פנקס הקהילה

1

הטיילת ברחוב הראשי של טריסק

2

בית־הכנסת הגדול של טריסק, ששימש גם כבית־מדרש. נבנה במאה ה־16.

3

פנקס הקהילה טריסק – ספר יזכור

ROKZIY REFES – KSIRT ALIHEKAH SAKNIP

מהדורה מחודשת ומורחבת הוצאת המהדורה המחודשת של "פנקס הקהילה טריסק" התאפשרה הודות

לתרומותיהם של שלום-סם בוימל, ניצול טריסק, ורעייתו רחל-רייצ'ל ז"ל ושל בניו של חיים גלזר ז"ל, בנו של שמואל גלזר ז"ל, יוצא טריסק.

הספר ראה אור לראשונה בהוצאת ארגון יוצאי טריסק בישראל, תל אביב 1975 המהדורה המקורית:

עורך: נתן לבנה ז״ל ציורים: וירה וינר

איורים: עקיבא טונה ז״ל חברי המערכת:

ישראל פרישברג ז״ל, ברוך מנדלסון ז״ל, שייקה ויינר ז״ל, דב הררי ז״ל, אריה גרינשטיין ז״ל, דובית בר-בן־ארצי

*** המהדורה המחודשת:

תרגום מיידיש: לאה גרפינקל עורכת לשון: רות מגידס

עיצוב: מירה זילברמן, 'דף אור - יקיר פרינט בע"מ' עורך: חיים מנדלסון

עורך משנה: צבי רובינשטיין חברי המערכת:

בן-ציון ויינר – יושב ראש ארגון יוצאי טריסק בישראל, יעקב גרינשטיין, יוסף מנדלסון, יעל סונין (לבית גרינשטיין) ז"ל, יצחק פיק, דוד צימרבליט, יונת רוטביין מרלא

© כל הזכויות שמורות לארגון יוצאי טריסק בישראל, תשע"ו 2016 מסת"ב: 2-92-7026-965-978

הוצאת מורשת – בית עדות על שם מרדכי אנילביץ', גבעת־חביבה נדפס ב'דף אור - יקיר פרינט בע"מ', טירת הכרמל 2016

4

דברי פתיחה למהדורה המחודשת

טריסק והקהילה היהודית

העיירה טריסק שוכנת מדרום־מערב לקֹובֶל, על גדות נהר טוּריָה, בצפון־מערב וֹוהלין – חבל ארץ שמאז סוף מלחמת העולם השנייה שייך לאוקראינה. העיירה נוסדה במאה ה־11, כשהאזור היה נתון לשלטון נסיכות רוּס, שבירתה הייתה קייב. העדות הראשונה ליישוב יהודי בטריסק היא מצבת־קבורה משנת 1094 – תקופה שבה קמו יישובים יהודיים רבים באזור, גם אם לא קהילות של ממש, רובם ככולם במרכזי סחר ועל נתיבי הסחר העיקריים. במאה ה־14 השתלטה על חבל ווהלין הנסיכות הגדולה של ליטא, שהשתרעה באותם ימים מהים הבלטי ועד הים השחור. בשנת 1385 נישאה יַדִויגָה, מלכת פולין, ליַגיֵילֹו, שליט ליטא, ומאותה עת היה לשתי המדינות שליט אחד. כמאתיים שנה לאחר מכן, בשנת 1569, אוחדו שתי המדינות והיו למדינה אחת. בתחילת המאה ה־16 השתייכה טריסק לנסיכים לבית סאנגושקו, ולאחר מכן לאצילים לבית אוסולינסקי.

עדויות מוצקות ראשונות לקיומה של קהילה יהודית בטריסק הן מן המאה ה־16, על פיהן הוקם בעיירה במאה זו בית־המדרש, ששימש את תושביה גם כבית־כנסת עד לחורבנו במלחמת העולם השנייה. ידוע גם כי בשנת 1577 שילמו יהודי טריסק חמישה־עשר זהובים מס גולגולת, וכי בסוף המאה ה־16 פעל בטריסק הסוחר והחוכר היהודי אברהם בן־שמואל, שכונה בתעודות מאותה התקופה 'האדון הנכבד מאוד'. באותה עת נשלחו מטריסק סחורות לַדנְציג, היא גְַדנְסְק, שהייתה עיר הנמל החשובה ביותר של הממלכה בים הבלטי.

בגזירות ת"ח ות"ט (1648–1649) פרעו הקוזקים בפיקודו של בֹּוגַדן חְמֶלְנִיצְקִי גם ביהודי טריסק. אלו, כיהודי עיירות אחרות בחבל ווהלין, השתקמו בשנים הבאות מן הפרעות. בשנת תמ"ד (1684) כיהן ברבנות בטריסק ר' יקותיאל בן־אהרן, החתום על פסק־דין בפנקס הקהילה, שהיה בנמצא גם בסוף המאה ה־19. בהתוועדות נציגי הקהילות היהודיות בחבל ווהלין בשנת 1700 הוטל על קהילת יהודי טריסק מס בסך 450 זהובים – סכום מן הבינוניים ברשימת המסים שהוטלו על הקהילות. בשנת 1759 העניק אוגוסט השלישי, מלך פולין וליטא, לטריסק זכויות לניהול אוטונומי. במפקד שנערך בשנת 1765 נמצא כי בטריסק חיו 874 יהודים בשנה זו. בשנת 1790 יצא לאור בּפֹוִריצְק "ספר הרפואות", שמחברו היהודי, ד"ר משה מְַרקוִּזי, היה תושב טריסק. הספר, שהיה מעין ספר הדרכה עממי לרפואה והיגיינה, הודפס ביידיש. באותן השנים כיהן ברבנות בטריסק ר' מרדכי ז"ק, שנתן את הסכמתו לספר. בסוף המאה ה־18 חולקה פולין בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. חבל ווהלין, ובו טריסק, נפל בחלקה של רוסיה, ששלטה בו עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

בשנות ה־30 של המאה ה־19 הגיע לטריסק רבי אברהם טברסקי, בנו של רבי מרדכי מצֶ'רנֹובִּיל ונכדו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, אשר היה תלמידם של הבעל־שם־טוב ושל המגיד ממזריץ'. רבי אברהם טברסקי הקים בטריסק את חצרו החסידית – חצר שהמשיכה להתקיים עד סוף מלחמת העולם הראשונה – ולימים נודע כ'מגיד מטריסק'. הקמת החצר החסידית, שהיו בה בית־כנסת, אולמות להתכנסות, בתי־ מגורים, בית־מרחץ ושאר מבנים, הביאה ברכה רבה לקהילה היהודית בטריסק, שכן רבים מבניה מצאו את פרנסתם הן בחצר הן באירוח החסידים הרבים שפקדו אותה. במפקד שנערך בשנת 1847 נמצא כי בטריסק חיו אז 1,062 יהודים. בב' בתמוז תרמ"ט (1889) נפטר 'המגיד מטריסק', ויום פטירתו היה עבור רבים מחסידיו ליום עלייה לרגל לקברו – אירוע שגם בו הייתה ברכה רבה ליהודי העיירה. את מקומו של רבי אברהם טברסקי ירש צעיר בניו, רבי יעקב לייב'ניו. באותה תקופה עסקו רבים מיהודי טריסק במלאכה ובמסחר זעיר, וכמה מהם עסקו במסחר של עצים ותבואות.

5

בקיץ 1915, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכבשה טריסק על־ידי צבאות גרמניה ואוסטרו־הונגריה, והם נותרו בה עד סוף המלחמה. מתקפת הנגד של הצבא הרוסי בקיץ 1916 קירבה את קו החזית לטריסק, ועקב כך הוחל מצב חירום בעיירה – מעשה שהביא בעקבותיו הגבלות תנועה ופגיעה קשה בפעילות הכלכלית, והגיעו הדברים עד כדי רעב ומחלות. בשנת 1917 עברה החצר החסידית לקובל הסמוכה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בנובמבר 1918, ונסיגת צבאות גרמניה ואוסטרו־ הונגריה, נמשכו הקרבות באזור טריסק, ועד תחילת שנת 1920 שלטו בעיירה לסירוגין הצבא האדום הבולשביקי, צבא ּפֶטְליוָּרה האוקראיני וצבא פולין, שקמה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסופו של דבר השתלט צבא פולין על ווהלין, וטריסק הייתה לחלק מפולין. עקב כך הגיעו לעיירה פולנים, רובם ככולם אנשי ממשל, אך רוב תושבי העיירה היו ונותרו יהודים ואוקראינים. בשנת 1921 נמנו בטריסק 2,085 תושבים, מהם 1,173 יהודים.

לפני מלחמת העולם הראשונה החלה התנועה הציונית לפעול בטריסק, ולאחר המלחמה הלכה הפעילות והתעצמה. גם תנועת 'הבּוּנְד' פעלה בטריסק, ולאחר מלחמת העולם הראשונה היו בין יהודי טריסק שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית. לפני תום מלחמת העולם הראשונה הקימו פעילים ציונים ספרייה בטריסק, ובשנת 1922 הקימו הפעילים בראשות נטע ויינר, בית־ספר עברי, שהיה מסונף לרשת 'תרבות'. גם בית ספר יידישאי, שהיה מסונף לרשת ציש"א, פעל בעיירה. בשנת 1921 החלה לפעול בטריסק תנועת־הנוער 'השומר טרומפלדור'. בשנת 1930 הקימה תנועת 'השומר הצעיר' קן בעיירה, וכמה שנים לאחר מכן עשו זאת גם תנועת 'בית"ר' ותנועת 'המזרחי'. באותן השנים החלה תנועת עלייה לפלשתינה־א"י, וכמה עשרות מיהודי טריסק עלו אליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשבר הכלכלי שפקד את העולם בסוף שנות ה־20 של המאה ה־20 לא פסח כמובן על טריסק, והביא להגירת יהודים רבים ממנה לאמריקה הצפונית ולאמריקה הדרומית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתלט הצבא האדום על ווהלין, בהתאם לחוזה ִריבֶּנטרֹוּפ־מֹולֹוטֹוב, וטריסק הייתה לחלק מברית־המועצות. באותם הימים נמלטו שישה מחברי 'השומר הצעיר' מן העיירה, ולאחר מסע רב תלאות הגיעו לפלשתינה־א"י. ב־22 ביוני 1941 פלש צבא גרמניה הנאצית לברית־ המועצות, ולאחר כמה ימים כבש גם את טריסק. כמה עשרות מבני העיירה נמלטו ממנה לתוככי ברית־ המועצות. את היהודים שנותרו פקדו ייסורים רבים, שנמשכו כ־14 חודשים. בי"ב באלול תש"ב, ה־25 באוגוסט 1942, הובלו יהודי טריסק ויהודי הכפרים בסביבתה, כמו גם פליטים יהודים שהגיעו אליה ממערב פולין, כ־4,500 איש, אל הבורות במפעל הלבנים של נטע ויינר, שם נרצחו על־ידי הגרמנים והאוקראינים. רק שלום-סם בוימל ניצל מן הטבח. כמה שעות לאחר מכן הציתו את העיירה כמה צעירים יהודים שהסתתרו בה בעת הטבח. רוב רובה של טריסק, שרוב בתיה היו בנויים עץ, חרב. בכך בא הקץ על קיום יהודי בטריסק, שנמשך כ־850 שנה. חורבן העיירה הלך ונמשך בזמן הקרבות לשחרורה על־ידי הצבא האדום, שנשלם ב־27 במרץ 1944. לאחר המלחמה סופח חבל ווהלין לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית־המועצות. לאחר תום המלחמה עלו לפלשתינה־א"י כמה מניצולי קהילת טריסק, ולאחר קום מדינת ישראל עלו אליה עוד כמה עשרות מהם עם ילדיהם. כמה מהניצולים היגרו לארצות־הברית. מאז התפרקותה של ברית־המועצות בשנת 1991 טריסק היא חלק מאוקראינה.

תיעוד וזיכרון

בשנת תשל"ה (1975) הוציאו לאור חברי ארגון יוצאי טריסק בישראל, שהוקם בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20, את ׳פנקס הקהילה טריסק׳ – ספר יזכור לבני העיירה שנרצחו בשואה ולעיירה שחרבה. עשר שנים לאחר מכן, בי"ב באלול תשמ"ה, ה־29 באוגוסט 1985, היום בו מלאו ארבעים ושלוש שנים לרצח יהודי טריסק, נחנכה בבית־הקברות ׳הדרום׳ בחולון מצבה לזכר בני הקהילה שנרצחו, אשר

6

עיצבה האמנית וירה ויינר, אשתו של משה ויינר ז"ל, יוצא טריסק. ביולי 1993 נסעו תשעה מיוצאי טריסק בישראל עם בני־זוגם וכמה מבניהם ובנותיהם לטריסק, וב־26 בו חנכו בה את המצבה שהוקמה על־ידי המהנדס ולדיסלב נקונייצ׳ני בגיא הרצח בעזרת תרומתם הנדיבה של שלום-סם בוימל, ניצול טריסק, ורעייתו רחל-רייצ׳ל ז"ל. יוצאי טריסק בישראל ביקשו לעשות עוד על מנת להנציח את זכר הקהילה. בראשותם של דובית בן־ארצי לבית בר ובן־ציון ויינר הם יזמו את הקמת מוזיאון טריסק ב׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'', המרכז לחקר השואה והוראתה, שנמצא במרכז הסמינרים ׳גבעת חביבה׳ – מעשה שהתאפשר הודות לתרומתם הנדיבה של שלום-סם בוימל ורעייתו רחל-רייצ׳ל ז"ל. המוזיאון נחנך ביום־הזיכרון לשואה ולגבורה תשנ"ט, 2009. עם חנוכתו נקבע כי יום הזיכרון לנרצחי העיירה ייערך מדי שנה במרכז ׳מורשת׳, סמוך ליום־השנה לרצח יהודי טריסק.

הוצאתו מחדש של ׳פנקס הקהילה טריסק׳, המעשה הנוכחי להנצחת הקהילה, התאפשר הודות ליוזמתו של בן־ציון ויינר יחד עם חברי הצוות הפעיל של בני הקהילה; הודות לתרומותיהם הנדיבות של שלום-סם ורחל-רייצ'ל ז"ל בוימל ושל בניו של חיים גלזר ז"ל, בנו של שמואל גלזר ז״ל, יוצא טריסק; והודות לעמלם של יעקב גרינשטיין, בנו של אריה גרינשטיין ז"ל, יוצא טריסק, ד"ר חיים מנדלסון, בנו של נחמן מנדלסון ז"ל, יוצא טריסק, צבי רובינשטיין, בנה של ברכה רובינשטיין לבית אורדר, יוצאת טריסק, ועוד רבים מבני הדורות השני והשלישי של יוצאי העיירה בארץ.

ראשית מעשה הייתה תרגום לעברית של הטקסטים הכתובים ביידיש, שהם כמחצית הטקסטים בפנקס. הטקסטים המתורגמים מופיעים בספר זה לצד הטקסטים המקוריים ביידיש, כאשר האחרונים מודפסים על רקע אפרפר.

הן הטקסטים המתורגמים הן הטקסטים שנכתבו בפנקס בעברית נבדקו, ובחלקם נמצאו טעויות ותמיהות למיניהן. רובן תוקנו בסיועם של דובית בן־ארצי לבית בר, בן־ציון ויינר וברכה רובינשטיין לבית אורדר וכמה מבני הדורות השני והשלישי. לצערנו חלקן נותרו גם במהדורה זו, שכן האנשים שיכלו לסייע בתיקון הטעויות וביישוב התמיהות אינם עמנו עוד. הטקסטים המופיעים בספר נכתבו על־ידי עשרות אנשים, איש איש וסגנונו, איש איש ושיטתו. ואף שערכנו אותם כמיטב יכולתנו והתאמנו אותם לנוהגי הכתיבה של ימינו, הותרנו את הטקסטים העבריים בסגנונם, דומים מאוד לכפי שנכתבו. את רשימת בני הקהילה ובני הכפרים בסביבת טריסק שנרצחו בשואה עדכנו ככל שיכולנו. גם לאחר מעשה זה נותרה הרשימה חסרה, חסרה מאוד, וגם בה נותרו טעויות ותמיהות שלא יכולנו ליישבן.

בפנקס המקורי הופיעו כמה הערות שוליים. אלו מובאות גם במהדורה הנוכחית ומסומנות בכוכביות. לאלו הוספנו במהדורה הנוכחית הערות שוליים רבות, שרובן ככולן נועדו להבהיר לקוראים את שהיה ברור ומובן לכותבי הפנקס ועורכיו. הערות שוליים אלו הן של דובית בן־ארצי לבית בר ובן־ציון ויינר, של ד"ר לאה גרפינקל, המתרגמת מיידיש לעברית, של רות מגידס, עורכת־הלשון, ושל העורך, ד"ר חיים מנדלסון. הערות שוליים אלו מסומנות במספרים.

את הפנקס המקורי עיטרו ציורים של וירה ויינר ואיורים של עקיבא טונה. רובם מובאים בספר זה, כמו גם ציורים נוספים של וירה ויינר. בפנקס המקורי שולבו תמונות רבות, שלצערנו הודפסו באיכות לא טובה. הצלחנו לאתר חלק גדול מהתמונות המקוריות, ורובן מובאות בספר זה. כמה מהתמונות הנמצאות בפנקס המקורי שלא הצלחנו לאתר את מקורן מובאות גם במהדורה זו למרות איכותן הפחותה, וזאת בשל חשיבותן. במהלך העבודה אספנו תמונות רבות נוספות, כמו גם מסמכים שונים. בנוסף לתמונות ולמסמכים שקיבלנו מיוצאי טריסק ומצאצאיהם קיבלנו גם כמה תמונות ומסמכים מיצחק מאיר טברסקי, צאצא של רבי אהרון מצ'רנוביל זצ״ל, שהיה אחיו הבכור של רבי אברהם זצ״ל, המגיד מטריסק, ומבַּ ְר טֹוש מָ יֶבְ סְ קִ י, נינו של ָו לֶ נְטִ י זוּטֵ ֶר ק המנוח, שהיה מפקד משטרת טריסק עד לכיבושה על־ידי הצבא

7

האדום בספטמבר 1939. מובן שלא יכולנו להציג את כולם בספר זה, ואנו מקווים כי השכלנו לבחור. בתמונות רבות מופיעים רבים מבני העיירה שנרצחו בשואה, ותמונות אלו הן להם יד זיכרון, גם אם צנועה. בכיתובים הנלווים אל התמונות ציינו את הירצחם בשואה. בשמות של בנות העיירה המופיעות בתמונות רשמנו את שמות נעוריהן ואת שמות משפחתן לאחר נישואיהן.

תוכן העניינים מובא בסוף הספר, כבמהדורה המקורית. שמות הטקסטים שהופיעו באותה מהדורה ושמות מחבריהם מודפסים בשחור. השמות העבריים של הטקסטים שנכתבו ביידיש מודפסים באפור. הסיוע שקיבלנו מדובית בן־ארצי לבית בר, מבן־ציון ויינר ומברכה רובינשטיין לבית אורדר בהוצאת מהדורה זו של הפנקס לא יסולא בפז. רבים מבני הדורות השני והשלישי סייעו בידינו בחיפוש תמונות ומסמכים, בניסיון להבהיר פרט זה או אחר ובעצה טובה. תקצר היריעה מלהזכיר את כולם, אך תודתנו הרבה נתונה להם. אנשי 'מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'' עזרו רבות בהכנת מהדורה זו וליוו אותה, ועל כך אנו מלאי תודה. רוב תודות למתרגמת מיידיש, ד"ר לאה גרפינקל, לעורכת־הלשון, רות מגידס, ולמעצבת, מירה זילברמן. יהא הספר אות וסימן למעשיהם. יעמדו כולם על הברכה. אנו מקווים כי הוצאת המהדורה המחודשת של ׳פנקס הקהילה טריסק׳ תקל על בני הדורות השני והשלישי, כמו גם על הדורות הבאים, לקרוא אותו. ואם יהיה בכך להוסיף להנצחת בני הקהילה שנרצחו בשואה ולהנצחת הקהילה והעיירה – דיינו.

חיים מנדלסון

8

דבר "מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'"

"לְ מַ ַע ן יְֵד עוּ דֹּו ר ַא חֲ רֹו ן בָּ נִים יִוָּלֵ דוּ יָֻק מוּ ִו יסַ פְּ רוּ לִ בְ נֵיהֶ ם" (תהלים ע"ח, ו')

ספר זה מספר את סיפורה של קהילת טריסק, ועל חיבורו עמלו שלושה דורות. הוא פונה אל הדורות הבאים, אל אלה שעוד יבואו מצאצאי העיירה טריסק שבחבל ווהלין ולכל מי שיתעניין בעתיד במורשת העיירה היהודית בכלל וטריסק בפרט.

ספרי קהילות רבים נכתבו בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 על ידי יוצאי הקהילות השונות, אשר הבינו כי בית סבא וסבתא, אבא ואימא, שעזבו בהחלטתם לעלות לארץ־ישראל או להגר למדינות אשר מעבר לים, חרב בתקופת השואה. החורבן היה מוחלט, הן חורבן אנושי – השמדתן של משפחות שלמות, הן חורבן פיזי ורוחני – אבדון של חיים יהודיים מלאים ועשירים, שהתקיימו למעלה מ־800 שנה באזורים אלה, של עיירות וקהילות אשר מרבית תושביהן היו יהודים. כזו הייתה הקהילה בטריסק, אשר למעלה ממחצית מתושביה היו יהודים.

הבית חרב. האפשרות להחיות אותו ולהקימו מחדש ניתנה רק בדפי הספר, בעזרת זיכרונות, סיפורים, שירים ומעט התמונות שנשארו לאנשים אשר באו לפני המלחמה ואחריה. המעטים שנותרו הרגישו שהם מחויבים להנציח ולהזכיר את המתים, לספר את סיפורם ואת סיפור העיירה, ובכך לקיים את מצוות 'זכור' ואת המצווה 'והגדת לבנך', העומדות בבסיס התרבות היהודית.

בהוצאת מהדורה שנייה זו ממשיך דור הבנים אשר נולד כאן בארץ־ישראל לספר את הסיפור ולהגיש אותו לדורות הבאים, ובכך ייחודו. דור הבנים ביקש להרחיב את הכתוב על־פי עדויות שנוספו, וכן לתרגם מיידיש ולבאר ולהתאים את הטקסטים העבריים למוסכמות הכתיבה העכשווית. חידוש הספר התאפשר בזכות הקשר ההדוק בין יוצאי העיירה וצאצאיהם ובין מרכז ׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ׳׳. המרכז מנציח את העיירה טריסק בתערוכת קבע על־שם מרדכי אנילביץ', ובמסגרת הכנתה נערך בו תחקיר ונאספו עדויות על העיירה והחיים היהודיים, על שלל ההיבטים שבהם, בדגש על אנשים ומשפחות שחיו ופעלו בעיירה. עדויות וסיפורים אלו מופיעים בחלקם בספר.

בכל שנה, ביום שישי האחרון של חודש אוגוסט מגיעים צאצאי טריסק, על משפחותיהם, למרכז ומציינים את יום־הזיכרון למותם של יהודי העיירה אשר חרבה בי"ב באלול תש"ב, ה־25 באוגוסט 1942. התערוכה הקבועה, ציון יום־השנה וספר זיכרון מכובד זה הם הערובה שעוד דורות רבים של צאצאי טריסק יכירו את סיפור אבות אבותיהם ויהיה לאל ידם להעבירו הלאה "למען ידע דור אחרון". תודה רבה לצוות הפעיל של צאצאי טריסק על שיתוף הפעולה הפורה.

תודה ליונת רוטביין, אוצרת ׳מורשת׳, על הסיוע באיתור תמונות ומסמכים ולדלית קוגן בן־חמו, מנהלת ההוצאה לאור ב׳מורשת׳, אשר ליוותה את המלאכה.

בשם צוות מרכז ׳מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'׳,

מאיה ואן אק ארגוב, מנכ"ל.
9

10

עמוד זה הוא העתק מן המהדורה המקורית של הפנקס

11

עמוד זה הוא העתק מן המהדורה המקורית של הפנקס

12

13

שוין דריַי און דריַיסיק יָא ר ַא ז די קהילה-קדושה טריסק איז אומגעקומען דורך די נַאצים

און זייערע בַאהעלפֿערס ימ"ש. שטורמישע יָארן ווָאס הָאבן זיך ָאנגעהויבן מיט געוויין און שרעק און קָאשמַארן אין לעבן פֿון די איבערגעבליבענע פֿון דער קהילה, ווי אין לעבן פֿון ַא סך פֿון אונדז. ַא תקופה פֿול סיַי מיט מלחמה-גרויל, סיַי מיט גרויסע היסטָארישע געשעענישן – די מפלה פֿון די נַאצים און דָאס אויפֿשטיין פֿון מדינת-ישראל און דער ניצחון איבער אונדזערע פֿיַינט. און אין משך פֿון ָאט די ַאלע יָארן און לענג-אויס פֿון ָאט דער דָארנדיקן וועג, הָאבן ניט פַֿארגעסן די קהילה-ליַיט זייערע טיַיערע, פונקט ווי דָאס פָֿאלק הָאט ניט פַֿארגעסן זיַינע קדושים. און פונקט ווי דָאס ַאלץ איז ערשט-נעכטן געשעען: דָאס שטעטל און די מענטשן, דָאס איַינגעווָארצלטע היימישקייט, ָאבער אויך דער ענגער קריַיז ווָאס שליסט דיך, און דו רַאנגלסט זיך און בַאמיסט זיך ַארויס פֿון אים; דָאס טרוימען און שטרעבן און הָאפֿן פֿון לעצטן, יונגן דור אין שטעטל, און דָאס נעבעכדיקע לעבן און שרעקליכער טויט.

ווי ס'ווָאלט ערשט-נעכטן געשעען. ַא נעכטן ווָאס שמועסט זיך ַאדורך מיט היַינט, ווי למשל עבר און קעגנווָארט בַאגעגענען זיך. ס'קלונגט אפשר ווי פֿרַאזעָאלָאגיע. אין אמתן איז עס ַאן אויסדרוק פֿון לעבן פֿון דורות, ווָאס יעדער דור דַארף לערנען. איז דָאך יעדער ייִדישער דור ַא רינגל אין איין לַאנגער קייט, רינגלעך ווָאס זענען ָאפֿט אזוי ענליך איינס צום צווייטן. אפשר וויַיל "אין יעדן דור וויל מען אונדז אומברענגען". דָאס דערנענטערט דיך צו דעם וויַיטן, ָאדער נָאענטן עבר. פונקט ווי דו ווָאלסט לעבן זיַין לעבן. זיַינע שרעק. א מָאל אויך שטַארבן זיַין טויט.

דָאס ַאלץ כדי דו זָאלסט לערנען ווי ַאזוי צו לעבן און ווי ַאזוי ניט צו שטַארבן. דערפַֿאר איז ניט ַאזוי וויכטיק די ציַיט ווָאס גייט פַֿארביַי. ַא מָאל וויַיזט זיך דיר אויס די ציַיט ווי איין פרשה פֿון שווַאכקייט- צוליב-גבורה, פֿון בטלנות-צוליב-מעשים. אפשר, אויב מיר וועלן דָאס וועלן פַֿארשטיין, וועלן מיר אויך פַֿארשטיין דעם פשט פֿון "נצח ישראל" – און אין ָאט דער ליכט דערזעען מיר פלוצים דריַי-און-דריַיסיק יָאר – ווי דעם נעכטן. און דו געדענקסט דעם קלענסטן פרט.

פֿון די ווערטער פֿון ר' ישראל בעל-שם-טוב: אין געדענקען ליגט די גאולה. היַינט פֿילן מיר אין דעם זָאגעכץ ַא מער-ממשותדיקייט. דָאס געדענקען קומט ניט אונדז ָאפצושווַאכן, אונדז פַֿארווַאנדלען אין בַאקלָאגערס, אונדז ָאנפֿילן מיט פחד, ָאדער – אויפֿלעבן אין אונדז דָאס געדעכעניש פֿון די קדושים – און ניט מער. דָאס געדענקען קומט אונדז קודם-כל דערמַאנען, ַאז מיר דַארפֿן גובר זיַין און ווערן שטַארקער. ַא מין בשורה ווָאס דערטרָאגט זיך צו אונדז פֿון שרעקליכן טויט פֿון אונדזערע קדושים, ַא מין צוואה "חזק חזק ונתחזק" – ווי ייִדן ענדיקן ַא פרשה. ָאדער, ווי די ווערטער פֿונעם דיכטער: "און מיט זייער טויט הָאבן זיי אונדז בַאפֿיילט דָאס לעבן".

ס'ווילט זיך מַאכן ַא פשט'ל אויף ָאט-דעם ווערטל, לויטן שטייגער פֿון די חסידישע צדיקים: שטענדיק, ווען מיר געדענקען אונדזערע קדושים – און נָאך מער ווי מיר געדענקען זיי, קומען זיי דערמַאנען אונדז דעם וועג צו דער גאולה. און דָאס טַאקע הָאט געמיינט דער בעל-שם-טוב: אין געדענקען, ליגט די גאולה.

איז ווען דו פרוּווסט ארויסברענגען זכרונות פֿון יענעם טויטנטָאל; ווען דו בלעטערסט ַא יזכור-בוך, לייענסט וועגן קליינע שווַאכע מענטשעלעך, ווָאס גַאנץ ָאפֿט זענען זיי געווען גָאר גרויס; לייענסט וועגן זייערע קליינע מעשים ווָאס ָאפֿטמָאל זענען זיי געווען זייער גרויס און חשוב און מענטשלעך, די פֿרוכט פֿון ַא גרויסער אהבת-ישראל, ווָאס וועט אונדז נָאך ביַישטיין ַא סך יָארן – זָאלסטו וויסן זיַין ַאז ניט קיין קלָאגבוך הַאלסטי אין דיַין הַאנט; זייער ַא סך פֿון דער געשיכטע פֿון דיַין פָֿאלק איז אריַינגעוועבט דרין, און, ווער ווייסט, אפשר איז עס פֿון יענע ביכער ווָאס וועלן ווירקן אויף די קומענדיקע ייִדישע דורות; ווָאס פֿון זיי וועט מען שעפן גלויבן און מוט און דָאס וויסן צו לעבן און זיַין לדורי-דורות.

14

מאז הושמדה הקהילה הקדושה טריסק בידי הנאצים ועוזריהם, שֶחֵֶרם עליהם, ועד להופעת ספר זה לזכרּה, עברו כשלושים ושלוש שנים – שנים סוערות שתחילתן בבכי וחרדה וסיוטי־ליל בחיי השרידים, אנשי הקהילה החיים עמנו כיום הזה, כבחיי רבים מאוד מאתנו. תקופה הרת אימי־מלחמות מכאן, ומאורעות היסטוריים כבירים – תבוסת הנאצים, הקמת מדינת ישראל והניצחון על הקמים עלינו לכלותנו – מכאן. ובמשך כל השנים האלו ולאורך כל דרך־החתחתים הזאת לא שכחו בני הקהילה את יקיריהם, כשם שהאומה כולה לא שכחה את קדושיה. כאילו היה זה רק אתמול: העיירה והאנשים, השורשיות והביתיות הללו, אך גם המעגל הצר הסוגר עליך ואתה מתאמץ ונאבק להימלט מתוכו; החלומות והשאיפות והתקוות של דור צעיר אחרון בעיירה; ומעל הכול: החיים העלובים והמוות האיום. אכן, היה זה רק אתמול. אך תמול המביע אומר להיום. משל עבר והווה נושקים זה לזה. אין אלו מילות מליצה, כפי שנדמה אולי. מבטאות הן הווי ומציאות של דורות, שחייב כל דור ודור ללומדו מקודמיו, שכן כל דור בישראל חוליה הוא בשרשרת אחת ארוכה, ולעתים כה דומות החוליות זו לזו. אולי מפני שבכל דור ודור קמים עלינו וכו'. זה מקרב אותך אל העבר הקרוב או הרחוק. משל אתה חי את חייו, פחדיו, לעתים גם מת את מותו. ללמדך כיצד לחיות ולהעמיק שורשים ואיך לא למות.

מטעמים אלה ואחרים אין ערך לזמן העובר. יש ואתה רואהו כמסכת אחת של חולשה־צורך־גבורה, של מחדל־צורך־מעש. אפשר שאם נשכיל להבין זאת, נבין גם את המשמעות של 'נצח ישראל' – ושלושים ושלוש שנים שעברו נראות לך לפתע, באור זה, כיום אתמול, שאין בו כדי למחוק מזיכרונך את הפרט הקל ביותר.

מאמרותיו של רבי ישראל בעל־שם־טוב: "בזכירה טמונה הגאולה". כיום אמרה זו מוחשית מתמיד: אין הזכירה באה להחלישנו או להפכנו למקוננים או לזרוע פחד בלבבות או להחיות בלבנו את זכר הקדושים ותו לא. היא באה בראש וראשונה להזכירנו כי שומה עלינו לגבור ולהיות חזקים יותר, ויש בכך משום בשורה המשתמעת ממותם המחריד של קדושינו, מעין צוואת 'חזק חזק ונתחזק', כדרך שיהודים מסיימים קריאת פרשה. או כדברי המשורר: "ובמותם ציוו לנו את החיים".

ומתחשק מאוד לפרש אמרה זו כדרך שצדיקי החסידים היו עושים זאת: מדי זכרנו את קדושינו – ויותר משאנו זוכרים אותם – באים הם להזכיר לנו דרכי גאולה מה הן. וזה שאמר הבעל־שם־טוב: בזכירה טמונה הגאולה.

לפיכך, כאשר אתה מנסה להעלות זיכרונות מעמק הבכא ההוא, כאשר אתה יושב ומעלעל בדפי ספר לזכרם, קורא על אנשים קטנים, כביכול חסרי־אונים, שלעתים היו אנשים גדולים ונעלים, אתה קורא על מעשיהם הקטנים שלעתים היו גדולים וחשובים ואנושיים לאין ערוך, פרי אהבת ישראל נפלאה שעוד הרבה שנים ויובלות נתברך בה – דע לך, כי לא ספר בכי ומספד אתה מחזיק בידך. הרבה מאוד מקורות ַעמך מקופל בו, ואפשר שזהו גם מאותם הספרים אשר ישפיעו על הדורות הבאים בישראל, אשר מהם ישאבו עוז ואמונה והידע להתקיים ולחיות עד דור אחרון.

קהילה מופלאה הייתה טריסק הקטנה, ומופלאים היו האנשים בה. צדיקים, מגדולי מנהיגי החסידות מכאן, ומשוררים וסופרים דגולים ומשכילים ומפיצי תרבות וקידמה מכאן; נושאי דגל היידיש ונושאי דגל העברית. ומצויים בה: כל השמאל שבקרב יהדות פולין התוססת, הדואג לשיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי של יהודים בכל מקום שבו הם חיים, והציונות הענפה, על מחנותיה ודגליה, המאמינים שאין תקומה לעם אלא על אדמת מולדתו ועושים במרץ רב בכיוון זה. לכאורה אלה ואלה, גורל עמם הדאיגם, אך מי חכם וידע את הבאות? טבעי שכל צד ביקש למשוך את העם אליו, לדרך בה הוא הלך והאמין, ועל כך הקטטות המרובות, ממש כאבנים ההן של יעקב אבינו שרבו ביניהן "עליי יניח

15

ַא וווּנדערליכע קהילה איז געווען די קליינע טריסק, מיט וווּנדערליכע מענטשן. צדיקים, פֿון די גרעסטע חסידישע מנהיגים – און געבענטשטע דיכטער-שריפֿטשטעלער-משכילים- קולטורטרעגער; פָֿאן- טרעגער פֿ ון ייִדיש און פֿ ָא ן-טרעגער פֿ ון עברית. דו געפֿ ונסט דָא פֿ ון גַא נצן לינקן פֿ ליגל ווָא ס הָא ט געווימלט אין שפרודלדיקן פוילישן ייִדנטום, ווָאס זָארגט פַֿארן ווירטשַאפֿטליכן-געזעלשַאפֿטליכן- קולטורעל לעבן פֿון ייִדן, אומעטום וווּ זיי לעבן – און דער צעצוויַיגטער ציוניזם אין ַאלע זיַינע שאטירונגען, ווָאס גלויבן ַאז דָאס אויפֿלעבן פֿון פָֿאלק וועט קומען נָאר אויף זיַין אייגענעם בָאדן אין זיַין אייגן לַאנד. און טוען אין ָאט דער ריכטונג. אייגנטליך, סיַי די סיַי די זענען געווען בַאזָארגט פֿון ייִדישן גורל – ָאבער ווער הָא ט געקָא נט פֿ ָא ראויסזען די צוקונפֿ ט? יעדער צד הָא ט זיך בַא מיט צוציען דָא ס פֿ ָא לק צו זיך, אויפֿ ן וועג- ַארויף אין וועלכן ער הָאט געגלויבט – און דעריבער דָאס ַאמפערן-און-קריגן זיך, ממש ווי ס'הָאבן זיך געקריגט צווישן זיך די שטיינער פֿון יעקב אבינו, "אויף מיר זָאל לייגן דער צדיק זיַין קָאפ", ביז גָאט הָאט זיי פַֿארווַאנדלט אין איין גרויסן שטיין...

ווָאס שייך מיך – שטעל איך אין דער ערשטער רייע יענע ַאלע ייִדן און נשים צדקניות, רחמנים בני רחמנים, ווָאס הָאבן געטון איבער זייערע כוחות כדי מקיים זיַין דעם פסוק "וחי אחיך עמך": סרוליק רָאזנפֿעלד, דער קליינער טַאנדייט-שניַידער, ווָאס פֿון זיַין "רחבותדיקער" דירה הָאט ער ַא הַאלבע פַֿארווַאנדלט אין ַא גַאסט-הויז פַֿאר קרַאנקע קבצנים, און יעדן טָאג געקליבן און געווָארפֿן פֿון די סעניקעס, זיי גערייניקט און געלופֿטערט; מלכה די רַאדָאוויטשערן, די וווּנדערליכע מכניסת-אורחים; ר' שמואל פֿרישבערג – דער "מלווה", העלפֿ נדיק ַא זוי-ַא רום בַא דערפֿ טיקע; רבקה פֿ רישבערג און סָא סל די "זָא גערן", ווָא ס הָא בן געשלעפט, אין היץ און אין קעלט, פֿולע קוישן פַֿאר נויטבַאדערפֿטיקע, און נָאך און נָאך. און ס'פַֿארגנבהט זיך אין דיר ַא געדַאנק: ווי ַאזוי ווָאלטן זיך געפֿילט דָא, אין מדינת-ישראל, היַינט-צו-טָאג, ניַיע עולים, ווען זיי ווָאלטן זיך בַאגעגנט, פנים-אל-פנים, מיט ַאזַא-מין אהבת ישראל?

וווּ זענט איר, קליינע-גרויסע מענטשן פֿון קהילה-קדושה טריסק? ָא, הלוואי ס'זָאלן זיך מערן ייִדן ווי איר זענט געווען, אין היַינטיקער מדינת-ישראל.

קליינע מצבות פרוּוון מיר אויפֿשטעלן דערמיט צון איַיער ַאנדענק. יהי רצון, ַאז איַיער גיַיסט זָאל ַארומשוועבן צווישן אונדז און זָאל זיַין צוזַאמענגעבונדן מיט אונדזער לעבן אויף אייביק.

נתן ליבנה

משה צוויק, עגלונו של הרבי ושומר העיירה

16

הצדיק את ראשו", עד שהפכן אלוהים לאבן אחת גדולה... אשר לדידי – הריני מעמיד בשורה ראשונה את כל אותם יהודים ונשים צדקניות, רחמנים בני רחמנים, אשר עשו כמיטב יכולתם, אם לא למעלה מזה, כדי לקיים "וחי אחיך עמך": ישראל'יק רוזנפלד הצנום והגמגמן, החייט הפשוט, אשר את מחצית דירתו 'המרווחת' הפך למלון־אורחים לכל נדכה וזב, ודאג יום־ יום לפלות במו ידיו את המזרונים ולאווררם בשמש; מלכה מהכפר רדוביץ' – מכניסת האורחים הנפלאה; רבי שמואל פרישברג – ה'מלווה' לרבים וכך מקיים נפשות בטריסק; רבקה פרישברג וסוס'ל 'זָאגערן', הסוחבות סלים לנצרכים גם כשמשתוללת סערת שלג בחוץ, ועוד ועוד. ומתגנבת המחשבה בלב: איך היו מרגישים כאן במדינת ישראל כיום הזה עולים חדשים, לו נפגשו פנים אל פנים עם אהבת ישראל שכזאת? ַאיְּכֶם האנשים הקטנים־הגדולים של קהילת הקודש טריסק? הו, מי ייתן וירבו כמותכם בישראל של היום!

מצבות קטנות אנו מנסים להקים בזה לזכרכם. יהי רצון שרוחכם תהא שורה בקרבנו וצרורה בצרור חיינו לעד.

נתן ליבנה

מימין: גד פרישברג ופועה חייט-סגל.

פועה הייתה בתה של חנ׳קה חייט, שהייתה אחותו של הסופר זישה ויינפר. היא נישאה לנחום סגל בזמן הכיבוש הסובייטי.

שניהם נרצחו בשואה. התמונה צולמה ב־21 במאי 1939.

17

הדרך לקובל בחורף טוניה טפר-פרישברג בטיול חורף

מראה של טריסק

18

העיירה

דאָ ס שטעטל

19

20

21

טריסק אין די ענציקלָא פעדיעס

טריסק (טורזשיסק) – ַא שטעטל אין ווָאלינער גובערניע, קָאוועלער אוּיעזד. 18 קילָאמעטער צו דרום-מערב פֿון דער אוּיעזד שטָאט, ביַים פָאסט-טרַאקט צו דער שטָאט וולַאדימיר ווָאלינסקי, ביַים טיַיך טוריע.

הָאט עקזיסטירט שוין אין 11טן יָארהונדערט. אין יָאר 1097 הָאבן די פֿירשטן וואלאדאר און ווַאסילקָא ַארויסגעפָֿאדערט פֿון דָארטן די שולדיקע אין בלינד מַאכן ווַאסילקָאן.

אין יָאר 1205 הָאבן עס איַינגענומען די ליטווינער. אין יָאר 1515 הָאט סיגיזמונט דער 1טער ַאוועקגעשענקט טוריסק דעם פֿירשט טַאנגושקָא. אין יָאר 1759 הָאט דָאס שטעטל בַאקומען דָאס מַאגדעבורגער רעכט (שטָאטישע זעלבסט פַֿארווַאלטונג) פֿון דעם קרול ַאווגוסט דעם 3טן.

אין דער איצטיקער ציַיט איז דָא ס ַא ן ָא רעם, ָא פגעלעגן שטעטל, מיט 2872 איַינוווינער, 2 פרַאווָאסלַאוונע קלויסטערס*, ַא קלויסטער-פַארַאפֿיַאלע שול, 2 ווַאסערמילן, 4 יַארידים. אין מיטן שטעטל – רואינען פֿון ַא גרויסן געמויערטן שלָאס.

אין יָאר 1890 איז דָא געפֿונען געווָארן ַא מטבעות-אוצר. פֿון די קלויסטערס איז איינער (דער פרעָאברַאזשענסקי) אויפֿגעבויט געווָארן אין 16טן יָארהונדערט. ענציקלָא פעדישער ווערטערבוך , (רוסיש)

ארויסגעבער : פֿ . ַא . ברָא קהאוז און י. ַא . עפֿ רָא ן. ס. פעטערבורג (1902). טריסק (טורזשיסק) – אין דער עפָאכע פֿון דער פוילישער רעפובליק, ַא שטעטל פֿון ווָאלינער ווָאיעווָאדשַאפֿט, לודמירער פָאוויאט.

אין יָאר 1765 הָאבן אין טוריסק געוווינט 874 ייִדן. היַינט – ַא שטעטל פֿון ווָאלינער גובערניע, קָאוועלער אוּיעזד.

נָאך דער רעוויזיע אין יָאר 1847 איז די "ייִדישע בַאפֿעלקערונג" בַאשטַאנען פֿון 1062 נפשות. נָאך דער ציילונג אין יָאר 1897 הָאבן אין טוריסק געוווינט 2938 איַינוווינער, דערונטער 1713 ייִדן. ייִדישע ענציקלָא פעדיע (רוסיש). אונטער דער רעד פֿ ון ל. קַא צענעלסָא ן (בערך 1908).

22

טריסק באנציקלופדיות

טוריסק (טורז'יסק) – עיירה בחבל ווהלין, במחוז קובל. שוכנת שמונה־עשר קילומטרים מדרום־ מערב לאזור העיר, על מסלול הרכבת המוביל לעיר ְולִַדימִיר־וֹולִינסְקִי, היא לוְּדמִיר, ליד נהר הטוּריָה. העיירה קיימת מאז המאה ה־11.

ב־1097 דרשו הרוזנים ולדר ווסילקו מאנשי המקום לקבל לידיהם את אלה שנחשדו בכך שעיוורו את וסילקו.

ב־1205 נכבשה העיירה בידי הליטאים. ב־1515 העניק המלך זיגמונד הראשון את העיירה במתנה לרוזן טנגושקו.

ב־1759 קיבלה העיירה זכויות מגדבורג (זכויות לניהול אוטונומי של העיירה) מידי המלך אוגוסט השלישי.

כיום טריסק היא עיירה ענייה ונידחת המונה 2,872 תושבים. יש בה שני מנזרים פרבוסלאבים*, בית־ ספר עדתי לנזירים, שתי טחנות־מים וארבעה ירידים.

בטבורה של העיר מונחות הריסותיו של ארמון גדול מוקף חומה. ב־1890 נמצא בין ההריסות אוצר מטבעות.

המנזר הפרברז'נסקי נבנה במאה ה־16. מילון האנציקלופדיה (רוסית), מוציאים לאור: פ"א ברקהוז וי״א אפרן, סנט פטרסבורג (1902) טוריסק (טורז'יסק) – בתקופת הרפובליקה הפולנית הייתה העיירה טוריסק (טורז'יסק) נתונה תחת ממשל ווהלין במחוז לודמיר.

ב־1765 גרו בטוריסק 874 יהודים. כיום זוהי עיירה בחבל ווהלין, במחוז קֹובֶל.

לאחר סדרת התיקונים שהותקנו ב־1847 מנתה האוכלוסייה היהודית 1,062 נפשות, ולפי המפקד בשנת 1897 טוריסק מנתה 2,938 תושבים ומתוכם 1,713 יהודים.

אנציקלופדיה יהודית (רוסית) בעריכת ל' קצנלסון (1908 בקירוב)

23

טריסק – ַא ישוב פֿון שטָאטישן טיפ, דער צענטער פֿון טריסקער רַאיָאן, ווָאלינער ָאבלַאסט. ליגט נעבן טיַיך טוריע (בַאסיין פֿון פריפעט). ַא בַאן-סטַאציע ביַי קָאוועל-וולַאדימיר ווָאלינסקער בַאנליניע, ַא פוטער-זַאווָאד, ַא מיטלשול, ַא קולטורהויז און ַא ביבליָאטעק. אין רַאיָאן: פַֿארזיי פֿון קערנער-קולטורן (קָא רן, ווייץ, גערשטן, הָא בער, קוקורידזע), פֿ לַא קס, צוקערבוריקעס, קַא רטָא פֿ ל. פֿ י-הָא דעווַא ניע פֿ ַא ר מילך און פֿ לייש.

גרויסע סָא וויעטישע ענציקלָא פעדיע, צווייטע אויפֿ לַא גע. מָא סקווע (1956). תחנת־הרכבת של טריסק

24

טריסק – יישוב בעל אופי עירוני. המרכז של אזור טריסק, חבל ווהלין. היישוב נמצא סמוך לנהר הטוריה (אגן נהר ּפְִריְּּפְיַאט). במקום יש תחנת־רכבת על המסילה קובל–ולדימיר־וֹולינסקי, היא לודמיר, בית־ חרושת לפרוות, בית־ספר תיכון, בית־תרבות וספרייה. באזור מגדלים גרעינים (שיפון, חיטה, שעורה, שיבולת שועל, תירס), פשתן, סלק־סוכר, תפוחי־אדמה, גידולים המתאימים לחלב ולבשר. האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מהדורה שנייה, מוסקבה (1956).

הכניסה לטריסק מכיוון קובל

25

ל' אוליצקי

טריסק: אנשים ונוף

טריסק שוכנת על גדות הנהר (או הנחל) טוריה. גילה (היהודי) הוא כשמונה מאות וחמישים שנה. מקיפות אותה שלוש ערים ווהליניות גדולות יותר: קובל, שפעם יצא לה שם בזכות 'הרב הקובלאי' שלה, ולאחרונה עד לשואה – בזכות הגימנסיה 'תרבות'; לודמיר, שיצאו לה מוניטין בגלל 'הבתולה מלודמיר', שלבשה טלית־קטן והניחה תפילין כגבר, ועלתה לבסוף לארץ־ישראל, וכאן קִברה; ומָצֶ'יֹוב, שהתפרסמה בזכות בית־הכנסת העתיק הבנוי עץ ובזכות הרב שלה, מחברם של שני ספרים רבניים.

בעולם המשכילי נודעה טריסק הודות למשכיל הגדול שלה, הרופא המפורסם, ד"ר משה מַרקוּזי. הוא היה רופאו האישי של הפריץ הפולני, ובחסותו הדפיס בּפֹוִריצְק את 'ספר הרפואות' שלו – הספר הרפואי הראשון בלשון יידיש. בעולם החסידי הייתה טריסק לשם־דבר, כי שם השתרש נצר של השושלת הרביִית הצ'רנובילית – האדמו"ר ר' אברהמ'לה, 'המגיד מטריסק' (י"ל פרץ מזכיר אותו ב'זכרונות' וב'סיפורי עם' שלו). הוא ידוע בספר תורותיו 'מגן אברהם'. את כיסאו אחריו ירש הצעיר בין שלושת בניו – יעקב לייבּ'ניו. עליו סופר שבצעירותו ביקש להתחבר עם רוח־הנבואה כשהוא הוגה בתורה יומם ולילה במשך אלף יממות רצופות ובתעניות של חודשים רבים. לו קראו 'הרבי מטריסק'. חתונתו עם בת משושלת רביית אחרת תוארה בזמנו בפרוטרוט ב'השילוח'.

סיפרו שטריסק זכתה שזמן־מה יכהן בה כרב חתנו של ה'תוספות יום־טוב', שהיה רב בלודמיר. אפילו הצביעו על מצבה ישנה, חצייּה שקועה באדמה, כעל קברה של בת ה'תוספות יום־טוב', אלא שאזוב ועובש בני שנים רבות שוב לא אפשרו לפענח את האותיות החקוקות בה.

בין יתר הרבנים שבעיירה בימי חייו של המגיד, קנה את עולמו הרב זכריה רוזנפלד, שירש את כיסא הרבנות מאביו רבי גבריאל רוזנפלד. מלבד היותו בר־אוריין גדול, היה גם רופא־חולים, יהודים ושאינם בני־ברית. אף־על־פי שלא היה מורשה לכך, היה הולך לבית־המרקחת ומתקין בעצמו תרופות, כי חשש לרשום אותן על נייר. אמרו עליו שהוא מומחה גדול גם בשטח זה, אלא שלאחר מכן, כאשר החל לערוך בביתו 'מתנגדוּיות' אף נגד המגיד בעצמו – נמנעו החסידים מכל מגע עמו. מ'חצר' המגיד עיכבו בעדו, ואף שראו בו 'תולעת המכרסמת את הגרעינים שבלב התפוח', כיבדוהו ופחדו ממנו. היו לו מהלכים ב'ממסד' בקובל, והוא היה פודה צעירי־יהודים, תלמידי־חכמים, מידי הגויים – שחרר אותם מחובת השירות בצבא־הצאר, עד כדי פליאה, עד שהסתבך ונכשל. הוא ברח ועקר מהר לארצות־הברית והיה לרב הקהילה

26

היהודית בסנט־לואיס, שם פרסם שני ספרים רבניים. טריסק הייתה עיירה בנויה מעץ, נמוכה וקטנה. השקט הופרע בה לשעות רבות רק בימי הירידים ובחגים הנוצריים, כאשר על פני השאון הארצי של העיירה מילאו את החלל צלצולי הפעמונים של הכנסיות בנוהם מתכתי. אך בייחוד רעשה העיירה בימי החגים היהודיים בזמנו של המגיד, עוד בימים שלפני הרכבת. אלפי חסידים היו מתכנסים לכאן, מי בסוס ועגלה ומי ברגל. העיירה נאלצה אז להתרחב על־פי נס כירושלים מלפנים, כאשר בני־ישראל היו עולים אליה לרגל. וכך היה גם לאחר מכן, בב' בתמוז, יום פטירתו של המגיד.

השלווה הופרעה בעיירה גם כאשר פרצה בה שרפה, כאשר פעמוני הכנסיות הצטלצלו והכריזו על השרפה בצלצולי־צלצולים בעיירה גופא, בפרבר ואפילו בכפר סטאבקי הקרוב. בשנים שלאחר מכן – מרעמי החצוצרות של מכבי־האש. בעת שרפה מלאה העיירה צעקות וצווחות, קולות בכי ויללות; איצָה ריצה וסחיבת חפצים ומיטלטלים. שרפה בעיירה – הווי אומר העדר גג מעל לראש, עירֹום ויחפוּת, נדודים ומחסור, עוני וכלימה עוד הרבה שנים לאחריה. שרפות גדולות נרשמו בזיכרון ההיסטוריה של העיירה, ויש שהונצחו אף בפנקס הקהילה: 'שרפה גדולה א'' – כאשר נשרף בית־הכנסת מעץ, ושוב לא נבנה מחדש; 'שרפה גדולה ב'' או 'השרפה של שעיה לייב ברנר'ס'; 'השרפה של הרבנית'; 'שרפת המלחמה' ו'השריפה בחצר'.

המרכז, או 'עיבורה של העיר', שימשה כיכר השוק הגדולה, הנשקפת אל מול פני הדרך קובל–לודמיר. הכביש התגבן בגב־אבניו הבולטות לאורך כל העיירה כשתעלות משתפעות משני צדדיו. במרכז הכיכר עמדו בארבע שורות החנויות הבנויות לבנים. הרווח שבין השורות יצר שתי וערב; היו אלה חומות עתיקות־ימים עם גגות שחיפי־עץ, טלאי על גבי טלאי: טלאיי־עץ לבנים טריים, קשישים מהם – אפורים, ישישים – שחורים, וטלאים בעלי 'שיבה טובה' – אזוביים צהובים־ירקרקים. ציפורני הזמן גירדו זה שנים את שכבת הטיט העבה ואת גילופי־הסיד מעל כותליהם והתיישבו עליהם במלוא כובדן, עד שפה ושם נבעו בהם סדקים, כשהלבנים הגדולות, העתיקות, מנערות מעליהן אבק אדמדם.

ממול, מעברו השני של הכביש, הציצו אל כיכר השוק שתי החומות העתיקות ביותר של העיירה: מבעד לגדר־אבנים נמוכה ומלבינה, מכוסה גגון־פח ירוק – הכנסייה הפרבוסלאבית עם חלונותיה הגדולים, המרובעים; נשען על הגדר – ה'צ'אינה' (בית־התה) החדש, שנבנה בימי משפט בייליס על־ידי אנשי 'המאה השחורה' במטרה לשמש חנות כול־בו נוצרית כדי לגזול מהיהודים פרנסתם, פת־לחמם, דבר שאמנם קויים אך רק בימי הממשל הפולני־הסנטורי, שהתקיים בין שתי מלחמות העולם. ובשכנות לכנסייה הפרבוסלאבית – הקוסציול הקתולי. רציני, זועף, קירותיו גבוהים וסתומים וחלונותיו צרים – מוארכים ומחודדים. פח־גגו חום כהה, גדר־לבנים גבוהה, ולידו – בניין בפני עצמו – מגדל הפעמונים הצר והמחודד. במשולש הקדמי של גגו, מעל לגילוף – לוח שעון גדול בעל מחוגים קפואים, כאילו הורו לעולם הקתולי שהזמן עומד ואינו נע אף כמלוא הנימה.

מכיכר השוק הסתעפו רחובות העיירה. הרחוב הראשי – הוא הכביש שנמשך מ'דרך קובל' בואך ל'דרך לודמיר'; השני – רחוב המנזר. כביש העפר הבוצי שלו הוביל לכפר סטאבקי. בין העיירה והכפר, בינות לעצים מלאי קני־עורבים, הסתופף מנזר פרבוסלאבי. לפנים חיו בו נזירות. לבושן שחור היה וארוך עם אהילים לראשיהן, שכיסו על העיניים, וצלבים מעצם על החזה. בספרי־תפילות פתוחים ובפעמוני־כסף

27

בידיהן היו מקבצות נדבות בימי יריד. הרחוב הגדול השלישי היה רחוב מצ'יוב, שהוביל לדרך למצ'יוב שהתחילה מאחורי בית־העלמין.

מרחובות גדולים אלה הובילו שבילים ונתיבים לרחובות קטנים ולסמטאות: רחוב בית־הכנסת, משם – לסמטת קובל, הסמטה העקומה, סמטת איצ'ה אישינר, שהובילה ל'נחל קוקליר'. סמטה זו הייתה מאוכלסת נוצרים ואף־על־פי־כן נשאה שם יהודי. איצ'ה היה טבח בחצר הרבי עוד מימי המגיד. הוא נהנה מכבוד זה של רחוב על־שמו, כי זכה לאריכות ימים. הוא הצטיין גם בגננות. שתל פרחים ועצים. פעם הרכיב ענף אגס בעץ תפוח, והעץ הצמיח אגסים ותפוחים יחדיו. העץ נעלם, כמובן, כצל עובר, שכן עלול היה להמיט חרפה על חצר הרבי.

היו אלה השמות היהודיים של הרחובות. שמות רשמיים לרחובות נתנו הגרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, והפולנים – לאחר מכן. אך היהודים הוסיפו לקרוא לרחובות בשמותיהם הם. ברם, לא מניתי אלא מעט מאוד מהרחובות והסמטאות, שכן אם בעיירה היו למשל ארבע מאות בתים, הרי שהיו שם כמספר הזה סמטאות. להרבה בתים היו גם גינות־ירק מאחוריהם ורפתות לפרות ולעיזים לפניהם, עד ל'גזירת העיזים' שאסרה על היהודים לגדלן, משום שהשחיתו גינות־ירק.

בקצה העיירה, על גבעה, היה בית־הקברות הישן, מגודר בגדר קרשים. זה כמה עשרות בשנים שהוא יצא מכלל שימוש. היה בו האוהל הבנוי הלבן של המגיד בקרן־זווית קדמית; אוהלי־עץ של הרבנית ושל הבת מלכה'ניו; וסתם מצבות־אבן שהתעקמו מיושן, העלו אזוב ושקעו באדמה כדי מחציתן. היו גם מצבות שבורות, מתפוררות. ישישים היו מצביעים על אחת מאלה כעל מצבת קברה של בת ה'תוספות יום־טוב', כמסופר לעיל.

לא הרחק משם, מול הדרך למצ'יוב, היה בית־הקברות הפרבוסלאבי; למעלה, עם הדרך לקובל – בית־ הקברות הקתולי, שעמד בודד כמבצר עתיק מימי הביניים. הוא היה מלא עצים, פרחים וירק. באמצע – מעין כנסייה אשר מתאיה הבנויים השתלשלו, תלויים בשרשרות־כסף, ארונות המתים המיוחסים של החראבים (האצילים) והחראביות הפולנים.

כוורסטהאחת וחצי מהעיירה – בית־העלמין היהודי החדש, מגודר בגדר־עץ דלילה. בית־עלמין רחב־ ידיים, קרקעו חמר, שומם, רובץ – מחכה, משל הוא מזמין אליו יהודים מהעיירה: "יכולים אתם להוציא נשמותיכם הכשרות. תספיק כאן קרקע הטיט למתיכם, זכר לטיט שלא חסכו מן המתים־החיים של בני־ ישראל במצרים...".

לובה חיה הישישה, מי שהייתה פעם בלנית ואחרי־כן מלמדת־דרדקים בעיירה, הייתה מספרת שכפי ששמעה מפי ישישים עוד בהיותה ילדה, היה אי־פעם בקרבת היער בית־עלמין יהודי עוד יותר גדול, בית־ העלמין הראשון שבטריסק. היו אחרים שנתנו גם סימנים למקום קדוש זה: עשרות ראשים של מצבות שקועות המבצבצים עדיין מתוך האדמה בינות לחוחים ודרדרים ועלים יבשים, כשיניים בלסתות של חיות... נוצרים, סיפרו, פוחדים לעבור שם, מצטלבים. וכששמעה לובה חיה שכיום עוברת שם הרכבת, וכי אין זכר עוד לבית־קברות יהודי, נאנחה עמוקות: "אפילו לאחר מותם לא נותנים מנוחה ליהודים... אין זאת כי חטאנו מאוד. אין הדור הצעיר יודע לאן נעלמו עצמות אבות־אבותיהם."

אכן, לפי קנה־המידה של בתי־הקברות, הרי שחלקם של יהודי טריסק בתוך האדמה שם גדול מהחלק שהטמינו בה הגויים. בין שמספר מתיהם היה גדול יותר, בין שהם היו המתיישבים הראשונים שם. האוכלוסים היו ברובם יהודים ואוקראינים, ורק מעט מאוד פולנים, בימי מלוך הצארים, נער יִסְּפְֵרם: הכמרוּת ומשרתיה. גם בימי השלטון הפולני לא נוספו בהם הרבה: אנשי הדואר, המועצה, פקידי הרכבת

28

וצוות המורים של בית־הספר ה'פובשכני', אשר רוב תלמידיו היו אוקראינים ומעט יהודים ופולנים. בתי היהודים היו ברחובות הקדמיים של העיירה. במחצית השנייה של העיירה גרו הנוצרים. רחובותיהם היו נקיים להפליא, אף שמהדירים הציצו, נחרו־צרחו וצפצפו חזירים וחזירונים. הבתים כאן היו מסוידים לבן, קטנים ונמוכים, ומעל לחלונותיהם הקטנים נתלו 'כובעים' של גגות קש. מבעד לשמשות המבהיקות נשקפו עציצונים ירקרקים־פרחוניים, שהחליפו מבטים עם הירק העסיסי והפרחים שבגינות הצרות שלפניהם. מאחורי הבתים נתמשכו גני־ירקות שלרוב נסתיימו בגנים של עצי־פרי. בקיץ, כאשר בתי היהודים עמדו עירומים על קרקע אפורה, סדוקה מיובש וצמא, וכל רוח קלה הרימה את אבקּה מול השמש המלהטת – טבלו כאילו בתי הנוצרים בירוק.

בשטח העיירה היו גם כמה גני־פרי גדולים יותר, שנחכרו למשווקים יהודים: זה של ה'דיאק' ברחוב המנזר, של ה'קשיונדז' מאחורי ה'קוסציול' והגן של שרה לובה. אמנם לא גדול ביותר, אך פלאי: גן יהודי העובר מדור לדור.

הרכב האוכלוסייה היהודית היה 'כלֵי־קודש' ומלמדים, מספר מועט של סוחרי יער, לאחר־מכן בעלי טחנת־הקמח, סוחרי בקר ותבואה, אי־אלה מוכרי משקאות, מחזרים על הכפרים, רוכלי ביצים, עורות, שערות חזיר וכו', הרבה חנוונים וקצבים, עגלונים ומורים. אולם הרוב הגדול היו בעלי־מלאכה, עוזריהם ושוליותיהם – בניהם הם או של אחרים. בעלי־מלאכה מכל הענפים, שבימים ההם היו רק בעיירות היהודיות. היו גם כאלה שבמקצועם העיקרי לא מצאו פרנסה והייתה להם, לפיכך, 'הכנסה צדדית': מלמד־שדכן שאשתו עזר כנגדו במכירת חלב, חנווני־חוכר עצי־פרי ואשתו מוכרת פירות בשוק וכו'. היינו, מה שאומרים הבריות "הרבה מלאכות ומעט ברכות".

הטוריה – נחל צר ושקט, אף־על־פי שפעם היו משיטים בו דוברות בתקופת האביב, כאשר המים גאו. באביב ובקיץ – כל הקרקע כאן מימית ודלילה, ולעתים קרובות, עם שחר וערב, עולים ממנה ערפילים סמיכים־לבנבנים, וכולה שורצת צפרדעים. בערבים עולים קרקוריהן עד לב השמים וממלאים את החלל. לפיכך מטיילות כאן על רגליהן האדומות והדקות, ביישוב־הדעת ובלתי מודאגות – הציידות־המחסלות שלהן, החסידות, שהרי מזונותיהן מוכנים להן כאן מששת ימי בראשית, לדורי־דורות. חגות־מגעגעות הן אפוא בעליצות מעל לקניהן העגולים שעל גגות הקש של הגרנות: "זאטוטים, חסידונות, הא לכן זלילה: צפרדעים!"

לעתים פולחות את חלל האוויר צריחות פרא של ברווזי־בר, המתרוממים מבין ירק־הבר העבות שעל גדות הנחל ומתוך המים. בלילות קיץ מתמוגג כאן זמיר, מבין שיח כלשהו, בשירתו המשתפכת – וכה עד עלות השחר.

במקום אחד שבלב הביצה מתרומם מעין אי, שעד היום קוראים לו 'הארמון'. היה זה מבצרו הבלתי מנוצח של הפריץ. רק שביל צר, מוסתר בעשבים וסוּף, איחד את המבצר עם היבשה. הנהר חילקו, כביָד של מים, לשניים, ומאוחדים היו בגשר־סכרים, שבעזרתו אפשר היה לחסום את זרם המים בעתות מלחמה. המים התפרצו אז לגדות והשביל טבע בתוכם – והיה כלא היה. רק עוף השמים יכול היה אז להגיע אל המבצר. היאך וכיצד חרב מבצר שליטים זה – לא ידעו אפילו זקני הדור לספר. שנים ארוכות בצבצו מתוך האדמה חלקים מיסודותיו העבים והמוצקים והזכירו לנערי החדר את הכותל המערבי, להבדיל. הילכו שמועות שעדיין אפשר לחדור לתוך מרתפיו הרטובים והאפלים, אך מי פתי ויסכן את חייו, הרי שדים ורוחות

29

ילונו שם! ואולי מתחבאים שם גם גזלנים ומכשפות. פחד אפוא לעבור שם בערבים, אפילו בעגלות. עד למלחמת העולם הראשונה ניזונה העיירה מסיפורי אימה על המקום הזה. אישה שביקשה פעם לחסוך לה דרך וטִרחה ונעצרה כאן, ליד נחל המבצר, לחבוט את כבסיה – נחרדה פתאום: דמויות שקופות־אפלות כציפורים משונות ריחפו על פני המים והביצות. שוב לא דרכו שם רגליה לעולם. אישה אחרת – הסדין שלה נמתח על פני המים, החל להתפתל וקיבל צורה של חצי בן־אדם חצי ציפור, ולפתע התרומם ועף לו... האישה התעלפה במקום. נס שלא הרחק ממנה, במורד הזרם, כיבסה־שטפה גם אישה נוצרייה. כאשר הזרם הביא אליה את הסדין, הרגישה במתרחש, רצה אל היהודייה ועוררתה מעלפונה. סיפרו אפילו גם על מקרים שבהם נשים צעירות לאחר נישואיהן הפילו לאחר כביסה שכזו בנחל המבצר. ואכן, מה ראו אלו ללכת לשם, כלום לא ידעו שהטומאה אורבת, רחמנא ליצלן, במקום ההוא?

במקום זה נפרד הטוריה לשלושה, הלאה מכאן שוב התאחד בצורת 'שי"ן' ענקית, התמשך כנחש אל מתחת לגשר־העץ של הרכבת, כשהוא חוצה שדות תבואה ואחו, נעלם פה ושם ביער המצל ומופיע, שובב ודוחק, בחולות בואך לקובל, מטייל לו לאטו בשפלת העיר וזוחל הלאה כדי להופיע שוב אי־שם בּפ ֹולֶ סְ יֶה.

פעם, סיפרו זקנים, היה הטוריה נהר גדול מאוד. רשתות מלאות דגים היו שולים מהמים, ובפרפורם על שפת הנהר היו מכסיפים־מבריקים באור השמש. בפרוס האביב היה הנהר משתפך על גדותיו ומאיים לשטוף את כל שפלת העיירה. לבית־המדרש שבחצר היו מגיעים אז בסירות. רק סוחרי העיר, הברוקרים והסוורים היו מנצלים את הגאות לטובת עסקיהם, בשלחם דוברותיהם "עד לדנציג". אך לא לעולם רגז הטוריה. התחמם באור השמש – ונרגע. נכנס לתוך גדותיו, נכנע לרשתות הדייגים, נתן למקהלות הצפרדעים במחילותיו לשיר שיריהן – "ובואו, אנשים, נשים וטף לטבול במימיי, לשחות ולהשתובב כאוות נפשכם! הרי זה טוב ויפה!" אך פתאום – צעקה, יללה, בהלה בעיירה, אנשים רצים אל הנהר: "טבוע!", "מי?", "איפה?"

חוק ולא יעבור היה זה: מדי שנה בשנה נוטל הנהר את קרבנו מהעיירה, יהודי או נוצרי, גוי שיכור שהוכה עד זוב־דם ורץ לשכך זעמו ודמו החם בתוך המים הקרירים, או נער יהודי שהתגנב מהחדר ונחפז ללמוד לשחות על זוג שלפוחיות... שוכב לו הנער הטבוע, לאחר שנמשה מתוך המים, על הדשא הירוק או בחול הזהוב, כחול ונפוח, והטוריה – כאילו לא היו דברים מעולם, מצטחק לו לאור השמש כתינוק־שלא־ חטא...

אם כן, למה זה... התחכמו אנשים. היו תופסים חתלתול או כלבלב, קושרים לו חבל עם אבן כבדה לצווארו – והופ, לחיק־הנהר האפל. שעיר לעזאזל. יהא זה כפרתנו. יהודים לא ראו זאת בעין יפה, מעין סיבוב־ כפרות של עובדי־אלילים, רחמנא ליצלן. אך ילעגו להם משכילי העיירה כאוות־נפשם – זה הצליח! אכן סגולה בדוקה היא, והא ראיה: זה שנתיים ימים שלא היה טבוע בעיירה...

הרחק, במעלה הנהר, התרחצו הנשים בלבוש־חווה. המים שם רדודים היו. גם שאינו יודע לשחות לא יטבע שם לעולם. ובכלל לא הייתה השחייה עניין לנשים. אין זה נאה לנשי ישראל הצנועות. במקום ההוא היו מתרחצים גם, כשלא היו נשים, אנשי האינטליגנציה הנוצרית: מנהל הדואר, מנהל ה'שקולה' (בית־ הספר) ועוד. בכיכר השוק היו מספרים אפילו, ספק בלהג ספק בהשתוממות, שמנהל השקולה מתרחץ יחד עם אשתו... "רק ערל יכול לעשות זאת!" "פוי!" – ירקה אישה למשמע הדברים.

אצבע אלוקים ראו יהודים בכך שהשיקס'לה הקטנה שלהם טבעה בעת שאמּה לימדה אותה לשחות. ודווקא כלל לא היה שונא־יהודים, המנהל הזה...

30

יש ובערב־שבת, לפני הדלקת הנרות, כאשר שוב לא נראו הנשים על שפת הנחל, נחפזה לשם חבַריָּא של צעירי הנפחים, לשם קיצור הדרך, שהרי במילא אין מתי לשחות. רק להסתבן ולהוריד מהפנים את 'מסכת השדים' המפויחת. הציצה וראתה השמש האדומה השוקעת, הטובלת בים האש לכבוד שבת, באיזו מהירות לובשים הבחורים את לבני השבת הצחורים. מרחוק, מבתי העיירה, כבר רמזו להם נרות השבת הדולקים.

בשרוול הנחל השני, ליד הגשר ממש, ששם המים עמוקים, התרחצו הגברים. גם הם היו עירומים כביום היוולדם. תאמרו, אפשר שאישה תעבור על הגשר ותראה? וכי מי אמר לה לראות? שתסתכל לה בצד השני, על דרך־ציפור־בשמים. סמכו על צניעותה של אישה יהודייה. ואף־על־פי־כן, לא פעם התגנב מבט צעיר וחצוף לעבר נחל־הנשים. מבעד לעשב הלבינו שם כותנות ועירום ורדרד של נשים. גבר הוא חזיר. ליד הגשר השלישי עמדה טחנת־הקמח. סכרים לעצור את המים היו בכל שלושת הגשרים. הם שמרו על כך שגלגלי הטחנה לא יישארו יבשים. בעזרת הסכרים ויסת הטוחן את זרמי המים בכל ימות השנה. הטחנה הייתה שייכת לפריץ, שהחכירּה ליהודי, שהעסיק טוחן נוצרי. כאשר הכנפיים של טחנות־הרוח נחו על גבעותיהן מהעדר רוח – היו איכרי הסביבה מובילים שקי חיטה ודגן אל טחנת־המים. רק לעתים רחוקות היה גם סוחר תבואה יהודי מביא לשם עגלת גרעינים. משום מה לא ראו היהודים בטחנה עסק יהודי.

אך לא כן בשבועות שלפני חג הפסח. אז הייתה הטחנה שייכת ליהודים בלבד. הכשירו אותה כדת וכדין. מאורע חשוב בעיירה היה – הכשרת הטחנה בנוכחותו של הרבי ובהשגחתו של הדיין. אירוע חשוב לקהילה כולה – לא פחות משחשובה לחתן טבילת כלתו במקווה לפני החופה.

פמליה גדולה של משגיחים ליוותה את 'השמורה', החיטין־של־פסח, לטחנה. קציר־חיטים זה, בהשגחת יהודים נעשה: שלא יותזו עליהן חלילה טיפות גשם פתאומי, שלא יירטבו, ומיד לאחר הדיש היישר לבית־המדרש של ה'חצר', שם נקשרו שקי הגרעינים בחבלים לקורות שמתחת לתקרה, עד שיבוא יומם. ראשונה לריחיים הייתה 'השמורה' של הרבי, אחריה של הדיין וכו', לפי הייחוס והגיל. אמנם פרצו לא פעם מחלוקות מי קודם למי, אך לכלל שפיכות־דמים, חס ושלום, לא הגיעו. אדרבא, מתפשרים, נכנסים לצריפונו של הטוחן, התלוי כֵתיבה על פני המים, ושותים 'לחיים', מקנחים בעוגייה, מכבדים בכוסית גם את הטוחן הגוי, על מנת שיעשה מלאכתו באמונה, שיכוון את המים והריחיים במידה, שלא ייטחנו גס מדי, ושלא ישליך פירור חמץ, רחמנא ליצלן, בפנים... משגיחים עליו בשבע עיניים, מכבדים אותו בכוס שנייה. יותר בטוח לקנות את לבו. הצריפון רועד כולו ממרוץ הגלגלים וסיבוב הריחיים. שומעים את געש המים ורואים מבעד לצוהר התיבה את הזרם המקציף. מרגישים כמו נוח בתיבה בעת המבול. אך נוח איש צדיק היה, ובתיבה הייתה הרי מזוזה, ולא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הצלב הרשום בפחם שחור על הדלת וצלב עוד יותר גדול החרות בתקרה... ממהרים אפוא יהודים לרוקן את הצלוחית – ולהימלט מכאן. סכנת־נפשות!

נגמרה טחינת 'השמורה' המיוחסת – מתחילים בחיטה־של־פסח הפשוטה בשביל כל היהודים הפשוטים שבעיירה.

כל זה היה לפנים, לפני מלחמת העולם הראשונה. במלחמה עלתה טחנה זו, יחד עם טחנת־הקיטור הראשונה, באש. לאחר המלחמה הקימו הסֶגלים, על המגרש הריק שהיה פעם חצר הרבי, טחנת־קיטור שנייה. הכול השתנה מאז. אין סכרים בגשרים, אין דוברות עץ. מובילים ברכבת. הטוריה הצטמק. רשתות דגים נפרסו אולי פעם בשנה, אפילו דיג בחכות היה נדיר. הדגים – ננסים כולם. עם המים הלכו להם גם הדגים. דגים הגונים נסוגו מהנחל הבוצי, השאירוהו נחלה לצפרדעים.

לנשים שוב לא נשאר שטח רחצה. התרחצו גברים בלבד. והנה גזירה מאת הפולנים: אין להתרחץ בלי בגד רחצה, ָולא – רושמים רפורטים. "אוי ואבוי, לאן הגענו, שהפולנים ישגיחו על צניעות היהודים, ואיפה

31

הייתה השגחתם כאשר ההאלרצ'יקים, יימח שמם, 'גילחו' בחרבותיהם, לגמרי לא בצניעות, זקנים של יהודים על־עור־פניהם?"... הפסיקו יהודים קשישים להתרחץ בכלל. יצאו ידי חובתם, בקיץ ובחורף, במרחץ ובטבילה במקווה. לעומת זאת התרחצו בני־הנעורים בבגדי רחצה, בחורים ובתולות יחדיו. זמנים חדשים. יהודים היו חסרי־אונים. בבית־המדרש שוחחו על הפריצות ועל חילול השם, רחמנא ליצלן: "כמו אצל הגויים, להבדיל!"

הפחד שבאמונות תפלות מפני המבצר, מהשדים והרוחות שבו, נעלם מזמן. ילדי בית־הספר יצאו שם לטיולים, ואפשר שהם, בשיריהם וריקודיהם, גירשו את השדים לכל הרוחות. נשים שוב לא הפילו בגלל כביסת לבנים במקום טמא, אלא שברבות הימים קרו מקרים מוזרים אחרים, אם כי נדירים. סיפרו עליהם מפה לאוזן: עובר בן שלושה־ארבעה חודשים, הפלה מלאכותית, ירושת ההפקרות משנות הכיבוש במלחמת העולם הראשונה. האהבה בקרב הנוער ליהטה, וצריך היה לסלק פריו של חטא. ישישים חרדים הטיפו מוסר, מיררו בשפתיים יבשות: "אחרי החטא זוחל, כרגיל, נחש־העונש, ואלוהים בשמים עוד יטאטא חלילה ברוב זעמו, טאטא והשמד, חוטאים וחטאים יחדיו כמו בדור המבול, וימחה את זכרם מעל פני האדמה... שאלוהים ישמור!"

תרגם וקיצר: נתן ליבנה

יצחק-איצ'ה גרינשטיין, ממנהיגי הקהילה (נרצח בשואה), לפני בתים שבהם גרו יהודים.

32

פסיה ויינר (נרצחה בשואה) על רקע בית־התה של משפחתה. לפני כן פעלה במקום חנות גדולה לממכר מוצרי מתכת וציוד חקלאי, אולם בעקבות שרפה במפעל הלבנים של המשפחה היא שקעה בחובות, וכדי לשלמם חוסלה החנות ובמקומה נפתח בית־תה שבו נמכר גם טבק. את שלט החנות צייר בן־ציון בנּה.

הבאר

33

ז. וויַינפער

מיין שטעטל

-

איין בענקשַאפֿט הָאט ַאהינצו מיך געטריבן, און ווָאס איז מיר פֿון דָארט געבליבן? –

דָאס זעלבע שטעטל און די זעלבע שטיבלעך, די זעלבע וועגן שטויביקע מיט גריבלעך,

דער זעלבער טשווָאק אין מיטן פֿון אונדזער סטעליע, די זעלבע חתונה און ַאלץ די אייגענע קַאפעליע,

דער זעלבער מַארק, נָאר היַינט ַא ביסל לערער, דער זעלבער יצחק, נָאר ער הָאט די קו נישט מערער.

– ווָאס מַאכט רב יצחק? "נו, ווָאס זשע זָאל מען מַאכן?" ַא יונג ווָאס הערט זיך אונטער הייבט ָאן לַאכן.

נָאר ער דערלַאכט נישט, – ַאז וויי איז דעם געלעכטער! רב יצחק מורמלט: "אוי, גָאט איז ַא גערעכטער,

מיט זיַין הסכמה הָאט מען מיר די קו פַֿארנומען, מיט זיַין הסכמה בין איך היַינט צו בעטלברויט געקומען.

ווָאס זשע טוט מען? נו, ווָאס זשע זָאל מען טוען? ַאז גָאט וועט געבן, וועט מען שוין אין קבר רוען!".

אברהם סטעלמַאך איז געשטָארבן, און זיַין זינדל איציע פַֿארטעסעט מיטן זעלבן העקל פַֿאר ַא וועגעלע ַא שפיציע.

די קלויסטערס סטַארטשען מיט די צלמים צו דעם הימל, און דער בית-מדרש, איַינגעהויקערט, כַאפט ַא דרימל.

די קלייטלעך אויפֿן מַארק, ווי די קבצנים אום חול-מועד. אויף גוייִש געסל שטייט ַא הונט און ווָאיעט, –

אויף ווָאס ? אויף וועמען ? קָאן זיַין אויף זיך, אויף זיַינע יָארן און אויף דעם שטעטל, וווּ גָארנישט איז דָא ַאנדערש נישט געווָארן.

ָא טריסק! דעם אוריַאדניק, ווָאס איז שווער אויף דיר געריטן, הָאט היַינט ַא ווָאנצלדיקער קָאמענדַאנט פַֿארביטן.

ווי דענצמָאל קרעכצסטו אונטער הַאנט דער שווערער, כָאטש דער מלמד הייסט ביַי דיר שוין היַינט ַא לערער.

ַא ריינער הימל איבער דיר, נָאר אויפֿן מַארק איז ַאלץ ַא בלָאטע. רב משה גרויסמַאן טרָאגט נָאך ַאלץ די אייגענע קַאפָאטע,

און ייִדן קרעכצן נָאך ביַי דיר מיט די זעלבע "ָאכן". די בָאד איז ָאן ַא דַאך, דער פַארקן פֿון בית-עולם איז צעברָאכן.

34

ז' ויינפר

העיירה שלי

געגועים דחפוני לשם, ומה נותר לי משם?

אותה העיירה ואותם בתי־התפילה הקטנים, אותם דרכי העפר והבורות הקטנים,

אותו המסמר באמצע הנגרייה שלנו, אותה החתונה, ועדיין אותה התזמורת,

אותו השוק, אלא שהיום הוא מעט ריק יותר, אותו יצחק, אך הפרה כבר אינה ברשותו.

"מה עושה רב יצחק?", "נו, ומה יש אפוא לעשות?" צעיר מקשיב לשיחה ומתחיל להצטחק,

אך אין הוא משלים את שחוקו, אוי לו לאותו הצחוק! רב יצחק ממלמל: "אוי, אלוהים הוא אלוהי הצדק,

בהסכמתו נלקחה ממני הפרה, בהסכמתו הפכתי לקבצן המתחנן לפרוסת־לחם,

ובכן, מה עושים? אם ירצה השם, לנוח – ננוח כבר בקבר".

אברהם סטלמך מת, ובנו הקטן איצ'ה תלוי על קרס, כזה שבקצה העגלה.

המנזרים מאיימים על השמים בצלמיהם, ובית־המדרש הגבנוני נותר שומם.

הדוכנים בשוק כקבצנים בחול־המועד סוכות. בסמטת הגויים עומד לו כלב ונוהם,

על מה? על מי? אולי על עצמו, על שנותיו שלו ועל העיירה, שדבר בה לא השתנה.

35

ָא שטעטל מיַינס! די גרייס , ווי פֿון ַא נָאדל-לעכל, איך הָאב אויף דיַין בית-עולם אויפֿגעשטעלט ַא צוימל מיט ַא דעכל,

מיַין טַאטנס קבר צו בַאשיינען, – נָאר ווער זשע וועט די לעכער פַֿארריכטן איבער דיַינע קוימענס און דיַינע שינדלדיקע דעכער?

ָא, שטעטל פֿון בערגלסָאנס "נָאך ַאלעמען", דו לעבסט מיט הַארן אויף נסים בלויז און אויף ַאמעריקַאנישע דָאלַארן.

ַא גַאסט איז אויף דיַין שוועל פֿון וויַיטן לַאנד געקומען און גָארנישט נישט געברַאכט און גָארנישט נישט גענומען .

די בענקשַאפֿט, ווָאס הָאט מיך ַאהין געטריבן, איז אויף צוריקוועגס ַאלץ נָאך טיף פַֿארבליבן .

צו ווָאס זשע בענק איך עס ַאצינד, צו וועמען? און ַאז די מיידלעך ווייסן שוין, זיך ווי די הָאר צו קעמען,

איז ָאך און וויי אפילו, ווען דער טַאטע הָאט דָאס ביסל נדן. אין לופֿטן טרָאגט זיך ַאלץ דָאס ַאלטע קול: "ואני בבואי מפדן".

אוי, טריסק! אוי, שטעטל מיַינס! ביַי דעם בַאגעגענען! אוי, מַאמע מיַינע! שוועסטער מיַינע! ביַים געזעגענען!

מימין: משה ופועה פייגה, ילדיהם של רפאל והודל (לבית לברטוב) הוניקמן. הילדים והוריהם נרצחו בשואה.

36

או טריסק! ֶאת המושל שהעיק עלייך ללא רחם החליף היום מפקד משופם.

כמו אז, את נאנקת תחת כובד ידו. אפילו המלמד היום נקרא אצלך מורה.

השמים נקיים מענן, אך בשוק הכול מלא בוץ. רב משה גרוסמן באותו המעיל עדיין לבוש,

ויהודים נאנחים אצלך באותו ה'אוי'. גג אין בבית־המרחץ, גדר בית־העלמין שבורה ומשוברת.

הו! עיירה שלי! גודלך כגודל קוף המחט, בבית־העלמין שלך הקמתי גגון וגדר קטנה,

כדי לשמור על קבר אבי, אך מי יתקן את החורים, את החורים שמעל גגותייך ומעל ארובותייך?

הו! ַאת העיירה של 'ככלות הכול' לברגלסון, את חיה כעל קנה רצוץ, רק על ניסים ועל דולרים אמריקניים.

הנה הגיע מארץ רחוקה אורח אל פתחך ולא הביא דבר ולא לקח דבר.

הגעגועים שדחפוני לשם לא פסקו גם בדרך חזרה. למה אני מתגעגע כעת? למי?

ואפילו אם הנערות כבר יודעות לסרוק את שערן עכשיו, בכל־זאת רע ומר הוא, כי לאב יש אך מעט נדוניה.

באוויר נישא עוד הקול העתיק: "ואני בבואי מפדן", אוי טריסק! אוי עיירתי שלי! בפגישה!

אוי אמי! אוי אחותי! בפרידה!

37

מימין: דב הררי וברוך מנדלסון

דב הררי

טריסק החסידית והחילונית

עיירה קטנה הייתה טריסק בין שאר העיירות והכפרים שהיו זרועים במישורי ערבות ווהלין הרחבות, שהתמשכו על פני מאות קילומטרים. וקטנה וענייה הייתה הקהילה היהודית בה, עתיקת היומין, אשר רוב ימיה סמוכה הייתה כאילו על שתי הקהילות הגדולות שבקרבתה –קובל ולודמיר. אלמלא שתי אלו, דומה כי לא הייתה לטריסק זכות קיום כלכלי. אף־על־פי־כן שִמעּה יצא בכל רחבי פולין ורוסיה הלבנה ואולי גם מעבר להן. כל זה בזכותן של משפחות הרבנים והרביִים, משפחות טברסקי. זכורני כי בנדודיי הרבים בין קיבוצי ההכשרה בכל רחבי פולין, כאשר נפגשתי עם מאות חברים, ועל השאלה הראשונה "מאיפה?" עניתי "מטריסק", התגובה הספונטנית של כל אחד הייתה "אה, הרבי מטריסק". אכן, במשך שנים שלטה חצר הרביים בטריסק היהודית, ורישומה והשפעתה ניכרים היו בכול, בחיים החברתיים כבחיים הכלכליים. השפעת ה'חצר' עד למוסדות השלטונות הגיעה, ובזכות השפעה זו בוטלו התכניות הממלכתיות להקים מחנות צבאיים בקרבת העיירה והורחקו ממנה פסי־הרכבת ותחנת־הרכבת ככל האפשר (שמשמעותה למעשה הייתה גם הרחקת קצת רווחה כלכלית מיהודי העיירה) מחשש פן יזיקו גורמים לא רצויים אלה לחיי הרוח של הקהילה. חסר זה מילאו היהודים בהארחת החסידים הרבים, שהיו פוקדים כמעט בכל ימות השנה את חצרו של הרבי. ואכן, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרבי ר' יעקב לייבּ'ניוּ עקר את מושבו לקובל הסמוכה, השתנו פני העיירה תכלית השינוי, ומנה גדושה של סבל הייתה אז מנת חלקם של תושביה היהודים. עקירת ה'חצר', בריחת רוב איכרי הכפרים שבסביבה עם צבא הצאר הנסוג מפני הצבא האוסטרי־גרמני והאיסור לצאת ולבוא לעיירה, שהטילו פולשים אלה, הביאו את רוב האוכלוסייה היהודית עד פת־לחם ולחרפת רעב. היה זה גורל מר ונמהר, ולא מעטים מצאו את מותם במחלות שפרצו בעיירה עקב מצב זה.

