילדיהם בן־ציון, גרשון ורוח'לה אורדר אליהו ומשפחתו

אורדר חיה הינדה ומשפחתה אורדר מַ ניֶה ומשפחתו

אורדר ברוך (שכונה דער שווארצער, כלומר השחור) ומשפחתו אורדר לייב'ל ופסיה ובנותיהם פייג'לה ובריינדל

אורדר יעקב וילדיו משה, פיני ובריינדיל אורדר בן־ציון וילדיו פייגה, וולף, זלדה, ישראל ופריד'ל

אורדר בני-בֶּנֶק (יתכן שנהרג בעת שירותו בצבא האדום) אינגבר בתיה (לבית קרמנר, אחותה של סוס'ל מנדלסון) ומשפחתה

אכטלברג נפתלי ומשפחתו אכטלברג בן־ציון והניה, בנותיהם חנה ושיינד'לה והחמות מלכה

אליוק אהרון ומשפחתו אסירוק שרה

אפל יצחק ומחציה וילדיהם יוסף, הנדי, ביילה וחיה אפל שרה גיט׳ל ומשפחתה

אפל אנציה אפל מרדכי וחיה

535

אפל מוישה ארדשטיין אליהו (בעלי חנות בגדים) ומשפחתו

ארדשטיין שמואל (בעלי חנות בגדים, ייתכן שהיה אחיו של אליהו) ומשפחתו ארליך שמחה ופריל וילדיהם יצחק, מוט'ל, רבקה ושיינד'ל

ארליך נפתלי (אח של שמחה) ואלקה שרה וילדיהם חנה, קלמן, חנא, יהודה ומוט'ל ארליך מיכאל וילדיו סלובה וחנ'קה

בבלו (אחותה של אסתר גרינשטיין) וירחמיאל ובנותיהם בוב נחמן (רסטובר) וגולדה ובניהם שמאי, הרש'ל ומייק

בוב שלמה ומשפחתו בובר חיים (הסנדלר) ומשפחתו

בודמן מאיר וקריינצ'י ובתם לאה בוים בן־ציון ואיטה, בתם בלומה ושאר ילדיהם

בוים יצחק (אח של בן־ציון) וחיה ביילה וילדיהם תמר, שפרה, יוסי ופנינה בוימל מוט׳ל וחיה (לבית פרקל) ובנם שלום

בוימל רחל (לבית אופלינר, אלמנתו של זליג החייט) ובנותיה חווה, מלכה ורחל. בוימל שמר'ל (אח של זליג) ומשפחתו

בוימל שייע (אח של זליג) ומשפחתו בורד הרש'ל ורייצי ובנם המאומץ זברונסקי משה

בורשטיין יצחק ובת־שבע וילדיהם מש'ל, מרדכי, רייז'ל ופועה בורשטיין יעקב (אח של יצחק)

בורשטיין הרש'קי וסוניה וילדיהם שלמה ורייז'ל בורשטיין חומה

קלמן ארליך בורשטיין שלמה וחיי'קה ובתם רחל

בינדר שלמה ומשפחתו בינדר יהודה מאיר ומשפחתורחל טבקהנדלר-מנדלסון בינדר פנחס ונסיה וילדיהם הרש'ל וחנה

בינדר ליפא בינדר משיל

בינדר שמואל בינדר שיינד'לה

בינדר שרוליק בינדר יענק'לה

ביק בן־ציון וחנה פרל ובנם הרש'ל פינייה בר

ביר שמאי ופייגה (לבית גרינשטיין) וילדיהםכקצין בחיל הרפואה הפולני בלאסר שורצי ושיינד'ל

בלומנקרץ חיה ובניה בן־ציון, משה-מוניק ואהרון בר אברהם יהושע (השוחט) וחנה (לבית פרלמוטר מטורצ'ין) וילדיהם אסתר ופינייה

בר מנדל ושפרינצה (לבית רזנקי מברסטיץ') וילדיהם אפרים, נפתלי ורחל בלומה ואלחנן ארליך (נרצחו בצ'נסטוחובה)

בר פליק

536

ברונשטיין ישראל ושיינה חיה, בתם אנציה ופנחס ובייבה, ילדיו של ישראל מאשתו הראשונה ברונשטיין חנה (אלמנת לוי, אחיו של ישראל)

ברונשטיין חיה הינדה ומשפחתה ברונשטיין לאה ומשפחתה

בריק אברהם (הזגג), אשתו ושתי בנותיהם בריק פרל (בת ירמיהו)

ברנר חיים ומחציה (לבית ווהל) ובתם התינוקת גבאי חיים ומשפחתו

גִבֹּור חנה וילדיה שושנה, שרה ויעקב גִבֹּור שלמה ודינצ'ה וילדיהם מוט'ל, יעקב ומנד'ל

משה-מוניק בלומנקרנץ גִ בֹּור שמשון

גִ בֹּור את'ל גוז שלמה, משפחתו ואמו חנצ'ה

גוז חיה לאה גולדבוים יעקב וביילה וילדיהם משה, חנה, מלכה ותמר

גולדברג תיה גולדפרב אברהם ופרידה

גולדפרב חיה גולדפרב נחום

גולדשמיד מלכה ומשפחתה גולדשמיד דבורה ובניה יהושע ופיבל

גולדשמיד משה ומשפחתו גייל פנחס יוס'ל ואשתו

גיליס שמל'קה ופרידה גינזבורג יהודה לייב (הנגר) ודבורה ובנותיהם סוסיה ושרהברוך גרינשטיין גלוז גרשון, אשתו, הבן מאיר ושלוש הבנות

גלוז יעקב ומשפחתו גלוז שמואלקי

גלוז פרידה גלוז פסיה

גלזר רבקה (בתו של רבי זכריה יוסף רוזנפלד, אלמנת הרב והדיין יהושע) גלר משה (יצרן סיד) ורחל (הוריה של סוניה, אשתו של מאתיס אוליצקי)

גרינוולד (הפחח) ומשפחתו גרינשטיין ריבה לאה (אלמנתו של יוד'ל)