38

עם גמר המלחמה, בשנים 1918–1919, כאשר איכרי הסביבה החלו לחזור לבתיהם, ועם התבססות השלטון הפולני, החלו לאט לאט להתאושש גם החיים היהודיים בעיירה, ואלו הלכו ונהיו תקינים יותר ויותר.

לא מן הדברים הקלים לאחד כמוני לתאר את דמותה של העיירה טריסק במשך התקופה שבין שתי מלחמות העולם. נער בן שבע הייתי כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, וככל שאאמץ את זיכרוני לא אוכל לעמוד על השינוי שחל בה, אם אכן חל, לרגל מאורעות טרגיים אלה שזעזעו את העולם כולו, אך ודאי שמבחינת השלווה היחסית ומבחינות הפרנסה והבריאות חלה בה הרעה רבה.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה טריסק עיירה של יהודים חרדים הקנאים לדתם בבחינת ייהרג ובל יעבור. והדברים ידועים, שכן השפעת הרביים משושלת הטריסקאים הייתה חזקה במיוחד על יהודי העיירה, שהתגאו בצדיקים השוכנים בקרבם והמשפיעים בוודאי מזיוום ומהודם גם עליהם. מייסד השושלת היה הרבי רב אברהמ'לה, המגיד מטריסק, בנו של רב מרדכי מצ'רנוביל, שהיה בנו של רב נחום מצ'רנוביל, מתלמידי הבעל־שם־טוב ותלמידו המובהק של המגיד הגדול רב דב־בֶּר ממזריץ'. ממלא מקומו אחריו היה בנו, רב יעקב לייב'ניו. שליטתם על החיים החברתיים בעיירה הייתה שליטה מלאה. על־פיהם יישק כל דבר. ניתן אפוא לשער שרוב יהודי העיירה חסידים נאמנים היו. אך לא לעולם חוסן. רוחות חדשות החלו לנשב בעיירה עוד בשנות 'מלכותו' האחרונות של הרבי רב יעקב לייב'ניו לפני שעקר לעיר קובל הקרובה. כמו מאליו צץ ופרח כעין חוג משכילים צמאי־דעת, ששוב לא הסתפקו בקריאת עיתון ושיחה חטופה בענייני 'פוליטיקה' ובענייני דיומא, והם שאפו לקרוא ספרים חילוניים של הוגי־דעות בישראל ובעולם למען הרחבת הדעת, פיתוח המחשבה והרחבת האופקים. מהר מאוד נוסדה אפוא הספרייה הראשונה לספרים חילוניים, כמובן במחתרת, מחשש קנאי החסידים, שאכן שלטו, כאמור, בחיים החברתיים בעיירה.

ואכן 'את אשר יגורנו בא'. התנגדות החרדים לקיום הספרייה הייתה עזה ונמרצת. השמועות אמרו שמתכוננים להטיל חרם על האפיקורסים והכופרים שיצאו לתרבות רעה, רחמנא ליצלן. אלא שבסופו של דבר נרתעו מכך. אפשר שלא רצו לפגוע ב'בני־טובים' שגם ידם הייתה ב'מעל'. כאשר באו צעירים אלה, שהייתה עליהם עין פקוחה, להתפלל בבית־הכנסת הגדול, הם הוצאו משם בכוח, אחד אחד. אולם בחורים אלה ניצחו בסופו של דבר למרות 'מלחמת ההשמד' שהכריזו עליהם תקיפי העיירה, והרעיונות החדשים הדביקו את צעירי העיירה יותר ויותר.

ההרכב הסוציאלי של יהודי העיירה בימים ההם לא היה לכאורה מורכב ביותר. גם 'המעמדות' לא היו שונים בהרבה זה מזה. לרוב חנוונים וסוחרי תבואה זעירים היו. ואולי לא פחות מהם – בעלי־המלאכה השונים: סנדלרים, חייטים, נפחים, נגרים וכו'. גם מלמדים לילדים בכל הגילים היו, וכן 'כלי־קודש', כמו רב, שוחט ובודק, חזן, שמשים וכיוצא באלה. אלה ואלה – מצבם הכלכלי לא היה לעילא ולעילא. מה שאנו מכנים כיום 'הידוק החגורה' היה אצלם מעשה של יום־יום. אף 'עׁש ירי' העיירה, כחגבים היו בעיני עשירים של היום, לו צפו בהם אלה ממרומי ההווה לעבר העבר הקרוב־רחוק...

לו היו צריכים יהודים אלה להתפרנס חס ושלום זה מזה, היה מצבם גרוע ביותר, אלא שלמזלם התבססה פרנסתם על כפריי הסביבה. כפרי הסביבה הגויים, אם בהכללה, רובם ככולם משקים פורחים היו, שדות

39

וגני־ירק ופרי נרחבים ונכסי דניידי כמובן, כלומר מן הבהמה והעוף למיניהם. אלה 'יִיצאו' מתוצרתם החקלאית לעיירה ושיווקוה בעיקר לתושביה היהודים, ואילו החנוונים ובעלי־המלאכה שבעיירה סיפקו להם מצרכים שונים, ממלח ונפט, מליחים וסוכר וסדקית למינּה ועד למנעל ולבוש, שהביאו מעיר המחוז קובל, ובחלקם אף ייצרו בעצמם. הדברים ידועים, ולא נרחיב עליהם לפיכך את הדיבור.

הכיבוש האוסטרי־גרמני

כיבוש העיירה על־ידי הצבא האוסטרי־גרמני הביא עמו שואה כלכלית על יהודי העיירה. הייתה זו תקופה של סבל וחרפת רעב ממש. תושבי הכפרים שמסביב, בהשפעת התעמולה הרבה של גורמים שונים, ביניהם העיתונות, רשויות ממשלתיות ולאומנים אוקראינים ורוסים שונים, עקרו ממקומם ונדדו עם הצבא הרוסי הנסוג מזרחה, והעיירה נשארה בלי עורף. מפאת קרבת החזית הייתה העיירה נתונה במצור כמעט במשך שנתיים –"אין יוצא ואין בא". כניסה ויציאה מהעיירה היו טעונות רישיון מיוחד של השלטונות הצבאיים, שרק בקושי רב ניתן היה להשיגו.

במחצית השנה הראשונה לכיבוש העיר עוד ניזונו תושבי העיירה מלקט בשדות ובגני־הירק שתושבי הכפרים השאירו במנוסתם, אולם אחרי זה נשארו האנשים בלי מזון כלשהו למחייתם. רעב ומחלות פקדו את תושבי טריסק. לאלה שעבדו בעבודות שונות ברכבת שילם הצבא במנות מזון זעומות, שכל אחד השתדל להביא פירורים מהן לבני־ביתו, וכן תשלום סמלי של כמה מרקים לחודש, ששוב לא היה אפשר לקנות בהם משהו, מהסיבה הפשוטה שמצרכים לא היו בנמצא.

מצב זה נמשך כשנה וחצי, שנות רעב וסבל בל יתואר. אנשים התהלכו כחושים ודלים, כשהרעב ניכר בעיניהם. היו אף שבטניהם צבו מרעב. היו ילדים מדולדלי גפיים וידיים ובעלי כרסים נפוחות. אך מקץ תקופה זו קמה קבוצה של אנשים בעלי יוזמה ש'לקחו את העניין בידיים'. הם פיתחו קשרים עם השלטונות הצבאיים ובעזרתם יִיבּאו כמות ניכרת של קמח, גריסים, שעועית, אפונה וכדומה. מצרכי המזון לא היו אמנם בשפע, אך הם היו בהישג־יד. בביתו של רפאל הוניקמן נפתח מטבח עממי, ובו חולקו ארוחות לכל דכפין: מנת לחם וקערת מרק. בסוף שנת 1917 פחת קצת לחץ הלוחמה בחזית, הוקל קצת העוצר ואפשר היה ביתר קלות לצאת ולבוא העירה. היו אלה סימנים ראשונים של קץ המלחמה.

ב־1918 יצא צבא הכיבוש בפתאומיות מן העיירה, ובמשך כחודשיים לא היה מי שישלוט בה. היו אלה ימים של ציפייה וחרדה, עד שביום בהיר אחד הופיעו חיילי הצבא האדום ששהו בעיירה חודשים ספורים. אחריהם הגיע הצבא של ּפֶטְליוָּרה. היה זה בתקופת החורף, ביום חמישי אחד בשבוע. בשבת בבוקר התעוררו תושבי העיירה לקול יריות קרב עז בין צבא פולין לבין חיילי פטליורה. אלה האחרונים נסו בבהלה, כשהם משאירים אחריהם הרוגים ופצועים.

למחרת נכנס לעיירה גדוד של הצבא הפולני. היה זה בתחילת שנת 1920. מאז שוב לא עזבו הפולנים, ושלטונם התבסס והלך. המצב הכלכלי השתפר קמעה, חנוונים חזרו לחנויותיהם, בעלי־מלאכה לעבודתם, והמצב הלך וטוב יחסית מיום ליום.

השינוי הרב בקרב יהודי העיירה חל דווקא, ואולי בעיקר, בחיים החברתיים. היה זה שינוי יסודי ממש. נוסדה ספרייה ציבורית בלשון יידיש, שם התרכז חוג צעירים. נוסד גם חוג דרמטי בנוסח החוגים שקמו בערים ובעיירות היהודיות האחרות שבחבל ווהלין. בשני המוסדות הראשונים האלו שררה רוח ציונית־ לאומית. בעקבות חוגים אלה נוסד גם ארגון נוער צופים, אלא שבמרוצת הזמן שינו חוגים אלה את

40

מועדון החיילים הגרמנים בטריסק בזמן מלחמת העולם הראשונה דרכם, מתוך שהושפעו ממפלגת ה'בּוּנְד', שניהלה תעמולה חזקה ברחוב היהודי, בקרב הפועלים ובעלי־ המלאכה בכל רחבי פולין.

באותו פרק זמן התעוררו גם ההורים להקנות חינוך מודרני יותר לילדיהם, לאחר שנוכחו לדעת ששוב לא מספיק החינוך המסורתי שילדיהם מקבלים בחדר הישן. נוסד מעין 'חדר מתוקן', שבו הורו כמה ממשכילי העיירה בשיתוף עם המורה קאנטוש מקובל, המורה המקומי פינרסקי ונטע ויינר. זה האחרון נחשב ל'עמוד התווך' שהחזיק את המוסד, אלא שלמרבה הצער לא החזיק החדר הנ"ל זמן רב מעמד מחוסר אמצעים, ושוב נוצר כעין חלל ריק בשטח החינוך.

כעבור פרק זמן קצר נפתח בית־ספר שלא במתכונת החדר המתוקן, כי אם מודרני יותר. הובאו שני מורים מקובל, טייטלקר ושחט, והמורים המקומיים פיקרסקי וליבר ברנר. בד בבד עם פתיחת בית־הספר נוסדה גם ההסתדרות הציונית והתארגנו ועדי הקרן־הקיימת־לישראל וקרן־היסוד. במקביל, התבסס החוג שהתרכז ליד הספרייה הציבורית היידישאית, שהשפעת ה'בונד' עליו רבתה והלכה יותר ויותר. אלה יסדו בית־ספר בחסותה של רשת בתי־הספר בשפת הוראה יידיש, מה שיצר מעין שני מחנות בעיירה, שניהלו מאבק חריף ביניהם מסביב לכל הקשור בענייני חינוך הדור הצעיר – מאבק על הילדים והנערים שבעיירה. בעיקר רבתה התנגדותם של אנשי החוג השמאלי לציונות ולשפה העברית.

הפעילות הציונית

סביר להניח שהרעיון הציוני חדר לטריסק עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. כאמור לעיל, קיים היה בימים ההם חוג אברכים משכילים, ביניהם הסופר זישה ויינפר, נטע ויינר, שמעון קצטר ואחרים, ששאפו לצאת מהמסגרת הצרה של ההווי החברתי ששררה אז בעיירה: קנאות דתית בלתי מתפשרת של חסידים וחרדים שראו ברעיון הציוני מעין דחיקת הקץ. זוכר אני את אשר סיפר זישה ויינפר כאשר הגיע לביקור ראשון מאמריקה לעיירה. היה זה זמן מועט ביותר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כבר אז סיפר כי

41

"רבים מהנוער והדור הצעיר בעיירה צמאים ללמוד ולדעת יותר מזה שהקנה להם החדר ובית־המדרש, אלא שהחרדים איימו עליהם פשוט בהטלת חרם, כמו על שפינוזה בשעתו".

אולם זמן־מה לפני תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרבי יעקב לייב'ניו קבע את מושבו בעיר קובל הקרובה, ואחרי־כן בגמר המלחמה, שונתה דמות העיירה. שינוי זה התבטא בתפיסת ערכים שונה וגישה חדשה לבעיות חיים שונות, ובעיקר לענייני חינוך הדור הצעיר. החלו ללמד את הילדים גם חשבון, היסטוריה, עברית כהלכתה, שלאט לאט החלה להיות שגורה בפי הנוער, וכן שירים ארץ־ישראליים. 'החדר המתוקן' התפתח והיה לבית־ספר יהודי מודרני, שהיה קשור לרשת בתי־הספר של 'תרבות', לעומת בית־הספר ביידיש, שמייסדיו ותומכיו השתייכו בתחילה למפלגת ה'פולקיסטים'מייסודו של נוח פרילוצקי, אלא שבמשך הזמן נטו יותר שמאלה ונמשכו אל ה'בונד'. בית־הספר היידישאי היה מסונף לרשת בתי־הספר של ציש"א.

ודאי שהייתה תחרות סמויה וגלויה בין שני בתי־ספר אלה, כשם שהתנהל מאבק אידאולוגי בין הבונדאים והציונים. אלא שבית־הספר העברי הלך לאט לאט מחיל אל חיל. נוסדה ספרייה עברית לילדים ולבני־ הנעורים, וזו התפתחה מהר ונהייתה לספרייה עשירה גם למבוגרים, לחובבי הספר והספרות העברית, שמספרם בעיירה רב והלך. בראשית שנות ה־20 הגיעה לעיירה קבוצת הכשרה בראשותו של אליעזר חודורוב מקובל. היו אלה בחורים מווהלין ופולסיה שעלו כולם ארצה לאחר ששהו בטריסק כמחצית השנה (הם שייסדו את קיבוץ גבת). עצם הופעתה של קבוצת ההכשרה חיזקה את הנוער הציוני בעיירה, שהחל לראות את עתידו בעלייה לארץ. עלייתן ארצה של שתי המשפחות למקר ופינקלשטיין המחישה ביתר שאת שארץ־ישראל היא לא רק כיסופים ושאיפה בעלמא, אלא חזון ההופך למציאות המתגשמת והולכת. מכאן גם המילה שנעשתה פופולרית מאוד בימים ההם בטריסק, כבכל רחבי פולין – 'הגשמה'. ב־1929 יצאו שני בוגרי המחזור הראשון של בית־הספר להכשרה חלוצית ולעלייה ארצה. אחריהם הלכו יתר חניכי בית־הספר וחניכי סניפי 'החלוץ' ו'השומר הצעיר'. אני יצאתי להכשרה חלוצית ב־1934, וכאשר חזרתי כעבור ארבע שנים כדי להתכונן לעלייה מצאתי את העיירה, מבחינה כלכלית, במצב גרוע מאוד, על סף הדלות. תכניות החרם הכלכלי של השלטונות הפולניים לגבי היהודים נתנו אותותיהן. גם הסחר בין תושבי הכפרים הנוצרים לבין החנוונים ובעלי־המלאכה היהודים הצטמצם עד למינימום; בכפרי הסביבה יסדו האוקראינים קואופרטיבים ודרכמותשניתקו אותם בהדרגה מהעיירה היהודית. כפי שאני ראיתי את המצב אז, הצטיירה לפניי תמונה קודרת מאוד לגבי העתיד. בשלהי דקייטאבאותה שנה עזבתי את טריסק, ובספינת מעפילים עליתי ארצה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש העיירה על־ידי הצבא האדום, עברו שישה חברי 'השומר הצעיר' את הגבול והגיעו לווילנה, ומשם, דרך מוסקבה, הגיעו בשנת 1941 ארצה. הקשר עם בני עירנו נותק ב־1941, עת פלשו קלגסי היטלר לברית־המועצות. מאז לא קיבלנו שום מכתב, ושום ידיעה לא הגיעה אלינו. בשלהי קיץ 1942, עת עלה הכורת הנאצי על הערים והעיירות של יהודי פולין, הושמדה ונכרתה גם עיירתנו על כל תושביה. ניצלו רק אלה שעזבו את העיירה עם הצבא הרוסי, ואלה במרוצת הזמן הגיעו אלינו ארצה.

42

יזכור

כאשר אתה מפנה את זיכרונך אל הימים 'הרחוקים' ההם, כאשר עוד היינו ילדים בעיירה, מצטיירת לפניך המילה 'יזכור' כיום חג, בו מזכירים נשמותיהם של נפטרים בבית־הכנסת. הנה עולה משה השמש על הבמה ובארשת פנים שכולה רצינות וכולה הבנת הרצינות של הרגע הזה, מרים הוא את כף־ידו ודופק במחזור שעל השולחן ומכריז "מ'זָאגט יזכור" – ואנו הילדים רצים החוצה, לרחוב המוצף אור־שמש – ידענו שמזכירים נשמות הורים, מהם שנפטרו בשיבה טובה או 'הלכו בדרך כל הארץ' או אפילו היה מי שהזכיר בן או בת שמתו בגיל צעיר בגלל מחלה. טבעי היה הדבר, העצבות שבהזכרת הנשמות הייתה בת־ חלוף. היא לא העיבה זמן רב על שמחת החג, לא על המבוגרים ובוודאי לא על ילדים ונוער. מה שונה ה'יזכור' של היום, שאנו, שארית הפליטה, מתכנסים־עורכים לזכר קהילה שלמה, על זקניה וצעיריה. אנשים, נשים וטף, שלא במותם הטבעי מתו, כי אם עונו ונרצחו ונקברו, מהם בעודם חיים, על־ ידי אנשים בני־בלייעל, חיות בצורת אדם, על לא עוול בכפם. אתה עומד נדהם ומשתומם, ועד היום קשה לך לתפוס בשכל האנושי את אימת הזוועה, את אשר עוללו לנו זדים כאשר השאירונו יתומים ושכולים מיקירינו.

'יזכור'. יזכור העם את עמלק שכמוהו לא קם עוד, ויזכור שיש לעשות שאחריו לא יהיה עוד.

43

שלמה קיַיזער

טריסק

אויפֿן שליַאך צווישן קָאוולע און לודמיר ליגט דָאס שטעטל טריסק, ווָאס איז בַאוווּסט געווען איבער גַאנץ פוילן צוליבן ריַיכן חסידישן הויף, ווָאס דער טריסקער מגיד, הר' רב אברהמעלע, זצ"ל, ַא זון פֿונעם צדיק רב מָאטעלע טשערנָאבילער, הָאט דָארט אויפֿגעשטעלט.

דָאס שטעטל הייבט זיך ָאן מיט די קוזניעס, אין וועלכע ייִדישע קָאווַאליעס שטייען מיט די הַאמערס און צווַאנגען און קלַאפן איבער רויט-ָאנגעגליטע איַיזערנע פרענטעס. עס שפריצט מיט פֿונקען פֿיַיער איבער די שמידנס לעדערנע פַֿארטעכער. נישט וויַיט פֿון קוזניע שטייט דָאס לַאנגע רויט-געפַֿארבטע פֿיַיער-הויז, ָאנגעפֿילט מיט פֿעסלעך ווַאסער אויף וועגעלעך מיט צוויי רעדער. עס ליגט די ווַאסער-פָאמפע מיט די לַאנגע גומענע קישקעס. איבער די ווענט הענגען אויף צוועקעס די מעשענע היטלען און העק, ווָאס זענען פַֿארדרייט אין שַארפֿע שפיצן.

לעבן פֿיַיער-הויז שטייט דער הַאלב-איַיגעפַֿאלענער שרעקלעך-אומריינער, פֿינצטערער הקדש, ווָאס איז אין גַאנצן הפקר. דָארט געפֿינען זיך ַאלע מָאל עטלעכע קרַאנקע פֿון דער פֿרעמד אין זייערע בעטלערישע בגדים, פֿון וועלכע עס טרָאגט זיך ַא שווערער גערוך. הינטערן הקדש ליגט ַא קליין שטייענדיק טיַיכל פֿון רעגנווַאסער, ווָאס זַאמלט זיך אין דער ליימיקער דָאלינע, וווּ עס שווימען קַאטשקעס; זיי קווַאקען און קערן זיך איבער ַאלע וויַילע מיט די געלע פֿיסלעך ַארויף, זוכנדיק מיט די שנַאבלען אינעם קויטיקן ווַא סער.

הינטערן שטעטל, ביַים וועג ווָאס פֿירט קיין מַאציעוו, געפֿינט זיך דער ַאלטער בית-עולם, פַֿארווָאקסן מיט הויכע גרָאזן און ביימער מיט זייער גרויסע בלעטער, שטעכיקע געוויקסן און ווילדע בלימעלעך, ווָאס פַֿארדעקן אין גַאנצן די פֿלַאכע איַינגעפַֿאלענע קברים מיט די צעפֿוילטע מצבות, צווישן וועלכע ס'בלָאנדזשען ָאפט ַארום עטלעכע ציגן.

ביַים הַאלב-איַינגעבויגענעם "גדר" שטייט דער אוהל, געבויט פֿון ציגל און געדעקט מיט בלעך. ַא גרויסער הילצענער קַאסטן אין אוהל דעקט צו דעם קבר פֿונעם טריסקעק מגיד. דער קַאסטן איז ָאנגעפֿילט מיט טויזנטער קוויטלעך און בקשות, ווָאס ייִדן לָאזן איבער אינעם טָאג פֿון רבינס יָארציַיט, ָאדער ווען מע געפֿינט זיך אין ַאן עת-צרה, מיט הויכע געוויינען און שטילע טרערן און תפילות. דער אוהל מיט די שטענדיק-פֿ ַא רמַא כטע קָא לירטע פֿ ענצטערלעך איז ָא נגעפֿ ילט מיט ַא געדיכטן פֿ עטן ריח, ווָא ס שלָא גט פֿון די פֿילע בוימלדיקע נר-תמידס.

פֿון ביידע זיַיטן גרעבליע ציען זיך קורצע רייען שטיבלעך, מיט שטרויענע און שינדלדעכער, פַֿארווָאקסן מיט גרינעם מָא ך. פֿ ַא רַא ן פריזבעס ַא רום די שטיבער און לַא נגע גרובנס פֿ ַא ר די טירן, דָא ס רעגן-ווַא סער זָא ל ָא פלויפֿ ן. דָא און דָא רט – ַא שויב ַא ן ַא רויסגעשלָא גענע, פֿ ַא רשטעקט מיט שמַא טעס. עס פַ ילן זיך ריחות פֿון היימישע געקעכצן. ס'הערן זיך געוויינען פֿון קינדער, קולות פֿון קריגעריַי צווישן וויַיבער און מַאנצבלען – און דער ניגון פֿון לערנען פֿון די תלמידים און די חדרים.

אין מיטן שטָאט שפרייט זיך דער מַארק, הַאלב-קיַילעכדיק, רחבותדיק, מיט פֿיר שורות געמויערטע קלייטן מיט איַיזערנע טירן און פֿולע, הַאלב-ליידיקע פָאליצעס. קרעמער אין לַאנגע כַאלַאטן מיט מעל- פַֿארשטויבטע בערד, מיט הענט – פֿון לעדער, איַיזן און נַאפֿט אויסגעשמירטע, שטייען ביַי די ָאפֿענע טירן, ווַארטן, ָאדער רופֿן ַא קונה. וויַיבער, אשת-חילס, גרויסע בריהס, אין פַֿארטעכער, פַֿאטשיילעט אין פַא רוקן, מיט פֿ ַא ררויטלטע בַא קן פֿ ון פֿ רישער לופֿ ט, העלפֿ ן ַא רויס. פָא רען זיך ביַי די פָא ליצעס און

44

שלמה קייזר

טריסק

העיירה טריסק שוכנת בדרך שבין לודמיר לקובל. שמה נודע בכל פולין בזכות החצר החסידית העשירה שהייתה בה, חצר שהוקמה בידי המגיד מטריסק, הרב אברהמ'לה זצ"ל, בנו של הצדיק הרב מוט'לה מצ'רנוביל.

בפתח העיירה רוחשות הנפחיות חיים. הנפחים היהודים עומדים ופטישים וצבתות בידיהם, מכים על גבי מוטות מברזל מלובן אדום, וניצוצות אש ניתזים אל עבר סינרי העור שלהם. לא רחוק מהן ניצב בית מאורך הצבוע אדום – זוהי תחנת מכבי־האש המלאה בחביות מים התלויות על גבי עגלות דו־גלגליות. גם משאבת־המים וצינורות מגומי נמצאים בה. אלה מלופפים סביב חודים חדים. על הקירות תלויים על גבי מסמרים קסדות הנחושת והגרזנים.

סמוך לתחנת מכבי־האש ניצב ההקדש, בניין מט לנפול, מטונף וחשוך, כולו הפקר. תמיד יימצאו שם חולים אחדים מהנכר, לגופם בגדי קבצנים מצחינים. מאחורי ההקדש שלולית קטנה של מים עומדים, שנקוו ממי גשמים שהצטברו בעמק הטיט, ובה שוחים ברווזים. הברווזים מגעגעים ומעת לעת מתהפכים כשרגליהם הצהובות כלפי מעלה. במקוריהם הם מחטטים ונוברים במים המלוכלכים.

מאחורי העיירה, בדרך המובילה לעיירה מצ'יוב, שוכן לו בית־העלמין העתיק. עשבים גבוהים, פרחי־בר וגידולי פרא דוקרניים צומחים בינות לקברים השטוחים ומכסים אותם עד תום. אלה שקועים וביניהם מצבות מעלות עובש. לעתים קרובות משוטטות להן במקום עיזים אחדות.

ליד הגדר המטה לנפול עומד האוהל, בנוי מלבנים ומכוסה פח, ובתוכו ארגז עץ גדול מכסה את קברו של המגיד מטריסק. הארגז מלא וגדוש באלפי פתקאות ובקשות שיהודים מניחים בו ביום־השנה לפטירתו של הרבי או בשעת צרתם. אז נלווים להנחת הפתקאות קול בכייה חזק, דמעות שקטות ותפילות. האוהל, על חלונותיו הצבעוניים הסגורים תמיד, ספוג בריח ׁשֶמן דחוס הנידף משמן נרות התמיד הרבים. משני צדי הסוללה הבנויה בעיירה נמשכות שתי שורות של בתי־תפילה קטנים, ולהם גגות קש או גגות רעפים המכוסים בטחב ירוק. את בתי־התפילה סובבות בקתות, ותעלות חפורות בקדמתן, זאת כדי שמי הגשמים ייאספו ויזרמו להם משם. פה ושם מונחת שמשה מנופצת מכוסה בסחבות. באוויר נישאים ריחות תבשילים. מן הבתים עולים קולות בכיים של ילדים, קולות מריבות בין נשים לבעליהן, קולות הניגון של התלמידים בחדרים.

באמצע העיר מתפרש לו השוק. הוא בנוי כחצי עיגול רחב־מידות, ובו ארבע שורות מבנים של חנויות. לחנויות דלתות ברזל, והמדפים שבתוכן פעמים מלאים ופעמים ריקים למחצה. חנוונים בחלוקים ארוכים, בזקנים זרויי קמח, בידיים מרוחות עור, ברזל ונפט עומדים ליד הדלתות הפתוחות וממתינים או קוראים לקונה שיבוא אל פתחם. לעזרתם באות הנשים, נשות־חיל, נשים חזקות, חגורות בסינרים וחבושות מטפחות ופאות נכריות. לחייהן סמוקות מן האוויר הטרי. הן עסוקות ליד המדפים והשולחנות, שרות להן ומוכרות את הסחורה.

עגלות האיכרים עומדות בחזית החנויות ויצוליהן מורמים. הסוסים קטנים וכרסם דשנה. הם קשורים בחבל אל העגלות, מותרי רסן, אוכלים את החציר ובזנבותיהם הארוכים מגרשים את הזבובים העוקצים בפרוותיהם. מסביב לסוסים מתרוצצים להם סייחים קטנים. איכרים שיכורים יוצאים מה'מונופול',

45

טישלעך, דינגען זיך און פַֿארקויפֿן. פַֿאר די קרָאמען שטעלן זיך אויס פויערשע וועגענער מיט אויפֿגעשטעלטע דישלעס, אויסגעשפַאנטע קליינע, פֿעטביַיכיקע פֿערד, צוגעבונדן מיט שטריק צו די וועגענער, פֿון וועלכע זיי ציפן דָאס היי, און טריַיבן מיט זייערע לַאנגע וויידלען די פֿליגן, ווָאס ביַיסן זיי די פֿעל. ַארום די פֿערד אוליען זיך קליינע לָאשיקלעך, שיכורע פויערים קומען ַארויס פֿונעם "מָאנָאפָאל" מיט פֿלעשער ברָאנפֿן און זינגען מיט הייזעריקע שטימען.

מַארק-הענדלער אין ָאפגעטרָאגענע מלבושים און היטלען, מיט צעשויבערטע בערד, נעבן זיי יונגע ליַיט, זין און איידעמס, ווָאס זוכן זיך אריַינצודרייען אין מסחר, גייען ַארום, ווער מיט ַא שטעקעלע אין הַאנט, ווער מיט ַא פַארַאסָאל, טַאפן אין די וועגענער, דינגען ַא קעלבל, ַא זעקל תבואה, ַא זַאק קַארטָאפֿל, ַא ביסל פֿלַאקס, ַא בינטל חזיר-הָאר, ָאדער גָאר ַא פֿורל הָאלץ.

וויַיבער אין מענערשע שטיוול קויפֿן איַין אייער, הינער און גענדז פַֿאר די בַאלעבַאטישע היַיזער. עלטערע ייִדענעס זיצן ביַי מולטערס געבעקס, פֿרוכטן און גרינציַיג אויף נידעריקע ליידיקע קעסטלעך, רעדן, שטריקן ַא זַאק און דרימלען אונטער.

ַארום די יַאטקעס זַאמלען זיך ָאן ַא שיעור היימלָאזע הינט, מיט ָאפגעקרָאכענע פֿעלן, ווַארטן אויסגעהונגערטע אויף דעם ַארויסגעווָארפֿענעם פֿלייש-ָאפפַֿאל, אויף ַא ביין. די קצבים, שטַארקע ייִדן, מיט שווַארצע, געלע און גרויע בערד און רויטע פנימער, מיט פַֿארשטעקטע פָאלעס אין די שטריק- גַארטלען, און יונגען אין קורצע שפענצער מיט פַֿארבלוטיקטע ַארבל, שטייען איבער גרָאבע קלעצער מיט העק און מעסערס, הַאקן פֿלייש, טרייבערן, שינדן און שריַיען אויף הויכע קולות.

ַאנטקעגן מַארק אין ַא הויכן מויער געפֿינט זיך ַא ייִדישער ַאפטייק, וווּ מיידלעך און וויַיבער קויפֿן פודרע, פַארפֿומען און שמירעכצן. וויַיבער, ווָאס הָאבן מענער אין ַאמעריקע, קומען ַאהער, מע זָאל זיי ָאנשריַיבן די ענגלישע ַאדרעסן. אין די איבעריקע ַאריַינגַאנגען פֿונעם מויער, געפֿינט זיך ַא טיי-הויז פַֿאר פויערים און יַאריד-מענטשן: ַאן אכסניה, ווָאס איז שטענדיק ָאנגעפֿילט מיט ַאלערליי געסט – דורכפָֿארנדיקע פריצים, סוחרים, חזנים מיט משוררים און קלעזמער, ווָאס פָֿארן ערגעץ שפילן אויף ַא חתונה. מע זעט דָא חסידים און גלַאט אורחים, ַארום וועלכע עס דרייען זיך ייִדן, ווָאס זוכן צו פַֿארדינען אויף שבת. פֿונעם פוילישן ַאפטייק דערביַי, ָאפגעטיילט מיט ַא שמָאל געסעלע – ַא געלע געביַידע מיט ַא גלעזערנעם גַאניק, טרָאגן זיך ריחות פֿון ָאדעקָאלָאן און רעצעפטן, ווָאס מישן זיך אויס מיט ָארגל-טענער, וועלכע ריַיסן זיך ַאדורך די שווערע געמויערטע ווענט פֿונעם זייער ַאלטן קָאשציָאל.

די גרעבליע איז פֿול מיט שטויב און גערויש. דָא פָֿארן פַֿארביַי בַאגלעקלטע פֿערד מיט בַאלעגָאלישע וועגענער, ָאנגעפֿילט מיט ַאלערליי פַארשוינען; גוייִשע פֿורן, געשפַאנט אין ַאקסן, ָאנגעלייגט אין דער הייך פֿ ול מיט סנָא פעס תבואה פֿ ון די פֿ עלדער. ָא פֿ ט יָא גט ָא ן ַא בריטשקע מיט עפעס ַא טשינָא ווניק, ָא דער דער פריץ פֿון שטעטל אין ַא קַארעטע מיט פֿערד, ווי די לייבן. לַאנגע וועגענער, ָאנגעלָאדן מיט שווערע זעק מעל און זַאלץ, איבערגעדעקט מיט גרָאבע ליַיוונטענע פלַאכטעס, ווָאס זענען גרוי פֿון זַאמדשטויב, געשלעפט פֿ ון מידע פֿ ערד, ציען זיך, ווי מדבר-קַא רַא ווַא נען; ציגיַינער-בוידן, ווָא ס פֿ לעגן ָא נווַא רפֿ ן ַא שרעק אויף מַאמעס און קינדער, שלעפן זיך צו זייערע פֿעלד-געצעלטן הינטער דער שטָאט. בהמות פֿון דער טשערעדע, זַאטע מיט פֿולע איַיטערס, גרייט צו לָאזן זיך מעלקן, גייען פַאמעלעך, מיסטיקן ָאן אויף דער גַאס און פַֿארשווינדן אין די זיַיטיקע געסלעך. און נישט זעלטן מַארשירן דָא פַֿארביַי גַאנצע פָאלקן סָאלדַאטן אויף פֿערד און צופֿוס, מיט פעקלעך און ביקסן איבער די פלייצעס, מיט מיליטערישן געזַאנג.

46

בקבוקי יי"ש בידם, והם שרים בקולות צרודים. סוחרי שוק בכובעיהם, במלבושיהם הבלויים ובזקניהם הסתורים. לידם צעירים, בנים וחתנים המנסים את כוחם במסחר. הם הולכים אנה ואנה, מי עם מקל בידו ומי עם שמשיה. הם ממשמשים את העגלות, עומדים על המקח בקניית עגל, שק תבואה, שק תפוחי־אדמה, מעט פשתן, צרור שער חזיר או אפילו עגלת עץ.

נשים נעולות במגפיים גבריים קונות ביצים, תרנגולות, אווזים עבור משקי־הבית האמידים. יהודיות זקנות יושבות על גבי ארגזים ריקים בפתחן של חנויות המאפה, הפירות והירקות. הן מדברות ביניהן, סורגות גרב או מתנמנמות להן.

מסביב לאטליזים מתקבצים המוני כלבי רחוב מרוטי פרווה, מחכים ברעבונם לעצם ולחתיכת בשר שתיפול. הקצבים, יהודים חזקים, עומדים בפניהם הסמוקות ובזקניהם השחורים, הצהובים או האפורים. כנפות בגדיהם מקופלות בחגורת החבל שלמותניהם. ולידם צעירים במכנסיים קצרים, דם על שרווליהם, רכונים על גבי משטחי עץ עבים ובידיהם פטישים וסכינים. הם פושטים את עורו של הבשר, מנקרים ממנו את גידיו, קוצצים אותו וצועקים בקול גדול.

מול השוק בתוך חומה גבוהה שוכן בית־מרקחת יהודי. שם קונות להן נערות ונשים צעירות פודרה, בשמים ומיני משחות. נשים שבעליהן נסעו לאמריקה מגיעות לכאן כדי שירשמו בעבורן את הכתובת באנגלית. בכניסה אחרת שבחומה יש בית־תה עבור האיכרים ואנשי השוק, אכסניה, המלאה תמיד באורחים מסוגים שונים – עשירים שזו להם תחנה בנסיעתם, סוחרים, חזנים ביחד עם משוררים וכליזמרים הנוסעים לנגן בחתונה. רואים פה חסידים וסתם אורחים, ומסביבם יהודים המחפשים להרוויח דבר־מה לשבת. סמטה צרה מפרידה בין האכסניה ובין בית־המרקחת הפולני. זהו מבנה צהוב ולו מרפסת סגורה בזכוכית. ריחות של אֹוֵדקֹולֹון ושל מרקחות ותרופות מתערבבים ביחד עם צלילי העוגב הבוקעים מבעד לקירות העבים של הכנסייה העתיקה.

הסוללה הומה אבק ורעש. במקום עוברים סוסים בפעמונים לצווארם, רתומים לכרכרות עמוסות נוסעים, ושוורים רתומים לעגלות של גויים המלאות ערמות של אלומות תבואה מהשדות. מפעם לפעם חולפות במרוצה כרכרה ולה פעמון מצלצל או מרכבת הסוסים של פריץ העיירה, שסוסיה נדמים לאריות. עגלות ארוכות עמוסות שקי קמח ושקי מלח כבדים מכוסים בבד גס שהאפיר מאבק וחול, וסוסים עייפים מושכים אותן כאילו היו שיירות במדבר. עגלות צוענים, שהילכו אימים על אמהות וילדים, נגררות לאוהליהם שבשדות מאחורי העיר. בהמות שבות שבעות מן האחו ועטיניהן גדושים, מוכנות לחליבה, הולכות אט אט ומותירות את גלליהן ברחוב, והנה הן נעלמות בסמטאות הצדדיות. כפעם בפעם נראים במקום גדודי חיילים. חלקם מהלכים, חלקם רכובים על סוסים, בידיהם חבילות, על גביהם רובים ובפיותיהם זמר של חיילים.

47

הכנסייה הקתולית רחל טבקהנדלר-מנדלסון לפני הכנסייה הפרבוסלאבית

48

חיה חווצקי-סולטיס ברחוב בעיירה רחל ויצמן (בימין; נרצחה בשואה) ושתי נשים נוספות ברחוב בעיירה

49

ל. אליצקי

צו דער טוריע

איך הָאב ַא מָאל געזען אויף ַא יַאריד זיך ווַאלגערן אין שמוץ ַא בלויע ליענטע;

פֿון צווישן רעדער, קָאפיטעס און טריט הָאט זי ַארויסגעטרויערט ַא געשענדטע.

ס'הָאט מיַין געמיט פַֿארקלעמט – ַאז וויי-און-ווינד! מיַין הַארץ הָאט, ווי ַא פֿויגל, זיך געשרָאקן:

איך הָאב געקָאנט דָאס גָאלד-געלָאקטע קינד, ווָאס זי ַארומגעפַאסט הָאט זיַינע לָאקן;

איז נישט קיין אומגליק, קינד, געשען מיט דיר? צי בלויט דער הימל נָאך אין דיַינע אויגן?

אויב ס'ווַאלגערט זיך אין מיסט פֿון מַארק דיַין ציר– צי איז דיַין פַאווע נישט ַאוועקגעפֿלויגן?...

דו ביסט די ליענטע, טוריע, אין מיַין טרוים: צי לעבט ַא ייִד נָאך איצט אויף ריינע ברעגן?

דיַין ווערבע – איז זי נישט קיין תליה שטָאט ַא בוים, און זי פַֿארשעלט דיַין ווַאסער און דעם רעגן?...

עס הָאט זיך, טוריע, אויסגעבענקט מיַין הַארץ, און, ווי ַא רויטער שטרַאל, זיך אויסגעצויגן;

ביסט וויַיט און נָאענט, טוריע-לַאנד געגארטס – די ויַיט צו דיר פַֿארשלינגען מיַינע אויגן.

פֿרימָארגנס חלום-אויס די רויטע פָֿאן, ביַי טָאג דערהער די בשורה פֿון קַאנָאנען

און שעפטשע זיס ביַי נַאכט: זיי קומען ָאן – זיי קומען פַֿארן בלוט דעם חשבון מָאנען.

50

ל' אוליצקי

אל הַ ּטוּריָה

פעם ראיתי ביריד מתבוסס לו בסחי סרט כחול,

מבין הגלגלים, הפרסות, הצעדים, מבעד העצב בקע לו הסרט.

לבי נצבט – שוד ושבר! לבי נבהל משל היה ציפור:

הכרתי את הילד זהוב התלתלים, תלתליו היו קשורים בזה הסרט.

האם לא אירע לך אסון ילד? האם השמים עדיין פורחים בכחול בעיניך?

האם עוד מתגולל בסחי השוק קישוט שׂערך? האם עוד לא פרח השמיימה טווסך?

אתה הוא הסרט, טוריה, בחלומי: האם עוד חי יהודי כלשהו על גדותיך?

הערבה שלך, האין היא עמוד תלייה ולא עץ? האין היא מקללת את מימיך ואת גשמיך?...

טוריה, לבי כלה מגעגועים, וכמו קרן אדומה נפרש הוא.

רחוקה את וקרובה, ארץ הטוריה, צמאה לך נפשי עיניי גומאות את מרחקי הדרך אלייך.

לפנות בוקר אני מסיים את חלומי על הדגל האדום, ביום אני שומע את בשורת התותחים

ובלילה במתיקות אני ממלמל: הם מגיעים, הם באים לדרוש את הדם.

51

מימין: האחים אהרון-אר׳קה, אריה וברוך (נרצח בשואה) גרינשטיין

אהרון-אר׳קה ואריה גרינשטיין

מצבות קטנות

אין זו כרוניקה, ייתכן גם שהזמנים והדמויות הוחלפו, אולם כל רצוננו הוא לתמצת ולדלות מנבכי העבר את התום והטוהר והתמימות, אשר אבדו בתהום הנשייה יחד עם אבדן כל אנשי הקהילה הקדושה. איפה יהודי העיירה? ַאיְּכֶם בעלי־המלאכה הישרים, החנוונים המחכים על מפתן חנויותיהם לקונה, הרוכלים הזעירים המחלקים גם דגים לשבת ומכניסים תרנגולת לבתי עשירים, סוחרי היערות והעורות; ַאיְּכֶם אנשים חסידים יראי־שמים באמת, והדור החדש, העברי־ציוני־חלוצי, אתם השומרים על העבר ועל גחלת העתיד גם יחד. עם קום התנועה הציונית הייתם בין ראשוני המצטרפים אליה; עם קום תנועת 'החלוץ' – בין ראשוני ההכשרה. סדק צר נפתח לעלייה – ראשונים עזבתם בתי־ספר ובתי אב ואם. למולדת! קשרכם לעם, לשפתו ולמולדתו היה מושרש עמוק בלבכם, עורר בכם כוחות גנוזים. ומה חבל! מעטים בלבד הגעתם ארצה, מְֵתי מספר. רובכם היו למאכולת אש הנאציזם.

ואנו, הן כמשפחה אחת היינו. הכרנו איש את רעהו וידענו פרטי עברו וגלגול משפחתו עד לדור שני ושלישי. דורנו זה לא ישכחך, עיירתנו האהובה. לבאים אחרינו ננחיל מעט מזעיר ממה שנתת לנו – כי טובים הזיכרונות עלייך, על האנשים שבתוכך.

ערב. בבית העששית המפויחת דולקת. אימא מספרת על זמנים עברו, אך אין זו אגדה. אנו סופגים לתוכנו את סיפורי העינויים ממלחמת העולם הראשונה והופכים אותם לחלק מאתנו, כאילו לעינינו נעשו הדברים. מלחמה. שערים נעולים. אימא מסתכלת דרך סדק צר החוצה. אני עודני רך בשנים, יושב בזרועותיה. אנו מסתכלים בנעשה ברחבה בין שורות החנויות, ואימא מספרת: "כשהייתי נערה, ראיתי כיצד מכים יהודים אחד אחד. הכו הרוסים. הלכו הרוסים ובאו הפולנים – הכו הפולנים. הלכו הפולנים ובאו האוסטרים – אלה הרביצו בנו, והאוקראינים, ושוב הפולנים. העיירה עברה מיד אל יד. אנו סובלים

52

מכל אחד, דם יהודי נשפך ברחבה זאת. רבים נרצחו על לא עוון בכפם. עם כל שינוי משטר – היהודים היו קרבנות ראשונים". ואנו, הילדים, ספגנו לתוכנו סיפורים אלו וזכרנו אותם. לא היו אלו סיפורים בעלמא. אנו ראינו זאת! וחששנו מפני העתיד. וכאשר גדלנו קצת, ידענו: מוכרחים לברוח כל עוד לא מאוחר מדי. בחדר הגדול יושב אבא. המיחם רותח. כוסות תה נמזגות. רבים המסובים על־יד השולחן. להתייעץ באו. כל אחד עם בעיותיו: שמלקי – צריך לנסוע, כסף להוצאות הדרך אין, וראש העיירה אינו מאשר ניירות; אברהם מתאונן על עול המִסים, הכבד מדי; הסנדלר מבקש 'מעות חיטין' לפסח; והנפח תובע לדין־ תורה את שכנו על בניית מרפסת בשטחו ומבקש כי אבא יהיה הבורר. אבא יושב, מאזין ומייעץ. אנשים נכנסים קודרים, מיואשים – ויוצאים כשאבן נגולה מלבם. באו על סיפוקם. התקווה היהודית מלוותם. דיה לשיחה אחת והסערה חלפה. ואבא גם הוא מגולל לפניהם צרות משלו וצרות כלל ישראל. "צרת רבים חצי נחמה". ואנו יושבים בחדר השני, מציצים מדי פעם פנימה ומקשיבים קשב רב לעצותיו של אבא. צועדים על בהונות רגלינו שלא להפריע לשיחת האנשים. יראת־כבוד שוררת בבית. אימא מציצה לפעמים ומקשיבה לדיונים. לפרקים גם היא מעירה הערה וחוזרת למלאכתה – להכנת התבשיל. עולם ומלואו בבית.

ילדי, תחסר לכם סבתא – הוי, תחסר מאוד. כמה אהבנוה. בחיקה שכחנו הכול. כאב חלף. היא הייתה תמיד סלחנית, תמיד ותרנית. הבינה אותנו, וכל זה לכאורה בקול מצווה. פניה – ללא כיסוי של חמלה כביכול, אך ידענו, הרגשנו ששוכנת בקרבה נפש אוהבת, לב כואב וחומל. האם חייכה אלינו אי־פעם? לא אזכור, אך ידענו, חייך תחייך לנו בפנים. "בואו, תאכלו קצת מרק", אמרה לנו, הקטנים. לא היינו רעבים, אך אכלנו. ידענו: תושיב אותנו על התנור החם ותגיש לנו את המרק, המעלה ריח ניחוח, בקערות הפח. תסתכל בנו מן הצד ותשמח לכל כף מרק שנבלע. לפני צאתנו תרים אחת משמלותיה ותקנח היטב את אפינו, אם מלוכלכים היו ואם נקיים. אף שקינוח זה גרם לנו אי־נעימות, הוא נעם לנו וצחקנו בלבנו... והסבא, רב יוד'ל, יושב בחדרו הקטן כשעל שולחנו גיליונות נייר ארוכים מאוד וכותב בריכוז – מעלה מחשבותיו. מכתב לבניו בארגנטינה. מספר להם הכול. גם בא בטענות אליהם. נוזף על שאינם יודעים כיבוד אב מהו. ובגמרו את המכתב הארוך מקבץ את בני המשפחה וקורא לפניהם את המכתב. ואנו מאזינים ויודעים: את עצמו הכניס סבא למכתב, את נפשו ולבו. היה זה מכתב סבאי. ולפעמים היה מתיישב וקורא לי, ואני עודני נער, והוא אומר: "אולי תבוא אליי לפעמים, תשב על־ידי ותכתוב ותכתוב... אמסור לך הכול. תרשום את כל מסעותיי בעולם וקורותיי, והם רבים ומרובים, ויקראו הבאים אחריי וילמדו רבות"... ואני חשבתי לעשות זאת. משום מה לא נעשה הדבר, וחבל. חבל שמאורעותיך העשירים, סבא, לא היו להם הופכין. היית לנגיד בעיירה, מקובל ומכובד, חכם ונבון, אך לא מאסת בכל מלאכה: חנות קטנה, עסק 'גדול' או צבעות וזגגות. מיְגיע כפיים אכל סבא לחמו, לא נפל למעמסה על אף אחד אף בזקנתו. תמיד עמד לשירותם של העניים והנצרכים. כיתת רגליים לקבץ נדבות לאישה נוטה למות ולבקש ׳מעות חיטין׳. רבים מיהודי רוסיה עלו ארצה הודות לו. מצא לו סיפוק בעשיית טובה לאחרים. הישנם כיום בינינו יהודים רבים כמוהו? ואנו כה בהולים בדורנו, ולא נדע אושר מהו – אשרי הדורות בעיירה שידעו טעמו של שכר מצווה...

53

רב יוד'ל גרינשטיין, אשתו ריבה לאה (נרצחה בשואה) ושניים מנכדיהם ולילדיי אספר איך שקדנו על הלימודים. הן עד היום אנו שואבים מלוא חופניים ממקור זה. לנו לא ניתן ללמוד בבית־ספר אחד, הוכרחנו לבקר בשניים, בעברי ובפולני. בית־ספר 'תרבות' – חדרים קטנים בו, ספרים מועטים, שולחנות ארוכים וספסלים לא נוחים, אך השירה והאהבה שרויות בו. הנה עומדת מקהלת בית־הספר, המנהל שפיגלשטיין מנצח עליה, והיא שרה 'שאו ציונה' ושירי המכבים. השירה יוצאת מן הלב, דמעות חונקות בגרוננו. מה נכספנו אז למולדת. מוכנים היינו אז להקריב עצמנו למענה, והיא שעמדה לנו במשברים קשים עד היום. ומשם – לבית־הספר הפולני, המרווח, המואר. היה זה לימוד מתוך הכרח. הצלב תלוי מולנו. הם מתפללים לו מדי בוקר, ואנו עומדים אתם מלאי פחד וחרדה כשראשינו מושפלים. וכך יום־יום. יום־יום ראינו זעמם של ילדים אלה בתפילתם לצלוב. אשמה כבדה רבצה עלינו – אשמת דורות יהודיים, והם הסתכלו בנו, כאילו בידינו צלבנוהו. מה פלא אפוא שהקניטונו בכל הזדמנות, צבטו והִכּונו בכל הפסקה. המורים שותפים היו לשנאה זו. בסתר עשו מלאכת ההסתה בנו. כל זה נתן פריו בימי הפרעות. נערים אלו, שחונכו על־ידי המורים לשנוא אותנו ולבוז לנו, רצחו את אחינו והורינו בימי ההשמדה. רצחו בדם קר, היו שליחים ומבצעים נאמנים של הנאצים. הם ביצעו את המלאכה אף בטרם הגיעו הנאצים לעיירה. אפילו את שמותיהם שמענו. החינוך נתן פריו.

בשני בתי־ספר יסודיים למדתי: אותו בית־הספר הפולני המצוחצח, הנקי, שעל הגבעה, בצל הגינות והעצים הרבים. נדמה לי שתמיד שלט שם חורף. היה שם יפה, אבל קר. עד היום עובר קור זה בעצמותיי. המנהל – מראה אינטליגנטי לו, לבוש בדייקנות, כולו אומר קפדנות וחומרה. מספיק היה שיעבור בפרוזדורים הארוכים, ואנו הזאטוטים נדחקנו אל הקירות. הייתי חש כאב בראשי בהסתכלי כיצד הוא מושך באוזנו של נער. האכזריות במעשהו זה נשקפה ממבע פניו. שורות ארוכות של ספסלים וספסלים

54

שמעליהם – לא ראיתי את המורה ולא את הלוח, שלרוב לא היו משתמשים בו. יהודי יחיד הייתי בכיתה זו, והשנאה אכלה בכל פה. לא שנאה, כי אם לעג וקלון. אפשר שמהם יצאו גם מרצחי הורינו, אחינו ואחיותינו. עוד בקטנותם היו מסוגלים לרצוח אותנו. אינני יודע משום מה היינו נאלצים ללמוד בשני בתי־ספר – ב'תרבות' ובפולני. יום־יום יציאה עגומה ומפוחדת לשם, ויום־יום בריחת־חזרה מאותו בית־ כלא.

נטע ויינר (נטע שייע אידל'ס) והבחורים מהספרייה העברית פותחים בית־ספר עברי! לא די היה לו לנטע ויינר היותו בחור משכיל בהיותו בישיבה; לא די היו לו העיונים בספרי מאפו, סמולנסקין, אחד העם, 'התקופה', 'הצפירה'. כמהה נפשו למשהו ממשי יותר: לבית־ספר שלשונו שפת־הקודש, ולא 'חדר מתוקן' בלבד, אלא בית־ספר מודרני שלומדים בו בין היתר גם לימודי חול, והכול בעברית. והנה נמצאו לו עוזרים לדבר, הלוא הם הבחורים המשכילים מהספרייה העברית.

התאספו יחד לתקן תקנות ולחשב מעשים. ובכן: בית? חשבו ומצאו שאצל איד'ל גרינשטיין יש אילו חדרים חרבים למחצה, וניקו ותיקנו במו ידיהם – והרי לכם בית מוכן.

מורים? גם כן בעיה! הרי הכול בעיירה יודעי־ספר ויודעי־חשבון, ותודה לאל שאפשר להתאים מקצוע להוראה. למשל: על לייב'ל טבקהנדלר (אריה טבקאי) סיפרו שהוא כותב שירים בסתר, ובכן מי כמוהו מתאים להוראת הספרות העברית? לאבא של אברהם זילבר הייתה חנות, ואברהם היה עוזר בה לפעמים, ומכאן ידיעתו בחשבון. אמרו שגם בשברים ואחוזים ידו רבה לו. הווי אומר מורה לחשבון מבטן ומלידה. פולנית? אכן, הרשות מְתנה מתן רישיון בלימוד השפה. הכרחי ללמדה, אך גם לזה נמצא פתרון: התגלגל מאי־שם בחור בשם רייכנבוים, ששירת בצבא הפולני. הוא עבר בעיירה, התאהב בנכדתו של אשע החזן ונשאר תקוע בעיירה. ברור שחייל מהצבא הפולני יודע פולנית, ולכן מורה לפולנית יהיה. ואם בית־ הספר הוא מודרני, הרי גם התעמלות יש לעשות. "יש!" אמרו החבר'ה. מוטיה גרינשטיין נוהג ללבוש מכנסי גָליפֶה צבאיים ומגפיים גבוהים חומים, ומכאן חזותו הספורטיבית. וכי מה? הוא לא יודע ללמד להניע ידיים ורגליים לפי קצב 'ראז דווא טרי' או 'אחת שתיים שלוש'? וזימרה, מה יהא עליה? לברוך גרינשטיין, שהיה 'משורר' בימים הנוראים אצל אשע החזן, היה כינור סדוק שטרטר עליו "להנאת כל חתולי הסביבה". ובכן, ברור שהוא ילמד לשיר שירים עבריים, ובעיקר אם נוסף לכך היה יחד עם אברהם זילבר ולייב'ל טבקהנדלר מתעמק בפואזיה של רבינדרנט טגורי, בשירי אלישבע (הגיורת) ובשירי היינה. ועוד ועוד עוזרים ומורים למקצועותיהם, וביניהם אחד הצעירים יותר, שהתעתד לקבל פעם לידיו את מזכירות בית־הספר, הלוא הוא: ישראל פרישברג, בעל כתב־היד היפה וההופעה הנאה. ברור שעל משכורת לא דובר. הכול בהתנדבות נעשה. וכדי שהתמונה תהיה אכן שלמה, נזכרו הבחורים במורה שלהם בזמן שלימדם ב'חדר המתוקן', שחט שמו, שלמזלם היה כבר קשיש וגר לו בבדידות בקובל בלי מקום הוראה – והביאו אותו אחר כבוד ללמד תנ"ך, דקדוק והיסטוריה עברית.

וכיתות? לפי איזה מפתח מחלקים לכיתות? ישבו על המדוכה וקבעו: יעשו בחינות בעברית ותנ"ך, ולפי זה ייקבעו הכיתות. אך התקבל דבר משונה: בני שמונה למדו יחד עם בני שתים־עשרה, ובני שש – יחד עם בני שש־עשרה, אולם מי שם לב לקטנות כאלה. ימים ולילות הקדיש נטע ויינר להכנות הפתיחה, ובעיקר

55

להכנת נשף הפתיחה הגדול. ועוד אזכור את נאומו של נטע ויינר בפתיחה, שאמר בו, בין היתר, בבדיחות הדעת: "יהודים! על שלושה דברים העולם עומד! על כסף, על כסף ועל כסף! לכן תרמו כולכם לטובת החזקת בית־הספר!" וזכה האיש נטע, והתקיים והתפתח בית־ספר לתפארת, עד שנכנסו הסובייטים לעיירה.

ליל חורף. השלג חורק מתחת לנעליים. קבוצה קטנה, כמניין נערים ונערות, מתכנסת להישבע שבועת־ אמונים לתנועת 'השומר הצעיר'. האיש אשר הקים את התנועה בטריסק נולד, אבל משום מה נראה לנו כמגיע מעולם אחר, מכוכב אחר. קסמו לנו דבריו. קסמה לנו שירתו. נשמענו לפקודתו. כל שיר שהביא לנו התרונן בנו לילות וימים, וכל דבר שסיפר לנו היה לנו כאותה אגדה על עשרת השבטים מעבר לסמבטיון. נדמה לי שפה נבנו חיינו. פה קנינו מושגים חדשים על אהבה, בניין משפחה, אהבה לעבודה, לחקלאות ולטבע, ומעל לכול – כמיהה עזה לארץ־ישראל. הקרקע בערה מתחת לרגלינו – חשבנו שמא לא נספיק להגשים את החלומות. וכך, כבר בגיל חמש־עשרה מצאתי את עצמי בהכשרה חלוצית. בתמונה שלפניי אני רואה את כולכם – שעיה, הרצל, חווה, פרומה, חנה, משה, שמואל ועוד עשרות נערים ונערות, טובים ותמימים ומאמינים. עומדים אנו על הקרח ונשבעים – לעלות, ויהי מה, לארץ־ישראל. אני ועוד בודדים הגענו. אתם לא זכיתם לכך. מה צובט זכרכם בלב!

שדרה ישנה בטריסק, והיא מובילה עד לטחנת־הקמח ההרוסה, עד לפני פסי־הרכבת והלאה. בהמשך משתרע גן־פרי עתיק־יומין. ואני כה אהבתי את חודשי הסתיו שלפני רדת הגשמים, בטיילנו זוגות זוגות באותם השבילים ובהריחנו ריחות פרי בשל, ואנו טרם בשלנו. היו לבבות פתוחים, הייתה שיחה מלאת געגועים. הו, הכיסופים האלה למשהו מצוי אך נעלם כאחד. מה חסר לבני־נעורים אלו מלאי חדוות־ עצבות הנעורים בעיירה קטנה זו? ירח מלא מציץ בין העננים ועיניים שובבות עוקבות אחרי שביל החלב... מהצטלבות הדרכים הובילה דרך שנייה לנהר – לטוריה – לא למקום הרחצה של הנשים בכותנות לעורן, אלא לגשר, למקום הרחצה העמוק, לאי קטן. בלילות אתה מלווה אותה ל'פָֿארשטָאט' ומתמהמה קמעה ליד הגשר. ונשארים שם עומדים וחולמים. מספרים זה לזו מדאגות הבית – בכנות, בפשטות. כמה פשוטים ולא מסובכים יכולים להיות החיים. הדרך הייתה נהירה. אמונה בדרך זו, בחיים ללא ספקות. בחצות אתה דופק בדלת. הבריח הוזז וראשו של אבא, מודאג קמעה, נטוי לקראתך בפתח. מציץ בעיניך ובוחן את אשר עבר עליך הלילה, אך ללא אומר ודברים. עולמות לכאורה שונים – אך הורינו הבינו אותנו. לא הפרידה 'ֵּתהֹום' בינינו. הם הבינו לרוח צאצאיהם, שפניהם לעולמות אחרים.

לא היו בתי־חרושת ופועלי תעשייה בעיירה. היו בה בעלי־מלאכה, על כל המקצועות הידועים והנחוצים. חלקם עבדו בעיירה וחלקם נדדו מכפר לכפר למצוא את פרנסתם.

וגדלו הבנים והיו עוזרים לאבא. גדלו הבנות, רכשו מכונת־תפירה ותפרו כלי־לבן ובגדים לחתונות וסתם לחגים, ושרו בעת התפירה: "איך ניי ביַיטָאג, איך ניי ביַינַאכט, קיין חופה־קלייד זיך נישט געמַאכט". קרה גם שהתחלפו הבנים במקצועות הירושה: בן הנגר למד נפחות ובן הנפח למד נגרות. אולם הכול נשאר "במשפחה". העיקר, עבדו קשה והרבה שעות, ותמיד חסרו כמה זהובים לצורכי שבת. וזוכר אני איך אחד הנערים היה אומר: "יש לי שני דודים – דוד שחור ודוד צהוב, כל־כך הייתי רוצה שייפגשו יחדיו, אך לעולם אינם נפגשים. ומי הם הדודים? הדוד השחור הלוא הוא הלחם, והוא מצוי בבית מיום ראשון עד יום חמישי, והדוד הצהוב הוא השמן והוא ישנו בבית רק ביום שישי ושבת". חלומו של נער...

56

והנה ל'פָֿאלק'ס ביבליָאטעק' החלו להגיע ספרים ביידיש: 'המניפסט הקומוניסטי', 'פָאליטישע עקָאנָאמיע' של זַאקס, 'המטריאליזם ההיסטורי' של ּפְלֶכָנֹוב, וגם ספרונים וחוברות דקים ועלונים, שעברו בסתר מיד ליד. והתחילה ההתעוררות, מלחמת מעמדות! קשה היה להם לבנים למצוא את המנצלים בעיירה. אולם לפחות כמה דברים יש להגשים: לעבוד רק שמונה שעות ביום ולחוג את האחד במאי. והוחלט באספת הבנים: "די! ממחר אין עובדים מעלות שחר עד מאוחר בלילה", ובאותו יום אחרי ארוחת־הערב (תפוחי־אדמה בקליפות, כרוב כבוש, דג מלוח ושמן צהוב) האבות מדליקים את עששית הנפט ומתחילים בעבודת הלילה. והבנים? אלה לבשו את חליפות השבת שלהם ואמרו: "די! אבא אנו הולכים לביבליָאטעק". נאנח האב, העלה את שלהבת המנורה, תפש בידו את המקצועה הגדולה, וכה עמד והקציע עד מאוחר בלילה.

באותו שבוע חסר עוד זהוב אחד בשביל להכין את השבת. והנה הגיע האחד במאי, קמים בבוקר – ראו! ראו! על תחנת המשטרה מתנוסס דגל אדום... היה זה אחד הבחורים שידע את המבואות לגג תחנת המשטרה ומבעוד לילה תלה את הדגל האדום. מסתובבים הבחורים לבושים בגדי חג עם סרט אדום מתחת לדש. ואחד מראהו לשני בהיחבא ליצירת הברית. ושוטר היה בעיירה, ז'פקה שמו. סנדלר היה לפני היכנסו למשטרה והוא את כל הנעשה בעיירה ידע. החל הוא מחזר על פתחי בתיהם של בעלי־המלאכה ומבקש: "רחמו על בניכם, הרי הם, חס ושלום, לבית־הסוהר יגיעו, מכינים כבר משהו כזה, גם לי לא מספרים".

נאנחים האבות, נאנח השוטר. מה לעשות? זמנים חדשים, רעיונות חדשים, צרות חדשות... ואיפה מתאספים באחד במאי? ביער קֹולצ'ין. שמה יבואו נציגי העיירה לאנשי הכפרים בסביבה ויסבירו להם על סוציאליזם, על העולם החדש ועל המלחמה במנצלים. התאספו הכפריים ושומעים; מדבר בחור יהודי מהעיירה על ניצול ועל רמאות, על מלחמה באויב המעמדות ובשלטון, ועל העולם החדש והיפה. מניעים הכפריים בראשיהם: "נכון! נכון! באמת, בחנות רימו אותו במשקל, שילמו לו פחות מדי בעד הפרה, ואת עגלת העצים קנו בחצי חינם. ויי"ש בבית־המרזח אין נותנים בהקפה. כן! כן! נראה להם, ליהודים האלה, משפט צדק..."

ובבוא היום, אכן הראו... ועוד איך הראו! כך הם הבינו את שליחותם של הבחורים היהודים הטובים... "די!" אמר יהודה לייב גינזבורג, הנגר המעולה היודע־ספר, שהיה אז גם ה'סאלטיס'של העיירה, "מספיק לנו לשבת במקומות הנחותים בבית־המדרש הכללי. גם אני רוצה להגיד את 'המלך' הגדול לפני העמוד בימים הנוראים, ולא שתהא זאת זכותו הבלעדית של שמחה ברכה'ס. גם אנחנו רוצים 'שישי' ו'מפטיר' ו'שלישי' ו'חתן בראשית' ו'הגבה'. ושלא יעשו טובות עם קצת 'עין יעקב' שלהם. נקים לנו בית־כנסת לחוד, ואם יתנגדו הבעלי־בתים וה׳כלי־קודש׳, גם רב וגם שוחט נביא לנו משלנו. החברה־קדישא במילא בידינו, הבעלי־בתים המפונקים לא יכולים להתעסק בזה. אבל כסף? איפה לוקחים כסף? מילא! עבודה, כל בעל־מקצוע ייתן חלקו, אבל לבנים ועצים וכו' – הרי לזה כסף יידרש".

57

נמנו וגמרו. "מה יש? על־יד הפָֿאלקס־שולע יש להקה תיאטרונית בראשותו של שייע סמט; על־יד בית־ ספר 'תרבות' יש להקה בהדרכתו של אברהם זילבר, והם מופיעים ועושים כסף. הבה וגם אנחנו נעשה כמוהם". התחילו בהכנות. הגיע הדבר לאוזני הרב והוא קרא אליו את יהודה לייב ושואל: "סטיַיטש? הייתכן?" הבטיח לו יהודה לייב שני דברים: א. לא ישחקו נשים וגברים יחד; ב. לא יחללו את השבת. המחזה שנבחר היה כמובן ביידיש: 'עקדת יצחק'. הבמאי היה כמובן יהודה לייב בכבודו ובעצמו. ברור שהוא ישב והתייעץ רבות עם חבריו למקצוע, שייע סמט ואברהם זילבר. הם היו בעלי ניסיון וידעו לייעץ. והרי ההרכב: אברהם אבינו – יהודה לייב; שרה אמנו – שלום שרר; יצחק בנו – הבן הקטן של יהודה לייב (למען הרגש והכנות); הגר – יחיאל בינדר (גם הוא היה גלוח והיו לו אף ושפתיים וקול ותנועות של אישה); מלאך אלוהים – ברוך דער געלער (היה לו זקן אדום וגדול ובאמת דמה למלאך כשהדביקו לו את הכנפיים); ישמעאל – בנו של הרש'לי אופלינר ושלום שרר (שניהם היו ספרים וברור שקרבה להם למקצוע הזה). תפאורה ותלבושות תכנן יענק'ל מוסלין, שהיה צלם ולמד גם ציור. ליווי מוזיקלי – במצבים הליריים (העקדה וכששרה אמנו יושבת לבד): הרש'לי אופלינר והגוי (לא זכור לי שמו) שניגן בחצוצרה בחתונות יהודיות. ברור שחוץ מזה היו עוד 'ארטיסטים וסטטיסטים' למיניהם שמילאו את כל הבמה והאינטערקוליסן (מאחורי הקלעים). נו! התחילו בהכנות.

באותו פרק זמן גמרו מוקדם את העבודה והתאספו ל'פרָאבעס' כשיהודה לייב מנצח ועשן המאחורקה מיתמר, וביד חזקה ובזרוע נטויה ניהל הבמאי את עבודתו. סוף־סוף מתקרב יום ההצגה, ומחליטים לחזר על הפתחים כמנהג יהודים, ולמכור כרטיסים. הולכים יהודה לייב, מוסלין האב וברוך דער געלער, מטפחת גדולה אדומה ביד אחת ופנקס כרטיסים בשנייה, ולמען האמת לא היה בית שהשיב את פניהם ריקם, לא היה אדם בעיירה שלא היה לו כרטיס להצגה. הכול רצו לחזות באטרקציה המיוחדת במינה, והכול – בסלחנות וברוח טובה.

האולם מלא על גדותיו, תזמורת עם חצוצרה, קלרינת, תוף וכינור מנעימים את הצפייה. פעם ראשונה רואה העיירה קהל מגוון כזה, מכל השדרות, המפלגות והגילים.

וכשהוזז המסך והתגלו יצחק וישמעאל כשהם מקפצים כתיישים (מצחיקים), ושרה אמנו (שלום שרר) והגר (יחיאל בינדר) רבות ביניהן כמנהגן של נשים צרות כימים ימימה, מיד פרץ הקהל הרב בצחוק רם. שקט השתרר בקהל ברגע שהופיע אברהם אבינו בכל הדרו עם הגלימה הלבנה עם פסים כמו בטלית ומקל ארוך בידו. נעים היה לשמוע את קולו השלו, הרווי כאב ויראת שמים.

אולם ההתרגשות האמיתית אחזה בקהל בעת ההכנות לעקדה. פה ושם נשמעה בכייה באולם. וכשהופיע מלאך האלוהים (ברוך דער געלער) עם הכנפיים שנתפרו לו מכנפי אווזים ואמר: "אל תשלח ידך אל הנער" (בעברית), רווח לכולם ואבן נגולה מן הלב... "יישר כוח רב יהודה לייב", נאמר לו מכל העברים בגמר ההצגה, אלא שרב יהודה לייב ביקש רק לדעת מה אומרים שייע סמט ואברהם זילבר המומחים, כי מה מבין כבר הקהל... "יישר כוח רב יהודה לייב", אמרו חבריו בעלי־המלאכה, "אם ירצה השם בימים נוראים תגיד אתה את 'המלך' ואת 'פתח לנו שער'."

ואכן, ברוב הימים שעה אלוהים לתפילתם, ונפתחו שערי שמים, והם אספו לתוכם את נשמותיהם הטהורות ואת הזכות של יהודים טובים ותמימים אלה, שנהרגו כצאן טבחה – ואין מציל. יום ככל הימים. עומדים בפתחי החנויות, לא מצפים אפילו לקונה, כי יום רגיל היום, לא שוק ולא ערב

58

חג, וידוע שקונים אין. ובכן, מתקהלים בחבורות ועומדים ומשוחחים. ועל מה משוחחים? על אחד שפשט את הרגל, על השני העומד לפשוט את הרגל, על הגבאי החדש שלא נתן כיבוד הגון, על המת האחרון והסעודה הגדולה של החברה־קדישא, על זה שקשה להשיג גמילת־חסד מיום שוק אחד לשני, על המסים של גְַרבְּסְקִי וכו' וכו'. ובין החנויות סובבת לה אישה גדולת ממדים עם קערת תירס מהבילה. אך למי יש בידו עשר פרוטות לקנות תירס, סתם ביום חול, שאינו לא יריד ולא גְּנוּסְיָא. עומדים ומדברים גם על אחד מבני העיירה שנעשה סופר גדול באמריקה, ויש אומרים שהוא מוציא אפילו פרנסה מזה. היום הוא הגיע לעיירה, ואומרים שמתנות יפות הביא למשפחתו. והנה, הביטו, באמת הוא בא. עומדים המתקהלים כולם ומסתכלים בהליכתו. הנה זיש'קה ויינפר בכל הדרו האמריקאי, עם כובע הקש רחב־התיתורה, עם החזייה הלבנה, הנעליים השפיציות החומות, וכל חזותו אומרת שביעת רצון מעצמו וקצת בדיחות הדעת. "נו?", שואל הוא את המעגל המקיף אותו, "ווָאס מַאכן ייִדן?" והנה נגלתה לעיניו האישה עם קערת התירס. רומז לה זיש'קה באצבעו והיא ניגשת ומושיטה לו תירס אחד, "ניין!", הוא אומר, "ַאלע! איך קויף ַאלע! ייִדן, זיַיט זיך מכבד!" ובין רגע התרוקנה הקערה. זיש'קה משלם ויהודים מסתכלים, אוכלים וחושבים: "הָאט איר געזען ַא זישקע, ַא ַאמעריקַאנער גביר, געקויפֿט מיט ַאמָאל ַאלע קַאטשענעס!" ומוכרת התירס פניה צוהלים. היא עומדת וחושבת לה: "אוי גָאטעניו, הלוואי יעדן טָאג ַאזַא משוגענער ַאמעריקַאנער, ווָאלט כָאטש געווען פרנסה".

מחייכים ושמחים יהודים, מתלהבת לה השיחה של המעגל שבמרכזה זיש'קה ויינפר. תאבים הם מאוד לדעת איך עושים פרנסה באמריקה מכתיבת מעשיות ביידיש. אלא שזיש'קה נותן להם לדבר ולספר בין לעיסה וכרסום. הוא עומד ומקשיב וממצמץ בעיניים פקחיות ונהנה.

שלושה המה נפלאו ממני: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור... ודרך יריבים בעיירה. קוטביים בדעותיהם היו השניים, בדרך אחת צעדו, דרך העסקנות הציבורית לשמה. צעדו במקביל, לסירוגין, בניסיונות הכשלה הדדית, בניצחונות גדולים או קטנים אחד על רעהו, ונקודות ההתנגשות הסעירו לא פעם את העיירה כמרקחה. לכאורה, כה תמימה הייתה הגישה, כה קטנים המושגים, אולם בעיניהם – שאלות חיים ומוות היו אלה.

כששאלת את הראשון (נציגם של הציונים בעיירה) על השני, ואמר לך: "זה? זוכרני בבואו אלינו עם מכנסי החיילים הקרועים מרוסיה, והוא עני ואביון, ושיחקה לו השעה ומצא לו איזה גְָּרף הולל, והתעשר על־ ידו בעסקי יער. לימד את לשונו לדבר צחות בלשון המדינה, מתהדר לו בבגדי יושבי־כרכים בימי החול, וזה את רגלי ידחוק?"

והשני, פולקיסט־בונדיסט־ייִדישיסט־קומוניסט, מה בפיו על יריבו? כלום לא שמעתם? יגיד לכם: "על מעשה השומן הידוע"? ודי לחכימא... ובכלל ככינויו כן הוא: קנַאקודי!

קטנה וענייה הייתה העיירה, מרבית תושביה על יום השוק היחידי בשבוע יחיו, והמצרך שהיה מצוי בשפע

59

הוא הזמן. מכאן חלומות על עקירה למדינות־הים וחלומות על זמנים טובים שיבואו (מהפכה) ומכאן ציונות, חלוציות, עברית, הגשמה.

ופני העיירה בימים כתיקונם – 'מסתובבים' ו'מקהילים קהילות'. אולם תוך החידלון והאפס הכלכלי – מוסדות, מפלגות, בתי־ספר, ספריות. את תוכן החיים מלאו אלה ושותפים להם זקן ונער, הכול מוגדר ופעיל בשטחו הוא. ואם בשטחים מדובר, הרי שגם בשטחי מריבה עסקינן, והם רבים לאין ספור: סכסוכים מסביב לגבאות בבתי־כנסת, בית־כנסת נפרד של בעלי־מלאכה, 'שמאליים' וכו'. וקרה שגם שוחט ובודק בשביל הציונים על כל זרמיהם הביאו, ועיקר העיקרים – בתי־הספר. בית־ספר ממלכתי ללא תשלום היה, אולם אנשי העיירה – לשני בתי־הספר, ביידיש ובעברית, את ילדיהם בתשלום שלחו, ומלחמה בין המחנות מסביב לבתי־הספר, על גדולות וקטנות, מעשים שבכל יום היו. לכאורה מה חשוב להם, לשוללי הגלות הציונים ולשוחרי המהפכה הסוציאליסטית, באיזה סדר יצעדו בתי־הספר בחגיגות ה־3 במאי, שהוא חגּה הלאומי של פולין האנטישמית. אולם גם על כך מלחמה עזה ניטשה, מי ראשון ומי אחרון בתהלוכה יצעד. ואם כל זה לא די לכם, הרי שתי להקות להצגות תיאטרון המחנות הקימו, וניטשה המלחמה על קבלת אולם ההצגות היחידי בעיר במוצאי־החגים.

והואיל ולמחנות דוברים ונציגים נדרשו, טבעי שהשניים, שהם 'דוברים' מבטן ומלידה, קיבלו עליהם את התפקיד שלא על מנת לקבל פרס.

ימי בחירות כי יגיעו – ובאלה נתברכה העיירה למכביר – בחירות למועצה מקומית (גְמינָה), ועד הקהילה, 'יתומים־קומיטט', גבאות, בחירת שוחטים ובודקים, רבנים, חברה־קדישא, מסי קבוצה, בנק מקומי, מעות חיטין וגבאי ראשון ושני ואולי גם שלישי וכו' וכו'.

ימים ולילות הקדישו השניים, כל אחד למען ניצחון המחנה שלו, וגם לא מעט למען הניצחון האישי. ומי בעיירה לא יכירם? הראשון – בן למשפחה ענפה, מושרשת, פעיל ודינמי מטבעו, מדבר על מדינות־ הים, על ערי ווהלין וגליציה, ועל העיירה הקטנה השואפת להתבססות. וכה נע האיש מעלה מטה, וכפי שהוא עצמו הגדיר – מעל לסוס ומתחת לסוס. ביתו עם הסָמֹובָר (מיחם) – רשות הרבים היה ופתוח היה לכל מבקש עצה ולכל מי שדאגה בלבו. ועסקי ציבור למכביר היו, עניינים דתיים, חילוניים, מפלגתיים, משפחתיים ועניינים שבינו לבינה; סכסוכי עגלונים, בעלי־מלאכה, סוחרים וירושות, ובכל שהעיירה התברכה בהם, והכול תוך שתיית התה ועישון הסיגריות נחתך. ואם פעם, בגלל סכסוך עם הציונים מועמדותו לנציגות בקהילה נפסקה, הרי רשימה פרטית משלו הקים, כי מה הוא ומה חייו בלי עסקי ציבור?

והשני – המבוגר במשפחה העשירה שבעיירה. שבעה אחים חסונים, יפים ואינטליגנטיים בעיירה – והוא המבוגר שבהם. ואת המפלגות הסוציאליסטיות בעיירה שבעה אלה הקימו. אחד מורה, אחד עסקן, אחד ספרן, אחד מזכיר, אחד סתם נדבן ופטרון. וידוע היה בעיירה, בית־הספר היידישיסטי, הספרייה, להקת התיאטרון והבונד ופולקיסטים – בחסות המשפחה הזאת היו כולם. ובמסירות ובנאמנות עשו אלה את מלאכתם! לכאורה פרדוקסאלי הדבר, שכן פעולתם ודעותיהם הרי בניגוד למעמדם הכלכלי היו. ובלטו מאוד האחים בתלבושות מהודרות, בתסרוקות המסודרות, בניב העדין בקרב בעלי־המלאכה והפועלים המחוספסים, אבל במציאות העיירה הדבר היה פשוט ומובן.

ובכור האחים, ראש וראשון לאחיו בעסקי ציבור, כי יפתח את פיו בפולנית הרהוטה שלו בישיבות המועצה המקומית (גמינה), הרי שגם הגויים, ברוב דרך־ארץ, למוצא פיו הקשיבו, וכשהחליט להעביר משהו, יהא לבכם סמוך ובטוח, שאת שלו לרוב השיג, כי מן הרב, מנהיגי הבונד ועד שר הפלך (סְטַרֹוסְטִי) דבריו נשמעו. ובעוברו ברחוב, ובעקבותיו ריח הבושם המיוחד לו, עיניים רבות אליו נישאו, זה אומר: "בטח

60

משהו חדש מתבשל", וזה במחשבה: "אולי בן־זוג לבתי יהיה?" הרי לא בת אחת בעיירה – הבחור הזה, נסיך חלומותיה היה.

כאלה היו השניים. הם היו ממשיכים בוודאי בפעולתם זו וביריבותם אלמלא שלהי הקיץ 1941... והקול עבר בעיירה: "הגרמנים הגיעו! ומה יהיה עתה?" ונשואות העיניים אל השניים: מה יגידו הם? המוני כפריים אוקראינים בעיניים חמסניות בעיירה משוטטים, ונדמים הם כעופות טרף החגים מעל שדה הקרב, מחכים לפגרים...

והשניים, כל קשריהם עם בעלי־הדעה הפולנים והאוקראינים, כל הידידות רבת השנים שלהם אתם כאין וכאפס היו, נמוגו כשלג דאשתקד.

ומי יודע, אפשר שהשניים עשו דרכם בצוותא לתחנת המשטרה הגרמנית. אפשר שהוטלה עליהם המשימה להוות יחדיו את היודנראט בעיירה, וכי מי עוד כמוהם מתאים לכך. ואולי במקום אחר הצטופפו – ישבו שבת אחים גם יחדיו לפני סופם האיום. כי מהי יריבותם הפעוטה מול ידידותם הרבה, בלכתם יחדיו, אחים לגורלם, בדרכם האחרונה...

בימין: אריה גרינשטיין בזמן ביקורו בטריסק בשנת 1938. 1938. בשנה זאת ביקרתיך, עיירתי. ראיתיכם בני משפחתי. היה זה בחודשי האביב, עת הפשרת השלגים. כתמים לבנים מקיפים את העיירה סביב כגדיים לבנים, וביניהם אדמה שחורה מבצבצת. לפרבר אין להגיע דרך הקרח. אותה שמש, אותם שמים, שמי הנעורים. והבתים, לא נוספו בתי קומתיים. אלו אותם הבתים. על הגגות נוספו כתמים בהירים, סימן לתיקונים שנעשו. גדרות העיירה מסוידות לבן. על חוטי

61

הטלפון והחשמל ציפורי האביב, אך לא ידענו כי היה זה אביב אחרון ליהודים. נסעתי באותה עגלה של מנד'לי המתנדנדת בכביש הרעוע, ולבי הומה בחזקה: "האם עוד אראכם בני־ביתי? האם עוד אמצאכם, יהודים?" חשבתי בלבי.

וכאילו לא אירע דבר. הכול במקומו עומד. רק אחת, רבים נוסעים מביתם, מי לאמריקה, מי ארצה ומי לעיר גדולה יותר. הבנים העשירים עומדים עדיין במרכז העיירה, מקושטים בבגדי האופנה האחרונה ומפריחים עשן סיגריות. עולמם בטוח כאילו. אך הנוער כולו תוסס. בית־הספר מתפתח. הכול חולמים על העלייה, וההורים מבקשים: "קחנו לשם, אליכם". וסבא מבקש: "גם אותי קחו! תראה עוד ארוויח לחמי"... ואני חושב לי: אגיע ארצה ואזרז את בואם. לא חשנו בסכנה האורבת, באסון הרובץ לפתח. עוברים הם לפניי אחד אחד. הנה זליג סאס מחלק הדגים – דגים מובחרים ללקוחות מכובדים. יששכר טבקהנדלר יוצא החוצה, כולו אומר כבוד וניקיון, משמיע דרך אגב הלצה פקחית. עוסק בשעות הפנאי בדברים של מה־בכך – מתקן מכונות קטנות, מציתים ואפילו שעונים. שלו ושקט הוא. בשבת שוב מצאתי את מיטרֹופֹון הנכנס כבן־בית לבית־הכנסת, מדליק ומכבה את נרות השעווה והמנורות, כאילו אחד משלנו היה. משה השמש בעל הקומה הזקופה, הקפדן ומפיל־הפחד עלינו הילדים בשעת התפילה – אחר הוא לגמרי במאפייתו, במוכרו כעכים טריים. אלקה טננבוים יושבת בחנותה הקטנה ומחכה לקונה שיקנה קופסת סיגריות. כל היום היא מחכה, וקונה – אין. בית־המלאכה לשמן רועש אצל שפס. גויים באים מהכפרים ומביאים פשתן. ברצ'יק ויצמן עדיין מסתובב בפרוותו – האביב טרם הגיע בשבילו. מחפש בני כפר לקנות מהם חוטים. שמל'קה גייליס טרם התחתן, בנרתיקו כמה טליתות וציציות, מפזם לו ניגון חסידי. מרננים אחריו "עובר־בטל". גרבסקי פתח לו קואופרטיב גדול ומתחרה בחנוונים הקטנים. והנפחים השמחים בחלקם באים ביום חמישי לעשות קנייתם לשבת. עובדים קשה ומרוויחים מעט. ליוב'קה הסנדלר – משפחתו גדלה בלי עין־הרע, עוד שלושה נוספו ודירתו קטנה כמקודם. עוני ודלות. והצעירים המתבגרים שעברו את בית־הספר ו'החלוץ', 'בחורי־המשי', מסתובבים בערב מקושטים ולא נהירה להם דרכם בעתיד. ובבית המיחם ממשיך לזמזם, וסביב לשולחן יושבים אותם האורחים ומשוחחים על אותם העניינים, כאילו לא אירע דבר. עולם כמנהגו נוהג. לאף אחד לא שיחק המזל ויש שירדו מנכסיהם. ואותן הבחירות לקהילה ואותם המועמדים; אותו הריב סביב השוחט שהובא בניגוד לרצונם של בעלי־הבתים ובתמיכת בעלי־ המלאכה; אותו הריב בין הציונים והבונדאים...

והגיע ערב הפרידה. אימא שכובה על מיטתי ומזילה דמעות, דמעות פרידה. ואני לא ידעתי שזה לילה אחרון להיותי אתה, לא ידעתי ששוב לא אראה את יקיריי, את כל יהודי טריסק, לעולם. ומה נעמתם לי ימים וחודשים שביליתי אצלכם, יקיריי. עוד פעם ראיתיכם בעונייכם, בסבלכם, אך גם בשורשיותכם ושאיפותיכם, ששוב לא נתגשמו לעולם...

62

משה ויינר

מעשים ומחדלים בעיירה

קשה היום, לאחר עשרות שנים מאז עזיבתי למעשה את טריסק בצאתי להכשרה, לכתוב על העיירה, על אנשיה, על קרובים וידידים שהיו יקרים לי מכול.

היו כמה גורמים אובייקטיביים שהשפיעו על טריסק עיירתנו, שהייתה עיירה מיוחדת במינה, שלא ככל העיירות בווהלין שבפולין: א. מקומה של טריסק: טריסק שוכנת בין שתי הערים הגדולות קובל ולודמיר, על אם הדרך ביניהן. נמנע ממנה להתפתח מבחינה כלכלית, שכן תושבי הפריפריה שלה, אוכלוסי הכפרים, נסעו ברובם לערים הגדולות לקניית צורכיהם במקום לטריסק. ב. הרכב האוכלוסייה: בעיירה קטנה, שמנתה בסך הכול כמה מאות משפחות, חמישים אחוזים ויותר היו נוצרים, ובתוך כמה מאות המשפחות היהודיות היו הבדלים סוציאליים ניכרים ביותר. היו בטריסק מה שקוראים המעמד הבינוני והפרולטריון כבכל עיירות פולין הקטנות, שתושביהן היו חייטים, סנדלרים, נפחים ובעלי־מלאכה אחרים. ג. מקום משכנו של הרבי הטריסקאי. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. חצר המגיד בעיירה הטביעה את חותמה במשך שנים רבות על חיי העיירה. חלק גדול מהאוכלוסייה הוציא פרנסתו מחצר הרבי, וכמובן שחיי העיירה התרבותיים והחינוכיים התנהלו ברוח זו.

אולם כבר אז קם דור של צעירים מרדנים והוא דור ההורים שלנו ז"ל, וטריסק, ככל יתר ערי פולין בשנות ה־20, מתחילה לחיות חיים פוליטיים־חברתיים ֵערים. עם הראשונים שהניחו את היסודות ואחר־כך בנו חיים ציוניים בעיירה נמנו גם אבי ז"ל וחבריו. הולך ומוקם בית־הספר העברי הראשון בעיירה, וילדי העיירה מתחילים לקבל חינוך שהיה זר לגמרי עד כה לאנשי העיירה, שחיו על־פי מסורת ה'חדר'. בפעם הראשונה בתולדות העיירה שומעים על ספר עברי, מגיעה לטריסק קופסת הקרן־הקיימת־לישראל הראשונה ומוכנסת לבתים לצד קופסת רבי מאיר בעל־הנס וכו'. הצעירים התגייסו לעבודה חינוכית־ תרבותית. נוסדה הספרייה הראשונה העברית בעיירה, והמילה העברית נשמעה מפי תינוקות של בית־ רבן. הרעיון הציוני היה למציאות, וראשוני העולים החלו להתכונן לדרכם. נער הייתי כאשר נערכה מסיבת הפרידה למשפחת אייקר (אקרמן – כיום בארץ). באותה מסיבה (בביתנו) התנוססה חתימת אבי ז"ל על אשרת היציאה מטעם ההסתדרות הציונית. איחלו למשפחת אייקר שלא יהיו הרבה זמן בודדים מעיירתנו בארץ. רבה הייתה אז השמחה, אולם אף אחד מהדור ההוא, מהורינו, לא זכה להגיע למחוז חפצו. ושנים חלפו. רעיון הציונות הפך למציאות בטריסק, ורבו המצטרפים. אולם יחד עם זאת יש לציין את עיקשותם של מספר יהודים (ושוב אבי ז"ל ביניהם), שבמשך שנים רבות ניהלו מאבק קשה עם גורמים שונים בעיירה שניסו למנוע את החדרת הרעיון הציוני בעיירה. הוקם בית־הספר 'תרבות' והחל מאבק על נפש הילד בעיירה, לחנכו כיהודי זקוף קומה. וזכורים לי סיפורי אבא ז"ל על הוצאתו מבית־כנסת על דברים כגון אלה. אולם הודות לעקשנותם של אותו קומץ חברים (אבי, גרינשטיין, טבקהנדלר, הירש'ל זילבר, כגן ואחרים) קם בטריסק דור צעיר, מתמרד, אשר בכוחות עצמיים החל לחיות חיים חברתיים תוססים. קמו תנועות־נוער ציוניות וטריסק מתחילה לשלוח את ילדיה הראשונים להכשרות 'החלוץ' בערי פולין ולעלייה.

זכור לי יום השבת עת ראשוני החברים עלו ארצה. הכול בעיירה מלווים את העולים לתחנת־הרכבת, מהלך של כמה קילומטרים ברגל, ובפי כולם התפילה: "להתראות בקרוב בארץ". אך לא רבים זכו לחיות

63

עמנו כאן. קיים היה קשר אמיץ מאוד בין הורים וילדים בלי יוצא מהכלל, ולא הייתה קיימת מסורת של עזיבת בני משפחה ויציאה למרחקים – גורם שהכריע גם ברגעים קשים מאוד: משפחות לא יכלו להיפרד, וזה שקבע את גורלם המר. גם עובדת הימצאותו של תא חזק של ה'בונד' בעיירה, שהיה בתקופה ההיא בפריחתו בפולין ואשר ריכז סביבו את רוב רובו של הנוער העובד ומהשכבות העניות בעיירה, מנעה הוצאת צעירים והעברתם לחיי נוער ציוני, והכוונתם לעלייה ארצה. ולא מעטים נשארו כתוצאה מכך. הצליחו לעלות רק קומץ קטן של אנשים בתקווה שהשרשרת תימשך. ולבטח הייתה נמשכת לולא השואה הגדולה שעברה על אירופה ואף על עיירתנו האהובה הקטנה לא פסחה.

הנה היא עומדת כמו חיה לנגד עיניי, כמו לנגד בני עיר אחרים בוודאי. חיה ותוססת וכמהה – למגינת לבנו, בזיכרון בלבד...

מימין: נחמן מנדלסון ומשה ויינר על רקע בתי העיירה

64

אהרון צ'סנר

הכפר ורביצ'נה

מסיפורי אבא ז"ל, שיליד טריסק היה: "כשהגעתי לגיל ההתייצבות לשירות צבא הצאר באתי עם אימא למגיד זצ"ל לקבל את ברכתו. הכוונה הייתה שבזכות ברכת הצדיק אשוחרר מהשירות בצבא. המגיד הכיר וידע על בוריים את ילדי טריסק, כי היו סמוכים על שולחנו בילדותם – גודלו וחונכו סמוך לו. הייתי בחור בריא וחסון, וידע הרבי כי ברכתו לא תעמוד לי ולכן בירך אותי ברכה מציאותית. וכה אמר: ״בני, לך בריא! ותחזור בריא ושלם״. ברכת הרבי התקיימה פשוטה כמשמעה – חמש שנים ׁשֵיַרּת י את הצאר, ובשובי הביתה לטריסק התחתנתי עם בת כפר ורביצ'נה הסמוך לטריסק".

הכפר שוכן חמישה־עשר ק"מ מטריסק. מניין, ואולי למעלה מזה, של יהודים בלב כפר אוקראיני. כפר מטופח להפליא. כולו שדות ויערות, גני־ירק ופרחים לרוב. והעיקר שפע גני־הפרי – הצטייר הכפר בעינינו כגן־עדן. חיי עבודת שדה היו לאיכרים, ואנו, בני סוחרים זעירים, חיינו בחיק הטבע ללא דאגות. היינו חלק מהנוף, המשרה מאווירתו עלינו, כשבערבים אנו שומעים שירות האוקראינים, המתמשכות ומכניסות אותנו לאווירה רומנטית. ברכת יעקב ועשיו נתקיימה במלואה בכפר אוקראיני זה.

יהודי ורביצ'נה, אבותינו ואנו, הדור הצעיר, התבלטנו בין הגויים והיינו מהם משכמנו ומעלה בידע, בהווי חיים ובמעשים טובים. ראיתי את כפרנו כמרכז מתקדם בהשוואה ליהודי כפרים אחרים שבסביבה. היינו לאומיים גאים על יהדותנו – נדמה לי שלא סבלנו מהתסביך הגלותי הידוע, המשפילנו במודע בפני הגוי. הגויים ידעו להעריך התכונות שלנו ושמרו פיהם מלהעליב בנו.

רבי יעקב כ"ץ

אחד מזקני הדור היה – ותוכו כברו. ידיעותיו, חיצוניותו ואופן דיבורו אמרו הדרת־כבוד. גבה־קומה, מעוטר זקן בלונדי רחב וגדול, לבוש עירונית, נקי ויפה. ביתו היה גם לבית־כנסת וגם לבית כינוס, שיחה וויכוח לזקנים ולצעירים גם יחד. היה אוהב לנהל ויכוחים עם הנוער בביתו ובגנו. אני זוכר את הוויכוחים המעניינים בענייני ספרות, בעיקרם שיחות על עניינים חילוניים. לא פעם הגענו לשיחה בדברי־תורה. אנו, כרגיל, השתדלנו להוביל את השיחה לדרך ההיגיון המודרני, אך בעניינים אלה לא נתן לעבור את הגבול המותר. על־אף היותו אדם חושב, העמיד אותנו על כך שישנם דברים מקודשים בתורה, שעליהם אין עוררים. האצבע הייתה מורמת ברגע זה והבנו שעד כאן מותר, ומכאן הדברים בחזקת איסור גמור בעיניו. גם בתו היחידה הייתה מקשיבה לוויכוחים, וראינוה משכילה, לומדת ומתקדמת – מתמצאת בספרות, בשפה הרוסית והעברית. היא הייתה מפאר הנוער שבכפר.

גם הגויים היו מכבדים מאוד את ביתו של רבי יעקב כ"ץ, כי לא ראוהו מעורב בענייני מסחר וחנוונות. ראו בו דמות העומדת מעל לענייני יום־יום. בערבי שמחה ועם תום צום יום־כיפור או בשמחת־תורה, כשקולות שירה וזמרה היו בוקעים ומסתלסלים מבית רבי יעקב כ"ץ, היו הגויים הסמוכים מתאספים מאחורי החלונות ומקשיבים ותמהים לעליצות הרבה. עם גמר ההילולה היה רבי יעקב כ"ץ יוצא אליהם ומעמידם על פשר השמחה ואף מוסיף להם כמה פסוקים על מהות היהדות, ובהומור מטיף להם מוסר על הגורל המר המחכה להם בעולם הבא.

אהבנו את ביתו של רבי יעקב כ"ץ על כל אשר בו, על בית־התפילה שבביתו, על גנו היפה, על ספרייתו המפוארת שבחדרו הגדול והמרווח, המסודרת להפליא ואשר היה בה מכול וכול: ספרות תורנית, ספרות

65

ייִדיש והשכלה עברית, ואף ספר רוסי טוב לא חסר בה. והוא עצמו, על מה פרנסתו? שלום ופאלק, בניו שהיגרו לאמריקה, היו תומכים במשפחה ביד רחבה, עד כדי כך, שיכלה להתקיים בכבוד מתמיכה זו בלבד. ואף זאת נזכיר שאיש זה, בן הכפר הגויי הקטן, עמד בקשרי ספרות עם הלל צייטלין ובנו המשורר אהרון צייטלין ואחרים.

שלמה 'בעל־תורה'

היה מזקני הדור שבכפר. דמות עממית. גם הוא ספוג תורה, אך לא בכך דווקא גדולתו. גם הוא נתמך על־ידי בניו באמריקה וחי במחיצתו וחברתו של רבי יעקב כ"ץ. תמיד שרוי עמו בדרש ובוויכוח ותמיד דברי־תורה ביניהם.

ר' ישראל ססובר

היה זה טיפוס מיוחד, בעל־תרבות ובעל־תורה. עדין נפש ונשמה צעירה מפעמת בו. תמיד עליז ומעורה בחברת הדור הצעיר. אהבנוהו והערכנוהו. לא ראינו אותו אף פעם שרוי בעצבות או ברוגזה. לא העליב אדם מעודו. בעת שמחה לנוער היה צץ פתאום במעגלנו, מצטרף לשירה ולריקוד. מצא שמחתו בחברת צעירים.

ר' שלמה סגל

אחיו של יעקב סגל מטריסק. מנינו בו כל המעלות הטובות. ממש איש אשכולות. בקיא להפליא בתלמוד ופוסקים ומושך בעט־סופרים. פרסם רשימות ומאמרי ביקורת ספרותית. גם לא משך ידו מלעסוק בבעיות מדיניות עולמיות כלליות.

הוא ניגן בכינור. נתן בשיר קולו וידע להתרועע עם הצעירים שנקשרו אליו בלב ונפש, והוא אליהם. לרוב היה נמצא במחיצתנו, מתווכח אתנו וידע כל הנעשה בתוכנו. בעת צרה מצאנו בו תמיד סעד ועצה טובה.

הנוער

הנוער מנה כשתי עשרות. כל־כך מעטים היינו, אבל החוויות היו כשל תנועה בת מאות. עד גיל שש לימדונו תורה, קצת רוסית וקצת אריתמטיקה. לאחר גיל שש היינו לרוב עוברים ללמוד בטריסק, לחדר ולבית־ ספר 'תרבות' ולפָֿאלקס־שול. רכשנו בכפר השכלה ברמה סבירה (רבים המורים שבאו אלינו מטריסק). לפרקים, בהגיענו לטריסק, העלונו מיד לכיתה הגבוהה. הכפר נשאר לנו בית, בו היינו מתכנסים לשמחות ולוויכוחים, ומכאן יצאנו להכשרה, מי במסגרת 'החלוץ' ומי במסגרת 'השומר הצעיר'. להכשרת 'השומר הצעיר' בחְרוּבְּיֵישוּב יצא, בין היתר, בוזי צ'סנר; להכשרת 'החלוץ' יצאו רחל סגל, צ'רנה סגל ומשה ססובר. בדרך־כלל ניהלנו את שיחותינו וויכוחינו בשפה העברית. כולם למדו בבתי־ספר ובגימנסיות. כולם היו ציונים ועיקר שאיפתם לעלות ארצה.

הקשרים שלנו עם המטרופולין טריסק היו נמשכים מהרגע שהרך הנולד הובא בברית אברהם אבינו על־ידי רבי אפרים המוהל, ועד הבאתו לקבורה בבית־העלמין שבטריסק. שוחט ובודק לא היה בכפר, ובמיוחד הייתה הטרחה גדולה לפני פסח ולפני ימים נוראים, שאז היה בא לכפר השוחט מטריסק, והמלאכה נעשתה ברעש גדול.

לימים נוראים היינו 'עולים לרגל' לטריסק, על טפינו וזקנינו. הכול היה נסגר ומונו שומרים גויים (היינו

66

בוחרים לשומרים את הטובים שבגנבים). באים להתאכסן ולהתפלל בבית־הכנסת. פרט קטן אני זוכר – שמועה פשטה בעיירה. "די גאנילקעס זענען געקומען". גאנילקעס – הלוא היו האגסים הקטנים המאחרים להבשיל, ורק אלו נותרו לנו מהפירות להביאם העירה, וכינוי זה נדבק בנו.

מעטים זכו להינצל ועוד פחות מזה הגיעו למטרתם הנכספת – ארץ־ישראל. רובם ניספו על־ידי השכנים האוקראינים: שרה כ"ץ, את'ל ולאה'קה, ישראל ססובר עם הבן, מנד'ל ורח'לה, שלמה סגל עם הבנות, בלומ'קה ושיינ'דל, פייגה טבק עם הבת פרידה ובנה. ילדים יקרי ערך. צעירים בגילם – עד עשרים – נהרגו על־ידי הרוצחים. ואבותינו שקיוו להגיע לשיבה טובה ולהיאסף למנוחת־עולם עם אבותיהם בטריסק – לא זכו לכך. ה'ידידים', השכנים המרצחים, קמו עליהם, שחטו והרגו בדם קר. עצמותיהם מפוזרות בביצות וביערות. נשמותיהם הטהורות והקדושות צרורות בצרור החיים יחד עם נשמות מיליוני היהודים האחרים.

זכו להינצל ולעלות ארצה: אני ומשפחתי; בארצות־הברית – מאיר סגל ורחל וצ'רנה סגל, משה ססובר, דוד כ"ץ ויעקב דב.

ומבקש אני סליחה מאלה שלא הזכרתי שמם בשגגה – פשוט עניין של זיכרון. מימין

עומדים: ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה), טובה פרישברג-מנדלסון (נרצחה בשואה), טוניה טפר-פרישברג, ישראל פרישברג וחומה, רעייתו של ברוך גרינשטיין (נרצחה בשואה)

יושבים: ברוך מנדלסון, אריה טבקאי, שרה טבקהנדלר-וייץ ושעי'קה ויינר

67

מימין: נחמן מנדלסון, משה ויינר, ברוך גרינשטיין (נרצח בשואה), גד פרישברג ומאיר גלוז (נרצח בשואה).

מאחור: 'חנות מכולת וגלנטריה' של משפחת גרינשטיין

68

מימין: משה ויינר, את׳ל ירשוק-שפר, זלמן ליבנה (שליח מארץ־ישראל) ואהרון-אר׳קה גרינשטיין נטע ויינר, ממנהיגי הקהילה (נרצח בשואה), לפני בתיהן של

משפחות סמט, בלומנקרנץ, שאפל וּוויינר (מימין לשמאל)

69

רבקה פרישברג (נרצחה בשואה) על רקע רחוב בעיירה אברהם זילבר (נרצח בשואה) בפתח סוכה

הדרך ללודמיר

70

טריסק בשיר וסיפור

משוררים וסופרים

אין ליד און דערציילונג

71

72

73

ברוך אליצקי

טריסקער לידער

טַא טעס און זין

מיט זיפֿצן אין די בערד און טענות אין די דלָאניעס קלָאגען זיי נָאך ַאלץ, די פַֿארמעטענע גריַיזן,

און ירמיהוס שָאטן שפרייט נָאך ַאלץ די פָאלעס אויס אויף אומגעווָארפֿענע און ליגנדיקע שטענדערס;

נָאר קינדער ייִדישע, געקומענע פֿון ווילנע, פַאשען שוין די דַאשיקעס מיט זוניקייט, מיט פֿריַי זיַין

און טריַיבן שטרָאמען לויטערע צו וועסנעדיקער מיל אויף איבערמָאלן לענדער... זיי זענען ָאנגעזעטיקט, קערנדיק און פֿול, ווי מילגרוימען, ווי ווייצן און ווי קָארן.

זיי זענען פֿעסטע, זיכערע, ווי פֿעלדזן און ווי שטָאלן. די טַאטעס ָאבער ווָארנען: "גימנַאזיסטן, אין בית-מדרש, אויב איר ווילט קיין ווילנע פָֿארן!" זיי ענטפֿערן: "נו, גוט"... מע דַארף זיי נישט מצער זיַין, די ביינער אין די טָאלן.

און ַאז דער טָאג נעמט ווַאקלען זיך און פַֿאלט שוין, ווי ַא פֿידל אום מיט בלוטיק-רויטע סטרונעס,

און איבער היַיזער ייִדישע ַא זַאק ַאן אויפֿגעבונדערנער נעמט רעגענען מיט ַאשן, עס זשומען שוין ַארום, ווי פֿליגן הַארבסטיקע, די ווערטער פֿון די ווַארטנדיקע קינות,

די קינדער מעסטן אויס דערוויַיל די ברייטע לָאקשן און פַֿארבעטן צו דעם טיש אויך לייוויקן און ַאשן...

74

ברוך אוליצקי

שירים מטריסק

אבות ובנים

באנחות שבזָקנים ובטענות שבכפות־הידיים הן עדיין מתלוננות, השגיאות שבקלף, וצילו של ירמיהו ממשיך לפרוש לרווחה את כנפות הבגד על העמודים המפוזרים.

רק ילדים יהודים שבאו מווילנה מְַרווים כבר את כובעי המצחייה שלהם בהוויית החופש ובחמה, והם, הטהורים, נדחפים וזורמים לעבר טחנת הסתיו כדי לטחון מחדש ארצות...

הם שבעים כגרעינים, ומלאים כרימונים, כחיטה וכשיפון; הם חזקים ואיתנים כסלע ופלדה.

אך האבות מזהירים: "גימנזיסטים, אל בית־המדרש, אם לווילנה לנסוע אתם מבקשים!" הם משיבים: "נו, טוב"... כי הרי לא צריך לצער אותם, את העצמות בעמקים.

והיום מתחיל להתנודד והנה כבר נופל אפיים ארצה, כמו כינור שמיתריו אדומים־מדממים, ומעל לבתי יהודים, שק יהודי פתוח מתחיל להמטיר גשם ואפר,

מסביב כבר זמזום כשל זבובי הסתיו, זמזומן של מילות הקינות הממתינות, בינתיים מודדים הילדים את האטריות הרחבות ומזמינים לשולחן גם את לייוויק

וגם את אש.

75

צו ַא פַֿא רווָא גלטן טריסקער דיכטער

אין העמדער רָאזיקע פַון גליענדיקן תמוז דרימלען די נָאכמיטיקדיקע שבתדיקע קוימענס פֿון דיַין שטעטל,

און שָאטנט פֿון שטַאכעטן, ווי סטַאדעס שווַארצע ציגן, ווַארעמען זיך נָאזנדיק ַאקעגן זון אויף גַאסן –

איז לָאז-זשע, ברודערקע, פַֿארווָאגלטער, דעם פֿרעמדן שטויב פֿון דיַינע ניו-יָארקער משוגענע ָאפצַאסן

דעם ווינט ווָאלינישן מיט גריווע פָֿאכיקער צעיָאגן, איידער וועסט דיַין הייליק שטעטעלע בַאטרעטן...

און ברענגסטו אויגן צוויי, ווי טערמָאמעטערס פֿולע, ָאנגעלָאפֿענע מיט פֿריידיק-ווילדע רוישן,

פֿון שטָאט פֿון בלוטיקער, פֿון שטָאט פַֿארמשפטער אויף אייביקע יַארידן און אויף טָארגן –

איז היט זיי שוין די שטילע הונגעריקי טוריע, ווי ַאן אויסגעשטרעקטער בַאשטַאנדיקער גָארגל,

און ס'לויערט שוין אויף זיי די שלווה, ווי ַא פויערטע, פַֿארטייעט אין די פֿעלדערישע גרין-געדיכטע שמוישן...

עס איז דיַין מויל דָא צוגעפֿלויגן, ווי צום כוס ַא בין, און ָאנגעזויגן זיך מיט פאק פֿון זינגען און פֿון דיכטן;

עס הָאבן דיַינע טריט געהייליקט זיך אויף זוניקן שָאסיי, פַֿארשָאטענער מיט שטויבן און מיט צוויטן, –

איז ווי-זשע קָאן געמָאלט זיַין, ַאז סע זָאל דער כוס צום בין אין הַארץ ַא בענקעניש נישט היטן,

ַאז ס'זָאל שָאסיי דָא, ווי ַא גַארטל ַא פַֿארלוירענער, ַא שטילער פֿונעם טריסקער

צדיק, זיך אויף דיר נישט ריכטן?...

76

למשורר הנודד הטריסקאי

בכותנות ורודות של תמוז הלוהט מנמנמים בשעת אחר הצהרים התנורים של עיירתך, וצללי גדרות התיל, כעדרי עיזים שחורות, המתחממות ברחובות, כשאפן אל השמש מופנה. ובכן, אחי הנודד, נקה את האבק הָזר שדבק בעקבי נעליך המטורפות מניו־יורק

פן יבריח בלי משים את הרוח הווהלינית החמימה, לפני שֶעל אדמת עיירתך הקדושה תדרוך...

ומביא אתה את שתי עיניך כמדחום שרעשיו הפראיים עולים על גדותיו מן העיר המדממת, מן העיר הנידונה לטלטלות נצחיות, ולהתמקחויות אין־סוף בירידים. ובכן, שמור כבר על נהר טוריה השקט והרעב, כמו היה צוואר חסידה מושט.

והשלווה כבר אורבת להם, משל הייתה איכרה המסתתרת בשדות הירוקים והעבותים כעור הטלה...

זהו פיך שהגיע הנה במעוף, כמו דבורה לכוס, וׁשָָתה בצמא צרור של זמר ושיר. רגליך נרפאו על דרך המלך שטופת השמש, מוצלת באבק ובפרחים.

האמנם נוכל לתאר לעצמנו שהכוס לא תטמון בחובה געגועים? שהרי על אם הדרך פה כבר לא תמצא את האבנט של הצדיק הטריסקאי שאבד,

כפי שלעולם גם לא תפגוש יותר את בעליו.

77

ּברוך ָא ליצקי

ב.ע.ב.

ברוך ָאליצקי איז געבוירן געווָארן בערך אין יָאר 1907, אין טריסק. אין ַא פֿרומער, משכיליש-וועלטלעכער פַֿאמיליע. ַא קינד פֿון עלטערן-קרעמער, הָאט ער בַאקומען זיַין דערציונג און קענטענישן פֿריער אין דער היים און אין חדר און שפעטער אין ַא ציוניסטישן בית-הספר אין רַאטנע. ער הָאט געהַאט ַא טרויעריקע קינדהייט ביז דער ערשטער וועלט-מלחמה. אין די מלחמה-יָארן הָאט ער איבערגעלעבט די נויט אין שטוב און דעם טויט פֿון די עלטערן. דעמלט הָאט אים ַא רַאטנער פֿעטער, שמואל שמחה ָאליצקי, ַאריבערגענומען צו זיך. געקומען צוריק קיין טריסק, הָאט ער די היים געטרָאפֿן אין ַא הונגער-לַאגע. איז ער ַא שטיקל ציַיט געווען ַא לערער אין ַא נָאענטן דָארף ביַי ַאן ַארענדַאר.

דערנָאך הָאט ער חתונה געהַאט אין טריסק, געווען ַא קורצע ציַיט ַא קרעמער. די קרָאם איז צו גרונט געגַאנגען. ס'איז ביַי אים געבוירן געווָארן ַא ייִנגעלע. ער איז געווָארן ַא לערער אין די ייִדיש-וועלטלעכע שולן פֿון דער ציש"א.

אין 1925 איז ָאפגעדרוקט געווָארן זיַין ערשט ליד "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" אין די "ליטערַארישע בלעטער", ווָאס הָאט געמַאכט ַא גרויסן רושם.

צי הָאט ברוך ָאליצקי דער דיכטער געהַאט ַא בַארוף צו לערעריַי? שווער דערויף צו ענטפֿערן. קיין פעדַאגָאגישע שול הָאט ער ניט דורכגעמַאכט, בלויז געהַאט דעם מוסטער פֿון זיַינע העברעישע לערער אין דעם בית-הספר. אויב ָאבער דער עיקר אין פעדַאגָאגיק איז, ווי ס'מיינט לעוו טָאלסטָאי, די ליבע מצדן דערציער צו זיַינע דערצויגלינגען, הָאט ברוך ָאליצקי, דער דיכטער ווָאס איז פַֿארליבט געווען אין בלַאסע נַארציזן און די בלייכע קינדער פֿון דער ייִדישער ָארעמקייט, געדַארפֿט זיַין ַא גָאר גוטער דערציער און לערער. "גיי קוש נישט אויס די דָאזיקע ארָאפגעלָאזטע, פַֿארשעמטע קינדערישע קעפלעך!" רופֿט אויס ברוך ָאליצקי אין זיַינעם ַא פרָאזע-ַארטיקל. נָאך שטַארקער זָאגט עדות וועגן זיַין ליבע צו קינדער זיַין פרעכטיק געדיכט "צו מיַינע קינדער" אין זיַין בוך "מיַין בלוט איז אויסגעמישט". אויך די קינדער הָאבן אים ליב געהַאט. געשריבן צון אים בריוו, ווען ער איז פֿון זיי ַאוועקגעפָֿארן און ַארויסגעגַאנגען אים מקבל- פנים זיַין ווען ער הָאט זיך צוריקגעקערט. די ליבע איז געווען ַא קעגנזיַיטיקע. ער הָאט אוודאי געוווּנען די קינדערס ליבע אויך מיט זיַין יונגקייט, שטאלטנקייט און מיט זיַין הומָאר, ווָאס הָאט געשפרודלט פֿון אים אין דער געזעלשַאפֿט פֿון די קינדער.

ברוך ָאליצקי הָאט ליב געהַאט די קינדער פֿון דער ייִדישער ָארעמקייט און זייער שול, ווָאס איז געווען דָאס איינציקע ווינקעלע, וווּ זיי הָאבן, פַֿארלערנטע און פַֿארשפילטע, פַֿארגעסן די נויט פֿון דער היים און נישט זעלטן דעם נָאגנדיקן הונגער.

די ליבע פֿון די קינדער הָאט אים געמוזט זיַין ַא טרייסט אין זיַין בענקשַאפֿט קיין טריסק, וווּ ס'הָאט אויף אים געווַארט זיַין בן-יחידל, מוניעקל...

און געשען איז אים נָאך ערגערס: ער איז זיך צעגַאנגען מיט זיַין פֿרוי, אין די דריַיסיקער יָארן, און געמוזט זיך שיידן מיט זיַין בן-יחידל – ַא ייִנגעלע, ווָאס הָאט געשיַינט מיט זיַין שיינקייט. דעמלט איז ער געקומען קיין ווַארשע. הָאט קיין לערערישע ַארבעט דָא נישט געפֿונען, נָאר געטָאן צוויי זַאכן: געדיכטעט און... געהונגערט ממש.

דָא הָאט ער זיך געטרָאפֿן מיט זיַינע ַא געוועזענער שילערין פֿון זשעטל. זיי הָאבן חתונה געהַאט און ַארויסגעפָֿארן קיין לָאדזש, וווּ זיי הָאבן ביידע געַארבעט – ער ַאלס לערער אין ַא ייִדיש-וועלטלעכער

78

מימין: האחים ברוך (נרצח בשואה), מאתיס ולייב'ל אוליצקי

ברוך אוליצקי

בע״ב

ברוך אוליצקי נולד בטריסק ב־1907 למשפחה שהייתה דתייה אך גם משכילה. כבן להורים חנוונים הוא קיבל את חינוכו ראשית בבית ובחדר ומאוחר יותר בבית־הספר הציוני בַרטְנֶה. עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה ילדותו ילדות עצובה. בשנות המלחמה הבית היה שרוי במצוקה ולא חלף זמן רב עד שמתו עליו הוריו. אז לקח אותו דודו, שמואל שמחה אוליצקי, לרטנה. כששב לטריסק, מצא את שאר בני־הבית שרויים ברעב. על־כן, שימש זמן־מה מורה בכפר שכן אצל חוכר.

חלפו הימים וברוך אוליצקי התחתן בטריסק והיה לזמן־מה חנווני, עד אשר פשטה החנות את הרגל. בינתיים נולד לו בן, והוא עצמו היה למורה בבתי־הספר היהודיים החופשיים של ציש"א. בשנת 1925 הובא לדפוס ב'ליטערארישע בלעטער' שירו הראשון 'ָדּמי מעורבב'. השיר הותיר רושם רב. האם ברוך אוליצקי המשורר החזיק רישיון הוראה? קשה לענות על כך. הוא לא למד בשום מוסד פדגוגי. כל שהיה לו קיבל ממוריו לעברית בבית־הספר. אך אם העיקר בפדגוגיה הוא כדעתו של לב טולסטוי, האהבה של המחנך לחניכיו, כי אז ברוך אוליצקי, המשורר שהיה מאוהב בנרקיסים לבנים ובילדים אביונים חיוורי פנים, היה מחנך ומורה טוב. "לך, ואל תישק לראשים המורכנים והמבוישים של הילדים", קורא אוליצקי באחד ממאמרי הפרוזה שלו. עדות חזקה יותר לאהבתו לילדים היא בשירו הנפלא 'לילַדי'

79

שול, זי אין ַא ביבליָאטעק. ווען ס'הָא ט אויסגעברָא כן די צווייטע וועלט-מלחמה, זענען זיי ַא נטלָא פֿ ן קיין רַא טנפֿ ַא רבַא נד. ער הָא ט דָארט געַארבעט פֿריער אין גרָאדנע, אין ַא סָאוויעטיש-ייִדישער גימנַאזיע און שפעטער אין ַא שול אין ליַאכָאוויטש נעבן בַארַאנָאוויטש. ער הָאט געדרוקט לידער אין סָאוויעטישע אויסגַאבן. דעם 24סטן יוני יָאר 1941, ווען די הָארדעס הַאקנקרייצלער הָאבן זיך דערנענטערט צום שטעטל, הָאט מען געזען ברוך ָאליצקין מיט זיַין איידעלער פֿרוי אין דער שול, אין גרויס בהלה, זוכן ַא וועג צום ַאנטרינען. ָאבער ס'הָאט אים נישט ָאפגעגליקט. ער איז, ווי ַאלע זיַינע קידערלעך, ווי זיַין זונעלע מוניק, אין טריסק – ַאוועק מיטן שוידערלעכן וועג פֿון ייִדישן אומקום.

איבערגעבליבן פֿון ברוך ָאליצקין איז בלויז ַא טייל פֿון זיַין דיכטונג, צעזייט און צעשפרייט איבער פַֿארשידענע אויסגַאבן, הָאבן עס זיַינע ברידער, און פֿריַינד, צענויפֿגעזַאמלט און ַארויסגעגעבן אין ַא בוך א. נ. "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" און דערמיט אים געשטעלט ַא מצבה אויף זיַין אומבַאוווּסטן קבר.

נחמן מיַיזיל

יָא, עס געדענקט זיך גוט דער ערשטער און די וויַיטערדיקע פלוצעמדיקע ָאנפֿליען קיין ווַארשע פֿון ָאט דעם יונגיטשקן און דערנָאך יונגן טריסקער דיכטער ברוך ָאליצקי, דער ייִנגערער ברודער פֿון דעם בַאוווּסטן דערציילער לייב ָאליצקי. וויפֿל ַארויסרופֿערישעס און ייִנגלש-חוצפהדיקס איז געווען אין אים; נַאטירלעכס און מסתמא אויך ַארויסגעצויגנס! אליין איז מען דַאן געווען אין די עטלעכע און דריַיסיקער, וויַיט נָאך נישט קיין "זקנים", ָאבער דָאך איז מען געווען שוין מיט ַא הינטערגרונט פֿון ַא צען-פֿופֿצן יָאר ליטערַאריש-ַארויסגעבערישע טעטיקייטן און ַאזוי-ַארום שוין "בַאיָארטע תושבים" אין דער ייִדישער ליטערַא רישער וועלט.

די גרופע ייִדישע דיכטער, ווָאס הָאט געהַאלטן ערשט אין רעכטן פַֿאנַאנדערווַאקסן זיך – ז. סעגַאלָאוויטש, משה קולבַאק, פרץ מַארקיש, א. צ. גרינבערג, דוד קעניגסבערג, בער הָארָאוויץ, משה ברָאדערזָאן, מלך רַאוויטש, אהרון צייטלין, קַאדיע מָאלָאדָאווסקי, אברהם זַאק, ישראל שטערן און די ַאלע ַאנדערע, ווָאס הָאבן זיך בַאוויזן נָאכן ערשטן וועלט-קריג, אין די יָארן 1917–1925, הָאבן שוין, צוליב דעם הַאסטיקן און אומגעהויערן וווּקס פֿון דער ייִדישער ליטערַאטור אין פוילן, געהערט צום "עלטערן" דור דיכטער און שוין געהַאט פַֿארנומען זיַינע אומבַאשטרייטלעכע פָאזיציעס אין דער ייִדישער דיכטונג. גליַיכציַיטיק מיטן ריַיף ווערן פֿון ָאט דעם "עלטערן" דור הָאבן זיך גענומען ארויסרוקן פֿון ַאלע זיַיטן ניַיע זינגער, ניַיע דיכטער.

ווי גליקלעך איז מען געווען, ווָאס כמעט יעדן טָאג הָאט זיך בַאוויזן עמעץ ַא ניַיער, ַא פֿרישער, און געברַאכט זיַינע ערשט-ריַיף-געווָארענע און ָאפֿט מָאל נָאך אומציַיטיקע דיכטערישע פֿרוכט פֿונעם אייגענעם גָארטן און שיַיער. ס'ַאר ַא פֿריידיקע ציַיט, ווָאס ערשט איצט ַא פֿינף און צווַאנציק יָאר נָאך דעם ווי עס איז געווען און געשען – און בעיקר ביַי דער ַאמעריקַאניש-ייִדישער אומגערעטעניש – קָאן מען עס ערשט ווי געהעריק שַאצן און ָאפשַאצן.

און ָאט אין איינעם ַא שיינעם טָאג איז אריַינגעקומען שטָאלץ און ווירדיק, מיט ַא חנעוודיקער און אימפָאנירנדיקער זיכערקייט, ַא שיינער טונקל-הויטיקער בחור, און דערלַאנגט ַא בינטל פֿריש-צַאפלדיקע בלעטלעך פֿון אייגענעם דיכטונג-בוים. די צעשויבערטע הָאר מיט דער פַֿארריסענער טשופרינע און טיפֿע

80

שבספרו 'דמי מעורבב'. גם הילדים אהבוהו. הם כתבו לו מכתבים כשנסע ובאו לקבל את פניו כששב. הייתה זו אהבה הדדית. הוא הרוויח את אהבתם בזכות רוחו הצעירה, מראהו הנאה וחוש ההומור ששפע ממנו כשהיה בחברתם.

ברוך אוליצקי אהב את הילדים היהודים מן הסביבה הענייה ואת בית־ספרם, שהיה עבורם הפינה היחידה שבה יכולים היו לשכוח מהרעב המציק בלימוד ובמשחק.

מובן הוא כי אהבת הילדים הייתה מקור הנחמה שלו כשהתגעגע לטריסק, שם חיכה לו בנו יחידו מוני'קל... והנה קרה לו דבר חמור מאוד. בשנות ה־30 נפרד מאשתו ונאלץ להיפרד מבנו יחידו, ילד יפה־תואר. בעקבות מאורעות אלה הגיע לוורשה, אך לא מצא בה משרת הוראה פנויה, ולא נותר לו אלא לכתוב ו... לרעוב.

כאן נפגש עם אחת מתלמידותיו לשעבר מז'טל. השניים התחתנו, עברו ללודז' ושם עבדו, הוא כמורה בבית־ספר יהודי חילוני והיא בספרייה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נמלטו בני־הזוג לברית־המועצות. תחילה עבד שם בגְרֹוְדנָה, בגימנסיה יהודית סובייטית, ומאוחר יותר בבית־ספר בלִיַאכֹובִיץ' שליד בָָּרנֹובִיץ'. הוא פרסם שירים בהוצאות סובייטיות.

ב־24 ביוני 1941, כשרבבות נושאי צלב קרס התקרבו לעיירה, נראו ברוך אוליצקי ואשתו העדינה בבית־ הספר מחפשים בבהלה גדולה דרך להימלט. אבל הדבר לא צלח בידם. הוא, כמו כל ילדיו וכמו בנו מוניק בטריסק, הסתלקו מן העולם בדרך הנוראה של כליית היהודים.

מיצירתו של אוליצקי נותר רק חלק קטן, המפוזר בהוצאות שונות. אחיו וחבריו ליקטו את החומר והוציאו ספר בשם 'דמי מעורבב'. בכך העמידו מצבה על קברו הבלתי נודע.

נחמן מייזל

כן, זכורה לה היטב הופעת הבזק הפתאומית בוורשה, הראשונה וזו שלאחריה, של הצעיר שהפך למשורר של טריסק, ברוך אוליצקי, הלוא הוא אחיו הצעיר של המספר הידוע לייב אוליצקי. כמה אתגר וכמה חוצפה נערית היו בו, כאלה שמטבעו ומן הסתם גם מן החינוך שקיבל! אנו עצמנו היינו בשנות השלושים שלנו. שנות הִזקנה מאתנו והלאה, אך יחד עם זאת כבר היה לנו רקע של עשר או חמש־עשרה שנות פעילות ספרותית, כבר היינו 'תושבים ותיקים' בעולם הספרות היידישאי.

קבוצת משוררי היידיש, שהייתה בתחילת צמיחתה וכבר השתייכה לדור הוותיקים מנתה את ז' סגלוביץ', משה קולבק, פרץ מרקיש, א"צ גרינברג, דוד קניגסברג, בר הורוביץ, משה ברדרזון, מלך רוויץ', אהרון צייטלין, קדיה מולודובסקי, אברהם ז"ק, ישראל שטרן ואחרים. אלה הופיעו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1917–1925, אך כאמור, כבר השתייכו לדור הוותיקים. זאת משום הצמיחה המהירה והענקית של ספרות היידיש בפולין. הדור הזה כבר תפס את מעמדו הרם בעולם השירה היידישאית. בד בבד החלו לצוץ מכל עבר זמרים ומשוררים צעירים חדשים.

איזה אושר היה זה כשכמעט מדי יום הופיע מישהו חדש, רענן, והביא מפרי עטו; לעתים היה זה פרי שאך זה הבשיל ולעתים פרי בוסר מגנו ומאסמו. איזו תקופה עליזה הייתה זו. רק עתה בחלוף עשרים וחמש

81

בלויגרויע אויגן און דָאס ָאפֿענע צעכרַאסטעטע העמד – ַאלץ הָאט עדות געזָאגט, ַאז עס איז צוגעקומען ַא וווילער "יַא ט", ַא זַא ווָא ס ווייסט שוין ַא פֿ ריער זיַין אייגענע ווערט און ווָא ס פֿ ַא רמָא גט שוין ַא ן אייגענע שטימע אין זיַין געזַאנג.

עס איז קיין נָאווינע נישט געווען אין יענער פֿרילינגס-ציַיט אינעם יונגן דַאן ייִדישן פוילן, וועלכער הָאט אריַינגענומען אין זיך גרויסע ייִדישע קיבוצים פֿון ליטע, גַאליציע, ווָאלין, וויַיסרוסלַאנד, ַאז עס זָאלן זיך בַאוויַיזן ייִנגערע און יונגע ייִדישע דיכטער-דערציילער, וועלכע זענען געקומען ָאפֿט מָאל אומבַאהָאלפֿענע, ווי זיי זָאלן ערשט פֿון דער שָאלעכץ ַארויס, מיט "ביכורים", מיט ערשטע, ווייניק ציַיטיקע און ווייניק ריַיפֿע פֿרוכט און שעמעוודיק פָֿארגעלייגט מע זָאל איבערלייענען, און טָאמער, אפשר איז עס ראוי צום דרוקן.

ָאבער דער טריסקער ברוך ָאליצקי איז אריַין ַא זיכערער, פַֿארגלייבטער אין זיך און געקומען ווי איינער, אויף וועמען מ'הָאט שוין לַאנג געווַארט, און ָאט איז ער דָא, און ָאט איז עס, ווָאס מע דַארף גליַיך, בַאלד דרוקן.

עס איז געווען אין דעם יונגן, ַאכצניָאריקן ווָאלינער בחור-שגץ עפעס פֿון פרץ מַארקישן, ווָאס הָאט זיך מיט ַאן ַאכט יָאר צוריק בַאוויזן מיט ַאזַא זיכערקייט און הָאפֿערדיקייט אין קיעוו מיט זיַינע ערשטלינג- לידער.

המשך, כסדרדיקער המשך – הָאט מען דערביַי ָאנגעקווָאלן, ווען מען הָאט איינס און צוויי איבערגעלייענט איין ליד און ַאן ַאנדערע פֿון ברוך ָאליצקי.

און טַאקע אין נָאענטן נומער "ליטערַארישע בלעטער" (פֿונעם 7טן אויגוסט 1925) הָאבן מיר פַֿארעפֿנטלעכט זיַינס ַא ליד מיטן נָאמען "מיַין בלוט איז אויסגעמישט" און צוליב חשיבות וועגן געגעבן עס מיט דיקן שריפֿט און מיטן פֿולן נָאמען ברוך ָאליצקי. און הערט נָאר די ווערטער פֿון דעם ערשטלינג- ליד, ווָאס איז געווען ַא גוטער ַאטעסטַאט, ַאז דָאס יונגע ווָאלינישע בחורל רעדט דיבורים, ַאז ער הָאט ווָאס צו זָאגן און ווייסט ווי צו זָאגן:

מיַין בלוט איז אויסגעמישט מיטן בלוט פֿון פשוטן פויער, און ס'זינגט אין מיר דָאס ווילדע געזַאנג פֿון די טיַיכן.

זיַין ווייטיק צעַאקערט מיַין הַארץ, ווי דער ַאקער זיַינע פֿעלדער, בַאזַאמענדיק עס מיט ווילדע זַאמען,

און זיַין פֿרייד צעפֿלַאקערט זיך אין מיַינע אויגן, ווי רָאזע זריחה-שיַין אין די שיַיבלעך פֿון זיַינע כַאטקעס.

עס פֿלַאטערן מיַינע טעג רַאשיק און פֿילפַֿארביק, ווי זונטיק די סטענגעס אויף די פלייצעס פֿון די טַאנצנדיקע שיקסעס.

עס בָאדט זיך מיַין קָאפ, ָא, לַאנד מיַינס, אין דיַינע ווינטן, ווי ַא ווַאלד, ווען כ'מעסט מיט מיַינע פֿיס דיַינע דָארפֿישע שליַאכן.

און בין-השמשות-ציַיט ציען זיך אומעטן פֿון מיַינע גלידער, ווי די נעפלדיקע ליַילעכער פַון דיַינע שלווהדיקע לָאנקעס.

דער יונגער ברוך ָאליצקי איז גליַיך אריַינגעטרָאטן אין דער יונגער זינגער-משפחה פֿון פוילן. גליַיך ווערט ער ַאנערקענט, פֿון קריטיקער און לייענער, ווי ַא ווירדיקער פָֿארזעצער פֿון זיַינע עלטערע ווָאלינישע דיכטער – ח. נ. ביאליק, אשר שווַארצמַאן, פרץ מַארקיש, ז. וויַינפער, קלמן ליס, מיט וועלכע ער רופֿט

82

שנה לאחר מה שקרה, ובעיקר בקרב הניצולים האמריקנים, רק עתה אפשר להעריך את התקופה הזו כראוי.

והנה ביום בהיר אחד הופיע לו, גאה ומכובד, בעל ביטחון עצמי, חינני ומרשים, בחור נאה, שחום עור. הוא הגיש צרור של דפים חדשים ומפוזרים מתוך ספר שירה שחיבר. השׂער הסתור, הבלורית הפרועה, העיניים שצבען אפור־כחול עמוק והכותונת הפתוחה – כל אלה העידו שמווילנה הגיע 'תכשיט' יקר ערך, כזה שכבר מכיר בערכו האמיתי, כזה הנושא את קולו שלו בשירתו.

ובכן, לא היה זה דבר חדש אז בפולין, באותה תקופת אביב. קיבוצי יהודים גדולים נכנסו מליטא, גליציה, ווהלין ורוסיה הלבנה אל פולין באותה העת. ברור היה שבקיבוצים הללו יימָצאו צעירים, ובקרבם משוררים ומספרים. לרוב היו שרויים הם בחוסר אונים מוחלט, כאילו זה עתה בקעו מקליפתם. בידיהם כתבי 'ביכורים' ראשונים, חלקם בוסריים וחלקם בשלים. הם הגישו במבוכה את הכתבים הללו לקריאה וקיוו שאולי יובאו לדפוס.

אך ברוך אוליצקי הטריסקאי נכנס חדור ביטחון עצמי, מאמין בעצמו, ובחדר שורה תחושה כאילו זמן רב המתינו לו והנה הגיע ובידיו הכתבים החייבים לבוא לדפוס תיכף ומיד.

הצעיר השובב בן השמונה־עשרה הזה, היה בו משהו מפרץ מְַרקִיׁש . שמונה שנים קודם לכן, גם הוא הופיע עם שיריו הראשונים בקייב, מלא ביטחון עצמי.

וההמשך? ההמשך הידוע תמיד – אנשים התמוגגו כשקראו שיר, שני שירים ואת יתרת השירים של ברוך אוליצקי.

ואכן בגיליון הבא של 'ליטערארישע בלעטער' (מיום ה־7 באוגוסט, 1925) פרסמנו את שירו 'דמי מעורבב', ומפאת חשיבותו של השיר הדפסנו אותו בדפוס מודגש ובשם המלא של יוצרו: ברוך אוליצקי. שמעו נא את מילות השיר הזה, הראשון למחברו. מחברו שהיו לו המלצות טובות. העלם מווהלין שמילותיו מוכיחות כי יש לו מה לומר ויש לו איך לומר:

דמי מעורבב בדמו של איכר פשוט, ובתוכי מתנגן לו שירם הפרוע של הנהרות.

כאבו מפלח את לבי, כמו המחרשה את שדותיו, בזרעו בהם את זרעי הבר,

ושמחתו מתנוצצת לה בעיניי, כזוהר זריחה ורוד בשמשות בקתותיו.

ימיי מרפרפים ברעש ובשפע של צבעים, כמו הסרטים המרצדים על גב הנערות הנוכריות ביום ראשון בעת ריקודן.

טובל ראשי, אוי ארצי, ברוחותיך, כמו יער, כשאני מודד בפסיעותיי את שבילייך הכפריים,

ובין־השמשות נמתח העצב מתוך אבריי, כמו יריעות בד מעורפלות הנמתחות מתוך שדותיך השלווים.

ברוך אוליצקי הצעיר נכנס מיד למשפחת המשוררים הצעירים של פולין. לא חלף זמן ומיד הוכר על־ידי

83

זיך איבער אויף זיַין אייגנַארטיקן אופן און שטייגער, ָאבער מיט פֿיל ענלעכקייט אינעם געזַאנג, אינעם איבערפֿלוס פֿון ליבשַאפֿט צו דער נַאטור, צו דעם געזונטן ווָאלינישן לעבן.

אין 1927 ברענגט ברוך ָאליצקי זיַין גרעסערן "געזַאנג צום ווָאלינער פויער" – פֿולבלוטיק, יָאדערדיקע פֿ ופֿ צן סָא נעטן, ווָא ס צייכענען זיך אויס מיט זייער טיפֿ ער פֿ ַא רגַא פֿ ונג, מערקווירדיקער גבורה, קָא לירפֿ ולע שילדערונגען און ליַידנשַאפֿטלעכע געמעלן, וווּ מענטש און נַאטור, ווָאר און וויזיע מישן זיך ַאזוי פרעכטיק צענויף.

פַא ר ַא ן עשירות פֿ ון בילדער, פַא ר ַא שפע פֿ ון מעטַא פֿ ָא רן, פַא ַר ַא רחבות פֿ ון שילדערונגען! און דער כסדרדיקער געשפיל פֿ ון ַא רויפֿ ן-ַא רָא פן, פֿ ון שַא רפֿ ע קָא נטרַא סטן, פֿ ון בונטן שימער! ווָא ס ַא שורה – ַא געמעל, ווָאס ַא שורה – ַאן אימַאזש! און דערצו ָאנגעלָאדן מיט טיפֿן אומרו און דרייסטן בונט, ווָאס ריַיסט זיך פֿונעם שטייגער-לעבן, פֿונעם סָאציַאלן אומרעכט. דער דיכטער גופא ווערט ווי פַֿארכלינעט פֿון די בילדער, פֿון די פַֿארגליַיכן, ווָאס ריַיסן זיך פֿון הַארץ און זוכן ַאן אויסוועג אין די ברייטע שורות, ווָאס זענען גָארנישט אימשטַאנד אוסצודריקן דָאס ַאלץ, ווָאס עס ווילט זיך אים זָאגן און מָאלן, – ַאזוי שטַארק איז דער שטרָאם, דער איבערפֿלוס. אין די לידער הָאבן מיר התפעלות-אויסרופֿן, ווָאס הייבן זיך ָאן מיטן בַאגיַיסטערונג-אויסרוף "ָא", ווָאס דערמָאנט טַאקע ווידער ַא מָאל אין פרץ מַארקישן. און ס'איז אים ווייניק דָאס בלויזע שילדערן די קָאליריקע בילדער, ער הַאלט אין איין ַארויסברענגען זיַין עקסטַא ז, זיַין בַא וווּנדערונג, זיַין פֿ ַא רגַא פֿ ונג פֿ ון דעם, ווָא ס ער גופא מָא לט און שילדערט מיט ַא זַא רחבותדיקער שפע. און ַאלץ ווערט בַאוויזן אין רַאשיקע פַֿארבן, אין איבערטריבענע מעטַאפָֿארן, אין פַֿארגרעסערטע מַאסן. און ער, ברוך, איז שטענדיק ַא שותף, ַא מיטשותף צו דעם ַאלעס: "איך הָאב די מי פַֿארזוכט און טרָאג ַא הַארץ מיט פֿיַיער-פֿרייד בַאלַאדן!"

און דער "שיר השירים", דער געזַאנג צו מַארוסיען! און דער פרעכטיקער געמיש פֿון דעם ייִדישן און נישט- ייִדישן אין ווָאלין און ביַי דער דווינע. ַאלץ ניַיע, פרעכטיקע און ווייניק-גענוצטע בילדער, שילדערונגען, אימַא זשן!

דערנָאך הָאט דער יונגער ברוך ָאליצקי געווַאנדערט, ווי ַא ייִדישער לערער, געווַאנדערט פֿון זיַין ווָאליניש שטעטל טריסק קיין ווַארשע, ווילנע, דרויע, מעזריטש, זשעטל, יַאגעלינע און געזונגען לידער, געדיכטעט געזַאנגען מיט פֿולער שטימע, פֿון ברייטן הַארצן צו דער נַאטור, צו טיַיכן, צו וועלדער און פֿעלדער, צו פויערן און שיקסעס, צו זייער פֿרייד און ליַיד, און אויך צו זיך גופא, צו זיַינס גליַיכן.

און פונקט ווי ער הָאט געשריבן ָאדעס, געזונגען ליבע-און לויב-געזַאנגען צו די פויערן, צו די שיקסעס און ַארויסגעשלָאגן פֿון זיך טעמפערַאמענטפֿולע, התלהבותדיקע געזַאנגען, ַאזוי הָאט ער שפעטער, ווען געווָא רן ַא ביסל "סטַא טעטשנער" און בַא זַא כטער און בַא טרַא כטער, פֿ ַא רפֿ ַא סט מיט דער ציַיט לידער צו די אייגענע צו אים דיכטער, פרץ, יהואש, וויַינפער, פֿון וועלכע ער איז, משמעות, געווען בַאאיַינפֿלוסט און צו וועלכע ער הָאט געפֿילט ַא ספעציעלע נָאענטקייט.

ברוך ָאליצקי זָאגט אין זיַין ליד "יצחק לייבוש פרץ": דו ביסט געווען געגליכן צון ַא פַֿארביקן לַאמטערן

און ָאנגעוויזן אונדז מיט אור-הגנוז פֿון ַא בלָאנדזשענדיקן ניגון, וועלכער זוכט ַא תיקון,

פֿון טרויעריקע דריַי מתנות און פֿון תמידיקן קלערן, ווָאס לָאזט זיך נישט פַֿארצערן און דערשטיקן.

84

מבקרים וקוראים כממשיך החשוב של קודמיו הוותיקים מווהלין – ח"נ ביאליק, אשר שוורצמן, פרץ מרקיש, ז' ויינפר וקלמן ליס. ייחודו על פניהם נובע מדרכו המקורית, אך יחד עם זאת, הוא דומה להם בשירה, בשפע האהבה לטבע, לחיים הבריאים בווהלין.

ב־1927 מביא ברוך אוליצקי את יצירתו הגדולה יותר 'שירה לאיכר הווהליני'. השיר כאילו טבול בדם. יש בו חמש־עשרה סונטות הגוזלות את שלוות רוחך, והן מצטיינות בתימהון העמוק שבהן, בגבורה הניכרת בהן, בתיאורים מלאי הצבע ובתמונות הסבל. בכל אלה האדם והטבע, האמת והדמיון משולבים באורח נפלא.

איזה עושר של תמונות, איזה שפע של מטפורות, איזה רוחב של תיאורים! והמשחק המתמיד של למעלה־ למטה, של ניגודים חריפים, של נצנוץ ססגוני! הנה שורה – ציור, הנה שורה – תמונה! ועל כל אלה מונחת דאגה עמוקה הנובעת מאורח־החיים, מחוסר הצדק הסוציאלי. המשורר עצמו כאילו נחנק מהתמונות, מהאנלוגיות קורעות הלב והמחפשות להן מוצא בשורות הרחבות, וכלל אינן מסוגלות להביע את כל מה שהוא רוצה לומר ולצייר – עד כדי כך עולה על גדותיו וחזק הוא הזרם, השיטפון. בשירים נמצא קריאות התפעלות המתחילות במילת ההתפעלות 'או', וזו שוב מזכירה את פרץ מרקיש.

הוא אינו מסתפק בתיאור תמונות צבעוניות, אינו חדל מלהביא את האקסטזה שלו, ההתפעלות שלו, התימהון שלו ממה שהוא בעצמו מצייר ומתאר ברוחב־ידיים שכזה. הכול נכתב בצבעים רועשים, במטפורות מוגזמות ובמאסות מוגדלות. והוא ברוך, הוא שותף קבוע ומעורב בכל אלה: "אני פועל ומתאמץ ונושא לב מלא בבלדות אש שמחות!"

ו'שיר השירים', השיר למרוסיה! והשילוב הנהדר של היהודי ושל מי שאינו יהודי בווהלין וליד הְדִוינָה. כל התמונות והתיאורים הם חדשניים ומחדשים, מלאי הוד, יצירתיים ונדירים!

אחר־כך, כמנהגם של מורים, נדד ברוך אוליצקי הצעיר מעיירתו טריסק שבווהלין והגיע לוורשה, וילנה, דרויה, מזריץ', ז'טל, יוגלינה. במקומות הללו שר שירים וחיבר שירים. הוא שר בקול מלא ובלב רחב לטבע, לנהרות, ליערות ולשדות; לאיכרים ולנערות הגויות, למושאי שמחתם ולמושאי סבלם. שר גם על עצמו ועל הדומים לו.

ובדיוק כפי שתיאר את אודסה, הוא שר שירי אהבה ושירי שבח לאיכרים ולנערות הגויות, והוציא מקרבו שירים מלאי התלהבות ועשירי מזג. לימים, כשהפך למעט יותר 'נשוא פנים', ממוקד וזהיר, הוא חיבר שירים שהיו מיועדים לקרוביו, לפרץ, ליהואש, לוויינפר. הוא הושפע מהם וחש כלפיהם קירבה מיוחדת. בשירו 'יצחק לייבוש פרץ', אומר ברוך אוליצקי:

היית כפנס צבעוני והראית לנו את הדרך בעזרת האור הגנוז של ניגון תועה,

המחפש תיקון, את שלוש המתנות ואת החשיבה התמידית

שאינה מניחה שיצערוה ושיחנקוה. בשנים המאוחרות השתנה המשורר לא מעט. הוא החליף את עיירתו שבווהלין ואת האיכר הווהליני שבו במקומות אפורים, עצובים וקשים ליד הדווינה בסביבות וילנה. ולכן, כמה אחרים הם שיריו החדשים האפורים־עצובים 'ליד הדווינה'. שיריו הקודמים היו סונטות מלאות ביטחון שהופנו לאיכר הווהילני, למרוסיה ולנערה הגויה מווהלין.

85

דער דיכטער הָאט זיך ַא שיין ביסל געענדערט אין די שפעטערדיקע יָארן. ער פַֿארביַיט זיַין אייגן ווָאליניש שטעטל, זיַין ווָאלינישן פויער אויף די גרוי-טרויעריקע, הַארט-הַארבע ערטער ביַי די דווינע, ַארום ווילנע, און ווי ַאנדערש עס זענען דעריבער זיַינע ניַיע גרויטרויעריקע לידער "ביַי דער דווינע", פֿון זיַינע הָאפֿערדיקע פֿריערדיקע לידער-סָאנעטן צום ווָאלינער פויער, צו מַארוסיען, דער ווָאלינער שיקסע. ווי ענלעך זיי זענען נישט די לידער און פָאעמעס לויט זייער פָֿארעם, ָאבער ווי ַאנדערש זיי זענען מיט זייער געמיט-צושטַאנד, מיט זייער אינהַאלט.

אין 1930 הָאבן מיר אין די "ליטערַארישע בלעטער" ברוך ָאליצקיס ַא קורצע כַארַאקטעריסטיק וועגן זיך:

"מיַין צוגַאנג צו דיכטונג: ַאלץ ווָאס שמעקט מיט ערד איז געזַאנג, און ַאל דָאס איבעריקע איז פֿאר מיר ווי פֿליענדיק שפינוועבס אין ַא זוניקן טָאג. ס'איז שיין, ָאבער נישט מער ווי שפינוועבס. דעם אמת געזָאגט, הָאב איך אליין גענוג פֿליענדיק שפינוועבס".

און וויַיטער: "ַאלץ שטַארבט און פַֿארגייט, בלויז די ערד איז געווען די אייביקייט און וועט זיַין די אייביקייט... – איך הָאב פֿיַינט בתכלית השנאה די שטָאט. איך הַאס די פֿילשטָאקיקע מויערן, וויַיל פֿון הינטער זיי הער איך דעם וויינענדיקן פרָאטעסט פֿון געוויקסן, ווָאס דערלעבן נישט צו לעבן..." און לסוף גיט צו ברוך ָאליצקי צוויי טשעקַאווע שורהלעך, ווָאס זענען זייער כַארַאקטעריסטיש פַֿארן הָא פֿ ערדיקן און ָא נגריַיפֿ ערישן דיכטער, וועמען מ'הָא ט פֿ ירגעווָא רפֿ ן, ַא ז ער געפֿ ינט זיך אונטער דעם בַא זונדערן איַינפֿ לוס פֿ ון פרץ מַא רקיש: "ווָא ס שייך דער פֿ ָא רעם – זָא גט ער – הָא ט מַא רקיש געלייגט אויף מיר זיַין חותם. איך קלער ָאבער, ַאז מיַינע לידער זענען געפרעסטער".

מיט ַא יָאר שפעטער, אין 1934, דרוקט ברוך ָאליצקי ָאפ ַא ליד אין די "ליט. בלעטער" מיטן נָאמען "אין ווַארשע", ווָאס גיט אונדז איבער, ווי דער ווָאליניש-טריסקער פָאעט פֿילט זיך אומהיימלעך אין דער גרויסער שטָאט. ָאנשטָאט די פֿריערדיקע ברייט-שורהדיקע, ברייט-ָאטעמדיקע שורות, הָאבן מיר איצט ָאפגעהַאקטע, קורץ-ָאטעמדיקע שורהלעך, אין וועלכע ס'פֿילט זיך שטַארקע אומצופֿרידנקייט און צערייצטקייט.

אין די שטָאט-לידער הָאבן מיר דעם בונט, דעם פרָאטעסט פֿון ַא יעסענין קעגן דער שטָאט, דעם בונט און פרָאטעסט, ווָאס ריַיסט זיך ַארויס ביַים דיכטער, דעם דָארפֿסיונג. יעדנפַֿאלס, אויב מַארקיש הָאט געהַא ט קרובעשַא פֿ ט צו מַא יַא קָא ווסקין, הָא ט ב. ָא ליצקי געהַא ט מער נָא ענטקייט מיט יעסענינען. עס איז דער אונטערשייד פֿון שטָאט און דָארף, פֿון סָאציַאל-פָאליטישער טעמַאטיק און נַאטור-שילדערישן און לירישן שטָאף.

פֿון זַאטן ווָאלין צו דער ָארעמער ליטע – דָאס איז געווען דער גַאנג פֿון ברוך ָאליצקי אין לעבן און אויך דער גַאנג פֿון זיַין יונגער דיכטונג, ווָאס איז שטענדיק געווען די טריַיע בַאגלייטערין פֿונעם דיכטער. אים קומט אויס שפעטער צו לעבן און צו "קנעלן" אין דער פַֿארָארעמטער ווילנער ליטע, אין ליטווישע און וויַיסרוסישע פַֿארחושכטע שטעטלעך. און ווי ַאנדערש עס זעט אויס זיַין ליד "פֿרילינג" (1937), סַא ר ַא טיף-טרויעריקע מָא טיוון, ווָא ס זענען פֿ ַא רבונדן מיט דער ַא רומיקער ָא רעמער לַא נדשַא פֿ ט און דערדריקטער סביבה!

ָאט ַא פָאר שורות: עס גייען דיר ַאנטקעגן שטעטלעך וויַיסרוסישע ַאצינד מיט

עמער ליידיקע ביז דנָא. אויף גרעבליעס שטיַיגט די ַארבעטסלָאזיקייט, ווי ברויזיקער

געוויטער מיט פינע אויפֿן מויל.

86

השירים והפואמות הללו אמנם דומים בצורתם לאלו שמן התקופה הקודמת, אך שונים מאוד בתוכנם וברוח הדברים הנושבת בם.

ב־1930 תיאר ברוך אוליצקי עצמו את מאפייני השירה שלו ב'ליטערארישע בלעטער': "גישתי למלאכת השירה: האדמה היא שירה, כל טעם וריח הנודף ממנה הוא שירה, וכל השאר הוא עבורי כקורי עכביש המתעופפים ביום שמש. וגם אם יפה הוא, לא יותר הוא מקורי עכביש. אם לומר את האמת, הרי לי בעצמי יש מספיק קורי עכביש מתעופפים".

והוא ממשיך: "הכול מת וחולף, רק האדמה הייתה ותמיד תהיה הנצח [...] אני שונא בתכלית השנאה את העיר. אני שונא את חומותיה הרבות, כי מאחוריהן אפשר לשמוע את מחאתו השקטה והבוכה של הצמח, שאינו זוכה לחיות עוד [...]״

לבסוף מוסיף ברוך אוליצקי שתי שורות משונות, האופייניות מאוד למשורר חד ההבחנה והבטוח בעצמו, המשורר שטענו כנגדו שהוא מושפע במיוחד מפרץ מרקיש: "מה ששייך לצורה", הוא אומר "הרי שמרקיש הטביע בי את חותמו. אך אני חושב, ששיריי הם דחוסים יותר".

כעבור שנה, ב־1934, מביא ברוך אוליצקי לדפוס ב'ליטערארישע בלעטער' שיר שכותרתו 'בוורשה'. באמצעות שיר זה אנו מתוודעים לתחושת הזרות של המשורר הווהליני מטריסק, הפוקדת אותו בעיר הגדולה. את מקומן של השורות הרחבות בעלות אורך הנשימה הגדול, תופסות עתה שורות קטועות, בעלות אורך נשימה קצרצר, וניתן לחוש בהן את נרגנותו ואת חוסר שביעות רצונו הגדולה של המשורר. בשירי העיר אנו מוצאים את הקשר: המחאה של המשורר יֶסֶנִין נגד העיר, מחאתו של המשורר בן הכפר. אם מרקיש היה קרוב למָיָאקֹובסְקִי, הרי שברוך אוליצקי היה קרוב יותר ליסנין. זהו ההבדל בין העיר לכפר, בין הנושאים הסוציאל־פוליטיים לתיאורי הטבע ולחומר הלירי.

מווהלין השבעה לליטא הענייה – זה היה מהלכו של ברוך אוליצקי בחייו וכן מהלך שירתו הצעירה, שהייתה תמיד בת־לווייתו הנאמנה של המשורר.

לימים, הוא חי ו'למד' בווילנה הענייה שבליטא, בעיירות החשוכות של ליטא ובאילו של רוסיה הלבנה. וכמה נראים הדברים אחרת בשירו 'אביב' (1937), אילו מוטיבים של עצב עמוק, הקשורים בנוף העני ובסביבה המדוכאת שבמקום!

הנה כמה שורות: עתה הולכות לקראתך עיירותיה של רוסיה הלבנה עם דליים ריקים עד תחתיתם.

על הסוללות עולה האבטלה כסערה תוססת, וקצף על פיה. בבקתות גדלים ילדים רעבים, כשׂיחי סרפד הם, ועל עורם כוויות,

וחידודי המילים משתובבים בקן ילדותם, נלפתים כתולעים שחורות הנדבקות לחדרים ולקירות. ואף־על־פי שכל מה שמסביב אינו מביא שמחה, אינו מביא אור ופוער פיו לבלוע את מצב הרוח, בכל־זאת יוצר המשורר הצעיר שירים־חזונות בהירים, מלאי מרץ ועמוקים. את אלה הוא שואב מן השפע הפנימי שמציעה היהדות ומן העושר הרוחני הפנימי שלו עצמו. המשורר העניק לנו שירים עמוקים, כמו 'הסַבָּל', 'יהואש' ו'פרץ' – שירים שחיבר בשנים האחרונות לחייו הקצרים, חיים שנקטעו באיבם. אי־שם עינוהו הגרמנים יחד עם יהודי ווהלין ויהודי ליטא ורוסיה הלבנה האחרים ו"לא נודע מקום קבורתו".

87

ביַי פריזבעס ווַאקסן הונגעריקע קינדערלעך, ווי קוסטעס קראפיווע מיט בריעניש אין הויט.

און שפיצלען נעסטיקן זיך איינעט, ווי לישיַיעס און ווי ווערעם טונקעלע, קלעפיקע אין ווַאנט און ביַי קלָאזעט.

און אויב דער ַארום גיט נישט קיין פֿרייד, קיין אויפֿלויכטונג, אויב ַאלץ פרעסט און דריקט דָאס געמיט, לויכטן ָאבער ָאפֿט אויף ביַים יונגען דיכטער העל-מונטערע און טיפֿע זעאונגען-געזַאנגען, ווָאס קומען פֿון אינעווייניקסטער אידעישער שפע, פֿון אייגענער גיַיסטיקער עשירות. דער דיכטער הָאט געגעבן טיפֿע לידער, געזַאנגען, ווי "דער טרעגער", "יהואש", און לסוף – "פרץ", ווָאס ער הָאט אויסגעדיכטעט די לעצטע פָאר יָאר פֿון זיַין קורץ און יונג-פֿארשניטענעם לעבן.

ערגעץ-וווּ הָאבן די דיַיטשן אים פַֿארפיַיניקט צוזַאמען מיט די ַאלע ַאנדערע ייִדן פֿון ווָאלין, ליטע, וויַיסרוסלַאנד "ולא ידע איש את קבורתו".

מוניה (נרצח בשואה), בנם של שר׳קה וברוך אוליצקי, מחופש למלך אחשוורוש.

88

מימין: ?, יעל ווהל-קרן, ? ויחזקאל אכטלברג מראה של טריסק.

התמונה צולמה בשנת 1938, בעת ביקורו של אריה גרינשטיין (בשמאל) בעיירה.

89

מאטעס אָ ליצקי

לידער צו מיַין ברודער ברוך

נישט די זוןמאתיס אוליצקי הָאט יענעם טָאג צעלייגט אין דיַין געמיט

ַא גרויסע שרפה, ווי ַא ווּנד –

דָאס הָאט דיַין שטעטעלע געברענט. נישט קיין כמַא רעס

הָאבן דיַין געזיכט געהילט פֿ ון בושה,

ווי בַאנדַאזשן – דָאס זענען רויכן פֿון דיַין שטוב געווען.

נישט די נַאכט איז אין דיַין אויג געלעגן דַאן

מיט פֿ ינצטערניש, ווי טיפֿע גריבער –

דָאס הָאט אויף דיר דער קברים-רָאוו געקוקט. למעלה מימין: אהרן טננבוים, מוניה אוליצקי ומנדל טננבוים. למטה: ברוך טננבוים.

שלושת האחים היו בניהם של בתיה ולייבוש טננבוים ואחֶיה של שרה טננבוים-פרידמן. כל הארבעה למדו בבית־הספר 'תרבות'. ארבעתם נרצחו בשואה.

90

מאתיס אוליצקי

שירים לאחי ּבָ רוְּך

לֺא הַּׁשֶ מֶׁש ָ

ׁשֶהֶֶעלְָתה בְּך בַּיֹּום הַהוּא ברוך אוליצקי

בְֵּעָרה גְּדֹולָה כְּפֶצַע –

ָ זֹו ֲע יָָר ה ׁ שֶ לְ ך, ֲא ׁ שֶ ר ָדּלְ ָק ה.

לֺא ֲע נָנִים ָ

ֲאׁשֶר כִּּסוּ־הֵלִיטוּ עֹור ּפָנֶיך מִ בּוּׁ שָ ה

כְַּתחְבֺּׁש ֹות – ָָ

ֶז ה הֶ ָע ׁ שָ ן ׁ שֶ ּמִ בֵּיְת ך ָע לָ ה. לֺא הַ לַּיִל

ָ ֲאׁשֶ ר ָעמַד ָאז בְֵּעינְך

ְ מַחְׁשִיך

כְִּת הֹום־בֹּורֹות – ָ

זֹו ְּת ָע לַ ת־קְ בָ ִר ים, ׁ שֶ הִ סְ ַּת כְּלָ ה בְּ ך.

91

דו הָאסט געזָאגט צו דיַינע שילער: עס הָאט איַיך ָאפגענַארט די שול.

דער ווַאלד איז מיט געוויינען פֿול און נישט מיט לידער.

עס שריַיען נישט די בָארוועסע קוקַאווקעס צו דער זון –

דָאס יָאמערן געשָאכטענע די ברידער, און ס'הַא ווקען

הפקרדיקע יעגער-הינט. ַא רויט געוועש צעהָאנגען הָאט דער ווינט

פֿ ון זעקעלעך און קינדערישע העמדער –

און נישט קיין ווָאלקנס איַינגענעצט אין שקיעה. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, ווָאר,

ַאז די ביימער בליען אויכעט היַינטיקס יָאר, ַאז מיט זיסן הָאניק שמעקט דער וויַיסער צוויט –

נָאר ביַי אונדז אין געטָא ווַאקסט קיין גרעזל ניט? זָאגסטו: טַאקע. דָאס איז ריינע ווָאר.

ָאפגעוועלקטע גרָאזן זענען קינדערס הָאר. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, אמת:

עס זענען בלומען דָא, ווָאס הייסן כריזַאנטעמעס, און זיי זענען צַארט –

מיר הָאבן אויף זיי לַאנג געווַארט. זָאגסטו: אמת, טיַיערינקע. אמת.

קינדערס בליַיכע בעקלעך זענען כריזַאנטעמעס. פֿרעגן דיך די שילער: איז דָאס, לערער, ריכטיק,

ַאז אויף י ע נ ע ר זיַיט איז דער טָאג נָאך ליכטיק, און די פֿייגל שוועבן אין דער הייסער זון? –

עס הָאט זיך היַינט ביַי נַאכט געחלומט אונדז דערפֿון. זָאגסטו: ריכטיק. – און ביַי קינדער ווערן

דלָאניעס ווי די פֿייגל, וועלכע טריקען טרערן.

92

ָ לַ ַּת לְ מִ יִד ים ׁ שֶ לְ ך ָא מַ ְר ָּת :

בֵּית־הַּסֵפֶר, הוּא ִרּמָה ֶאְתכֶם. יְָערֹות מְלִֵאים קֹול בְּכִי

ְולֺא בְּשיר וּבְִזמְָרה: לֺא הַּקוּקיֹּות הַיְּחֵפֹות, ֲאׁשֶר צֹוְרחֹות

מוּל ּפְנֵי הַׁשֶ מֶׁש – ֶזה יְלֵל־ַאחִים טְבוּחִים־שְׂרוּפִים

וּנְבִיחַת־הֶפְֵקר ׁשֶ ל כַּלְבֵּי הַצַיִד.

הַ כְּבִ יסָ ה הַ חֲ מוּצָ ה ָּת לְ ָת ה הָ רוּחַ , מִ ּשַ ּקִ יֹּות

ְוכֻּת ֹונֹות ׁשֶ ל יְלִָדים – ְו לֺא ָע בִ ים ֲא ׁ שֶ ר טָ בְ לוּ בְ נֺגַ ּה הַ ּ שְ קִ יָע ה.

ָ ׁש ֹוֲא לִ ים אֹוְת ך הַ ַּת לְ מִ יִד ים: מֹוֵר נוּ, הַ ָא מְ נָם

גַּם הַ ּשָ נָה עֹומְ ִד ים ֵע צִ ים בְּ לִ בְ לוּבָ ם? גַּם הַ ּשָ נָה מְ ִר יחָ ה ּפְ ִר יחָ ה בְּ ֵר יחַ ־ְד ּבַ ׁש

ְוַרק בַּגֶּטֹו כָּאן הַכֺּל יָבֵׁש כַַּקׁש ? אֹומֵר ַאָּתה: ֶאמֶת, נָכֹון הוּא, חֲמוִּדים.

ֲע שָ ׂבִ ים נֹובְ לִ ים הֵ ם שְ ָׂע רֹות שֶ ל יְלָ ִד ים. ְו ׁש ֹוֲא לִ ים הַ ַּת לְ מִ יִד ים: הֲ נְכֹונֹות הֵ ן הַ ּ שְ מוּעֹות

ׁשֶ בְּצִֵדּי־ְדָּרכִים יֵׁש עֹוד מְַרגָּנִיֹּות, ְ

ּפְָרחִים יָפִים כָּל־כָּך ַוֲעִדינִים – ַוֲאנַחְנוּ כָּאן לָהֶם מַה־ּמַמְִּתינִים...

אֹומֵר ַאָּתה: ֶאמֶת, יָכֺל ֶזה לִהְיֹות לֶחְיֵיכֶם חְִוּרֹות כְּמֹו מְַרגָּנִיֹּות.

ְו ׁש ֹוֲא לִ ים הַ ַּת לְ מִ יִד ים: מֹוֵר נוּ, הֲ ִא ם ֶז ה חֲ לֹום ׁ שֶ בְּ ֵע בֶ ר מִ ֶז ּה מֵ ִא יר עֹוד אֹור הַ יֹּום

ְו צִ ּפֳ ִר ים ָע פֹות־ּפ ֹוְר חֹות בֵּ ין ַק ְר נֵי־הַ ׁ שֶ מֶ ׁש ? כָּל ֵאלֶּה בַּחֲלֹום ָרִאינוּ ֶאמֶׁש .

אֹומֵר ַאָּתה: נָכֹון. ְוכַּפֹות הַיְלִָדים נָעֹות כְּצִּפֳִרים ֲאׁשֶר בֹּולְעֹות ְדּמָעֹות.

תרגם: נתן ליבנה
93

י. י. וואָהל

וועגן חסידישע ספרים, מעשיות און שבחים

ַאזוי טענהט דער געערטער ש. ניגער. זָאל זשע מיר דערלויבט זיַין צו ענטפֿערן דעם געערטן קריטיקער און אויף וויפֿל עס איז מעגלעך צו לעזן די פֿרַאגע וועגן דער פריָאריטעט פֿון די טעקסטן (ס'הַאנדלט זיך וועגן ר' נחמן ברַאצלַאווערס העברעיִשע מעשיות אין העברעיִש און ייִדיש-רעד), אויף דעם גרונד פֿון מיַין פערזענלעכער דערפַֿארונג. פַֿאר איין וועגס דענק איך אויך ָאפקילן דעם אומבַאדינגטן גלויבן אין די רעדע-ַארטן און בַאהויפטונגען פֿון די ַאלע מעשיות-און-שבחים-שריַיבער, וועלכע דערשיַינען פַֿאר אונדז תמיד אין דעם לבוש פֿון "גרויסע תלמידים און מקורבים" פֿון די גרינדער פֿון דער חסידות.

איך הָאב געהַאט די מעגלעכקייט שטיין גַאנץ נָאענט, אויב נישט ביַים רודער, צו איינער פֿון די לַאבָארַאטָאריעס, וווּ פַֿארשידענע תורות, מעשיות, דברי מוסר און גליַיכווערטלעך הָאבן זיך צעשמָאלצן, דורכגעליַיטערט און זענען מַאנכע מָאל ַארויס אין ַא בוך-פָֿארעם, ָאדער גָאר אין כתבי- יד, אין מַאנוסקריפטן און זיך צעשפרייט אין טויזנטער קָאפיעס אויף דער וועלט. מיַינע יונגע יָארן זענען דורכגעגַאנגען אונטער די שָאטנס פֿון איינעם פֿון די שענסטע איַינפֿלוסריַיכסטע הויפֿן פֿון דער טשערנָאבילער דינַאסטיע – אין הויף פֿון דעם טריסקער רבין ר' אברהמעלע, ר' מרדכילע טשערנָאבילערס זון – ַא הויכע פערזענלעכקייט, ַא פֿירער פֿון צענטליקער טויזנטער חסידים, דער מחבר פֿון דעם ספר "מגן אברהם", וועגן וועלכן עס הָאבן צירקולירט, נָאך פַֿאר זיַין לעבן, ַאלערליי לעגענדעס און מעשיות. אין טריסקער הויף הָאב איך זיך נָאענטער בַאקענט מיט די מעטָאדן פֿון קָאמפלירן רבייִשע ספרים און צונויפֿשטעלן מעשיות און שבחים.

נעמען די גרויסע פֿירער פֿון דער חסידות ַאן אוממיטלבַארן ָאנטייל אין דעם מחבר-זיַין פֿון זייערע אייגענע ספרים? די פֿרַאגע שיַינט אפשר לעכערלעך אין שייכות צו די פֿיל ספרי-מחקר, פלפול און אויך ספרי-חסידות, ווָאס בַאשיַינען די פָאליצעס פֿון אונדזערע ביבליָאטעקן. דַארף מען ָאבער געדענקען, ַאז אונדזערע מחברים פֿון דעם רבנישן לַאגער, איידער זיי פַֿארעפֿנטלעכן זייער חבור, פֿיַילן זיי יעדעס ווָארט, פָאלירן יעדן אויסדרוק און בַאליַיכטן יעדן זַאץ מיט דעם שיַין פֿון זייער לָאגיק. זיי פַֿארגעסן נישט די קלָארע ווערטער פֿון דעם רמב"ם (אבות א, י"א) "ולא יהא בדבריכם מקום שיסבול פרוש אחר", ד.ה. עס זָאל נישט זיַין אין איַיערע רייד אומקלָארקייט און צוויידיַיטיקייט. זיי פַֿארלָאזן זיך נישט אויף פֿרעמדע הענט. הָא בן דָא ס געטָא ן אויך די פֿ ָא רשטייער פֿ ון דער חסידות? נָא ך מיַין פערזענלעכער בַא ָא בַא כטונג אין טריסקער הויף און נָאך מיַינע ידיעות וועגן ַאנדערע הויפֿן – קען איך מיט ַא ריינעם געוויסן ענטפֿערן – ניין! – די רביים הָאבן זיך נישט אינטערעסירט מיט דעם זַאמלען פֿון זייערע תורות – און נישט צוליב נַאכלעסיקייט ח"ו. זיי זענען כמעט ַאלע געווען פַֿאר תורה-שבעל-פה, פַֿאר מינדלעך לערנען, פֿון מויל צו מויל, פֿון הַארץ צו הַארץ. שבת ביַי טישן הָאבן זיי געזָאגט תורה. "זָאגן תורה" – איז ַא ריין חסידישער אויסדרוק, ווָאס איז ַאריַין אין אונדזער לעקסיקָאן אין די עפָאכע פַון חסידות. תורה הָאבן זיי געזָאגט על-פי "התערותא דלעילא", עקספרָאמפט, נישט צוגרייטנדיק זיך. ַאזוי הָאבן זיי ליב געהַאט אויך מעשיות צו דערציילן, שיינע, פָאעטיש-מיסטישע, בַאפערלטע און בַאצירטע מיט ַאלע פַֿארבן פֿון זייער ריַיכע פַֿאנטַאזיע.

ר' נחמיה בונים, איינער פֿון דעם טריסקערס מקורבים, ַא טיפֿער פֿילָאזָאפֿיש-בַאלעזענער ייִד, רב

94

י"י ווֹהל

על אודות ספרי חסידים, מעשיות ושבחים

כך טוען ש' ניגר הידוע. יורשה לי לענות, על בסיס ניסיוני האישי, למבקר הידוע ועד כמה שינתן לענות על שאלת עדיפות הטקסטים (האמור הוא לגבי המעשיות העבריות בשפות העברית והיידיש של ר' נחמן מברסלב). בדרך זו אני גם מתכוון לצנן את האמונה ההכרחית באמנות הנאום ואת הקביעות של כל כותבי המעשיות והשבחים המופיעים פעמים רבות לנגד עינינו בלבוש 'תלמידים גדולים ומקורבים' של מייסדי החסידות. הייתה לי האפשרות לעמוד מאוד מקרוב, אם לא ממש ליד ההגה, של אחת מהמעבדות, שם הותכו תורות שונות, מעשיות, דברי־מוסר ואמרות־כנף. שם הם זוקקו, ולעתים יצאו אחדים מהם בצורת ספר או כתב־יד והתפשטו בעולם באלפי עותקים. שנותיי הצעירות עברו בצילה של אחת מהחצרות היפות והמשפיעות ביותר של השושלת הצ'רנובילית – החצר של הרבי הטריסקאי ר' אברהמ'לה, בנו של ר' מרדכי'לה מצ'רנוביל – אישיות רמת מעלה, מנהיגם של עשרות אלפי חסידים, מחברו של 'מגן אברהם', שעוד בחייו הסתובבו סביבו כל מיני אגדות ומעשיות. בחצר הטריסקאית למדתי מקרוב באילו שיטות נערכים הספרים הרבניים ובאיזה אור מועמדים המעשיות והשבחים.

האם מנהיגי החסידות הגדולים משתתפים השתתפות של ממש בחיבורם של הספרים הרבניים? השאלה אולי נשמעת מגוחכת כשהיא משתייכת לספרי המחקר, הפלפול וגם החסידות הרבים המייפים את המדפים בספריותינו. אבל צריך לזכור שמחברינו ממחנה הרבנים, לפני שהם מפרסמים חיבור שלהם, הם מצחצחים כל מילה ומילה, מלטשים כל ביטוי ומאירים כל משפט בזוהר הגיונם. הם אינם שוכחים את דברי הרמב"ם הברורים (אבות א, י"א): "ולא יהא בדבריכם מקום שיסבול פרוש אחר". הם אינם מסתמכים על ידיים זרות. האם גם נציגי החסידות נהגו כך? על־פי ההתבוננות האישית שלי בחצר הטריסקאית ועל־פי ידיעותיי הנוגעות לחצרות אחרות, אני יכול לענות במצפון שקט – לא! – הרבנים לא התעניינו בליקוט תורותיהם – ולא חס וחלילה מתוך הזנחה. כמעט כולם היו בעד התורה שבעל־פה, בעד הלימוד בעל־פה, כזה הנמסר מפה לפה, מלב אל לב. בשבת, ליד השולחנות, הם נהגו לומר דברי־ תורה. 'לומר דברי־תורה' הוא ביטוי חסידי מובהק, שנכנס לאוצר המילים שלנו בתקופת החסידות. את דברי־התורה אמרו על־פי 'התערותא דלעילא', באלתור ולא בהכנה מראש. כך אהבו גם לספר מתוך דמיונם העשיר והצבעוני מעשיות יפות, פואטיות ומיסטיות.

ר' נחמיה בונים, אחד ממקורבי החצר הטריסקאית, יהודי הוגה־דעות מעמיק ויודע־סֵפר, בנו של רב נוח פריצקי, מי שהיה נכדו של מבאר 'המהר"ם שיף', סיפר לי כמה מעשיות של הטריסקאי, ששמע במו אוזניו מפיו הקדוש – מעשיות עשירות צבע, ארוגות מחוטי השמים, האדמה, הכוכבים, ומדיפות את כל ריחות הטבע הווהליני העסיסי. נהגתי להאזין למעשיות במתח בלתי רגיל וזאת אף־על־פי שאז כבר 'נתפסתי' כשקראתי בהיחבא את פושקין ואת 'חטאת נעורים'.

לצדיקים היו ימים נבחרים מיוחדים לספר בהם את מעשיותיהם. לטריסקאי – תשעה באב ושמיני עצרת, לטולנאי – ימים אחרים וכך הלאה. בימים אלו נהגו מקורביהם להתקבץ בחדר נפרד, הרבי פסע

95

נוח פַאריצקערס, דעם מבאר פֿון דעם מהרם-שיף'ס ַאן אייניקל, הָאט מיר איבערדערציילט ַא פָאר מעשיות פֿון דעם טריסקער, ווָאס ער הָאט פערזענלעך געהערט מפיו הקדוש – פַֿארבנריַיכע מעשיות, צונויפֿגעוועבטע פֿון הימל, ערד און שטערן און בַאהויכטע מיט ַאלע ריחות פֿון דער זַאנפֿטער ווָאלינער נַאטור. מיט ַאן אומגעוויינלעכער שפַאנונג הָאב איך געהערט די מעשיות, כָאטש איך בין שוין צו יענער ציַיט געווען "געכַאפט" און הָאב שטילערהייט געלייענט פושקין און דעם "חטאת נעורים". און בַאזונדערע אויסדערוויילטע טעג הָאבן די צדיקים געהַאט פַֿאר זייערע מעשיות: דער טריסקער ַא שטייגער – תשעה-באב און שמיני-עצרת, דער טָאלנער – ַאנדערע טעג, ַאז"וו. דעמלט פֿלעגן זיך צענויפֿנעמען זייערע מקורבים אין ַא בַאזונדער חדר, דער רבי הָאט ַארומגעשפַאצירט מיט גיכע טריט, זיַין קול הָאט געפֿליסט מיט ווייכקייט און דבקותדיקייט, צַארטע פֿעדעם הָאבן זיך געוועבט, און בילדער זענען אויפֿגעשפרונגען און ָאנגעפֿילט דעם רוים. אייניקע מקורבים פֿלעגן זיך נוהג זיַין פַֿארשריַיבן אויך די מעשיות ַאזוי ווי די תורות, אין לשון-קודש פֿון יענער ציַיט – אין ַא מיש-מַאש פֿון "בַארבַאריזמען", טָאפל-ווערטער, ווי צ.ב. חנות-אוכל שקורין בַאקַאליי, ברעקלעך-פרורים, מבצר-שלָאס, מלון- קרעטשמע, אַא"וו. – צווילינג-ווערטער, וועלכע הָאבן געברַאכט ש. ניגער צו זיַין בַאהויפטונג, ַאז די מעשיות פֿון רב נחמן ברַאצלַאווער זענען אורשפרינגלעך געשריבן געווָארן דווקא אין ייִדיש, נָאר דערנָאך איבערגעזעצט געווָארן אין העברעיִש. ַאזוינע מעשיות אין ַאזַא לשון-קודש-שפרַאך הָאבן צירקולירט פֿון דעם "ַאלטן ניסכיזשער", און איינע פֿון די קָאפיעס הָאב איך אליין געלייענט בכתב-יד אין מיַין יוגנט. חוץ די פֿ ריַיוויליקע קָא פירער, הָא ט יעדער הויף פֿ ַא רמָא גט ַא מין ָא פֿ יציעלן שריַיבער, דעם ַא זוי גערופֿ ענעם "הויפֿישן כתבא-רבא", וועלכער פֿלעגט פַֿארצייכענען, ָאפֿט מיט ַאן אייגננוציקער כוונה, ַאלץ ווָאס איז ַארויסגעגַאנגען "מפיו הקדוש". ווָאס מער דער שריַיבער איז געווען בַאגַאבט מיט ַא ריַיכערער פַֿאנטַאזיע און געשיקט אין דער העברעיִשער שפרַאך – ַאלץ מער פַֿארביקער זענען ַארויס די מעשיות, און ַאפֿילו די תורות זענען געווען מער בַאפוצט און בַאמליצהט. די איַינלייטונגען און הקדמות זענען תמיד געשריבן געווָארן אין ַא הויכן סטיל, וווּ אויף יעדן בַאגעגנט מען די אויסדרוקן: "כך שמעתי מפיו הקדוש", "כבוד קדושתו הסכים" אַא "וו.

באמת, הָאבן די רביים קיין מָאל נישט געלייענט און נישט קָארעגירט זייערע תורות, ָאדער מעשיות, וואהל, ווי געזָאגט, הָאבן די פֿירער פֿון דעם חסידות, אין קעגנזַאץ צו די רבנים, ווייניק געהַאלטן פֿון "ספרים- מַאכן" און תמיד מוחל געווען דעם "כבוד מחברים". מערסטנטייל זענען זייערע ספרים פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן ביַי בַאזונדערע אומשטענדן, ָאן זייער וויסן, ָאדער נָאך זייער פטירה.