גרינשטיין יצחק ואסתר וילדיהם שפה ודבורה-דוצי גרינשטיין ברוך וחומה ובתם התינוקת

גרינשטיין מרדכי-מוטה ודבורה (לבית ארליך) ובנם הרצל יעקב דימנשטיין

גרשפלד מוטי וחיה דימנטשטיין אליקים וולקי (לבית חווצקי) וילדיהם יעקב, נתן, חיים וחיה'ליב־28 באוגוסט 1937

537

הולצמן לייב'ל וביילה (לבית שפס) הולצמן יוסיפ ומשפחתו

הולצמן פייבל ומלכה (בתה של דבורה גולדשמיד) הוניג שלום, אשתו, ילדיהם וחותנתו

הוניקמן רפאל והודל (לבית לברטוב) וילדיהם פועה פייגה ומשה הוניקמן אפרים (בנם של רפאל ואשתו הראשונה, רבקה לבית לברטוב) ומניה (לבית סגלביץ') ובתם התינוקת שרה

הוניקמן חנה בסה-בתיה (בתם של רפאל ואשתו הראשונה, רבקה לבית לברטוב) הוניקמן דוד (אח של רפאל) ובנו מנדל

הוניקמן דב (אח של רפאל) ודובה (לבית גולדבלט מקובל) ובנם משה רבקה (בתה של דובה מנישואיה הראשונים)

הוניקמן פרויקה הוניקמן הדרה (לבית סגלביץ, גרושתו של פרויקה)

הוניקמן משה (מצֵ יכָנֹוב) הוניקמן דובצ'ה (מָר אדֹום)

הירשפלד מרדכי ומשפחתו הלברט בלומה

הקדש דב-ברל (ייתכן שנפטר לפני המלחמה) וחנה (לבית רוזמרין) רפאל הוניקמן

הקדש יעקב, אשתו וילדםהתמונה צולמה בשנת 1930 הקדש שלמה ואשתו

הקדש שרה (לבית ארליך, אחות של שמחה ונפתלי) ושני ילדיה ווהל אהרון וחיה וילדיהם

ווהל פסיל ווהל חיה טובה (אלמנת ישראל, אח של אהרון) ובנותיה לאה (לושקי), רוז'ה-שושנה, מרים ורחל תמר (הבת הבכורה), בעלה (שם המשפחה אינו זכור) ובנם שרוליק

ווהל אליהו (אח של אהרון) ומשפחתו ווהל בריש (אח של אהרון) ומשפחתו

ויינברג אליהו ומשפחתו ויינברג ישראל ובתו חנה

ויינברג גימפל ויינברג יונה

ויינברג האחות ויינברג שפרה

ויינפר ברכהחנה בתיה הוניקמן ויינר נטע ופסיה (לבית חוסיד) וילדיהם רייז'ל-שושנה, שמעון ופסח

ויינר פישל ומשפחתו, אחותו ומשפחתה, יחיאל, חסיה ואח ויינר שיינד'לה

ויינר שלמה (אח של פישל), אשתו, בנותיהם ובנם יחיאל, שהיה בין שורפי העיירה ויינר דוד ומנוחה ובתם גולדה'לה

וייסבלט ברוך ליב וחיה בלומה וילדיהם ברוש'קה, אלקה, שמשון ושיינד'ל

538

ויצמן דב (ברצ'יק) ורחל זילבר יעקב ובנו אברהם

זילבר הרש'ל וחיי'קה, ילדיהם והאם זילבר חיה שרה ואמה

זילבר מאיה ובתה זילבר מרדכי, אשתו וילדיהם

זילבר שיינד'ל ומשפחתה זילברטסט ריקל

רחל ויצמן זילברטסט זלמן (הרוקח) ואשתו, שהיו בין שורפי העיירה

זפרן מנד'לה (כונה פרום טייך כלומר, מן הנהר), אשתו ובנו (בתם פאיֶה חיה בלודמיר וניצלה) חווצקי אברהם וינטה

חייט אהרון וריקל וילדיהם אברהם ופועה חייט דוד (בנו של אהרון מנישואיו הראשונים, בעל חנות לבדים) וחנ'קה (לבית ויינפר) חייט מוטי, הוריו ואחיותיו

טבקהנדלר יששכר וסימה טבקהנדלר דינה (בתו של בן־ציון שרל), אשתו של ישראל

טברסקי ריקלי ובת־שבע (בנות האדמו"ר) טייטלבוים עקיבא (בעל חנות בגדים) ואשתו

טייטלבוים ישעיהו וחיי'קה (לבית סגל) ובנותיהם אסתר, חנה ושפרה טייטלבוים נתן ומשפחתו

טננבוים לייבוש ובתיה וילדיהם מלכה, מנד'ל, ברוך, אהרון ומיר'ל (נפטרה בבריה"מ) טננבוים אלקה (בתו של לייבוש מאשתו הראשונה)

טננבוים יהודה (אח של לייבוש) ושיינד'ל והאם חומה טפר בוזי (הקצב) ומשפחתו

טפר יעקב ומשפחתו טפר משה ומשפחתו

טפר ישראל׳יק, אחיו ואמו יעקב (מנקה הארובות) ומשפחתו

ירשוק נוח וחיה ובתם מלכה ירשוק יצחק-איצ׳ה והינדה (לבית אורדר, אחות של ברוך) ובנם אשר

כגן ישראל וחיה (לבית מנדלסון) ובתם אביבה לברטוב חיים, הבנים ומשפחותיהם

לברטוב חיים וליבה ליכט לייב'קה (ייתכן שנפטר לפני המלחמה) והינדה, שלושת בניהם, שתי בנותיהם ומשפחותיהם ליכנטנשטיין משה ואשתו

ליס אברהם פרץ, אשתו ובנותיהם אלקה וחיה ליס לאה (אחות של אברהם פרץ)

לנגר לייב וזלטה ובנותיהם מינצייה, חנה וינטה צ'רנה ומשפחתה (שם המשפחה אינו זכור)