נעמט צ.ב. דָאס ספר "מגן אברהם" פֿון דעם טריסקער מגיד. לויט איך געדענק קלָאר, הָאט רב אברהמעלע גָאר נישט געוווּסט פֿון דער ַארויסגעבונג פֿון זיַין ספר: ער איז דעמלט געווען קרַאנק און נישט ביַים קלָארן געדַאנק. מיט דעם גַאנצן ענין הָאט זיך פַֿארנומען זיַין טָאכטער מלכהניו, וועלכע הָאט זיך גענייטיקט אין געלט חתונה צו מַאכן ַא טָאכטער. מע הָאט ָאנגעהויבן צענויפֿזוכן דעם רבינס תורות. קָאפיעס הָאבן זיך געפֿונען ביַי אייניקע חסידים, נָאר אויסגענוצט הָאט מען ספעציעל די קָאפיע פֿון דעם הויף-כתבא-רבא רב משהלע, דער צעטל שריַיבער, ַאלס די מער קָארעקטע און בַארעכטיקטע. די צענויפֿשטעלונג פֿון די תורות און די הגהה איז איבערגעגעבן געווָארן איינעם, פנחס דובענקער, ַא יונגער מַאן ַא משכיל, ַא שטיק מַאטעמַאטיקער, וועלכער איז געשטַאנען אין ַא געהיימען פַֿארבַאנד מיט די משכילים פֿונעם שטעטל, – ַאזוי, ַאז פַֿאקטיש איז די גַאנצע ַארבעט געווען אונטער דער קָאנטרָאל פֿון די משכילים. נָאך איצט, נָאך עטליכע און דריַיסיק יָאר, געדענק איך די הייסע ויכוחים איבער דעם נָאמען פֿון דעם ספר. "מגן אברהם" איז ָאנגענומען געווָארן. דַאכט זיך,דערפַֿאר, וויַיל רב דודל טָאלנערס (דעם טריסקער מגידס ברודער) ספר הייסט "מגן דוד" – און כדי צו בַאטָאנען, ַאז די טשערנָאבילער ליניע הָאט אונדז

96

בפסיעות מהירות, קולו זרם ברוך ובדבקות, חוטים עדינים נרקמו, ותמונות כמו זינקו ומילאו את חלל החדר. כמה מהמקורבים נהגו לרשום את המעשיות כפי שרשמו את התורות בלשון־הקודש של אותם הימים – בעירוב של 'בארבאריזמען', מילים כפולות, כמו למשל 'ברעקלעך-פירורים', 'מבצר-שלאס', 'מלון-קרעטשמע' וכך הלאה – מילים תאומות, האחת ביידיש והשנייה בעברית, אשר הובילו את ש' ניגר לקביעתו שמעשיותיו של ר' נחמן מברסלב נכתבו במקור דווקא ביידיש, ורק מאוחר יותר תורגמו לעברית. מעשיות כאלה בשפת לשון־הקודש הועברו מן 'הזקן מנִסְכִיז', ואת אחד העותקים בכתב־יד קראתי בעצמי בנעוריי.

מלבד המעתיקים המתנדבים, היה לכל חצר מין כותב רשמי. כינוהו 'כתבא־רבא של החצר'. הוא היה רושם, לעתים מתוך כוונה אנוכית, את כל מה שיצא 'מפיו הקדוש'. ככל שהכותב ניחן בדמיון עשיר יותר וככל שהיה מוכשר יותר בשפה העברית היו המעשיות צבעוניות יותר ואפילו התורות היו מקושטות יותר. ההקדמות נכתבו תמיד בסגנון נמלץ, ועל כל צעד ושעל פוגשים ביטויים כמו "כך שמעתי מפיו הקדוש", "כבוד קדושתו הסכים" וכך הלאה.

האמת ניתנת להיאמר שהרביים מעולם לא קראו ולא תיקנו את תורותיהם או את מעשיותיהם. כי, כאמור, מנהיגי החסידות, בניגוד לרבנים, לא ייחסו חשיבות מרובה ל'עשיית ספרים' ותמיד מחלו על 'כבוד המחברים'. ברוב המקרים פורסמו ספריהם בתנאים מיוחדים, בלי ידיעתם או לאחר פטירתם. קחו למשל את הספר 'מגן אברהם' מאת המגיד הטריסקאי. על־פי זיכרוני הבהיר, לא ידע רב אברהמ'לה על הוצאת ספרו לאור כלל. הוא היה אז חולה ומחשבתו כבר לא הייתה צלולה. בכל העניין התעסקה בתו מלכה'ניו, שלא יכולה הייתה בגלל מצוקה כספית להשיא את בתה. החלו לחפש אחר תורותיו של הרבי. נמצאו עותקים אצל חסידים אחדים, אך בעיקר השתמשו בעותק של הכתבא־רבא של החצר, רב משה'לה, כותב הפתקאות. עותק זה נחשב לנכון ולראוי ביותר. העמדת התורות וההגהה נמסרו לאחד בשם פנחס דובנקר, משכיל צעיר, מתמטיקאי במקצת, שעמד בקשר חשאי עם משכילי העיירה, כך שבעצם כל העבודה הייתה נתונה תחת ביקורתם של המשכילים.

עוד היום, בחלוף שלושים וכמה שנים, היטב זכורים לי הוויכוחים הלוהטים סביב כותרת הספר. לבסוף התקבל השם 'מגן אברהם'. כנראה משום שספרו של רב דוד'ל מטֹולְנָה (אחיו של המגיד מטריסק) קרוי 'מגן דוד'. בכך הודגש שהשושלת הצ'רנובילית סיפקה לנו שני מגינים גדולים, אשר עמדו על משמר היהדות החסידית באוקראינה. במתן כותרת זו חשבו גם על שני המפרשים המפורסמים של 'בית יוסף ט"ז' – מגן דוד ומגן אברהם. לימים, התבדחו ליצני החצר: "מילא מגן דוד ומגן אברהם – זה יפה מאוד, אך היכן הם הפנים?"...

כשסיימו עם כותרת הספר, צפה ועלתה שאלת ההקדמה. המגיד הזקן זכה שהספר יצא בימיו האחרונים – הוא הלוא עדיין חי היה, ועדיף היה עבור ההוצאה שההקדמה תהיה שלו, ולה תהיה תוספת מיוחדת: "כה דברי המעתיר" וכך הלאה, וגם תתווסף לה חתימתו האישית. אך מצבו הבריאותי של הרבי לא אפשר את הדבר. ובכן, מצאו בחצר הטריסקאית מומחה גדול לסגנון ולאופן שבו נהגו החסידים לכתוב, אחד בשם אפרים מלמד, והוא שכתב את ההקדמה, שכללה את כל הדברים ההכרחיים המיוחדים ואת כל ההתחכמויות החסידיות. הכול היה מוכן. וכך פורסם הספר 'מגן אברהם' מאת רב אברהמ'לה הטריסקאי

97

געליפֿערט צוויי גרויסע מגינים (שיצערס), וועלכע זענען געשטַאנען אויף דער ווַאך פֿון דעם חסידישן ייִדנטום אין אוקרַאיִנע. אויך הָאט מען דערביַי אין זין געהַאט די צוויי בַארימטע מפרשים פֿון דעם "בית- יוסף, ט"ז" – מגן דוד און מגן אברהם. שפעטער הָאבן די הויף-לצים זיך געוויצלט: מילא, מגן דוד און מגן אברהם – זייער שיין; וווּ-זשע איז דָאס פנים?...

ַא ז מען איז פֿ ַא רטיק געווָא רן מיטן נָא מען פֿ ון ספר, איז אויפֿ געשוווּמען די פֿ רַא גע פֿ ון די הקדמה. דער ַאלטער מגיד הָאט דערלעבט זיַינע לעצטע טעג – ָאבער ער הָאט דָאך געלעבט, און עס ווָאלט בעסער געווען פַֿאר דער אויסגַאבע, ַאז די הקדמה זָאל זיַין זיַינע, מיט דעם ספעציפֿישן צושריפֿט "כה דברי המעתיר" אַא"וו. און מיט אייגענער חתימה. נָאר דעם רבינס געזונטצושטַאנד הָאט געמַאכט דָאס אוממעגלעך. הָאט מען געפֿונען אין טריסקער הויף ַא גרויסן בריה אין חסידישן סטיל און ַארט שריַיבן, איינעם אפרים מלמד, און ער הָאט ָאנגעשריבן די הקדמה מיט ַאלע נייטיקע אייגנַארטן און חסידישע דריידלעך – און ַאלץ איז געווען פַֿארטיק. און ַאזוי איז פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן דָאס ספר "מגן אברהם" פֿון רב אברהמעלע טריסקער – איינער פֿון די זיַילן פֿון דער "טשערנָאבילער ליניע".

לויט מיַינע ידיעות איז דער ספר נישט געווען דער איינציקער פֿון דעם סָארט: כמעט די מערהייט פֿון ַאזוינע ספרים זענען צונויפֿגעשטעלט געווָארן אויף ַאזַאן אופן און ביַי ענלעכע אומשטענדן. די מעשיות, שבחים און מנהגים – זיי זענען שוין געשַאפֿן געווָארן "מחוץ לעזרה" – אויסער דעם רבינס הויף און ָאן וועלכער עס איז בַאטייליקונג מצד דעם רבינס משפחה. ָאפגעקומענע גבאים, ָאדער ַאזוי גערופֿענע מקורבים, וועלכע זענען נָאך דער פטירה פֿונעם רבין פַֿארבליבן ָאן יעדע שטיצע און הילף, הָאבן זיך דָאס ערשטע גענומען צום ַארויסגעבן פֿון זיַינע מעשיות און שבחים און זייער פַֿארשפרייטונג צווישן זיַינע חסידים, געדענקענדיק דערביַי ָאפֿט דעם אומגעוויינטלעכן דערפָֿאלג, ווָאס די " שבחי בעש"ט " הָאבן אין זייער ציַיט געהַאט און וויפֿל אויסגַאבעס זיי הָאבן אויסגעהַאלטן. איבערהויפט הָאבן די מקורבים דָאס אויסגענוצט, ווען דער רבי הָאט נישט איבערגעלָאזט קיין ממלא-מקומו, וועלכער זָאל איבערנעמען די גַאנצע פֿירונג מיט ַאלע גבאים און מקורבים, ווי עס הָאט זיך פרַאקטיצירט אין ַאלע הויפֿ ן.

ַאזוי איז מערסטנטייל ַאנטשטַאנען און פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן די חסידישע און רבייִשע ספרים, מנהגים, שבחים און מעשיות.

98

– אחד מעמודי התווך של ה'שושלת הצ'רנובילית'. כפי הידוע לי, לא היה זה הספר היחיד מסוגו. כמעט כל הספרים מסוג זה חוברו באופן שכזה ובתנאים דומים.

המעשיות, השבחים והמנהגים, הם כבר נוצרו 'מחוץ לעזרה', מחוץ לחצר הרבי ובלי כל השתתפות מצד משפחתו. גבאים חדשים, או כאלה שכונו מקורבים, שנשארו לאחר פטירת הרבי ללא כל משענת או עזרה, החלו מיד להוציא לאור את המעשיות והשבחים ולהפיצם בין חסידיו של הרבי. זאת עשו כיוון שזכרו את ההצלחה הבלתי רגילה שהייתה ל'שבחי הבעש"ט' בזמנו, ולמספר המהדורות שזכה להן. בעיקר ניצלו זאת המקורבים, משום שהרבי לא הותיר אחריו ממלא מקום שינהיג את הקהילה יחד עם כל הגבאים והמקורבים, כפי שהדבר בא לידי מעשה בכל החצרות.

כך נוצרו ופורסמו ברוב המקרים הספרים, המנהגים, השבחים והמעשיות החסידיים של הרבנים.

99

י.י. ווָא הל

אברהם עפשטיין

י. י. ווָאהל הָאט ָאנגעהויבן זיַין שריַיבערישע קַאריערע אין ַאן איבערגַאנגציַיט, ווען די השכלה- אידעָא לָא גיע הָא ט בַא נקרָא טירט און געבליבן ָא ן ַא קָא נקרעטן יסוד אין לעבן, און דער נַא ציָא נַא לער געדַאנק הָאט ערשט געהַאלטן אין פָֿארמירן זיך. ס'איז געווען ַא גערַאנגל פֿון אידעען און געפֿילן. אומבַאשטימטקייט און רָאמַאנטישער אידעַאליזם הָאט געהערשט אין דער ליטערַאטור. דריַי גרויסע שריפֿטשטעלער הָאבן דעמלט דָאמינירט איבער די מוחות און הערצער פֿון דער יוגנט. בערדיטשעווסקי, ווָאס הָאט געפָֿאדערט ַאן איבערשַאצונג פֿון די ַאלטע ווערטן און גערופֿן צו וועלטלעכקייט; אחד-העם, ווָאס הָאט געזען דעם אייביקן מקור פֿון ייִדישער בַאניַיונג אין "מוסר-היהדות"; און פֿיַיערבערג, דער טרַאגישער, יונג-פַֿארשטָארבענער דיכטער, ווָאס הָאט זיך געצַאפלט און געווָארפֿן צווישן "יהדות" און "אנושיות", און ווָאס הָאט די צעריסנקייט פֿון זיַין דור, קינסטערליש אויסגעדריקט אין זיַין בַארימטער נָאוועלע "לאן". ווָאהל הָאט איַינגעזַאפט די ַאלע שטימונגען צוזַאמען. ווי בערדיטשעווסקי, איז ער געווען גענייגט צו זוכן שיינקייט אויסער דעם ייִדישן תחום. אים הָאט געצויגן דער גרויסער פַֿארנעם, די ריַיכע פַאנָארַאמע און די ברייט-מענטשלעכע אידעען פֿון דער וועלט-ליטערַאטור. ָאבער אין זיַין צוגַאנג צו דער לעצטער הָאט ער מיינסטנס ָאנגעווענדעט נישט די איירָאפעאיִש עסטעטישע קריטעריע, נָאר, אין גיַיסט פֿון אחד-העם און פֿיַיערבערג, דעם ריין ייִדיש-עטישן פרינציפ. שיינקייט איז ביַי אים – מָארַאלישע שיינקייט.

צום מערסטן ָאבער איז ער געווען בַאאיַינפֿלוסט פֿון פֿיַיערבערגן, ער איז געווען זיַין נָאענטסטער חבר און געטריַיסטער תלמיד, מיטַארבעטער און מיטהעלפֿער. ער און זעצער און טשעסקיט זענען געווען, אונטער פֿיַיערבערגס פֿירערשַאפֿט, די טרעגער און פַֿארשפרייטער פֿון השכלה אין זייער שטעטל זווהיל. ווָאהל איז געווען דער געטריַיסטער. ער איז געבליבן אונטער פֿיַיערבערגס השפעה ביז די לעצטע טעג. ווָאהל הָאט דורכגעמַאכט ַא סך עטַאפן אין זיַין גיַיסטיקער און ליטערַארישער ַאנטוויקלונג. ער הָאט

100

.

י"י ווהל

יעקב יוסף ווהל נולד בטריסק בפסח, תר"ל. גדל על ברכי החסידות ותורת הקבלה. בנערותו התחיל משתלם בסתר בידיעת לשונות וספרות. בהמשך הזמן, אגב נדודים וטלטולים על פני רוסיה הדרומית, הוסיף ללמוד ולקנות דעת. בעיר באקו סיים בית־ספר תיכון והמשיך למודיו במכללה. בשנת תרנ"ג נשא אישה ועבר לגור בעיר נובוגרד־וולינסק, עיר־מגוריו של מ״ז פיירברג. שם היה לראש חבורת המשכילים שהתגודדה מסביב לסופר הצעיר החולה. כעבור זמן־מה יסד ועמד בראש בית־ספר עברי בְזֶוהִיל. קודם לכן הורה בקובל (בביה"ס הידוע ׳משכיל אל דל׳), בז'יטומיר ובקייב. בבאקו לימד בבית־ספר עברי מיסודו הוא. בשנת 1920 בא לארצות־הברית והחל להורות עברית, תחילה בבוסטון, ואחר בבתי־ספר שונים בניו־יורק, ביניהם בית־המדרש למורות, בהם לימד עד סוף ימיו.

את עבודתו הספרותית החל ב׳המליץ׳ וב׳הצפירה׳ במאמרים בענייני ספרות ובשאלות הזמן, ומאז היה משתתף בכל כתבי־העת העבריים של התקופה: ׳השילוח׳, ׳לוח אחיאסף׳, ׳הצופה׳, ׳הוורשאי׳, ׳הזמן׳, ו׳העולם׳ הווילנאי, ובארצות־הברית – ׳הדואר׳ ו׳ספר השנה ליהודי אמריקה׳. כינוייו הספרותיים: רב משה, ווהלינסקי ועוד.

יעקב יוסף ווהל נפטר ב־1 ניסן תש"ד, בעוד הוא עוסק בכינוס כתביו לדפוס.

אברהם אפשטיין

י"י וֹוהל התחיל לעסוק במלאכת הכתיבה בתקופת מעבר, בתקופה שאידאולוגיית ההשכלה כבר פשטה את הרגל ונותרה ללא יסוד ממשי בחיים, והמחשבה הלאומית אך זה התחילה להיווצר. בתקופה זו התחולל מאבק של אידאות ורגשות. בספרות שלטו הרומנטיקה וחוסר ההחלטיות. שלושה סופרים גדולים כבשו אז את לבבות הנוער: ברדיצ'בסקי, שביקש לבחון מחדש ערכים ישנים וקרא ליציאה מד' האמות אל עבר התרבות העולמית; אחד העם, שראה את מקורות התחייה היהודית ב'מוסר היהדות'; ופיירברג, הסופר הטרגי שמת בדמי ימיו ושלבו היה חצוי בין 'יהדות' ל'אנושיות'. הנובלה המפורסמת שלו 'לאן' משקפת באמנותיות את תחושת התלישות בדורו. וֹוהל ספג את כל הלכי הרוח הללו. כמו ברדיצ'בסקי נטה אף הוא לחפש את היופי גם מחוץ לתחום היהודי. הוא נמשך אל התנופה הגדולה, אל הפנורמה העשירה ואל הערכים הכלל־אנושיים רחבי ההיקף של ספרות העולם. אולם בגישתו לזו האחרונה הוא לא נטה אחר קריטריון האסתטיקה האירופי, אלא הלך בנתיבות רוחם של אחד העם ופיירברג – רוח שהתבססה על העיקרון האתי היהודי המובהק. לדידו היופי לא היה אלא היופי המוסרי. וֹוהל הושפע בעיקר מפיירברג. הוא היה חברו הקרוב ותלמידו הנאמן ביותר, עוזר ועמית לעבודה. יחד עם זצר וצ'סקיט, שהיו אף הם נתונים להנהגתו של פיירברג, ייצגו השלושה את ההשכלה בעיירתם זווהיל. וֹוהל היה הנאמן מכולם. הוא היה נתון להשפעתו של פיירברג עד לימיו האחרונים.

וֹוהל כתב בעברית, ברוסית וביידיש על נושאים שונים. הוא עבר כברת דרך ארוכה בהתפתחותו הרוחנית

101

געשריבן אויף פַֿארשיידענע טעמעס אין העברעיִש, רוסיש און ייִדיש. און ס'איז ַא מהלך רב פֿון זיַינע ערשטע פרוּוון ביז זיַינע עסייען איבער שניצלער, פֿויכטווַאנגער, מַאקס ברָאד און ַאנדערע. דָאך אין ַאלע זיַינע שריפֿטן פֿילט זיך דער רושם פֿון די ערשטע יָארן – די השפעה פֿון פֿיַיערבערגן. ס'דריקט זיך אויס אין דעם סוביעקטיוו-ווַארעמען טָאן, געהויבענעם סטיל, טיפֿן ערנסט און, דערהויפט, אינעם רָאמַאנטישן אידעַאליזם. אויך ווָאהל קעמפֿט מיט די "צללים" (שָאטנס) פֿון דער וועלט.

אין זיַין קורצער פָאעטישער הקדמה (צו זיַין בוך "בשתי רשויות") גיט ער ַא סך-הכל פֿון זיַין ַארבעט און לעבנס-געפֿיל: "די שָאטנס, ווָאס הָאבן מיך בַאגלייט אין מיַינע ווַאנדערונגען איבער די ברייטקייטן פֿון דער וועלט-ליטערַאטור, הָאבן זיך געמערט און געשפרייט און פַֿארטריבן די איינצלנע ליכט-פֿלעקן, ווָאס הָאבן געשיַינט און געוווּנקען פֿון וויַיטן... כ'הָאב געזוכט תיקונים פַֿאר דער צעריסענער און צעשטערטער וועלט און נישט געפֿונען... געטריבן פֿון דָארשט צום לעבן, פֿול מיט פַֿארלַאנגען און חלומות, הָאב איך געביטן מיַינע אידעַאלן, נישט בודק געווען זייער ווערט און נישט אריַינגעדרונגען אין זייער תוך. און דַאן הָאט זיך בַאוויזן צווישן אונדז ַא יונגער דיכטער מיט ַא בליַיך געזיכט, טיפֿע אויגן און ַא ווייכן בליק. ער הָאט אונדז בַאצויבערט מיט זיַין גיַיסטיקער שיינקייט, מיט זיַין גלויבן אין ַאלץ ווָאס איז ריין און דערהויבן. ער הָאט געוועקט אין אונדז הויכע געפֿילן, גערופֿן צו קדושה, צו ריינער מענטשלעכקייט... ער הָאט אונדז געווָארנט קעגן פשרות, געפָֿאדערט אמת און שלמות אין אונדזער טָאן און שַאפֿן... דער קרַאנקער דיכטער איז געשטָארבן פַֿאר דער ציַיט, די תלמידים הָאבן זיך צעשיידט און ַאוועק אויף זיַיטיקע וועגן. נָאר ַא קליינער טייל הָאט ָאפגעהיט מיט פַֿארצווייפֿלטער עקשנות דעם רבינס ירושה. צו שלמות ָאבער זענען מיר נישט דערגַאנגען... און די שָאטנס ווערן ַאלץ געדיכטער און לענגער און שווערער... דָאס איז די געשיכטע פֿון ַא גוססדיקן דור, ַא דור וויזיָאנערן און בעלי-חלומות. דער חלום איז איבערגעריסן געווָארן אין מיטן" ("מווידויו של סופר" – ַא שריַיבערס ווידוי).

די ווערטער הָאט ער געשריבן אין ַא צושטַאנד פֿון שווַאכקייט און פַֿארצווייפֿלונג. ס'איז אים אויסגעקומען צו ַארבעטן אין ַאמעריקע אונטער שווערע און בַאליידיקנדיקע בַאדינגונגען (ַאלס לערער אין ַא תלמוד- תורה), נישט הָאבנדיק די מעגלעכקייט אויסצונוצן זיַין איירָאפעיִשע בילדונג און ברייטע ידיעות. דָאס הָאט גורם געווען ער זָאל נישט פַֿארנעמען דעם געהעריקן פלַאץ אין דער העברעיִשער ליטערַאטור, ווָאס צו אים איז ער געווען ראוי לויט זיַינע פַֿארדינסטן. און דערמיט, אפשר, דערקלערט זיך דער פַֿאקט, ווָאס ווָאהל איז געווען גענייגט צו זוכן מער דָאס וויַיטע און אומבַאקַאנטע. זיַינע ַארטיקלן זענען מערסטנס איבער שריַיבער פֿון פַֿארגַאנגענעם דור, ָאדער פֿון דער וויַיטער וועלט, אויסמיַידנדיק די יונגע העברעיִשע און ייִדישע ליטערַאטור, ווָאס הָאט זיך צעבליט אין ַאמעריקע און אין ארץ-ישראל.

אין ַאלץ, ווָאס ווָאהל הָאט געשריבן, פֿילט זיך ַא ליַידנדיקע נשמה, ַא בענקעניש נָאך שיינקייט, ַא דרַאנג צום ברייטן, פֿריַיען לעבן און, דערהויפט, ַא שטרעבונג צום ריינעם מענטשלעכן אמת, ווָאס איז געווען פֿ ַא ר אים פֿ ַא רקערפערט אין אחד-העם ווי אין טָא מַא ס מַא ן, אין פֿ יַיערבערגן ווי אין ַא רנָא לד צוויַיג. אין ליטערַאטור, הָאט ער געזוכט און ַאנטדעקט דעם מָארַאלישן לעבנס-פרינציפ, ווָאס ער הָאט נישט געפֿונען אין די רעַאלער ווירקלעכקייט.

102

והספרותית למן ניסיונותיו הראשונים ועד למאמריו על שניצלר, פויכטוונגר, מקס ברוד ואחרים. ובכל כתביו ניכר החותם שהטביע בו פיירברג בשנותיו הראשונות. רושם זה בא לידי ביטוי בנימה הסובייקטיבית החמה, בסגנון הנמלץ, ברצינות העמוקה ובעיקר באידאליזם הרומנטי. גם וֹוהל נלחם ב'צללים' של העולם.

בהקדמה הפואטית הקצרה שלו לספרו 'בשתי רשויות' הוא מספר על סך עבודתו ועל הרגשות שליוו אותו בחייו: "הצללים שליוו את נדודיי במרחבי ספרות העולם התרבו, התפשטו וגירשו את כתמי האור הבודדים שזהרו ונצנצו מרחוק [...] חיפשתי כיצד לתקן את העולם הפרום והמתפורר ולא מצאתי [...] אני מונע מכוח הצמא לחיים, מאוויים וחלומות ממלאים את לבי, ומתוך שכך המרתי את האידאלים שלי טרם בדקתי את ערכם וטרם חדרתי לעומקם. ברבות הימים הופיע בינינו משורר צעיר, חיוור פנים, בעל עיניים עמוקות ומבט רך. הוא הקסים אותנו ביופיו הפנימי ובאמונתו בכל מה שזך הוא ונשגב. הוא עורר בנו רגשות נעלים, שאיפות לקדושה ולאנושיות טהורה [...] הוא הזהירנו מפני פשרות, תר אחר האמת והשלמות במעשינו וביצירותינו [...] המשורר החולה מת טרם זמנו, התלמידים התפזרו והלכו בדרכים אחרות. רק חלק קטן שמר בעקשנות נואשת על מורשת הרבי. אך את השלמות לא השגנו [...] והצללים הולכים והופכים לכהים, לארוכים ולכבדים יותר ויותר [...] זוהי ההיסטוריה של הדור הגוסס, דור של חוזים וחולמים. החלום, אבל, נשבר באמצעו" ('מווידויו של סופר')

את המילים הללו כתב וֹוהל במצב של חולשה וייאוש. נסיבות חייו הובילוהו לעבוד באמריקה בתנאים קשים ומשפילים (כמורה תלמוד־תורה), ולא נזדמן לו לנצל את השכלתו האירופית ואת ידיעותיו הרחבות. כל אלו גרמו לכך שלא זכה למקום הראוי לו בספרות העברית. ובכך אולי מוסברת גם העובדה שוֹוהל נטה לחפש אחר הרחוק והבלתי נודע. את מאמריו הוא כתב בעיקר על סופרים מדור העבר או מן העולם הגדול והתעלם מן הספרות היידישאית והעברית הצעירה שפרחה באמריקה ובארץ־ישראל. בכל מה שכתב וֹוהל משתקפים געגועים ליופי, נשמה דוויה, תשוקתו לחיי חופש ומרחבים ובעיקר לאמת האנושית המזוככת, שמבחינתו הייתה מגולמת הן באחד העם והן בתומס מאן, הן בפיירברג והן בארנולד צווייג. הוא חיפש וגילה בספרות את העקרונות המוסריים של החיים, שלא מצא במציאות הריאלית.

פרופ' ש׳ הלקין

לאחר שנות שתיקה לא מעטות, כשנות דור אחד בספרות, הופיע בקרבנו י"י ווהל שנית, ידוע ולא ידוע לנו, קרוב ברוחו לעברי המתעורר בין שנות ה־90 המאוחרות למאה שעברה. לנו – בני הדור, אשר קם אחרי־כן ואשר למד להבחין בין ספקנותו של הפרט ביחסו לעולם לבין אמונתו המוחלטת, החיובית בתכלית, של פרט זה לעצמו ביחסו ללאומיות העברית ולכוחות היצירה הגנוזים בה – נראה במחננו י"י ווהל הרחוק, כחדש וישן יחד, מעין חוני המעגל, אשר זה עתה פתח שוב את עיניו לראות את העולם על פי דרכו שלו, דרך ראייה שונה לא במעט מדרך ראייתנו אנו. לקורא העברי בן דורנו, הזוכר חסד נעורים לאותה תקופה תמימה מהססת, שראתה את ימי ההשכלה האחרונים ואת ימיה הראשונים של העברית החדשה, האירופית ביסודה, נראה י"י ווהל כממשיכה של אותה תקופה כה מעורפלת של ראשית ההתעוררות, המטושטשת והמבולבלת במקצת, אשר מתוכה נמתחה נימה נוגה סוערת זו ברוחו של פיירברג וברוחו של ברדיצ'בסקי בלבטיו הראשונים. לקורא העברי מבני דורנו, שנתחנך באווירה ספרותית עברית מבוגרת, תקיפה וצלולה יותר במשאלותיה ובשאלותיה גם יחד, הרי עבר קרוב־רחוק זה, הקם לתחייה לעינינו בקלסתר פניו של י"י ווהל מהווה מעין גילוי – גילוי מוזר בעצם ה"חדש" שבו

103

– בהווה שלנו, במסכת חיינו אנו. סימן אפוא שהרחקנו לכת בשלושים־ארבעים השנים האחרונות: סבך הדעות, הלופת אותנו גם כיום, רענן יותר, חיוני יותר. עדיין מהססים אנחנו לעתים קרובות, עדיין יש ואנו שואלים לנתיבות עולם כפרטים, כיחידים, אבל מגמת פנינו בחיים מסוימת וברורה כל צורכה. זאת למדנו מתוך ייסוריהם של הבאים לפנינו – אם התקדמות היא זו ואם נסיגה לאחור – ואף־על־פי שמבחינות אחרות עדיין מלאים קושיות ופירכות ותמיהות. כי על־כן נראה לנו י"י ווהל, המתהלך בקרבנו חושש ומסתכל לצדדים, כאילו היינו זרים לו. ודווקא באותה מידה של ודאות ואמונה ובטיחות שרכשנו לנו במשך שלושים השנים האחרונות, לא זר הוא לנו, כי אם "חדש", כשהוא מנסח את קושיותיו על־פי דרכו שלו, דרך דורו. "חדש" הוא בעינינו דווקא משום שהוא עדיין מקשה עלינו מתוך הלך נפש שהיה רווח בספרותנו בשנות ה־90 האחרונות; דווקא משום שמתוך הלך נפש זה העגום ודוקרני כאחד, הרך והקשה גם יחד – עדיין הוא מטיל ספק בכל הקניינים שרכשנו במשך שלושים או ארבעים השנים האחרונות, כאילו עדיין לא רכשנום כלל. נופך פיקנטי הוא מוסיף לחיינו בתהייתו על העולם על־פי דרכו, דרך העבר הקרוב־הרחוק כל־כך, גם כשעיניו פקוחות ואוזניו קשובות לכל רטט אמונה וקדושה בחיים ובספרות – בעולמנו ובעולם הגדול שמבחוץ לא כל שכן – גם כשספקנותו בולטת מתוך אמונתו עד כדי לחפות על אמונתו. גאוות עבר יחסנית כאילו לוחשת על אוזנו, כי הוא הוא המבוגר ואנחנו הצעירים, בני תשחורת מתלהלהים בזיקי השווא, ומתוך כך נזכרים גם אנחנו כי הוא בן דורם של פיירברג וברדיצ'בסקי הצעיר. אנושיותם של אלה – אנושיותו, זו אהבתו הרבה לאמיתי שבחיים – נכון יותר: חתירתו לקראת האמיתי שבחיים – המחממת את הלב, המקרבת אותו אלינו דווקא משום שהיא מביישת אותנו בשלמותה, הצעירה כל־כך; וספקנותם של אלה ששרשה באותה אמונה סמויה וצעירה עצמה – ספקנותו הוא, זו תהייתו החמה, השוקקת, על עולם תוסס שוטף תמיד ותמוה תמיד עד דכדוכה של נפש. גם כפובליציסטן גם כמבקר ספרותי – ושניים אלה כרוכים בו יחד כדרך כמה וכמה מבני דורו ה"צעירים" – אין י"י ווהל מתעורר לכתיבה עראית, הניתנת לקטעים, מתוך מאורע חיצוני, הפועל עליו. המאורע החיצוני, בחיים ובספרות, אינו אלא מדרס למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים. מחשבותיו ורגשותיו כאילו מבודדים בקרבו תמיד ומשומרים בעינם וברוחם הישנים, והם עשויים להתפרץ בצביונם, האחד תמיד, על־ פי גירוי חיצוני זה או אחר, אשר כשהוא לעצמו הריהו טפל תמיד לגביהם. לכאורה, חיי אדם עברי לפניך, הכואב בכאב דורנו, אבל בדוק יותר ותמצא שאין חיים אלה משקפים אלא את נסיונות האינטליגנציה העברית בת דורו שלו ש"נסער ונגלה", שאין נסיונות אלה מספיקים כדי להצטרף להשקפת עולם מסוימת, אילו גם ניסה בעליהם לזכותנו בהבעתם השלמה, כשם שלא נתגבשו מעולם גם דעותיהם של גדולי בני דורו של י"י ווהל בשעתם להשקפת עולם ברורה ומסוימת. אבל ׳אצילות מהססת׳ זו, כשהיא לעצמה, יש בה ממבוכתו הסוערת של פיירברג ומהתוהו שקדם ליצירת ׳עולם ומלואו׳ של ברדיצ'בסקי הצעיר, והיא מעשירה אותנו בטהרה האנושית ישראלית, כאז כן עתה. אמונה ישראלית עיוורת הכרחית בימי חיינו בשעה שהוא מספר מתוך המיית לב עצורה, בפרקי הביקורת שלו על הגדולות והנצורות, על המעמקים שבספרות האירופית המודרנית, לרבות זו שהיא פרי רוחם של סופרים יהודים הכותבים לועזית. באמונה עיוורת זו, ומשום הנוקשות הסרבנית שבה דווקא – מפעמת אותה קדושה מיוחדת, שהייתה שרויה על היצירה העברית בסוף המאה שעברה עד כדי מוחשיות, עד כדי אחיזה, על־אף המגומגם והמעומעם שבה. לפיכך טהרה אנושית שופעת עלינו מתוך מאמריו המקריים והמקוטעים של י"י ווהל, בעיקר היא היא המשיבה את לבנו עליו: יסוד זה של טהרה, קדושה ותמימות אינו מהמצויים בספרותנו כיום, והלב יש והוא עורג על יסוד זה דווקא בדורנו, הבטוח כל־כך באמיתיותו והמפוכח כל־כך בבטיחותו.

104

יוחנן טברסקי

רבי משה וֹוהל

(קטעים מתוך 'החצר הפנימית') בראש השולחן יושב רבי משה וֹוהל. קטן קומה וכפוף תמיד על ספרים. דומה הוא לנו"ן הפוכה. זקנקן כסף לו, ועיניו עגולות, תינוקיות. חביב רבי משה על אנשי ָזאמֹושְץ'. יודעים הם: אין הוא עושה מצווה לטובת עצמו. זה יובל שנים יושב הוא כאן על כיסא ההנהגה ומסתפק בארבעה רובלי כסף לשבוע. אינו רוצה בהוספה:

"מה רצונכם? לעשותני לאכלן? ממשכורתי יש לי, ברוך השם, כדי שביעה!" ואף שהוא בעל מזג טוב אינו מיראי ההוראה. אדרבה, מתייראים ממנו.

"אפשר שבמקומות אחרים", אומר הוא, "ובדורות אחרים לא הייתי ראוי להיות אפילו רב של חייטים. אולם בעיר רבנותי אני פוסק יחידי!"

רבי משה וֹוהל מסלק את משקפי הנחושת שלו. "טוב שבאת עכשיו, יצחק לייבוש", מחייך הוא, "תבשיל שלה ראוי לפני המלך! לא? מה? דבר לך אליי? להזמין את זאנוויל משְֶרבֶּשִין לדין־תורה בעניין הירושה? מכיר אני אותו: יש לו הנאת ממון ואין לו הנאת הלימוד. ובמקום שאין תורה יש יניקת הקליפות!"

"כן, רב. כל מעשיו בעיניו בתורת פרס, לא בתורת קנס. אבל אליך יבוא כשתקראנו. התקראנו?" רבי משה וֹוהל נוטל את כפיו. הרבנית מערה מרק עיסיות עם שעועית מן הקדירה לתוך פנכת־חרס צוננת. מזכירה לבעלה שיאכל. המרק לא יעמוד בחומו.

"אין אני אוכל אלא מבישולה של הרבנית", אומר רבי משה בצחוק קל, "רק האישה נאמנת בכל ענייני הבית – כל מה שנותנת לפני בעלה אוכל בלי לחקור אם הוא אסור או מותר".

כרוב הזוגות המאושרים, דומה גם כאן: זה קולט ריח מזה, ויש ניצוצות אור במאכלים הדלים. ואילו הוא, פרץ... השיאוהו לנערה שלא ראה קודם. ביום החתונה התחיל מטפטף גשם והוא נמלט מתחת החופה הביתה. החופה רדפה אחריו. גבריאל יהודה ליכאנפלד, חותנו החריף במתמטיקה ובפולמוס, צחק: "מהרילפר", כך הוא מכנהו דרך צחוק ובראשי־תיבות ("מורנו הרב רבי יצחק לייבוש פרץ"), "ירא אתה שתלך ֶּתמֶס? אינך עשוי נופת!"

ושרה הכלה... דומה היה: הדמעות נוטפות לא רק מעיניה, אלא גם מלחייה, מסנטרה. מתנפנף משי־ ליון. ממחטות־סלסלה. נעלי לכה טופפות, רקדנים משובחים ולא משובחים. והנה בית מוצק כאלון, בית העשוי לעבור מאבות לבנים. והם... לא, לא לחינם בכתה שרה! המשום שלא הייתה אחדות בנשמתם היה גופם מחולק או משום שגופם היה מחולק לא הייתה אחדות בנשמתם?

"טוב, יצחק לייבוש. אשלח לו פתקא דבי דינא. ומה נתחדש אצלך? ספר!" רבי משה החל מסתכל באורחו. תמיד הרגיש, יש לו, ברוך השם, טביעת עין בנערים. וזה עוד בילדותו התנכר בשכלו בין בני גילו בתלמוד־תורה. והוא רצה לעשות ממנו כלי. כן, עתיד זה, חשב, להיות רב

105

מאדירי התורה ב'עיר ואם בישראל'. כבודו יהיה מלוא פולין. ואולם לשם כך אין לעסוק בשום שחוק והיתול. העיקר בעולם ללמוד, היטב ללמוד! ואילו הוא... ההשכלה! הפורש מן ההשכלה כפורש מן הקבר. לייבוש לא פרש – וסיים בפירוד מאשתו החמודה.

"עודך קובע, לפחות, עתים לתורה, לייבוש?" בחדר שוררת מתיחות מרוכזת. פרץ רוצה לומר:

"טוב אתה, רב, אבל במחיצתך הייתי תמיד צמא לאוויר. בעיניך כל מה שכתוב בכתב ישן אין להרהר אחריו, אני..."

הדלת נפתחת כמאליה. אדם בעל פאות שחורות וזקן לבן נכנס במתינות, כנוהג חשיבות בעצמו. פרץ שמח שיכול להעביר מבטו אל הבא. יש בכל אדם ואדם, אם יותר ואם פחות, כוח פרטי. פעם רצה פרץ לדעת ניגונים שאנשים צריכים להם, איש לפי צערו ולפי שמחתו. וזה...

"שלום עליכם!" אומר ר' משה וֹוהל, "ומי אתה?" "אני הגבאי של המגיד מטריסק, רב. הוא בא לזאמושץ', והוא שלח אותי לקרוא לכם להקביל את פניו".

רבי משה וֹוהל מחייך. קולו דק ומתגרה: "לך אמור לו: אמנם אני הייתי קודם סוחר פשוט, ורק כשאיבדתי את הנדוניה שלי נעשיתי רב, ואילו הוא משי בן משי, אטלס בן אטלס, אולם רב קודם לכבוד רבי!"

גבאי ראשון דומה נעשה עכשיו גבאי שני. "ומה רצונו של הרב לומר?"

קולו של רבי משה וֹוהל גבוה עכשיו שלב אחד מהרגיל: "לא כבודי, כבוד התורה דורש לבוא תחילה למרא דאתרא!"

פרץ כובש עיניו העייפות בכפו: "אבל למה דרש הטריסקאי שרב משה וֹוהל יבוא דווקא אליו? ומה הוא מרגיש עכשיו בנוסעו מכאן?"

אין יורד גשם, אבל לשמים מראה גשם. הלבנה הנראית למטה מרמזת ללבנה העליונה. ה'מגיד' מטריסק יוצא מפתח 'חצרו'. היקף אנשים לפניו ולאחריו.

"עשו דרך!" "הרבי הולך! עשו דרך!"

כנף אחת של צווארונו מלבינה על שחור הקאפוטה שלו. גבותיו פרועות וסומרות עכשיו יותר מאשר תמיד. עיניו העמיקו בעת האחרונה וחוטמו נתחדד. הזסשר"ץ של הצעדים נדם. ה'מגיד' שוהה על סף הסוכה. אינו נכנס לפנים. החסידים עומדים דחוקים ולחוצים.

"דכ"א, נוטריקון של 'דירה', 'כלים', 'אישה'", פותח הוא אט ובלחש במעין ניגון, "אולם יש שלאדם דירה נאה וכלים נאים ואישה נאה, ואף־על־פי־כן הוא מדוכא".

לירח עכשיו גוון של אתרוג. עיני ה'מגיד', שנסוכות בהן דאגה ומחשבה, מביטות נכחן. ב'עולם' תמיהה – לא בדרך כלל הוא מדבר עכשיו, אלא בדרך פרט. ותמיד הוא נותן להם תיקונים, כוונות וייחודים, כל אחד לפי פגם שלו. עכשיו דומה מבקש תיקון לעצמו.

"יהודים, העיקר להגיע לחידוש הדעת, העיקר לדעת את האין־סוף, לא לעשות ספרים או 'תורות'

106

אין־קץ. אני החלפתי הרבה פעמים 'אין־קץ' ב'אין־סוף', ובכתב חידושיי אין על־הרוב חידושים. ונסעתי לזאמושץ', עיר של מתנגדים. אולי דווקא מחמת חולשת דעתי ביקשתי להראות שיש עדיפות לתורתי יותר מתורתו של הרב המתנגד ֶדׁשָם. מותו הוא יותר מות הזיכרון ממות המחשבה ומות הדמיון. יבוא הוא תחילה אליי! אברהם הוא הראשון מז' האושפיזין. אברהם הוא בחינת הכוהן־גדול! אחר־כך ירדה עליי עצבות גדולה ואמרתי לעצמי: אברהם, אברהם, רגלך האחת כבר עומדת בקבר ואתה משקר כל־כך. גם מתוך מחשבות של מצוות מגיעים למעשים של עבירה. וכמה קל למצוא תירוצים טובים למעשים רעים!"

יום תמוז. האור עכשיו חֹום, והחֹום – אור. רק פה ושם צללים, מידת לילה במידת יום. שני שוורים, שחוטי ריר דבוקים בשפתיהם, פוסעים לא ישנים ולא ערים. מצד זה ומצד זה שורות של שיפון גבוה ודגן שהצהיב. סוסים קצרי־קומה וארוכי־שיער מושכים עגלה מקורה, שריחה ִעטְָרן ועור.

"טוב היה להרטיב עכשיו את השפתיים במעט 'לחיים'", אומר סוחר תבואה. "לגימת יי"ש מחממת בחורף ומצננת בקיץ!"

קרון־הדואר עובר בצלצול. ניצוץ השמש מאיר אל עבר פניו של זקן, פנים של סבא. "שמעתם מה שהרבי, שיחיה, אמר זה לא כבר? כמו בחכמת המספר יש אות עגולה, שהיא בפני עצמה אינה ולא כלום, אבל בהצטרפה הריהי עשויה להגדיל מספר לעשרות ומאות ואלפים ורבבות, כך גם הפרט המצטרף לכלל. כן, יש שמחה גדולה לנסוע לרבי".

קצין, שכובע לבן של קיץ לו, דוהר ועובר, כשהוא מניח אחריו אובך של אבק. שני סוסים רועים בַקְרּפֵף ונודף מהם ריח עשבים לעוסים. במשעול צדדי פוסע כפרי יחף הטעון תרמיל על שכמו. יהודי מדפיס צעדיו בחולות הדרך ומטה מעוקם בידו. בעל־כוח הוא, אבל כשאוחז בשעת ההקפות את ספר־התורה, דומה כי ה'ספר' גדול ממנו.

"לרבי?" "אלא מה?"

"עלה ושב!" הסוסים, שהלכו הילוך עצלני, כאילו בועטים בטחב, וגם בחום היום, במשא הכבד, מוסיפים עכשיו צעד. הנה הכפר. פה ושם מבהיק הטוריה בין אילנות. ניצוצות אש מתנוצצים בגליו. והנה בתים בלי סדר. גגות קש וקירות חמר. השוק, עשרות חנויות ושתי בארות עם שרשראות. טריסק! מזדקרים ראשי המגדל של הקוסציול. כאי שרועה בצד העיירה ה'חצר'. הא, עוד מעט יריחו כאן הבאים ריח חלות ועוגות, שנאפו בכל מיני ייפויים ואיפויים בתנור, יקנחו דגים מפולפלים בלגימת יי"ש ויערב להם ויבושׂם להם. ואולם מה הרעש? מה הקולות? זקנה ספק מייללת ספק שרה בקול צרוד של תיבת־נגינה ישנה. אנשים עוברים במדרכת העץ ונשימתם בהולה. נשים עושות יום־כיפור קטן. מה קרה? מה העניין? והנה אחד הגבאים. גופו מגודל ביותר, תופס הרבה מקום בעולם. אולם עכשיו הוטל פגם במידת הביטחון שלו. "כלום לא שמעתם? הרבי איננו!"

האנשים מלבינים עד שרשי שערותיהם. "מה? אבל איך אפשר? כלום היה חולה?"

107

הזמן מניע עריסות. הזמן מוחק מצבות. הזמן צוחק כילד, מחייך כנערה אוהבת, מיילל יללה לילית כזקנה מרת־נפש. הזמן זורם עם החיים, קופא עם המתים. אולם הסתלקותו של המגיד אינה נשכחת בטריסק ובכל העיירות שחסידיו נמצאים. יום ההילולה שלו הוא יום של שמחה. לאיזו ישיבה של מעלה העלו את נשמתו? לישיבת רבי עקיבא או לישיבת רבי אליעזר הגדול או לישיבת רבי שמעון בר יוחאי או לישיבת הנביאים? על כל פנים יש שמחה גדולה בכל הספירות בעלמא דחירות. וגם בעיירות למטה. במצ'יוב למשל מקשטים עוד בערבו של א' תמוז הבחורים הלומדים את בית־הכנסת הטריסקאי. מכינים פנס גדול של נייר, ואחד מהם, אמן בציור אותיות ועיטורי 'מזרחים' ותשמישי־קדושה, מעלה על הפנס תמונות של חיות משונות וכל מיני עיטורים ואותיות מאירות עיניים: "ב' תמוז, הילולה דר' הקדוש המגיד זכר צדיק וקדוש לברכה". את הפנס מחפים בנייר אדום ותולים אותו באמצע בית־הכנסת והוא סובב והולך, ואש הנר שבפנים מבליטה כלפי חוץ את התמונות ואת האותיות. ועל כל החלונות ועל השולחנות ועל הדוכנים קובעים נרות, ובערב מעלים את מניינם למאות – אורים גדולים. צעירים וזקנים מעוררים שירה – ניגונים שיש בהם מיסוד היתר, והם טופחים בידיהם ומשתלבים בריקוד כעיגול אחד ממש, והם מרגישים: 'העלאה' שלו שהיא בלי שיעור וערך היא גם העלאה שלהם. וכמו בחלום רבים מהם עכשיו למעלה מן הזמניות. הבט – הוא! – לא כמו בשנתו האחרונה, כשהיה יושב בכוח לא שלו, אלא צעיר יותר. המקטרת ארוכת־הקנה בפיו, ודומה: הגוף שלו בבחינת נשמה.

נפלאות בטריסק

יש שהאמונה פועלת נפלאות בטריסק. אל הסב רבי יעקב לייב'ניו באים אלה במרכבות מפוארות ואלה בעגלה של עץ ואלה בשאון של המון בקרונות. ויש שגם איכרה אוקראינית או פולנייה באה אל ה'פאן ראבין', אל ה'שְְויָנטִינָרבִּין'. ופעם במוצאי־שבת – מבין ענן קרוע נראית מְכִיתת ירח. האולם הגדול, הארוך, מלא. הנה הגבאי, הנושא ברגיל אחרי הסב את סידורו העבה עם מטפחת־האף האדומה מפורחת הפרחים. הנה רב איציק'ל הגבאי, זקנו שחור וכתפיו רחבות, ויש בו בכולו חשיבות יתירה. הכול מחניפים לו ומתייעצים בו כיצד למהר ולהגיע לחדר הרבי. רב איציק'ל מחייך ויודע: יש חילוקי מדרגות! אינו דומה נגיד ולמדן לשמול'קי הסנדלר ויוס'ל החייט!

רב איציק'ל מכעכע, ואחריו מכעכעים עוד כמה נכבדים. המשרתים, שזה מהם מדבר בקול חצוף וזה בקול נכנע, משתתקים. משתתק כל הקהל. הסב קם להבדיל. אין קווי השרירים מסומנים בפניו. כתפיו רכות ועגולות. אולם חד וחריף הוא בגימטריות, שבידיו הן לא פרפראות לחכמה, אלא הרכבת החכמה באותיות ומספרים. החסידים הרבים, שלפני שעה קלה היו שרים כשהם מכים כף אל כף ובאצבע צרדה, דוממים עכשיו דממה עמוקה. הסב מתחיל להבדיל בנוסח שהוא 'קבלה בידיו' מאבות־אבות־אבותיו.

108

הנה הוא מגביה את קולו והנה הוא מנמיכו. מפסיק וממשיך שוב. לפתע פתאום המולה קלה. מה קרה? זקנה ובתולה! והרי נשים מסוגרות מבוא בחברת אנשים – ומה לאלה כאן? אולי אסון, חס ושלום? כל הנתונים במצוקה פונים אליו! הזקנה, ראשה לפוף מטפחת מהוהה ולשפתיה מראה אפר, אך עיניה מאירות משמחה. הנערה חיוורת, אבל ברק מיוחד עכשיו לעיניה, כאילו באה לה התעוררות גדולה מאוד. מה לאלו כאן?... פה צועק בלכסון:

"לצאת! לצאת, חצופות!" נגידים וגבאים כוח להם להרים הקול. העיניים דוחקות ובולטות מתימהון, אולם הזקנה נוגחת במרפקיה ובוקעת לה דרך.

"רבי קדוש", קוראת היא, "כלום אין אתה מכיר אותי? הרי זו בתי האילמת, שהבאתי לפניך. עשית 'מופת' גדול, רבי! בירכת אותה, והנה... דבורה'לי, הגידי לרבי 'שבוע טוב' ... לפני כל היהודים!" הנערה לבנה עכשיו, כאילו היא גלגול שלג. לבנה מרוב רגש מרוכז, מכווץ, החבוי מתחת לצינה מדומה, אולם עיניה נוצצות עכשיו ביותר.

"שבוע טוב, רבי" בחללן של עיירות קטנות שחיים בהן רביים גדולים מרחפות אגדות, שבהן נהפך הדמיון מציאות והמציאות דמיון. ועל מופת זה מרבים לדבר בטריסק, אך משכילים מחייכים בינם לבין עצמם חיוך של אי־אמון:

"כלום אינם מבינים, שיד הגבאים הייתה כאן באמצע? מופתים יפים לעסקים!" אולם דווקא בתוך ד' אמותיו שלו אין הסב פועל ישועות, ומה מאוד זקוקים גם כמה מבני־ביתו לנס! באספקלריה זהובת־המסגרת חולפת דמות הסבתא פייג'לי. היא והסבתא חווה'לי משְּפִיקֹוב אחרות הן. כאן בחדרים נודף תמיד ריח של מאפה־חמאה וקקאו דשן, חם ומשביע, ריח של אורחים. הסבתא פייג'לי מחייכת, אולם עתים חיוכה עקום, כאילו תקפּה כאב־ראש אכזרי, לא, כאב־לב. עושר ונחת – כן, ולכאורה כל החיים כאן יסודם בחגיגה – וכמה צרות!

בתה ריקלי, אחות של אבא, יש בה דקות ויופי רוחני של נצר אחרון לגזע רב־ימים. עוד בילדותה היה בה משהו משונה. יש שהייתה מפחדת לעלות במדרגות לקומה השנייה. היה בה רצון ההִתראוּת, אהבה רבה להתלבש, ועם זה היה בה גם יצר החמיקה – להסתתר, לברוח מעין אדם. ככל שהוסיפה בשנים הייתה מוסיפה והולכת להסתכל בתוכה. אחר־כך תקעה עצמה בפחד גדול, ואולי מעשה כישוף הוא? אומרים שמקום המים מחליש את כוח הכישוף, והרי טריסק יושבת על הטוריה! אבל היא – היא החלה שומעת קולות שונים, והרופאים, שנלאו למצוא לה רפואה מספקת, יעצו להשיאה. השאלו אותה על חתנה? בטריסק לא היו שואלים את פי הבנות, ומה גם אותה. הרי בתמהונּה ודאי הייתה עומדת לפני ההכרעה ולא הייתה יודעת להכריע. השיאוה לבן הרבי מאֹולִיָקה.

ואמנם, לריקלי רווח לזמן־מה. אולם אחרי לידתה הראשונה הרגיש בעלה – היא מפליגה ממנו הלוך והפלג כמו בסירה לעולם נעלם, איום. שוב מבטה מרוכז כלפי פנים, כשופעת בתוך תוכה קולות. מיום ליום רואה היא עצמה בדוחק גדול יותר, כאילו מוקפת בטבעת של אש. אורבים לבנה הקטן, צדים את נפשו לקחתה. ומי הוא זה המעמיד פנים כאילו הוא בעלה? וילד זה – הם דוקרים אותו במחטים ארוכות, חושבים ששלה הוא. לא, זה שקר! לא ילדּה הוא. וכן, אבא ואימא הם לא אבא ואימא.

כמה פעמים ראיתיה בילדותי: ענוגה ועדינה. אין היא צריכה להדביק ללחייה אספלנית של יופי כדי להבליט את הלובן שלהן. היא יושבת ועפעפיה מכווצים כי כל שרירי צווארה ופניה מאומצים. מהיכן עקת־נפש זו שלה? אולי היא החידה הראשונה אשר חדו לי החיים. לבסוף סגרוה בחדרה, שלא תהא הקדרות שלה מוצגת לראווה.

ועוד צרות ומכאובים לסבתא. פעם שאל אותה המגיד מטריסק: "כיצד כותבת את שמך?", אמרה לו: "פייגא באל"ף". אמר לה: "מהיום והלאה לא תכתבי עוד שמך כדרך שכותבין כל העולם, אלא באות ה',

109

ויהיו לך ארבעה בנים שיאירו את העולם". ואמנם ארבעה בנים טובים ויקרים לה, ואחד מהם דוד אהר'לי – מדבר הוא תמיד בשאגת קול והוא יודע נגן. זוגתו, אף שהיא חלק מקרקע טריסק, יש בה ריח חוץ־ לארץ. מבּוּהוּש היא. מדברת לאט ובזהירות, ודומה: טבעה קר מטבע כסף חי, בלי הפזיזות של הכסף החי. אולם עם קרירות החושים מורגש: החימום שמור בגופה הנאה. בצעירותה חלמה שיהיו גם לה, כבנותיו וכלותיו של הרבי מסִָדיגוָּרה, סוסי רכיבה וכלבים יקרים. אוהבת היא גם עכשיו להתקשט כמוהן, לפי המודה האחרונה, ולפרכס עצמה, לנסוע לכרכים גדולים ולמעיינות ישועה. אולם צער גדול בביתה. בן ובת לה ולדוד אהר'לי. רייז'לי שם הבת. שם הנער כשמי. ושניהם אילמים מלידה הם. בדרך האדם, שהוא חי מדבר. מפיה של רייז'לי פורצת נביחה מקוטעת. בה ובאחיה יש אולי ההכנה השכלית לדבר, אבל אין בהם כוח הדיבור. שניהם חיים בעולם דומם. את רייז'לי שולחים לוורשה למין בית־ספר מיוחד לחרשים־ אילמים. שם מלמדים אותה לראות את הקולות – לקרוא את תנועות־השפתיים של הדוברים אליה, ואילו היא עצמה, מומּה לא מום עובֵר. לקות מלידה.

"אדרבה, זוהי מעלה לשידוך!", מנסה מישהו לחמוד לו לצון, "זו לא דברנית ולא קטטנית!" אולם אין צוחק. הנביחה הקטועה של רייז'לי, כאילו משהו מכַּווץ פתע את גרונה ואת שפתותיה, ושתיקת אחיה – החידה השנייה שחדו לי החיים.

110

יוחנן טברסקי

יוחנן טברסקי היה חוטר מגזע אדמו"רים, רביים מפורסמים: סבא שלו מצד אביו היה רבי יעקב לייב, הרבי מטריסק, בנו של בעל 'מגן אברהם'; מצד אמו הוא מצאצאיו של רבי יוחנן מַרחְמִיסטִריְוָקה, שעל־ שמו נקרא; ואילו אביו, רבי נחום טברסקי, היה רבי של חסידים בוורשה (נרצח בימי השואה). ימי הילדות עברו על יוחנן טברסקי בשפיקוב, עיירה בּפֹודֹוליָה; בטריסק, עיירה בווהלין; ובוורשה. בשפיקוב נולד וגדל בבית הרבי, אבי אמו.

כדרך בני רביים למד יוחנן מפי מלמדים ומורים פרטיים לימודי קודש ולימודי חול. הוא הצטיין בכישרונותיו המעולים, בשקידה רבה וגם בקנאות לעברית: לא דיבר עם הסובבים אותו אלא בעברית בלבד. הנטייה לכתיבה נתעוררה בו בימי ילדותו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נקלע לעיירה קצין צ'כי מבין השבויים, בעל תואר אקדמי, ומפיו למד יוונית ורומית. יוחנן עקב בערנות רבה אחרי מאורעות הזמן, קרא ושנה, ובפרוץ מהפכת קרנסקי נבחר לדבר בשם היהודים באסיפה של אלפי איכרים: הוא היה אז בן שבע־עשרה.

בשנת תרע"ח יצא לאודסה ונתקבל כתלמיד בגימנסיה, אך מחמת הפרעות ומלחמת האזרחים נאלץ לחזור לעיירתו ולא נבחן בבחינות־הבגרות. בינתיים הגיע גל הפרעות גם לעיירתו, והוא ושרידי משפחתו נמלטו לבֶּסַַרבִּיָה, שהייתה נתונה אז תחת השלטון הרומני. שם הוא עסק בהוראה ולימד בקישינוב בבתי־ הספר לילדי הפליטים, פרסם סיפורים ביידיש ועסק בתרגומים לעברית וליידיש.

בשנת תרפ"א יצא לברלין ולמד זמן־מה באקדמיה פילוסופית־דתית ובאוניברסיטה. למד גם אסתטיקה והמשיך ביצירתו הספרותית. מצבו החומרי היה קשה, וביאליק, שעשה אז בברלין והעריך את כישרונותיו, שילם בעדו שכר־לימוד במכון לרנטגנולוגיה, "מקצוע המפרנס את בעליו". לאחר גמר לימודיו יצאו הוא, אמו ואחיו לארצות־הברית. עבר חבלי קליטה עד שנתמנה בשנת תרפ"ו מורה להיסטוריה ופסיכולוגיה בבית־המדרש למורים 'תרבות' בניו־יורק. למד והשתלם במכללת הארווארד, ובשנת תרצ"ג הוכתר בתואר פרופסור להיסטוריה ישראלית. התרכז בעיקר בכתיבת רומנים היסטוריים וסיפורים ביוגרפיים. על ספרו 'אלפרד דרייפוס' קיבל פרס מאת קרן 'למד' בשנת תש"ה.

טברסקי היה מבקר בארץ מזמן לזמן. בשנת תש"ח עלה לארץ והשתקע בה. הוא עבד כעורך בהוצאת 'דביר' והמשיך ביצירתו הספרותית עד סוף ימיו.

111

ז. וויַינפער

ווי ַא זוי דָא ס מקום טריסק איז נתעלה געווָא רן

(פֿ רַא גמענט) ווען ער הָאט צוריקוועגס ווידער דערגרייכט דָאס בריקל, איז ער פֿון זיך אליין געבליבן ָאנגעשפַארט אויפֿ ן זעלבן פָא רענטש, ווי פֿ ריער. אין זיַין פֿ ַא רטרַא כטקייט הָא ט ער ָא נגעהויבן הָא בן דָא ס געפֿ יל, ַא ז ער איז גָאר קיין מָאל נישט געווען ַאוועק פֿון דַאנען. פלוצלינג זענען די ניַינצן יָאר ַאמעריקע ווי ָאפגעווישט געווָארן הינטער אים. ער הָאט זיך דערזען צוריק דָאס ייִנגל, ווָאס לערנט אין בית-המדרש גמרא, און כָאטש ער כַאפט פֿון ציַיט צו ציַיט ַאריַין ַא ביכל, ווָאס איז טרייף-פסול, איז ער דָאך ַא פַֿארווָארצלטער מער אין די גמרא, ווי אין דעם, ווָאס די ביכלעך ַאנטדעקן פַֿאר אים.

און נישט נָאר מיט דער גמרא, נָאר אויך מיט ַאלץ און ַאלעמען, ווָאס איז ַארום אים. עס הָאבן ָאנגעהויבן אויפֿצוגיין פַֿאר זיַינע אויגן די חברים גמרא-ייִנגלעך, צווישן וועלכע עס איז געווען אויך זעליק ברכה הינדעס, – דָאס ייִנגל מיט די בלָאנדע פאהלעך און די גרויסע בלויע אויגן, ווָאס זענען שטענדיק געווען פַֿארטרַאכטע און אויך וועלכע מען פֿלעגט שטענדיק זָאגן, ַאז זיי הַאלטן נָאר אין איין קוקן, ווי פֿייגעלעך פֿליען איבערן הימל. עס זענען אויפֿגעגַאנגען פַֿאר אים די איידעמלעך אויף קעסט, ווָאס פֿלעגן זיצן סטַאטעטשנע ביַי די שטענדערס מיט ָאפֿענע גמראס, מיט זייערע זייגערלעך, ווָאס די מחותנים הָאבן זיי געגעבן פַֿאר די חתונות; און אויך די עלטערע ייִדן, ווָאס הָאבן זיך געשָאקלט פַֿאר די ָאפֿענע ספרים, ברומענדיק די ווערטער מיט ַא זיס-טרויעריקן, ציקלענדיקן ניגון.

ָאט זיצט דער שיינער רב ישראל מאטיעס. דָאס ברענענדיקע ליכט אויף זיַין שטענדער בַאשיַינט זיַין וויַיס צַארט פנים, ווָאס ווערט נָאך וויַיסער און צַארטער און עס צעציטערט זיך ביַי עפעס ַא שווערן ענין אין דער רַאם פֿון זיַין קויל-שווַארצער בָארד און פיאות. זיַינע אויגן זענען ַאזוי שיַינענדיק שווַארץ, ַאז זיי זענען ַאזש ליכטיק. ספעציעל ווערן זיי ביז גָאר ליכטיק, ווען דער ענין אין דעם ספר ווערט פלוצלינג קלָאר פַֿאר זיַין מוח.

רב משה גאט וויגט זיַין דינעם לולבדיקן הַאלדז איבער ַא צעעפֿנטן ספר און פֿון ציַיט צו ציַיט לָאזט ער דורך ָאט דעם הַאלדז ַארויס ַא שטילן קלַאנג, ווָאס שטעכט זיך ַאריַין אין דער לופֿט און בליַיבט דָארט הענגען.

אין ַא ווינקל, אין גַאנצן ָאפגעזונדערט פֿון ַאלעמען, זיצט דער ַאלטער בונעם רַאדעוויטשער, ווָאס קומט פֿון ציַיט צו ציַיט פֿון דערפֿל זיצן ַאן ָאוונט אין בית-המדרש זיך ָאנצוזַאפן מיטן קול-תורה. ער זיצט ביַי ַאן ָאפֿענעם עין-יעקב מיט די גרויסע וויַיסע ברעמען, ווָאס הענגען, ווי וויַיסע פָֿארהַאנגלעך, איבער זיַינע אויגן, און קיינער קָאן נישט זָאגן, צי קוקט ער פֿון הינטער זיי טַאקע אינעם עין-יעקב אריַין, צי ער הַאלט זיַינע אויגן אין גַאנצן פַֿארמַאכט און בַאניגנט זיך בלויז דערמיט, ווָאס ער הערט דָאס קול-תורה פֿון די ַא רומיקע.

ביַי ַא לע טישן און שטענדערס לָא זן הערן יונגעליַיט, זיך שָא קלענדיק און צופנדיק די קוים אויסגעשפרָא צטע בערדלעך, זייערע קולות, ווָאס שלָאגן זיך ָאן איינע אין די ַאנדערע און גיסן זיך צוזַאמען. און ָאט איז דער זקן ר' לוי סופר. זיַין קָאפ איז ביַי אים אריַינגעבויגן אין דער שמָאלער, שיטערער וויַיסער בָארד, און פֿון זיַין מויל טרָאגן זיך שטילע, ָאפגעריסענע קלַאנגען.

פלוצלינג צעעפֿנט זיך די זיַיטיקע טיר אויף רעכטס, און דער עולם שטעלט זיך אויף די פֿיס. אפילו דער זקן

112

ז' ויינפר

כיצד זה התעלה לו המקום טריסק

(קטע) כשהגיע שוב לגשר הקטן בדרכו חזרה, הוא נשען כבעבר על המעקה. ממעמקי הרהוריו החל לחוש שבעצם מעולם לא הלך מפה. לפתע, כמו נמחו מאחוריו תשע־עשרה השנים באמריקה. הוא ראה את עצמו שוב כנער הלומד גמרא בבית־המדרש ו'גונב' מדי פעם ספר טרף־פסול, אף שבכל־זאת שקוע הוא הרבה יותר בגמרא מאשר במה שהספרים האחרים מגלים לו. ולא רק בגמרא גופא, אלא גם בכל מה וכל מי שמסביבה.

לנגד עיניו הוא רואה את הנערים, חבריו ללימוד הגמרא, וביניהם גם זליג, בנה של ברכה הינדה, הנער בעל הפאות הבלונדיניות והעיניים הגדולות והכחולות, העיניים המהורהרות שעליהן נאמר שאין הן חדלות מלהתבונן על הציפורים המתעופפות בשמים. ולנגד עיניו עלו גם החתנים הצעירים שהיו סמוכים על שולחנות חותניהם, כשהם ישובים מלאי חשיבות עצמית ליד הדוכנים וגמרא פתוחה לפניהם, עם שעוניהם הקטנים שקיבלו מהמחותנים לפני חתונתם. ולנגד עיניו עולים גם היהודים המבוגרים יותר, שהתנודדו לפני הספרים הפתוחים, כשהם מזמזמים את המילים בניגונים ובסלסולים מתוקים־עצובים. הנה יושב לו רב ישראל מטיאס היפה. האור הדולק על דוכנו מאיר את פניו החיוורים הצמוקים, ואלה מחווירים ומצטמקים עוד ועוד. על הפנים הללו, הנתונים בזקן ופאות שחורים כפחם, חולף רעד כשהם נתקלים באיזה עניין קשה. עיניו כה זוהרות בצבען השחור, הן מאירות ממש, מאירות במיוחד כאשר העניין בספר מתברר לפתע במוחו.

רב משה גוט מנענע את צוואר הלולב הדק שלו מעל ספר פתוח ומדי פעם מוציא מגרונו ניגון שקט, וזה מפלס את דרכו באוויר ונשאר שם תלוי ועומד.

בפינה יושב לו לחוד בונים הזקן מָרדוּבִיץ', המגיע מפעם לפעם מכפרו הקטן כדי לשבת בערב בבית־ המדרש ולהתבשם בקולה של תורה. הוא יושב אל מול הספר 'עין יעקב' הפתוח, גבותיו הגדולות והלבנות תלויות מעל עיניו כמו וילונות לבנים קטנים, ואיש אינו יכול לומר אם הוא מתבונן קדימה, אחורה, האם הוא באמת מעיין ב'עין יעקב' או שמא עיניו עצומות הן לגמרי ומסתפק הוא בכך ששומע את קול התורה מפי הסובבים.

מסביב לכל השולחנות והדוכנים נשמעים קולות הבחורים הצעירים. הם מתנודדים, מושכים בזקנם שבקושי צימח. קולותיהם מתנגשים אלה באלה ולבסוף מתמזגים ביחד לקול אחד.

והנה הוא רבי לוי סופר הישיש. ראשו רוכן על זקנו הלבן הדליל, ומפיו נישאים צלילים שקטים וקטועים. לפתע נפתחת הדלת הצדדית מימין, וההמון נעמד על רגליו. אפילו רבי לוי הישיש, שראשו שחוח, חש כי מתרחש פה דבר ונעמד.

הרבי רב יעקב לייב'ניו מופיע בלוויית מוט'ל ברקס. הוא פוסע סביב הדוכנים והשולחנות, מנופף ביד ימינו וממלמל בקול מתכעס רווי טוב־לב:

"שבו! שבו!", כך הוא ממלמל לעבר ההמון, ולעצמו נאנח באכזבה: "אי, אי, ביטול־תורה". היחידי שלא צריך היה לקום לכבוד הרבי היה רב משה גוט, שממילא היה מזמר תמיד את ׳הזוהר׳ שלו רק בעמידה.

והנה הוא נזכר ביום־השנה למות אביו כאן בעיירה.

113

לוי, ווָאס הַאלט דעם קָאפ טיף ַארונטער, דערשפירט די גשעעניש און שטעלט זיך אויף. עס בַאוויַיזט זיך דער רבי רב יעקב לייבעניו אין דער בַאגלייטונג פֿון מָאטל בערקעס און, שפַאנענדיק אין ַא קריַיז פַֿארביַי די שטענדערס און די טישן, וויגט ער מיט דער רעכטער הַאנט, מורמלענדיק מיט ַא גוטמוטיקן געבייזער אין זיַין קול: "זיצט! זיצט!"

ער מורמלט ַאזוי צום עולם, און צו זיך אליין קרעכצט ער אונטער מיט פַֿארדרוס: – איַי, איַי , ביטול-תורה.

דער איינציקער, ווָאס הָאט זיך פַֿארשפָארט אויפֿשטעלן פַֿארן רבין איז געווען רב משה גאט, וויַיל ער הָאט שטענדיק געזָאגט זיַין זוהר נָאר שטייענדיק.

עס איז אויפֿגעגַאנגען אין זיַין זכרון ַא יָארציַיט נָאך זיַין פָֿאטער דָא אין שטעטל: – משהלע, ווָאלסט געמעגט אריַינגיין אין בית-מדרש ַאריַין ָאפלערנען ַא פרק משניות נָאכן טַאטן, – הָאט די מַאמע אים דערמָאנט, און זיך דערביַי צעזיפֿצט: "פֿריער הָאט מען דיך נישט געדַארפֿט דערמָאנען דָאס צו טָאן אין טָאג פֿון טַאטנס יָארציַיט".

די לעצטע זיפֿצנדיקע בַאמערקונג איז געגַאנגען אויפֿן חשבון פֿון די טרייף-פסולדיקע ביכלעך, מיט וועלכע ער הָאט זיך דעמלט פַֿארנומען, און אויך אויף דעם ווָאס מע פֿלעגט אים אין יענער ציַיט שוין ַא ביסל צו ָאפֿט "כַאפן" מיט מיידלעך.

– אוי וויי איז צו מיר, – הָאט די מַאמע נָאך ַא טיפֿערן זיפֿץ געגעבן, און ער הָאט זי צוליב געטָאן און איז ַאוועק אין שטָאטישן בית-המדרש ַאריַין.

עס איז געווען ַא שושן-פורימדיקער נָאכמיטָאג, ווען ייִדן זיצן אין דער היים און זענען זיך משמח מיט המנס מפלה, איז דערפַֿאר דער בית-המדרש געווען ַא ליידיקער. בלויז רב משה גאט הָאט פַֿארכמורעט ַארומגעשליָאפעט זיך אין זיַינע פליטקע שיך ַאהין און צוריק. משה עטיע ביילעס הָאט זיך דערמָאנט, ַאז ווען ער הָאט אויפֿגעעפֿנט דעם משניות און גענומען זוכן פרקים מיט די ראשי-תיבות פֿון זיַין טַאטנס נָאמען, איז פלוצלינג אויסגעווַאקסן פַֿאר אים די דינע פֿיגור פֿון רב משה גאט.

– איַי, איַי, איַי, – הָאט רב משה גאט זיך צעקרעכצט אויף זיַין דינעם קול. – ווָאס איז, רב משה?

רב משה הָאט מיט זיַינע דַארע פֿינגער ָאנגעוויזן אויף ַא צעטעלע, ווָאס איז געהָאנגען אויף דער טיר צווישן ַא סך ַאנדערע צעטעלעך, און אויף דעם צעטעלע איז געווען אויפֿגעשריבן:

– הודעה רבה, נעכטן ָאוונט הָאט מען "געכַאפט" משה עטיע ביילעס מיט רבקה שלמה נחומס ביַי דעם קרומען בוים הינטערן שטעטל.

– ָאט דָאס? נַארישקייטן! – נַארישקייטן? – הָאט רב משה גאט, הַאלטנדיק דעם שפיץ פֿון זיַין דינער גרוילעכער בָארד אין זיַינע דינע פֿינגער, חידושדיק געפֿרעגט.

– אוודאי נַארישקייטן! ווָאס דען, נישט קיין נַארישקייטן? – מיט ַא מטרוניתא, נַארישקייטן? – הָאט רב משה גאט איבערגעפֿרעגט, און זיַינע טונקעלע אויגן הָאבן זיך צעגליט.

– זי איז נישט קיין מטרוניתא, נָאר ַא פרָאסט ייִדיש מיידל. – ַאזוי, נישט קיין מטרוניתא? – הָאט רב משה גאט געפֿרעגט און שטיל ַאוועקגעשליָאפעט אין זיַינע פליטקע שיך איבערן בית-המדרש.

משה עטיע ביילעס הָאט זיך דערמָאנט, ווי ַאזוי ער הָאט געמיינט, ַאז ער איז שוין פַֿארטיק, ָאבער בַאלד הָאט רב משה גאט זיך צוריק אומגעקערט און, שטייענדיק מיט צעפֿלַאמטע בליקן פַֿאר אים, געפֿרעגט: – ַאזוי, ַא פרָאסט ייִדיש מיידל?

114

"משה'לה, היית יכול להיכנס לבית־המדרש ללמוד כמה פרשיות לזכר אבא", הזכירה לו אימא באנחה, "בעבר לא הייתי צריכה להזכיר לך זאת ביום־השנה".

האנחה שליוותה את דבריה כוונה לספרוני הטריפה הפסולים שנהג לקרוא אז ולכך ש'נתפס' באותה התקופה לא פעם עם בנות.

"אוי אוי לי", נאנחה אימא אנחה עמוקה יותר. והוא עשה עמה חסד ונכנס לבית־המדרש שבעיר. היה זה ביום פורים של שושן אחר־הצהריים, כשיהודים נוהגים לשבת בבתיהם ולשמוח על מפלתו של המן. בית־המדרש היה אפוא שומם. רק רב משה גוט השתרך בנעליו השטוחות הלוך ושוב בפנים קודרות. משה, הבן של אטייה ביילה, נזכר שכשפתח משניות והחל לחפש פרקים שיש בהם ראשי־תיבות של שם אביו, צצה לפתע לנגד עיניו דמותו דקת הגזרה של רב משה גוט.

"אי, אי, אי", נאנח רב משה גוט בקולו הדק. "מה קרה, רב משה?"

רב משה הצביע באצבעותיו הרזות על פתקה שהייתה תלויה על הדלת בין פתקאות רבות אחרות. על הפתקה היה כתוב: "הודעה חשובה: אמש 'תפסו' את משה, בנה של אטייה ביילה, ביחד עם רבקה, בתו של שלמה נחום, ליד העץ העקום שמאחורי העיירה".

"זה הכול? שטויות!" "שטויות?" השתומם רב משה גוט ואצבעותיו הדקות אוחזות בקצה זקנו המחודד והאפור. "בוודאי שטויות! וכי לא?"

"עם גברת, שטויות?" חזר רב משה גוט על שאלתו, ובעיניו הכהות ניצתה אש. "היא אינה גברת אלא סתם נערה יהודייה".

"כך הוא הדבר, אינה גברת?" שאל רב משה גוט ובשקט השתרך בנעליו השטוחות לאורך בית־ המדרש.

משה, בנה של אטייה ביילה, נזכר כיצד חשב שכבר סיים, אך כעבור דקה או שתיים שב רב משה גוט על פעמיו, נעמד, נעץ מבט יוקד ושאל:

"כך הוא הדבר? נערה יהודייה סתם?" "הלוא אמרתי לך".

"ובכן, מה עושים עם נערה יהודייה סתם?" ביקש לדעת. "מה פירוש מה? מדברים".

"מדברים?" השתומם מאוד רב משה גוט. "נו, כן, מדברים".

"כך! כך! מדברים?" רב משה גוט חזר להשתרך בנעליו השטוחות אנה ואנה בבית־המדרש הריק בעודו ממלמל לתוך זקנו. אפלולית אחר־הצהריים חדרה מבעד חלונות בית־המדרש, והוא היה בטוח שרב משה גוט כבר סיים עמו, ולכן החל לעיין במשניות, אבל הנה הוא שוב פה.

"אז מה זה מדברים עם נקבה, הא?" "מה פירוש מה? מדברים!"

משה, בנה של אטייה ביילה, נזכר שאת התשובה האחרונה כבר השיב בהמהום ובנימה כועסת. אבל רב משה גוט לא התפעל מכך, והוא מצדו יצא מהכלים.

"מדברים? מדברים?" פרץ בצעקה וביד רועדת אחז בזקנו וכמעט נחנק מצעקתו שלו: "הנה, שווה בנפשך שאני למשל נקבה, ובכן דבר! נו, דבר! הבה ונשמע כיצד מדברים!"

115

– איך הָאב דָאך איַיך געזָאגט. – איז ווָאס זשע טוט מען דָאס מיט ַא פרָאסט ייִדיש מיידל? – הָאט ער געווָאלט וויסן, – ווָאס הייסט ווָאס? מע רעדט.

– מע רעדט? הָאט רב משה גאט זיך שטַארק געחידושט. – נו, יָא, מע רעדט.

– ַאזוי! ַאזוי! מע רעדט? רב משה גאט הָאט ווידער ַאוועקגעשליָאפעט אין זיַינע פליטקע שיך איבערן שטילן ליידיקן בית-המדרש, מורמלענדיק עפעס אין דער בָארד ַאריַין.

דער נָאכמיטָאג הָאט גרוי ַאריַינגעקוקט דורך די פֿענצטער אין בית-המדרש ַאריַין און, זיַיענדיק ביַי זיך זיכער, ַאז רב משה גאט איז שוין מיט אים פַֿארטיק, הָאט ער ָאנגעהויבן ַאריַינצוקוקן אין דעם משניות ַאריַין, ָאבער ָאט איז ער שוין ווידער דָא.

– איז ווָאס זשע רעדט מען עס מיט ַא נקבה, הַא? – ווָאס הייסט וועגן ווָאס? מע רעדט!

משה עטיע ביילעס דערמָאנט זיך, ַאז דעם לעצטן ענטפֿער הָאט ער דעמלט שוין ַארויסגעברומט אין ַאן אויפֿגערייצטן טָאן. ָאבער רב משה גאט איז דערפֿון נישט נתפעל געווָארן און פֿון זיַין זיַיט אויך ַארויס פֿ ון די כלים.

– מע רעדט? מע רעדט? – הָאט ער זיך צעשריגן און, ַא נעם טוענדיק מיט ַא ציטערדיקער הַאנט די בָארד, הָאט ער כמעט ווי אויסגעשריגן:

– ָאט בין איך ַא נקבה, למשל, איז רעד! נו, רעד! לָאמיך טַאקע הערן ווי ַאזוי מע רעדט! די לבנה הָאט זיך געריסן פֿון די שטיקער ווָאלקנס, ווי ַא כלה אין ַא זילבערן חופה-קלייד, ווָאס הָאט זיך פַֿארפלָאנטערט אין ַא ברייטער שטיק געוועבטער קרוזשעווע, און ער הָאט, קוקנדיק אויף איר, זיך געפלָאנטערט אין זיַינע זכרונות וועגן די ייִדן אינעם בית-המדרש.

פַֿאר זיַינע אויגן איז נָאך ַא מָאל אויפֿגעגַאנגען די דינע פֿיגור פֿון רב לוי סופר, ווָאס איז איצט שוין נישט געזעסן ַאליין ָאפגעזונדערט, נָאר געווען דער צענטער פֿון ַא קריַיז ייִדן ַארום אים.

– לחיים, רב לוי, – שטרעקט אויס די הַאנט קיווע בלאז, ווָאס הָאט היַינט יָארציַיט און הָאט דערפַֿאר געשטעלט ַא פֿלעשל ברָאנפֿן.

– לחיים, לחיים, זָאלסט דערלעבן מיַינע יָארן, – ענטפֿערט רב לוי סופר מיט ַא שטומפעקליַאוון מויל. גערופֿן הָאט מען אים סופר, כָאטש קיינער אינעם שטעטל הָאט נישט געדענקט, ער זָאל ווען סע נישט איז הָאבן געשריבן ַא ספר-תורה. און נישט נָאר ַא ספר-תורה, אפילו ַא מזוזה הָאט ער זיך ָאפגעזָאגט צו שריַיבן:

– די ראיה, די ראיה, – פֿלעגט ער זיך פַֿארענטפֿערן הלמאי ער זָאגט זיך ָאפ פֿון דער מצווה. פַֿאר משה עטיע ביילעס אויגן איז אויפֿגעשטַאנען ָאט דער רב לוי סופר ַא דינער, ַאן איַינגעבויגענער אין ַאן ָאפגעקרָאכענער, גרינער, גומעלַאסטיקענער קַאפָאטע, זיצנדיק ַאן איַינגעבויגענער ביַים אויוון און לערנען אויסנווייניק. די ווערטער קומען ַארויס פֿון זיַין ציינלָאזן מויל ַא ביסל שטומפעקליַאווע. בלויז ביַים דַאווענען שטייט ער אויף די פֿיס, און דעמלט איז ער ַאזַא גליַיכער און ַאזַא הויכער, ממש ווי ַא דינע סָאסנע. ווען ער איז אין שטַארקער התלהבות, טוט ער ַא הייב-אויף זיַינע דינע הענט אין דער הייך, און דעמלט קוקט ער אויס מיטן קָאפ צווישן די אויפֿגעהויבענע הענט ווי ַא דריַירערנדיקע מנורה. געלעבט הָאט ָאט דער רב לוי סופר אין גַאנצן פֿונעם הויף. און ווָאס, משטיינס געזָאגט, הָאט ער דען בַאדַארפֿט? פֿון זיַין משפחה איז שוין לַאנג, זייער לַאנג, קיין זכר נישט געווען אין שטעטל, און די מערסטע הָאבן אפילו קיין ַאנונג נישט געהַאט, ַאז ער איז ַא מָאל געווען ַא בעל-משפחהניק. בלויז עטלעכע זקנים

116

הלבנה שטה בינות העננים כמו כלה בשמלת כלולות כסופה שהסתבכה בפיסת אמרה ארוגה ועבה, וכשהתבונן בה, בלבנה, שקע בזיכרונותיו על יהודי בבית־המדרש.

שוב עלתה בעיני רוחו דמותו של רב לוי סופר הצנום, שעכשיו כבר לא התבדל, אלא הפך למרכזו של מעגל שלם של יהודים.

"לחיים, רב לוי", מושיט את ידו עקיבא בלוז, שהביא בקבוק יי"ש לכבוד יום־השנה להולדתו. "לחיים, לחיים, שתזכה להגיע לשנותיי", עונה רב לוי סופר בפה מגמגם.

קראו לו סופר אף־על־פי שאיש בעיירה לא זכר אם אי־פעם כתב ספר־תורה. ולא רק שלא כתב ספר־ תורה, אפילו מכתיבת מזוזה השתמט.

"הרִאייה, הרִאייה", נהג להצטדק ולהסביר מדוע הוא מוותר על המצווה. לנגד עיני משה, בנה של אטייה ביילה, נראה אותו רב לוי סופר בדמותו הצנומה, כפוף קומה, לבוש במעיל בלוי, ירוק, מגומי אלסטי, ישוב רכון אל התנור ולומד בעל־פה. המילים יוצאות מפיו חסר השיניים מעט מגומגמות. רק בעת התפילה הוא נעמד על רגליו, ואז הוא זקוף וכל־כך גבוה, ממש כמו ערבה דקה. כשהוא נתון בהתלהבות גדולה, הוא מניף את ידיו הדקות, וכשראשו בין ידיו המורמות הוא נראה כמנורה בעלת שלושה קנים.

רב לוי סופר חי לו רק מהחצר. למה אחרי הכול נזקק? ממשפחתו לא נשאר בעיירה זכר כבר זמן רב, רב מאוד. רוב האנשים כלל לא יודעים שבעבר היה בעל משפחה. רק זקנים אחדים יודעים לספר שלפנים היו לו אישה ואפילו ילדים. אשתו כבר מזמן בעולם האמת, אך ילדיו?

"אולי באמריקה, ואולי במקום אחר". בזקנתו המאוחרת הוא היה סמוך על שולחנו של רב לייב'ניו, בנו ויורשו של רב אברהמ'לה. מקומו הקבוע היה ליד תנור בית־המדרש, שם מעולם לא נסגר פיו.

איש בעיירה לא יכול היה להעיד על עומק למדנותו, כי איש לא ניהל עמו ויכוח לגבי פשט זה או אחר בגמרא, וזאת בגלל זקנתו והגמגום שבפיו. אך תמיד כשנענה רב לוי לספר מעשיה מן הזמנים הישנים, נעשה צפוף סביבו, וכולם כאחד פערו פיותיהם וכרו אוזניהם:

"שה, שה, רב לוי מספר!" לנגד עיניו של משה, בנה של אטייה ביילה, נגלתה תמונה מאחד מלילות החורף בבית־המדרש: רב לוי נתרצה אז לספר כיצד הגיעו הדברים לידי כך שהמקום טריסק נתעלה.

האור שמעל לרוב השולחנות והדוכנים כבר הבהב לקראת דעיכה, אך מעל לשולחן שליד התנור דלק נר חלב עבה – מן הסתם נר־נשמה לכבוד יום־השנה לפטירתו של מישהו. היה זה מאוחר. רוב הלומדים כבר הלכו לבתיהם, אך קומץ מכובד של חברים, שישבו ליד התנור, עוד נשאר, ורב לוי החל לספר: "היה זה בימי ניקולאי הראשון, יימח שמו וזכרו", פתח ואמר, נענע את ראשו הצנום, השפיל עיניו והחל לדבר על רשעותו של ניקולאי הראשון:

"היה זה אותו ניקולאי, שבימי מלכותו היו תופסים ילדים יהודים קטנים ועושים אותם לחיילים, רחמנא ליצלן".

הוא נשתתק לזמן־מה. עיניו הזקנות מצמצו כאילו ראו לנגדן את הילדים הנודדים והמעונים של אותם הזמנים. לפתע התנודד על רגליו ופרץ בצחוק חרישי קטן:

"ובכן, מה זה שנסחפתי אל תוככי העצבות, אה?" הוא הסתכל בסובבים בעיניו הממצמצות ומלמל:

117

הָאבן געווּסט צו דערציילן, ַאז ַא מָאל און ַא מָאל הָאט ער געהַאט ַא וויַיב און קינדער אפילו אויך. דָאס וויַיב איז שוין לַאנג אויפֿן עולם-האמת, און די קינדער זיַינע?

– אפשר אין ַאמעריקע, און אפשר גָאר ערגעץ ַאנדערש. אויף זיַין טיפֿער עלטער איז ער געווען ַא קעסט-קינד אינעם הויף פֿון רב לייבעניו, דעם זון און יורש פֿונעם ַאלטן רב אברהמעלען. זיַין שטענדיק ָארט איז געווען לעבן אויוון אינעם בית-מדרש, וווּ זיַין מויל הָאט זיך קיין מָאל נישט צוגעמַאכט.

ווי גרויס זיַין למדנות איז געווען הָאט קיינער אין שטעטל נישט געקָאנט זָאגן, ווָארן איבער זיַין עלטער און שטומפעקליַאוועקייט אינעם מויל הָאט קיינער קיין וויכוח מיט אים איבער ַא פשטל אין דער גמרא נישט געפֿירט. ָאבער ַאז רב לוי הָאט בַאוויליקט צו דערציילן ַא מעשה פֿון די ַאלטע ציַיטן, איז שטענדיק געווָארן ענג ַארום אים, און יעדער איינער הָאט ממש ָאנגעשטעלט מויל און אויערן:

– שַאט, שַאט, רב לוי דערציילט! פַֿאר משה עטיע ביילעס אויגן איז אויפֿגעשטַאנען איינע ַא ווינטער-נַאכט אינעם בית-המדרש. רב לוי הָאט דעמָלט בַאוויליקט צו דערציילן, ווי ַאזוי ס'איז געקומען דערצו, ַאז דָאס מקום טריסק זָאל נתעלה ווערן.

די ליכט איבער די מערסטע טישן און שטענדערס הָאבן שוין געצַאנקט, ָאבער איבערן טיש לעבן אויוון הָאט געפֿלעמלט ַא גרָאב חלבן ליכט, – עמעצנס ַא יָארציַיט-ליכט מסתמא. ס'איז שוין געווען שפעט. די מערסטע למדנים זענען שוין געווען ַאהיים געגַאנגען, ָאבער ס'איז נָאך געווען ַא גַאנץ היפשע מסיבה, ווָאס איז געזעסן ביַים ווַארעמען אויוון, ווען רב לוי הָאט גענומען דערציילן.

– סע איז געווען בימי ניקָאליַי הראשון, ימח שמו וזכרו, – הָאט ער ָאנגעהויבן און, וויגנדיק דעם דינעם קָאפ מיט די אויגן ַארונטער, מסביר געווען די רשעות פֿון ָאט דעם ניקָאליַי הראשון:

– סע איז געווען דער זעלבער ניקָאליַי, אונטער וועמעס מלכות מע הָאט געכַאפט קליינע ייִדישע ייִנגלעך און זיי געמַאכט פַֿאר סָאלדַאטן, רחמנא ליצלן.

ער איז ַאנטשוויגן געווָארן אויף ַא וויַיל. זיַינע ַאלטע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט, ווי זיי ווָאלטן דערזען פַֿאר זיך די פַֿארווָאגלטע און פַֿארפיַיניקטע ייִדישע ייִנגלעך פֿון יענער ציַיט. פלוצלינג הָאט ער זיך ַא וויג געטָאן און זיך צעלַאכט מיט ַא שטיל און דריבנע געלעכטער:

– איז ווָאס זשע בין איך פַֿארקרָאכן אין עצבות ַאריַין, הַא? ער הָאט ַא קוק געטָאן אויף די ַארומיקע מיט זיַינע פינטלדיקע אויגן און זיך צעמורמלט: – נייו, ניין, נישט וועגן דעם, נָאר גָאר וועגן עפעס ַאנדערש.

ער הָאט ַא פֿיר געטָאן איבערן פנים און דער בָארד מיט זיַין דינער, ציטערדיקער הַאנט און געזָאגט: – איז יָא, וועגן דעם, ווי ַאזוי ָאט דָאס מקום טריסק איז נתעלה געווָארן, וועל איך איַיך דערציילן. ַא וויַיל איז ער ַאנטשוויגן געווָארן, קוקנדיק אויף די ַארומיקע מיט בליקן, ווָאס הָאבן ווי געבעטן מחילה, און ָא נגעהויבן:

– ָאבער געווען איז דָאך דָאס טַאקע בימי ָאט דעם רשע, ימח שמו וזכרו, און געווען איז דָאס אין ַאן ָאנהייב ווינטערדיקן פַֿארנַאכט, ווען די זון הָאט שוין געהַאלטן אין זיך זעצן. פלוצלינג איז פֿון דער העלער הויט געקומען ַא בַאלעגָאלישע פֿור מיט צוויי פַארשוינען אין דער מיט פֿון שטעטל. עס רעדט זיך ַאזוי "פֿון דער הוילער הויט". אין דער אמתן זענען ַאזעלכע בַאלעגָאלישע פֿורן געקומען ָאפֿט ַאהער מיט פַארשוינען. ער הָא ט זיך ַא רגע פֿ ַא רטרַא כט, ווי ער ווָא לט זיך ָא נגעשטרענגט צו דערמַא נען ַא קורַא ט ווי ַא זוי דָא ס איז געשען. זיַינע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט, קוקנדיק ַארונטער אין דער בָארד ַאריַין:

– איך הָאב פֿריער געזָאגט "ָאנהייב ווינטער". ַאז מע וויל איז דָאס געווען אין ָאסיען. אין ָאסיען-ציַיט איז,

118

"לא, לא, לא על כך, אלא על דבר אחר". הוא החליק בידו הרועדת והצנומה על פניו ועל זקנו ואמר:

"ובכן כן, על כך אספר לכם, אספר כיצד זה נתעלה המקום טריסק". הוא השתתק לזמן־מה, שלח מבטים לעבר הסובבים אותו כמבקש מהם מחילה, ופתח: "אלא שהיה זה באמת בימי אותו הרשע, יימח שמו וזכרו, והיה זה לפנות ערב בראשית החורף, כשהשמש כבר החלה בשקיעתה. לפתע, אין איש יודע מניין, הגיעה לטבורה של העיירה עגלה ושני אנשים בה. ביטוי שכזה 'אין איש יודע מניין' נאמר לו כך סתם, כי למען האמת עגלות נוסעים כאלה הגיעו לכאן לעתים קרובות מאוד".

הוא הרהר לרגע, כאילו מתקשה להיזכר כיצד קרה הדבר במדויק. עיניו החלו למצמץ ולהתבונן למטה לעבר זקנו:

"קודם אמרתי 'תחילת החורף'. אם תרצו היה זה בסתיו. בסתיו, כפי שכולכם יודעים, יש בוץ כבד. ובכן, העגלה שנשאה את העגלון ואת הנוסעים נתקעה עמוק בבוץ, והסוסים לא הצליחו לעשות דבר".

"חה חה חה", צחק לעצמו בצחוק חרישי וקטן: "אני אומר 'נתקעו', נו כן, בוודאי נתקעו, אבל לא לזמן רב חלילה, שכן יהודי המקום מן התקופה ההיא, יהודים פשוטים וחזקים, ממש גיבורים, האמינו מאוד במצווה 'עזוב תעזוב', והם הגיעו וחילצו את מי שנתקע. חה חה חה יהודים פשוטים היו אלה המקומיים, ברובם אנשים שטיפלו בסוסים, התעסקו תמיד רק עם סוסים ובהמות, אבל הם היו יהודים ישרי־דרך, בריאים, ממש גיבורים. אבי, עליו השלום, נהג לספר על אחד מהם, משה קצ'ה קראו לו. הממ... כן קצ'ה... איזה גיבור היה!" הוא הסתכל על הסובבים ושאל בשקט:

"מעולם לא שמעתם על משה קצ'ה, אה? באמת, מעולם לא שמעתם? הזכירו לי ואספר לכם עליו". וכשהוא מחייך לתוך זקנו, שאל רב לוי סופר:

"אז איפה הייתי, אה?" "בעניין העגלון ושני היהודים ששקעו בבוץ", הזכירו לו.

"כן, כן, בעניין היהודים ששקעו", הוא תפס את עצמו והמשיך לספר, "מובן שמיד הגיעו יהודים לקיים את מצוות 'עזוב תעזוב', ניגשו לעגלה ודחקו בשני הסוסים הסובלים שעמדו מלפנים: "דיו! דיו!""

הזקן צעק את צעקת ה'דיו' בצווחה קטנה ומאומצת והמשיך לספר: "וכך, כשהחלו להרים את העגלה ולדחוק בסוסים, התפרץ פתאום יהושע שואלס... מעולם לא שמעתם את המעשייה על יהושע שואלס, עם הפמוט שתפס בשבת לבעל־הקורא? כך הוא? מעולם לא שמעתם?"

עיניו החלו למצמץ ולהביע השתוממות גדולה על העובדה שהמאזינים מעולם לא שמעו את הסיפור. "הזכירו לי, ובפעם אחרת אספר לכם על יהושע שואלס והפמוט בשבת בבית־המדרש. ועכשיו? כן, כן.

תופס את עצמו אותו יהושע שואלס: "יהודים, הגיע זמן מנחה!"

ואכן הייתה זו כבר שעת תפילת מנחה, השמש כבר האדימה מעל לבוסתני הפירות שמעבר לנהר. "אורחים, היכנסו לבית־המדרש", קראו היושבים.

"לא, לא, לא לבית־המדרש", קרא הזקן מבין היושבים בעגלה. "אה? מה? לא לבית־המדרש? אז היכן מתפללים היהודים מנחה, אה?" שאלו היושבים

119

ווי איר ווייסט ַאלע, דָא ַא שווערע בלָאטע. איז, נו, דער ווָאגן מיטן בַאלעגָאלע און די פַארשוינען איז טיף פַֿארשטעקט געווָארן אין דער בלָאטע, און די סוסים הָאבן גָארנישט געקָאנט טָאן.

– כע, כע, כע, – הָאט ער זיך שטיל און דריבנע צעלַאכט צו זיך ַאליין: – איך זָאג "פַֿארשטעקט", נו, יָא, אוודאי פַֿארשטעקט, ָאבער נישט אויף לַאנג, חלילה. ווָארן די היגע ייִדן פֿון יענער ציַיט, פרָאסטע און שטַארקע ייִדן, ממש גיבורים, הָאבן זייער שטַארק געהַאלטן פֿון דער מצווה "עזוב תעזוב", און מ'איז געקומען און מ'הָאט ַארויסגעשלעפט.

– כע, כע, פרָאסטע ייִדן געווען די היגע, לרוב קָאניוכעס, שטענדיק נָאר מיט פֿערד און בהמות צו טָאן געהַאט, ָאבער ערלעכע ייִדן געווען, געזונטע, ממש גיבורים. מיַין פָֿאטער, עליו השלום, פֿלעגט דערציילן פֿון איינעם ַאזַא ייִדן, משה קַאטשע הָאט מען אים גערופֿן. הממ... יָא, קַאטשע... איז דָאס געווען שוין איין מָא ל ַא גיבור!

ער הָאט ַא קוק געטָאן אויף די ַארומיקע און שטיל ביַי זיי געפֿרעגט: – איר הָאט קיין מָאל נישט געהערט פֿון ָאט דעם גיבור משה קַאטשע, הַא? ווָאס זשע, טַאקע נישט געהערט? דערמָאנט מיך, וועל איך איַיך דערציילן וועגן אים.

און שמייכלענדיק אין דער בָארד ַאריַין, הָאט רב לוי סופר אין ַא וויַילע ַארום געפֿרעגט: – איז וווּ זשע הַאלט איך, הַא?

– ביַים בַאלעגָאלע מיט די צוויי ייִדן, ווָאס זענען פַֿארגרעזניעט געווָארן אין דער בלָאטע, – הָאט מען אים דערמָא נט.

– יָא, יָא, ביַי די פַֿארגרעזניעטע ייִדן, – הָאט ער זיך ָאנגעכַאפט און גענומען דערציילן וויַיטער – פַֿארשטייט זיך, ַאז סע זענען גליַיך געקומען ייִדן מקיים צו זיַין די מצווה פֿון "עזוב תעזוב" און מע הָאט זיך ַא נעם געטָא ן צום ווָא גן, טריַיבנדיק דערביַי די צוויי פֿ ַא רמַא טערטע סוסים פֿ ון פֿ ָא רנט: – וויָא ! וויָא ! דער זקן הָאט ַארויסגעשריגן דעם "וויָא" מיט ַאן ָאנגעשטרענגט קוויטשעלע פֿון מויל און הָאט וויַיטער דערציילט:

– און ַאזוי ווי זיי הייבן דעם ווָאגן און טריַיבן די פֿערד, טוט זיך פלוצלינג ַא כַאפ יהושע שואלס... איר הָאט קיין מָאל נישט געהערט די מעשה פֿון יהושע שואלס מיט דעם ליַיכטער, ווָאס ער הָאט אום שבת געכַאפט צום בעל-קורא? ַאזוי, ַאזוי, טַאקע נישט געהערט?

זיַינע אויגן הָאבן זיך צעפינטלט מיט גרויס חידוש אויף די צוהערער, הלמאי זיי הָאבן נישט געהערט. – דערמָאנט מיר, וועל איך איַיך דערציילן ַאן ַאנדער מָאל וועגן יהושע שואלס מיטן ליַיכטער אום שבת אין בית-מדרש. און איצט? יָא, יָא, טוט זיך ַא כַאפ ָאט דער יהושע שואלס:

– ייִדן, ס'איז זמן-מנחה! – און ס'איז שוין טַאקע געווען ציַיט מנחה צו דַאווענען, ווָארן די זון הָאט זיך שוין גערויטלט איבער די אויבס-סעדער אויף יענער זיַיט טיַיך.

– אורחים, אין בית-המדרש ַאריַין, – הָאבן די תושבים אויסגערופֿן. – ניין, ניין, נישט אין בית-המדרש ַאריַין, – הָאט זיך ָאפגערופֿן דער עלטערער פֿון די ווָאס זענען געזעסן אין ווָא גן.

– הַא? ווָאס? נישט אין בית-המדרש ַאריַין? איז וווּ זשע דען דַאווענען ייִדן מנחה, הַא? – הָאבן געפֿרעגט די תושבים און זיך געחידושט מיט ַא גרויס חידושניש. דָא הָאט דער עלטערער, ווָאס איז אויפֿן ווָאגן געווען, געטָאן ַא הייב אויף זיַינע אויגן, און מ'הָאט דערזען...

רב לוי סופר איז ַא וויַיל ַאנטשוויגן געווָארן, הָאט געוויגט דעם קָאפ ַאהין און צוריק און דערנָאך געזָאגט: – ווי שבת-ליכט הָאבן זיַינע אויגן געשיַינט, – הָאבן דערנָאך ייִדן דערציילט.

– און עס איז געווען דעמלט, ווען דער עלטערער הָאט ָאנגערירט דעם ייִנגערן לעבן אים מיט דער הַאנט און

120

והשתוממו מאוד. אז הרים הזקן שבעגלה את עיניו ואנשים ראו..." רב לוי סופר נשתתק בינתיים, נענע את ראשו הנה והנה, ואחר־כך אמר:

"עיניו זהרו כנרות השבת, סיפרו אחר־כך היהודים. היה זה כאשר נגע הזקן בידו בצעיר שלידו ואמר: "ישראל, אמור להם, ישראל", כך אמר הזקן לצעיר.

והצעיר מיד הפנה את ראשו לעבר העגלון, שבדיוק תיקן את הרתמה שעל צוואר אחד מסוסיו: "מיכ'ל, כמה ימים מאז ששרה בת לאה?"

"זהו היום השלישי", נהם העגלון כמנהג העגלונים המטפלים בסוסים. "שרה בת לאה?", שאלו היהודים שעמדו מסביב לעגלה ופקחו עיניהם בהשתוממות גדולה. לפתע תפס יהושע שואלס את ראשו בידיו וצעק:

"שרה בת לאה? שרה בת לאה? הרי זוהי כלתי, הכורעת כבר שלושה ימים ללדת!" "מיכ'ל, תביא אותנו לביתו של רב יהושע שואלס ושם נתפלל מנחה", אמר הזקן לעגלון שלו. מיכ'ל טיפס מיד על מושב העגלון. הסוסים החלו לזוז, והעגלה יצאה לדרך, כאילו כל אותו הזמן עמדה על שולחן ולא שקעה בבוץ כלל."

משה, הבן של אטייה ביילה, נשען על מעקה הגשר הקטן, אך למעשה היה לגמרי בתוך בית־המדרש, ליד רבי לוי סופר. מן העבר השני של הנהר נשמעה ללא הרף התנשפותו הקצבית של מנוע טחנת־הקיטור ה"זוהרת", שהייתה שייכת למשפחת קשינסקי המכובדת. התנשפות זו כמו אמרה שכל מה שהיה איננו עוד, איננו עוד. וכך גם זרם המים שזרם מתחת לגשר הקטן, הזרם שפרץ את דרכו דרך הסכרים הפתוחים לרווחה. אבל עתה לא האזין משה לקולותיהם, משום שבכל ישותו היה בבית־המדרש ליד התנור ושמע את סיפורו של רב לוי סופר. ולא רק ששמע, אלא גם ראה. הוא ראה איך אצבעותיו הדקות הרועדות מחליקות ויורדות על שערות זקנו הדליל, ויכול היה להישבע שאוזניו שומעות את קולו של רב לוי סופר, שהמשיך לספר:

"סופו של דבר, התפללו מנחה בחדר הקדמי אצל יהושע שואלס, סוחר הסוסים. מובן מאליו שבעל התפילה לא היה אחר מאשר, כן כן, היהודי הזקן מן העגלה. והייתה זו תפילת מנחה, כמו ביום־כיפור, לא סתם מנחה של יום חול. האנחה שנשמעה מהחדרון הסמוך התערבבה עם תפילת המנחה, וההמון נסחף בדבקות עמוקה. מובן שהאנחה שבקעה מהחדרון הסמוך הייתה אנחתה של האישה הצעירה. המסכנה התפתלה במיטתה זה היום השלישי בייסורים קשים. ועוד לפני שלושת הימים הללו נעשה כל מה שנהוג לעשותו בדרך־כלל במקרים שכאלו, ובכל־זאת קרה כמקרה הזה! ה'סבתא' הניחה תחבושות קרות וחמות. אבי, עליו השלום, שהיה לוחש הלחשים של העיירה, כבר לחש מספר פעמים לחשים כנגד עין־הרע. סטפן, רופא האליל, להבדיל, עשה את שלו כבר כמה פעמים, ואפילו פרסקה, השופכת חֵלֶב נרות, הייתה כמה פעמים... חה חה חה פרסקה שופכת החֵלֶב!"

רב לוי פרץ בצחוק קטן, ושאל את הסובבים: "לא שמעתם על פרסקה שופכת החֵלֶב? אה? באמת לא שמעתם? אוי ווי! כך, כך, לא שמעתם? הזכירו לי, ואספר לכם, כיצד כשהייתה זקנה, באה לרב אברהמ'לה, זכותו יגן עלינו... ובכן היכן הייתי?", שאל ומיד נזכר בעצמו: "בשפיכת החֵלֶב. נו, היא שפכה עוד ועוד חֵלֶב נרות, וגם זה לא עזר. לבסוף, משסיימו את תפילת המנחה, הסתובב לו היהודי הזקן מהעגלה ואמר:

"ייגש נא בנימין" בנימין, בעלה של האישה הצעירה, זהו בנו היחיד של יהושע שואלס, ניגש רועד בכל גופו. מניין ידע הלה ששמו בנימין, אין מה לשאול. שהרי מניין ידע שלאישה קוראים שרה לאה? והוא לא השתומם, בשל מה שראה ושמע.

"בנימין", אומר הוא לצעיר הנפחד, "קח ספל ורוץ לנהר. טבול את הספל בנהר שבע פעמים.

121

געזָאגט: "ישראל, זָאג זיי, ישראל". ָאט ַאזוי הָאט דער עלטערער געזָאגט צום ייִנגערן, און דער ייִנגערער הָאט גליַיך אויסגעדרייט דעם קָאפ צום בַאלעגָאלע, ווָאס הָאט דעמָאלט צורעכט געמַאכט ַא שליַיע איבערן הַאלדז אויף איינעם פֿון זיַינע סוסים: "מיכל, דעם וויפֿלטן טָאג איז עס, ווָאס שרה בת לאה?" – "דעם דריטן", – הָאט דער בַאלעגָאלע ַארויסגעברומט, ווי סע ברומט געוויינלעך ַא בַאלעגָאלע, ווָאס הָאט צו טָאן מיט פֿערד. – "שרה בת לאה?" – הָאבן די ייִדן ַארום ווָאגן געפֿרעגט און זיך איבערגעקוקט מיט גרויס חידושניש. פלוצלינג הָאט יהושע שואלס זיך ַא כַאפ געטָאן ביַים קָאפ און אויסגעשריגן: – "שרה בת לאה? שרה בת לאה? – דָאס איז דָאך מיַין שנור, ווָאס גייט שוין דעם דריטן טָאג צו קינד!?" – "מיכל, דו וועסט אונדז צופֿירן צו רב יהושע שואלס אין שטוב ַאריַין, און מיר וועלן דָארט דַאווענען מנחה" – הָאט דער עלטערער געזָאגט צו זיַין בַאלעגָאלע. מיכל איז גליַיך ַארויף אויף דער קעלניע. די סוסים הָאבן זיך ַא ריר געטָאן, און דער ווָאגן הָאט ַא גיי געטָאן ַא גַאנג, גליַיך ער ווָאלט געווען אויף ַא טיש און גָארנישט פַֿארזונקען אין דער בלָאטע.

משה עטיע ביילעס איז געשטַאנען ָאנגעשפַארט אין דעם פָארענטש פֿונעם בריקל, ָאבער געווען איז ער אין גַאנצן אין בית-המדרש לעבן רבי לוי סופר. פֿון יענער זיַיט טיַיך הָאט נישט אויפֿגעהערט זיך צו דערטרָא גן דָא ס ריטמישע סַא פען פֿ ונעם מָא טָא ר אין דעם יַא סנע וויעלמָא זשנע קַא שינסקיס דַא מפֿ מיל און דערציילט, ַאז דָאס ַאלץ ווָאס איז געווען איז מער נישטָא, נישטָא. דָאס ווַאסער-געריזל אונטערן בריקל דורך די צעעפֿנטע "זַאסטעווקעס" אויך דָאס אייגענע. ָאבער משה הָאט זיך נישט צוגעהערט איצט צו זייער דערציילן, ווָארן ער איז מיטן גַאנצן וועזן געווען אינעם בית-המדרש לעבן אויוון און הָאט געהערט ווי רב לוי סופר הָאט דערציילט. און נישט נָאר געהערט הָאט ער, נָאר ממש געזען, ווי רב לוי סופרס דינע, ציטערדיקע פֿינגער גלעטן און צַאפלען זיך איבער די שיטערע הָאר פֿון זיַין בָארד, און ווָאלט געקָאנט שווערן, ַאז זיַינע אויערן הערן רב לוי סופרס קול, ווָאס הָאט וויַיטער דערציילט: – הכלל, מ'הָאט געדַאוונט מנחה ביַי יהושע שואלס דעם פֿערדסוחר אין דער פָֿאדערשטער שטוב. פַֿארשטייט זיך שוין ַאליין, ַאז דער בעל-תפילה איז געווען נישט קיין ַאנדערער ווי נָאר טַאקע דער עלטערער ייִד פֿונעם ווָאגן. און ַא'מנחה איז דָאס געווען, ווי אום יום-כיפור, און נישט ווי גלַאט ַא ווָאכעדיקע מנחה. דָאס קרעכצעניש פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל הָאט זיך אויסגעמישט מיט די מנחה- תפילות, און דער עולם איז ַאריַין אין טיפֿער דבקות. דָאס קרעכצעניש פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל איז, פַֿארשטייט זיך, געווען פֿונעם יונגן וויַיבל, נעבעך, ווָאס הָאט זיך געדרייט אויף איר בעט דעם דריטן טָאג אין שווערע יסורים. פַֿאר די דריַי טעג הָאט מען שוין איבערגעטָאן ַאלצדינג, ווָאס מע פֿלעגט געוויינלעך טָא ן, ַא ז ַא זוינס הָא ט זיך געטרָא פֿ ן. די "בַא בע" הָא ט געלייגט הייסע און קַא לטע קָא מפרעסן. מיַין פֿ ָא טער, עליו השלום, ווָאס איז געווען דער שטעטלדיקער ָאפשפרעכער, הָאט שוין עטלעכע מָאל ָאפגעשפרָאכן עין-הרעס. סטעפַאן דער זנַאכער, להבדיל, הָאט שוין עטלעכע מָאל געהַאט ָאפגעטָאן זיַינס, און אפילו פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין איז שוין אויך געווען ַא פָאר מָאל... כע, כע, פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין! רב לוי סופר הָאט זיך צעלַאכט מיט ַא דריבנע געלעכטער און געפֿרעגט ביַי די ַארומיקע: – נישט געהערט פֿון פַארַאסקע די ווַאקסגיסערין, הַא? טַאקע נישט געהערט? או-אוַא! ַאזוי, ַאזוי, נישט געהערט? דערמָאנט מיך, וועל איך איַיך דערציילן, ווי ַאזוי ָאט די איז געקומען אויף אירע עלטערע יָארן צו רב אברהמעלען, זכותו יגן עלינו... איז וווּ זשע הַאלט איך? – הָאט ער געפֿרעגט און בַאלד זיך ַאליין דערמָאנט – ביַים ווַאקס-גיסן, הַא? נו, יָא, ביַים ווַאקס-גיסן. נו, הָאט עס זי, הייסט עס, ווַאקס געגָאסן און געגָאסן, און סע הָאט אויך נישט געהָאלפֿן. הכלל, מ'הָאט ָאפגעדַאוונט מנחה, און ווי נָאר מע הָאט ָאפגעדַאוונט מנחה, טוט ער זיך ַא דריי אויס, ָאט דער עלטערער ייִד פֿונעם ווָאגן, און טוט ַא זָאג: – זָאל צוקומען בנימין.

בנימין, דער מַאן פֿונעם וויַיבל, טַאקע יהושע שואלס בן-יחיד, איז צוגעקומען ַא ציטערדיקער, פֿון ווַאנען

122

שבע פעמים בדיוק, לא יותר ולא פחות. אחר־כך שאב מלוא הספל מן הנהר והביאו מיד לכאן". כשעזב בנימין עם הספל, סובב היהודי את פניו אל הקיר, וכולם ראו כיצד רועדות כתפיו. בכל פעם שנשמעה אנחה מן החדרון הסמוך גבר הרעד בכתפיו. הצעיר, שהגיע עמו בעגלה, עמד כל אותה עת בעיניים עצומות, ומיכ'ל העגלון עמד ליד הדלת ושתק. ברור שאין טעם לשאול מדוע סובב הזקן את פניו אל הדלת כשחזר בנימין עם הספל. הוא המשיך בשתיקתו והלך לקראת בנימין, לקחו בידו ונכנס עמו לתוך החדרון. הם הלכו בראש, ומאחוריהם הזדחל לו ההמון. כשנכנסו לחדרון השהה הזר את מבטו על האישה, ששכבה מסכנה נטולת כוחות. הוא התכופף לעברה ופקד עליה לחזור אחריו בברכת 'שהכול'. בסוף הברכה אמר לבנימין:

"שא את הספל לפיה". בנימין החל לרעוד כעלה נידף:

"אני כוהן... אסור לי..." "כן, כן, אנו כוהנים!" עזר יהושע האב לבנו.

"נידה!" מלמלו חרישית הסובבים בקולות רועדים. עתה הרים הזר את עיניו הזוהרות בזוהר השבת, הסתכל על בנימין ואמר בנימת ציווי:

"אני, מרדכי בן אהרן מצ'רנוביל, הריני מתיר וגוזר!" מילים אלו הכו את כולם בתימהון. דומיה נפלה על החדר עד אשר שב ההמון לעצמו. וכשסוף־סוף שב לעצמו, נשמע רחש:

"הצ'רנובילי! הצ'רנובילי!" ברגע שהגיש בנימין בידיים רועדות את הספל המלא לשפתי אשתו, בדיוק אז התנפץ הספל בידיו של בנימין. חלקו העליון של הספל נותר ריק בידי בנימין, וחלקו התחתון נשאר תלוי על שפתי האישה והמים טפטפו אל תוך פיה.

"צדיק קדוש!" קראו כולם בקול רועד, והוא, זכותו יגן עלינו, סימן לכל האנשים לצאת עמו מן החדרון ופקד לשלוח תיכף ומיד את הסבתא לתוך החדרון. לא עברו דקות ספורות ומן החדרון נשמעה צעקתו של הרך הנולד.

"מזל טוב", אמר הרבי והוסיף כשהוא מסתכל לעבר הדלת, לעבר העגלון שלו: "התר את הסוסים, מיכ'ל, אנו נשארים כאן עד אחרי השלום־זכר!"

רב לוי סופר שתק לזמן־מה. הוא השפיל את עיניו לזָקנו, וכובע הקטיפה שלו התנודד על ראשו. "היה זה שלום־זכר שלא נראה כמותו! התפילה נערכה בבית־המדרש העירוני, ולעמוד – עמדו בחדרו הקדמי של יהושע שואלס"

משה, בנה של אטייה ביילה, חייך אל שחור הלילה. הוא נזכר כיצד באותו הרגע שסיפר זאת הרכין רב לוי סופר את ראשו לתוך זָקנו וכאילו תפס תנומה. אבל הסובבים ישבו וחיכו. לפתע הוא התנודד והתעורר, הרים את פניו, מצמץ בעיניו לעבר נרות־הנשמה, ושוב השמיע את קולו:

"במוצאי־שבת עשה רב מרדכי'לה הבדלה, אך מיד לאחר 'ויתן לך' אמר לישראל הגבאי: "ירתום נא מיכ'ל את הסוסים"

"והלוא, צדיק קדוש!" התחננה לפניו העיירה, ובעיקר הפך עולמות יהושע שואלס. "לפחות עד אחרי הברית?" נפל יהושע שואלס לרגליו.

123

ער הָאט געוווּסט, ַאז דער יונגערמַאן הייסט בנימין, איז דָאך שוין נישט שייך צו פֿרעגן. ווָארן פֿון ווַאנען הָאט ער געוווּסט, ַאז דָאס וויַיבל הייסט שרה לאה? און שוין טַאקע זיך נישט געוווּנדערט אפילו, ווָארן מ'הָאט דָאך שוין געזען.

– בנימין, – זָאגט ער צום דערשרָאקענעם יונגערמַאן – נעם ַא גלָאז און לויף ַאריבער צום טיַיך. זָאלסט טובל זיַין די גלָאז אינעם טיַיך זיבן מָאל. זיבן ָאבער טַאקע פונקט זיבן מָאל זיבן, נישט מערער און נישט ווייניקער. דערנָאך זָאלסטו ָאנשעפן ַא פֿולע גלָאז ווַאסער פֿונעם טיַיך און זי גליַיך ברענגען ַאהער. ַאז בנימין איז ַאוועק מיט דער גלָאז, הָאט דער ייִד אויסגעדרייט דָאס פנים צו דער ווַאנט, און דער עולם הָאט געזען, ווי זיַינע ַאקסל הָאבן געציטערט. יעדעס מָאל, ווען סע הָאט זיך דערהערט ַא קרעכץ פֿונעם דערביַיאיקן ַאלקערל, הָאבן זיַינע ַאקסל זיך נָאך שטַארקער צעציטערט. דער ייִנגערער, ווָאס איז געקומען מיט אים איניינעם אויפֿן ווָאגן, איז די גַאנצע ציַיט געשטַאנען לעבן אים מיט צוגעמַאכטע אויגן, און מיכל דער בַאלעגָאלע איז געשטַאנען לעבן דער טיר און געשוויגן. אוודאי איז דָאך שוין נישט שייך צו פֿרעגן פַֿארווָאס דער עלטערער הָאט אויסגעדרייט דָאס פנים צו דער טיר באותו-רגע ווען בנימין איז צוריק געקומען מיט דער גלָאז, שוויַיגנדיק איז ער בנימינען ַאנטקעגן געגַאנגען, הָאט ָאנגענומען זיַין הַאנט און זיך געלָאזט מיט אים אין ַאלקער ַאריַין. זיי זענען ביידע געגַאנגען פָֿארויס, און הינטער זיי הָאט זיך געשַארט דער עולם. ווען זיי הָאבן זיך דערנענטערט צום ַאלקער, הָאט דער פֿרעמדער געקוקט ַא וויַיל אויפֿן וויַיבל, ווָאס איז נעבעך געלעגן ַא פַֿארחלשטע. בַאלד ָאבער הָאט ער זיך צוגעבויגן צו איר און איר געהייסן אים נָאכזָאגן די ברכה "שהכל". ביַים סוף פֿון דער ברכה הָאט ער ַא זָאג געטָאן צו בנימינען: "טרָאג צו צון איר מויל די גלָאז". בנימין הָאט ָאנגעהויבן צו ציטערן, ווי ַא בלַאט אויף ַא בוים: – "איך בין ַא כוהן... איך טָאר נישט..." – "יָא, יָא, מיר זענען כוהנים!"– הָאט דער פָֿאטער יהושע שואלס צוגעהָאלפֿן דעם זון. "נידה!" – הָאבן די ַארומיקע מיט ציטערדיקע קולות זיך שטיל צעברומט. דָא הָאט דער פֿרעמדער אויפֿגעהויבן זיַינע שבת-ליכטיקע אויגן אויף בנימינען און געזָאגט בַאפֿעלעריש: "איך, מרדכי בן אהרון מטשערנָאבל, בין מתיר און גוזר!". די ווערטער הָאבן ַאלעמען געפלעפֿט. סע הָאט געדויערט ַא היפשע וויַילע ביז מע איז געקומען צו זיך. און ַאז מע איז ענדלעך געקומען צו זיך, הָאט זיך דערהערט ַא ברומעניש:

– דער טשערנָאבילער! דער טשערנָאבילער! – און סע איז געווען באותו-רגע, ווען בנימין הָאט מיט ציטערדיקע הענט דערלַאנגט די ָאנגעפֿילטע גלָאז צו די ליפן פֿון זיַין אישה, און באותו-רגע הָאט זיך די גלָאז געשפָאלטן אין בנימינס הענט. די אייבערשטע העלפֿט איז געבליבן אין זיַינע הענט ַא ליידיקע, בשעת די אונטערשטע איז געבליבן הענגען איבער דער אישהס ליפן, און דָאס ווַאסער איז טרָאפנסוויַיז גערונען צון איר אין מויל אריַין.

– הייליקער צדיק! – הָאבן ַאלע אין גרויס ציטערניש אויסגערופֿן, און ער, זכותו יגן עלינו, הָאט געגעבן ַא צייכן, ַאז מע זָאל ַארויס מיט אים פֿונעם ַאלקער און גליַיך טַאקע ַאהין ַאריַינשיקן די בַאבע. און אין ַא פָאר מינוט ַארום הָאט זיך דערהערט פֿון ַאלקער ַא קינדעריש געשריי.

– מזל טוב, – הָאט דער רבי געזָאגט און, ַא קוק טוענדיק צו דער טיר, וווּ זיַין בַאלעגָאלע איז געשטַאנען, מוסיף געווען – שפַאן אויס די פֿערד, מיכל, מיר בליַיבן דָא איבערן שלום-זכר!

רב לוי סופר איז געבליבן ַא וויַיל שטיל. די אויגן זיַינע זענען געווען געווענדט אין זיַין בָארד ַאריַין, און דָאס סַאמעטענע היטל אויף זיַין קָאפ הָאט זיך געוויגט.

שוין איין מָאל ַא שלום-זכר געווען! געדַאוונט הָאט מען אין שטָאטישן בית-המדרש און געשטַאנען איז מען אין יהושע שואלס פָֿאדערשטער שטוב.

משה עטיע ביילעס הָאט זיך צעשמייכלט אין דער טונקעלער נַאכט ַאריַין. ער הָאט זיך דערמָאנט, ווי אין

124

אך מאום לא עזר. "עשיתי את שלי", אמר הרבי.

וקצת אחר־כך כבר עזר לו רב ישראל להיכנס לעגלה, שמיכ'ל העגלון הוביל לעבר המרפסת הקטנה. כשמיכ'ל כבר ישב על מושבו וכל היהודים כבר נפרדו, יצאה מבעד לעננים לבנה גדולה ומאירה, וזוהר הכסף שבקע ממנה השתקף בנהר שזרם לעבר ביתו של יהושע שואלס.

"נהר נכבד יש לכם", אמר רב מרדכי'לה ומיד הוסיף: "בקרוב יתעלה הנהר שלכם". רב לוי סופר חייך בשקט אל תוך זקנו וסיים בדברים הבאים:

"נו, את הדבר הבא כבר יודעים כולם. שנה מאוחר יותר התיישב במקום בנו של רב מרדכי'לה, הלוא הוא רב אברהמ'לה, ששמו נודע למרחקים. והדבר אכן היה ליד הנהר. שם ייסד את חצרו, ובחצר זאת חיבר את ספרו הקדוש, 'מגן אברהם', שהוא... שהוא... נו, אין צורך שאומר לכם מה משמעות 'מגן אברהם' עבור החסידים בעולם כולו".

רוח קלילה וצוננת נישאה מהנהר וליטפה את פניו של משה, בנה של אטייה ביילה. מנוע הקיטור המשיך להשמיע קולות התנשפות. מתחת לגשר עוד נשמע רעש המים שזרמו בעוז אל נהר הטוריה. לפתע הוא חש שאבני ה'זיפ־זיפ' שבטחנה לא נועדו לטחון את הגרעינים לקמח, אלא הן כאילו שוחקות וכמו דוחקות ודוחקות דבר־מה קרוב ומוכר עד מאוד. כך גם חש כששמע את רעש המים מתחת לגשר הקטן. נדמה היה לו שזרם המים נועד אך ורק לשטוף עוד ועוד כל זכר, כל סימן ממה שהיה פה. כאב עמוק פעם בקרבו, כאב שהלך אט אט והפך לפחד, ופיו מלמל:

"זליג, זליג, היכן אתה? בוא והצל!" הוא הלך בצעדים מתנודדים על הגשר הקטן בדרך המובילה לעיירה. הדרך נמשכה בין אלונים עבי גזע, סבוכי ענפים ועלים.

"ששש", רשרשו בשקט העלים שעל ענפי האלונים, והלבנה קרירה ושותקת, ניבטת מבעד לענפים ופוסעת בקווי כסף קטועים. "לא נורא, המשורר כבר יציל", הוא ניחם בשקט.

הוא תיאר לעצמו את השיחה שתתקיים בינו ובין חברו המשורר כשייפגשו שנית בניו־יורק. "הראית, זליג?" הוא ישאל אותו.

"ראיתי", יענה זליג, "וגם שמעתי". אבל הפעם הוא כבר לא יניח לזליג. הוא ידרוש ממנו שישיב לו את העיירה של פעם.

"זליג, השב לנו את רב אברהמ'לה, את רב יעקב לייב'ניו, את רב לוי סופר, את רב משה גוט". הוא ידרוש ממנו, וכך יעשה גם איציק מנקה הארובות, וכל מי שהיה ידרוש זאת ממנו.

משה, בנה של אטייה ביילה, החיש את פעמיו, ופיו מלמל: "הגיע לו עגלון עם שני יהודים"...

125

יענעם מָאמענט הָאט ר' לוי סופר ַארונטערגעלָאזט דעם קָאפ אין דער בָארד ַאריַין און איז ווי ַאנדרימלט געווָארן, ָאבער דער ַארומיקער עולם איז געזעסן און געווַארט. פלוצלינג הָאט ער זיך ַא וויג געטָאן און זיך אויפֿגעכַאפט. הָאט אויפֿגעהויבן דָאס פנים, זיך צעפינטלט מיט די אויגן צום יָארציַיטליכט, און זיַין קול הָאט זיך ווידער געלָאזט הערן:

– שבת-צו-נַאכטס הָאט רב מרדכילע הבדלה געמַאכט, ָאבער גליַיך נָאך "ויתן לך" הָאט ער געזָאגט צו ישראלן, ווָאס איז געווען גבאי ביַי אים:

– זָאל מיכל שפַאנען די פֿערד. – סטיַיטש, הייליקער צדיק! – הָאט זיך דָאס שטעטל געבעטן ביַי אים, און דער עיקר הָאט איַינגעלייגט וועלטן יהושע שואלס.

– כָאטש איבערן ברית? – איז יהושע שואלס אים געפַֿאלן צו די פֿיס. ָאבער ס'הָאט גָארנישט געהָאלפֿן. – איך הָאב מיַינס ָאפגעטָאן, – הָאט דער רבי געזָאגט. און שפעטער ַא ביסל הָאט אים שוין רב ישראל געהָא לפֿ ן אין ווָא גן ַא ריַין, ווָא ס מיכל, זיַין בַא לעגָא לע, הָא ט צוגעפֿ ירט צום גַא ניקל.

ווען מיכל איז שוין געזעסן אויף דער קעלניע, און ַאלע ייִדן הָאבן שוין געהַאט זיך ָאפגעזעגנט, איז ַא גרויסע, ליכטיקע לבנה ַארויס פֿון איבער ַא ווָאלקן און די שיַין הָאט זיך צעזילבערט איבערן טיַיך, ווָאס איז געפֿלָאסן ַאנטקעגן יהושע שואלס שטוב.

– ַא בכבודיקער טיַיך ביַי איַיך, – הָאט רב מרדכילע געזָאגט און בַאלד מוסיף געווען – בקרוב וועט ער נתעלה ווערן, איַיער טיַיך.

רב לוי סופר הָאט זיך שטיל צעשמייכלט אין דער בָארד ַאריַין און פַֿארענדיקט דערמיט: – נו, דָאס ווייסן דָאך שוין ַאלע, ַאז אין ַא יָאר ַארום נָאך דעם הָאט זיך דָא בַאזעצט רב מרדכילעס זון, רב אברהמעלע, מיט וועמען ַא וועלט הָאט געקלונגען. און סע איז טַאקע געווען ביַי ָאט דעם טיַיך, וווּ ער הָאט דעם הויף געבויט, און דָא אין הויף הָאט ער טַאקע אויך מחבר געווען זיַין הייליק ספר דעם "מגן אברהם", ווָאס איז... ווָאס איז... נו, איך דַארף דָאך איַיך נישט דערציילן, ווָאס דער "מגן אברהם" איז פַֿאר די חסידים אויף דער וועלט.

ַא קיל ווינטל הָאט זיך געטרָאגן פֿונעם טיַיך און געגלעט משה עטיע ביילעס פנים. פֿון דער דַאמפֿמיל הָא ט זיך נָא ך ַא לץ געטרָא גן דָא ס שווערע סַא פען, ווָא ס דער מָא טָא ר הָא ט פֿ ון זיך ַא רויסגעלָא זט. פֿ ון אונטערן בריק הָאט זיך נָאך ַאלץ געהערט דָאס גערויש פֿון ווַאסער, ווָאס הָאט זיך געריסן מיט אימפעט אין דער וויַיטער טוריע ַאריַין. פלוצלינג הָאט ער געקרָאגן ַא געפֿיל, ַאז דער "זיפ-זיפ" פֿונעם מָאטָאר אין דער מיל איז נישט כדי די שטיינער זָאלן מָאלן די קערנער אויף מעל, נָאר ַאז ער איז ַא גרויסער שטויסער, ווָאס שטויסט און צעשטויסט עפעס, ווָאס איז זייער נָאענט און אייגן. ַאזוי אויך הָאט ער געפֿילט אין דעם רוישיקן ווַאסער אונטער דעם בריקל. ס'איז אויסגעקומען, ַאז דָאס ווַאסער געלויף איז אויסן בלויז צו שווענקען און פַֿארשווענקען יעדן זכר, יעדן סימן פֿון דעם, ווָאס איז דָא געווען. ער הָאט דערפֿילט ַא טיפֿן ווייטיק אין זיך. ַא ווייטיק, ווָאס איז ביסלעכוויַיז איבערגעגַאנגען אין פחד, און זיַין מויל הָאט זיך צעמורמלט:

– זעליק, זעליק, וווּ ביסטו? קום רַאטעווע! ער הָאט זיך געלָאזט מיט ווַאקלדיקע טריט פֿונעם בריקל איבערן וועג צווישן די געדיכטע, בַאצוויַיגטע און בַאבלעטערטע דעמבעס צום שטעטל צו.

"ששש", – הָאבן שטיל גערוישט די בלעטער אויף די צוויַיגן פֿון די דעמבעס, און די לבנה, ַא קילע און שוויַיגנדיקע, הָאט זיך דורכגעריסן דורך די צוויַיגן אין געברָאכענע, זילבערנע ליניעס פַֿאר זיַינע טריט. "נישקשה, דער דיכטער וועט רַאטעווען", הָאט ער זיך שטיל געטרייסט.

ער הָאט זיך פָֿארגעשטעלט דעם שמועס, ווָאס וועט פָֿארקומען צווישן אים און זיַין חבר, דעם דיכטער,

126

זישה ויינפר כחייל בגדודים העבריים

ביקורו של זישה ויינפר בטריסק בשנת 1929 מימין עומדים: אליהו ווהל (נרצח בשואה), אהרן סגל (נרצח בשואה), נחום סגל (נרצח בשואה), משה חזן, משה שאפל (נרצח בשואה) ובריש ווהל (נרצח בשואה). [כך במהדורה המקורית, אף שישנם חמישה אנשים] יושבים: שלמה זלמן פיקרסקי (נפטר בזמן הכיבוש הגרמני), הל'ה ליס (נרצחה בשואה), זישה ויינפר, ליבר ברנר, ?, אברהם סגל (נפטר בברית־המועצות).

127

ווען זיי וועלן זיך ווידער בַאגעגענען אין ניו-יָארק. – הָאסט געזען, זעליק? – וועט ער ביַי אים פֿרעגן.

– געזען, – וועט זעליק ענטפֿערן, – און אויך געהערט. ָאבער דָאס מָאל וועט ער שוין זעליקן נישט ָאפלָאזן. ער וועט ביַי אים מָאנען, ער זָאל אים צוריקגעבן דָאס שטעטל פֿון ַא מָאל.

– זעליק, גיב אונדז צוריק רב אברהמעלען, רב יעקב לייבעניון, רב לוי סופר, רב משה גאט. ער וועט ביַי אים מָאנען, און אויך איציקל דער קוימענקערער וועט ביַי אים מָאנען, און ַאלע, ַאלע, ווָאס זענען געווען, וועט ער ביַי אים מָאנען.

משה עטיע ביילעס הָאט פַֿארגיכערט זיַינע טריט, און פֿון זיַין מויל הָאט זיך געמורמלט: – איז געקומען ַא בַאלעגָאלע מיט צוויי ייִדן...

מספרה בעיירה

128

ז' ויינפר

נחמן מייזל

ז' ויינפר נולד בי"ז בניסן 1892 (או 1893) בטריסק, עירו של הרבי רב יעקב לייב'ניו – אצלו שימש אביו, יצחק לייב, כחזן. כפי שמוסר זלמן רייזן (ב'לקסיקון' שלו, על סמך הודעתו של המשורר) למד זישה עד גיל שתים־עשרה ב'חדרים'. אחרי־כן בישיבות ברֹובְנֶה ובבְִּריסְק. בגיל שש־עשרה התחיל לומד רוסית, וכן החל לקרוא ספרות עברית ויידישאית. הוא התגורר אחרי־כן בוורשה, שם עסק בהנהלת פנקסים ובהוראה. בגיל עשרים ואחת, הוא גיל ההתגייסות לצבא, היגר לאמריקה. שם עבד בשנים הראשונות כצבע, מלצר, פועל שחור, תופר מכנסיים וסוכן ספרים, ואחרי־כן התפרנס מהוראה בבתי־ספר יהודיים. עוד בימי שבתו בוורשה חיבר זישה הצעיר שירים ביידיש וחלם אפילו להראותם לפרץ, אותו העריץ מאוד, אולם לא מצא עוז בנפשו לבוא אל הסופר הדגול... פעמים רבות מצא עצמו עומד לפני ביתו של פרץ, אך "להיכנס לא עצר כוח..." כידוע, ויינפר הצעיר לא היה היחידי שנמשך אל פרץ ולא הייתה לו ה'העזה' לסור אליו לביתו, ל'קודש הקודשים'.

- רק בניויורק בשנת 1913 הופיע ויינפר לראשונה על במת הספרות בשיר שנתפרסם ב'דאס יידישע פאלק' ('העם היהודי'). אחרי־כן פרסם תכופות שירים בכתבי־עת שונים ובמאספים ספרותיים. בראשית 1918 ערך ויינפר את הירחון הקטן 'דער אנהויב' ('ההתחלה'), שריכז מסביבו את המשוררים המתחילים. הוצאתו של הירחון לאור נפסקה כאשר ויינפר התנדב ללגיון העברי ועלה לארץ־ישראל, בה שהה שנה וחצי.

משחזר לאמריקה הוציא ויינפר בפילדלפיה במשך ארבעה חודשים כתב־עת ספרותי בשם 'ביים פייער' ('ליד המדורה').

קובץ שיריו הראשון, בן תשעים ושמונה עמודים, בשם 'פון אונדזער לאנד' ('מארצנו') הופיע בהוצאת -

'בצלאל', ניויורק, ב־1920. על גב הכריכה של הספר, המונח לפנינו, כתוב בכתב־ידו של ז' ויינפר: "לזכר חברי בלגיון העברי, ששהו עמי בארץ־ישראל, מרץ 1918–אוקטובר 1919". כן מצויה בספר הקדשה, בעמוד מיוחד: "באהבה רבה לאמי". האם כידוע תפסה מקום חשוב בשיריו של ויינפר בכל הזמנים ובכל מיני צורות הנוגעות ללב, כשהייתה עוד בחיים, ועוד יותר – לאחר שנספתה בימי היטלר הרשע. זהו מומנט חשוב ביצירתו הפיוטית של ז' ויינפר, הראוי לשימת־לב וחקירה מיוחדת.

תרגם: א' מייטוס
129

דוד בערגעלסאָ ן

ַא גרויסער גענוס איז צו בַאגעגענען אין לעבן ַא געזונטן מענטשן, – ַא געזונטן אין ַאלע זיַינע מענטשלעכע פֿונקציעס און בַארופֿן. נָאך ַא גרעסערער גענוס איז צו בַאגעגענען אין דער ליטערַאטור ַאן אמתן געבענטשטן דיכטער, ווָאס זיַינע שַאפֿונגס-אימפולסן קומען נישט ַא דַאנק דער ַאטרָאפֿירונג פֿון איין חודש און דער היפערַאטרָאפֿירונג פֿון צווייטן, נָאר זיי קומען ווי ַאן איבערפֿלוס פֿון געזונטן כוחותפֿולן דָא-זיַין... ַאזַא איינער איז דער דיכטער ז. וויַינפער.

ז. וויַינפערס שַאפֿן איז ַא רעזולטַאט פֿון מָאדנע געזונטע אינעווייניקסטע גערעטענישן.

אפרים אויערבאַ ך

דָאס לירישע ליד זיַינס איז אויך דערציילעריש, ער הָאט ָאבער ָאנגעשריבן ַא גרויסע צָאל דערציילערישע פָאעמעס, ווָאס הָאבן אי ליריזם, אי הומָאר, אי דעם חן פֿון דער ייִדישער פָֿאלקס-מעשה. פֿון דערציילערישקייט נעמט זיך די לויזקייט פֿון זיַין פערז. ער הָאט זיך נישט געצַאמט אינעם פערז, נָאר אים צעגָאסן ברייט, מיט ַא פָאעטישער רחבות, ווָאס ַא סך מָאל שוימט זי ַאריבער די ברעגעס.

נחמן מיַיזיל

יָא, ז. וויַינפערס צעלויכטענע ירושה, ווָאס איז ָאנגעזַאמלט געווָארן אין זיַינע דיכטערישע אוצרות איבער פֿיר צענדליק יָאר, זענען פַֿאר אונדזער דור און פַֿאר דורות נָאך אונדז לויטערע קדושה... ָא ט די קדושה דַא רפֿ ן מיר נישט בלויז ָא פהיטן, נָא ר פֿ ַא רמערן זי, מַא כן זי פֿ ַא ר דעם אייגנטום פֿ ַא ר די ייִדישע פֿ ָא לקס-מַא סן, ווָא ס ער הָא ט ַא זוי ליב געהַא ט און וועלכע הָא בן אים ַא זוי שטַא רק ליב געהַא ט און טיף פַֿארערט, ווי זעלטן וועלכן ייִדישן דיכטער אין אונדזער ציַיט.

ש. ניגער

די שפרַאך און דער געמיט פֿון ז. וויַינפער איז מער שטעטלדיק ווי ניו-יָארקיש. די לידער, וווּ ער מָאלט אויס פַֿאר אונדז בילדער און פָארטרעטן פֿון טריסקער ייִדן און ייִדענעס, דערווַאקסענע און קינדער, זענען די געלונגעסטע סיַי אין זייער אינהַאלט סיַי אין זייער פָֿארם. זיי זענען ָאנגעזעטיקט מיט בילדלעכקייט, ריַיך אין הומָאר, אין אידיָאם, אין פָֿאלקסטימלעכקייט, און זייער שפרַאך, ווי זייער גַאנצן טָאן, איז ריין, אויסגעהַאלטן. זיי זענען פֿריַי פֿון יענעם געמישטן לשון, פֿון יענעם נישט-ריינעם טָאן, פֿון יענעם שעטנז, וועלכער טרעפֿט זיך אין די גרויסשטָאט-לידער. עס איז דָא אין די פָאעזיע פֿון טריסק יענע הַארמָאנישע געליַיטערקייט, וועלכע עס גיט אונדז דָאס דערמָאנען זיך אין ַאמָאליקע ציַיטן, יענע רויִקייט, וועלכע עס שענקט אונדז דער פֿריער דערמָאנטער הומָאר .

130

דוד ברגלסון

תענוג גדול הוא בחיים לפגוש אדם בריא, בריא בכל תפקודיו האנושיים. תענוג גדול אף יותר הוא לפגוש בספרות סופר ברוך כישרונות אמיתי, שמעיינות היצירה שלו אינם מדולדלים בחודש אחד ושופעים במשנהו, אלא הם כשיטפון הנובע מתוך מאגר כוחות בריאים. אדם בעל מעיינות יצירתיים כאלה הוא ז' ויינפר.

יצירתו של ז' ויינפר נובעת מתוך שפע פנימי בריא ויוצא־דופן.

אפרים אוירבך

שירתו הלירית של ויינפר היא כסיפור מעשה. הוא כתב מספר גדול של פואמות סיפוריות, הניחנות בליריות, בהומור ובחן המיוחד לסיפור העממי היהודי. החרוז החופשי בשיריו נובע מן היסוד הסיפורי שבהם. הוא לא הגביל את עצמו בחריזה, אלא כתב את שיריו בשטף נדיב וברוחב פואטי העולים פעמים רבות על גדותיהם.

נחמן מייזל

כן, מורשתו המאירה של ז' ויינפר, שקובצה באוצרות שירתו בת למעלה מארבעה עשורים, היא קדושה וזכה עבור דורנו ועבור הדורות הבאים... קדושה זו אין אנו חייבים רק לשמר, אלא גם להפיץ ולפעול לכך שתהיה שייכת להמוני העם, שאהבו והעריצו את המשורר כפי שלא אהבו והעריצו שום משורר יהודי אחר בן זמננו.

ש' ניגר

לשונו של ז' ויינפר והלך הרוח שביצירתו מתאימים יותר לעיירה מאשר לניו־יורק. השירים המשרטטים עבורנו תמונות ודיוקנאות של יהודי ויהודיות טריסק, מבוגרים וטף, הם שיריו המוצלחים ביותר, הן בתוכנם הן בצורתם. הם שופעים תמונות, רוויים הומור, מלאים ברעיונות ומוטיבים עממיים, ונימת דבריהם נקייה וקפדנית. הם חפים מכל לשון בלולה, מכל נימה לא נקייה, מן השעטנז ההוא המצוי בשירי העיר הגדולה. בשירת טריסק נמצא זוך טהור, המאפשר לנו להיזכר בימים עברו, בשלווה שהייתה. וכל אלו מוענקים לנו בעטיפה של ההומור שהוזכר כאן.

131

משפחת חווצקי מימין: אליקים דימנטשטיין, ינטה, אשתו השנייה של אברהם חווצקי, חיה (לעתיד סולטיס), בתם של אברהם וינטה, אברהם חווצקי וולקי דימנטשטיין, בתם של אברהם חווצקי ואשתו הראשונה.

אליקים וולקי (לבית חווצקי) דימנטשטיין וילדיהם נתן (על ברכי אביו) ויעקב.

ארבעתם נרצחו בשואה.

132

בני משפחות דימנטשטיין וחווצקי מימין

למעלה: יעקב דימנטשטיין (נרצח בשואה), אליהו גרינשטיין, חיה חווצקי-סולטיס ואליקים דימנטשטיין (נרצח בשואה)

באמצע: ינטה חווצקי, אברהם חווצקי וולקי חווצקי-דימנטשטיין שלושתם נרצחו בשואה.

למטה: חיים, נתן וחיה׳לה דימנטשטיין. שלושתם נרצחו בשואה.

133

אריה טבקאי

המפויסים

טינה רבת־שנים הייתה עצורה בלב אנשי העיירה – טינת אבות שנמסרה לבנים מאז עבר במקום־מושבם אחד מאבות־אבותיו של ר' נחום, הוא ר' אברהמ'לה, שנסע מהעיר קובל ללודמיר. אברך צנום ונמוך־ קומה היה אז, רבי צעיר לחסידים, שהחליט לעשות לביתו. בדרכו חזרה עצר כאן את עגלתו ליד מדרכת־ העץ של אחד הבתים. ישרה בעיניו העיירה, השוכנת על הדרך הרחבה שבין עיר מחוז לחברתה, כמקום מגורים, כְִּזבוּל לעצמו. להחלטה של ממש הביאֹו גבר יוקד כולו, אחד מבעלי־הבתים שבמקום, ועד שחבריו של זה הצטרפו אליו סביב העגלה, כבר היה זה הולך ומחווה תנועות נמרצות אל מול פני השטח הגדול שמעבר לדרך מזה, מנגד לשורת הבתים הבנויה: שטח אחו רדום, טלוא ירוק וצהוב ופנוי להקמת עיר שלמה, ואפילו חצר מלכים. שיחקה לו השעה לחמום־מוח זה, שהטוריה – הוא הנהר המציף בסתיו ובאביב את כל המרחב שהצביע עליו ביד ועד למסילת הדרך ולספי הבתים יגיע – נהר זה מכונס ועלום היה אותה שעה בתוך שלושת יובליו בלבד. רישומו לא היה ניכר כלל, מלבד זה שמתוך שמו נגזר בזמנו שם העיירה טריסק, ובאותו השם עצמו קמה אחר־כך, ולא בזמן ממושך, מטרופולין חדשה לחסידים. בני המקום לא הודלקו לכאורה מִאּׁשָם של אלה, לא לאלתר ולא אחרי־כן עם קום המטרופולין. לעומת זאת נעשתה זיקתם לחסידות חזקה מצד אחר לגמרי: תנועת העגלות – המלאות נוסעים וכל מיני משאות, שנמשכה בדרך זו ממחוז למחוז – החלה מעתה להפריש מתוכה שיירות הנוטות מהדרך, נכנסות אל האחו ופורקות שם את מטענן. עד מהרה נעשתה ידם של בני העיירה מעורבת בהן. הם היו בין המקבלים את המטען ובין הרושמים בפנקסים. קרוביהם של אלה היו מלינים בבתיהם את הבנאים, אשר מרחוק באו, ומספקים להם את צורכיהם. אחרים הצטרפו בלי שהיות יתירות אל הבנאים במלאכתם – אל מנסרי הקורות לקרשים ולוחות, אל חוטבי האורנים התמירים, וחלקם לא קופח גם בין מסתתי האלון עתיר־ הימים. ולבסוף כשמיאנו המומחים להניח את היסודות באדמת האחו הנמוכה והטובענית, נזעקו כל אנשי העיירה על האיכרים ועגלותיהם מכפרי הסביבה לעסוק במילויו ובהגבהתו של השטח כולו. הקימו פה בתי־מגורים למשפחות, אולמות לקבלת אורחים ולעריכת סעודות גדולות, בית־כנסת, מקוואות מים לטבילה בחמים ובצוננים, אורוות לסוסים ולמרכבות, מטבחים, מזווים ומרתפים, בניינים להמון רב – חצר חסידים נרחבה. בני העיירה נעשו ספקים לחצר: חברו והחזיקו ריחיים; חכרו אגמים להביא את דגיהם מרחוק; היו עגלונים ורכבים, חייטים ורצענים, והמכובדים שבהם כיהנו כיועצים, גזברים וגבאים. ואחרים אף עלו עליהם ועמדו ברשות עצמם בהקימם פונדקים לאורחים הרבים שבאו לימי שבת ומועד, פתחו מחסנים ובנו בתי־מידות להשכרה, המתאימים לכבודו של בן או חתן מצאצאי החצר שהגיע לפרקו לעשות שבת לעצמו בחסותו וברשותו של האב המפורסם. אלו ואלו מבני העיירה הגיעו לחיים של רווחה שבהם שוב לא על הלחם לבדו חי האדם. מטעם הרבי הביאו ממרחקים מלמד תלמיד־חכם ובעל שאר־רוח לבניו – טרחו ויגעו המקורבים שבעיירה להנעים גם לבניהם מאורו. הבנים מתוועדים לעתים מזומנות עם בחורי החצר, הספונים בחדריהם, לשם שיחת־חולין ופעמים לשם לימוד כלשהו. ברבות הימים נקשרים קשרי רעות, ושוב אין בין יקירי החצר המיוחסים וביניהם כל הבדל כמעט בלבוש ובמנעל ובסריקת הזקנקן ועידונו. מהם ראו האבות ולמדו גם הם להתנאות בזקן יפה, בקפוטה נאה ובנעל קלה לעומת מגפי־הִעטְָרן הגולמיים חסרי־הצורה שהסכינו עמם עד כה. ועל אחת כמה שהם כבר בררנים ואניני־טעם לגבי נגינתו של כל חזן חדש המובא לכאן ולגבי כל מגיד ודרשן. ומעל לכל אלה מאירים ימי החג וימי התרועה והכלולות של בנים ובני־בנים בחצר.

עוד ימים רבים לפני האירוסים ניתן לעיירה עניין לענות בו. כל כלה חדשה המובאת לכאן, חמדה סגולה

134

היא בפני עצמה. אחת – לא יאומן כי יסופר – הביאה עמה ספרייה לועזית בבואה; אחת – גינוני גדלות כל הליכותיה; ואחרת – גינוני טירוף פשוטם כמשמעם. בני העיירה רואים את עצמם כשושבינים בשעת חתונה. כל העיירה מתמלאת אורחים ללא הכיל, העולים אפילו על מספר הבאים לחגים. כל הרבים האלה אפשר שאינם באים לכאן אלא להזין את עיניהם בפאר ובגדולה של החצר, ומתוך איזה משא־נפש טמיר לראות בהדרת־מלך ברוב עם. אינם חוששים גם להימעך קצת בהמון הרב המקובץ פה, ואם יש מי שניתכת עליו פתאום צליפה של מגלב עז על גבו – יקבל באהבה גם את זאת. אולי גם זה אחד מסממני הדרת המלכות. ידוע כי צליפות המגלב – מידי שמונת בניו של נחצ'ה החוכר הן. הן יהודי זה מלביש את בניו בגדי פרשים־קוזקים ושם עצמו שר־מאה. מבודר זקן אפור־אדמדם דוהר הוא בראשם במרכבה מצוחצחת. הופעתו בחתונת החצר כבר נעשתה לחלק מהטקס ולמנהג נכבד ושוב לא יבטלוהו. ויותר משהוא מועיל להכניס סדרים, הריהו מהפכם ומבלבלם כאילו להנאתו. ובניו, שירשו ממנו את פקחותו המרשעת ותאוותו לתעלולים, ומוניטין יצאו להם בכל הסביבה, נוהגים בשררה כמוהו, והואיל וניתנו מגלבים בידיהם ולבושים הם כקוזקים ובריאים הם כמותם – אין הם חדלים מלנופף בהם ביד רמה. הדים מגְּנוּסְיית החתונה עוד ישמעו בחריפות יתירה אנשי העיירה מפי דיינם רב ירוחם. הלה, משקנה לעצמו את פרסומו כרב־של־פורים שנון ובדוח, שינה פתאום בשנים האחרונות את טעמו ושוב אינו דורש בפורים דברים העשויים רק לבדח, כי אם דברים שברצונו להשמיע, והוא עושה זאת מתוך התבסמות כביכול ובקול רועם המתגבר והולך ומודיע ששוב אין הכול כשורה במלכות החצר כמלפנים. רק באבי השושלת, אשר זקן כבר, לא ייגע בשוט לשונו ולא יעיר למוסר אוזניו.

הגיעו ימים ואבי־אביו של רבי נחום החל להרהר אחרי זקנו על שביכר בשעתו את טריסק על פני קובל. אמנם נתעוררה מלכות־המדינה הנכבדה, בכובד רובלי הכסף הגדולים שלה, והיא סוללת כבישים, וכביש כזה כבר הגיע גם לכאן וחולף בחצי מעגל בצלע החצר. ולא אמרה מלכות־המדינה די והנה מוסיפה היא ומעניקה לאורחיה נוחות גדולה מזו – מסילות־ברזל, ועד למחוזות אלה כבר הגיעו הללו. ועל מדוכת בריה חדשה זו, העתידה לפי התכנית לחבר את שתי הערים הגדולות מזה ומזה, בהשאירה את מטרופולין החסידים כעשרה מילים מבודדת מהצד, על מדוכה זו ישב הרבי עם מקורביו. שני אחיו, שהקימו מעמד לעצמם בערים אחרות, השכילו בעוד מועד לבחור להם את מקומות מושבם בהתאם לנסיבות החדשות. ייתכן וגם עליו יהיה לעשות מעשה בבוא היום.

מסילת־הברזל לא נבנתה באותה תנופה שחששו לה פה תחילה. בינתיים נולדו בנים ובנות, נתארסו נערים ונערות והסתעפו בתים ומשפחות. העגלות נהרו בדרך הכביש בצפיפות בדרכן והוסיפו להיכנס בשערי האכסניות לעת ערב, ונוסעיהן הזדרזו להתפזר אל מול פני החלונות הגדולים, המוארים אור בהיר, בחצר השוקקת כמימים ימימה. ואם נזדמן עם הבאים מי שידע לספר על מקומה של המסילה הנבנית והולכת משני הכיוונים, היכן עמדה לאחרונה ולאן הגיעה (ולא מן הנמנע שגם ידו במקצת בבניינּה כקבלן, כספק אדנים מיערותיו), הרי לא יבוא יהודי זה ויביא ממרחקים בשורה שאין נוהים אחריה כאן. ובשורה זו הגיעה מקרוב. יום אחד בא החוכר מהכפר הקרוב, ומיד הכניסוהו אל הרבי. הלה סיפר על מחנה־עבודה שהגיע לכפרו. ומחנה זה יוצא להקים סוללה לאורך הערבה לשם הנחת פסי־המסילה, כנראה.

אמנם לא נשלמה המסילה, לא באותה שנה ולא בשנה שלאחריה. לא נזדרזו בה כל עיקר, אך משנשלמה סוף־סוף וגם עברה בה הרכבת הראשונה – נסתלק בבת אחת אותו רוח של חול־המועד השורה על העיירה מאז. כבר ממחרת היום נעדרו אותן העגלות המלאות אדם מהרחוב הראשי, וימים לא מרובים

135

אחרי זה יכול היה אדם לצאת בוקר בוקר אל הכביש, לאמץ עין מול השמש העולה מצד הדרך כדי לראות את עגלות־המשא העמוסות כל טוב המושכות ממדינה למדינה – ואינן.

ואף־על־פי־כן לא נתאמתו מיד כל החששות ולא חל כל שינוי במספר הבאים אל החצר לשמה. הרכבת כאילו גם הועילה לכך. פעמיים ביום חיכו עגלונים ליד התחנה המרוחקת והביאו כל דורש אל העיירה. וכך נשתפרו הדרכים אל בית הרבי, אלא שבאיו נראו מעתה כנחפזים משום מה, כאילו מסע־הרכבת הפיח בהם מקצבו. שוב אינם דומים לאלה מאתמול, שהיו מושכים בעגלות והיו קובעים להם מקום לינה במחיצתו של הרבי. מנהג אבות היה בידיהם, שלא לעבור בית־תפילה או מקום תורה בלי לסור אליו. ומה גם בית רבי, בית צדיק בדרך, והיו מתעכבים במקום ונכנסים, ואפילו כשלא היו זקוקים אותה שעה לרחמים ולעצה, אלא לשם שיחה בעלמא, מתוך יראת־הכבוד והרחבת הדעת כאחד. והביקורים האלה המתונים והשקטים, ולא אלה של ימי הרעש הגדול והתקהלות המונים – הם הם ששפעו אותו גשם של אדרכמונים במזומנים ואותם אחוזים של שותפות ברווחים ובעסקים שאפשרו אורח־חיים שופע לחצר. נראה היה בעליל שהזמנים האלה חלפו לבלי שוב.

בחוג המשפחה של הרבי נערכו התייעצויות בלי הרף. דאגות פרנסת החצר כפשוטה הייתה לנגד עיניה. בעיירה ידעו על התייעצויות אלו. נודע גם שצעירי המשפחה באו לכלל החלטה והם דורשים העברת החצר לקובל, עיר שגדלה מאוד ומשמשת כיום צומת דרכים ללב המדינה ואל שכנותיה.

ועם העמידה על דרישה זו שאלו את עצמם בני העיירה רובם ככולם: כלום יעזבו אלה את 'המגיד הזקן' וילכו להם? והרי עצמותיו, הטמונות פה בעיירתם, ו'אוהל' קברו נעשו ברבות הימים למקור משיכה וחוסן וזכות לבאים אחריו. ובעוד בני העיירה דורשים משפט מורשת המקום מידי ממשיכי השושלת ומנבאים להם שחורות עם העקירה, עושה לו כל אחד ואחד את חשבונו שלו ובהפלגה לצד הייאוש דווקא, כי מה יעשו כל אלה האמונים, דור דור, על החצר, בהעדרה של זו? הרי כל אחד, ׁשְבִילו כבוש לשם מימי ילדותו כמעט, אנה יבואו כשיכבו ערב אחד כל החלונות המרובים והנישאים המאירים מעל העיירה? איך יוציאו את ראשם החוצה בלילות־סגריר? איזה חושך ישופם! ומה יעשו בבתים המרווחים שבנו, בבתי־ המלון ובאגמי־הדגים אשר חכרו, כפי המנהג מאז, לארבעים ותשע שנים, או לעשרים וחמש לפחות? מה יאמרו למיוחסים שבחתנים שאירסו את בנותיהם, למורה הנגינה בכינור שבא ממרחקים? ואיך יהלכו בסדנותיהם אלה האומנים אשר רובם בטנם מלאה ואבנטם רחב, צועריהם ושוליותיהם זחוחי־הדעת ומשולחי־הלשון, וכל פשוטי העם שהתעסקות כלשהי להם בחצר?

ניסו למנוע בעד המפולת ושלחו משלחות אל החצר. דיברו עם הרבי ושוחחו עם בניו וחתניו, עם כל אחד ביחידות. והואיל ועניין העברה אינו דבר הניתן להיעשות בעקירה מניּה וביּה, הרי עד שזו התחילה בפועל ממש, היה סיפק בידי בני העיירה להפוך דברים כבושים ושידולים לדין־ודברים. נתרבו הטענות והמענות ומהן עברו ונכנסו לדברי קנטור וקטרוג, עד ששוב לא חשו ולא הרגישו בכבוד שגלה, בעלבון המר ובכאב של הירידה. מתוך הרוגז והכעס הרב נועדו מספר בעלי־בתים צעירים ונמנו וגמרו להקים בית־תפילה נפרד, כדי לא להיזקק עוד לזה שבחצר. ועוד יד האברכים נטויה ורוחם עזה עד כדי התמרדות גמורה להביא רב לעיירה במקום הדיינים המתמנים על־ידי החצר. פירוד הלבבות הגיע לשיאו. ובינתיים, עד שנסגר אחרון הבתים בחצר, שהחלה כבר להעלות עשבים פה ושם, ועד שנוטשו עצי הדובדבנים הגבוהים ליד החלונות, ועד שילדים וקצת קשישים החלו חוששים להיקלע שמה בין הערביים מפחד השדים והרוחות שהעתיקו את משכנם מבין הסוּף הגבוה אל החדרים והאולמות הריקים העומדים בשיממונם – בינתיים מבקשים להם בני העיירה מקורות פרנסה אחרים. יש מי שמסתייע ברכבת ומוצא את לחמו במרחקים. רבים פתחו להם חנויות, ונערים שחזו לעצמם משלח־יד נאה וקל בחצר, מתנהלים כעת כשוליות לרגל בעליהם בדרכי הכפרים הנבנים, ואינם חוזרים לבתיהם אלא בערב־שבת.

136

אכן, צדקה טענתם של אנשי העיירה בשעתם: הבנים לא זנחו את אביהם הזקן. שנה שנה באים הם מהעיר הגדולה ועולים אל קברו ביום־השנה לפטירתו. וכן הם עוד באים לחוג כאן את ימי חג ראש־השנה. אז שוקקת שוב העיירה הנידחת. אך איש מתושביה כמעט ואינו נותן אל לבו להידחק עם הנדחפים. נבדלים שני המחנות ואינם נוגעים זה בזה. שנות הפולמוס עברו זה מכבר אך לא נשכחו עדיין. ואפילו בימים הנוראים, שאין לו ליהודי להיות שרוי בתרעומת על חברו, בהתמלא שוב בית־הכנסת הגדול אנשים מקרוב ומרחוק – מתפללים להם הללו לחוד בבית־האבן שלהם בטבור העיירה. אלא שברבות הימים שוב לא השגיחו ולא כיהו בנכדיהם, הנערים, שהיו מזדרזים לגמור את סעודת החג ונחפזים לחצר לחזות ולהתערב בקהל המתנהל לאטו בתפילתו לפי תפילת הרבי. הלה התייחד בלשכתו הנרחבת שבקיר הדרומי, עטוף בטליתו, ומדי סיימו את פסוקו בתפילה יזיז את הדלת קמעה, כאות לחזן. והקהל ממתין לו בתפילתו ועיניו נטויות אל הדלת.

סמוך למלחמת העולם הראשונה, לאחר שנוכח רב יוד'ל גרינשטיין, אחד מתושביה המכובדים של טריסק, ששוב לא ינוע בעולם כבימי חורפו ובשנות העמידה, ולאחר שהקים בעיירה הקטנה בתי־עסק אחדים, יוצאי־דופן, בנוסח העולם הגדול, ופירקם – גם אז לא שקטה רוחו ועדיין עשוי היה להפתיע. ביתו, שאחוריו אל סמטת בית־הכנסת העירוני ופניו אל הכביש, ידע לא אחת את תגרת יצרו בתכנון ובנייה. שוב לא היה זה אותו הבית שירש מאמו שנתאלמנה בצעירותה ושישה ילדים על צווארה והגדול בהם הוא בן שתים־עשרה. אמו אפתה מיני מאפה, והוא בא אל ה'חצר' ומכר את מעשי־ידיה לרבים. זריז היה ומעורב בין הבריות, וכל שבילי החצר נהירים לו, והוא ידוע להם בעגלת־היד שלו ובסחורתו. תקופה זו של ימי ילדותו על כל מנעמיה ומרוריה נחתמה עמוק בלבו לכל ימי חייו. משום כך אולי לא ניתץ את תנור הנחתומים הנטוש של האם, כשבא מפעם לפעם לתקן את הבית ולהוסיף עליו. בתחילה השאיר את התנור במדורו כמו שהוא. בשיפוץ שלאחר־כך התקין עליו קיטון, ולבסוף הכניסו למחיצת הפרות, ושם נשאר. ומי יודע אם גם שם לא התייחד עמו בצנעה על ימי ילדותו הצרורים בו וזכרם הביאהו שוב, בערוב יומו, אל נתיבתם בחצר.

וכך הייתה חזרתו לחצר. לאטו היה מטייל לו שם מדי שבת בשבתו ומתנשם מניחוח האחו האביבי־ הקיצי. ידיו משולבות לאחוריו וזקנו העשוי הולך לפניו. וכמו בכל טיול, שאינו מוציא אותו לריק, כן ארבה לו גם הפעם תכנית חדשה. לא עברו ימים מרובים והוא החל לדבר באוזני ידידיו ובני משפחתו על קביעת בית־תפילה בחצר הנטושה. לא ארכו הימים ואף החל לבקש לו שותפים לדבר.

"יגעת ומצאת!" צחקו ידידיו, "סוף־סוף מצאת עניין לענות בו! חבל רק על התוכים שהבאת עמך מברזיל, שכבר הלכו לעולמם. אילו היו עוד, היו עומדים אתך שם בתפילה בכוונה עצומה".

רב יוד'ל לא היה צריך לבקש מילים לשם מענה למתלוצצים. אין בכוחם של אלה להניאו מדבר שהרה והגה ודבק בו. הוא בחר לו מקום בחצר, לא את לשכת הייחוד של הרבי, שעמדה משמימה ופרוזה, ולא חדר אחר באחד הבתים שהיה עוד מתוקן כל צרכו, אלא את האולם הקטן, שעולים אליו במדרגות־עץ לעזרת הנשים. הוא נסע לקובל וקיבל רשות לכך, וחזר וצירף לו מניין אנשים, שאיש מהם לא הכניס אף פרוטה לצורכי המקום והתקנתו לייעודו.

היה זה בית־מועד קטן למתפללים הוותיקין בשבת ובחג. נקי ושטוף־רצפה לעתים קרובות ביותר. ארון נאה ופרוכת רקומה וחלונות מצוחצחים להשקיף בעדם מגובה רב, בחורף – אל עולם השלג הנאצל, ובקיץ – אל שדות הלחם של פרבר הגויים הרחוק וכרי השחת הירוקים שהסיגו במרוצת השנים את הסוּף הגבוה, ואף הם מוצפים שנה שנה, כאז כן עתה, במימי הנהר הגואה ועד מתחת לעמודי בית־הכנסת יגיעו. לא היה אדם בכל העיירה שלא הבחין בהנאתו המרובה של רב יוד'ל, ואין שום עין צרה בו. ולא עוד אלא שיש גם מעטים המביטים עתה אחריו בהבנה כלשהי. ואחר־כך, כשכלתה כל רגל זרה מהעיירה באין

137

באי־מועד ופוקדי יום זיכרון־פטירתו של המגיד מחמת המלחמה הנמשכת בארץ, נתרבו בעיירה אלה שראו כי זכות היא לרב יוד'ל שנתגלגלה לידיו מלכתחילה. ולא פעם, מתוך קורת־רוח והרגשת פטרון יחידי על החצר, הוא נוטל עמו אחד מנכדיו הרבים לתפילת הוותיקין, והרי זה כמי שנוטלו לסייר במכמני אוצרותיו. אל הנכד מצטרף על־פי־רוב חברו המזדמן לו בדרכו, ושני הנערים אינם עולים עד הסף. הם נשארים כרגיל על הרחבה שבין מערכת מדרגות אחת לשנייה. כאן מתעכבים הם להציץ אל המים מתחתם, המכסים מֲַעֶרה צר של חול שקוף בתוך הדשא, ובו משוטטים להם דגיגים דקי־גב מאפילים. באים הם לכאן עם עלות הנהר, מימים ימימה, אמונים על מנהג דורות־התינוקות שלפניהם, שהיו מבלים פה את זמנם וזורקים לדגים פירורים מעוגות־השמן שלהם, מעוגות־הדבש והרקיקים וחלות הסולת של החג, בעוד הוריהם עומדים בפנים, נתונים בתפילה ובצום.

ימיו הנדיבים של רב יוד'ל לא נמשכו עד אין־סוף. דווקא בשלהי המלחמה הקיץ פתאום הקץ על הכול. ערב אחד, עוד בתחילתו כמעט, נראו תימרות־עשן מעבר החצר. יום לפני זה חנתה בו גונדה של חיילים והשאירה שם באחד הבתים בדל סיגריה לוחשת. הכבאים שנחלצו לשם שוב לא יכלו אלא לעצור בעד האש, שלא תעבור אל הבתים הקיצוניים הגובלים עם העיירה. אנשי העיירה הצטופפו בטור אפור אחד והסתכלו בדליקה. הם ראו את האש מיתמרת ועולה מבעד לעצי הדובדבנים היבשים ומבעד לערבות של בית־האולם הגדול, ראו אותה קופצת ועולה בכל פעם מבניין אחר. רק בית־הכנסת שמעבר לחומת־האש עמד עדיין בשלמותו. קירות העץ האפורים מוגהים עד מאוד וזגוגיות־החלונות מרושפות אודם־ּת ֹולָע. וכשהחלו פורצים גם מעליו מסכי עשן שחור ומחפים את קירותיו מהמסד עד הגג, כבר היו שאר הבניינים מתמוטטים והולכים כמסלקים עצמם בכוונה תחילה מעין הצופה כדי שלא להסתיר מפניה את תפארתו האחרונה. האנשים עמדו וצפו בו מאובנים, מחרישים. תחילה ֻאכָּל גג שחיפי־העץ והיה כלא היה. עתה עמדו הקירות גלויים, משולהבים ומלוהטים על קומתם בשלמותם. מחוברים היו ביתדי־אלון הדק היטב, כאותן דפנות־העץ של ספינות הדורות ההם, שעמדו בכל הסערות והגיעו לכל חלקי העולם. לא רק עצם הבנייה של בית זה הייתה מלאכה ללא דופי, אלא גם החומר היה מעולה ומשובח, עמד בפני העש, בפני המים ובפני שיני הזמן, רק לאש לא יוכל.

האש ליחכה כסדרה. כבר עברה סערת הסתערותה העיקרית, שאחריה באה כרגיל ההתמוטטות, אך זו בוששה לבוא, בוששה למדי. האש ליהטה נטולת עשן, כוהלית כמעט, וארבעת הקירות עמדו עוד על מכונם כתבנית אחת יצוקה. רגע דומים היו לגביעי זהב טהור, לטירה, לענן־פלאים. אולם יותר מדי כנראה ניתן לאנשים להזין את דמיונם במראה והיו חרדים במקצת לחוסן זה של הקירות כמשהו שמעל לדרך הטבע, כדרך השביט בשמים המנבא רעות, ואילו כמה נערים, שמבטם נצמד למראה, לא הרגישו בחרדתם של הגדולים, שככל שהקירות הוסיפו לעמוד על מכונם, כן ציפו לנס הגדול העומד להתרחש: הנה, הנה תרד היד משמים ותעלה אותם אליה כשלושת הקירות ההם שבאגדת החורבן.

עם אפרוריותו של השחר חזרו אחרוני האנשים מן הדליקה ועלו על מיטותיהם. לא היה אפילו אל מי לשלוח שליח ולהודיע על האסון, בעלי החצר לא נמצאו בעירם. עם התקרבות חזית־המלחמה אל מקום מגוריהם ברחו, ככל העשירים, לפנים המדינה. כשחזרו משם עם סיום המלחמה היו מרוששים בתכלית. התהלכו על המגרש הגדול, שכבר נשטף אפרו לגמרי, ולבסוף מכרו אותו ובית־מידות אחד שנותר לפליטה לרב יוד'ל ולבנו רב איצ'ה. וכך לא נשאר לה לעיירה שום־דבר מעברה המפורסם. ירוּדה מנכסיה, תושביה נכנסו לעשור הראשון והשני שלאחר המלחמה. חנויותיהם מרוקנות, והם מדולדלים ולחוצים על־ידי עם הארץ והשלטונות. בעלי־המלאכה השונים החלו שוב סובבים בכפרים מראשית השבוע עד ערב־שבת, ומי

138

כמוהם יכול היה לראות בגדלותם של הכפרים, ברחבוּת שבה נבנים שם הבתים, עם המעקות המזוגגים, המשוחים צבע עליז, החלונות והדלתות הרחבים, ולעומתם – בהצטמקות העיירה היהודית, המשתוחחת מטה מטה.

לא ידוע מי העלה לראשונה את הרעיון הפשוט והנועז כאחד – להזמין את הרבי לעיירה, לטריסק. בקובל ישב עתה על כס הרבנות רב נחום, צאצא בית הרביים מטריסק. אליו החלו להתלקט חסידים מאותן העיירות שהשתייכו בזמנן לִאּפְַרכִיָּה הזאת. וכך, מרב של עיר ומרבי שבירושה, נעשה רב נחום כעבור שנים מעטות לרבי בפועל. הוא תיקן את בניין ה'אוהל' על קברו של הצדיק הזקן וחידש את עלייתו אליו באותו טקס עצמו שהיה נהוג בשנים קודמות. ומעתה נראו שוב ברחובה הראשי של העיירה הרדומה פנים חדשות – יהודים ויהודיות העולים בחומו של יום תמוז אל ה'אוהל' אשר בבית־העלמין הישן. והיה מי שהוציא שולחן וכיסא אל חלון ביתו מבחוץ, דיותה ועט וגיליונות נייר חלק, כמי שלא חדל לשבת כאן מדי שנה בשנה ומקבל שכר מלאכתו. הנה מתעכבים כבר על־ידו האורחים ומכתיבים לו את בקשותיהם על פתקאות, כדי לתתן על קבר המגיד. אמנם שוב לא היה זה אותו כתב־הפנינים של כותבי־הפתקאות שבימים ההם ואף לא אותה נוצת־האווז הלבנה והמתונה, אך היו אלו אותן הבקשות עצמן: על פרנסה, על חתן לבת הבוגרת ועל רפואה שלמה. ולא חסר היה גם אותו הנופך בסוף – ביתר הדגשה וכליון־נפש מאשר בעבר – על פדות שלמה משעבוד המלכות ומפחד הגויים מסביב.

בתוך ה'אוהל' עצמו, אשר אליו מביאים את הפתקאות, דולקים נרות למכביר. בתוך ההתעוררות המלאה והדוחק הגדול אין חום הנרות לטורח כלל. איזו התחדשות גדולה מתרחשת כאן בעליל ועולה וגואה במעמדו של הנין הגברי זך־הפנים וצלול־הקול, המתנשא על פני דורות קודמיו – אבות חלושים שקולם ילל־בכי מתייסר ומתפנק. בתוך הקהל לא מעטים עתה אנשי טריסק המצטרפים אל רב נחום בפסוקי התהלים אשר בפיו, שהוא מנעימם כשליחו של הציבור. שעות רצופות הם עונים אחריו, פסוק אחר פסוק ופרק אחרי פרק, כאילו הם מחזיקים בו שלא להרפות עוד. גם הם ככל האחרים כבר חזרו מהעולם הגדול שהרכבת טלטלה אותם לשם בשעתם, והם מרוּקנים, מיותמים, וללא צער נפרדו ממנו וסגרו את דלתם מאחוריהם, ונוח להם. רב נחום אינו מכיר מהם רבים. ואלה שהכירם בימי ילדותו והללו אשר שמע עליהם ועודם בחיים, אין נועם הזיכרון מתקשר אתם. אמנם נשתנו הזמנים ולא מעט טושטש מאז. ואף־על־פי־ כן מופתע היה עד מאוד כשבאה והתייצבה לפניו משלחת מטעם העיירה.

יוזם המשלחת והעומד בראשה היה רב איצ'ה גרינשטיין, ובוודאי היה בו משהו מאביו, רב יוד'ל, שנמשך כל ימיו לחצר. לא הוקיעו אותו כחסיד מורד־אור. מושג זה שוב לא היה קיים. ואותה דעה שהשרישוה אברכי העיירה משנות הפולמוס כלפי בני החצר – שעמי־ארצות הם, בורים שלא שנו ולא למדו ואין לבוא במחיצתם – דעה זו בוודאי שאין לה על מה לסמוך כשהדברים אמורים ברב נחום, שעיר מחוז חשובה בחרה בו לכהן בה ברבנות. והלעז על שאר בני גילו מהמשפחה, אף בו שוב אין ממש כיום, שכן הם סופרים מפורסמים במדינות־הים, עסקנים בעלי שיעור קומה, מלומדים.

המשלחת ביקשה מרב נחום שיואיל לכבד אותם בביקור מיוחד. העיירה אינה מסתפקת בפגישה השנתית ובאמירת פרקי תהלים. רוצים בו לשבת מלאה וליותר מזה. וקבעו את השבת בו במקום. רב איצ'ה פתח את ביתו לפני רב נחום. יחד עמו נמצאו מסובים עם האורח מיד לבואו שכני הבתים הסמוכים, מפני הכבוד. ישב שם רב יששכר טבקהנדלר, חתנו של מי שהיה גבאי ביתה של הגבירה

139

מלכה'ניו, בת רבי ואשת רבי לפני דור, שעל־שמה נקרא נאמן ביתה זייליג מלכה'ניס. והחתן מושך בשם כשרשרת: יששכר זייליג מלכה'ניס. על־ידו ישב רב הירש'לי שוורצברג, שוחט ובודק. שלושתם לא ידעו כמעט גינוני חסידים מימיהם. אך משישבו על מקומותיהם שוב לא זזו משם. לא עברה שעה מרובה ונתכנסו ישישי העיירה. באותה שעה התחמק רב יששכר לרגע קט אל המטבח. אסתר, עקרת־הבית, בציץ השׂיבה שבראשה, בעייפותה התדירה ובכובד עשייתה עוררה בו את הרושם שהיא בלבד לא תוכל להכין סעודת־שבת לציבור. רב יששכר נחפז אפוא לביתו והזעיק את סימה אשתו. גם היא, כשכנתה אסתר, מדולדלת־כוחות, רזון גופה לא יעזבנה גם כעת, בשנות העמידה, וכולה הולמת את בדידותה וגעגועיה לילדים שגדלו ונתפזרו למקומות הכשרה שונים, ומהם כבר בארץ־ישראל. וצר על הימים והשנים שחלפו, בהם היה הבית מלא, אלא שגם מחסורו מלא היה. ומה מועיל בכך כשנמלא מחסורה כמעט ויש בידה לגמול לילדים כשהללו אינם בבית?