לנדסמן אליעזר, אשתו ובנותיהם חווה ואיטה

539

לרנר דוד ובני משפחתו לרר שמשון ושרה מלכה ובתם

לרר אסתר, בעלה והילדים לרר יוד'ל ואשתו, בתם חנה ושאר הילדים

מוסלין דוד ומשפחתו מוסלין דבוסיה (לבית צוריף, אשתו של יענק'ל הצלם) ובתה

מוסלין חיה'לה מוסלין יצחק ואשתו רייז'ל

מוסלין משה (ייתכן שנהרג בעת שירותו בצבא האדום) מוסלין שמואל (ייתכן שנהרג בעת שירותו בצבא האדום)

מורגנשטרן שמואל וחיי'קה ובנותיהם מזור אבא (בעל מסעדה לא כשרה) ומשפחתו

מלמד אברהם והבנות מלמד (רדומסקי) פייגה ובתה הניה

מלמד יואל (נרצח במחנה־ריכוז) מלמד מאיר ומשפחתו

מלמד וולף ומשפחתו מלמד מויש'לה

מלניצר וולף בר ורחל, בניו מאשתו הראשונה לייב׳ל (מת בשבי הגרמני), שרוליק ובן נוסף ובתם פרל מלר גולדה

מלר חיה ממט יוסף ומשפחתו

ממט מוט'ל ואשתו ממט ניוניה

מנדיוק חיים לייב (הסנדלר) ומשפחתו מנדיוק מרדכי הרב ומשפחתו

מנדל פישל (החייט) ומשפחתו מנדלבוים שלמה וחיי'קה וילדיהם ליובה, הרש'ל ופרייד'ל

מנדלסון חיים וסוס'ל (לבית קרמנר) ובניהם שמאי ושלמה שלמה מנדלסון

מנדלסון משה וחיי'קה ובנותיהם בלומ'קה ושיינד'לה מנדלסון שמואלקי וטובה (לבית פרישברג)

מנדלסון אפרים וביילה ובנותיהם מנדלסון שרה

מַנַָקר שֶּפֶה, אשתו והבנים מסר בתיה, ילדיה מוטי ונוניה והסבתא

מסר חיה ומשפחתה (שם המשפחה אינו זכור) מריידה יוס'ל (החייט) ואשתו, בנם ובנותיהם

מריידה שמר'ל ומשפחתו מריידה רבקה

טובה מנדלסון (לבית פרישברג) מריידה שלמה ומשפחתו

540

מריידה חסיה מריידה חיה

מריידה צביה נודל ישראל ומשפחתו

נודל מוט'ל ומשפחתו נודל הרש'ל ומשפחתו

נודל חסיה וילדיה נוימן בתיה

זלטה נייגל (לבית טבקהנדלר) נייגל משה בר ואשתו, בנם חיים והבן הצעיר

נייגל שלמה וזלטה (לבית טבקהנדלר) ניימן ירוחם, חיה, זליג

סאס זליג ומשפחתו סאס משה והניה וילדיהם

סאס שמואל וחנה וילדיהם רבקה, יצחק ויעקב סאס חנה חיה וילדיה יהודית, אשר ושלמה

סאס אהרון לייב ואשתו סגל יעקב וסוס'ל ובניהם זלמן, אהרון ובייריש

אהרון סגל סגל נחום (מורה) ופועה (לבית חייט)

סגל אברהם (נפטר בברה"מ) ופייגה (לבית ויצמן) ובתם התינוקתב־25 בנובמבר 1930 סגל רויזה (לבית ווהל, אשתו של חנא) ובתה

סגל פנחס וטובה חנה ובתם הניה סגל שלמה ובנותיו בלומה ושיינד'ל

סגל פאליק ורחל וילדיהם סוסנה הרש'ל ויוכה מרים ובנם דוד

סוסנה דוד (אח של הרש'ל) ומינדל וילדיהם צ'רנה ומשפחתה (שם המשפחה אינו זכור)

סמט ביילה (לבית ויינר, אחות של נטע, אלמנתו של שמעון) סמט ישעיהו ולאה (לבית בר) ובתם רייז'לה

סמיליצי לובה ישראל סרנה

סמינדר דודיד, פייגה, בריינדיל ובתיה סרנה יעקב ומשפחתו

סרנה אפרים (אח של יעקב) ומשפחתו סרנה ישראל (אח של יעקב) ובתיה (לבית פלאש)

פטרבוים בנימין (החזן) וחווה ליפשה, בנותיהם רחל, פרייד'ל פרומה ובתיה וילדיהם האחרים

פטרבוים קלמן (אח של בנימין, קצב), אשתו וילדיהם פטרבוים אפרים (אח של בנימין), אשתו וילדיהם

טמה (אחות של בנימין) ושכנה (מקובל; שם המשפחה אינו זכור) וילדיהם פטרבוים יהודה ואשתו

פיטרמן גדליה (הבן של הרש וולף) רחל פטרבוים

541

פיטרניק מרים (בת גדליהו) ומשפחתה פיטרניק חיה שרה (בת גדליהו) ומשפחתה

פיטרניק מלכה (בת גדליהו) ומשפחתה פייגנבוים משה ומלכה ובנם

פיין דבורה פיכמן שולקה

פינקלשטיין יעקב הרש ודבורה (לבית ליס) ובנותיהם בלומה, רוח'לה ובת נוספת פינקלשטיין מינדל והבנות

פינקלשטיין משה יוסף פינקלשטיין פרל

פינקלשטיין חיים פיסְק גרשון בר ושרה מלי וילדיהם שמואל, איטה ושיינד'ל

פיסק וולציה ומשפחתו (אח של גרשון בר) פיסק משה (אח של גרשון בר), הבת ומשפחתה

פיסק דינציה (לבית אורדר, אלמנתו של שלמה הנפח) פיסק אביגדור, אשתו וילדיו

פיסק בוזיה, אשתו ובניו (נרצחו ברסטוב) פיסק משה, אשתו ובניו

פיסק ראובן (נרצח בקובל) שיינד'ל ובעלה (שם המשפחה אינו זכור) ובניהם (נרצחו בקובל)

פיסק אהרון, אשתו ובנותיו פיסק אברהם, אשתו וילדיו

פיסק בני (מת בשבי הגרמני) וינטה (לבית שיפריס) ובתם פיקרסקי שלמה זלמן (המורה, נפטר בזמן הכיבוש הגרמני) ובתו שיינד'ל

פִיְרמְל משה (הרוקח), אשתו ובתם סוניה קלמן פלאש

פלאש אהרון הניה (אחותה של גיט'ל פלאש, אשתו של אהרון, שנפטרה לפני מלהמת העולם השנייה) גאייר אברהם (ככל הנראה לא מטריסק) וחיה שרה (בתם של אהרון וגיט'ל פלאש) ובתם תמר פלאש קלמן ושפרה וילדיהם בתיה, פרומה, אפרים וגיט'ל

פַליק (שמו הפרטי, מדוברינסק) ומשפחתו פרבר חיי'קה (לבית הקדש) ומשפחתה

פרייס דוד הרש ושולקי פרישברג רבקה

פרישברג פסיה חווה (גיסתה של רבקה) פרישברג גיט'ל ומשפחתה

פרישברג פייג'לה ובעלה וורונצברג פרישברג פישל

פרלמוטר יצחק (מרצה בכנסים דתיים ברחבי ווהלין) וציפורה (לבית ויינר, אחותו של נטע) ובנותיהם ביילה וריקל

פרלמוטר שמואליק ואשתו

542

פרקל ברוך (הוא וכל בני משפחת פרקל כונו מיונטק) פרקל מאיר חיים (אח של ברוך) ופועה (לבית טפר) ובנם התינוק

פרקל אליהו (אח של ברוך) ושיינד'ל (לבית בלסר) וילדיהם פרקל ישראל (אח של ברוך) ומיש'קה

פרקל מוט'ל (אח של ברוך) וחסיה (לבית בוימל) ובנם התינוק זליג פרקל חיים אלי ופועה (אחותו של בוזי טפר) ובתם התינוקת

צווילינג משה אהרון (בעל בית־קפה) ואשתו, בתם פועה וילדיהם האחרים צוויק איציה ואשתו

צוויק נחמן ואשתו צוויק זלמן ומשפחתו

צוויק שלמה ומשפחתו צוויק ליבר ומשפחתו

צוויק משה ומשפחתו צוריף יעקב ואשתו ובתם חנה

צוריף פייגה פועה ומשפחתה צ'יזיק אליהו

צ'יזיק חיים צימרבליט רייז'ל (אחותו של יצחק ירשוק, אלמנתו של שאול דוד) ובניה התאומים אשר ושלום צימרבליט יחזקאל (הנפח, אח של שאול דוד, והאלמן של פרידה לבית סגל) ובת־שבע וילדיהם גיט'ל, חנה, מלי ושלמה ובתו את'ל מנשואיו עם פרידה ובעלה.

אשתו של הרופא ד"ר צימרמנט וילדם צלליכן משה (הרב) ולובה וילדיהם פרל, אסתר, פרומה, רייז'לה, דוד וזכריה

צלניק חיים אהרון, אשתו ולייזר (הסבא מוורוביצ'ר) צ'סנר אברהם ואשתו וילדיהם לייב'ל, שלמה, סימה, יעקב ומיכאל

צ'סנר זליג צ'ק מיכאל ומשפחתו

קאופמן אשר וטמה קאופמן ישראל ובייל'קה

קוס יצחק וחיה ביילה וילדיהם ינטה, שפרה, אסי ופנינה קופיט בלה (לבית הקדש)

קופיט יצחק קופיט ציר'ל

קופיט מלך קופיט חיי'קה

קופיט שרה קופיט שלמה

קופיט אסתר ואמה קופייקה האם וילדיה רחל ודוד (המסגר)

קופרייז יעקב ובלומה קופרשטיין שלמה ושרה

543

קופרשטיין אשר והניה קיבריק פנחס ואשתו ובנותיהם סוניה ופייגה

קימל בצלאל (הסנדלר) ומשפחתו קימל רחל (לבית בינדר, אלמנת אליה, שנהרג במלחמה) ובנה מוט'ל

קיפר משה ואשתו קיפר בתיה

קליינר שלמה ופייגה וילדיהם יעקב, רבקה, שפרה ופייגה קצנר שמעון וברכה (אחות של רפאל הוניקמן) ובנם פנחס

קרופניק סימה ובנותיה רבין ישעיהו (בעל מאפיה) ואשתו וילדיהם דוד, הניה, רחל ומשה

רבין גולדה רבין משה

רבין ישראל רבין שר׳קה

רוזן חיי'קה (אלמנת לייב'ל) ובנותיה רוזנפלד ישראל (החייט מכניס האורחים) ואשתו ונכדתם היתומה

רוזנפלד פנחס ומשפחתו רוזנפלד מוט'ל ומשפחתו

רוזנפלד מאיר ומשפחתו רוטהולץ בריש ואשתו וילדיהם סיליה, בריינדל, בנימין וזוסיה

רוּף הרש'ל (הקצב) ואשתו ובתם רחל רוּף יעקב (אח של הרש'ל) וחיי'קה (לבית חסיד) וילדיהם

רוּף חיים (אח של הרש'ל) ומשפחתו רוּף שלמה (אח של הרש'ל) ומשפחתו

רופא מלכה לאה, בניה משה ואשר ובתה רייכנבוים לייב'ל (השופט), אשתו (לבית בדמן) וילדיהם שלמה ופייג'לה

שאפל אהרון ורחל וילדיהם אברהם, רייז'לה וחיה שאפל משה (מורה לגיאוגרפיה) ואשתו

שוורצברג צבי הרש'ל (השוחט) ואשתו שוחט משה (שמש בית־הכנסת הגדול ובעל מאפייה) ומניה וילדיהם

שוחט שלמה (אח של משה) ומשפחתו שוסטק דוד לאה ובנותיהם

שטיינברג ברכה ובנה מניה שטרן דוד ואסתר וילדיהם רחל, מנוס, בת־ציון, שמחה, את'ל ושפרה

שטרן עוזר (המלמד), הבנים והמשפחות שינדלר חיה'לה, אחיה אלי ואמם

שינדר שמואל דוד ופריד'ל וילדיהם אהרון, חיה ואליהו משפחת שיפריס

שלייפר קהת חיים, אמו ואחותו שפל אברהם

544

שפס מיכאל וגולדה שפס יצחק (אח של מיכאל) וביילה וילדיהם

שפס פנחס (אח של מיכאל) ומשפחתו שצ'רב גרשון ומשפחתו

שצ'רב זליג ומשפחתו שצ'רב אהרון ומשפחתו

שצ'רב פרץ ומשפחתו שצ'רב אלכסנדר (בנם התינוק של הרש'ל וזלדה; נולד בברה"מ ושם נפטר)