סימה נחפזה אל ביתה להביא כלים נוספים וחזרה עם ריבה לאה, אלמנת רב יוד'ל, ושתי כלותיה הצעירות. ובכל־זאת לא הגיעה העבודה במטבח לשיאה עד שהגיעה סוס'ל מנדלסון הגבוהה בַקפְלֵט התמיד שעל ראשה ונטלה את הכול לידיה. והנה כבר נישאת החריקה של השחזת סכינים נמרצה, ועד לחדר האורח הגיעה. שעה קלה אחריה נכנסה רבקה פרישברג. אין שעתה פנויה לעזוב את בית־המשקה שלה ולעמוד ולעזור במלאכה. היא הביאה שני סלים מלאים ומובטח לה שלא יהיו מיותרים. היא הלכה כדי לחזור בערב יחד עם בתה הנשואה מקרוב. תודות לה, בגלל הכבוד שרוחשים לה הגברים, כמעט שנפרץ התחום בין הגברים והנשים בשעת הסעודה עצמה ונפרז כולו לחלוטין בסוף הסעודה.

סעודת ליל־השבת נערכה באולם הגדול של הבית. עתה ראו בעין למה נועד הבית מתחילתו. לחינם הוציאו עליו לעז כל דייריו מהשנים האחרונות על גובה התקרה, חלוני המידות והדלתות אשר בקושי יתלו אותם שני גברים גברתנים על ציריהם בשעת הצורך. שוב אינם אותם יערות בסביבה, שבהם נכרתים עצים להסקת חלל בית שכזה בחורף, ואין לך דייר המוציא בו יותר משנה, מלבד מועדון 'החלוץ' ובית־ הספר העברי. לחלוצים חם אם גם לא יסיקו תחילה את מועדונם, והילדים – אפשר והתורה מחממתם. חן הבית בתפקידו עכשיו היה על כל המסובים, מהם היושבים לשולחן אחד זו הפעם הראשונה בחייהם. באו אנשי הכפרים מהסביבה כרדופים תחושת אבותיהם הכפריים למודי בדידות כל ימות השנה. וגם בשאר דברים, בסדר ישיבה ובסדר מנהגים, לא מעטים הם שאחזו מידות אבותיהם בידיהם, ביודעין ובלא יודעין: יש מי שיושב לו בראש המסובים בהיסב של כבוד. אחרים מגישים אל השולחן. ואחרון אחרון, רב אברהם יהושע בר, השוחט ובודק, בקולו הנעים, שבא לו בירושה, מנעים זמירותיו. עוזרים על־ידו שני נעריו ונצטרפה אליהם אחותם הילדה וקולה מזדקר מתוך כל הקהל השר. והייתה זו רק הפתיחה להתמזגות הלבבות. עוד יום המחר לפניהם. מחר בבוקר יבואו וייקחו את רבי נחום לבית־ הכנסת בתהלוכה רבת־עם. עם קריאת התורה ידרוש לפניהם ותבוא על גמולה גאוותם הפצועה של נְׁש וּיֵי טובה. זה כיובל שנים שלא הופיע על במתם לא רב מפורסם ולא גדול בישראל.

במוצאי־שבת חידשה טריסק את האמנה שלה עם שושלת הצדיק הזקן. כל נברשות החשמל דלקו באולם הגדול ובחדרים הסמוכים. כתב־האמנה על נספחיו בגיליונות נייר חלק מונח היה מוכן על השולחן. אך אלה שעמדו לבוא על החתום בין הראשונים מתכוננים לפי שעה לשאת את דברם לכבוד המאורע. ראשון היה רב איצ'ה. כחבר ועד הקהילה רגיל היה באמנות־נואמים ואינו חסר כישרון לכך. גם קולו העז, המתלקח על נקלה, נאה לו. אחריו דיבר רב יששכר. נאומים משולבי פסוקים וְדרוּש ושזורי ניגון נשאו שני השוחטים ובודקים. אחריהם באו שוב נאומים חילוניים ודברי ברכה. ואחר־כך קם רבה של העיירה, רב משה צלליכן, נצר מגזע מתנגדים מושבעים, ומסר לרב נחום את הסמכות העליונה על העיירה, והיה

140

כמחזיר עטרה ליושנה. הגישו יי"ש ויין ופרפראות, וסמוך לכך החלו הנאספים קרבים בזה אחר זה למלא את גיליונות־הנייר בחתימת ידם. לא חסרה הפעם גם חתימת ידם של המסתייגים המושבעים למיניהם, שבכל מינוי אחר חשבונם המיוחד תמיד עמם. בשעת ההצטופפות ליד השולחן ובגאֹות השמחה והרצון נדחקו גם נערים למטה מגיל המצוות ובאו על החתום ולא הרגישו בהם.

רב נחום לא חזר לביתו ברכבת של חצות כמדובר. למחרת בבוקר שמו עליו מצור אנשי הכפרים ועיכבו אותו אחד אחד בחדרו. שוב אינם עמי־ארצות כמלפנים, ואין צערם דומה לזה של אבותיהם. גם בדידותם אינה אלא בדידות בעל כרחם. בעלי שיחה הם ויודעים לתנות את מרי מצבם במקומות מגוריהם, בכפרים של הזמן החדש. אין גבול לאיבת צעירי הגויים אליהם. אלה אזרחי העתיד של הכפר, הלומדים כבר בעיר ובכרך, ובנאורותם כביכול מוכנים ומזומנים הם לתלות את היהודי היחידי בכפר על סף ביתו הוא. אחרי הכפריים בא תורם של אחרים בעניינים מעניינים שונים. הללו ביקשו איחולי־ברכה, עצה ואפילו הבטחה להתערבות אישית במשרדי המחוז. אחריהם החל להתאסף עם רב, ולאו דווקא אל חדר־הקבלה המיוחד. איש לא הזעיקם לכאן. הם באו לראותם, להיות בצוותא. באו בנים ובנות מבוגרים להתבונן ולדעת על מה זה צמודים אבותיהם הזקנים למקום זה שלושה ימים כמעט. נתאספו ומילאו את הבית נערים ונערות מפאת החידוש שבדבר. דלתות כל החדרים נפתחו, וכשנעשה צר המקום, פתחו גם את הדלת לבית־הספר, וכשצר היה גם הפעם המקום לכל הבאים, נפער פתאום המועדון, וכל הנוער נידרדר מתוכו ונתערבל בקהל. באולם הגדול פתח רב אברהם יהושע בניגון, ומיד נצטרפו אל ילדתו הקטנה שתי אחיותיה הבכירות מבין באי המועדון. חזר הניגון הטריסקאי העתיק, הדורך עוז דרך אשדות 'החלוץ' מפי נוער המועדון, ובאה לעומתם מצד החסידים שירת החלוצים.

שעה אחרי שעה שרו "שבת אחים יחד" עד שטוהרו הלבבות – מפויסים, מלאי רחמים, הומים זה לזה. ובשעה שהחלו פורׁש ים אחד אחד ללכת הביתה, מיתן לא אחד את הליכתו, צופה ללילה, לרעמות הערבות הענקיות שמעל לבתים, מהלך לאטו ותוהה על הלך־רוח זה שצרר את העיירה כפלא, כנס. פליאה זו דמדמה גם בלב כל אלה שלא שכבו כלל לישון. הם חיכו עד הבוקר והיו בין המלווים את רב נחום אל הרכבת. בלכתם לשם כבר הגיעו לקראתם ראשוני האיכרים הנוסעים ליום־השוק ולא השגיחו בהם. לא השגיחו אלה באיכרים גם אחר־כך, כשחזרו מתחנת־הרכבת ולא מיהרו אל חנויותיהם ועסקיהם, אף כי היום הוא יום־המעשה היחיד המביא להם את פרנסתם הדחוקה לכל ימות השבוע. עגומי־פרידה התהלכו שווי־רוח ולא אכפת להם יום־השוק, כאילו נתגלה להם שיום זה יום־שוק אחרון הוא להם ועל־ כן אינו מעלה ואינו מוריד.

ואמנם לא הוסיפה עוד העיירה לדעת ימי־שוק אחרים. עוד בסופו של השבוע פרצה מלחמת העולם השנייה, ושעות אחדות אחרי זה כבר הגיעו לכאן טייסי היטלר והפציצו מקום אחד ביער הסמוך, ומסתבר שהיה זה בית־חרושת לנשק. תוך כדי שבועות מעטים נתרסקה המדינה. קלגסי הגרמנים הלכו והתקרבו, ולעומתם זז הצבא הרוסי מעבר מזה ועבר את טריסק ואת קובל והלאה מזה מערבה. וכל מי שהחדשות האחרונות לא השכיחוהו את הראשונות וחי עוד במאורע הגדול של ההתפייסות, ראה בה עכשיו משמעות חדשה – זכות וחסד שנפרשו עליהם בשעת־הכושר האחרונה, בעוד מועד. בצלה של הרשות החדשה שוב לא היו מגיעים לכך לעולם.

אך בטעם האמיתי של הפיוס הרגישו הנלבבים כשנתיים אחרי־כן. הצבא הגרמני, שהכה את הרוסים והחזיר לעצמו מה ששייר בידיהם לפני כן, כבר ביום השלישי להיכנסותו לקובל, נטל את ראש האוכלוסייה היהודית, את רבה הראשי, את רב נחום, והעלה אותו לגרדום. בבכי ומספד שקשרו לו בטריסק, לא נעלמה מרבים נבואת־הלב שעוד מעט וילכו גם הם בעקבותיו, טהורים, אחים יחד, מרוחקים מכל טינה שבלב, מפויסים.

141

אריה גרינשטיין

אריה טבקאי

נולד בטריסק ב־1906 לסימה ויששכר טבקהנדלר. עלה ארצה כחלוץ ב־1935. מיום עלותו ארצה היה חבר קיבוץ גבעת־

השלושה. כיום חבר קיבוץ עינת. כך גם כל בני־ביתו. איש־משק ועובד־ים לשעבר, ממתנדבי הצבא הבריטי.

ספר סיפוריו הראשון 'בית וים' הופיע ב־1941. 'חיים מלאים' הופיע ב־1953 (בהוצאת אגודת הסופרים ליד 'דביר').

בסיפורו 'סווארים' הוא פורש יריעה נרחבת מחיי הנמל לחופה של העיר תל־אביב בראשית התהוותו. מצעיד לפנינו טיפוסי

עובדים המתערים בעבודה החדשה יחד עם עובדי נמל ותיקים, 'סלוניקאים'.

בסיפורו 'המפויסים' שבספר זה, מעביר אריה טבקאי לנגד עינינו שלל דמויות של עיירתנו, רובן מופנמות כלפי עצמן וכשהן

מוצגות לפנינו על תוכן וברן. שני הקצוות, העיירה שהייתה והארץ הנבנית, מתאחים ביצירתו

זו כביצירות אחרות שלו לעולם אחד – לעולם שלם. טלו את האחד – ולא יישאר השני, אלא פלג־גוף. אכן, זהו עולמו של

אריה טבקאי, שילוב של תמולים ועכשווים – ואין אלה דוחקים אריה טבקאי בצעירותו

את אלה. בולט בעיקר ביצירתו של אריה טבקאי החיפוש אחרי האור הגנוז שבכל עולם מהעולמות שהוא משתדל לתפוס ולשמר ביצירותיו. אין רע בלי טוב, והטוב מוחשי מאוד, אלא שיש לדלותו מעומקי נפש האדם. דמויות העיירה שלנו, המצוירות־מאופיינות על־ידו ביצירתו – רובן ככולן שופעות פעילות ורצון כן לעזור ולסייע, והן מתעלות בחיי החולין תוך חיפושים־גילויים של ניצוצות חג וקדושה. בקווים דקים, בצמצום, בקיצור המחזיק את המרובה, מחייה טבקאי גלריה שלמה של דמויות, שכל אחת בולטת בזכות עצמה, ויש יחסי־גומלין בין הדמויות – של כבוד, של הערצה, של סובלנות. אנו חשים בכל סיפור מסיפוריו האחרים את חיבת־עין מלטפת זו של הסופר את גיבוריו ודמויותיו. ככל שתגדל חמתו של פועל הנמל על אותו מנהל העבודה הצועק עליו ומצווה בלי הפסק – כן יחפש ויגלה טבקאי יותר מקורטוב של טוב־לב במולכו זה, הסלוניקאי, "הזועק מלוא ריאותיו": "מה אני רוצה? למה אני צועק? אני רוצה שתעבדו כבני־ אדם ולא כפרדים וחמורים. יש לי רחמנות עליכם – איך אתם עובדים, בני־אדם!" (מתוך 'סווארים', עמ' 122).

אין חלקו של טבקאי עם המקטרגים והנהנים לשלות כל מעוות שבחיים. אין הוא חסיד הקונספציה האומרת שכל חלקה בעיירה – רעה היא, ותוך שמכערים את פני העיירה, ממילא מפארים את בניין הארץ. לדידו – סילוף האמת הוא ותו לא.

142

אריה טבקאי הוא גם חסיד הדייקנות והעיצוב המדוקדק של המילה החרותה, אף־על־פי שהוא לאו דווקא ריאליסטן מובהק. אין ליטוש משפטיו בא לו בקלות. גם המטפורה כאילו חצובה. כך למשל באותו הסיפור: "העור הכבד של הים, הנה התחספס בקשקשים, הנוצצים ברוח ובשמש, ולאט, כמפויס. אך במעמקיו עוד לא הכל רגע. גליו שבפנים מגבנים וחוזרים ומגבנים את העור המתנוצץ, אך לא קורעים אותו והם מיני תנינים כבדי־גוף שמהלכים מתחת לשטח ואינם מעזים לזקוף ראש ולחפוז זנב" (שם, עמ' 122).

טבקאי משבח, אף בין השיטין, עמל־כפים, אך לא כמי שמסתכל בו מן הצד ושר לו שיר־הלל. שירתו לסוואר, לחוצב־בסלע, לעודר־בפרדס ולעומס־שק־המלט על שכמו, היא שירה של מעורבות בלתי אמצעית, שכן הוא חלק מהם. בחזרה לעבודה גופנית מפרכת הוא חש ב'נשמה יתרה' הצומחת ומתפשטת בפנים – "הנשמה הזו, אפשר מקננת בפינת האמברים, אפשר היא מרחפת על הים מסביב" (שם, עמ' 119).

מאריה טבקאי, איש קיבוץ עינת, אנו נכספים עוד לשמוע כהנה וכהנה. לאו דווקא מפני שבני־עיירתו אנחנו.

אריה טבקאי כחייל בצבא הבריטי

143

ב' מרדכי

'חיים מלאים' לאריה טבקאי

מַשב רוח קרוב־רחוק, משב אביב שזה רק עתה חלף, עדיין מלווה אותנו למקרא סיפוריו של אריה טבקאי בספרו החדש 'חיים מלאים'. שומעים אנו צעדי הבראשית של הקיבוץ העולה על אדמתו כלפני שלוש עשרות שנים; מלווים אנו את חבלי ההתארגנות של הבריגדה העברית, שחייליה היו ברובם חברי 'ההגנה' ושהניחה את האושיות לצבא ההגנה לישראל; משתתפים אנו בהתלבטויותיו של החייל העברי בחטיבה העברית באפריקה הצפונית ורואים בעליל את תחילת התרקמותו של צבאנו. בשלושת סיפוריו האחרונים בספר מובילנו טבקאי בשבילי ההיסטוריה של המאה ה־18 עם ראשית צמיחתה של החסידות. שלושה פתחים הסובבים על ציר אחד פותח לנו טבקאי בסיפוריו, והם:

א. חיי הקיבוץ ב. הבריגדה העברית

ג. סיפורים היסטוריים גיבור סיפורי הקיבוץ והבריגדה העברית, ששורשיו הראשונים הם על אדמת נכר, מכה שורשים עמוקים במולדת ונהפך לנושאּה העיקרי של תוחלת התקומה העברית, של חזונּה והגשמתה. הוא הוא בונה הבתים, חופר הבארות, המתגייס לצבא, המניח יסודות לנמל העברי, הפורש רשתו במי ימנו, הנוטר, הלוחם והממשיך. אפשר בקלות להעביר את הגיבור, בונה הקיבוץ, כלפני חצי יובל שנים, לאחד היישובים החדשים בגליל ובנגב או בהרי ירושלים, והנושא כמעט ולא ישתנה: "מגופו עלתה כל צחיות האדמה מסביב, כאלו היה רגב מרגביה. בכל המחנה לא היה עץ, ולא שיח, ולא חתימת דשא ככף איש. אך קם על רגליו ופסע לכאן ולכאן, נוכח מיד, כי מתחת לחול האדמדם המדושדש והמוטבע גומיות־צעדים סמיכות, אין אף צינור דק מן הדק בנמצא שמתוכו יזדקר לו רק ברז־מים אחד [...]" (מתוך 'הלילה הראשון ולאחריו').

את סיפוריו על הבריגדה העברית אפשר, בשינוי מועט של הנושאים, להעבירם להדי מלחמת השחרור: "דומה שגם תבורי עצמו לא בקש יותר מזה מאשר לבא למחנה. יעשה את אשר יוכל לעשות. יעזור בכל אשר יש לאל ידו לעזור, אין הוא שייך לאנשים האלה שיתנו לאחרים לעשות והוא יעמוד מן הצד ויראה בעשייה. וכו' וכו'" (מתוך 'חיים מלאים') או "עשרת האהלים החדשים שניטו בחפזון לא הכילו בתוכם את כל העולים החדשים שהגיעו באותו היום לקיבוץ. טרודים התרוצצו החברים הממונים על השכון, תכנו תכניות ומדדו בדמיונם שעורים סמויים למקומות בשביל מִטות נוספות בכל אוהל ואוהל" (מתוך 'אהל'). לסיפורי הקיבוץ המתארים את הקיבוץ בראשיתו ובלבטיו שייכים הסיפורים 'הלילה הראשון ולאחריו' ו'אהל'. גיבורי הסיפור הראשון "הגונבים" מים בלילות מפרדס סמוך בשביל קיבוצם הם בני העם, פשוטים בהליכותיהם, ישרים עם עצמם ומוכנים להקרבה נפשית בגלל טיפת המים החסרה ברפת ובמטבח. בדומה להם הוא גיבור הסיפור השני החוצב בהר ומשקיע כל כוחות חייו בבניין. בסיפורי הבריגדה העברית ('ראשית', 'חיים מלאים', 'חלל', 'צבר', 'הם נפגשו', 'דיאנה', 'הסמל שמואל', 'המקרה'), מעביר לפנינו הסופר גלריה של טיפוסים, רובם ככולם מתנדבים, שראשיתם במניחי המסד לבניין שאנו ממשיכים לבנות. הם אינם מחפשים את התועלת לעצמם אלא ממלאים חובה עילאית שתקופתם הטילה עליהם. רואים אנו אותם כמקדימים ומבשרים למעשים הגדולים שבאו אחריהם. המלחמה שהם משתתפים בה היא רק שלב לקראת הצלת האחים בגיא ההשמדה וגאולה שלמה בארץ. אמנם גם כאן, כמו בכל חברה, ישנם יוצאי־דופן המזהמים במעשיהם ובמחשבותיהם את הכלל (כמו

144

האכטר הארוך ב'דיאנה'), אבל הם באים רק לחזק את ההרגשה שהרוב מנער חוצנו מהם ואין לו אתם לא קשר רוחני ולא קשר מוסרי.

בהשתהותו עליהם, מאיר לנו זרקור־הסופר את דמויותיהם האציליות של תבורי הזקן (ב'חיים מלאים'), המתגייס למרות גילו ודורש שישלחוהו לחזית, ושל חולתי (ב'בראשית'), איש הקיבוץ הסובל ונעלב בלי שיעליב. דמויות אלו, הלקוחות מהמציאות, מתוארות ביד אמן.

בסיפור 'הצבר' עוקבים אנו בחיבה אחרי עמרם הצבר היוצא לראשונה בחייו את הארץ. געגועיו לארץ וכן גלגוליו עד שקיבל את המכונה לנהוג בה מעוררים הד חזק בציוריותם. כשעמרם נוסע לחופשה ומהרהר על ביתו, תועות עיניו על הבקתות העלובות של כפרי מצרים, שחוצה הרכבת: "פה היו צריכים איזה גשם חזק, גשם עוז שישטוף וידיח וינער ממסד עד הטפחות [...] ופה אין הגשם יורד לעולם. פה לא מתפללים על הגשם ולא זקוקים לרחמי שמים. הנילוס נותן להם את הכל והוא משעבד אותם והוא מרפיש אותם בבצתו השחורה" (מתוך 'צבר').

יחידה בפני עצמה מהווים שלושת סיפוריו ההיסטוריים. ביד בטוחה מרים טבקאי את קצות המסך מעל תקופת צמיחת החסידות. במכחול אמן מצייר לנו בסיפור 'אגרת' תמונה עטויה דוק כיסופים, שבמרכזה עומדים זה מול זה הגאון מווילנה ורבי שניאור זלמן – שני האישים המרכזיים ביהדות של יומם, במחצית השנייה של המאה ה־18. גרעין אגדה שהנגלה והנסתר משתזרים בה לבלי הכיר את גבולותיהם. כך רוקח לנו טבקאי את דמויותיהם של הגאון והרבי על רקע חיי וילנה בתקופה ההיא.

באותה הֶמְיָה שבלב מספר לנו הסופר בסיפורו 'המפויסים' את אגדת מייסדי שושלת הרביים מטריסק. כאלוני יער המכים שורשים באדמת גידולם נראים בעינינו מייסדי השושלת. כל צעד שלהם מעורר הד רחב, וכל מעשה ממעשיהם נעשה קבע לדורות. והנה מתחיל להתערער הבית הגדול. רוחות חדשות מתחילות לנשוב בעולם. טריסק הנידחה נשארת הרחק מתחום מסילת־הברזל הנבנית, וצאצאי הרביים הגדולים עוקרים לקובל. השרפה הפורצת כעבור זמן מסיימת כאילו את החסר, שהחל בבית הגדול של משפחת הרבי הרבה שנים לפני כן. נדמה לנו שבזה בא הסוף לבית כולו. אבל כאור השקיעה המפייס, כאור השלהבת האחרונה המאירה באור משנה טרם תדעך, מופיעה הדמות הטרגית של הרבי האחרון, רבי נחום המחדש את בית אבותיו הגדולים שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת ההשמדה הגדולה לעמנו. טרגית מאוד היא גם דמותו של רבי שלום פנינהליס, שליח הציבור בסיפור 'שליח צִבּוּר'. דמות של שתדלן יהודי המוכן להפקיר את עצמו בשביל בני עדתו מתרוממת לגובה של קדוש במסרו את נפשו כדי להציל חייו של סנדלר. וגם כאן כמו בסיפור 'המפויסים' בא הפוגרום ימים מספר אחרי מעשה ההקרבה ומשמיד את כל שפוגש בדרכו.

בספרו זה התעלה טבקאי בסיפוריו וצעד צעדים בטוחים קדימה.

145

בני משפחת הוניקמן לפני ביתם של רפאל והודל הוניקמן מימין:

מאחור: דב הוניקמן (נרצח בשואה), רפאל הונקימן (נרצח בשואה), מרדכי-מוט'ל הוניקמן ופייגה פועה הוניקמן (ליד דלת הבית; נרצחה בשואה)

באמצע: ?, ?, ?, הודל הוניקמן (לבית לברטוב; נרצחה בשואה), חיי'קה הוניקמן-רובינליכט, ? למטה (יושבים): ?, ?, סשה הוניקמן-דובשני (בנו של דב)

משפחת הוניקמן

146

משפחתו של רפאל הוניקמן מלפנים רפאל ואשתו הודל (לבית לברטוב) וילדיהם

משה (מימין) ופועה פייגה (משמאל) מאחור מימין: חנה בסה ואפרים, ילדיהם של רפאל

ורבקה (לבית לברטוב, בת־דודתה של הודל). התמונה צולמה בשנת 1934.

כל השישה נרצחו בשואה. התמונה נשלחה למרדכי-מוט'ל הוניקמן, בנם של

רפאל ורבקה, שהיה בפריז משנת 1933, שם למד הנדסת רדיו.

על צדה האחורי של התמונה נכתב: מוט׳ל

המרחק הרב קרע אותך מאתנו, עם תקווה אנו ממתינים לחזרתך כדי לחזור ולהיות משפחה

מאוחדת. העדרותך היא עדות להתמודדות כדי להתגבר על כל המחסומים, כדי להבטיח לך עתיד

טוב יותר. וזו נחמה על הגעגועים והדאגות. העבר שלך הוא עבורנו ביטחון לעתידך.

מאמינים בהצלחותיך, קבל תמונה משפחתית זו כמזכרת.

אביך טריסק, 1934/11/20

מימין: למעלה: חיי'קה הוניקמן-רובינליכט, חנה

בסה הוניקמן (נרצחה בשואה) למטה: דינה לברטוב, אפרים הוניקמן (נרצח

בשואה) חיי׳קה הוניקמן-רובינליכט, אחותו של רפאל,

חייתה בצרפת כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא נשלחה למחנה־הריכוז אושוויץ־

בירקנאו (ככל הידוע היחידה מטריסק), שרדה, אולם התעוורה. את שארית שנותיה,

עד מותה בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20, עשתה בבית־מרפא בשוויץ במימון ממשלת

גרמניה המערבית

147

א. ל. אויווענטאַ ל

צוויי ָא פגעקומענע ביימער

אין דער בָאבעס גָארטן* זענען געשטַאנען צוויי צעקרימטע ביימער איינער לעבן ַאנדערן. און ווי זייערע שטַאמען, זענען אויך זייערע צוויַיגן געווען צעדרייטע און צעקרימטע. זיי זענען געווַאקסן כמעט ליגנדיק אויסגעצויגן אויף דער ערד. איינער איז געווען ַאן עפלבוים, דער צווייטער ַא ליפעבוים.

אויפֿן עפלבוים זענען קיין עפל נישט געווַאקסן. יעדן פֿרילינג פֿלעגט ער זיך גרָאד צעבליען, ווי ַאלע עפלביימער, נָאר דעם צוויט פֿלעגן ַארָאפטרייסלען ווינטן, צעטרָאגן פֿייגעלעך, און מיידלעך אין זייערע הָאר ַאריַינפֿלעכטן. ָאבער קיין עפל זענען קיין מָאל פֿון דעם צוויט נישט ַארויסגעקומען. אין מיטן זומער, ווען אויף די ביימער איז שוין די פֿרוכט ציַיטיק געווָארן, הָאט געקָאנט טרעפֿן, ַאז אויך אויף דעם בוים זָאל זיך בַאוויַיזן ַאן עפעלע – ַא קליינס, ַאן איַינגעשרומפנס, ַא ווערעמדיקס: ַא פַֿארזעעניש. דער ליפעבוים, כָאטש ער איז געווען צעקרימט, מיט צעדרייטע, צעקרימטע צוויַיגן, הָאט מען פֿונדעסטוועגן געקָאנט דערקָאנען אויף אים, ַאז ַא מָאל איז ער געווען ַאן עפעס. דערויף הָאבן עדות געזָאגט זיַין מַאסיווקייט, זיַינע געבלעטערטע צוויַיגן און אויך זיַין לענג. וויַיל כָאטש ַא צעקרימטער און איַינגעקָארטשעטער, הָאט ער פַֿארנומען ַא גַאנץ היפשן פלַאץ.

אין הייסע זומערדיקע טעג, ווען די אייניקלעך קומען צו דער בָאבען צו גַאסט, פַֿארקליַיבן זיי זיך אין גָארטן ַאריַין, צו ָאט די צוויי ביימער, ווָאס ווַאקסן ליגנדיק. די קינדער הָאבן זיי ליב, ָאט די ביימער. דער עפלבוים פַֿארשטעלט מיט זיַינע בַאבלעטערטע צוויַיגן די זון, זי זָאל זיי נישט ברענען. זיי ליגן אונטער די צוויַיגן, ווי אין ַא ביַידל. ליגן און דערציילן זיך מעשיות. נו, און דער ליפעבוים, ָאט דער אויסגעצויגענער ריז – ווי זיי הָאבן עס אים ליב! ווי גוט עס איז זיך צו שפילן אויף אים! צו דערגרייכן זיַין שפיץ דַארף מען גָארנישט קלעטערן. מע קָאן אים מיט דער הַאנט ָאננעמען. אויף זיַינע צוויַיגן קָאנען זיי זיך הוידען. נישטָא קיין פחד פֿון אים ַארָאפצופַֿאלן: ווי קָאן מען דָא פַֿאלן, ַאז דער בוים איז אויסגעצויגען אויף דער ערד?

די בָאבע דרייט זיך דעמלט ַארום איבערן גָארטן. זי איז שוין ַאן ַאלטיטשקע, די בָאבע. די פלייצע איז איר ַארָאפגעבויגן און גיין גייט זי פַאמעלעכקע. דערפַֿאר די אויגן דינען איר נָאך געטריַי. זיי זעען ַאלצדינג. דערזעט זי ווילדגרָאז צווישן גרינוווּקס, ריַיסט זי עס אויס; בַאמערקט זי ַא בייזע פֿליג אויף ַא רויז, טריַיבט זי זי ַאוועק; ווַארפֿט זיך איר אין די אויגן ַא פַֿארפֿוילט עפעלע אויף ַא בוים, קלַאפט זי עס ַארָאפ. אויך אין די בלומען פַֿארגעסט זי נישט, די בָאבע. זי טרָאגט מיט זיך ַא קענדל ווַאסער און, דערזען, ַאז זיי זענען פַֿארשמַאכט, דערפַרישט זי זיי מיט ַא טרונק. זי טוט די ַארבעט מיט ַא שיַינענדיק פנים, מע זעט, ַאז זי הָאט הנאה פֿון איר מי. כָאטש איר פנים איז שוין ַא ביסל געקנייטשט, איז עס ָאבער זייער מילד. און ווען ס'מַאכט זיך, אויפֿן פנים צעשפילט זיך ַא שימער פֿון דער זון, איז שוין גָאר ַא מחיה צו קוקן דערויף. די בָאבע דרייט זיך ַאזוי ַארום איבערן גָארטן, ביז זי פַֿארגייט צו די צוויי ביימער, וווּ די קינדער זיצן און שפילן זיך. זי בַאטרַאכט זיי, די קינדער, מיט ַא פָאר ליבע אויגן און שיַינענדיק פנים.

– נו, ווי פֿילט איר זיך, קינדערלעך? – טוט זי ַא פֿרעג. זי איז זיי מכבד מיט פֿרוכטן. טיילט איַין דעם ַאן עפל, דעם ַא בַאר, ווָאס זי הָאט געפֿונען אין גרָאז אונטער

148

א"ל אויוונטל

שני עצים כרותים

בגַנָּה של סבתא* עמדו זה ליד זה שני עצים עקומים. גזעיהם וענפיהם היו משׂתרגים ועקומים. הם צמחו למטה על האדמה כמעט בשכיבה. האחד היה עץ תפוחים והאחר היה עץ תרזה.

עץ התפוחים לא הצמיח תפוחים כלל. באביב הוא דווקא פרח כמו כל עצי התפוחים, אבל הרוחות תלשו את הניצנים, הציפורים פיזרום, והנערות קלעו אותם בצמותיהן. מעולם לא צמח תפוח מניצני העץ הזה. לפעמים, באמצע הקיץ, כשעל העצים כבר הבשילו הפירות, נגלה על העץ תפוח קטן, מצומק, שגודלו כגודל תולעת, ממש מפלצת.

התרזה, אף שהייתה עקומה וענפיה משורגים ופתלתלים, ניכר בה שבעבר הייתה משהו. על כך העידו מוצקותה, ענפיה הפורחים וגם אורכה. כי אף־על־פי שהייתה עקומה ומכווצת, תפסה בגודלה בכל־זאת מקום נכבד בהחלט.

בימי קיץ חמים, כשבאו הילדים להתארח אצל סבתא, הם נהגו להיכנס לגן, למקום שבו עמדו שני העצים שצמחו במאוזן. הילדים אהבו את העצים הללו. עץ התפוחים הסתיר את קרני השמש בעלוות ענפיו, כדי שלא תקפח על ראשיהם. הילדים שכבו תחת הענפים כאילו בתוך סוכה וסיפרו מעשיות זה לזה. נו, וגם התרזה הענקית השוכבת בפישוט אברים. כמה אהבו אותה! כמה אהבו לשחק בין ענפיה! כדי להגיע לצמרתה לא היה צריך לטפס בכלל. אפשר היה לאחוז בה בידיים ולהתנדנד על ענפיה. לא הייתה סכנת נפילה: איך אפשר היה ליפול מן העץ, אם הוא היה על הקרקע?

כשהילדים שיחקו בגן, הסתובבה בו גם סבתא. היא כבר הייתה זקנה, סבתא. גבה היה כפוף והליכתה אטית. אך עיניה עדיין שירתו אותה בנאמנות. הן ראו הכול. כשראתה את עשבי הפרא גדלים ליד הירקות, תלשה אותם; כשהבחינה בזבוב נרגז על ורד, גירשה אותו; כשנגלה לעיניה תפוח רקוב על עץ, קטפה אותו. גם את הפרחים לא שכחה. תמיד נשאה עמה כלי מים קטן וכשהבחינה שהפרחים נבולים קמעה, נהגה לרענן אותם. היא עבדה בגן בפנים קורנות. אפשר היה לחוש שהיא נהנית מעמלה. אמנם פניה היו כבר מעט מקומטות, ובכל־זאת היו מאוד נעימות. ואם לפעמים פיזזה לה קרן שמש על פניה, כי אז תענוג היה להסתכל עליה.

כך הסתובבה לה סבתא בגן עד שהגיעה לשני העצים, שם ישבו הילדים ושיחקו. היא התבוננה בהם בזוג עיניים אוהבות ובפנים זוהרות.

"נו, ילדים, איך אתם מרגישים?" נהגה לשאול. כיבדה אותם בפירות. נתנה לזה תפוח ולזה אגס. את שני הפירות מצאה תחת העצים. אחר־כך התיישבה על אחד העצים.

"כן, ילדים", הייתה אומרת, "אתם משחקים על העצים? שחקו, שחקו. אך השתדלו להיות ילדים טובים".

"סבתא'לה", קרא אחד הנכדים, "אנחנו טובים אליהם. אנחנו אוהבים אותם". "אם כך, יקירים, טוב הוא הדבר", וחיוך מרוצה התפשט על פניה.

אך מיד נעלם החיוך ועיניה מלאו עצב. הסתכלה אי־שם למרחקים ונאנחה:

149

די ביימער. דערנָאך זעצט זי זיך אויף איינעם פֿון די ביימער. ווי ַא מָאל – ַא מָאל אויפֿן עפלבוים, ַא מָאל אויפֿ ן ליפעבוים.

– יָא, קינדערלעך, – טוט זי ַא זָאג, – איר שפילט זיך אויף די ביימער? שפילט זיך, שפילט זיך. נָאר זעט, זיַיט גוט צו זיי.

– בָאבעניו, – רופֿט זיך ָאפ ַאן אייניקל, – מיר זענען גוט צו זיי. מיר הָאבן זיי ליב. – ַאז ַאזוי, איז גוט, טיַיערינקע. – און ַא צופֿרידענער שמייכל בַאוויַיזט זיך אויף איר פנים. ָאבער בַאלד פַֿארשווינדט דער שמייכל, און אירע אויגן פַֿארטרויערן זיך. זי קוקט ערגעץ אין דער וויַיט ַאריַין און זיפצט ָאפ:

– יָא. ָאפגעקומענע ביימער, ָאט די צוויי. געשטרָאפֿטע פַֿאר מענטשנס זינד. זיַיט גוט צו זיי, קינדערלעך. ריַיסט נישט זייערע בלעטער, ברעכט נישט זייערע צוויַיגן און שיילט נישט פֿון זיי די קָארע... – ָאפגעקומענע נעבעך, ָאפגעקומענע, – חזרט זי איבער פַֿאר זיך ַאליין אין שטיל.

– בָאבעניו, – טוט ַא פֿרעג ַא צווייט קינד, – פַֿאר ווָאס זענען זיי ָאפגעקומענע? – ַא שטרָאף, טיַיערינקע, ַא שטרָאף.

– פַֿאר ווָאס ַאזַא שטרָאף, בָאבעניו? – ָאט וועל איך איַיך דערציילן, קינדערלעך.

ָאט-ַא דער איַינגעפַֿאלענער בוים, קינדערלעך, איז ַא מָאל, מיט יָארן צוריק, געווען דער שענסטער בוים אין דער גַאנצער געגנט. די גרעסטע און שענסטע עפל זענען געווַאקסן אויף אים. פֿון וויַיטע לענדער פֿלעגן מענטשן קומען בַאטרַאכטן דעם וווּנדער פֿון ָאט די עפל.

– דער בוים הָאט בַאלַאנגט צון ַא פריץ. דער פריץ איז געווען ַא ריַיכער און ַא בייזער. ער הָאט פַֿארמָאגט פֿעלדער און וועלדער, גערטנער און סעדער. טָאן פֿלעגט ער גָארנישט. נָאר ַא גַאנצן טָאג ַארומשלעפן זיך איבער די וועלדער. ער הָאט געהַאט מיט זיך ַא טשַאטע הינט און ַא ביקס אויף די פלייצעס. ווי נָאר ער פֿלעגט דערזעען ַא חיה אין ווַאלד, הָאט ער ַא כַאפ געטָאן די ביקס און געשָאסן. ביַי נַאכט, ווען ער פֿלעגט קומען ַאהיים, פֿלעגט פֿרעסן, שיכורן און שפילן אין ביינדלעך. ווָאס הָאט אים געפֿעלט? ַאז גַאנצע דערפֿער, טַאטע-מַאמעס און קינדער הָאבן פַֿאר אים געַארבעט!

– איין מָאל, אין ַא זומערטָאג, ַא הייסער, ַא שטיקנדיקער, ס'איז אוממעגלעך צו ָאטעמען, איז ַא ווַא נדערער פֿ ַא רביַיגעגַא נגען פֿ ַא רביַי דעם עפלבוים. דער מענטש איז געווען הונגעריק, פֿ ַא רשמַא כט, הָא ט ַא גַאנצן טָאג אין מויל נישט געהַאט. דערזען דעם בוים מיט די שיינע עפל, הָאט ער גענומען און איינעם ָאפגעריסן. ווי דער פריץ הָאט דָאס דערזען, הָאט ער אויף אים ָאנגערייצט די הינט. די הינט הָאבן זיך אויף אים ַא ווָארף געטָאן און ַאזוי אים צעביסן, ַאז פֿון יעדן אבר זיַינעם איז גערונען בלוט.

"פַֿארשָאלטן זָאל ווערן דער עפלבוים!" – הָאט דער אומגליקלעכער אויסגעשריגן מיט די פַֿארשמַאכטע ליפן...

– בָאבעניו, – טוט ַאן אייניקל ַא פֿרעג, – ווָאס איז דער בוים שולדיק, ַאז דער פריץ איז ַא שלעכטער? – טַאקע גערעכט, טיַיערינקער, – דער בוים איז טַאקע נישט שולדיק. נָאר די קללה הָאט זיך אים פֿון מויל ַארויסגעכַאפט. דער מענטש הָאט געווָאלט שעלטן דעם פריץ... דער בוים הָאט זיך צעוויינט. איר זעט דָא די קרעניצעס? – דָאס זענען זיַינע טרערן, פַֿארבליבענע ביז היַינטיקן טָאג...

– "ווָאס בין איך שולדיק", – הָאט ער טַאקע געטענהט, – "ַאז ַא שלעכטער פריץ הָאט מיך פַֿארכַאפט?..." – ס'איז שוין ָאבער געווען פַֿארפַֿאלן. וויַיל וויסן זָאלט איר, קינדערלעך, ַאז קעגן ַא קללה, ווָאס ריַיסט זיך ַארָאפ פֿון הונגעריקע ליפן, קָאן זיך קיינער נישט ַאנטקעגנשטעלן. אויפֿן צווייטן טָאג איז שוין דער בוים געליגן ַאן אויסגעצויגענער, און מער זענען קיין עפל אויף אים נישט געווַאקסן...

150

"כן, עצים כרותים אלה השניים. נענשו בגלל חטאי האדם. הֱיו טובים אליהם ילדים. אל תתלשו את עליהם, אל תשברו את ענפיהם ואל תקלפו את קליפתם..."

"כרותים, מסכנים, כרותים", חזרה על הדברים לעצמה בשקט. "סבתא'לה", שאל הילד השני, "מדוע הם כרותים?"

"עונש, יקירי, עונש". "מדוע עונש שכזה, סבתא'לה?"

"הבה ואספר לכם ילדים". "הנה העץ הזה שנפל פה, ילדים, היה פעם, לפני שנים, העץ היפה ביותר בכל הסביבה. התפוחים שצמחו עליו היו הגדולים ביותר והיפים ביותר. אנשים באו מארצות רחוקות כדי להתבונן בפלא התפוחים.

העץ היה שייך לפריץ. הפריץ היה עשיר ונרגן. היו לו שדות ויערות, גנים ובוסתנים. הוא עצמו לא עשה מאום. במשך כל היום היה משתרך לו במרחבי היערות, כלב ציד מלווה אותו, ועל גבו היה תלוי רובה. כשהיה מבחין בחיה ביער, היה תופס את הרובה ויורה. בלילה כשהיה שב לביתו, היה זולל, משתכר ומשחק עם העצמות שנותרו מן החיות. מה היה חסר לו? שהרי כפרים שלמים, אבות, אמהות וילדים עבדו למענו!

יום אחד, היה זה יום קיץ חם ומחניק, כשקשה היה ממש לנשום, חלף עובר־אורח על פני עץ התפוח. דבר מאכל לא בא אל פיו במשך יום שלם, הוא היה רעב ומותש. כשראה את העץ ואת תפוחיו היפים, קטף לעצמו אחד. אולם כשראה זאת הפריץ, שיסה בו את כלביו. הם התנפלו עליו ונשכו אותו. כל איבריו דיממו.

"יקולל עץ התפוחים!" יצאה צעקה מבין שפתיו העייפות של האומלל..." "סבתא'לה", שאל אחד הנכדים, "אם הפריץ היה רשע, במה אשם העץ?"

"אתה אכן צודק, יקירי, העץ באמת לא היה אשם. אלא שהקללה נמלטה מפיו. עובר־האורח רצה למעשה לקלל את הפריץ... העץ פרץ בבכי. האם רואים אתם את המעיינות פה? אלה הם דמעותיו, שנשארו עד עצם היום הזה...

"במה אשמתי" שאל העץ, "שפריץ רע לב חטף אותי?" אך המעשה כבר נעשה. שהרי עליכם לדעת, ילדים, שכנגד קללה היוצאת משפתי הרעב, איש אינו יכול לעמוד. למחרת כבר היה מונח העץ כרות, ומאז לא הצמיח יותר תפוחים...".

"רחמנות על העץ!" צעקו כל הילדים פה אחד. "כן ילדים, אכן רחמנות", נאנחה סבתא, "הנחמה היחידה של העץ הייתה שילדים אוהבים לשחק עליו..."

סבתא שקעה לזמן־מה בהרהורים. "נו, ומה קרה לעץ התרזה?" שאל אחד הנכדים.

"לעץ התרזה קרו צרות אחרות", פלטה סבתא אנחה, "הרבה רוע יש בעולמנו. עץ התרזה המיט את הקללה על עצמו. והנה ילדים, מה שקרה לו: פעם הוא היה העץ הגבוה ביותר בכל הסביבה. הוא צמח זקוף כמיתר. צמרתו נראתה למרחקים ארוכים. הוא היה כה יפה שאנשים לא שבעו מלהתבונן בו. אך בסופו של דבר נענש, ושוב הייתה זו אשמתו של הפריץ. כפי שכבר סיפרתי, הפריץ היה בעליהם של כפרים רבים, ובהם עבדו למענו איכרים. עבדו קשה, מעלות החמה ועד לשקיעתה. הפריץ נהג לרחוץ את גופו בחלב ודבש, ולהם לא היה מה לאכול. כמה יכול אדם לסבול? קמו ומרדו בפריץ.

151

– ַא רחמנות אויפֿן בוים! – הָאבן די קינדער ַאלע פַֿאר ַא מָאל אויסגעשריגן. – יָא, קינדערלעך, ַא רחמנות טַאקע, – זיפצט ָאפ די בָאבע. – איין איינציקע טרייסט הָאט דער בוים: קינדער הָאבן אים ליב און שפילן זיך אויף אים...

די בָאבע פַֿארטרַאכט זיך ַא וויַיל. נו, און ווָאס איז געווען מיטן ליפעבוים? – טוט ַא מָאן ַאן אייניקל.

– מיטן ליפעבוים איז געווען ַאנדערע צרות, – טוט די בָאבע ַא קרעכץ. – גענוג שלעכטס איז דָא אויף דער וועלט. ָאט דער ליפעבוים הָאט אליין אויף זיך ַא קללה גענומען. און ָאט, קינדערלעך, ווָאס ס'איז מיט אים געשען: ער איז ַא מָאל געווען דער העכסטער בוים אין דער גַאנצער געגנט. איז געווַאקסן גליַיך, ווי ַא סטרונע. זיַין שפיץ הָאט מען ַארויסגעזען פַֿאר מיַילן און מיַילן וויַיט. און שיין איז ער געווען, ַאז מענטשן הָאבן נישט געקענט זיך זַאט ָאנקוקן אין אים. נָאר צום סוף איז געקומען ַא שטרָאף אויף אים. און שולדיק איז ווידער געווען דער פריץ. ווי איך הָאב איַיך פֿריער געזָאגט, הָאט דער פריץ געהַאט ַא סך דערפֿער, אין וועלכע די פויערים הָאבן געַארבעט פַֿאר אים. געַארבעט שווער, פֿון זון-אויפֿגַאנג ביז פֿינצטער. דער פריץ הָאט זיך געבָאדן אין גוטס, און זיי הָאבן זַאט ָאפצועסן נישט געהַאט. וויפֿל קָאן ַא מענטש ליַידן? הָאבן זיי גענומען און געמַאכט ַא בונט קעגן פריץ. הָאט דער פריץ ַארויסגעשיקט קָאזַאקן איַינצושטילן די בונטָאוושטשיקעס. די קָאזַאקן הָאבן געשלָאגן, געשמיסן, געהרגעט, זיי הָאבן קיינעם נישט אויסגעמיטן. אפילו קינדער הָאבן זיי נישט געשַאנעוועט. דעם עלטסטן פֿון די פויערים, דעם ווָאס הָא ט ָא נגעפֿ ירט מיטן בונט, הָא בן זיי געכַא פט און געברַא כט פֿ ַא רן פריץ. הָא ט דער פריץ בַא פֿ וילן מע זָא ל אים אויפֿהענגען אויפֿן שפיץ פֿון דעם ליפעבוים, כדי די פויערים זָאלן אים זעען פֿון ווי וויַיט, און מורא הָאבן. ווען דער בוים הָאט דָאס דערהערט, הָאט ער אויסגעשריגן:

"בעסער זָאל מיר שוין ַא דונער דערשלָאגן!..." ווען מען הָאט דעם פויער צוגעפֿירט צום בוים הענגען, הָאט אויסגעברָאכן ַא גרויסער שטורם. ס'הָאט געדונערט און געבליצט, און ווי נָאר מען הָאט פַֿארווָארפֿן דעם שטריק אויפֿן בוים, איז ַארָאפ אויף אים ַא דונער און אים אויסגעצויגן... פֿון דעמלט ָאן ליגט ער ַאזוי אויסגעצויגן, צעקרימט, ָאבער נָאך ַאלץ ַא לעבעדיקער. אמת, ער איז שוין נישט ַאזוי שיין ווי ַא מָאל, מען זעט אים שוין נישט ָאן פֿון וויַיטן, ָאבער ַא טרייסט איז אים געבליבן, קינדער הָאבן אים ליב און שפילן זיך אויף אים.

– ָאט ַאזוי, קינדערלעך, – הָאט די בָאבע אויסגעלָאזט, – ַאזַא בוים, ווָאס מען ווָאלט געקָאנט אים אויסנוצן אויף גוטע זַאכן, הָאט מען געווָאלט אויף אים ַא מענטשן אויפֿהענגען.

– ווָאס ווָאלט מען געקָאנט מַאכן מיט דעם בוים, בָאבע? די בָאבע הָאט זיך פַֿארטרַאכט און געזָאגט:

– פַֿארשיידענע זַאכן. מע ווָאלט, למשל, געקָאנט ארויפֿציען אויף אים ַא לַאמטערן, ער זָאל ליַיכטן ביַי נַאכט – דער בוים איז געווען ַאזוי הויך – און מענטשן אונטערוועגנס, ביַי נַאכט, ָאנוויַיזן דעם וועג.

אברהם אויווענטַא ל

אברהם אויווענטַאל איז געבוירן געווָארן אין יָאר 1903, אין טריסק. ַא ברודער פֿון זישע וויַינפער. אין יָאר 1926 איז ער געקומען קיין ַאמעריקע. ער הָאט פַֿארענדיקט ַא קורס אינעם ייִדישן לערער-סעמינַאר. הָאט געדרוקט דערציילונגען אין "צוקונפט", "סטודיָא", "טָאג", "קינדער-זשורנַאל".

ער איז געשטָארבן אין ניו-יָארק אין יָאר 1939.

152

בתגובה שלח הפריץ קוזקים לדיכוי המורדים. הקוזקים הכו, הצליפו, הרגו. לא חסו על איש, אף לא על ילדים. הם תפסו את זקן האיכרים שהנהיג את המרד והביאוהו לפני הפריץ. הפריץ ציווה לתלות אותו על צמרת התרזה, למען יראוהו שאר האיכרים ממרחקים ויפחדו. מששמע זאת העץ, פרץ בצעקה:

"מוטב כבר שיכני רעם!" כשהובילו את הזקן לתלייה על העץ, פרצה סערה גדולה. רעמים וברקים לבלי די. באותו הרגע שהשליכו את החבל על העץ, הכה אותו רעם והפילו... מאז הוא שוכב כך, עקום, פשוט אברים, אך בכל־זאת חי. נכון, הוא כבר אינו כה יפה כבעבר, כבר אין רואים אותו ממרחקים, אבל נחמה אחת נשארה לו: ילדים אוהבים אותו ומשחקים בין ענפיו".

"הנה כך, ילדים", סיימה סבתא, "על כזה עץ שאפשר היה לנצל למטרות טובות, רצו לתלות יצור אנושי".

"מה אפשר היה לעשות בעץ, סבתא?" סבתא הרהרה ואמרה:

"כל מיני דברים. אפשר היה למשל לתלות עליו פנס כדי שיאיר בלילה, העץ היה כל־כך גבוה שהפנס יכול היה להורות להולכים בחושך את דרכם".

אברהם אויוונטל

אברהם אויוונטל נולד ב־1903 בטריסק. הוא היה אחיו של זישה ויינפר. בשנת 1926 הגיע לאמריקה, שם סיים קורס בסמינר למורי יידיש. הוא פרסם את סיפוריו בכתבי־העת 'צוקונפט', 'סטודיה', 'טאג' ו'כתב־העת לילדים'.

אברהם אויוונטל נפטר בניו־יורק ב־1939.

153

ל' אוליצקי

המשורר קלמן ליס

בשנים שאחרי המלחמה העולמית הראשונה, גרתי בעיירת־מכורתי טריסק בווהלין. מזמן לזמן הייתי מבלה בעיר המחוז, קובל, אצל חברי מן ה'חדר' משה פרל.

הייתה אז תקופת שגשוג של התרבות היהודית, גם בווהלין. בערים הגדולות, ואחר־כך גם בקטנות, נוסדו בתי־ספר וגימנסיות של 'תרבות', וכן בתי־ספר עממיים ויידישאים. נוסדו ספריות עבריות ויידישאיות על־שמות הסופרים הקלאסיקאים שלנו. כמו־כן התארגנו חוגים דרמטיים ששיתפו פעולה עם ייוו"א בווילנה. בערים הגדולות החלו להופיע שבועונים וכתבי־עת תקופתיים.

ליהודי ווהלין הייתה האמביציה לצעוד עקב בצד אגודל עם עיר הבירה ורשה. בקובל התקיימה גימנסיה מפוארת של 'תרבות', בתי־ספר וגם בית־ספר יידישאי (שפעל בהפסקות). הופיע בה, בעיר זו שבדרך־ כלל הייתה 'ציונית', גם שבועון ציוני. ובסך־הכול במרחק של שמונה־עשר קילומטרים ישבה העיירה טריסק, שבבית־הספר העממי היידישאי הטוב שלה, בספרייה העממית, בחוג הדרמטי ההגון שלה – היא היוותה מצודה יידישאית של ווהלין כולה.

פעם הגישו לי בקובל הוצאה עברית־יידישאית חד־פעמית מתוצרת מקומית, על מנת שאביע חוות־דעתי עליה. באתי במבוכה: דבר חיובי לא היה לי מה להגיד, לגלות ביקורת שלילית – היססתי. ראיתי בחוברת גם שיר בשם 'בהמה'לי'. ה'בהמה'לי' הזאת, בכל־זאת, מצאה חן בעיניי הביקורתיות; ריח של שדה רענן נדף ממנה. ובכן תליתי תשבחתי על אותה ה'בהמה'לי' והתחמקתי מן היתר.

לא עבר זמן רב, ואני שוב בקובל, נכנס אליי איזה בחור לבוש גלימת־מדים של חייל רוסי. אולם כשהסיר את כובעו, ראיתי לפניי פני 'ׁשֵיְגֶּץ' כפרי בהירים, שהעלו סומק של מבוכת מה, אך מתחת לבלוריתו הצהובה נשקף אליי זוג עיניים רוחצות בעליצות של תכול.

"בבבוקר טטטוב" גמגם, "אתה לייב'ל אוליצקי?... אני קלמן ליס... בעיניך, נודע לי, מצאה חן ה'בהמה'לי' שלי, הריני להראות לך עוד..."

שרוי בדאגות משלי כלל לא הייתי נלהב מזה, שאחרי ששיבחתי 'בהמה' דקה קטנה אחת עתיד אני ליתן את הדין ולשמוע עוד מעט מ'רועה כפרי' שריקותיהם של עדרים שלמים... בהמות גרפומניות. הושם כאילו מחנק בגרוני. ביקשתיו לצאת אל הספסל שלפני הבית.

אך הוא כנראה היה נרגש מן ה'מבחן'. "אומממר לך מעט שירים... יש לי הרבה..."

"אולם אין ברשותי הרבה זמן... ומה פירוש – שאתה תאמר?" "פשוט", המשיך לגמגם, ועיניו נדלקו בתכול של התלהבות, "אני יודע את שיריי בעל־פה". והוא התחיל לגמגם ולהכניס לתוך אוזניי שירים ברהיטות של 'אשרי' שבפי יהודי אדוק. אני, אדם בעל זיכרון רופף, התרשמתי ממנו ממש ועשיתי לו מחמאות כדי לצאת ידי חובת גילוי־דעת על השירים הנאמרים, שלא עשו עליי רושם מיוחד. אולם הוא הפציר ותבע את חוות־דעתי.

"יותר מכולם עוד מוצאת חן בעיניי ה'בהמה'לי' שלך... כְּתֹוב... כן, כן... המשך לכתוב..." הוא נפרד ממני במאור־פנים, ידעתי שמעכשיו הוא ייגש ברצינות לעבודה.

154

יותר לא ראיתיו זמן ממושך. הוא לא היה קובלאי. התגורר אצל סבו בכפר פרוואל. אחרי־כן הגיע אליי כתלמיד בסמינר למורים של ד"ר צ'רנו בווילנה. כשגמר את הסמינר, קיבל משרה בתור מורה באחת העיירות של ווהלין. בדרכו לשם הוא סר לטריסק לבקרני. למרות גמגומו הוא נתגלה כאיש שיחה, מעורב עם הבריות. מיד נתוודע מקרוב עם המורים ועסקני בית־הספר היידישאי וקנה את לבם של תלמידיו. לימד אותם לשיר שירים מפרי עטו. הנוער היידישאי היה מרוצה ממנו מאוד:

"כדאי היה להזמינו כמורה בבית־ספרנו". כעבור חדשים מספר הוא אמנם הבאיש את ריחו בכתבה בשבועון הקובלאי על דבר פעילותו התרבותית בעיירה, במקום עבודתו, ובזה לא נמנע מלהזכיר, לא בלי שמץ־גאווה קרתנית, שבדרכו לעיירה סר לטריסק לסופר ל' אוליצקי, ואתו... וכו'.

"ַקְרָּתני!" התלוצצו עליו בניחותא 'בעלי־הכרך' הטריסקאי, "וזה עוד מתכונן להיות משורר!... מורה לא סגי לו".

והנה, כאילו בן־לילה, קלמן ליס – שבו תססו דם רענן, מרץ וכוח־יצירה רוחני – דילג מעל ה'בהמה'לי' שלו ומעל הכתבה הקרתנית בשירים בשלים שפורסמו בכתבי־העת הוורשאיים.

הוא התגורר כבר בוורשה, השתתף במערכת של ביטאון סופרים צעירים, ובו בזמן החל לעבוד בהצלחה ב'צנטוס' באֹוטְבֹוצְק. סיפרו שיש לו גישה יעילה מאוד לילדים המפגרים שחונכו שם.

בבקרו בקובל בימות החגים אצל אמו ואחותו, היה נוהג לסור בדרכו אליי ולבית־הספר. בבית־הספר הכניס גיל ועליצות. הוא עצמו נעשה ילד בין הילדים.

אז כבר החל לעטות על עצמו אצטלה של משורר מוכר. לעתים הייתה גם מורגשת נטיית חסדו שלו, של משורר צעיר בעיר הבירה, אליי, הסופר הקשיש, המתנוון כביכול בפרובינציה, כלומר הוא העניק לי משען ועידוד.

"אל דאגה, אל תצטער שאתה מתגורר פה... אין דבר, בוורשה אנו משוחחים תכופות על יצירתך"... ומיד עבר לשוחח על הישגיו והצלחותיו הוא. בגאווה ובהתלהבות סיפר על אשתו: אינטליגנטית, פיקחית, מבינה בשירה ומוצאה מייחוס גדול, מן השניאורסונים הליובביצ'ים.

כעבור שנים אחדות עברתי לגור בוורשה. נפגשנו לעתים נדירות: אני עבדתי בבית־ספר ולעתים באיגוד־ הסופרים, ואילו הוא היה כבר, מיד לאחר נישואיו, לתושב אוטבוצק, ולוורשה היה בא רק לרגל עניינים חברתיים־עסקיים.

וכאשר נעשה חבר של קבוצת־הסופרים ה'אדומים', קיבלתי את הרושם, אולי הבלתי נכון, שהוא מתעלם ממני בשל 'כשרות', שאני עובד בבית־ספר בונדאי, אף־על־פי שלכאורה אני בלתי־מפלגתי. בכל־זאת, כששנינו בילינו פעם חג פסח בקובל, הזמין אותי כחבר וידיד לביתו. אמו – אישה תמירה, בעלת הדרת־פנים, כאומרת: "ניחא, יאה לנו, לי ולבני, הזיווג עם השניאורסונים המפורסמים", אולם לכלל התקרבות של ממש לא הגענו. בוורשה נשארנו מרוחקים כשהיינו.

ושוב נפגשנו בנכר – בהרים בקְִרינִיץ. שם הכרתי את רעייתו. היא נראתה קשישה ממנו (הוא היה בעלה השני). אישה הגונה, שׂערה אדום, פניה – לבנים־אדומים, מנומשים. אולם תוארּה ההדור, גינוניה היפים וסגנון דיבורה גילו אצילות ואינטליגנציה של 'ייחוס' מוצאה. האם לא היא, האדומה, שהכניסה אותו אל קבוצת־הסופרים 'האדומה'?

חבריו סבורים היו שהוא נמצא תחת השפעתה המרובה של אשתו הפקחית והאינטליגנטית, ושהיא גם משמשת עזר כנגדו ויועצת בשדה־יצירתו. היא מתמצאת יפה בספרות, והיא הסכר לזרמיו הגועשים, שלא תסתחף בהם יצירתו.

155

מעמדו החומרי היה שפיר, גופו נסתרבל קמעה, תנועותיו מרוסנות יותר, אם כי כל זה לא עלה בקנה אחד עם חולצת־הבד האוקראינית הלבנה, הרקומה ציורים אוקראיניים מגוונים, שהעידה כי לפניך משורר פרולטרי ווהליני. מקטרת־הזוטא, שהייתה תמיד תחובה בפיו, הֵצֵלָּה בעשנה הכחלחל על פניו, הרציניים בלאו הכי...

בכל־זאת, נוכח פניה של אשתו הליובביצ'ית, זהובת־אדומת ׁש ערה הגולש, הוא נראה כירח מול פני החמה, ממנה הוא מקבל את אורה. בהיכנעות הביט לתוך עיניה ומוצא פיה. ולמה לא? היא מלובביץ', והוא מכפר פרוואל שבווהלין...

אחרי שהמפלגה הקומוניסטית בפולין חוסלה על־פי פקודה מגבוה, התרחק קלמן ליס, הלוחם הזועם, מקבוצת־הסופרים 'האדומה', מחבריו (מתוך 'פקודה מגבוה'?). כשנתארגנה ב'צנטוס' שביתת מחנכים והוא, קלמן ליס, לא נצטרף אליה, הצביעו עליו כעל מפר שביתה.

מיד עם פלישת הגרמנים לפולין, הם פוצצו את ה'צנטוס' דווקא, וגרמו לחורבן בין הילדים והמורים. נפצע גם קלמן. הובילו אותו לוורשה, שם שכב בבית־חולים עד כיבוש העיר. החזירוהו לאוטבוצק. לפני הימלטי לברית־המועצות נכנסתי אליו להיפרד ממנו. הוטב לו. בפנים צוהלות הוא חייך לבנו הקטנטן והיפהפה שהתרוצץ סביב מיטתו. צריך היה לחטוף שיחה אתו ולהבהיר לו שגם הוא, כשרק יחליף כוח, מוכרח למלט את נפשו. אך איש לא עשה זאת. הוא דיבר בהזדעזעות על חורבן ורשה.

"לא, איש לא יכול לתאר לעצמו, מי שלא ראה זאת במו עיניו..." אמו ואחותו בקובל לשווא ייחלו לראותו: מדוע אין הוא בא יחד עם אלפי האנשים הזורמים משם ועוברים הנה בלי הרף? קלמן לא חזר. הגורל האכזר הכניסו לרשימה הארוכה־נוראה של קדושי־עמנו, שלא יישכחו לדורי־דורות מלב האומה.

משורר יקר של מכורתי ווהלין! כשהלך עם עשרות חניכיו, הילדים המפגרים, לעקדה, ששום מלאך טוב לא גאל אותם ממנה, עם בנו הפעוט בזרועותיו, זרחה עליו השמש והיה נסוך־אור אף שהשמים כוסו אז עננים. כל צעד ושעל הוא דרך את נשמתו, והיא עלתה השמימה יחד עם הנשמות הטהורות של ילדיו. האותיות הפורחות של כתביו השרופים התנוססו בזר־רשפים, עטרת־תפארת לראש משורר.

תרגם: י' טייטלקר
156

157

ד"ר משה מארקוזי

משה מַארקוזי איז, משמעות, געבוירן געווָארן אין דיַיטשלַאנד, הָאט שטודירט מעדיצין אין קיניגסבערג. איז אין יָאר 1774 געקומען קיין פוילן, וווּ ער הָאט לכתחילה פרַאקטיצירט ַאלס דָאקטָאר אין קָאפוסט נישט וויַיט פֿון שקלָאוו, און שפעטער אין טריסק, ווָאלין. דָא איז ער געווען "כמה שנים סקַארב קָארוני דָאקטער... מהמלך והקָאמיסיע יר"ה".

אין יָאר 1790 הָאט ער מיט דער הילף פֿון ַא פוילישן מַאגנַאט, מיכאל בָאברָאווסקי, "שאבעלייאן קרָאליקָאווסקי", ַארויסגעגעבן: "ספר רפואות/הנקרא עוזר ישראל/להדרים במדינת פולין: אויף פויליש טיַיטש געשריבן אשר חבר ה"ה הרב המופלג מומחה לרבים: מוהר"ר משה הנקרא מַארקוזי דָאקטער און ער איז געווען: פֿון מלך אונד פֿון דר קָאמיסייע: סקַארב קָארוני דָאקטער: אונד וויל מזכה זיַין דעם עולם: מיט זיַין ספר כדי איטלעכר זָאל זיך ַאליין קענן העלפֿין: ווָא קיין גילערנטער דָאקטער איז פַֿארהַאנדין: אונד ווער זיַין הנהגה וועט הַאלטין קען גָאר פַֿארשפָארין קרַאנק צו ווערין. – נדפס פה ק"ק פַאריצק תחת ממשלת אדונינו האדון הגדול החסיד יַאסניע וועלמָאזני שטשעסני טשַאצקי של קסינסטוויַא פַאריצק וברַאסילוב וסעלץ וסערחאוויטש קָאווַאליער ָארדערַא ביַאלעגע ָארלַא הודו/בדפוס השייך לש...ה המשותפים המחזיקי הדפוס דפה ק"ק פַאריצק/רפאות תהי ל'ש'ר'ך' לפ"ק", מיט הסכמות פֿון דעם טריסקער רב מרדכי ז"ק און דעם קָאוולער רב יעקב כהנא, וועלכע רימען זייער דעם מחבר ַאלס בר-אורין און מומחה אין זיִין פַֿאך.

נישט געקוקט אויפֿן ספעציעלן כַארַאקטער פֿון מַארקוזיס ווערק, מיט וועלכן ער איז אויסן געווען צו געבן דעם פָֿאלק די עלעמענטַארע ידיעות אין היגיענע און מעדיצין, הָאט עס ַא גרויסן קולטור-היסטָארישן און פֿילָאלָאגישן אינטערעס. ס'איז אפשר דער ערשטער פַארַאדָאקס פֿון דער השכלה-ליטערַאטור אין דער ייִדישער שפרַאך אין די סלַאווישע לענדער. אין דער ציַיט, ווען די ערשטע משכילים הָאבן זיך געמַאטערט צו פַֿארדָארבן זייער ייִדישע מוטער – און פָֿאלקסשפרַאך לטובת ַא פַֿארקריפלטן דיַיטשמעריש, ָאדער ריינעם דיַיטש, הָאט מַארקוזי דער "טיַיטש", ווי ער רופֿט זיך ַאליין, זיך דערוועגט צו שריַיבן זיַין ספר אין ייִדיש, ָאבער ערשט דַאן, ווען ער הָאט שוין גוט בַאהערשט די ייִדישע שפרַאך, ווי זי איז גערעדט געווָארן אין פוילן.

אין דעם ספעציעל מעדיצינישן בוך זענען דָא גענוג בַאמערקונגען און ָאפוויִיכונגען, ווָאס הָאבן צו מעדעצין און היגיענע קיין שייכות נישט און אויסן אויפֿצוקלערן דָאס פָֿאלק אין זיַין פֿינצטערקייט, אין זיַין ווילדן פַֿאנַאטיזם, אין זיַין ָאיבערגלויבן. און אין דעם פרט איז מַארקוזי געווען פֿון די ערשטע אויפֿקלערער פֿון דעם ייִדנטום אין פוילן, דער דירעקטער פָֿארגייער פֿון יענע גרופע משכילים, פַֿאר וועלכע די אידעַאלן פֿון דער השכלה זענען געווען ניט קיין ַאבסטרַאקציע, קיין ענין פֿון מליצה, נָאר ַאן אימפולס צו אמתער אויפֿקלערונגס-ַארבעט צווישן פָֿאלק, איבערצובויען דָאס ייִדישע לעבן אויף געזינטערע יסודות. מַארקוזי שטעלט זיך פָֿאר דורך זיַין בוך ַאלס איבערגעגעבענער פָֿאלקספֿריַינד און הומַאניסט, ַאלס משכיל אין בעסטן זין פֿון דעם בַאגריף, נישט נָאר נעגַאטיוו, אין קַאמף קעגן די פֿינצטערע זיַיטן פֿון דעם ייִדישן לעבנסשטייגער, קעגן דער ייִדישער ליידיקגייעריַי און שנָארעריַי, נָאר אויך אין זיַין פָאזיטיווער פרָא גרַא ם פֿ ון פרָא דוקטיווער ַא רבעט, פֿ ון ריכטיק ַא וועקגעשטעלטער סָא ציַא לער הילף, פֿ ון פֿ ַא רשפרייטן ערדַארבעט און מלאכה צווישן די ייִדישע מַאסן.

ווי ספעציעל עס איז נישט דער עצם אינהַאלט פֿון "ספר רפואות", שפיגלט ער דָאך ָאפ דעם סָאציַאל/ עקָאנָאמישן און קולטורעלן לעבנסשטייגער פֿון דער ייִדישער פָֿאלקסמַאסע, מיט וועלכער דער מחבר איז געווען פַֿארבונדן אויפֿן ענגסטן אופן, און זעלטן ריַיסט זיך אפילו דורך ַא רמז אויף די פָאליטישע

158

ד"ר משה ַמ ְר קּוִז י

משה מרקוזי נולד כנראה בגרמניה ולמד רפואה בקניגסברג. ב־1774 הגיע לפולין, שם התמחה כרופא. ראשית בקֹוּפוּסְט, לא רחוק משְקְלֹובוּ, ואחר־כך בטריסק, ווהלין. כאן היה "הרופא הרשמי מטעם המלך ושר האוצר ירום הודם".

ב־1790 הוציא ד"ר מרקוזי לאור בעזרת אציל פולני, מיכאל בֹּובּרֹובסקִי, אצל המוציא לאור שָבֶּליָאן קרֹולִיקֹובסקִי, את הספר הנקרא ׳ספר הרפואות׳ – "ספר רפואות, הנקרא עוזר ישראל, ליהודים במדינת פולין: נכתב ביידיש פולנית על־ידי האדון הנכבד הרב המופלג המומחה לרבים, מוהר"ר משה, הנקרא דוקטור מרקוזי, הרופא הרשמי מטעם המלך ושר האוצר, שבספרו זה מנסה ללמד כל אחד לעזור לעצמו גם במקום שאין בו רופא מוסמך, ואם ינהג לפי הספר, יוכל למנוע מעצמו מחלות. הספר נדפס פה בקהילת קודש פוריצק, תחת ממשלת אדוננו, האדון הגדול החסיד, הזוהר, הנכבד והישר צָ'צקי של נסיכות פוריצק, ברסילוב, סלץ וסרהביץ', הוד אביר מסדר העיט הלבן, בדפוס המאיר לש[...]ה המשותפים, המחזיקי הדפוס דפה קהילת קודש פוריצק / רפאות תהי ל'ש'ר'ך' לפ"ק", עם הסכמותיהם של הרבי, רב מרדכי מטריסק, זיכרון קודש, והרב המקובל רב יעקב כהנא, המשבחים מאוד את המחבר כמומחה ובר־אוריין בתחומו.

מעבר לאופייה המיוחד של יצירת מרקוזי, שהתכוון באמצעותה להעניק לעם את הידיעות הבסיסיות בהיגיינה וברפואה, הרי שיצירה זו בעלת עניין גדול בכל הקשור לתרבות, להיסטוריה ולבלשנות. זהו אולי הפרדוקס הראשון של ספרות ההשכלה בשפת היידיש בארצות הסלביות. בתקופה זו, שבה אנסו המשכילים הראשונים את עצמם לקלקל את היידיש – שפת אמם ושפת עמם – לטובת גרמנית מסולפת או טהורה, בתקופה זו העז מרקוזי לכתוב את ספרו ביידיש, או כפי שהוא קורא לה: טָייץ', אך הוא עשה זאת רק כאשר הרגיש שכבר החל לשלוט היטב בשפת היידיש כפי שדוברה בפולין.

בספר הרפואה המיוחד הזה כתובות הערות ואזהרות שאין להן כל קשר לרפואה והיגיינה, ולמעשה משימתו של מרקוזי הייתה להאיר את עיני העם שהיה שרוי בחשכה, בקנאות חסרת מעצורים ובאמונות טפלות. בעניין זה היה מרקוזי מנושאי הלפיד הראשונים של יהדות פולין. הוא היה חלוצם של אותם המשכילים שרעיונות ההשכלה לא היו עבורם דבר מופשט, מרוחק או עניין שבתפארת המליצה, אלא רעיונות אמיתיים, שלאורם יש לפעול בקרב העם, כדי לשנות את אופי החיים היהודי ולהשתיתו על יסודות בריאים יותר.

מרקוזי הציג את עצמו בספר כידיד אמיתי של העם וכהומניסט, כמשכיל במלוא מובן המילה. הוא לא נקט רק דרך שלילה במאבקו בצדדים האפלים של אורח־החיים היהודי, בריקנות ובקיבוץ הנדבות, אלא הציע גם תכנית חיובית הכוללת עבודה יצרנית, עזרה יעילה בקהילה והפצת ערך עבודת האדמה ומלאכת הידיים בקרב המוני היהודים.

תוכנו של 'ספר הרפואות' אמנם מיוחד הוא, אך עיקר עניינו הוא בתיאורי אורח־החיים החברתי־כלכלי־ תרבותי של המוני העם היהודי, שאליהם היה קשור המחבר בקשר אמיץ ביותר. רק לעתים נדירות ורק

159

פַֿארהעלטענישן פֿון יענער ציַיט, דער תקופה פֿון דעם גרויסן קריזיס, ווָאס די פוילישע מלוכה און צו גליַיך אויך דָאס פוילישע ייִדנטום הָאט איבערגעלעבט אויף דעם ניַינצנטן יָארהונדערט.

דָאס בוך איז געשריבן מיט פֿיל פַֿארשטענדעניש, טעמפערַאמענט און שריפֿטשטעלערישן טַאלענט, אין עכטן קערנדיקן פָֿאלקסטימלעכן, בלויז עטווָאס פַֿארדיַיטשטן, ייִדיש. און אויך אין פרט פֿון סטיל איז מַארקוזי ַא פיָאנער אין אונדזער ליטערַאטור און איינער פֿון די ווייניקע מחברים, ווָאס גיט אונדז דעם פָֿאדעם צו דער ַאנטוויקלונגס-געשיכטע פֿון דער ייִדישער שפרַאך, העלפֿט אונדז מיט ַא ריַיכן מַאטעריַאל אויפֿצובויען די בריק, ווָאס פַֿארבינדט אונדזער היַינטיקע לעבעדיקע שפרַאך מיט דעם ייִדיש פֿון ַאכצענטן יָארהונדערט, וויַיזט אונדז בַאשיַימפערלעך, ווי ַאזוי זי הָאט שוין אין יענער עפָאכע געהַאט זיך ַארויפֿגעשלָאגן אויף ַאן אייגענעם נוסח, איבערגעריסן מיט דעם ַארכַאיזירנדיקן עברי-טיַיטש-סטיל. אויך מיט זיַין שטעלונג צו דער שפרַאכפֿרַאגע, וועלכער ער ווידמעט ַא סך העכסט כַארַאקטעריסטישע שורות אין זיַין ווערק, איז מַארקוזי ַאן איינציקַארטיקע דערשיַינונג פַֿאר זיַין ציַיט.

'ספר הרפואות' מאת ד"ר משה מרקוזי

160

ברמז מבצבץ ועולה המצב הפוליטי של אותה התקופה. זוהי תקופת המשבר הגדול, שבה הממלכה הפולנית ועמה גם היהדות הפולנית שרדו אך בקושי עד שהגיעו למאה ה־19.

הספר כתוב במידה רבה של הבנה, עוצמה וכישרון סופרים, ביידיש אמיתית ועממית, שיש בה אך מעט מן הגרמנית. וגם בכך מרקוזי הוא חלוץ בספרותנו ואחד מן המחברים המעטים שהעניקו לנו קצה חוט להבנת ההיסטוריה של שפת היידיש. מרקוזי עוזר לנו באמצעות סגנונו העשיר לבנות את הגשר המקשר בין שפתנו החיה של היום ובין היידיש של המאה ה־18. הוא מראה לנו בבירור כיצד כבר בתקופה ההיא התגבשה לה היידיש בנוסח משלה, ניתקה עצמה מהסגנון העברי־טייצ'י הארכאי.

גם בעמדתו לגבי שאלת השפה, שלה הוא מקדיש דפים רבים ביצירתו, מרקוזי הוא תופעה חד־פעמית לזמנו.

טחנת־הקמח החרבה של משפחת ליס. לפניה: הטיילת של העיירה.

161

ז. וויַינפער

לייב ָא ליצקי

וויפל מָאל הָאב איך שוין גענומען די פען אין דער הַאנט צו שריַיבן וועגן דעם וויכטיקן ווערק "דָאדיע קָאווַאל" פֿון לייבל ָאליצקי? זיך גענומען ָאנגעהויבן שריַיבן, און ַאוועקגעלייגט, ווידער ַא מָאל פרובירט, און נָא ך ַא מָא ל נישט נָא ר ַא וועקגעלייגט, נָא ר די פען איז ממש ַא רויסגעפֿ ַא לן פֿ ון דער הַא נט, – פֿ ַא ר ווָא ס?

די סיבות זענען פַֿאר מיר קלָאר סיַי פֿון דעם בַאגער צו שריַיבן, און סיַי פֿון די שטערונגען, ווָאס ווַארפֿן ַארויס די פען פֿון מיַינע פֿינגער.

די סיבות פֿון בַאגער צו שריַיבן זענען: ערשטנס, ַא וווּנדערלעך, קינסטלעריש ווערק; צווייטנס, איז די קַאנווע פֿון מיַין אייגן געבוירן-שטעטל, – די טיַיערע פָֿאלקס-מענטשן אין דעם – ווָאס איך הָאב געקענט דורך דער קינסטלערישער געשטַאלטונג פֿון ל. ָאליצקי. און ַא דריטע סיבה איז ער, לייב ָאליצקי אליין, ווָאס פַֿאר מיר איז ער לייבל נחמן יעקב מאירס, – דער עלטערער ברודער פֿון ברוך ָאליצקי, – דעם טַאלענטירטן, שיינעם ייִדישן פָאעט, ווָאס איז אומגעקומען אינעם וויסטן היטלער-מבול, און דעם נָאך יונגערן מַאטעס ָאליצקי, ווָאס הָאט בַאוויזן זיך צו רַאטעווען קיין ניו-יָארק, וווּ ער לָאזט פֿון ציַיט צו ציַיט זיך הערן דורך זיַינס ַא פֿיַין ליד אין די ניו-יָארקער ליטערַארישע אויסגַאבן.

ָאבער ָאט זענען דָא אויך די סיבות, ווָאס שטערן מיר, וויַיל צו שריַיבן וועגן ָאט-דעם ווערק "דָאדיע קָאווַאל", טונקט זיך די פען אין דעם בלוט פֿון דער אייגענער וווּנד, ווָאס לָאזט זיך נישט פַֿארהיילן. פַֿאר די אויגן שטייט דָאס בילד, ווי עס ווערט געשילדערט ביַים סוף בוך פֿון איציקן דעם פַארטיזַאן, וועלכער הָאט דָאס צוגעזען מיט זיַינע אייגענע אויגן דורך ַא לָאך פֿון אוהל-דעכל אויפֿן ַאלטן בית-עולם. עס איז ַא בילד, פֿון וועלכן עס ווערט דיך בזיונדיק דָאס אייגענע ביסל לעבן אויף דער ערד. איך ווייס, איך ווייס, ַאז עס איז נישט נָאר דיַין טריסק, ווָאס איז ַאזוי בזיונדיק אומגעקומען, – ַא סך, ַא סך ַאזעלכע טריסקס זענען געגַאנגען דעם אייגענעם וועג, ָאבער, ווען פַֿאר דיַינע אויגן גייען דורך די, ווָאס זענען דיר געווען ַאזוי נָאענט, ביסטו דָאך ַאליין צווישן זיי, איז ווי זשע קָאן די פען אין דיַינע פֿינגער זיך איַינהַאלטן, און נישט ַארויספַֿאלן ַא פַֿארשעמטע?

ווען איך הָאב אים געזען אינעם יָאר 1929 אין דעם זעלבן טריסק, ווָאס הָאט נָאך געלעבט, און געטרָאגן אין זיך הָאפֿענונגען פַֿאר געזונטער בַאניַיאונג, איז ער געווען ווי זיַין געשטַאלט שמעון ַאדלער, וועמען ער הָאט שפעטער ַאזוי הערלעך און קרעפֿטיק געשטַאלטיקט אין זיַין גרויס ווערק "דָאדיע קָאווַאל". – לייבל נחמן יעקב מאירס הָאט זיך היפש ַאוועקגערוקט פֿון שורש זיַינעם, – הָאבן פֿרומע עלטערע ייִדן גערעדט וועגן אים מיט בַאדויער.

– מיַין ברודער לייבל טרָאגט אויף זיַינע פלייצעס די ייִדישע שול, און איך, ווי איר זעט, פַֿארקויף שיך און שטיוול, – הָאט גערעדט צו מיר דער ייִנגערער ברודער, ברוך, וועמעס לידער זענען דערשינען אין נחמן מיַיזילס "ליטערארישע בלעטער".

– לייבל, פַֿאר ווָאס ַאזַא טרָאציקייט צו טריסק אין דיַין בוך "אין ַאן ָאקופירט שטעטל"? – הָאב איך אים געפֿ רעגט.

– עס געפֿעלט דיר נישט מיַין בוך? – הָאט ער שטיל געפֿרעגט, קוקנדיק פֿון ַא זיַיט.

162

מימין: שרה (לבית פיסק) ושלמה אוליצקי, את׳ל ירשוק-שפר ואחות של שרה אוליצקי (נרצחה בשואה)

ז' ויינפר

לייב אוליצקי

כמה פעמים כבר נטלתי את העט בידי כדי לכתוב על היצירה החשובה 'דֹודיָה נפח' ללייב'ל אוליצקי? התחלתי לכתוב, והנחתי את העט בצד, שוב ניסיתי, ושוב לא רק שהנחתי את העט, אלא הוא ממש נפל מידי. מדוע?

הסיבות ברורות לי לחלוטין, אלו שניתבו את רצוני לכתוב ואלו שהפריעו לי לכתוב והשליכו את העט מבין אצבעותיי.

הסיבות לרצוני לכתוב הן: ראשית, מדובר בעבודת אמנות נפלאה; שנית, מדובר במרקם האנושי של עיירת הולדתי – במרקם זה ישנם אנשי העם היקרים שזיהיתי באמצעות תיאוריו האמנותיים של ל' אוליצקי; והסיבה השלישית היא אוליצקי עצמו, שעבורי הוא בנו של נחמן, נכדו של יעקב מאיר, ואחיהם הבכור של ברוך אוליצקי, המשורר היידישאי הכישרוני ויפה התואר שנספה במבול הנורא שהמטיר היטלר, ושל מאתיס אוליצקי, שהספיק להגיע לניו־יורק וכך להינצל. שם בניו־יורק שמענו עליו כשהיה מפרסם מדי פעם שיר באחת מההוצאות הספרותיות.

אמנה גם את הסיבות המפריעות לי לכתוב. כדי לכתוב על 'דודיה נפח', טובל העט בדם פצעיי שלי, המסרבים להירפא.

לנגד עיניי עומדת התמונה, כפי שהיא מתוארת בסוף הספר, של איציק הפרטיזן, כפי שראה אותה במו עיניו מבעד לחור בגג האוהל שבבית־העלמין הישן.

זוהי תמונה שבכוחה להמאיס עליך את מעט השנים שאתה חי על פני האדמה. אני יודע, אני יודע שאין זו רק טריסק שלך שהושמדה באופן כה נורא. מקומות רבים רבים כמו טריסק

163

– עס איז דָא טַאלַאנט אין דעם, לייבל, קרעפֿטיקער שילדערונגס-כוח, איז ווי זשע קָאן דָא זיַין ַא רייד וועגן נישט געפֿעלן? – הָאב איך פרובירט קלָאר צו מַאכן, ָאבער דערביַי בין איך בַאשטַאנען אויף מיַין טענה: ַאזוי פֿיל טרָאציקייט? ַאזוי פֿיל בייזקייט?

איך געדענק, ַאז ער איז דעמָלט געלעגן אויף ַא בַאנק לעבן דער שול און זיך געווַארעמט אין דער נָאכמיטיקדיקער זון: זיַין טונקל-הויטיק פנים הָאט אויסגעקוקט פַֿארמַאטערט, און איך הָאב ָאנגעהויבן פֿילן געוויסנביסן פַֿאר מיַינע טענות צו אים.

"ָאט איז ַא יונגער מענטש – ַא צוויַיג פֿון ַא שטַאם, ווָאס איז געווען מיט יָארן צוריק ַאזוי גרין און צעבלעטערט דָא אין שטעטל".

פַֿאר מיַינע אויגן איז געשטַאנען זיַין זיידע – דער שיינער רב יעקב מאיר – גבאי ראשון ביַים טריסקער מגיד רב יעקב לייבעניו, וועלכער הָאט געהַאט ַא שם פַֿאר זיַין תורה און חכמה און זיַינע שטענדיק געפוצטע שטיוועלעך. נו, און זיַין פָֿאטער נחמן – ַאן איידעלער יונגערמַאן, ווָאס איז מיט זיַין נָאך איידעלערער מוטער געשטַאנען אין דער זעלבער שיך-קרָאם, אין וועלכער עס שטייט איצטער זיַין ייִנגערער ברודער ברוך. איך הָאב אויך געטרַאכט פֿון זיַינע עלטערע ברידער אברהם און משה, ווָאס זענען ַאזוי פֿריציַיטיק ַאוועק פֿון דער וועלט, און ָאט ליגט ער דָא לעבן מיר אויסגעצויגן אויף דער בַאנק לעבן דעם זיידנס שטוב, ווָאס איז איצט די ייִדישע קינדערשול און איז אונטער זיַין אויפֿזיכט.

"נו, יָא, ַא לערער, און ַא טַאלענטירטער שריפֿטשטעלער, ווָאס קומט צום אויסדרוק דורך דער נָאוועלע און די פֿיַינע און קלוגע משלים, ווָאס דערשיַינען פֿון ציַיט צו ציַיט", – הָאב איך געטרַאכט. – דיר איז גוט. דו לעבסט אין ַאמעריקע, ווָאס איז ַאזוי וויַיט פֿון דַאנען, און עס איז זייער נַאטירלעך, ַא ז ווען דו פֿ ַא רטרַא כטסט זיך דָא רטן ַא מָא ל וועגן דיַין שטעטל, זָא ל דָא ס אויפֿ גיין פֿ ַא ר דיַינע אויגן רָאמַאנטיש, ָאבער ַאזַא ווי איך, ווָאס לעבט דָא?

ַאפנים, ער איז גערעכט געווען. ַא סימן? דָאס בוך "דָאדיע קָאווַאל", ווָאס ער הָאט געשריבן זיַיענדיק דערוויַיטערט פֿונעם שטעטל, איז גָאר עפעס ַאנדערש, ווי זיַינע פֿריערדיקע נָאוועלן וועגן דעם זעלבן שטעטל.

וויי און ווינד, ַאז עס הָאט געדַארפֿט צו דעם קומען! עס איז ָאט דער "וויי און ווינד" ווָאס הָאט ָאפגעווישט אין זיַין צער-פֿול געמיט די טרָאציקייט און זי פַֿארווַאנדלט אין אומגעהַויערער ליבשַאפֿט. אמת, ַאז אויך די ליבשַאפֿט הָאט אים נישט פַֿארבלענדט, און ער זעט אויך די שָאטנדיקע זיַיטן פֿון די מענטשן, ווָאס ער הָאט מיַיסטערהַאפֿט פַֿאר אונדז געשטַאלטיקט, ָאבער אפילו אין די שָאטנדיקע זיַיטן איז דָא זיַין אומגעהיַיערע ליבשַאפֿט און פַֿארשטענדעניש, ווָאס איז גָאר רירנדיק.

עס איז נישט נָאר די צענטרַאלע פֿיגור "דָאדיע קָאווַאל" אין זיַין בוך. עס זענען אויך די ַאלע ַאנדערע, ווָאס זענען ַאדורך זיַין קינסטלעריש ליכט, דורכויס ניַיע געשטַאלטן אין אונדזער ייִדישער ליטערַאטור. גרשון טרַאטש און רייזע מלכהניו דער רביצינס – צוויי פֿיגורן, ווָאס זענען גַאנץ צופֿעליקע אין דער גרויסער שילדערונג, – דער ערשטער, וויַיל ער איז דער פָֿאטער פֿון "דָאדיע קָאווַאל", און די צווייטע – ַא ן אלמנה, ווָא ס איז ַא ריבערגעברַא כט געווָא רן דורך מלכהניו דער רביצינס פֿ ַא ר ַא קעכין פֿ ון ַא ן ַא נדער שטעטל און זי ווערט גרשון טרַאטשס וויַיב און ַאזוי ַארום דָאדיעס שטיפֿמַאמע. איז דָאס נישט ַאזוי אין צוזַאמענהַאנג מיט דָאדיעס לעבן, ווָאס זיי ליכטיקן אויף פַֿארן לייענער זיי קיין מָאל נישט צו פַֿארגעסן, – זייערע געשטַאלטן ליכטיקן זיך פֿון דער מיַיסטערהַאפֿטער שילדערונג און דעם אופן, ווי ַאזוי זיי זענען מַאן און וויַיב געווָארן.