שרל בן־ציון (סוחר תבואה), אשתו ובניהם יוס'ל ומרדכי שרל שמר'ל (אח של בן־ציון) ומשפחתו

הכפר ורביצ'נה

טבק פייגה, בתה פרידה ובנה

כגן רחל כ"ץ שרה ובנותיה את'ל ולאה'קה

מנד'ל ורח'לה סגל שלמה ובנותיו בלומ'קה ושיינד'ל

ססובר ישראל ובנו

הכפר טורוביץ'

אקמן אייזיק וחנה וילדיהם רחל ויעקב

טויב דוד ודבורה ובתם ציפורה מילשטיין יעקב ושרה

מילשטיין בצלאל וחיה ביילה מילשטיין בת־שבע

מילשטיין שלמה ושיינד'ל וארבעת ילדיהם מילשטיין משה ושיינד'ל וילדיהם יעקב, שרה, פייגה ומוט'ל

מילשטיין יצחק וחנה וילדיהם מלכה, דבורה, ליבר ויעקב מילשטיין שייע ופרייד'ל ושני ילדיהם

סגל בריינדיל ולובה פייפר שמחה וגיסיה (לבית פפר) וילדיהם לייב'ל וחסיה

פפר אשר ופרל

545

הכפר מילנביץ'

אין שמות

הכפר ריז'יל

חיה וילדיה חנה, אסתר, בריינדיל, שמוליק ושני בנים נוספים

גיא הרצח וההשמדה התמונה צולמה ב־26 ביולי 1993 על־ידי אריה רובינשטיין, בעלה של ברכה לבית אורדר.

546

לוח ההנצחה לקדושי טריסק, שנרצחו בשואה, במרתף השואה בהר־ציון. יצוין כי מועד ההשמדה של בני הקהילה, הרשום על גבי הלוח, שגוי. יום ההשמדה הוא

י"ב באלול תש"ב (ה־25 באוגוסט 1942)

547

המצבה לזכר קדושי טריסק והכפרים סביבה בגיא ההריגה ביום הסרת הלוט ממנה – ח' באב תשנ"ג, ה־26 ביולי 1993.

548

יד לבנים

התמונה צולמה על־ידי עוזי בורשטיין, שנפל במלחמת ששת הימים.

549

550

ישראל טבקהנדלר

ישראל טבקהנדלר עם אחיותיו זלטה טבקהנדלר-נייגל (מימין, נרצחה בשואה) ורחל טבקהנדלר-מנדלסון (משמאל)

ישראל נולד בטריסק בשנת 1915 לסימה ויששכר טבקהנדלר, אח לשרה, אריה, רחל וזלטה. בשנת 1936 התכונן לעלות ארצה, אך הסרטיפיקט שיועד לו ניתן לאחר, והוא נשאר בטריסק. הוא נישא לדינה שרל, שנרצחה בשואה עם בני העיירה. הוא גויס לצבא האדום והיה לקצין חימוש. מועד היהרגו ומקום קבורתו אינם ידועים

גלויה ששלח ישראל לאחיו אריה בארץ

551

אברהם צימרבליט

אברהם נולד בטריסק לפרידה ויחזקאל צימרבליט, אח לאת׳ל. גויס לצבא האדום. נהרג במבואות ברלין בשנת 1945.

552

יוסף פפר

יוסף נולד בכפר טֹורֹובִיץ', הסמוך לטריסק, בשנת 1918, לאשר ופרל פפר, אח לגִיסְיָה, בתיה ויהודית. לאחר כיבוש אזור טריסק על־ידי צבאות גרמניה הנאצית הוא הצטרף לפרטיזנים. בהמשך המלחמה התגייס לצבא האדום. הוא נפל בקרב על ברלין באביב 1945.

553

בנימין אקרמן

נולד בטריסק בשנת 1921. בן חמש עלה ארצה עם הוריו, יהושע ויוכבד, אחיו ואחיותיו. בוגר בית־הספר המקצועי ע"ש מקס פיין בתל־אביב, שם התמחה בחרטות.

חניך 'הנוער העובד'. ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בדרך לאי מלטה הופצצה האונייה שעליה היה, ובה מצא את מותו בכ"ז ניסן תש"ג.

554

עוזי בורשטיין

נולד בו' טבת תש"א (1941.1.5) במחניים שבגליל נפל בכ"ז אייר תשכ"ז (1967.6.6) בקרב על ג'נין, במלחמת ששת הימים

מגיל צעיר היה ילד מרוכז ושקט, ועם ראשית הקריאה בבית־הספר היה תמיד רכון על ספר. כבר אז החלה התעניינותו בצמחים. בכל טיול היה מוצא פרחים ומתעניין בהם ובגידולם.

במלחמת השחרור פונו הילדים ממחניים, תחילה לטבריה ואחר־כך לחיפה. אז כתב עוזי את חיבורו: "השוואה בין מאורעות תל־חי למלחמת השחרור, מלחמת המעטים נגד הרבים".

עם חילופי המשמרות במחניים עברנו ליפעת. זה היה המשבר הראשון בחייו הצעירים. בן אחת־עשרה היה, הצעיר בכיתה. חבלי קליטה קשים, אי־הסתגלות. בצר לו היה בא אלינו להשכיח את מר־לבו. לא יכולנו לעזור הרבה, אמרנו שהכול יעבור עם הזמן.

יחד עם זאת הוא התחיל להתבודד, התגברו בו השקידה על הלימודים ויצר הקריאה.

555

בגיל שבע־עשרה וחצי, עם תום הלימודים, התנדב עוזי לצה"ל. אמר כי אם לא יוכרח, לא ילך לקורסים פיקודיים, משום שלא יכול היה לקבל על עצמו אחריות לחיי אנשים אחרים. בשנה השלישית שירת בשל"ת ביטבתה, שם ״יצא למרחב״, לפי המכתבים שכתב לנו. היה פורה בעבודה ובחברה, טיולים, נופים חדשים. היה לנו קשה להיות רחוקים ממנו כל־כך והפצרנו בו שיחזור הביתה. עם שובו התחיל לעבוד במשתלה – כמו תמיד בין עצים וצמחים.