דָאס בילד פֿון דעם קנָאכיקן, בָארוועסן גרשון אויף דעם קלָאץ פֿון דער טרַאטשקע מיט די אויסגעהָארעוועטע פֿינגער איבער דעם הענטל פֿון דער זעג, ווָאס איז איצט נישט אין בַאוועג, וויַיל אונטן

164

שלך הושמדו באותה הדרך, אבל לנגד עיניך עוברים אלה שהיו קרובים לך, הרי אתה בעצמך נמצא ביניהם, אז איך יהיו אצבעותיך מסוגלות לאחוז בעט בלי שהוא יישמט מהן נכלם?

כשראיתיו ב־1929 באותה טריסק, שעדיין הייתה חיה ועדיין נשאה בחובה את התקוות להתחדשות בריאה, אוליצקי עצמו היה דומה לגיבור שלו, שמעון אדלר, שלימים תיארו בצורה כה נפלאה וחזקה ביצירתו הגדולה 'דודיה נפח'.

"לייב'ל, בנו של נחמן, בנו של יעקב מאיר, התרחק מרחק גדול משורשיו", כך אמרו עליו יהודים זקנים אדוקים בצער.

"אחי לייב'ל נושא על גבו את בית־הספר היהודי, ואני, כפי שאתם רואים, מוכר נעליים ומגפיים", כך אמר לי האח הצעיר, ברוך, ששיריו הופיעו ב'ליטערארישע בלעטער' של נחמן מייזל.

"לייב'ל, מדוע בספרך 'בעיירה כבושה' יש התנגדות כה גדולה לטריסק?" שאלתי אותו. "ספרי אינו מוצא חן בעיניך?" שאל בשקט, כשהוא מסתכל מהצד.

"יש בו כישרון, לייב'ל, תיאורים חזקים מלאי עוצמה. איך אפשר לומר שאינו מוצא חן בעיניי?" השתדלתי להבהיר, אבל בכל־זאת לא נסוגותי מטענתי:

"כל־כך הרבה התנגדות? כל־כך הרבה כעס?" אני זוכר שהוא שכב אז על ספסל ליד בית־הספר והתחמם בשמש של אחר־הצהריים. פניו השחומים נראו מיוסרים, ואני התחלתי לחוש ייסורי מצפון על טענותיי נגדו.

הנה הוא אדם צעיר – ענף מגזע שלפני שנים היה כל־כך ירוק והצמיח עלווה כאן בעיירה. סבו עלה בעיני רוחי, רב יעקב מאיר יפה התואר. הוא היה גבאי ראשון אצל המגיד מטריסק, רב יעקב לייב'ניו, ששמו הלך לפניו בתורתו ובחכמתו. מגפיו היו תמיד מצוחצחים. נו, ואביו נחמן – אדם עדין נפש, שעמד עם האם עדינת הנפש יחד באותה חנות הנעליים, שבה עומד עכשיו אחיו ברוך. חשבתי גם על אחיו המבוגרים ממנו אברהם ומשה, שהסתלקו מהעולם בגיל כה מוקדם. והנה הוא שוכב לו עתה לידי על הספסל ליד ביתו של הסב, שהפך עתה בפיקוחו לבית־ספר לילדים יהודים.

נו, כן, מורה וסופר מוכשר, שכישרונו בא לידי ביטוי בנובלה ובמשלים היפים והחכמים, המופיעים מעת לעת, חשבתי בלבי.

"לך טוב. אתה חי לך באמריקה, שהיא כה רחוקה מפה, ואין זה אלא טבעי ביותר שכאשר אתה נזכר שם לפעמים בעיירה שלך, היא תעלה לנגד עיניך ברומנטיות, אבל אחד כמוני שחי כאן?" כנראה שהוא צדק. סימן לכך? הספר 'דודיה נפח'. הוא כתב אותו בשהותו רחוק מהעיירה ועל־כן כתוב הוא שונה לחלוטין מהנובלות הקודמות שלו שעסקו באותה העיירה.

אוי ואבוי לנו שהדברים צריכים היו להגיע לידי כך! זהו ה"אוי ואבוי" שמָחָה בצערו את ההתנגדות והמירּה באהבה אין־קץ.

נכון שגם האהבה לא הכתה אותו בסנוורים, והוא ראה גם את הצדדים האפלים של האנשים, שצייר לנו ביד אמן, אבל אפילו כשתיאר את פינותיהם האפלות ניכרות האהבה הגדולה וההבנה, ואלה נוגעות מאוד ללבנו.

ואין המדובר רק בדמות המרכזית בספרו 'דודיה נפח'. כל הדמויות האחרות תוארו אף הן ביד אמן, וזהו כשלעצמו בבחינת חידוש בספרות היידישאית שלנו.

גרשון טרץ' ורייזה של מלכה'ניו הרבנית – שתי דמויות סתמיות ושוליות לחלוטין בתיאור השלם. הדמות הראשונה היא אביו של דודיה הנפח, והשנייה – אלמנה שהובאה מעיירה אחרת על־ידי מלכה'ניו הרבנית כדי שתשמש כטבחית. והנה היא הופכת להיות אשתו של גרשון טרץ', וכך – לאמו החורגת של דודיה.

165

איז זי, רייזע מלכהניו דער רביצינס, מיט ַא זעקעלע כלומרשט פַֿאר ַא ביסל פֿרישע זעגעכץ פַֿאר איר קיך, ָאבער אין דער אמתן איז זי געקומען, כַאפן ַא קוק אויף אים, מיט וועמען ַא שדכן זוכט זי צו פַֿארשליַיערן, איז ַאזַא מיַיסטערשַאפֿט, ַאז עס גייט איַיך נָאך.

– ַארררבעטס, ַארררבעטס, – זָאגט זי ביַים ַאוועקגיין, און ער קוקט איר נָאך מיט זיַינע שיַינענדיקע אויגן פֿון דעם קלָאץ ַארונטער אין דעם זוניקן, זומערדיקן פֿרימָארגן.

פֿ ון ָא ט דעם געמעל טרָא גט זיך ַא זַא טיף-מענטשלעכע ליבשַא פֿ ט, ווָא ס לָא זט זיך ממש ָא נטַא פן מיט די הענט.

און זענען זיי דָאך נישט די איינציקע! דָאס זעלבע איז מיט יונה סעוועריוק – דעם פֿריילעכן בַאלעגָאלע מיט דער בעלמע אויפֿן אויג, ווָאס ברענגט נָאך בולטער ַארויס די בלענדיקייט פֿון זיַין צווייטן, זעענדיקן אויג.

ער הָאט נישט קיין לשון אין מויל, ָאט דער יונה סעוועריוק. ָאבער פֿון דעם אומריינעם לשון שלָאגט ַא מחיהדיק ריין הַארץ פֿון ַא טיַיערן עמך-מענטש.

דָאס זעלבע וויַיזט ער אונדז אויך, אויף ַא פֿיל ברייטערן פַֿארנעם, אין דעם כַארַאקטער פֿון זיַין הויפט- געשטַאלט "דָאדיע-קָאווַאל". ַא מויל, ווָאס שיט פֿון זיך מיט פריסיק, ווי זיַין צווייטער נָאמען איז, ָאבער אינעם פריסיק זשַארעט אויף איַיך ַא הייס, ָארנטלעך מענטשלעך הַארץ, ווָאס געווינט איַיך דורך דעם גַאנצן גַאנג פֿון זיַין פֿריער ייִנגלשַאפֿט ביז ער מַאכט צו אויף אייביק זיַינע שווַארץ-בריענדיקע אויגן, ַארומגערינגלט פֿון זיַין וויַיב, די בנים, די טָאכטער אסתרקע און ַאלע איבעריקע פֿון זיַין פַֿארצוויַיגטער משפחה.

עס זענען דָא ַאזוי פֿיל פֿיגורן און פֿיגורעלעך ַארום דער צענטרַאלער פֿיגור, ייִדישע און אויך ניט ייִדישע – פֿרויען און מענער, דערווַאקסענע און יוגנטלעכע, ווָאס הַאלטן איַיך געשפַאנט מיט זייער גערַאנגל אינעם לעבן פֿונעם שטעטל און מיט דער קָאליריקייט אין זיך גופא, ַאז איר גייט מיט זיי מיט און ווילט זיי נישט פַֿארלירן פֿון די אויגן.

דער גַאנג איז ַא גַאנץ היפשער. ַא מהלך ממש. ער ציט זיך פֿון די יָארן אין דער ערשטער וועלט-מלחמה, ווען די עסטריַיכער הָאבן ָאקופירט דָאס שטעטל. איר זעט פַֿאר זיך די איבערגַאנגען פֿון דעם זעלבן ישוב אונטער די זיך ביַיטנדיקע מַאכטן. יעדע ניַיע מַאכט לייגט ַארויף איר חותם, און יעדער ניַיער חותם לָאזט איבער הינטער זיך ַא ירושה, ווָאס דער ניַיער חותם קָאן נישט ַאזוי גרינג פַֿארווישן.

די יָארן פֿון דער פוילישער מַאכט הָאבן ַאריַינגעברַאכט מער ָאדער ווייניקער ַאן איַינגעשטעלט לעבן, ָאבער דָאס שטעטל הָאט שוין נישט מער דָאס פנים, ווי עס הָאט געהַאט אין דער ציַיט, ווען רייזע מלכהניו דער רביצנס איז געקומען ָאנקוקן איר גרשונען אונטער דער טרַאטשקע. דער רבישער הויף איז שוין לַאנג ַא פֿ ַא רלָא זענער. אויפֿ ן ָא רט, וווּ עס איז געשטַא נען די קיך און דָא ס בעדל, סָא פעט איצט ַא פַא רָא ווע מיל און שטעלט שוין אפילו צו איינציקע עלעקטרישע לעמפלעך פַֿאר די שטעטלדיקע שטיבער. ייִדן ציען דָאס ביסל חיונה אונטער דער ניַיער פוילישער ָארדענונג און קהלן זיך, ווי אין ַאנדערע שטעטלעך פֿון דעם מין, אונטער דער זעלבער ָארדענונג.

ווער עס הַאלט זיך נָאך געטריַי צום שטָאטישן בית-מדרש, כָאטש די ספרים אין אים ליגן שוויַיגנדיקע און פֿ ַא רשטויבטע אין דער ַא לטער, הַא לב-צעברָא כענער שַא פֿ ע, און ווער עס איז ַא וועק אויף גַא נץ ַא נדערע דרכים.

עס פֿעלן דָא נישט די פַארטייען, ווי אומעטום. ציוניסטן ַארום דער העברעישער קינדער-שול "תרבות", בונדיסטן און ַאנדערע "איסטן" – ַארום דער ייִדישער קינדער-שול, ווָאס ווערט ביסלעכוויַיז דער צענטרַאל-פונקט פֿון ייִדישיסטן און גלַאט בַאלמעלָאכעס.

166

הדמויות הללו אינן קשורות כל־כך עם חייו של דודיה, ובכל־זאת הקורא לעולם לא ישכח אותן, הן כאילו יוצאות מדפי הספר כשהן הופכות לבעל ואישה.

התמונה של גרשון הגרום, העומד יחף על גבי משטח עץ שעל העגלה ואצבעו העייפה מעבודה שובתת מתנועה ואוחזת בידית המסור. רייזה של מלכה'ניו הרבנית אוחזת בידה שקית ובה מעט נסורת לצורכי מטבחה, אבל למען האמת הגיעה למקום כדי לראותו, כדי לראות את מי השדכן מתכוון לשדך לה. תמונה זו כתובה במומחיות שכזו, שהיא תלווה אתכם עוד זמן רב לאחר הקריאה.

"עעעעבודה, עבודה", היא אומרת כשהיא עוזבת, והוא מסתכל אחריה בעיניו הזוהרות ממרומי הקרש למטה באותה שעת בוקר קייצית מוקדמת.

תמונה זו מבטאת אהבת אדם עמוקה, וכאילו מאפשרת לקורא לאחזה בידיו. והם הלוא אינם היחידים! כך גם יונה סבריוק – העגלון השמח, שעינו האחת לבנה כולה, דבר המבליט את צבעוניותה של עינו השנייה, זו הרואה.

השפה שבפיו של יונה סבריוק לא הייתה שפה. אך מאותה השפה הלא נקייה שלו ניכר לבו הזך של איש ה'עמך' היקר הזה.

את זאת, את טוהר הלב, הוא מתאר לנו בהרחבה רבה הרבה יותר כאשר הוא מציג את אופיו של הגיבור המרכזי – דודיה הנפח. פיו הוא כמו טבע שני לו, אינו חדל לדבר, ודיבורו זורם ומתיז עליכם רשפי אש של לב אנושי ישר. לב הזוכה באמונכם לאורך כל מהלך חייו, החל בנעוריו המוקדמים עד שהוא עוצם לנצח את עיניו השחורות־בוערות, כשהוא מוקף באשתו, בבניו, בבתו אסתר'קה ובכל שאר בני משפחתו הענפה.

את הגיבור המרכזי סובבות דמויות ודמויות משנה רבות. חלקן יהודיות וחלקן אינן יהודיות – נשים וגברים, מבוגרים וצעירים. מאבקיהם הניטשים במסגרת חיי העיירה מחזיקים את הקורא במתח רב. תיאוריו צבעוניים הם, ואנו הקוראים מלווים את הגיבורים מקרוב ואיננו רוצים שייעלמו מעינינו לרגע. הספר מוליך אותנו כברת דרך מכובדת למדי, מהלך של ממש. הדברים מתחילים בשנות מלחמת העולם הראשונה, כשהאוסטרים כובשים את העיירה. במהלך הקריאה היישוב עובר ממרות אחת למרות אחרת. כל מרות חדשה מטביעה את חותמה, וכל חותם חדש משאיר מאחוריו מורשת שהבאה אחריה תתקשה למחוק.

שנות המרות הפולנית הביאו עמן חיים פחות או יותר יציבים. אבל העיירה בשנים אלה כבר לא נראתה כמו בזמן שרייזה של מלכה'ניו הרבנית הגיעה כדי להסתכל על גרשון שלה שהיה על העגלה. חצר הרבי נטושה זה זמן רב. במקום שבו עמדו המטבח ובית־המרחץ הקטן 'מתנשפת' עכשיו טחנת־קמח, ובעיירה אף דולקות כמה נורות חשמליות, המשרתות את בתי־התפילה שבה. כשהיו נתיניו של הממשל הפולני, מצאו היהודים את פרנסתם הצנועה וארגנו את ענייני הקהילה באותה השיטה שבה ארגנו את ענייניהן עיירות דומות לעיירה שבה אנו עוסקים.

יש השומרים אמונים לבית־המדרש העירוני, אף־על־פי שהספרים בו שותקים, מעלים אבק ומונחים בארון ישן ושבור למחצה. ויש מבין תושבי העיירה שפנו לדרכים אחרות לגמרי.

כמו במקומות אחרים, גם בעיירתנו מפלגות אינן חסרות. הציונים, שמרכזם הוא בית־הספר העברי 'תרבות', הבונדיסטים ו'יִסְטִים' אחרים, המסתובבים סביב בית־הספר היהודי, אשר הופך אט אט לנקודת המרכז של היידישיסטים ושל סתם בעלי־מלאכה.

167

עס טוט זיך און עס קָאכט זיך, כָאטש דָאס גַאנצע שטעטל איז ַא גענעץ די גרייס. שמעון ַאדלער – דער לייטער פֿון דער שול, איז ַאן ָאנגעזעענער כוח, סיַי מיט דעם גרויסן יחוס, ווָאס שלעפט זיך אים נָאך, סיַי מיט זיַין וויסן און זיַין אייגענער פערזענלעכקייט.

ל. ָאליצקי איז היפש שפַארזַאם אין זיַין שילדערונג פֿון ָאט-דער אינטערעסַאנטער געשטַאלט. אפילו אין זיַין ליבשַאפֿט צו זיַין גערָאטענער תלמידה אסתר, ָאדער אסתרקע פריסיק – די טָאכטער פֿון דָאדיע קָאווַאל, הַאלט ער שמעון ַאדלערן הינטער ַא שליַיער. דָאך זעען מיר אים גַאנץ קלָאר. ער ווַאקסט זיך פַֿאנַאנדער פַֿאר אונדזערע אויגן מער דורך דער צַארטער ליבשַאפֿט פֿון זיַין תלמידה צו אים, ווי דורך זיך ַא ליין.

ָא בער די צענטרַא לע פֿ יגור פֿ ון ָא ט דער גרויסער שילדערונג איז דָא ך דָא דיע קָא ווַא ל, ַא רום וועלכען עס דרייט זיך דורך קַאליידָאסקָאפיש דָאס לעבן פֿונעם שטעטל מיט אירע איַינוווינער פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה ביז ערב דער צווייטער.

פֿ ַא ר ווָא ס ער הָא ט אויסגעקליבן דָא דיע קָא ווַא ל, ווערט קלָא ר, ווען מע כַא פט אויף דעם גרויסן איבערגַא נג אינעם שטעטל פֿון דער פַאטריַארכישער כלי- קודשדיקייט צו עמכדיקייט.

ַא מָאל, ַא מָאל, ווען דער רבי רב יעקב לייבעניו הָאט געקיניגט אין זיַין הויף, און די עקָאנָאמיק פֿון די איַינוווינער איז געווען ָאפהענגיק פֿון דער שפע, ווָאס די טויזנטער חסידים פֿון נָאענט און וויַיט הָאבן מיט זיך געברַאכט, איז די ָאנזעעוודיקייט געווען ביַי די גבאים און ביַי די תלמידי-חכמים פֿון שטעטל, ָאבער זינט דָאס הָאט זיך אויסגעלָאזט, איז די ָאנזעעוודיקייט ַאריבער צום פשוטן ייִדן, – דעם הָארעפַאשניק, דעם בעל-מלאכה, און ווער צווישן זיי הָאט געקָאנט כולל זיַין ָאט-דעם שיכט אויב נישט דָאדיע קָאווַאל – דער מיַיסטער, צו וועמעס קוזניע עס הָאבן געשטרָאמט די פריצים מיט זייערע בריטשקעס און קאליאסלעך, ווי די פויערים מיט זייערע פשוטע וועגענער און ַאזוי-ַארום געברַאכט שפע אין שטוב ַאריַין? ל. ָאליצקי פֿירט אונדז אין דער דָאזיקער שטוב ַאריַין און וויַיזט אונדז דָאדיע קָאווַאל אין דער מלוכה פֿון זיַין פַֿארצוויַיגטער משפחה, די שטילע, הכנעהדיקע מינציע, ווָאס כָאטש זי הָאט נישט ביַי אים ַאזַא מזלדיקע דָאליע, פֿירט זי דָאך די בַאלעבַאטישקייט אויף ַא רחבות-דיקן אופן. איר טיש איז דער בעסט- געדעקטער נישט נָאר פַֿאר איר מַאן מיט די בנים, נָאר אויך אפילו פַֿאר דעם נישט-ייִדישן ַארבעטער, ווָאס ווערט בַאהַאנדלט גליַיך ווי אירע בנים, און פַֿארשטייט זיך, ַאז קיין אורח פֿעלט קיין מָאל נישט אויף שבת.

דָאדיע קָאווַאלס טיש שפרודלט נישט מיט קיין תורה, ָאבער דערפַֿאר איז די אכילה ממש ַאן עבודת- הקודש, און דער כהן-גדול דָאדיע מונטערט ַאלעמען און ספעציעל – דעם אורח, ַאז ער זָאל טָאן די מלאכה, ווי עס געהער צו זיַין.

ווי אין שטוב, ַאזוי אויך אין דער קוזניע צו די בנים און דעם נישט-ייִדישן ַארבעטער. ער מונטערט צו ַארבעט מיט זיַין אייגענער ענערגיע, און ער איז שטָאלץ מיט דער פֿלינקייט און פרעציזקייט פֿון זיַין מלאכה. ער איז צוגעבונדן צום בית-מדרש, צו די תפילות אין אים, נישט מחמת פֿרומקייט, נָאר מחמת צוגעבונדנקייט צו דער איַינגעווָארצלטער ייִדישקייט, אין וועלכער ער איז איַינגעוווינט פֿון זיַין פֿריסטער קינדהייט.

דָאס זעלבע פָֿאדערט ער מיט טַאטישן בַאפֿעל פֿון זיַינע בנים, און דָאך איז ער דער ערשטער צו דערפֿילן די ריינע כוונות פֿון זיַין איציקן, ווָאס חברט זיך מיטן אוקראינישן אונטערגרונט.

– מיַין בעל-יושר, – רופֿט ער זיַין איציקן, נישט ָאן פיעטעט אין זיַין קול, וויַיל ער הערט פֿונעם זון זייער ָאפֿט דָאס ָארנטלעכע ווָארט,

ווען מען בַאפַֿאלט די שטוב אין מיטן נַאכט און מען פֿירט ַאוועק זיַין איציקן געקייטלט אין קייטלעך,

168

על־אף גודלה הזעיר של העיירה, ממש כשל קוף המחט, היא כמרקחה. שמעון אדלר – מנהל בית־הספר הוא בעל סמכות שכולם מכבדים, בעל ייחוס גדול, בעל ידע נרחב ואישיות כובשת.

ל' אוליצקי חוסך בפרטים כשהוא מתאר את הדמות המעניינת הזאת. גם באהבתו לתלמידתו המוכשרת אסתר, או אסתר'קה פריסיק, בתו של דודיה הנפח, הוא כאילו מכסה את שמעון אדלר בצעיף. את זאת אנו מרגישים בבירור רב. אנו מגלים את אישיותו יותר באמצעות אהבתה העדינה של תלמידתו אליו מאשר באמצעות הכרתנו הישירה אותו.

אבל בסופו של דבר הדמות המרכזית ביצירה היא דמותו של דודיה הנפח. מסביבו כמו בקליידוסקופ סובבים כל חיי העיירה על תושביה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לערב מלחמת העולם השנייה. סיבת בחירתו בדודיה הנפח מתבהרת כאשר הקורא תופס את מהות המעבר הגדול מן החברה הפטריארכלית של 'כלי־הקודש' לחברה של 'עמך'.

לפנים, לפנים, כשרב יעקב לייב'ניו שלט בחצרו וכלכלת התושבים הייתה תלויה בשפע שהביאו אלפי חסידיו מקרוב ומרחוק, חשיבות רבה ניתנה לגבאים ולתלמידי־החכמים שבעיירה. אבל מאז עברה החשיבות ליהודי הפשוט, לעובד, לבעל־המלאכה. ומי מביניהם יכול היה עוד לייצג שכבה זו אם לא דודיה הנפח – האמן שלנפחייה שלו נהרו פריצים ואיכרים גם יחד, אלו בכרכרותיהם ואלו בעגלותיהם הפשוטות, וכך הביאו את השפע הביתה?

ל' אוליצקי מוביל אותנו אל תוך ביתו של דודיה ומציג בפנינו את דודיה הנפח בממלכת משפחתו הענפה. הוא מכיר לנו את מינצייה הכנועה והשקטה, שאף־על־פי שאין לה מזל כל־כך מבורך, היא בכל־זאת מנהלת משק־בית בנדיבות רחבת־לב. שולחנה ערוך בהדר ואין הוא מיועד רק לבעלה ולבנים, אלא אפילו לעובד הלא יהודי. יחסה אליו הוא כמו יחסה לבניה, ומובן שמעולם לא חסר אורח לשבת. שולחנו של דודיה הנפח אמנם אינו שוקק דברי־תורה, אך האכילה סביבו היא ממש עבודת־קודש. והכוהן הגדול דודיה מעודד את כולם, ובמיוחד את האורח, שהמלאכה תיעשה כפי שראוי לה.

היחס לבנים ולעובד הלא יהודי זהה בנפחייה ליחס שהם מקבלים בבתיהם. דודיה מעודד אותם לעבודה באמצעות מרצו שלו ומתגאה בזריזות העבודה ובדיוקה.

הוא קשור לבית־המדרש, לתפילות בו, ולא בשל אדיקותו, אלא בשל הקשר שלו ליהדות השורשית שעל ברכיה גדל משחר ילדותו.

כאב הוא דורש כזאת גם מבניו. יחד עם זאת הוא הראשון לחוש בכוונות הטהורות של איציק שלו החובר למחתרת האוקראינית.

"בעל יושר שלי", כך הוא מכנה את איציק שלו, וקולו אינו חף מהערצה, שהרי פיו של בנו אומר לעתים קרובות את המילה הנכונה.

כשהתנפלו על הבית באמצע הלילה והובילו את איציק שלו בשלשלאות, חיבק את מינצייה שלו וניחמּה: "נו, אז מה? שמא גנב משהו ממישהו חלילה? או האם הרע למישהו?"

אלה הם רק קווים בודדים לדמותו של דודיה הנפח, כפי שמצייר בפנינו ל' אוליצקי. וכך מתבררת לי אהבתו של האמן לאותו היהודי העממי. הוא אינו מתעלם מן המקומות האפלים, אבל האור הוא כה חזק!

לא לחינם מציג המחבר את גיבורו לפנינו ברגעי חייו האחרונים בדמותו של יעקב אבינו השוכב על ערש דווי ומדבר לילדיו העומדים סביבו.

ואין זה רק דודיה הנפח בספר הזה, הקרוי על־שמו. ישנם גם שאמה השמש, המורים בקרמן וברינמן, הפָעיל לווין, צורר היהודים 'קוויאטק', הרץ אל פלוגות היהודים בימי היטלר, והעיקר – שמעון אדלר ואסתר פריסיק.

169

נעמט ער ַארום זיַין מינציען און טרייסט זי: – נו, איז ווָאס? ער הָאט, חלילה, עמעצן בַאגנבעט, צי עמעצן שלעכטס געטָאן?

דָאס זענען בלויז שטריכן פֿון דָאדיע קָאווַאל, ווי ל. ָאליצקי וויַיזט אים פַֿאר אונדז. און עס ווערט פַֿאר מיר קלָאר די ליבשַאפֿט אין דעם קינסטלער צו ָאט דעם טיַיערן פָֿאלקס-ייִדן. ער פַֿארזעט נישט דעם שָאטן, ָאבער דָאס ליכט איז ַאזַא בלענדנדיקס.

נישט אומזיסט וויַיזט ער אים פַֿאר אונדז אין די לעצטע מינוטן פֿון זיַין לעבן אינעם געשטַאלט פֿון יעקב אבינו, ווָאס ליגט אויף זיַין געלעגער און רעדט צו זיַינע קינדער, ווָאס שטייען ַארום אים. און דָא ך איז דָא ס נישט נָא ר דָא דיע קָא ווַא ל ַא ליין אין ָא ט-דעם בוך, ווָא ס טרָא גט זיַין נָא מען. עס איז אויך שַאמע שמש, די לערער בעקערמַאן און ברינמַאן, דער טוער לעווין, דער ייִדישער צורר "קוויַאטעק", ווָאס איז ַא מין פָֿארלויפֿער צו די ייִדן-רַאטלער בימי היטלער, און דער עיקר – שמעון ַאדלער און אסתר פריסיק.

כריכת הגרסה העברית של הספר 'דודיה נפח'. הספר תורגם מיידיש על־ידי ד"ב מלכין וחיים פלג ויצא לאור בשנת 1968 בהוצאת עם עובד.

התמונה מוצגת באדיבות ההוצאה.

170

משפחות ירשוק וצימרבליט מימין:

למעלה: רייז'ל צימרבליט ומלכה, אחיותיו של איצ'ה ירשוק. למטה: שאול דוד צימרבליט (בעלה של רייז'ל העומדת מעליו) ושני בניהם התאומים אשר ושלום, הינדה ואיצ'ה ירשוק ובנם אשר (הינדה היא אחותם של ברוך, יעקב ופנחס אורדר).

כל המצולמים בתמונה נרצחו בשואה, למעט שאול דוד צימרבליט, שנפטר לפני מלחמת העולם השנייה. יצחק-איצ'ה, בנו של נוח, היה עגלון, "בַאלעגולע", כמו שאר בני משפחתו מדורי־דורות. כולם היו גברתנים, ולא פעם סיכלו ניסיונות של בריונים אוקראינים לפרוע ביהודים, במיוחד בימים של חג או יריד, בהם היו מגיעים לעיירה. ביניהם בלט איצ'ה, גברתן גדול שהטיל חיתתו על הפורעים. סיפרו שביום יריד חורפי החלו המוני אוקראינים בפרעות והפליאו מכותיהם ביהודים שהיו בשוק. יהודי זב־דם התפרץ למסעדה שבה ישבו העגלונים בצעקה: "געוואלד! הצילו! רוצחים יהודים בשוק!" איצ'ה קפץ מיד בצעקה: "בואו!" ואחריו רצו אל השוק הקרוב כעשרה עגלונים, כשהם מניפים יצולים מפורזלים מעל ראשיהם, והחלו חובטים בחוזק־יד בשיכורים המשתוללים. לאחר מעשה התגוללו עשרות אוקראינים פצועים על הארץ, בהלה אחזה בקהלם, והם ברחו מהעיירה. כאשר הגיעו שלושה שוטרים פולנים להשליט סדר, כבר לא נותר בשוק אף עגלון. כולם הסבו שוב לסעודת הצהרים שלהם. פניות השוטרים אל הכפריים האוקראינים למסור עדות על האירוע לא נענו...

171

ל. אליצקי

איציע בַא לעגולע

יָא, איציע נוחס, איציע בַאלעגָאלע, (די ביַיטש הָאט ער בַאקומען בקבלה

פֿון טַאטן נוח, אפשר נָאך פֿון זיידן; זיי רוען היַינט שוין ביידע אין גן-עדן;

מיט זיי די אייניקלעך זיך מעגן גרייטן), – ַאזוי הָאט ער אין שטעטל טריסק געהייסן.

ַא הויכגעוויקסיקער, געזונטער, דרייסטער, און ווָאס ביַי יעדן אויפֿן הַארצן ווייסט ער;

זיַין פנים – קנָאכיק, שַארף און מָאגער; ַא יונג ַא פֿריילעכער, ַא ווערטלזָאגער,

הָאט ליב דעם עולם לַאכעדיק צו מַאכן און לוסטיק און פַֿאררויטלט מיטצולַאכן.

– איר זעט, – און ס'מיניעט זיך זיַין הויט די רויטע. – ַא קיצל איז מחיה-מתים טויטע... –

צעלַאכן זיך אפילו ַאלטע ייִדן און שָאקלען מיט די קעפ אויף אים צופֿרידן.

פֿון איציעס שפַאס בַאליידיקט זיך נישט קיינער, וויַיל גָאר ניט זעלטן שפַאסט פֿון זיך ַאליין ער.

– איך הָאב געשפילט ַא ליבע... אויף ַא ווערטל, עלעהיַי מע מַאכט אום חנוכה ַא קערטל.

נו, איז עס ָאנגעקומען צו מיַין טַאטן. "העי, בחור, – זָאגט ער – ס'קָאן דיך נָאך פַֿארשַאטן,

ס'איז נישט קיין ייִדישלעכער משא-ומתן, זָאל, איצעניו, ַא רוח אין דיַין טַאטן!".

און יעדעס ווָארט – בַאגלייט מיט בייזן ברומען. ביז ס'איז דערפֿון "ַא ווָארט" ַארויסגעקומען,

און פֿונעם "ווָארט" – ַא תנאים, ברעכן טעלער... דער עולם? – פֿרעגט ניט! ַאלע זענען מלא,

און אויך די קליַאטשעס טַאנצן אין די שטעלער: ס'איז תנאים דָאך ביַי איציע בַאלעגָאלע!

און נָאך די תנאים – ווָאס דָא לַאנג צו בריַיען – אין גיכן מַאכט מיך חתונה דער דיין.

אויס שפיל אין ליבע... די כליזמרים שפילן ַא וויינענדיקס – איך זָאל מיַין פֿרייד דערפֿילן...

172

ל' אוליצקי

ִא יצֶ 'ה העגלון

כן, איצ'ה בנו של נוח, איצ'ה העגלון, (את השוט קיבל בירושה

מאבא נוח, ואולי מהסבא, שבגן־עדן זוכים היום למנוחה,

וגם הנכדים יכולים להתכונן מעתה להבא), כך קראו לו בטריסק העיירה.

בריא, נועז, גבה־קומה והוא יודע מה בלב כל אחד ואחד נמצא.

פניו – גרומות, חדות וצנומות, צעיר שמח, פיו מלא אמרות־כנף שנונות,

אוהב להצחיק את הבריות ולצחוק עמם בשמחה ובלחיים סמוקות.

רואים אתם? עורו האדום מתנוצץ בשלל צבעים. והנה דגדוג המחייה מתים...

אפילו הזקנים בצחוק פורצים ולאות התמוגגותם ממנו, בראשם מנענעים.

איש אינו נעלב מאיצ'ה ומצחוקו, כי לעתים קרובות הוא צוחק על עצמו.

"ניהלתי פרשת אהבים" ... כך סתם במילה, כאילו משחקים בקלפים בחנוכה.

ובכן, אל אבי הוא בא. "היי, בחור, זה עוד עלול להזיק לך", אומר הוא

"אין זה משא־ומתן יהודי כך סתם, ייכנס הרוח באביך, איצ'ניו!"

וכל מילה מלווה בנהמות כועסות. ומתוך כך יצאה 'מילה', מילת ההתחייבות,

ומן ה'מילה' – 'תנאים', שבירת צלחת... ההמון? אל תשאלו! כולם יודעים,

ואפילו הסוסות רוקדות באורוות כי בכל־זאת אצל איצ'ה העגלון חוגגים את 'התנאים'!

ואחרי 'התנאים' – על מה נרבה בדיבורים – בקרוב יחתן אותי אחד הדיינים.

173

ווען ס'יונגע וויַיבל איז פַֿארגיין אין טרָאגן, הָאט איציעס שעה צום "דינען-גיין" געשלָאגן.

איז איציע גרייט געווען זיך אונטערגעבן: – ַא שווערע יַאזדע איז דָאס גַאנצע לעבן,

נָאך ַאלע "היומ"ס און נָאך ַאלע "חסדו"ס, און איך געוויינט בין צו די שווערסטע יַאזדעס...

ביז היַינט הָאב איך די פֿערד געשפַאנט אין ווָאגן, געשרָאקן מיט דער ביַיטש און אויך געשלָאגן, –

איז איצט אויף מיר ַא בייזע ציַיט געקומען צו לָאזן שפַאנען זיך ַאליין און – שטומען...

ַאזוי דָאס מלכות וויל. דו הָאסט ַא ברירה? פַֿארפַֿאלן... נעמען זָאל עס די כָאליערע!

הממ... זיַי נישט, טיַיערינקע, מעלה-גרה די טרערן... דָאס איז פשוט ַאן עבירה...

כ'וועל קומען... וועל דיר קושן, ווי ַא שמה... כ'בין נישט קיין פֿערד, זיַי דו נישט קיין בהמה...

דו בליַיבסט דָאך ניט ַאליין – מיט שווער-און-שוויגער, און אויך מיט דעם, כָאטש ס'איז נָאך נישט קיין היגער:

דָאס לָאשיקל, ווָאס הַאלט ביַי דיר אין ווערן. זע, ס'קָאן דעם נָאך פַֿארשַאטן דיַינע טרערן...

ַאז דו וועסט וויינען, וועט עס זיַין ַא וויינער, און איך וויל הָאבן – הָארכסט? – ַא יונג מיט ביינער!

ַאז פֿריילעכדיק זָאל שטרַאלן, ווי ַא זון, ער, ווי ס'פַאסט זיך פַֿאר ַא זון פֿון ַא דרַאגונער...

פַֿארמַאך דָאס מויל! – הָאט נוח זיך צעשריגן און בייז אים ָאנגעקוקט. – אויב ווילסט נישט קריגן

א "בענטש" אין דער פַאטילניצע... דער טַאטע הָאט גָארנישט ווָאס צו זָאגן שוין? ַא שמַאטע?...

קוקט ָאן נָאר! מיַין דרַאגונער נָאך ַא שפָארן איז מיט ַא גַאנצן "רעטש" ַארויסגעפָֿארן:

ער לויפֿט, ער גַאלָאפירט צו די סָאלדַאטן! מע פֿרעגט שוין גָאר קיין עצה ניט ביַים טַאטן?

און אויף דער מַאמען איז ניט קיין רחמנות? זי וועט טָאג-איַין, טָאג-אויס דָאך פרַאווען תענית.

זי הָאט דיך ביַי דעם מגיד אויסגעבעטן, און דו דערוועגסט זיך אויף איר הַארץ צו טרעטן...

ַאז ביסט אונדז ַא בן-יחיד, גָאר פַֿארגעסטו? ווָאס טַאטע-מַאמע זָאגן, פָֿאלגן וועסטו!

– העי, טַאטע! מעג מען רעדן לשון-הרע

174

נגמרה לה פרשת האהבים... הכליזמרים מנגנים שיר חתונה עצוב ובכייני, כדי שאחוש את מלוא שמחתי...

כשהאישה הצעירה כבר הרה, הגיעה השעה לגיוסו של איצ'ה לצבא.

איצ'ה מוכן היה להיכנע: "כל החיים הם כמסעות קשים,

אחרי כל ה'חסדו'ים ואחרי כל ה'יומ'ים, ואני הלוא רגיל למסעות קשים...

עד היום רתמתי לעגלה סוסים, הבהלתי אותם בשוטים וגם הצלפתי בישבנים,

והנה עכשיו מתרגשים עליי זמנים רעים כעת עליי להניח להם, לרתום את עצמי ולהיות כאילם...

זהו רצונה של מלכות. וכי יש לך ברירה? אבוד... תיקחם מחלת הכולירה!

הממ... אל תוסיפי לבקש, יקירה, ולהיות כמעלת גרה הדמעות... זוהי פשוט עבירה...

אני אבוא... אנשקך כמו שמה... אינני סוס, אל תהיי את בהמה...

הרי אינך נשארת לבד – הרי נשארת את עם החם והחמות, וגם עם זה, זה שטרם נולד:

הסייח הקטן, ההולך ונוצר בתוכך. הביטי, עוד עלולות להזיק לו הדמעות...

ואם את תבכי, ירבה גם הוא בבכיות, ולי יהיה – השומעת את? – נער שלד ועצמות!

שיאיר כשמש הוא, ורק בשמחות, כיאה לבן של קצין בצבאות"

נוח צעק: "סתום את הפה" והסתכל עליו בכעס. "אם לקבל אינך רוצה

'ברכה' במפרקת... לאבא כבר אין יותר מה לומר? האם סמרטוט ייקרא? ...

הקצין שלי, עוד דחיפה אחת, הסתכלו נא! והנה נסע בכל ה'רעש והצלצולים'

הוא רץ, הוא דוהר אל עבר החיילים! בעצת אבא כבר אין שואלים?

ועל אימא אין מרחמים? הרי היא תצום כל הימים

175

אויף אייגן בלוט-און-פֿלייש? ַא צולָאג-צרה! ס'איז ווייניק ָאנגעזָאלעט אויף מיַין הַארצן?

איז ווילסטו מיר דָאס פנים נָאך פַֿארשווַארצן... זָאל משה שמש רופֿן צו דעם דיין

אויף ַא דין-תורה קייסער ניקָאליַיען, פַֿאר ווָאס ער וויל כ'זָאל ָאנטָאן זיַין כלי-זין,

און זָאל רב שיע פסקענען: בַאפֿריַיען! – כ'גיי העכער, – זָאגט דער טַאטע – גליַיך צום רבין,

ער זָאל אונדז רַאטעווען, ַאן עצה געבן. דָאס "קוויטל" דורכגעקוקט פַֿארטיפֿט-געלַאסן,

רב יעקב לייבוניע פַֿארגלוסט זיך שפַאסן: – איז הַאלטן מיר ביַי "אלה תולדות נוח"... –

נָאר תיכף ווערט ער ערנסט, קנייטשט דעם מוח און לָאזט ַארָאפ די ברעמען, גליַיך ווי שטָארן –

אוי, בורא-עולם, גיב די ייִדן כוח די צרות אויסצוהַאלטן... ַא חסרון...

צו בַאלעגָאלעריַי מע קָאן דָאך טויגן, אפילו ווען מע הָאט נישט ביידע אויגן...

דער עיקר – מיט גָאטס הילף מע זָאל דערפַֿארן... – ס'איז נוחן די "תורה" נישט פַֿארשטענדלעך,

נָאר ס'ווערט דעם צדיקס עצה קלָאר אים ענדלעך, און ווי צו רַאטעווען זיַין זון שוין ווייסט ער...

ער קומט ַאהיים צערודערט – ַא געטרייסטער, כָאטש ס'איז אים מער צום וויינען, ווי צום לַאכן...

– נישטָא קיין ברירה, איציע, מוזט "ַאן אויג זיך מַאכן"... – ווערט איציעס פנים בלַאס און רויט-צעצונדן,

ווי עמעץ ווָאלט אים הענט-און-פֿיס געבונדן און נעמט זיך, אים די אויגן אויסצושטעכן.

ער שטַאמלט: – טַאטע... מַאמע... הינדע... כ'רעכן... – געבעט און צָארן אין זיַין בליק זיך ביַיטן,

ער פֿילט ווי ַאלץ אין זיַין געמיט ערשט ציטערט, פַֿארמַאכט די אויגן, שעפטשעט שטיל, פַֿארביטערט –

איך הָאב אין דרערד, ווָאס ס'וועלן זָאגן ליַיטן, נָאר דו, מיַין וויַיב, און ס'קינד ווָאס גייסט געבוירן?... –

און בליק אויף בליק זיך שַארפֿט און מָאנט פַֿארלוירן. ביז הינדע שעפטשעט: – ס'אויג... ס'איז ַאן עבירה...

נָאר הָאבן מיר דען, איצעניו, ַא ברירה? – און פֿון די ברעמען קַאפען טרָאפנס שווערע.

– איז גוט... – זיֿצט ָאפעט. – כַאפט עס די כָאליערע!

176

ואל המגיד תרבה בתחנונים, ואתה מעז לדרוך על לבה...

האם שכחת שבן יחיד אתה? עליך לציית לדברי אבא ואימא!"

"היי, אבא! האם מותר לדבר לשון הרע על עצמך ובשרך? הנה לך עוד צרה!

וכי מעט יש על לבי? אז רוצה אתה עוד להלבין את פניי...

יקרא נא משה השמש אל הדיין לדין־תורה את הצאר ניקולאי,

שינמק מדוע הוא רוצה שאלבש את מדי צבאו, ויפסוק נא רב שייע: יש לשחררו!"

"אלך גבוה יותר", אומר אבא, "היישר אל הרבי, שיצילנו, שייתן עצה לי".

לעומק קרא את ה'פתקה', ולרב יעקב לייב'ניו התחשק לחמוד לצון בבדיחה:

"ובכן, ב'אלה תולדות נוח' אנו אוחזים עתה..." אך מיד הוא נעשה רציני, מוחו מעלה קמטים

הוא מוריד את גבותיו, כאילו היו מסך קפלים "אוי, בורא עולם, תן כוח ליהודים

לסבול את הצרות והמרורים למלאכת העגלון אפשר הלוא להתאים

גם אם שתי העיניים, המאורות, חסרים... בעזרת השם שיגיעו למחוז החפץ... זהו עיקר העיקרים".

ה'תורה' עבור נוח אינה מובנה אך לבסוף ייתן הצדיק עצה ברורה,

ואיך להציל את בנו כבר ידע... הוא שב הביתה בסערה – נחמה,

אף־על־פי שיותר מלצחוק, לבכות רצה... "איצ'ה חייב 'לעשות לעצמו עין', אין ברירה...".

פניו של איצ'ה מחווירות ומאדימות כאש להבה, כאילו קשרו לו את ידיו ורגליו

והתחילו לנקר את עיניו. "אבא... אימא... הינדה... אני חושב..." אלה הם גמגומיו,

תחינה וזעם לחילופין במבטיו, רק עכשיו הוא מרגיש כיצד כל ישותו רועדת,

הוא, ממורמר, עוצם את עיניו, ממלמל בשקט:

177

ס'גייט עטעלע אין שולע, לערנט ייִדיש, ַאלצדינג אויף ייִדיש, נו, ס'איז נישט קיין חידוש –

מיט ייִדיש גרינגער איז דעם שכל שַארפֿן; און, ווי ַא ייִנגל, קנעלט זי לשון-קודש...

– צו זָאגן קדיש, מ'זָאל עס נָאר נישט דַארפֿן?... די צרה ז'נָאר: ווען ס'לויפֿט פַֿארביַי דער חודש,

מע מוז אין שולע דעם שכר-לימוד שיקן... אומשטיינסגעזָאגט, דער שולעס ווַאזשנע גליקן!

מה נאמר – ווָאס איז דָא ַא סך צו זָאגן, ַא לערער הָאט ַא קָאפ, נָאר אויך – ַא מָאגן;

ַא לערער צון ַא ווָאגן איז געגליכן: ַא נישט געשמירטער, הייבט ער ָאן צו קריכן...

איז מוז מען קַארגן פֿונעם מויל און צָאלן, כל-זמן מע ווערט פֿון הונגער ניט געשווָאלן,

כָאטש ס'ווערט די ציַיט ַאלץ הַארבער, שווערער; מע שמועסט, ַאז זיי הונגערן, די לערער...

זי שיקן אין "פָאוושעכנע"? נעמט זי וויינען, ַאז... דָארטן שעכט מען קינדער, קָאן מען מיינען;

נו, שעכטן איז ַא גוזמא, נָאר – ָאן שפַאסן – די שנאה שינדט פֿון זיי, די "זשידקעס", פַאסן...

אפילו אשרקע, מיַין יורש-עצר, ווָאס ווָאיעוועט ַארום אויף ַאלע פלעצער

און שרעקט זיך נישט פַֿאר פֿערד, פֿאר הינט און שקצים, פַֿאר יַאשטשערקעס און כל-המיני שרצים,

ווי חוצפהדיק סע איז געווען בשעתו זיַין ליַיטישער, געסטַאטקעוועטער טַאטע, –

פַֿאר דער "פָאוושעכנע-שקָאלע" הָאט ער מורא, און גייט שוין גערנער אין דער תלמוד-תורה;

און אויב ער כַאפט אויך דָארטן פעטש פֿון רבין, זָאל זיַין עס צום געזונט אים און צום לעבן...

יָא, איציעס לעבן פַאקט מיט גרויסע זָארגן, ווָאס קומען אונטער פֿרישע יעדן מָארגן,

נָאר ס'איז גענוג דער ציַיט ַא ליַאדע צערטל, ער זָאל פַֿארטריַיבן זיי מיט זיַינס ַא ווערטל;

די זָארגן מַאכן אים ניט פַֿאר קיין קלָאגער, פַֿארעקשנט בליַיבט ער ַאלץ דער ווערטלזָאגער.

זָאל דרך-ארץ הָאבן ס'גַאנצע שטעטל פַֿאר איציע נוחס! וויַיל זיַין עטל

(פֿון הינדען זיַינער ווערט ער דָאס געוווירע)

178

"שילכו לעזאזל, לא אכפת לי מה יאמרו האנשים, רק ַאת אשתי והילד שאת עומדת להביא אל העולם... "

ומבט מצטלב במבט, והמצב נראה אבוד. "העין... חבל..." הינדה מגמגמת

"אך האם איצ'ניו, יש לנו ברירה אחרת?" ומעיניה זולגות דמעות כבדות.

"טוב...", הוא מתיישב, "שיכו אותם הכולירה ומחלות אחרות!" הולכת לה את'לה לבית הספר, לומדת יידיש,

נו, אין זה חידוש, הכול ביידיש, קל יותר לחדד את השכל עם היידיש.

וכמו נער, היא לומדת את לשון־הקודש... "כדי לומר קדיש, שרק לא נזדקק לכך?..."

הצרה היא רק: כשחולף לו חיש מהר החודש, צריך לשלוח את שכר הלימוד לבית־הספר...

אפשר לחשוב כבר אילו נסים ונפלאות יש בבית־הספר! מה נאמר – מה עוד נוסיף עתה

למורים יש ראש, אבל גם – קיבה. מורה לקרון הוא נמשל:

אם אינו משומן, הוא כזחל יזחל... ואין ברירה, לחסוך מהפה ולשלם חייבים,

כל עוד מרעב אין מתנפחים, ובכל־זאת הזמנים הופכים ליותר ויותר קשים.

המורים סובלים חרפת רעב... כך אומרים. לשלוח אותה לבית־הספר העממי הגויִי? לבכות היא מתחילה,

שהרי... אפשר לחשוב שהילדים מועמדים שם לשחיטה. נו, שחיטה, הרי זו גוזמה, אבל – בלי צחוק, שוחטים?

שנאת הגויים קורעת מ'היהודונים' חתיכות מעורם ואינה פוסחת על איש אפילו אשר'קה, יורש העצר שלי,

שבכל המקומות האחרים נושא קולו לגבהים ואינו נבהל מסוסים, כלבים ופרחחים גויים,

ולא מלטאות ומכל מיני שרצים, ככל שהיה חצוף אז

(אשר'קה, בנו של מכניס האורחים ישר־הדרך), מפני "בית־הספר הגויִי" נמלא כולו מורא,

ומעדיף הוא ללכת לתלמוד־תורה, וגם אם יקבל מהרבי פה ושם מכה,

תהיה לבריאות ולחיים זו המכה...

179

וועט שפילן אין טעַאטער – דבורה, דבורה הנביאה, – און דו הערסט? – אויף לשון-קודש!

זי חזרט פֿון תנ"ך דעם גַאנצן חודש, און ס'זָאגט דער לערער לייבל, ַאז אין קבר

ביַי דבורהן ציטערט ַאלע מָאל ַאן אבר, ווען זי דערהערט פֿון עטלען אירע ווערטער:

פֿון קינדערס מיַילער – קָאן נָאך זיַין בַאגערטער? און ָאט-ָא!... אין טעַאטער זיצט בראש ער,

פֿון איין זיַיט – הינדע, פֿון דער צווייטער – אשר, ַארום און הינטן – "עמך", ליַיט צעהיצטע;

אין "זַאל" איז טונקל, און די ווענט – פַֿארשוויצטע. ווָאס מ'הָאט שוין ַאלץ געזען, געהערט דָא! וווּנדער!

נָאר אויסצוקושן יעדעס קינד בַאזונדער! דער רייד-גערויש איז הייס, ווי ער ווָאלט גליען;

מע ווַארט, דעם פָֿארהַאנג זָאל מען נעמען ציען. סע דַאכט זיך איציען, ַאז אויף קוילן זיצט ער,

ער ָאטעמט שווער, און ווי ַא ביבער שוויצט ער: ווען טוט זיך ַא בַאוויַיז שוין עטל-דבורה?! –

זיַין "אייגן שטיקל בַאלעגָאלסקע סחורה"... און מיט ַא מָאל – די נַאכט פַֿארפֿלייצט די אויגן.

ס'איז פֿינצטער. שַא. דער פָֿארהַאנג ווערט געצויגן, און עמעץ איז פֿון הינטער אים מודיע:

– ס'געזַאנג פֿון דבורהן – דבורה די נביאה! די סצענע – משטיינסגעזָאגט איר גרייס אין גַאנצן,

נָאר זעט: ַא געלער זַאמדוועג, לָאנקע, פֿלַאנצן, ַא שטַאלטנע פַאלמע, – סַארַא פֿרישע, גרינע!

און לעבן איר – ַא פֿרוי ַאן איידל-דינע, ווי ניט פֿון ליַיב, ַא רוחניות, ַא הויט-און-ביינדל;

פֿון קעפל שיַינט ַארָאפ ַא גָאלדן קריינדל, און אונטער דעם – צוויי גליענדיקע אויגן,

ַא פנימל – ַא טינקלס, ָאפגעצויגן און ערנסט-שטָאלץ: ַא קייסערלעכע טָאכטער,

פַֿאר וועלכער ַאלע בַאלד זיך בוקן וועלן. "מיַין עטל!" – כַאפט זיך איציע ַא צעקָאכטער.

ער ווָאלט פַֿאר איר זיך אויף די קניעס שטעלן און הייסן הינדען זיך ַא לָאז טָאן טַאנצן...

איר קלייד דָאס לַאנגע – וויַיסער שוין אין גַאנצן, בלויז פֿעדעם גָאלדענע דערינען גלַאנצן,

פֿון אונטער דעם – מיט שימער פֿעכלען, בליצן

180

כן, חייו של איצ'ה מלאים הם בצרות גדולות, חדשות לבקרים הן מגיעות,

אך מספיקים מדי פעם ליטופים קלים, כדי שיגרשו את הצרות בעזרת אחד הפתגמים,

הדאגות אינן הופכות אותו לאחד המלינים, הוא נשאר בעקשנותו כאומר פתגמים.

כדי שכל העיירה תנהג בו כבוד ודרך־ארץ בו, באיצ'ה בנו של נוח! כי את'ל שלו

(נודע לו על כך מפי הינדה שלו) תהיה שחקנית בתיאטרון, "דבורה, דבורה

הנביאה, ובלשון־הקודש! השומע אתה?" היא חוזרת על הכתוב בתנ"ך במשך כל החודש,

והמורה לייב'ל אומר שבקברה של דבורה, אוחזת הרעדה באיבריה של הנביאה

כשהיא, דבורה, שומעת מפי את'ל את דבריה שלה: מפיותיהם של ילדים – האם ישנה זכות יותר גדולה?

והנה או! ... בתיאטרון הוא יושב בראש בשעת ההצגה, מצד אחד – אשר, מן הצד השני – הינדה,

מסביב ומאחור – אנשי 'עמך' נלהבים. ב'אולם' חשוך, והקירות – מיוזעים,

מה שכבר ראו, מה שכבר שמעו פה! פלא פלאים! רק לנשק את כל אחד מהילדים!

חמה ולוהטת היא המולת הדיבורים, לעליית המסך כולם ממתינים.

לאיצ'ה נדמה שהוא יושב על גחלים, הוא נושם בכבדות כביבר מזיע:

"מתי כבר תופיע את'ל־דבורה?!" הלוא היא 'הסחורה שלו', של העגלון...

ובבת אחת – שוטף הלילה את העיניים. חושך. שָה. המסך עולה כמו לשמים

ומישהו מאחור מודיע: "שירת דבורה – דבורה הנביאה!"

הסצנה – נו, מלוא גודלה, אך ראו: שביל חול צהוב, אחו, שתילים,

עץ תמר זקוף – כה ירוק, כולם רעננים! וליד העץ – אישה דקת גו, עדינה

כאילו אין לה גוף, רק עור ועצמות, ומרוחניות היא יצוקה לראשה זוהרת עטרה זהובה,

ומתחתיה – זוג עיניים לוהטות,

181

פֿון גָאלדענע פַאנטעפֿעלעך די שפיצן... ס'איז ממש אויפֿן ָארט נישט איַינצוזיצן!

און ווי זי שטייט ַאזוי אין זיך פַֿארזונקען, זי הייבט ָאן רעדן; ווי עס ווָאלטן פֿונקען

פֿון אירע אויגן שפריצן צו דער נידער, און מיט בַאוועגונג רעדן אויך די גלידער;

ַא הייב די ברייטע ַארבל – פֿליגל וויַיסע! ַא קינד פֿון "פֿערד-און-ווָאגן" – הערט ַא מעשה!

און זָאגט העברעיש! זָאל זיך עס גָאר שיַיען! איר עברי מעג מקנא זיַין דער דיין!

ווי דורכגעגליטע טרָאגן זיך די ווערטער, און ס'טרָאגט דעם עולם אונטער פֿון די ערטער...

ווי פלוצעם... שוין?!... ַא דונער פַאטשעריַיען... ס'ווערט טונקל-ליכטיק, פָֿארהַאנג איז פַֿארצויגן.

און איציע קוקט זיַין הינדען אין די אויגן: פַֿארטרערטע ברעמען מיט ַא רעגנבויגן...

– און וווּ איז אשרקע, דָאס תכשיטל? – געפֿלויגן ַאהין, צו עטלען, הינטער די קוליסן. –

און ווידער אירע אויגן טרערן פֿליסן. צעשמייכלט ער זיך: – הממ... ַאזוי די זַאך איז:

ווער ס'וויינט פַֿאר צרות, ווער פַֿאר פֿרייד און נחת; מיר קָאנען, הינדע, מַאכן ערשט יד-אחת... –

ער הָאט דעם קָאפ צו דרערד ַארָאפגעבויגן, וויַיל ס'הָאבן אים געטרערט שוין ביידע אויגן,

און שטיל געשעפטשעט. – מיינסט, איך וויין? איך לַאך עס... די יָארן לויפֿן. ס'ווַאליען איַין זיך שטַאמען,

נָאר פֿרישע, יונגע ביימלעך זיי פַֿארטוישן. – איך פרַאווע יָארציַיטן נָאך טַאטע-מַאמע,

און עטעלע און אשר ווַאקסן, רוישן. סע הָאט גענידערט קיין מצרים יוסף,

און עטל מיַינע – ערגעץ-וווּ קיין קָאלסעוו. זי הַאקט פַֿאר פרוטות דָארטן, זָאגט מען, שטיינער

און טַאנצט ַא "הארע"... וויינט, ווען ס'זעט נישט קיינער, ַאז... ַאז ַא רוח אין איר טַאטנס ביינער!

אויף "הכשרה" איז זי ַאוועק מיט מיַין הסכמה און ליגט דָארט, נעבעך, טיף אין דער אדמה.

ווָאס אמת איז, זי שריַיבט דערויף ַא תירוץ: – אין שולע איז געווען איר גָאט – ַא פרץ!

און היַינט דער גָאט דער איינציקער איז – ארץ!

182

פנים – שחומות, צנומות רציניות וגאות: בת של קיסר,

לפניה עוד מעט כולם ירצו להשתחוות. "את'ל שלי!" תופס את עצמו איצ'ה בהתלהבות.

הוא היה כורע ברך לפניה ופוקד על הינדה לצאת במחולות...

שמלתה הארוכה – כולה לבנה, רק חוטי זהב מנצנצים בה,

ומלמטה זוהרים, מבריקים חודי נעלי־בית מוזהבים...

ממש אי אפשר להישאר לשבת במנוחה! וכפי שהיא עומדת, כך, שקועה בעצמה,

לדבר היא מתחילה, ואז כאילו רשפים מעיניה ניתזים,

כל אבריה מדברים ומתנועעים, ככנפיים לבנות נראים השרוולים הרחבים!

ילדת 'סוס ועגלה' – שמעו נא! ואומרת את דבריה בעברית! כה יָפה!

והדיין יכול לקנא בלשונה! כלאחר צריבת קודש המילים נישאות,

והן מקימות את ההמון מן המקומות... ואיך זה פתאום... כבר?! מחיאות־כפיים רועמות...

המסך יורד. חשכה ואור חליפות ועיני איצ'ה בעיני הינדה מתבוננות:

גבותיו דומעות, כקשת הן נראות... והיכן הוא אשר'קה ה'תכשיט'? עף לו בדילוגים

לשם, לאת'ל, אל מאחורי הקלעים. ושוב זולג לו שטף הדמעות.

מחייך הוא לעצמו: "הממ... אלה הן העובדות: יש הבוכה מצרות ויש הבוכה מנחת ושמחות,

יכולים אנחנו, הינדה, לעשות יד אחת ולבכות ..." הוא הרכין ראשו לאדמה,

כי שתי עיניו כבר מלאו דמעה, "את חושבת שאני בוכה? אני צוחק..." הוא מלמל בדומיה

השנים חולפות. בווהלין נופלים גזעים, ועצים צעירים את הגדולים מחליפים.

אני מציין את ימי־השנה לזכר ההורים, ואת'ל ואשר גדלים, ובכל מקום נשמעים.

יוסף ירד מצרימה,

183

כָאטש ווען זי וועט אין ארץ פָֿארן, כ'ווייס נישט, נָאר ארצה ליגט זי... זָאגן ווידער: "כ'הייס נישט,

ס'איז, עטל, נישט פַֿאר דיר קיין משא-מתן!?" און כ'זָאג איַיך – עטל ווָאלט געפָֿאלגט דעם טַאטן,

וויַיל ליב הָאט זי דעם טַאטן מיט דער מַאמען, ווי פרצן מיט ארצן צוזַאמען, –

נָאר ווייס איך? כ'ווייס, איך בין שוין נישט קיין יונגער, און אין מצרים... מַאכט זיך ָאפֿט ַא הונגער;

און נדן איז דָאך ָאפגערעדט, פַֿארשטייט זיך, – איז הָאט מען זיך צעקושט, געוויינט, צעשיידט זיך.

די ציַיט זיצט איַינגעמיעשטשעט אין ַא ווָאגן מיט פֿערד, געטריבענע פֿון טויזנט ביַיטשן,

און הָאט קיין ברירה ניט – זי מוז זיך טרָאגן, – געזָאגט הָאט איציע, ווען סע הָאט די דיַיטשן,

ווי חיות, ָאנגעטרָאגן אינעם שטעטל. – נָאר לָאמיר דַאנקען גָאט, ווָאס אונדזער עטל

געלערנט הָאט אין שולע שפילן דבורה. ווי זָאגט מען: "תורה איז די בעסטע סחורה";

זי הָאט געזען בנבואה, ָאט-ַאפנים, דעם ָאנפַֿאל פֿון די בלוטיקע יוונים,

און צון איר גרינער פַאלמע איז ַאנטרונען; – זי הָאט געשפילט, און אויסגעשפילט – געוווּנען!

און מיר – סע ווַארט אויף אונדזער ברָאך שוין ווָאכן דער רויטער עשו, אונדזער ליבער שכן,

און טַאקע ער וועט מַאכן די התחלה – ָאן ספירט אפילו איז ער מלא...

מיר ליגן ַאינגעלייגט אין קויש אויף צרות. אויב ַאלץ, ווָאס מע דערציילט נָאר, ווָאר איז,

דער דיַיטש וועט אויסרויבן ַאזש ביז ַא פָֿאדעם, דערנָאכדעם הייסן קוקן אין "בני-אדם"

און שלָאגן מיט אונדז ַאלעמען כפרות. און גיי און צום "ונתנה-תוקף" לַאד אים!

ַאז דער "ונתנה-תוקף" זיצט אין הימל און אפשר... אפשר כַאפט ער דָארט ַא דרימל.

ווען ניט – ווי ווָאלט ער דָאס ביז היַינט פַֿארשוויגן? נָאר מַאך! ווער קָאן מיט גָאט זיך קריגן!

ַאז ער איז אויף דער וועלט דער גרעסטער דיין, און דו – ַא ווָארעם; בלויז די ערד קָאנסטו קיַיען...

184

ואת'ל שלי עברה אי־שם לקֽלֹוסֹובָה. אומרים שבעבור פרוטות היא מסקלת אבנים

ורוקדת 'הורה'... ובוכה כשאיש אינו רואה אותה, ש... ייכנס הרוח באביה!

ל'הכשרה' יצאה בהסכמתי המלאה ושם, מסכנה, מר וקשה לה.

האמת היא שיש לה תירוץ, וכך היא כותבת: בבית־הספר אלוהים בשבילה היה – פרץ!

ועתה האלוהים היחידי הוא – הארץ! אף־על־פי שאם לארץ תיסע, אינני יודע,

רק לארץ רוצה היא... ושוב אני אומר: "אין לי טענה את'ל, האם משא־ומתן אינו יאה לך?!"

ואני אומר לכם – את'ל הייתה שומעת בקול אביה, כי אוהבת היא את אביה ואת אמה,

יותר מאשר את פרץ ואת הארץ בצוותא, אבל מה אני יודע? אני יודע שאינני צעיר יותר,

ובמצרים... פורץ לעתים קרובות רעב, ועל נדוניה אין מה לדבר, כמובן –

ועל־כן נשקנו זה לזה לשלום, בכינו ונפרדנו. הזמן יושב לו מכורבל בעגלה, שְׂבַע ייסורים,

עגלה רתומה לסוסים שהוכו באלפי שוטים, ואין לו ברירה, לזמן "הוא חייב לשאת את עצמו, את הימים"

כך אמר איצ'ה כאשר הגרמנים, כמו חיות, נכנסו לעיירה.

אך נודה נא לאל שאת'ל שלנו למדה בבית־הספר לגלם את תפקידה של דבורה.

איך אומרים? "תורה היא הסחורה הכי טובה". היא חזתה מבעוד מועד את הנבואה,

את התנפלותם של היוונים צמאי הדם, ואל עץ התמר הירוק שלה היא נמלטה!

היא שיחקה תפקיד, שיחקה אותו עד תום וזכתה לתהילה ואנו – השבר כבר מחכה לנו זה שבועות.

עשו האדמוני, שכננו "האהוב", דווקא הוא יצית את ההתחלה –

כן, הוא יכול, אפילו בלי אלכוהול...

185

נישט היַינט – איז מָארגן! כ'פֿיל: ס'אי' שוין די לעצטע שפיל.

מע וועט, סיַי יונג, סיַי ַאלט, אונדז מַאכן שטום און קַאלט.

איך לָאז זיך צון ַא גוי, ווָאס איז נישט... כ'מיין ַאזוי...

פַֿארביסן, אויב נישט גוט, און דָארשט נישט ייִדיש בלוט,

אים בעטן: גיב ַאן ָארט זיך צו פַֿארשטעקן דָארט,

אין שטַאל, אויב ניט אין שטוב, אין ַא קַארטָאפֿל-גרוב,

אין סטָאדָאלע אין היי, ווָאס וויַיטער נָאר פֿון זיי. –

ַאזוי געזָאגט הָאט איציע בַאלעגָאלע צו וויַיב און זון אין טויטלעכער בהלה

און איז ַאוועק... אויף אימת-מות-פחדים, און גייענדיק געשעפטשעט שטיל: "בני-אדם"...

שנעל שפַאנט דער עולם, ווי מיט שטריק געבונדן, צו דעם בית-עלמין מיט זיַין לעצטן וועג.

די יוגנט הָאט די היַיזער ָאנגעצונדן – די שכנים זָאל נישט בליַיבן דער פַֿארמעג.

פֿון קינדער רינט ַארָאפ ַא גרוילער יָאמער, און וויַיבער ריַיסן פֿון זיך זשמודעס הָאר;

ַא מַאנצביל טוט ַא ווָארטשע: "ייִדן, לָאמיר...", נָאר ווָאס צו טָאן, ער ווייסט ַאליין נישט קלָאר.

די זקנים שליַיכן שטיל זיך, גליַיך ווי טויבן, ווָאס שטרעקן אויס צום חלף זייער הַאלדז,

די בליקן צו דעם הימל אויפֿגעהויבן – די זון, זי שיט זיי אין די אויגן זַאלץ.

דער רויט איז העל, דער טרַאקט – ַא זון-געשטרַאלטער, נָאר ס'פֿילט דער טרָאט פַֿאר זיך ַא שווַארצן תהום.

דרייט אויס דעם קָאפ און שעפטשעט שטיל ַאן ַאלטער "פַֿאר וועלכע זינד ווערט טריסק פַֿארברענט, ווי סדום?"

עס זוכן אום דעם טַאטן אשרס בליקן, אויך הינדעס בליקן זוכן אום דעם מַאן:

186

אנו שוכבים מכווצים בסל הצרות. אם נכון הוא כל מה שרק מספרים,

הרי שהגרמני ישדוד הכול, עד לאחרון החוטים, אחר־כך יצווה להסתכל ב'בני־אדם'

ולחבוט בכולנו לכפרות. ְ

ולֵך אל ה'נתנה תוקף' והזמן אותו וה'נתנה תוקף' יושב לו בשמים

ואולי... ואולי הוא שם מנמנם שהרי אם לא... איך זה שתק עד היום?

אך לך ועשה! מי זה יכול לריב עם אלוהים! הרי הוא הדיין הגדול ביותר בתבל,

ואתה – תולעת, רק אדמה מסוגל לכרסם... אם לא היום, יהא זה מחר! אני מרגיש:

זהו כבר המשחק האחרון שבאחרונים, את כולנו, את הזקנים והצעירים

יהפכו לאילמים וקפואים. אני ניגש לאחד הגויים,

שאני חושב... שהוא איננו כל־כך... כרבים אחרים רעי הלב, גם אם אינו מהטובים,

הוא אינו צמא לדם יהודים, ואני מבקש ממנו: "תן מחבוא

להסתתר בו, אם לא בבית, אז באורווה,

במחסן תפוחי־אדמה, במתבן על החציר,

רק להיות כמה שיותר רחוק מהם", כך אמר איצ'ה העגלון

לאישה ולבן באימת מוות והוא הלך... באימת מוות ובפחדים,

ובהלכו מלמל בשקט: "בני־אדם..." ההמון צועד במהירות, כאילו קשור בחבלים,

בדרכו האחרונה לבית־העלמין. הנוער העלה באש את הבתים –

כדי שהרכוש לא יישאר לשכנים. מפי הילדים נשמעות יבבות נוראיות,

ונשים תולשות מראשן שערות, גבר אחד רוטן: "יהודים, הבה...",

187

איז אפשר?... זָאל אים גָאט ַא גואל שיקן. און ס'ווערט ַא רגע ליַיכטער זייער שפַאן.

אויך עשו שׂרפֿעט דָארטן – פֿון נקמה: זיי הָאבן צוגערויבט זיַין מַארכביין!

און איצקא (ס'צַאפלט קוים שוין זיַין נשמה) – אין פֿיַיער זָאל דער זשיד דער פַארך גיין!

ס'איז איציע וויַיט שוין פֿון די גויים, דיַיטשן – ער זיצט מיט הינדען, אשרן צוזַאמען

און טריַיבט די פֿיַיער-פֿערד מיט פֿיַיער-ביַיטשן, געשפַאנטע אין ַא קַארעטע פֿון פֿלַאמען –

און זע, ַא "טרָאיקע" פֿערד פֿון בלויען פֿיַיער יָאגט ָאן... ווער זיצט עס דָארט?... ַאך! עטל-דבורה!...

זי וויינט צעשמייכלט "טַאטע מיַין געטריַיער: אין ארץ ווַארט אויף איַיך ַא פֿולער שיַיער"...

ער הַאלדזט זי, קושט זי, ווי ַא ספר-תורה און הָאט גָאר פַֿארן פֿיַיער ניט קיין מורא:

נוח ירשוק (נרצח בשואה), – ווי גוט און ווויל איז, קינדערלעך, צוזַאמען אביו של איצ'ה העגלון

זיך ליַיטערן און ווערן אויס אין פֿלַאמען – משפחתו של איצ'ה ירשוק העגלון.

מימין: הבן אשר, איצ'ה, מלכה אחותו והינדה אשתו.

ארבעתם נרצחו בשואה.

188

אך מה לעשות, בעצמו אינו יודע בבטחה. הזקנים הולכים בלאט, כמו יונים,

המושיטים את צווארם לסכינים, מבטם מורם לשמים –

השמש זורה מלח בעיניים. הצבע הוא אדום בהיר, את דרך העפר מאירות קרני החמה,

אך כל פסיעה חשה את התהום השחורה הנפערת מלמטה. זקן מסובב את ראשו וממלמל בדממה:

"בשל אילו חטאים עולה טריסק כמו סדום ועמורה באש ולהבה?" מבטיו של אשר מחפשים את אבא,

מבטיה של הינדה מחפשים את בעלה: אולי... הלוואי... הלוואי שישלח לו אלוהים גאולה.

וצעדם לרגע קט הופך קל תנועה. גם עשו משתתף בשרפה, הוא נוקם:

"הם, היהודונים", הוא אומר "שדדו את מח עצמותיי! שאיצ'קה 'היהודון המכונם' (שנשמתו בקושי מפרפרת) –

באש יישרף!" איצ'ה עכשיו כבר רחוק מהגויים, מהגרמנים –

הוא יושב ביחד עם הינדה ואשר ומדרבן את סוסי האש בשוטי האש,

והם, הסוסים, רתומים לעגלת להבות. וראה, הנה סוס 'השלישייה' מתוך האש הכחולה

מגיע במהירות... מי יושבת שם?... אח! את'ל־דבורה!... "אבא נאמן שלי" היא מחייכת ובוכה:

"בארץ מחכה לכם אסם מלא תבואה..." הוא מחבק אותה, מנשק אותה, כמו הייתה ספר־תורה

וכבר אינו פוחד בכלל מאש הלהבה: "כמה טוב הוא, ילדים, ביחד

להזדכך ולהיכלות באש ולהבות"

189

מימין: משה ויינר, את׳ל ירשוק-שפר, בתם של איצ'ה העגלון והינדה, ואהרון-אר׳קה גרינשטיין

190

בחצר הרבי

אין רבינס הויף

191

192

193

הענף הטריסקאי

של

שושלת הרביים החסידים הצ'רנובילית לבית טברסקי

אברהם מטריסק (1806–1889)

בנו של מרדכי מצ'רנוביל (1770–1837)

ונכדו של מנחם נחום מצ'רנוביל (1729–1797)

מנחם נחום מבריסק (1829–1887)

מרדכי זוסיא מהולצס־יאס (1860–1936)

משה יהודה לייב מחלם (1873–1937)

מרדכי מקוזמיר (1840–1917)

יעקב אריה לייב מטריסק (1847–1918)

משה מרדכי מטריסק־לובלין (1877–1943)

דוד אהרן מז'וריק (1882–1942)

מנחם נחום מטריסק־ורשה (?–1943)

זאב מקובל (1888–1943)

194

לך ה' הצדקה

פעם אחת במוצאי־שבת קודש בליל ראשון של סליחות, ישב הרב הצדיק ר' אברהם מטריסק, זכרו לברכה, בביתו ועמדו לפניו כמה אנשים, והוא דיבר דברים גבוהים ורמים, כדרכו בקודש, ואמר כי ביום־הכיפורים בני־ישראל במעלה גדולה לפני השם יתברך, ממש השם יתברך אינו חפץ מהם יותר, רק זאת פליאה בעיניו מדוע אחר יום־הכיפורים הם שבים, חס ושלום, למעשיהם הראשונים. אחר־כך בא אליו אחד מנכדיו ושאל אותו מפני מה אינו הולך לבית־המדרש, שכבר הגיע זמן אמירת סליחות. אמר לו אותו צדיק:

"האם אתה מוכן כבר"? השיב לו נכדו:

"וזקני, כלום אינו מוכן עדיין?" אמר לו:

"בוודאי איני מוכן לזה, כי איך אלך לומר סליחות, הרי התחלת הסליחות היא 'לך ה' הצדקה', ואני יודע שאין הדבר כך. הרי בנוהג שבעולם מה עושה אב שיש לו בן, אף

שאינו הוגן חס ושלום? הריהו מיטיב עמו, כדי שלא יתקלקל יותר, ובפרט שבני־ישראל הם טובים וישרים, ואיני יודע מה יש להשם יתברך עליהם"

אחר־כך אמר: "אמנם 'ולנו בושת הפנים', זהו אמת, על־כן נלך לומר סליחות".

- והלך לביתהמדרש שלו לומר סליחות.

(מתוך 'ימים נוראים' לש"י עגנון).

פעם נזדמן הצדיק ר' משה מקֹובִּרין לעיירה טריסק. הלך להקביל פניו של המגיד ר' אברהם מטריסק.

שאל אותו המגיד: "האם נשארו ספרים מרבותיכם?"

ענה רב משה ואמר: "הן"

שאל אותו: "בכתב־יד או בדפוס?"

השיב ר' משה ואמר: "על לבותיהם של ישראל, כמו שנאמר, 'כתבם על לוח לבך'" (משלי ג', ג').

195

ז. וויַינפער

ר' אברהמעלע טריסקער

ַאז רב אברהמעלע טריסקער איז ַא בן-שבעים געווָארן, הָאט ער צו זיַינע חסידים געזָאגט ַאזוי צו זָאגן:

– דער חוב פֿון קודשא-בריך-הוא איז מיר געגעבן געווָארן, און איצט וועל איך מיַינע טעג, ווי מתנות שוין טרָאגן.

און נָאך הָאט רב אברהמעלע טריסקער געזָאגט: – שבעים שנה איז חוב, ווָאס קודשא-בריך-הוא קומט דעם מענטשן,

און מער איז פֿון זיַין ליבן נָאמען שוין בלויז ַא מתנה, מיט וועלכער עס איז נישט כדאי זיך צו בענטשן.

די עלטער? מע! נָאר ַאז זי איז דָא, איז מהיכא-תיתי און ַאן עבירה ַא גרויסע זי נישט ערלעך צו הַאלטן. –

רב אברהמעלע טריסקער פֿלעגט זיך קילן אין טעג, אין די הייסע, און טרָאגן ַא ווַארעמען פעלץ אין ַא טָאג אין ַא קַאלטן.

– דָאס לעבן איז קודשא-בריך-הואס, דער מענטש בלויז דער שומר, בַאדַארף ער בַאהיטן און היטן דָאס לעבן, –

היט ָאפ די נשמה און היט ָאפ דעם חומר, וויַיל ביידע פֿון קודשא-בריך-הוא געגעבן. –

ַאזוי פֿלעגט ער זָאגן, און אין גופֿל דעם קליינעם געטרָאגן הָאט ער מיט ליבשַאפֿט און פֿרייד זיַינע עלטערע יָארן,

ביז איין מָאל, נישט בַאמערקט גָאר פֿון קיינעם, איז ער, ווי ַא שבת-ליכט, פַֿארלָאשן געווָארן.

196

זישה ויינפר

ר' אברהמ'לה מטריסק

כְּׁ שֶ ּמָ לְ אוּ לְ ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה ׁ שִ בְ ִע ים ׁ שָ נָה ְו יֹום כִּנֵּס ַויְַדבֵּר ֶאל חֲסִיָדיו לֵאמֹר:

ְ לִי קוְּדׁשָא־בְּריך־הוּא סִלֵּק חֹובֹו ַעד־ּת ֹם,

ַעכְׁשָיו ֶאשָ ׂא כְּׁשַ י כָּל יֹום, כָּל בֶֹּקר־אֹור. ְו ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה מִ ּטְ ִר יסְ ק ּפֵ ֵר ׁש ְד ּבָ ָר יו: ׁ שִ בְ ִע ים ׁ שָ נָה

ְ חֹוב הוּא ׁ שֶ ל קוְּד ׁ שָ א־בְּ ִר יך־הוּא לֹו לָ ָא ָד ם

ְו כָל ׁ שְ ַא ר־יָמִ ים, ְו כָל הַ ּׁ שְ ָא ר, סְ ָת ם מַ ָּת נָה, ְ

ְו לֹא כְַּד אי, ְו לֹא כְַּד אי לְ הִ ְת בָּ ֵר ך בָּ ם. ְ

הַ ִזּקְ נָה? מְ ־מֶ ... ַא ך ִא ם הִ יא כְּבָ ר יְָר ָד ה, ּת ֹוָד ה לָ ֵא ל, ֲעבֵָרה גְּדֹולָה לֹא לְכַבְָּדּה וּׁש ְמֹור;

ְו ר' ַא בְ ֶר המֶ 'לֶ ה מִ ּטְ ִר יסְ ק בַּ חֹם חִ ּפֵ שׂ לֹו צֵ ל וּבַ ּפַ ְר ָו ה הוּא הִ ְת ַע ּטֵ ף בִּ ימֵ י הַ קֹר.

ְ הַ חַ יִּים הֵ ם ׁ שֶ ל קוְּד ׁ שָ א־בְּ ִר יך־הוּא, ָא ָד ם הוּא ַר ק הַ "ּׁש ֹוימֶ ר",

חַיָּב ֵאפֹוא ָאָדם ַעל חַיָּיו לִׁשְמֹר. לְ הִ ּׁשָ מֶ ר לַ נֶפֶ ׁש ; לִ נְצֹר הֵ יטֵ ב הַ "חֹוימֶ ר";

כִּי ׁשְנֵיהֶם מֱֵאלֹקִים נִצֹּוץ ֶאחָד טָהֹור. ְ

כָּך הָיָה אֹומֵר. וּבְגוּפֹו הַָּקט נָשָ ׂא ׁ שְ נֹות־ִז קְ נָתֹו בְּ ַא הֲ בָ ה וּבְ לַ הַ ט.

ְוכֹה ַעד יֹום ֶאחָד, ִאיׁש לֹא ָרָאה כֵּיצַד, ְְ

ָד ַּע ך כְּנֵר־ׁ שַ בָּ ת, ָד ַּע ך־כָּבָ ה לְ ַא ט.

תרגם: נתן ליבנה
197

במרכז: הרב מנחם נחום טברסקי מטריסק־ורשה. מימינו: אחִיו, הרב משה מרדכי מטריסק־לובלין. שניהם נרצחו בשואה.

יוחנן טברסקי

אבא

אבא קרוי על־שם ר' נחום מצ'רנוביל. כרבי מאֹוסטרֹובצָה סבור אף הוא: מדוע אומרים "אין כאלוהינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו", ואחר־כך שואלים: "מי כמוך באלים?" לאמור לך: רק המאמין שאין כאלוהינו, מותר לו לשאול "מי כמוך?"

ככל בני־בניו של 'המגיד' אוהב הוא להטיל עצמו בקיץ אל הטוריה ולצלוח את הנהר הרחב. יודע הוא לצלול כסנונית, וכשמתייגע שוחה פרקדן וידיו שטוחות. בעיניו, שהן ספק כחולות, בחיוורון פניו, בזקנו הצהוב־הכהה, המשולש, יש משהו רוחני. חוטמו הבולט, השולט, מעיד על יצרים עזים. באבא יש אמונה וכישרון הדיבור, ורבה השפעתו על הבריות.

תכופות נשמע ב'חצר': "הייטא־וויו" של בעל־העגלה. ה'ערמוניים' המדושנים זזים, המרכבה מרימה אבק – הקרקע של טריסק קרקע של חול. עוברים שבועות. 'החצר' שרויה באור שחרית. משרתים ומשרתי משרתים מתלבטים לכאן ולכאן בשליחויותיהם, שווי־רוח כמטוטלת של אורלוגין. עוברים גבאים פנימיים וחיצוניים. עוברים חסידים ו'יהודים מכל ימות השנה' דקי־פאות ועבי־פאות. הדודים ואבא מהלכים על מדרכת־העץ. הם מחייכים זה לזה בשפתיים צעירות, מלוהטות, מספרים על הצלחותיהם. "ולו ראיתם כמה חסידים באו אליי בטֹומָשוּב!"

"ו'התורה' שלי הרעישה את מצ'יוב!"

198

גם אבא מספר על נסיעותיו, עיניו כחולות עכשיו ושמחות. הדוד ר' ולוו'לה, הצעיר באחים, אומר: "מצוות 'יגדיל תורה' קודמת ל'יאדיר'!"

ושוב יוצאים האחים לדרך, זה לכאן וזה לכאן. באחד הבקרים לפני החג בא אבא. הוא לבוש מעיל־דרך ארוך, העשוי משי. הוא פותח מזוודות. מחלק מתנות. הוא מאריך חצי היום בתפילתו, ויש שב'שמונה־עשרה' הוא מכה כף אל כף ובאצבע צרדה וכופל את השם: אדוני, אדוני! הוא מספר על מסעותיו בעיירות שונות, מלכות טריסק הגדולה. בבִּילֹוזוְּרָקה, אחת העיירות העתיקות של ווהלין, יש קלויז טריסקאי, שלפנים היה קרוי 'הקלויז של בעל־השם', והבאר הסמוכה לו – 'הקריניצה של בעל־השם'. ובאותו קלויז נמצא ספר 'קרבן שבת' של הרב בצלאל, דרשן ידוע, שנדפס בבית־הדפוס שהיה קיים בבילוזורקה לפני מאה וארבעים שנה. ובמצ'יוב, כשבא 'המגיד מטריסק' או אחד מבניו, נוהגים שם להדליק בקלויז הטריסקאי פנס־נפט גדול, הניתן להינקות, והוא מאיר את העיירה כולה, ולאורו אפשר למצוא בלילות שאין הלבנה נראית בהם כלל והבוץ עד הברכיים, את מְַעבְּרֹות־העץ המונחות לרוחב הרחובות.

אבא אוחז את ספל הקהווה בבית־צביטתו ואינו גומע. ובקֹולְקי שבמחוז לוּצק עומדים כל בתי־הכנסת על שפת הנהר סְטִיר. ובית־המדרש הגדול, הישן, של חסידי טריסק הוא, וקוראים לו 'שטיבל של הרב'. ובין בית־המדרש הישן והחדש עומד בית־הכנסת הגדול, המכונה 'די גרויסע, הויבע שול'. ומנהג הוא מדורי־דורות, שליד בית־כנסת זה מסדרים את החופות, ואפילו ביום סער וגשם.

"בית בישראל..." אומר אבא פתע, "ומה הם ראשי־התיבות בית? 'בי 'יתחילו 'תורתי. 'בתורה 'יהגה 'תמיד."

ועל ארון־קודש שבאיזו עיירה, מספר אבא, המצופה קישוטים מנחושת־ָקלָל ויש עליו תמונות נאות של חיות ועופות. באחת הפינות של בית־המדרש יושבים לומדי 'אותיות־נשמה'.

אולי מרבה הוא לספר על נסיעותיו והצלחותיו, משום שאינו מזוכי בית ושלום־בית? אבא קם. מדבר על תכניותיו החדשות. ברצונו להשתקע בוורשה. שם יהיה הכול שונה. שם יעמיד כל דבר על כנו ועל מכונו! מדרגות־עץ מוליכות לדירתנו. כמו אישה, אפשר לשנוא או לאהוב גם דירה בראייה ראשונה. בחדר־ התפילה, הוא גם החדר שבו נערכים ה'שולחנות', קבועים בחלונות מטילי־ברזל והם מזכירים את 'פאוויאק', שאת חומתו הגבוהה, המבוצרת, ראינו למול ביתו של הד"ר הינדס – אפרוריות עכרורית... לנו, לילדים, חדר מיוחד, אבל אין בו כלום מן הפרטי. אין לנו כל אפשרות להתייחד עם מחשבותינו, להתבודד מעט, מפעם לפעם תוקע מישהו את חוטמו בפתח ללא כל אזהרה. וכמעט תמיד יושב לפנינו המלמד רב ברוך.

שני אירועים חרותים ביותר בזיכרוני מתקופה זו. בחדרו של אבא עומדת, חצייה כלפי הפתח וחצייה כלפי החדר, אישה. אפה אנקולי ושפתיה כחולות ויבשות. כמי שחושיו לקו אין היא שומעת ורואה את שישנו, והיא שומעת ורואה את שאינו, וצועקת משהו ללא סדר בקול עמום, גברי.

199

נרות שעווה ארוכים דולקים בנַפצוץ קל. בחדר 'מניין' יהודים, העטופים עטיף של מצוות. והנה נותן אבא קולו. שופר מרעיד את האוויר. המומה מהקול ומהתרועה מתחילה אחוזת־הטירוף מיטלטלת. משפתיה נוזל ריר של פחד. הנרות דולקים עכשיו בלהט־יתר. בחוץ רועשת ורשה רעש של חול.

ההצליח אבא לגרש את הדיבוק? איני זוכר. בוורשה כולה נכנס עכשיו דיבוק של שנאה. ממול לגזוזטרה הקטנה הצמודה לחדר של אבא משפצים בית. פועלים פולנים עומדים על הפיגום. למטה ברחוב עוברת זקנה, שביסּה מפורח פרחים, ואבני־נצץ קטנות מקובעות בו. ופתאום מפיל אחד הפועלים – הבשוגג או במזיד? – לבנה. הזקנה מתנודדת, צונחת באמצע הכביש המחוטט. הלבנה ריסקה את גולגולתה. יללה. אני חש, השערות הקצרות שעל קודקודי סומרות.

ואף־על־פי־כן כמה טובה הישיבה בוורשה! 'חצר' טריסק מתרוקנת והולכת מבניה. הדוד דוד אהר'לה בוחר למקום מושבו עיירה קטנה – ז'ֹוִריק. הדוד ולוו'לה יצא לקובל. הדוד משה'לה משתקע בלובלין, המתהדרת בייחוס משני הצדדים – שלנו ושלהם. שם היה מתכנס בימי הירידים הגדולים ועד ארבע הארצות, והיו נמשכים מכל הגלילות סוחרים ושדכנים. לובלין – חומת־הגטו העתיקה עמוקת הכוכים, בתי־מדרשות ושטיבלעך של חסידים, ולהבדיל בתי־יראה, סמינר הגלחים הגדול ביותר בפולין. בית־המועצות... אולם מה נחשבת לובלין לעומת ורשה הבירה?