הצימאון ללימודים לא עזב אותו אלא הלך וגבר, ועמו באה ההחלטה להשלים תעודת בגרות. הוא עשה זאת בתנאים לחוצים וקשים, תוך כדי עבודה במשק, ובזמן קצר יחסית עמד בבחינות.

כשפנה בבקשה לצאת ללימודים באוניברסיטה, לא שררה הבנה בינו ובין הבית, לא הכירוהו. לאחר התלבטויות ומאבקים פנימיים החליט לעזוב, ויצא ללימודיו.

לא מעט חרדנו לו, ליציאתו לעיר, על כל הבעיות הכלכליות והחברתיות הכרוכות בכך לבן־קיבוץ שלא התנסה אף פעם בדרך חיים זו. דאגנו מה תהיינה ההשפעות עליו. ידענו על סלידתו מחיי העיר, מהברק החיצוני, מכל ההמולה.

ואכן, בהתחלה היו קשיים מרובים. העבודה היחידה שאפשרה לו ללמוד ולהתקיים הייתה חלוקת עיתונים. בארבע לפנות בוקר היה יוצא על אופניים לעבודתו בקור ובגשם. אחר־כך היה מחליף את בגדיו, טועם משהו בחטף ורץ ללימודיו. הוא הצליח לממן בעצמו את לימודיו בלי שום בקשת עזרה, כשהיום שלו נמשך מארבע לפנות בוקר ועד לשעות לילה מאוחרות בלי מנוחה.

עוזי רצה ללמוד ביולוגיה, אך הדבר לא התאפשר לו, והוא פנה ללמוד שפות. אך אף רגע הוא לא הזניח את קשריו ואהבתו לטבע, וגם השאיפה להגיע ללימוד המקצוע שאהב באמת לא עזבה אותו עד יומו האחרון. הוא המשיך לטייל, לאסוף, להגדיר, והשקיע את מיטב אהבתו לטבע בתצלומיו. במשך הזמן פגש חברים, מכרים וידידים רבים, וביניהם גם את נועה. כשהחליטו להקים משפחה, נתנו להם את ברכתנו החמה.

זו הייתה התקופה המאושרת בחייו. הוא קרן מאושר על שמצא את הטוב, את נועה. לא ארבה בדברים, אך הרגשנו בכול, והיינו מאושרים. המשפחה גדלה, הבית התמלא אור, החיים נעשו מלאי תוכן. אך קצר מאוד היה הזמן שניתן להם ולנו. שמי ארצנו התקדרו, ועוזי נקרא עם כולם. התחילו ימי החרדה והציפייה לבאות. באותו יום שני, כשפרצה המלחמה, הייתה תפילה אחת בלב – שהכול יעבור בשלום ושכל אחד יחזור מהר לביתו, למשפחתו ולעבודתו. לבנו נבא לנו רעות. כל יום ללא ידיעה או מכתב נמשך כשנה, עד היום המר שהגעתנו הבשורה על נפילתו.

עוזי שלנו נפל בקרב על ג'נין בבוקר יום שלישי, השישה ביוני, היום השני למלחמה. בננו יחידנו, אתה וחבריך שנפלו נתתם את הכול, את נפשכם ואת גופכם למען הניצחון, כדי שנוכל אנחנו לחיות, אבל נתת לנו שכול ויגון ואין ניחומים לנו.

אבא

556

נועה יקרה, לך נועה, ולהוריו היקרים של עוזי ולכל משפחתכם, קבלו נא את השתתפותנו הכנה באסונכם, אסוננו, על אובדנו של עוזי, חבר ורע, בן יקר, אשר נפל בהגנה על שלמות ישראל וביטחונה.

עוזי לא חיפש את המלחמה. הוא הלך אליה תוך הכרה בהכרחיותה, תוך חובה לאומית ואישית.

עוזי אהב את החיים, הנציח את החי והצומח במצלמתו. לחבריו יהיה זכור תמיד כחבר טוב, שקט, צנוע, הכורע ליד צמח נדיר, מתפעל מנוף מרהיב או שחוח מעל ספר ושקוע בו בכל ישותו.

ידענו את אהבתו לבוטניקה, לביולוגיה, לשפות וללימוד בכלל. לרוב היה מכונס בתוך עצמו ומקרין מן החכמה, התבונה וטוב הלב השמורים עמו פנימה. בלבנו יהיה שמור זכרו כאדם משופע רצון חיים עז, ואשר עם הקריאה לשירות התייצב כלוחם עשוי ללא חת ודבק במשימתו, מסור בכל לב לעניין אשר לשמו יצא.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ושמו – בין לוחמיו הגיבורים של עם ישראל, אשר קידשו את נפשם על כבוד ישראל ועל ביטחון העם והארץ.

שלך בהשתתפות כנה אורי רמון

מפקד הסיירת חטיבה 45

557

ְו ַא הֲ בָ ִת י בֹּוכָה ָע לַ י – אֹהֶ ל מִ ׁ שְ כָּנָּה קְ צַ ר הָ ֵע ת, וּמְַרכִּינָה ָעלַי כָּנָף ַרחוּמָה.

נֹושֵ ׂאת אֹוִתי כַּגֹּוָזל. ֵאל הֱָאלֹוהִים!

גּוּף נַָתָּת לִי ְוהוּא יָמוּת: ְו ַא הֲ בָ ה נַָת ָּת לִ י ְו הִ יא ִּת חְ יֶה!

558

יהושע יהלום (פינקלשטיין)

נולד בקריית־מוצקין ביולי 1943. בוגר בית־הספר 'אחדות', חניך תנועת 'מחנות העולים'.

הצטרף עם גרעין נוער לקיבוץ מעוז־חיים. שם הכיר את רעייתו, בת המשק, ונולדו להם שלושה בנים. במלחמת יום־הכיפורים גויס ליחידת ג'יפים שיצאה לרמת הגולן.

עם גבור הקרבות מונה למ"פ טנקים. נפל בקרב הפריצה של הקו הסגול בט"ו בתשרי תשל"ד.

559

זאב פרידמן

נולד ב־10 ביוני 1944 נרצח ב־5 בספטמבר 1972

זאב נולד בשנת 1944 בפרוקוביסק, סיביר, לחנה ושלמה, שברחו מלוצק עם הכיבוש הנאצי, ושם גדל והתחנך עד גיל ארבע־עשרה.

ב־1958 חזרה משפחתו לפולין, שם שהו עד שנת 1960, שנת עלייתם ארצה. בהגיעם ארצה השתכנה המשפחה בקריית־חיים.

בבית־הספר התיכון אמנם לא התבלט זאב בלימודיו עקב קשיי השפה, אך לדברי מורו, מר להב, השתדל מאוד בלימודיו, והעברית הבלתי קריאה שלו תמיד התקבלה בהבנה. חבריו לכיתה חיבבוהו בשל צניעותו, שקדנותו וכושרו הפיזי. הליכתו הייתה גמישה ובטוחה, היו לו כושר שיפוט ורצון חזק, ובכל נושא התאמץ בשקט ובהתמדה. הוא הצטיין מאוד, כמובן, בהתעמלות.

560

את עיסוקו בספורט החל בענף ההתעמלות בקריית־ביאליק והגיע לדרגת אלוף דרגה ב'. בשנת 1963 נרשם בסניף 'הפועל קריית־חיים' לענף המשקולות, והיה תענוג לראותו מתקדם לאט אבל בביטחון לקראת הישגים מפוארים בענף שבו עסק – הרמת משקולות – בהדרכתו המעולה של מאמנו טוביה סוקולסקי. "זכור לי הרגע שהבאנו לסניף את המשקולות האולימפיות, שהשגנו לאחר מאמץ רב בחו"ל בעזרת רשות הספורט ומרכז 'הפועל'", מספר טוביה, "היה זה רכז ענף האתלטיקה הכבדה במרכז 'הפועל', החבר תדיר, שהבטיח לנו שישיג את המכשיר, אם החברים שלנו יגיעו לתוצאות טובות בתחרויות הארציות. ואכן הישגיו של זאב פרידמן, שדרבן גם את חבריו, הצדיקו את ההוצאה הנכבדה שהייתה קשורה ברכישת המשקולות החדשות, עמן הגיע להישגים ארציים, לאומיים ובין־לאומיים". ב־1963 התגייס זאביק לצה"ל, וגם בהיותו בשירות חובה לא הפסיק את פעילותו הספורטיבית, והמשיך להתאמן ולייצג את הסניף בתחרויות ארציות בהרמת המשקולות ולהצטיין בהישגיו. בגמר שירותו הפעיל בצבא הביע את רצונו ללמוד חינוך גופני במדרשה לחינוך גופני מכון וינגייט. בהמלצות 'הפועל קריית־חיים' והחבר דולק עמישב (אומשוויץ) הוא אכן התקבל למכון וינגייט.

זאביק שמח מאוד, ואכן לא אכזב. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות וקיבל תואר מורה לחינוך גופני. במשך כל שנות לימודיו לא הפסיק זאביק להופיע לאימונים ולתחרויות באותה הדבקות והרצינות שאפיינה אותו תמיד. בעידודו של אביו, חבר 'הפועל קריית־חיים' גם הוא, הלך זאביק מחיל אל חיל. בשנת 1964 זכה בפעם הראשונה באליפות ישראל לנוער במשקל תרנגול וקבע שני שיאים ישראליים לנוער, שעד היום לא נשברו; עד לשנת 1972 היה האלוף הבלתי מנוצח של 'הפועל' ושל מדינת ישראל במשקל תרנגול ונוצה.

בשנת 1965 הופיע בפעם הראשונה בתחרות בין־לאומית, בכינוס 'הפועל'. בתחרות זו זכה במדליית הזהב הנכספת.

בשנת 1966 ייצג לראשונה את ישראל בתחרות הרמת משקולות שנערכה בארץ בין איטליה ובין ישראל, וניצח את אלוף איטליה.

בשנת 1967 ייצג את ישראל בתחרות בין־ארצית נורווגיה–ישראל וגם כאן הייתה ידו על העליונה; בשנה זו זאב היה שותף להישג קבוצתו, 'הפועל קריית־חיים', בהרמת משקולות. הקבוצה הוכתרה אלופת הארץ בתחרות קבוצתית.

בשנת 1968 ייצג את ישראל בפעם השלישית בתחרויות בענף המשקולות שנערכו באיטליה ובנורווגיה, וגם כאן לא בייש את שולחיו.

בשנת 1969 נשלח לייצג את מדינת ישראל בתחרויות אליפות העולם בהרמת משקולות, שנערכו בוורשה, וכאן זכה במקום השביעי מתוך ארבעה־עשר מתחרים. הוא קבע בתחרות זו שלושה שיאים ישראליים חדשים.

בשנת 1971 השתתף בתחרויות אליפות אסיה שנערכו בפיליפינים, וחזר עם מדליית כסף ושתי מדליות ארד. בתחרויות אלה תפס את המקום השלישי בדירוג הסופי. לשמחתו לא היה גבול, והוא המשיך באימוניו האינטנסיביים כדי להגיע למטרתו הנכספת, וזו – השגת אות 'אומן ספורט בין־לאומי'. י' שיף, חברו של זאב, מספר: "מספר ימים לפני שיצא לייצג את ישראל באולימפיאדה ה־20 במינכן, אולימפיאדת הדמים, בא להיפרד מעליי. על פניו הייתה נסוכה ארשת ביטחון ביכולתו. הוא היה מאוד מרוצה, אולם לא הייתי אומר שהיה שמח. הוא נפרד ממני במילים אלה: 'אני מקווה לא לאכזב את התקווה שתולים בי. אעשה כל מאמץ כדי להשיג את המטרה'".

561

זאב פרידמן בתחרויות אליפות אסיה שנערכו בפיליפינים בשנת 1971, בהן הגיע למקום השלישי בדירוג הסופי.

מימין: מאמן ההיאבקות משה ויינברג וזאב פרידמן בטקס פתיחת

אולימפיאדת מינכן, שנערך ב־26 באוגוסט, 1972. שניהם ועוד תשעה

ספורטאים, מאמנים ושופטי ספורט מן המשלחת הישראלית נרצחו בפעולת

טרור בידי מחבלים פלסטינים בכפר האולימפי ב־5 בספטמבר 1972

562

לפני סוף־דבר

ביולי 1993 נסעו תשעה מיוצאי טריסק בישראל עם בני־זוגם וכמה מבניהם ובנותיהם לאוקראינה – מסע שעיקרו היה ביקור בערים ועיירות שהיו בהן קהילות יהודיות, ושיאו היה ביקור בטריסק. הם סיירו בעיירה, ראו את ששרד מאותם הימים ופגשו את פרנסי העיירה ותושביה. אלו זכרו את הימים בהם חיו היהודים בטריסק ונרצחו בה בידי הגרמנים והאוקראינים. הביקור בטריסק לווה ותועד על־ידי עיתונאים מקומיים ועל־ידי צוות של הטלוויזיה האוקראינית. שיאו של הביקור בטריסק היה הסרת הלוט מעל המצבה שהוקמה על־ידי המהנדס ולדיסלב נקונייצ׳ני בגיא ההריגה וההשמדה בח' באב תשנ"ג, ה־26 ביולי 1993.

כמה תמונות מהביקור בטריסק מובאות בעמוד זה ובשלושת העמודים הבאים. כמה מחברי המשלחת לפני האוטובוס ששימש אותם

מימין: ?, אברהמ'לה בן־ארצי, בנה של דובית בר-בן־ארצי, שרה טננבוים-פרידמן, ?, עזה מוהר, בתו של אריה גרינשטיין, שרה כגן, אריה גרינשטיין, בן־ציון ויינר,

ברכה אורדר-רובינשטיין, דובית בר-בן־ארצי, סגן ראש־העיר וראש־העיר טריסק בעת הביקור

563

כמה מחברי המשלחת לפני הטריסקר שטיבל – בית הכנסת הטריסקאי, אשר כונה בפי היידישיסטים הקומרצ'סקי שטיבל (בית הכנסת של הסוחרים) – ששרד.

בימין (עם משקפי שמש) בן־ציון ויינר. במרכז (עם כובע לבן) אריה רובינשטיין. שלוש הנשים (מימין לשמאל) הן שרה טננבוים-פרידמן, ברכה אורדר-רובינשטיין

ודובית בר-בן־ארצי (מוסתרת על־ידי המצלמה) כמה מחברי המשלחת בבית־הקברות החדש ליד מצבה שבורה מתחילת שנת 1940.

מימין: אריה רובינשטיין, המהנדס ולדיסלב נקונייצ'ני, אברהמ'לה בן־ארצי, בנה של דובית בר-בן־ארצי, שרה טננבוים-פרידמן, דובית בר-בן־ארצי ובן־ציון ויינר

564

מימין: ברכה רובינשטיין-אורדר ושרה כגן ליד באר המים הבית החדש שנבנה על אדמת ביתם של יעקב-יעק'ל וחסיה (לבית הקדש) אורדר,

שנרצחו בשואה – הוריהן של חנה פרידמן וברכה רובינשטיין

565

בן־ציון ויינר נושא דברים בטקס הסרת הלוט מעל המצבה בגיא ההריגה. לשמאלו ראש־העיר טריסק ולימינו סגן ראש־העיר. מאחור דובית בר-בן־ארצי.

על המצבה נשענת ברכה אורדר-רובינשטיין. כמה מחברי המשלחת לאחר טקס הסרת הלוט מעל המצבה בגיא ההריגה.

מימין: שרה כגן, שתי נשים מטריסק, שרה טננבוים-פרידמן, דובית בר-בן־ארצי, עזה מוהר, בתו של אריה גרינשטיין, אל׳קה, אחותו של וולוד'קה אלכסיוב, ברכה

אורדר-רובינשטיין, יהודי מקהילת לוצק והמהנדס ולדיסלב נקונייצ'ני

566

סוף־דבר עם הוצאת המהדורה השנייה של 'פנקס העיירה טריסק'

הקהילה היהודית בטריסק הייתה קהילה דלה במספרה, אך עשירה בגווניה ובתרבותה היצירתית. 'ארגון יוצאי טריסק בישראל' הוקם בשנות ה־70 המוקדמות של המאה ה־20. ב־1975 הוציא ועד הארגון לאור את 'פנקס הקהילה טריסק' – ספר יזכור לקדושי טריסק וסביבתה, שחלקו כתוב עברית וחלקו יידיש.

כעבור שנים מספר הרחיב ועד הארגון את הרכבו, ושמו שונה ל'צוות הפעיל לצאצאי טריסק בישראל'. בבית העלמין 'הדרום' בחולון, בחלקה המיועדת להנצחה של מאות הקהילות שנכחדו בשואה, הוקמה מצבה לזכר עיירתנו, שעל בסיסה תיבה ובנבכיה רשימה (לא שלמה) של יהודי העיירה והסביבה שנרצחו בשואה. השמות נכתבו על קלף ביד סופר סת"ם. תוגה מרחפת מעל.

בגיא ההריגה בטריסק (כיום באוקראינה) הוקם אתר לזכרם של הנרצחים מהעיירה טריסק ומסביבתה בעזרת תרומתם הנדיבה של סאם ורייצ'ל ז"ל בוימל. בלב האתר הוקמה מצבה, ויוצאי טריסק בישראל, ששרדו לאחר התופת, הסירו מעליה את הלוט בטקס מרגש ומרשים שנערך ב־26 ביולי 1993. במוזיאון של 'מורשת' שבמרכז הסמינרים 'גבעת חביבה' הוקם אגף זיכרון לעיירה טריסק בעזרת תרומתם של סאם ורייצ'ל ז"ל בוימל.

מדי שנה נפגשים בני המשפחות של קדושי טריסק לטקס זיכרון המתקיים סמוך לתאריך רצח יהודי טריסק – י"ב באלול תש"ב, 25 באוגוסט 1942.

דובית בר-בן־ארצי ובן־ציון ויינר

567