ואף־על־פי־כן יש גם כאן שעות של שירה. שבת לפנות ערב. חדר־התפילה מלא אנשים. כל העיניים מופנות אל פתח חדרו של אבא... אבא נכנס. יושב. חזן מתחיל לסלסל בגרונו נעימה ארוכה אבל בעלת בבא אחת. נשמעים עוד קולות. עוד. זה, תנועתו החיצונית מעוררת בו את הפנימית, וזה, תנועתו הפנימית – את החיצונית. אני מסתכל בקהל. שלושה נחקקים בזיכרוני: ר' שמואל מסֶמיָאטִיץ'. זקנו הרבוע, הארוך, ספק אשורי ספק של בֹּויָאִרין רוסי. יש בו בר' שמואל מין רוך קשה – רך ונוח בין אדם לחברו, נכון הוא להקריב הכול כדי להיות קרוב לרבי. והנה אדם גוץ, אדום־זקן. זהו אחד הסבלים הוורשאים המפורסמים, מקומחי־הגב, המצויים אצל המחסנים ובתי־העסק היהודיים הגדולים ובקרבת ה'האלוס'. סבל קטן זה יש לו גם משא נוסף, החביב עליו ביותר – 'חצר' זו. אין דבר אשר יכבד עליו לעשות בשביל הרבי. והנה נער, בנו של חסיד. שחמחם, גבוה. אישוניו מורחבים בבוהק כזה, בהתלהבות כזו!... האור כלה והולך והנה פותח אבא פיו בתורה בנעימה מגידית קצת, נעימת הסב שלו בטריסק. יותר משהוא דומה לאביו דומה לסבו.

בראתי בגימטריה תרי"ג. האדם לא נברא אלא לקיים כל המצוות שנצטווה. עובר עבירה גדולה, פעמים אין גם תשובה מכפרת. ואספר לכם מעשה ששמעתי מפי אבי זקני, זכר צדיק לברכה, כאשר נהג השולחן הטהור. פעם בא אליו לראש־השנה איש ישראלי אחד מכפר. ירא־שמים היה, אבל עירום מתורה שבכתב ועירום מתורה שבעל־פה ומגושם, כאילו הוא מסיטרא של אדם היער. אחר שבת בראשית חזר הכפרי לביתו. ושם נפלה לרגליו בתו הבכירה, והיא בתולה כשרה, המקפידה על חיצוניותה ומקפידה על

200

לשונה, נשמה של משי. נפלה לרגליו וקולה כקול חיה בשעה שהיא על המשבר. בשעה שאביה לא היה בכפר, ארבו לה שלושה שקצים וקשרוה בחבלים. חשכו עיניו של הכפרי. אלמן הוא ובתו היא ביתו. והנה פגמה בשורש שלו – זו נשמתה, ופגמה בענף שלו, זה הגוף. ובחמתו תפס גרזן בידו. "למה תעשה לי כך?" התחננה הנערה, "כלום אשמתי היא?". אולם כל כעס גדול מביא לידי חירשות. כעבור שבוע רתם האיש את סוסו ובעגלתו הקטנה בא לטריסק. באותן השנים לא קל היה להיכנס לגבולו של אבי זקני, זכר צדיק לברכה, כי בא 'עולם גדול'. בינתיים הגיד הכפרי לגבאי את המעשה שלו כמות שהוא, הרי וידוי הוא כמו הקזת הדם הרע לשם ניקוי הגוף. והגבאי מיהר לספר את הדבר לאבי זקני, ואבי זקני, זכר צדיק לברכה, יצא אל האיש וקרא: "באת אליי לקבל תשובה? באת לקבל מחילה? ראשי־תיבות 'שמחה, 'ששון, 'יקר בגימטריה כמעט כמניין תור"ה. ואתה כיבית אורה, השבת שמחה וששון ויקר. אין ביכולתי לקבל אותך! אין ברצוני לקבל אותך, רוצח!" והאיש חזר אל הכפר שלו, ובלילות דומה היה לו בביתו השומם, שבתו דופקת בחלונות והיא צועקת מכל הדברים באלף פיות: "אבא, אבא!" הזקן, נטרפה עליו דעתו. יש עוונות שאין להם כפרה.

בדמדומים המתעבים והולכים אני מקשיב לקולו של אבא. יש ובאמצע ה'תורה' אתה רוצה לקום ולשאול: "אבא, כלום אינך יודע על כל הנעשה מסביב לך...? או שמא כל חייך עכשיו הם רתיעה מפני האמת המרה? או שמא אתה, בעל היצרים העזים, נפש חלוקה על עצמה שלא תמיד מבינה את סיבת חלוקתה?"

אין לי ספק עכשיו: האמונה הייתה יסוד ועיקר נפשו, והוא ביקש לילך בדרכי הגדולים. אולי יבטא סיפור זה, שאביאנו כאן, את השקפותיו על החסידות, סיפור שלא שמעתיו מפיו, ואף־על־פי־כן כאילו מעצמו ומנפשו הוא.

פעם סיפרו לרבי בעיר, שבעיירה הסמוכה בנו מסילת־ברזל. ביקשו לראותה. "ביטול תורה לחינם!" אמר הזקן. אבל מי שומע לו? המתינו זמן רב בבית־הנתיבות. רקעו ברגליהם. קור גדול. חורף. ריח של פחמי־ אבן. רק על פסי־הפלד אין שלג. נוצצים כחלפים. והנה מזדעזעים, נאנחים מהרגשת המשא הקרב ובא. בא והולך ה'מעלה עשן'. מרוב מהירות מוציא ניצוצות לכאן ולכאן. הנה עומד ולרגע הרגעה בנדנוד כל הקרונות, שזה מהם טעון סחורה וזה משא אדם. הממונה קופץ למטה: ״תחנה פלונית! כך וכך רגעים של עמידה!״ והנה שורק במשרוקית ומניף את הפנס שבידו ו'מעלה העשן' מתחיל נושם, כאילו הנשמה חוזרת לו במלואה, וכל הקרונות באים אחריו בגלגול והוא מצפצף בקולי קולות. היו כל החסידים תמהים ומשתאים. "פלאי פלאים!" אמר מקורב אחד, "מעכשיו תהיה לכל אדם קפיצת־הדרך!". קפץ מקורב שני ונתכעס: "קפיצת־הדרך? יש לו, לשטן, חלק באותה ברכה!". אמר הרבי בעיניים דולקות: "חידוש גדול למדתי כאן – בכוח הרוח נמשכים הרבה קרים אחרי בוער אחד, המתלהב כרשפי שלהבת יה!".

201

יוחנן טווערסקי

ָא פשייד

ַא ווערטל פֿון רבי נחמן ברַאסלַאווער: "ַאלע זָאגן ַאז ס'דָא עולם הזה און עולם-הבא... מעגליך ַאז עולם הזה איז ניטָא בכלל".

אין אונדזער דור, אין דור פֿון אומקום און שיכחה, דהיינו: פֿון פַֿארפֿרעמדקייט צום זעלבסטאייגנשַאפֿט, מַאכט זיך ַאז ס'דַאכט זיך מיר – ַאז טריסק איז ניט מער ווי ַא חלום. ניין, מיט מיַין גַאנץ דערוויַיטערן זיך פֿונעם שטעטל, לעבט עס טיף אינעווייניק אין מיר. און אין די הערצער פֿון צענדליקער טויזנטער. דער עלטער-זיידע, דער טריסקער מגיד – ַאן הָאריקער שטריַימל, געדיכטע ברעמען, ַא בולטע, הערשערישע נָאז, ַא קלין פֿון ַא בָארד – ניט מיט זיַין פריווַאטן נָאמען הָאט ער אופֿגעבליצט פַֿאר ַא סך, נָאר, ווי דער שטייגער אין יענע ציַיטן, מיטן נָאמען פֿון זיַין ספר "מגן אברהם". אין איינע פֿון זיַינע תורות-זָאגן הָאט ער ַאזוי געזָאגט: "שבת איז אין סוד פֿון אמת און שלום. אפילו ַאן עם-הארץ הָאט מורא ליגן זָאגן אום שבת... און וויַיל, ווען ַא מענטש וועט מקדש זיַין זיך ַאליין... וועט גָאט פֿון אברהם זיַין אים ביַיהילפֿיק, ווי ס'איז ָאנגעדיַיטעט אין 'אמת' – ראשי-תיבות: תתברך מברכת אברהם" (זָאלסט געבענטשט ווערן פֿון אברהמ'ס ברכה).

טריסק, וועלכע דערמָאנט זיך מיר איצט, איז געבליבן ווי ַא נשמה ָאן ַא גוף. קולות פֿון ווערטלען זיך. איבערווערטלען זיך פֿון שׂינאה, ליצנות און קינאה. ָאבער די קולות הָאבן איצט ניט קיין ווידער-קול אין הַארצן. איצט זע איך: ביַיטשן שטערן אין טיַיך טוריַא. פֿון דער ָאזיערע ביַים סוף תחום פֿון "הויף" דערטרָאגט זיך ַא פֿיַיכטער ריח פֿון לעפעכע. און ַא מָאל דערציילן זשַאבעס דָארט אונטן ווָאס ס'טוט זיך פֿון אויבן. אין גרויסן בית-מדרש איז שטַארק ליכטיק און חסידים פֿון ַאלע עקן ווָאלין און פוילן. כ'הער תורות געבויט אויף חריפות'דיקע גימטריאות, אויף ראשי-תיבות און סופ'ן תיבות:

– בראשי'ת בר'א אלקי'ם, סופן פֿון די תיבות: אמת. – אין סוף איז בגימטריא אדון עולם.

כ'הער ניגונים פֿון שמחה. ניגונים פֿון דביקות. שבת און יומטוב זענען ַא נצחון אויף די כוחות פֿון רוגזה אויף דער וועלט. זיי זענען דָאס צענעמען די ציַיט, ס'הייסט די גרעניצן. דָאס ַאוועקנעמען ַאלע דאגות. פונקט ווי טשערנָאבל הָאט ַארויסגעגעבן ַא פָאטער צו ַא גרויסער דינַאסטיע, איז אויך טריסק געווָארן ַא מוטער צו עטליכע ניַיע הויפֿן: קָאוועל, לובלין, זשוריק, ווַארשע. כ'געדענק די שלש-סעודות אין טַאטנס "הויף". זיַין זָאגן גַאנץ "תחנוּן" יעדן מָאנטיק און דָאנערשטיק איבערגייענדיק פַֿאר דער תיבה. כ'זע אים טַאנצן מיט ַא ספר-תורה אין זיַינע ָארעמס בעת די הקפות, און די חסידים פלאסקען מיט די הענט – ניט מיט די שפיצן פֿינגער,אויף יוצא זיַין. ס'איז דָא ַאן ָאנשטעקן זיך פֿון געפֿילן, פֿון דביקות. זיי זינגען און קוקן זיך ַאיין אין אים, ווי ער טַאנצט לכבוד דער תורה מיט ַא צעברָאכן הַארץ און ַא פֿרייליכקייט אויף דער נשמה. ַא לע, ַא לע פֿ ַא רמָא גן אין זיך איצט ַא פֿ ַא רשטַא רקונג פֿ ון יסוד פֿ ון פֿ יַיער ווָא ס אין דער נשמה. טויכער ווערן ַא מָאל פַֿארשיכורט פֿון ים-טיפֿענישן. אין טריסק און אין אירע ָאנגעשלָאסענע הויפֿן איז מען געווען שיכור פֿון טיפֿענישן, און אפשר שיכור פֿון ַא הויכעניש ווָאס איז פַֿארבָארגן פֿון זיי ַאליין. מיט ַא ציַיט צוריק הָאב איך געזען איינע פֿון די לעצטע בילדער פֿון פֿעטער פֿון זשוריק, ווי ער גייט צו

202

יוחנן טברסקי

פרידה

אמרה של רבי נחמן מברסלב: "הכול אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא... ייתכן שאין עולם הזה כלל". בדורנו, דור השואה והשכחה, כלומר ההתנכרות אל העצמיות, יש שנדמה לי – טריסק אינה אלא חלום. לא, עם כל ריחוקי ממנה עוד היא חיה בתוך תוכי ובנפשם של רבבות.

סבא רבא, המגיד מטריסק – כובע־שער, גבות עבותות, אף שולט, בולט וטריז של זקן – לא בשמו הפרטי הובהק לרבים, אלא כמנהג הימים ההם, בשם ספרו: 'מגן אברהם'. באחת מתורותיו אמר: "שבת היא בסוד אמת ושלום. אפילו עם־הארץ ירא לשקר בשבת... ועל־ידי שיקדש האדם את עצמו... יהיה אלוהי אברהם בעזרו כמרוכז ב'אמת' – ראשי־תיבות: 'תתברך 'מברכת 'אברהם".

טריסק, הזכורה לי עכשיו, כשנשארה רוח בלי גוף, כולה שבת וחג. ידעתי גם ידעתי: היו גם ימות חול. היו גם מריבות. קולות שיש בהם חידוד. חידוד של שנאה, של לצון וקנאה. אולם קולות אלה, אין להם עכשיו בת־קול בלב. עכשיו אני רואה: שרביטי־כוכבים בטוריה הנהר. מהאגם שבקצה תחומה של ה'חצר' עולה ריח טחוב של סוּף. ויש שצפרדעים מספרות שם למעלה מה שלמטה. בבית־המדרש הגדול אור רב וחסידים מכל קצות ווהלין ופולין. שומע אני תורות הבנויות על גימטריות חריפות, על ראשי־תיבות וסופי־תיבות:

"'בראשי'ת בר'א אלקי'ם' סופי־תיבות אמת". "אין סוף בגימטריה אדון עולם".

שומע אני ניגוני שמחה, ניגוני דבקות. שבת וחג הם ניצחון על כוחות הרוגז שבעולם, הם סילוק הזמן, כלומר הגבולות. סילוק כל הדאגות.

כשם שצ'רנוביל בנתה אב לשושלת גדולה, נעשתה גם טריסק אם לכמה וכמה חצרות חדשות: קובל, לובלין, ז'וריק, ורשה. זוכר אני את הסעודה השלישית ב'חצר' אבא. אמירת 'תחנון' מלא שלו בימים שני וחמישי בעברו לפני התיבה. אני רואהו רוקד עם ספר־תורה בזרועותיו בשעת ההקפות, והחסידים מוחאים כף – לא בקצות אצבעותיהם כיוצאים ידי חובתם. יש הידבקות של רגשות, גם של דבקות. הם מזמרים ומסתכלים בו, כשהוא מרקד לכבוד התורה מתוך שברון לב ושמחת נפש. כולם, כולם, יש בהם עכשיו מתגבורת יסוד האש שבנפש.

לאמודאים יש שכרון־מעמקים. בטריסק ובחצרות בנותיה היו שיכורי־מעמקים, ואולי שיכורי איזה גובה נעלם מהם.

לפני זמן ראיתי אחת התמונות האחרונות של הדוד מז'וריק, כשהוא הולך ל'תשליך'. השטריימל שלו נתגבה כלפי מעלה ונראה מצחו הגדול. אדרתו פתוחה ונראה הקיטל שלו החגור חגורה לבנה. בזקנו זרקה השיבה. כמה נשתנה מאז ראיתיו בילדותי! לידו פוסע אברך גבוה, חיוור. מחזיק בשתי ידיו את

203

"תשליך". זיַין שטריַימל איז געווען פַֿאררוקט אויף ַארויף און ס'הָאט זיך ַארויסגעזען זיַין גרויסער שטערן. זיַין מַאנטל איז געווען אויפֿגעשפיליעט און ס'הָאט ַארויסגעקוקט זיַין קיטל ַארומגעגַארטלט מיט ַא וויַיסן גַארטל. זיַין בָארד הָאט געגרויט. אוי הָאט ער זיך געענדערט, זינט כ'הָאב אים געזען אין מיַין קינדהייט! נעבן אים שפריַיזט ַאן הויכער ייִנגערמַאן, ַא בלַאסער. ער הַאלט צו מיט זיַינע ביידע הענט זיַין אויפֿגעשטעלטן קרַאגן (קַאלט, וויַיזט אויס) און זינגט. ַאן איַילעניש און לויפֿעניש פֿון קינדער. אוי, יענע נַאיִווע ווַארימע משה'לעך-שלמה'לעך ווָאס זענען ניטָא מער! ַא סך פֿון זיי שטייען צו צום ניגון און פליעסקען מיט די הענטלעך, וויַיל ווָאס איז ַא ניגון אויב ניט הַארציקע התפעלות? דָאס גַאנצע שטעטל גייט נָאך נָאכן פֿעטער.

און נָאך איין בילד איז פַֿארבליבן פֿון זשוריק. די לעצטע שבלעצטע: ַא גרויסער הויף, פֿול מיט שטיינער. ייִדן שטייען מיט די פנימער צום מויער און זייערע הענט זענען פַֿארריסן ַארויף. דַאכט זיך, זיי טוען תפילה טון. די לעצטע תפילה. צו דען וועט ניט געשען קיין נס? ַא טונקעלע, לעבעדיקע מַאסע פֿון ַאלט און ייִנג, מענער, קינדער, פֿרויען... ניין. דער נס איז ניט געשעען. ס'הָאט זיך דערטרָאגן דער גורלדיקער בַאפֿעל: – פֿ ויער!

און דער טַאטע... ווָאס זענען געווען זיַינע לעצטע ווערטער? לעצטע ווערטער זענען ָאפֿטמָאל דער תמצית פֿון נשמה און כמו ַא צוואה. איז געווען ַא געלע לַאטע אויף זיַינע קליידער, צי איז ער געווען איַינגעהילט אין ַא טלית? און וווּ הָאט ער צוגעמַאכט זיַינע אויגן אויף אייביק? מ'דערציילט, ווען ער הָאט געהערט ַאז טריסק איז חרב געווָארן – ס'זענען דָארט כמעט ניט פַֿארבליבן קיין ייִדן, ניט קיין המשך, ניט קיין מצוה און ניט קיין רעשטל פֿון ַא מצוה – הָאט ער בַאשלָאסן פַֿארלָאזן ווַארשע און זיך צוריקקערן אין זיַין געבוירנשטעטל און איז דָארט אומגעקומען מיט די לעצטע שבלעצטע.

כ'ווייס ניט אויף וויפֿיל ס'דָא דערין אמת. ָאבער איינס ווייס איך: ַאלע זיַינע יָארן הָאט ער ָאפגעהיט די ליכט, ָאפגעהיט מיט גלי און מיט מסירות – און אפשר איז'ס געווען איינע פֿון די סיבות פֿונעם ריס אין זיַין פַֿאמיליע, וויַיל ס'הָאבן אויפֿגעווַאכט אין איר שטרעבונגען צו ַאנדערע הָאריזָאנטן, צו ַאנדערע ווערטן.

– טַאטע, טַאטע! מצבות – פֿרויען וויינען איבער זיי, און ס'זענען דָא פֿרויען ווָאס קושן זיי, ווי זיי ווָאלטן געווען שטיינער פֿון ַא מזבח. צי הָאסטו זוכה געווען צו ַא מצבה? צי הָאט עמיצער ַארָאפגעלָאזט ַא טרער אויף דיין קבר?

ייִדיש, פֿון כתב-יד: נתן ליבנה
204

צווארונו הזקוף (קר כנראה) ומזמר. איצה וריצה של תינוקות. הו, אותם משה'לך, שלמה'לך תמימים וחמימים שאינם עוד! רבים מהם מצטרפים לניגון ומוחאים כף. אין ניגון אלא התפעלות הלב. כל העיירה נגררת אחרי הדוד.

ונשתמרה גם תמונה אחרת מז'וריק, אחרונה שבאחרונות: חצר גדולה, הזרועה אבנים. יהודים עומדים ופניהם אל החומה וידיהם מורמות למעלה. דומה, הם עומדים באיזו תפילה, תפילה אחרונה. האמנם לא יתרחש נס? המון כהה, חי, של זקנים וצעירים, גברים, ילדים ונשים... לא, הנס לא נתרחש. נשמעה המילה הרת־הגורל:

"פויער!" (אש!) ואבא... מה היו המילים האחרונות בפיו? הרי במילים אחרונות יש פעמים מיצוי הנפש ומעין צוואה. וההיה אז טלאי צהוב על בגדו או מעוטף היה בטלית? והיכן עצם עיניו לנצח? סיפרו לי שכאשר שמע שטריסק נחרבה, שלא נשארו בה כמעט יהודים, לא המשך, לא מצווה ולא שיורי מצווה, החליט לעזוב את ורשה ולשוב לעיירת מוצאו, והוא מת עם אחרוני אחרוניה.

איני יודע אם זו עדות־אמת, אולם יודע אני גם יודע: כל ימיו שמר על הנר, שמר בלהט ובקנאות – ואולי הייתה זו אחת הסיבות של הקרע במשפחתו, כי נתעוררו בה שאיפות לאופקים אחרים, לערכים חדשים. "אבא, אבא!" מצבות, נשים בוכות עליהן ויש מנשקות אותן כאילו אבני פולחן הן. הזכית אתה למצבה? ההוריד מישהו דמעה על קברך?

האדמו"ר דוד אהרון טברסקי מז'ֹוריק (נרצח בשואה) עם מלווים בדרך ל'תשליך'.

205

ז. וויַינפער

ביַים רבי'ן ר' יעקב לייבעניו אין יחוד-שטיבל

משה איז ניט ַאהיים געגַאנגען גליַיך נָאכן דַאווענען, נָאר געשטַאנען און געקוקט, ווי דער גרויסער עולם ייִדן, סיַי היימישע און סיַי ָאנגעקומענע פֿון דער פֿרעמד, ציט זיך פַאמעלעך, ניט געאיַילט, מיט די צענויפֿגעלייגטע טליתים פַֿארביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד שטיבל, און ער, רב יעקב לייבעניו, אין גַאנצן איַינגעוויקלט אין וויַיסן, ענטפֿערט יעדן פַֿארביַיגייער אויף זיַין "גוט יום-טוב" און לייגט דערביַי צו:

– ַא חתימה טובה, ַא גמר חתימה טובה. די לופֿט פֿונעם בית-מדרש איז געווען ָאנגעפֿילט מיטן ריח פֿון די ָאפגעשלָאגענע הושענא בלעטלעך און דעם ציטער פֿון דעם רבין רב יעקב לייבעניוס "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני", און ער, דער זיבעצניָאריקער, ווָאס הָאט שוין געהַאט איבערגעלייענט ליליענבלומס "חטאת נעורים", פֿיַיערבערגס "לאן", הלל צייטלינס "דָאס פרָאבלעם פֿון גוטס און שלעכטס" און נָאך ַאזעלכע ביכער און ביכלעך, איז געשטַאנען אין זיַין ווינקל און זיך שטַארק געוווּנדערט, הלמאי ער הָאט ַאזַא הנאה פֿון רב יעקב לייבעניוס "הלל", פֿון דער דערהויבנקייט ביַי די מתפללים און פֿון דעם ריח פֿון די הושענא-בלעטלעך. ער הָאט זיך אויך זייער שטַארק געוווּנדערט, הלמאי ער שטייט צוגעשמידט צום ָארט און קָאן נישט ָאפריַיסן די אויגן פֿון דער חמימה ביַי די חסידים, ווָאס ציען זיך פַֿארביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד-שטיבל און פֿון אים ַאליין, רב יעקב לייבעניון, ווָאס שטייט איַינגעהילט אין זיַין קיטל און טלית, ווָאס זענען בַאזילבערט מיט די עטרות, און פֿון דער זילבערנער יַארמולקע אויף זיַין קָאפ.

ער איז געשטַאנען און זיך שטַארק געוווּנדערט און מיט דעם זעלבן וווּנדער זיך געפֿרעגט: – איז ווָאס זשע איז מיט די ַאלע ניַיע געדַאנקען, ווָאס די ביכער גיבן מיר?

פלוצלינג איז ער אויפֿגעוועקט געווָארן פֿון זיַין טיפֿער פַֿארטרַאכטעניש. ער הָאט דערפֿילט ַא שווערע הַאנט אויף זיַין ַאקסל און זיך אומגעקערט. לעבן אים איז געשטַאנען דער גבאי רב מָאטל בערקעס מיט דעם גרויסן סַאמעטענעם היטל, ווָאס איז געלעגן אויף זיַין מַאסיוון גרויען קָאפ, ווי ַאן איבערגעקערטע דייזשע:

– תכשיט, וועסט מיט מיר ַאריַינגיין צום רבין אין יחוד-שטיבל, – הָאט ער פֿעסט געזָאגט. – צום רבין?

– יָא, צום רבין, – הָאט ער איבערגעחזרט, און דָאס קול ביַי אים איז געווען ַאזוי פֿעסט, ַאז ס'הָאט קלָאר געמַאכט, וועגן ָאפזָאגן קָאן גָאר קיין רייד נישט זיַין.

דער עולם ביַי דער ָאפֿענער טיר פֿונעם יחוד-שטיבל הָאט שוין געהַאלטן ביַים סוף, און ער, דער זיבעצניעריקער, הָאט אונטערן שַארפֿן, ווַאכזַאמען בליק פֿון רב מָאטל בערקעס, געמַאכט ַא בַאוועגונג צו גיין אין דער ריכטונג פֿון דעם פַֿארביַיגייענדיקן עולם, ָאבער רב מָאטל בערקעס הָאט אים ָאפגעשטעלט: – ניין, ניין, אין דער ַאנדערער זיַיט, – און ער הָאט זיך געלָאזט מיט דער ַאנדערער זיַיט, ווָאס הָאט געפֿירט דורך ַא טונקעלן קָארידָאר צו ַאן ַאנדער ַאריַינגַאנג אינעם יחוד-שטיבל ַאריַין.

ער איז געגַאנגען פָֿארויס אין דער טונקלקייט, פֿילנדיק הינטער זיך רב מָאטל בערקעס שווערן גוף, ווָאס הָאט ַאלע וויַיל ַארויסגעלָאזט פֿון זיך ַא געדיכטן כריפ.

צווישן די גבאים איז רב מָאטל בערקעס געווען מער משרת ווי ַא גבאי, און אויב מ'הָאט דָאך בַאצויגן זיך

206

ז' ויינפר

בחדר הייחוד של ר' יעקב לייב'ניו

משה לא הלך הביתה מיד לאחר התפילה, אלא עמד והסתכל בהמון היהודים המקומיים והזרים. טליתותיהם היו מקופלות והם השתרכו להם באטיות,

ללא חיפזון, לפני הדלת הפתוחה של חדר הייחוד. שם רב יעקב לייב'ניו, עטוף כולו בלבן, עונה לכל מי שעובר, מברכו בברכת 'חג שמח' ומוסיף:

"חתימה טובה, גמר חתימה טובה". -

בית־המדרש התמלא בריח העלים החבוטים של הושענארבה והאוויר נע ברטט תפילתו של הרבי, רב לייב'ניו: "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". והוא,

בן השבע־עשרה, שכבר קרא את 'חטאת נעורים' ללילינבלום, את 'לאן' לפיירברג, את 'בעיית הטוב והרע' להלל צייטלין ועוד ספרים וספרונים כגון

אלה, עמד לו בפינה והשתומם מאוד. הוא לא הבין מדוע הוא כה נהנה מן ה'הלל' של רב יעקב לייב'ניו, מן ההתעלות של המתפללים ומריחם של עלי

האדמו"ר יעקב לייב'ניו -

ההושענארבה. הוא גם תמה על עמידתו הנטועה במקומה ועל כך שאינו ּטברסקי

יכול להתיק את מבטו מן האווירה החמימה, שמשרים החסידים ההולכים מטריסק־הורבישוב ונמשכים אל עבר הדלת הפתוחה של חדר הייחוד ואל עבר רב לייב'ניו בעצמו,

העומד חבוש כיפה כסופה ועטוף במעיל לבן ובטלית המקושטים בעטרות כסף.

כך עמד לו משתומם, ובהשתוממותו הגדולה שאל את עצמו: "אז מה עם כל המחשבות החדשות שהספרים מעוררים בי?"

לפתע התעורר מהמחשבות העמוקות. הוא חש ביד כבדה על כתפו וסב לאחור. לידו עמד הגבאי, רב מוט'ל ברקס. על ראשו הגדול והאפור של הגבאי היה מונח כובע משי גדול, שנראה כקערה הפוכה: "'תכשיט', הרוצה אתה להיכנס עמי לרבי בחדר הייחוד?" שאל בקול תקיף,

"לרבי?" "כן, לרבי" חזר על הצעתו בקול כה תקיף, שהיה זה ברור שסירוב אינו בא בחשבון כלל. ההמון, שניצב ליד דלתו הפתוחה של חדר הייחוד, כבר היה קרוב לסוף ההמתנה, והוא, בן השבע־עשרה, החל ללכת לכיוון ההמון החולף, כשרב מוט'ל ברקס עוקב אחריו במבטו החריף והמשגיח. אך רב מוט'ל ברקס עצר בעדו:

"לא, לא, לצד השני". הוא הניח לו שיובילו לצד השני, הצד שהוביל דרך מסדרון חשוך לכניסה אחרת של חדר הייחוד. הוא הלך ראשון בחשכה והרגיש מאחוריו את גופו הכבד של רב מוט'ל ברקס, אשר מפעם לפעם הוציא מפיו קול צורם.

מבין הגבאים, רב מוט'ל ברקס היה יותר משרת מגבאי. אמנם נהגו בו כבוד ודרך־ארץ כפי שמתייחסים לגבאי, אבל היה זה בעיקר מתוך הפחד שהטיל מראהו החיצוני ולא משום סיבה אחרת. הוא היה שומר־ הראש של הרבי ונכח תמיד בקרבתו. הוא היה זה שהפשיט את הרבי ממלבושיו, גם בחוץ וגם בפנים. הוא נהג ללוות את הרבי בצרכיו היום־יומיים ובוודאי נהג ללוותו למקווה. ליד השולחן היה הוא זה שחתך את החלה לאחר ברכת 'המוציא'. כך היה גם לגבי הדגים, הבשר ומזיגת היין לכוס. היה זה הוא שבתום

207

צון אים מיט דעם דרך-ארץ ווי צו ַא גבאי, איז עס געווען גיכער אויס פחד פַֿאר זיַין מעכטיקן אויסזען, ווי פַֿאר עפעס ַאנדערש. ער איז געווען דער ליַיבוועכטער פֿונעם רבינס פערזָאן און איז שטענדיק געווען אין זיַין נָאענטקייט. ער איז געווען דער, ווָאס פֿלעגט אויסטָאן דעם רבין די מלבושים, סיַי אין דער עפֿנטלעכקייט און סיַי פַֿארמַאכט. ער פֿלעגט בַאגלייטן דעם רבין אין זיַינע טָאגטעגלעכע געברויכן און אוודאי אין דער מקווה ַאריַין. ביַים טיש פֿלעגט ער צעשניַידן די חלה נָאכן מַאכן די "המוציא", ַאזוי די פֿיש, דָאס פֿלייש, ָאנגיסן פַֿאר אים דעם בעכער מיט וויַין, און עס איז געווען ער, ווָאס פֿלעגט דערנָאך אויסטיילן די שיריַים, ברומענדיק דערביַי מיט זיַין מעכטיק קול מע זָאל הָאבן דרך-ארץ און נישט כַאפן. מיט זיַין אויסזען איז ער געווען דורכויס חומר, אפילו זיַינע פאות און בָארד ַארום זיַין רויט-פֿליישיק פנים זענען געווען חומרדיק. סע הָאט געשלָאגן מיט גופישער גבורה פֿון זיַין יעדן ריר און קער. – ַאז מָאטל בערקעס דערלַאנגט ַא פַאטש, ווערט פֿונעם געפַאטשטן ַא פלעצל,– פֿלעגט מען זָאגן, און דערביַי איז געקומען ַא מעשה וועגן איינעם ַא מחוצף, ווָאס הָאט געווַאגט זָאגן עפעס דעם רבין. – מ'הָאט דָאך געדַארפֿט בַאלד ברענגען סרָאלקע רופא צו דעם מחוצף, – הָאט ַאן ַאנדערער דערציילט. און ָאט איז ער אין דעם טונקעלן קָארידָאר, און הינטער אים איז דער זעלבער רב מָאטל בערקעס, ווָאס ַאז ער גיט ַא פַאטש, ווערט פֿון דיר ַאש און פָארך, ַא פלעצל.

משה הָאט זיך דערמָאנט, ווי צופֿרידן ער איז געווען, ווען ס'הָאט זיך ענדלעך געעפֿנט די טיר, און ער הָאט זיך שוין געפֿונען אין יחוד-שטיבל. די טיר צום בית-מדרש איז שוין געווען צוגעמַאכט, און דער רבי רב לייבעניו איז שוין געזעסן, ווי זיַין שטייגער איז געווען נָאכן דַאווענען, אויף דעם ברייטן גרין-סַאמעטענעם שטול, דער קָאפ פַֿארווָארפֿן הינטער זיך אויפֿן ָאנשפַאר. די אויגן זענען געווען ביַי אים צוגעמַאכט, און די מיט גָאלד גערַאמטע ברילן – אויפֿן שטערן.

משה הָאט זיך געזען שטיין ַא שוויַיגנדיקן פַֿאר דעם רבין און נישט אויפֿגעהערט צו פֿילן הינטער זיך די מעכטיקע פֿיגור פֿון רב מָאטל בערקעס און ַא צָאל פֿון די געהויבענע און זייער חשובע חסידים, ווָאס זענען געשטַאנען, ווי פַֿארגליווערטע, מיט די הענט אין די גַארטלען. דורך די צוויי גרויסע פֿענצטער הָאט ַאריַינגעקוקט די הַארבסטיקע זון, ווָאס כָאטש זי איז שוין געווען קיל, הָאט זי דָאך געשיַינט מיט געשיַיערטן גָאלד. דער הימל, ווָאס הָאט זיך געזען דורך די פֿענצטער, איז געווען בַאדעקט מיט שטיקער ָאפגעריסענע וויַיסגרויע ווָאלקנס, ווָאס זענען געהַאנגען ַאזעלכע שוויַיגנדיקע און פֿארטרַאכטע, ווי זיי ווָאלטן געווען פַֿארנומען מיט אויפֿכַאפן די רעיונות פֿונעם דרימלענדיקן צדיק. ס'הָאט זיך אויך געזען דָאס גלַאנציקע ווַאסער פֿונעם טיַיך און ַא שטיק פֿון דער גָאלד-גרינער לָאנקע אויף יענער זיַיט טיַיך. אוודאי הָאט דָאס נישט געדויערט זייער לַאנג, ָאבער די רגעס הָאבן זיך געצויגן, ווי שעהען, ביז רב יעקב לייבעניו הָאט צעעפֿנט זיַינע אויגן. ָאבער ווען ער הָאט זיי צעעפֿנט, הָאט דָאס סיַי-ווי געגעבן דעם איַינדרוק, ַאז זיי זעען נישט די ַארומיקייט. ַא וויַיל הָאבן זיי געקוקט פַֿאר זיך, בשעת זיַינע וויַיסע פֿינגער הָאבן אינסטינקטיוו צעעפֿנט דָאס גָאלדענע טַאבַאק-פושקעלע, ָאנגענומען ַא ביסעלע און צוגעטרָאגן צו זיַינע נָא זלעכער.

– רבי, ער איז דָא,– הָאט רב מָאטל בערקעס, זיך צובייגנדיק, געזָאגט מיט ַא שטילן כריפ. ָאבער דער רבי הָאט אויך דעמלט נישט דערהערט. ַאפנים צופֿיל געווען פַֿארטרָאגן ערגעץ ַאנדערש, און רב מָאטל בערקעס הָאט איבערגעחזרט נָאך ַא מָאל:

– רבי, איך הָאב אים געברַאכט צו איַיך. – הַא? – הָאט דער רבי ענדלעך בַאוויליקט ַארויסצוברומען, און רב מָאטל בערקעס הָאט זיך נָאך נעענטער צוגעבויגן צון אים:

– איך הָאב געברַאכט דעם תכשיט, אליהוס תכשיט. משה הָאט זיך דערמָאנט אין דעם ציטער, ווָאס ער הָאט דערפֿילט, ווען ער הָאט דערזען דעם רבינס

208

הסעודה חילק את השיירים כשהוא נוהם בקולו הסמכותי, שאנשים ינהגו דרך־ארץ ולא יחטפו. במראהו היה כולו חומר, אפילו פאותיו וזקנו שעיטרו את פניו האדומות הבשרניות היו חומר. כל אחת מתנועותיו שידרה חוסן גופני.

"כשמוט'ל ברקס מנחית מכה, הופך המוכה לקציצה", כך נהגו לומר. פעם אחת צץ לו סיפור על חצוף אחד שהעז לומר משהו לרבי. "אותו החצוף, צריך היה להבהיל מיד את שׂרול'קה הרופא", סיפר מישהו אחר. והנה הוא בפרוזדור החשוך, ומאחוריו אותו מוט'ל ברקס, שכשמנחית הוא מכה, אתה הופך לעפר ואפר, לקציצה.

משה נזכר עד כמה הוקל לו כשסוף־סוף נפתחה הדלת והוא הגיע לחדר הייחוד. הדלת לבית־המדרש כבר הייתה סגורה, והרבי רב לייב'ניו כבר ישב כמנהגו לאחר התפילה על הכורסה הרחבה עם ריפוד המשי הירוק, כשראשו נשען לאחור על המשענת. עיניו היו עצומות ועל מצחו – משקפיים בעלי מסגרת זהב. משה עמד שותק לפני הרבי ולא הפסיק להרגיש מאחוריו את דמותו הכל־יכולה של רב מוט'ל ברקס. יחד עם מוט'ל עמדו שם גם מספר חסידים חשובים ורמי־מעלה, אף הם כמוהו מאובנים וידיהם בתוך האבנטים. שמש הסתיו הסתננה פנימה דרך שני החלונות הגדולים. השמש כבר הייתה קרירה, אך בכל־ זאת זהרה בזהב בוהק. השמים שניבטו מבעד לחלונות היו מכוסים בפיסות עננים אפורים־לבנים, תלויים מעל, שותקים ומהורהרים. נדמה היה שהיו שקועים בהבנת הרעיונות של הצדיק המנמנם. גם מי הנהר הנוצצים נגלו להם, כמו גם כר הדשא הירוק־המוזהב המשתרע מעברו השני של הנהר.

כנראה לא ארך מעמד זה זמן רב, אך עד שרב יעקב לייב'ניו פקח את עיניו נדמו רגעים אלה כשעות. וכשפקח הוא את עיניו, נדמה היה שהן אינן רואות את הסובב אותן. לזמן־מה הן הסתכלו כאילו לתוך עצמן. הוא פתח באצבעותיו הלבנות את קופסת הטבק המוזהבת, נטל מעט טבק וקרבהו לנחירי אפו. "רבי, הוא פה", התכופף רב מוט'ל ברקס ואמר בקול צורמני ונמוך.

אבל גם אז לא שמע הרבי. כנראה היה שקוע עמוק מדי בדברים אחרים, ורב מוט'ל ברקס חזר שוב: "רבי, הבאתיו אליך".

"אה?" הואיל לבסוף הרבי לנהום, ורב מוט'ל ברקס התקרב והתכופף לעברו:

"הבאתי את ה'תכשיט', את ה'תכשיט' של אליהו". משה נזכר ברעד שחש כשנח עליו מבטו של הרבי. היה זה כאילו חדרו להכרתו פתאום פאותיו הקצוצות, הכובע הלא־רבני שעל ראשו, שני דשי המשי שעל המעיל הגרמני שלו.

"של אליהו? אה?" שאל הרבי בשקט, ועיניו הפכו רכות רכות. משה עודנו זוכר עד היום את הרכות שנשקפה מעיניו של רב יעקב לייב'ניו. אבל אז הביט בהן כמבוהל עד מוות. ולפתע, הנה צצה לו עזרה בלתי צפויה. רב יעקב לייב'ניו הסיר באטיות את משקפי הזהב שלו ממצחו והרכיבן על גשר אפו, הריח בלא חיפזון מעט טבק מתוך הקופסה המוזהבת, וכשקירב את הטבק לאפו, שאל את משה בדרך ההלצה:

"אז, זאת אומרת, זה כלום, אה?" נימתו הייתה נימת זקן בעל ניסיון, השואל ילד תמים. ובחיוך של טוּב־לב על פניו המשיך ושאל: "אז לחלוטין שום־דבר באמת?"

משה בן השבע־עשרה הבין מן השאלות הללו, שהומטרו עליו כטיפות ראשית הגשם, שמישהו לחש לרבי שהוא, משה, קורא ספרים המביעים דברי כפירה, ועתה יהיה עליו לעשות את כל המאמצים כדי להתכחש לספרים הללו, שאם לא כן, רע ומר יהיה. הוא פתח את פיו ורצה לומר דבר־מה. אבל רב יעקב לייב'ניו המשיך לדבר, ועכשיו כבר דיבר יותר לעצמו מאשר אליו, ל'תכשיט' של אליהו.

"האם העולם הוא קדמון? האם בריאת העולם נעשתה מאליה? הכול, הכול שמסביבנו אינו אלא יש

209

בליקן אויף זיך. ס'איז געווען, ווי ער ווָאלט פלוצלינג בַאוווּסטזיניק געווָארן אויף די ָאפגעשניטענע פאות זיַינע: אויף דעם נישט-רבנישן קַאפעליושל זיַינעם אויפֿן קָאפ; אויף די צוויי זיַידענע לַאצעלעך פֿון זיַין דיַיטשמערישן סורדוטל.

– אליהוס, הַא? – הָאט דער רבי שטיל געפֿרעגט, און זיַינע אויגן זענען געווָארן ביז גָאר מילד. משה געדענקט נָאך איצט די מילדקייט פֿון רב יעקב לייבעניוס אויגן. ָאבער דעמָאלט הָאט ער זיך ָאנגעכַאפט אין ָאט דער מילדקייט, ווי ַאן איבערגעשרָאקענער, ווָאס דערזעט פלוצלינגע הילף. רב יעקב לייבעניו הָאט פַאמעלעך ַארונטערגעלָאזט די בַאגילדעטע ברילן פֿונעם שטערן צו זיַין נָאז, גענומען נישט געאיַילט ַא שמעק-טַאבַאק פֿונעם גָאלדענעם פושקעלע און, צוטרָאגנדיק צו דער נָאז, געפֿרעגט ביַי אים מיט ַא דינער מילדער הלצה:

– איז, הייסט עס, ַאז גָארנישט, הַא? ער הָא ט געפֿ רעגט ָא ט-די פֿ רַא גע מיטן טָא ן פֿ ון ַא ן עלטערן, ַא דערפֿ ַא רענעם, ביַי ַא יונג נַא איוו קינד און, שמייכלענדיק מיט ַא סך גוטסקייט אויפֿן פנים, וויַיטער געפֿרעגט:

– ָאבער טַאקע לחלוטין גָארנישט? פֿ ון ָא ט די פֿ רַא גן, ווָא ס הָא בן ווייך געקַא פעט אויף אים, ווי טרָא פנס פֿ ון ַא ן ָא נקומענדיקן רעגן, הָא ט ער, דער זיבעצניעריקער משה, בַאנומען, ַאז עמעצער הָאט צוגעשטעלט דעם רבין פַֿאר אים ַא בענקעלע, ַאז ער איז זיך עוסק אין ביכלעך, ווָאס שלָאגן פֿון זיך מיט כפירה, און ַאז ער מוז זיך איצט בַאמיען ָאפצולייקענען. ווָארן ַאז נישט, וועט זיַין שלעכט, ער הָאט געעפֿנט דָאס מויל און געווָאלט עפעס זָאגן. ָאבער רב יעקב לייבעניו הָאט וויַיטער גערעדט און איצט שוין מער צו זיך, ווי צון אים, אליהוס תכשיט. – די וועלט איז ַא קדמון? בריאת-העולם איז געקומען פֿון זיך ַאליין? ַאלץ, ַאלץ, ווָאס איז דָא ַארום אונדז, איז נישט מער ווי ַא יש מאין?

משה געדענקט, ווי ער הָאט זיך דעמלט צעציטערט פֿון רב יעקב לייבעניוס רייד. און עס איז מָאדנע, ווָאס ער ווָאלט איצט געקָאנט שווערן, ַאז דָאס דעמָלטיקע ציטערניש איז שוין נישט געווען דערפַֿאר, וויַיל הינטער אים הָאט געלויערט די גבורדיקע פֿיגור פֿון רב מָאטל בערקעס און דער ברום פֿון די חסידישע מיַילער ַארום אים, נָאר דָאס ציטערניש איז געווען פֿון דעם רבינס ווערטער.

און עס איז געווען דָאס ציטערניש פֿון רב יעקב לייבעניוס ווערטער, ווָאס הָאט זיך דערפֿילט אין זיַין אייגן קול, ווען ער הָאט אויפֿגעהויבן זיַינע אויגן צום רבין און געזָאגט מיט ַא שטיל געמורמל: – איך הָאב דָאס נישט געזָאגט, רבי.

ער הָאט עס ַא מורמל געטָאן און בשעת מעשה זיך ָאנגעגורט מיט פֿרישן כוח אויף וויַיטערדיקע רייד, ָאבער דָא הָאט ער דערהערט דעם רבינס אויפֿגעלויכטן קול:

– מָאטל, דו הערסט? סע איז דָאך שקר! ער הָאט דָאך ַאזוינס גָארנישט געזָאגט. דו הערסט, מָאטל, סע איז דָא ך שקר!

רב יעקב לייבעניו הָאט זיך מיט די ווערטער געווענדט צו מָאטל בערקעס און דערביַי ַא הייב געטָאן זיַינע הענט צום הימל, ווָאס הָאט זיך געזען דורך די פֿענצטער, און זיך נחתדיק צערעדט מיט ַאזוי פֿיל ווייכקייט אין זיַין קול.

– ווָאס הייסט ער וועט ַאזוינס זָאגן? – הָאט ער געפֿרעגט און, קוקנדיק צום הימל, גערעדט – ווָאס זשע ער הָאט, חלילה, קיין אויגן נישט און ער זעט נישט, ַאז סע איז מלוא כל הארץ כבודו!

ַא וויַיל איז ער געבליבן שטיל, ַאזוי שטיל, ווי דער כבוד פֿון דעם בורא-עולם ווָאלט ַאלץ און ַאלעמען בַאהערשט אינעם יחוד-שטיבל, און סע הָאט זיך געפֿילט, ווי נישט נָאר ער ַאליין איז זיך מתיחד מיט ָאט דעם כבוד, נָאר אויך ַאלץ און ַאלע, ווָאס זענען דָארט געווען. משה געדענקט, ווי ער איז דעמלט געשטַאנען ַא פַֿארגליווערטער, און אויפֿגעכַאפט הָאט ער זיך ערשט דעמָאלט ווען רב יעקב לייבעניו הָאט

210

מאין?" משה זוכר כיצד נרעד אז מדברי רב יעקב לייב'ניו. ומוזר הוא הדבר, והוא יכול להישבע על כך עכשיו, שהרעד לא נבע מדמותו החזקה של רב מוט'ל ברקס, שארבה לו מאחור, ולא מנהמת פיות החסידים שמסביבו. הרעד נבע מדברי הרבי.

והיה זה רטט מילותיו של רב יעקב לייב'ניו, אותו הרטט שהרגיש גם בקולו שלו כשהרים את עיניו לרבי ומלמל בשקט:

"לא אמרתי זאת, רבי". הוא מלמל, ובעת מלמולו גייס כוחות רעננים להמשך דבריו. אך לפתע שמע את קולו הרם של הרבי: "השומע אתה מוט'ל? הלוא זהו שקר! הרי בכלל לא אמר כדבר הזה. השומע אתה מוט'ל? הלוא זהו שקר!"

הוא מלמל משהו, פנה במלמולו למוט'ל ברקס והרים את ידיו השמימה. הידיים השתקפו מבעד לחלונות, וכשהמשיך לדבר, היה קולו מלא נחת ואורך־רוח.

"מה פירוש שיאמר דברים שכאלו?" שאל, הרים מבטו לשמים והמשיך: "האם חלילה אין לו עיניים, ואין הוא רואה שמלוא כל הארץ כבודו?"

הוא השתתק לזמן־מה. שתיקה גמורה, עד כי נדמה שכבודו של בורא עולם שלט בכל פינה בחדר הייחוד. הייתה הרגשה שלא הוא בלבד מתייחד עם הכבוד, אלא כל מי שהיו שם מתייחדים עמו. משה זוכר כיצד עמד קפוא ומאובן והתעורר רק כאשר רב יעקב לייב'ניו פנה אליו במישרין ושאלו את הקושיה השנייה: "נו, וחילול שבת בפרהסיה, אה?"

"חילול שבת בפרהסיה?" שאל את הרבי בקול רועד. "מספרים שסיגריה בשבת, אה?"

הקשיחות בקולו של רב יעקב לייב'ניו כבר נשמעה היטב בשאלתו זו. הוא שמח, כי פה יכול היה לענות את כל האמת:

"הלוא אינני מעשן, רבי". "אינך מעשן כלל?"

"לא, רבי, איני מעשן". "מוט'ל, השומע אתה? הלוא כלל אינו מעשן הוא!" הדהד קולו של הרבי בשמחת ניצחון. וכשהוא מקרב בשתי אצבעותיו מעט טבק לנחיריו, שינה את נימת דבריו לנימת כעס:

"מוט'ל, השומע אתה? הבחורצ'יק כלל אינו מעשן... אוי, מוט'ל, מוט'ל, סתם מעלילים עלילות על ילדים יהודים ישרי־דרך!"

קולו של רב לייב'ניו, שקודם נשמע קשוח ומעט כועס, התחלף שוב לנימה אבהית טובה. אט אט הרים את שתי ידיו, השאיר את קופסת הטבק המוזהבת בחיקו, ונאנח:

"אוי, אוי, להמציא שקרים שכאלה!" לפתע הניח את מבטו הרך על בן השבע־עשרה ואמר ברוך:

"נו, וקרקפתא דלא מניח תפילין, בוודאי ובוודאי שקר וכזב, לא כך, אה?" כך שאל, לא חיכה לתשובה והוסיף: "שהרי דבר כזה לא יעלה על הדעת. הרי דבר כזה דינו בפירוש כרת..." כאן הרים את עיניו לעברו של מוט'ל ברקס ואמר לו בשקט:

"מזוג יין לבנו היחיד של אליהו ותן לו פרוסת עוגה". רב מוט'ל ברקס התכופף לשולחן. על השולחן עמדו בקבוק מוכסף, גביעי כסף אחדים ומגש כסף גדול

211

זיך געווענדט צון אים דירעקט מיט דער צווייטער קשיה: – נו, און חלול-שבת בפרהסיה, הַא?

– חלול-שבת בפרהסיה? – הָאט ער געפֿרעגט מיט ציטערניש אין זיַין קול ביַים רבין. – מע דערציילט, ַאז ַא פַאפירָאסל אום שבת, הַא?

ביַי ָאט דער קשיה הָאט ער שוין געהערט ַא שטרענגקייט אין רב יעקב לייבעניוס קול און זיך דערפֿרייט, ווָאס אויף איר קָאן ער ענטפֿערן דעם גַאנצן אמת:

– איך רייכער דָאך נישט, רבי. – דו רייכערסט גָארנישט?

– ניין, רבי, איך רייכער נישט. – מָאטל, דו הערסט? ער רייכערט דָאך גָארנישט! – הָאט דעם רבינס קול אויפֿגעשלָאגן מיט טריומפֿירנדיקער פֿרייד און, צוטרָאגנדיק מיט צוויי פֿינגער ַא שמעק-טַאבַאק צו זיַינע נָאזלעכער, הָאט ער זיך צעבייזערט:

– מָאטל, דו הערסט? דָאס ייִנגל רייכערט גָארנישט און... אוי, מָאטל, מָאטל, מע טרַאכט אויס בלבולים אויף ערלעכע ייִדישע קינדער!

רב יעקב לייבעניוס קול, ווָאס הָאט פֿריער געקלונגען שטרענג און ַא ביסל בייזלעך, איז איבערגעגַאנגען אין ַא ווייכער טַאטישער גוטסקייט. ער הָאט פַאמעלעך אויפֿגעהויבן ביידע הענט, איבערלָאזנדיק דָאס גָאלדענע טַאבַאק-פושקעלע אויפֿן שויס,און ַא קרעכץ געטָאן:

– וויי, וויי, אויסטרַאכטן ַאזעלכע שקרים! פלוצלינג הָאט ער ָאנגעשטעלט זיַינע אויגן, ווָאס זענען איצט געווען ביז גָאר מילד, אויף דעם זיבעצניעריקן און ווייך געזָא גט:

– נו, און ַא קרקפתא דלא מניח תפילין איז דָאך אוודאי און אוודאי שקר וכזב, נישט אפשר, הַא? – ָאט ַאזוי הָאט ער געפֿרעגט און, נישט ווַארטנדיק אויף קיין ענטפֿער, מוסיף געווען – ווָארן סע קָאן דָאך נישט געמָאלט זיַין: סע קומט דָאך בפירוש כרת פַֿאר ָאט ַאזוינס...

דָא הָאט ער אויפֿגעהויבן די אויגן צו מָאטל בערקעס און שטיל געזָאגט צון אים: – גיס ָאן פַֿאר אליהוס בן-יחיד וויַין און גיב אים לייקעך.

רב מָאטל בערקעס הָאט זיך צוגעבויגן צום טיש, אויף וועלכן סע איז געשטַאנען ַא זילבערנע פֿלַאש, ַא צָאל זילבערנע בעכערלעך און ַא גרויסע זילבערנע טַאץ מיט ָאנגעשניטענעם הָאניק-לייקעך, הָאט ָאנגעגָאסן ַא בעכערל און צוגערוקט ַא שטיקל לייקעך.

– טרינק, אליהוס בן-יחיד, – הָאט רב יעקב לייבעניו ווייך און מילד געזָאגט צו אים, דער ציטערדיקן בחורל.

משה הָאט זיך דערמָאנט מיט ווָאס פַֿאר ַא ציטער ער הָאט געמַאכט די ברכה, ווי דָאס בעכערל הָאט זיך געטרייסלט צווישן זיַינע ליפן און מיט ווָאס פַֿאר ַאן אויפֿגעלויכטנקייט ס'הָאט געקלונגען דער אמן און דער לחיים סיַי פֿונעם רבינס מויל און סיַי פֿון די מיַילער ביַי די ַארומיקע חסידים.

סע איז געווען, ַאז ווען ער הָאט אויסגעטרונקען ַא הַאלבן כוס און אויסגעשטרעקט די הַאנט צום רבין אויף לחיים, הָאט רב לייבעניו ָאנגענומען די הַאנט און ווייך געזָאגט:

– לחיים, אליהוס בן-יחיד, – און צו די ַארומיקע מוסיף געווען – איך הָאב שוין איין מָאל געזָאגט, ַאז ער וועט מערצעשעם אויסווַאקסן ַאן ערלעכער ייִד.

דער זיבעצניָאריקער הָאט, ָאפטרינקענדיק נָאך ַא ביסעלע וויַין פֿונעם בעכער, ָאפגעביסן ַא שטיקעלע פֿונעם לייקעך און געזָאגט:

– ַא גוטן יום-טוב, רבי.

212

ועליו עוגת־דבש חתוכה לפרוסות. הוא מזג יין לתוך גביע קטן וקירב פרוסת עוגה. "שתה לך, בנו היחיד של אליהו", אמר רב יעקב לייב'ניו בנועם ועדנה לבחורצ'יק הרועד. משה נזכר כיצד התפלץ לבו כשבירך, כיצד רעד הגביע כשקירבו אל שפתיו ובאיזה זוהר הדהדו ה'אמן' וה'לחיים' שיצאו מפיותיהם של הרבי והחסידים שהיו במקום.

כשסיים לשתות חצי גביע והושיט את היד לרבי לכבוד ה'לחיים', תפס הרבי בידו ואמר ברוך: "לחיים לך, בנו היחיד של אליהו", ולסובבים אותו הוסיף: "כבר אמרתי פעם אחת שאם ירצה השם, הוא יגדל להיות יהודי הגון".

בן השבע־עשרה סיים לשתות, נגס בפרוסת העוגה ואמר: "חג שמח, רבי".

"חג שמח לך, בנו היחיד של אליהו", ענה רב לייב'ניו והוסיף: "גמר חתימה טובה". משה נזכר שכשפנה לעזוב, חש לפתע דקירה בצד. הייתה זו אצבעו העבה של מוט'ל ברקס. "פרחח!" באה צעקה בעקבות הדקירה.

והוא נזכר שמחדרו של הרבי אין יוצאים כך סתם. התעלם מהכאב החד שבצד והלך באטיות, בראש מורכן, כשגבו מופנה לעבר הדלת.

בחוץ, בדרכו הביתה, המשיך להרגיש בכאב בצד, אך מצב רוחו היה מלא אור – אור שהיה חזק יותר מאור השמש הסתווית, שזרחה למולו בזוהר ממורק.

במרכז: האדמו"ר מרדכי טברסקי מטריסק־קוזמיר, אחיו של ר' יעקב לייב'ניו

[משמאל אישה, שפניה טושטשו במכוון]

213

– ַא גוטן יום-טוב, אליהוס בן-יחיד, – הָאט רב לייבעניו געענטפֿערט און מוסיף געווען – ַא גמר חתימה טובה.

משה הָאט זיך דערמָאנט, ַאז ווען ער הָאט זיך אויסגעדרייט ַארויסצוגיין, הָאט ער פלוצלינג דערפֿילט ַא שַארפֿן שטורך פֿון רב מָאטל בערקעס גרָאבן פֿינגער אין דער זיַיט ַאריַין!

– שייגעץ! – איז געקומען פֿון רב מָאטלס מויל גליַיך נָאכן שטורכען, און ער הָאט זיך דערמָאנט, ַאז פֿונעם רבין גייט מען נישט ַארויס ָאט ַאזוי.

נישט קוקנדיק אויפֿן שַארפֿן ווייטיק אין דער זייט, הָאט ער זיך גליַיך אויסגעדרייט און מיט ַא פַֿארבויגענעם קָאפ צום רבין זיך געשַארט מיטן רוקן צו דער טיר.

אין דרויסן, אויפֿן וועג ַאהיים, הָאט ער נָאך ַאלץ געפֿילט דעם ווייטיק אין דער זיַיט, ָאבער אויפֿן געמיט איז אים געווען עפעס ַאזוי ליכטיק, נָאך ליכטיקער פֿון דער הַארבסטיקער זון, ווָאס הָאט אים ַאנטקעגן געשיַינט מיטן גלַאנץ פֿון געשיַיערט גָאלד.

הרב יצחק פרלמוטר, מורה ללימודי קודש, עם בנותיו ביילה (בימין) ושיינד'לה (בשמאל).

הרב יצחק, אשתו ציפורה (לבית ויינר) ובנותיהם ביילה וריקל נרצחו בשואה. הבת

שיינד'לה היגרה לארצות־הברית.

214

יהודה אליאוש

רבי הלל פינקלר, אדמו"ר בָראדֹושִיץ, עמד בקשר הדוק עם צדיקי דורו, בעיקר עם רבי אברהם מטריסק שהעריכו מאד. הוא גם ערך ביקור אישי אצל רבי אברהם בעיר מושבו טריסק.

על ביקורו בטריסק מסופר, כי נתכבד שם על־ידי אחד מעניי העיר לסעודה בליל־שבת. להפתעת הכול נענה רבי הלל להזמנה. בליל־שבת, אחרי התפילה הלך רבי הלל עם מלוויו לסעוד בבית העני. רבי הלל קידש על היין ובירך על הפת. דגים לא היו, כי למארח לא הייתה אפשרות לקנותם. במקום דגים הביא העני קערה גדולה, שהכילה מרק של כרוב חמוץ. כל המלווים הסתכלו על רבי הלל ותמהו מה יעשה בקערה זו, כי ידעו שמעולם לא טעם טעמו של כרוב. רבי הלל נראה מהרהר רגע. ראשו היה שעון על ידיו ופניו לא נראו. פתאום התנער מהרהוריו והחל אוכל את הכרוב בתיאבון לא רגיל אצלו. הקערה ממש רוקנה על־ידו, אפילו ל"שיירים" לא השאיר. היהודי המארח, שראה את תיאבונו של הצדיק ממאכל־עוני זה, פרץ בבכי מתוך שמחת אושר.

אחרי ברכת המזון אמר רבי הלל למקורביו־מלוויו: "מוטב לאכול תולעים מאשר לאכול אנשים..."

215

ש. קיַיזער

דעם רבינס הויף

ביַים צווייטן עק שטעטל, ַאנטקעגן דעם גלחס סָאד הינטער דער צערקווע, טיילוויַיז ָאפגעטיילט מיט געפַֿארבטע שטַאכעטן, געפֿינט זיך דעם רבינס הויף, ווי ַא מלוכה פַֿאר זיך ַאליין.

אויף ַא ברייטן פלַאץ לעבן גרינע לָאנקעס שטייען, ווי אין ַא צירקל, עטלעכע ַאלטע און ניַי-געפַֿארבטע געביַידעס, ַא שטַאל מיט פֿערד און קַארעטן, ַאן אייגענע בָאד, ַא שפיַיכלער מיט עסנווַארג, ַא גָארטן, ַא געווַאלדיק גרויסע סוכה און ַא ריזיקער בית-מדרש, ווָאס נעמט ַאריַין טויזנטער חסידים. ביַי דער ווַאנט, לינקס פֿון ארון-קודש, שטייען לַאנגע בענק, איינע איבער די ַאנדערע, ווי טרעפ, פַֿארשטעלן די גרויסע פֿענצטער, ביז העט ַארויף צו דער הויכער סטעליע, וועלכע איז בַאהַאנגען מיט מעשענע און קופערנע הענגליַיכטער און מיט פסחדיקע זעק ווייץ פַֿאר מצה-שמורה.

עס איז ַאן אומפַֿארגעסלעך פרַאכטפֿול בילד, ווען די בענק ווערן בַאזעצט מיט הונדערטער חסידים אין טליתים און קיטלען איַינגעהילטע, ימים-נוראים ביַים דַאווענען, ָאדער אין זייערע שווַארץ-ַאטלַאסענע קַאפָאטעס, ווען זיי קוקן ַארונטער וווּ דער רבי פרַאוועט טיש. זיי שטרעקן זייערע הענט פֿון די ברייטע ַארבל נָאך שיריים. די שיריים ווערן איבערגעגעבן פֿון איינעם צום ַאנדערן מיט די הוילע פֿינגער, ביז אר דערגרייכט צו די ווָאס זיצן סַאמע אויבן.

ַא גרויסער עולם פֿילט ָאן ס'בית-מדרש. אויסער די פֿרעמדע אורחים, קומען אויך שטָאטבַאלעבַאטים, שוין ָאפגעגעסענע, אויסגעשלָאפֿענע, צום רבינס טיש.

צענדליקער משרתים טרָאגן ס'עסן, ווָאס ווערט צוגעגרייט אין דער וויַיבערשער שול און דערלַאנגט דורך די קליינע פֿענצטערלעך; פֿריער אויף גרויסע טַאצן אין זילבערנע און בַאגילדעטע כלים צום רבין מיט די קינדער, ווָאס זיצן אויבנָאן און שיַינען ַארויס מיט זייער אויסגעאיידלטע פנימער, פאות און שטריַימלען און גלַאנציק-זיַידענע קַאפָאטעס. דערנָאך ווערט דָאס עסן דערלַאנגט דעם עולם, ווָאס זיצט אויסגעזעצט לויט ַא פלַאן: פֿריער, פַֿארשטייט זיך, קומען די חשובים, ווי רבנים, דיינים, שוחטים און גלַאט לומדים און גבירים. דערנָאך די פשוטע חסידים, ווָאס מע קָאן דערקענען נישט נָאר דורך דעם פלַאץ, ווָאס זיי פַֿארנעמען, נָאר אויך לויט זייער הלבשה. ווָאס נידעריקער צו דער טיר, ַאלץ ָאפגעטרָאגענער די קַאפָאטע, ַא לץ ָא פגעריבענער דָא ס סַא מעטענע היטל, ַא לץ דינער דער גַא רטל, ַא לץ קויטיקער די פֿ ַא טשיילע, ווָא ס קוקט ַארויס פֿון בוזעם.

און צום לעצט הייבט מען ָאן טרָאגן ס'עסן צו די, ווָאס זיצן אויף די בענק אין דער הייך. צוליב זיי גייען ַארום אויפֿן ריזיקן טיש גבאים, אין די זָאקן, און טיילן אויס צו די אויסגעשטרעקטע הענט, מיט ַא סדר, נָאר ַא ביסל שפעטער. אין דער ציַיט, ווען די ַארום טיש זיצנדיקע עסן שוין ס'פֿלייש, טיילט מען פַֿאר זיי ערשט די פֿ יש...

אין בית-המדרש איז ַא טומל. מענטשן גייען ַארום הין און צוריק, מיט די הענט אין די ַארבל, ָאדער פַֿארלייגט אויפֿן רוקן. מע רעדט, מע ַאמפערט זיך איבער עפעס. ייִנגלעך לויפֿן ַארויס און ַאריַין, שפילן זיך אין בַאהעלטעניש הינטער די ספרים-שַאפֿעס, הינטער די בענק, לַאכן און שריַיען; מע הערט ַא קלַאפעריַי פֿון שיסל און טעלער, ַא קלינגען פֿון לעפֿל און מעסער. שיסעלעך יויך מיט קאשע פַֿאלן ַארונטער פֿון עמעצנס הענט און פַֿארשפריצן זשיפיצעס און יַארמולקעס. ס'ווערט ַא גערודער. אונטן שטעלט מען משקה – מע טרינקט לחיים. ס'ווערט אויפֿגעזונגען ַא זמר, ווָאס ווערט אונטערגעכַאפט פֿון הונדערטער

216

ש' קייזר

חצר הרבי

בקצה השני של העיירה, מול בוסתן הכומר שמאחורי הכנסייה הרוסית, מגודרת בחוטי תיל צבעוני, שוכנת לה חצר הרבי כאילו היא ממלכה לעצמה.

בכיכר רחבה שבחצר, ליד כרי הדשא הירוקים, עומדים להם כבעיגול כמה בניינים. חלקם צבועים בצבע נושן וחלקם נצבעו זה לא כבר. במקום שוכנים גם אורווה ובה סוסים ומרכבות, בית־מרחץ פרטי, אסם עם דברי מאכל, גן, סוכה גדולה מאוד ובית־מדרש ענקי ובו מקום לאלפי חסידים.

בבית־המדרש, ליד הקיר, משמאל לארון־הקודש, עומדים ספסלים ארוכים זה מעל זה בצורה מדורגת. הם מסתירים את החלונות הגדולים ומגיעים עד לתקרה הגבוהה. על התקרה תלויים שקי חיטה להכנת מצה שמורה לפסח, ומנורות נחושת משתלשלות ממנה.

תמונה נהדרת הצרובה היטב בזיכרון היא תמונת מאות החסידים היושבים על הספסלים בתפילות הימים הנוראים, עטופים במעילים לבנים ובטליתות. תמונה אחרת, נהדרת גם היא ובלתי נשכחת, היא אותם החסידים, לבושים במעילי המשי השחורים שלהם, מתבוננים כולם מטה ועוקבים אחרי השולחן שהרבי עורך. אז הם מוציאים את ידיהם מתוך שרווליהם הרחבים כדי שתהיינה מוכנות עבור השיירים. השיירים נמסרים ועוברים מאחד לרעהו באצבעות חשופות עד אשר מגיעים לאלה היושבים במקום הגבוה ביותר. המון רב גודש את בית־המדרש. מלבד האורחים הזרים, מגיעים גם אנשי העיר האמידים לשולחנו של הרבי. אך אלה מגיעים כבר לאחר שסיימו את ארוחתם ולאחר שנמו את שנת הצהריים שלהם. עשרות משרתים נושאים את האוכל שהכינו הנשים להגשה בבית־הכנסת שלהן ומגישים אותו דרך החלונות הקטנים. תחילה מוגש האוכל על גבי מגשי כסף גדולים ובכלים מוזהבים לרבי ולילדים היושבים בראש השולחן. פניהם האצילות קורנות, כך גם פאותיהם וכובעי המשי המבריקים שלראשם. אחר־כך מוגש האוכל לשאר האנשים היושבים מסודרים לפי תכנית: מובן שראשית מגיע תורם של החשובים: רבנים, דיינים, שוחטים, לומדים וסתם וגבירים. אחריהם – החסידים הפשוטים, המזוהים על־פי מקומם ועל־פי לבושם. ככל שמקום ישיבתם קרוב יותר לדלת למטה, כך מעילם בלוי יותר, כובע המשי שלהם משופשף יותר, האבנט דק יותר והמטפחת המציצה מהחזה מלוכלכת יותר.

לבסוף מתחילים לשאת את האוכל אל עבר היושבים על הספסלים שלמעלה. למענם הולכים על גבי השולחן הענקי גבאים בגרביהם ומחלקים את האוכל לידיים המושטות. הכול פועל לפי אותו הסדר, אלא מעט מאוחר יותר. בזמן שהמסובים לשולחן כבר אוכלים את הבשר, רק אז מחלקים לאחרונים את הדגים...

בבית־המדרש רעש והמולה. אנשים הולכים הלוך וחזור. ידיהם נתונות בתוך השרוולים או שלובות מאחורי הגב. מדברים, מתפלמסים על דבר־מה. ילדים רצים פנימה והחוצה, משחקים במחבואים, מסתתרים מאחורי ארונות הספרים, מאחורי הספסלים, צועקים וצוחקים. קול שקשוק צלחות וכוסות, כפות וסכינים נשמע. קערת מרק גריסים נופלת מידיו של אחד והמרק ניתז על מעילים וכיפות. מהומה מתחילה. למטה מעמידים את המשקאות ושותים לחיים. שיר זמר נישא בחלל ומיד מצטרפים לשירה מאות גרונות. השירה מתפשטת ונישאת לגובה, חמה ומטפסת עד לתקרה הגבוהה, פורצת החוצה ומגיעה מבעד לחלונות לכרי הדשא הירוקים. שרים עד שהגרון ניחר והגוף מזיע. לפתע נשמעת דפיקה על השולחן ואליה מתלווה קריאת: "שה! שקט שיהיה!" עוזרים רבים מתגייסים לקריאה זו וצועקים פה אחד "שה!

217

העלדזער. דָאס געזַאנג שפרייט זיך העכער, ווַארעמער, שלָאגט ָאן אין דער הויכער סטעליע, ריַיסט זיך דורך די פֿענצטער צו די גרינע לָאנקעס. מע זינגט, ביז מע ווערט הייזעריק און פַֿארשוויצט. פלוצעם דערהערט זיך ַא קלַאפן אין טיש מיט ַא שַא! – "שַא זָאל זיַין!" – העלפֿן ַארויס ַא סך מיט ַא מָאל – שַא! דער רבי גייט זָאגן תורה! אויף ווָאס ַאלע ווַארטן ַאזוי ניַיגעריק. ס'ווערט שטיל – דער עולם הַאלט איַין דעם ָאטעם. חסידים ציען אויס די העלדזער, שטרענגען ָאן די אויערן. דער רבי צעוויגט זיך ַא ביסל און הייבט ָאן מיט ַא שטיל קול זָאגן תורה.

דער רבי הָאט ַא גרויסע משפחה: זין מיט יונגע בערד, ווָאס זענען שוין ַאליין אויך רביים און פָֿארן איבער דער וועלט. טעכטער מיט איידעמס און אייניקלעך, ווָאס זיצן אויף אייביקע קעסט. יעדער מיט זיַין הויזגעזינד וווינט אין ַא בַאזונדערער דירה, אין פַֿארפוצטע שפיגלדיקע זַאלן, ריַיך מעבלירטע סטַאלָאוועס, ספַאלניעס און קינדער-צימערן, ַארומגערינגלט מיט אייגענע גבאים, מלמדים, משרתים און דינסטן. די גַאנצע משפחה און אורחים עסן פֿון דער ַאלגעמיינער ריזיקער קיך.

ַאלע זענען געקליידט אין די טיַיערסטע זיַידענע און סַאמעטענע מלבושים און סויבלנע מַאנטלען. גָאלד און בריליַאנטן און איידלשטיינער בַאצירן די צַארטע וויַיסע העלדזער און הענט פֿון די דָאזיקע שיינע טעכטער און שנורן.

אויפֿן הויף דרייען זיך ַארום חסידים אין ַאטלַאסענע און סַאמעטענע בַאגַארטלטע קַאפָאטעס און געווַאנטענע און זיַידענע היטלען איבער די יַארמולקעס. די קַאפָאטעס, נישט קיין פַֿארקנעפלטע, וויַיזן די לַאנגע ציצית איבער די קורצע גלַאנציקע הויזן ביז צו די וויַיסע זָאקן ַארונטער. ייִדן מיט ַאלערליי בערד און פאות, ערשט פֿון מקווה אויסגעווייקטע; ריַיכע ייִדן, לומדים מיט הויכע שטערנס, ווָאס לָאזן זיך קָאסטן, ווען זיי קומען צום רבין; ָארעמע ייִדן, מלמדים, קרעמער, בַאלמעלָאכעס, וועלכע מע קָאן בַאלד דערקענען נָאך זייער הילוך, ָאבער מיטן זעלבן טיפֿן גלויבן, ווָאס העלפֿט זיי מיט גרָאשנדיקע מיטלען זיך צו דערשלָאגן צון "אים", זָאל לעבן, אויף ַא שבת, ָאדער ַא יום-טוב, כדי צו קריגן ַא ביסל גיַיסטיקע חיונה – נשמה-דערהויבנקייט.

דָא דרייען זיך ַארום ַא גרויסע צָאל ָאנגעפָֿארענע בטלנים, ָארעמע ליַיט, שלעפער, קרַאנקע און ַאלערליי קַאליקעס, ווָאס זוכן הילף ביַים הייליקן צדיק.

אויף קַאסטנס און טישן גייט ָאן ַא ביסל מסחר. ייִדן הַאנדלען מיט יַארמולקעס, גַארטלען און טליתים, ציצית, הייליקע פֿלעשעלעך בוימל, געבענטשטע מטבעות, בורשטינענע קַארעלן, ווָאס כַאפן שטרויעלעך, ווען מע טוט זיי ַא ריַיב אויפֿן ַארבל, ציגַארשפיצן און ברָאנפֿן.

חסידים בַאקוקן זַאכן. טַאפן, דינגען זיך. מע טרינקט לחיים, מע ווינטשעוועט זיך מיט פֿרומע בליקן און מע פַֿארביַיסט מיט אייער-קיכלעך.

רב יָאסל מוכר-ספרימניק ציט מער קונים ווי ַאלע. ער לייגט אויס זיַינע ספרים מיט די בַאגילדעטע רוקנס ַאזוי שיין, ַאז ס'פַֿארכַאפט דָאס אויג. און יעדער איינער מוז צוקומען בלעטערן און קויפֿן עפעס. ערב ראש-השנה קומען מַארק-ייִדענעס מיט ָאנגעשניטענע שטיקער רויטע קַאווענע און וויַינטרויבן אויף "שהחיינו", און אויף מָארגן נָאך יום-כיפור ווערט דער חסידישער יַאריד נָאך גרעסער און לעבעדיקער. אויף ספעציעלע טישן אין זילבערנע און גלעזערנע כלים ליגן אין וויַיסע קליָאטשע איַינגעוויקלט די שמעקעדיקע אתרוגים. ייִדן ווישן זיך די הענט מיט די קעשענע-פַֿאטשיילעס, איידער זיי רירן ָאן ַא אתרוג. ַאנדערע פָארען זיך מיט לַאנגע, גרינע לולבים, דינגען זיך, קליַיבן און קויפֿן.

מע וויַיזט זיך איינס דָאס ַאנדערע די מציאות. מע פֿרעגט מבינות. דער גיַיסט פֿון יום-טוב און די סביבה פֿונעם רבינס הויף, ווָאס איז פֿול מיט פֿרייד, שפיגלט זיך ָאפ אין זייערע אויגן. גוט-ברודעריש נעמט מען זיך ַארום. חסידיש-ווַארעם דריקט מען זיך די הענט, און מיט ליבשַאפֿט רעדט מען איינער צום ַאנדערן אויף דו.

218

הרבי עומד לומר דבר־תורה!". לזאת מחכים רבים בסקרנות רבה מאוד. דממה משתררת, ההמון עוצר את נשימתו. חסידים מותחים את צוואריהם, מאמצים את אוזניהם. הרבי מתנועע מעט ומתחיל לומר דבר־תורה בקול שקט.

לרבי משפחה גדולה: בנים שזקנם צעיר, ובעצמם הם כבר רבנים הנוסעים ברחבי העולם, ובנות, חתנים ונכדים היושבים סמוכים על שולחנו לנצח. כל זוג מחזיק משק־בית, דירה וילדים משלו. דירותיהם הן כטרקלינים מצוחצחים. רהיטי חדרי־השינה, חדרי־האוכל וחדרי הילדים מעידים על עושר רב. הבנים, הבנות ומשפחותיהם מוקפים בגבאים משלהם, מלמדים, משרתים ומשרתות.

כל המשפחה והאורחים אוכלים מן המטבח המשותף הענקי. כולם לבושים במלבושי המשי והקטיפה ובמעילי הפרווה היקרים ביותר. זהב, יהלומים ואבני־חן מקשטים את צוואריהן הלבנים ואת ידיהן של הבנות והכלות היפות הללו.

בחצר מסתובבים חסידים במעילי משי ואטלס, מעילים עם חגורות. על הכיפות הם חובשים כובעים מבד משי. המעילים אינם מכופתרים והציציות הארוכות ניבטות בעדם. הציציות משתלשלות על המכנסיים הקצרים המבריקים ומגיעות עד לגרביים הלבנים. יהודים בעלי צורות שונות של זקנים ופאות, שיצאו זה עתה רחוצים מהמקווה, יהודים עשירים, לומדים, בעלי מצח גבוה, המוכנים ללא שום התנגדות להיות סמוכים על שולחנות זרים – גם את אלה רואים כשמגיעים לרבי. ועוד רואים יהודים עניים, מלמדים, חנוונים, בעלי־מלאכה. אמנם אפשר לזהותם מיד על־פי הילוכם, אך יש לציין שאמונתם עמוקה כשל כולם. אמונה זו עוזרת להם להגיע 'אליו', שיחיה, לשַבת או לחג, למרות אמצעיהם הדלים. הם מתאמצים כדי לזכות במעט מזון רוחני, בהתעלות הנשמה.

במקום מסתובבים גם בטלנים רבים שהגיעו מרחוק, עניים, חסרי בית, חולים ולא־יוצלחים מכל המינים והסוגים, המחפשים עזרה אצל הצדיק הקדוש.

ישנם גם העוסקים מעט במסחר על גבי ארגזים ושולחנות. יהודים סוחרים בכיפות, אבנטים וטליתות, ציציות, בקבוקוני שמן קדוש, יי"ש, מטבעות ברכה וחרוזי ענבר שכאשר משפשפים אותם על השרוולים הם נטענים חשמל ומדליקים חתיכות קש להדלקת סיגריות.

חסידים מתבוננים בחפצים. ממששים אותם, עומדים על המקח. שותים לחיים, מברכים זה את זה במבטים אדוקים ומקנחים בעוגיות ביצים.

אל ר' יוס'ל, מוכר הספרים, באים יותר קונים מלכל השאר. הוא פורש את סחורתו, את הספרים בעלי הכריכה המוזהבת, בצורה כה יפה, שהם תופסים את העין וכל אחד מוכרח לגשת, לדפדף ולקנות מהם. בערב ראש־השנה מגיעות רוכלות יהודיות מהשוק, ובאמתחתן חתיכות אבטיח אדום וענבים המיועדים לברכת 'שהחיינו'. ולמחרת יום־כיפור גדל השוק החסידי, והוא שוקק חיים. האתרוגים הריחניים מלופפים בסיבים לבנים ומונחים על גבי שולחנות מיוחדים בתוך כלי זכוכית מוכספים. יהודים מנגבים את ידיהם במטפחות הכיס שלהם לפני שהם נוגעים באתרוג. אחרים מתעסקים בלולבים הארוכים והירוקים. עומדים על המיקח ולבסוף בוחרים לולב אחד וקונים אותו.

אנשים מראים זה לזה את המציאֹות, שואלים בעצת מומחים. רוח החג וסביבת חצר הרבי המלאה שמחה משתקפת בעיני כולם. אנשים מחבקים זה את זה באחווה נאמנה, לוחצים ידיים בחמימות חסידית ומשוחחים באהבה ובנחת.

בין החסידים האמיתיים נמחק לעתים קרובות ההבדל בין צעיר לזקן, עשיר ועני, לומד במדרגה עליונה ולומד במדרגה נמוכה.

כשהרבי אומר דבר־תורה, מחלק שיירים או רוקד בהקפות עוטפת את כולם אותה החמימות ואוחזת בכולם אותה ההתלהבות. יחדו כולם משיבים את נפשם בתפילה הנלהבת ובניגונים החסידיים. ההמון החסידי מתאחד ונקשר בעבותות האמונה ברבי, ותקווה אחת מחממת את כל הנשמות.

219

צווישן אמתע חסידים ווערט ָאפֿט ָאפגעווישט דער בַאגריף פֿון ַאלט און יונג, ריַיך און ָארעם און די מדרגות פֿון קָאנען לערנען.

ַאלע ווערן גליַיך צעווַארעמט, פַֿאלן ַאריַין אין התלהבות, ווען דער רבי זָאגט תורה, טיילט שיריים, ָאדער טַאנצט צו די הקפות. צוזַאמען קוויקט מען זיך מיטן התלהבותדיקן דַאווענען און די חסידישע ניגונים. דער חסידישער עולם ווערט דָא פַֿאראייניקט און פַֿארבונדן דורך דעם גלויבן אין רבין, און איין הָאפֿענונג ווַא רעמט זייערע נשמות.

אוהל המגיד מטריסק

220

221

מרדכי אליעזר פערל

דער יָא רציַיט פֿון טריסקער מגיד אין טריסק

ַאלע יָאר אין טָאג פֿון זיַין פטירה פֿלעגן קומען קיין טריסק פֿיל הונדערטער חסידים פֿון פוילן און פֿון אוקראינע מתפלל זיַין אין דעם אוהל אויף זיַין קבר. ַא סך קַאליעקעס פֿלעגן קומען בעטן ַא רפואה צו זיַיערע צעמזיקטע און ּפַארקריפלטע גלידער, ַא סך ָארעמעליַיט פֿלעגן קומען פשוט בעטן נדבות. די גַאנצע נַאכט פַֿאר ב' תמוז פֿלעגן ָאנקומען חסידים, גיין אויפֿן אוהל, דָארט מתפלל זיַין און נָאך די זעלבע נַאכט פָֿארן צוריק ַאהיים. דער שָאסיי פֿון רבין רב יעקב לייבעניוס הויף ביז צום אוהל איז געווען דָא און דָארט בַאשטעלט מיט טישלעך, אויף וועלכע ס'ברענען לעמפלעך, און אויף ַא שטול נעבן זיי זיצן ייִדן און שריַיבן פַֿאר די חסידים, ווָאס גייען אויפֿן אוהל, קוויטלעך צום מגיד. די קוויטלעך זענען געשריבן אויף לשון-קודש. פַֿארן ָאנשריַיבן ַאזַא קוויטל בַאקומט דער שריַיבער עטלעכע גרָאשן. די טריסקער ליצני-הדור פֿלעגן זיך מתנגדיש וויצלען, ַאז אין דער נַאכט זעט מען בעשיַימפערלעך נסים- ונפלאות: ייִדן ווָאס ַא גַאנץ יָאר זענען זייערע פענעס שטומפיק אויף ָאנצושריַיבן ַא שורה לשון-קודש ָאן גריַיזן, ווערן אין דער דָאזיקער נַאכט גַאנצע כתבא-רבאס אויף לשון-קודש, און מע צָאלט זיי נָאך דערפֿ ַא ר!

ַא סך חסידים פֿלעגן בליַיבן איבערנעכטיקן, כדי אויף צו מָארגנס דַאווענען מיטן רבין צוזַאמען און גיין מיט אים אויפֿן אוהל. דָארט פֿלעגן ַא סך חסידים געבן זייערע קוויטלעך דעם רבין אין הַאנט ַאריַין, ער ַאליין זָאל זיי ַאריַינווַארפֿן אין ארון, ווָאס איבערן מגידס קבר.

דָאס ענגשַאפֿט אין אוהל איז דעמָלט געווען אין-לשער. די געוויינען און די קולות פֿון די בעטנדיקע – הַא רצריַיסנדיק.

– ווַאסער! ווַאסער!! – הָאט מען ָאפֿט דערהערט ַא געשריי. דָאס הָאבן נעבעך ייִדן געחלשט פֿון דער דושנעקייט און דער היץ פֿון מענטשלעכע ליַיבער און ברענענדיקע נשמה-ליכט און ָאנגעצונדענע קנייטלעך אין גלעזער מיט בוימל, און מ'הָאט זיי געדַארפֿט מינטערן.

ווען הָאבן דָאס געפֿעלט צרות ביַי ייִדן? הָאבן דָא ייִדן אויסגעגָאסן זייער ביטער געמיט און געבעטן, דער צדיק זָאל זיך פַֿאר זיי בַאמיען דָארט אויבן אין הימל פַֿארן כסא-הכבוד, ס'זָאל זיי גרינגער ווערן. – הייליקער צדיק, איך קָאן שוין מער נישט לעבן! – שריַיט דָארט פַֿארצווייפֿלט ַא ייִדענע, און צענדליקער ייִדענעס בַאגלייטן זי מיט געוויין ָאן ווערטער. זיי זענען, משמעות ַאלע איַינפַֿארשטַאנדן מיט אירע אויסגעשרייען, ַאלע פֿילן זיי דָאס זעלבע.

דָארט אין ווינקל שטייט ַא הויכער ייִד, בלַאס ווי די ווַאנט, די הענט פַֿארשטעקט אין גַארטל, די אויגן פַֿארגלָאצט, ער בַאוועגט זיך ניט כמעט, נָאר פֿון ציַיט צו ציַיט הערט מען פֿון אים ַא טיפֿן קרעכץ: – אוי-אוי! ריבונו-של-עולם!...

זיַינע תפילות גייען נישט פֿון זיַין קעל און מויל, נָאר גליַיך פֿון הַארצן ַארויס צום הימל. – גייענדיק צוריק פֿונעם אוהל, ווינטשט איינער דעם צווייטן:

– איר זָאלט הָאבן געפועלט ַאל דָאס גוטס! און יענער ענטפֿ ערט:

– זכותו יגן עלינו! צוריקגעקומען פֿון אהל, פרַאוועט דער רבי ַא טיש פַֿארן גַאנצן עולם און זָאגט תורה אין נָאמען פֿונעם

222

מרדכי אליעזר פרל

יום־השנה לפטירת המגיד מטריסק בטריסק

מדי שנה ביום פטירתו של המגיד מטריסק נהגו להגיע מאות חסידים מפולין ומאוקראינה להתפלל באוהל קברו בטריסק. נכים רבים באו להתפלל לרפואת מומיהם ואבריהם המעוותים. עניים רבים הגיעו, פשוט כדי לקבץ נדבות.

כל הלילה של ב' בתמוז נהגו להגיע חסידים, ללכת לאוהל, להתפלל שם, ועוד באותו הלילה לנסוע חזרה הביתה. פה ושם הועמדו שולחנות לאורך הדרך המובילה מחצרו של הרבי, רב יעקב לייב'ניו, עד לאוהל. על השולחנות דלקו מנורות קטנות. על הכיסאות הסמוכים לשולחנות ישבו יהודים וכתבו פתקאות למגיד בשמם של החסידים שהיו בדרכם אל האוהל. הפתקאות נכתבו בלשון־הקודש. הכותב קיבל כמה פרוטות עבור כתיבת הפתקאות.

ליצני הדור הטריסקאים נהגו להתבדח על כותבי הפתקאות ברוח מתנגדת. הם אמרו שבלילה זה מתרחשים ממש ניסים ונפלאות: יהודים שבמשך כל ימות השנה נכלמים עטיהם מכתיבתם, יהודים שאינם מצליחים להעלות שורה אחת בלשון־הקודש בלי שגיאות, הופכים בלילה הזה לכתבא־רבא שלמים בלשון־הקודש, ועוד משלמים להם בעבור כתיבתם!

חסידים רבים נהגו להישאר ללון, כדי שלמחרת יזכו להתפלל עם הרבי וללכת עמו לאוהל. שם מסרו החסידים את פתקאותיהם לידי הרבי, כדי שהוא בעצמו ישליכן לארון שמעל לקבר המגיד. אי אפשר לשער את מידת הצפיפות שהייתה באותה השעה באוהל. קולות הבכי של המתפללים היו קורעי לב.

"מים! מים!" נשמעה לפרקים הצעקה. יהודים התעלפו מצמא ומחום, חום המגע של גוף בגוף וחום בעירתם של נרות־הנשמה העשויים כוסות שמן ופקעות חוטים. צריך היה כמובן להשיב את רוחם של המתעלפים.

וכי חסרו אי־פעם צרות ליהודים? ובכן, יהודים שפכו פה את מר־לבם והתחננו שהצדיק יפעל למענם שם במרומים לפני כיסא־הכבוד, כדי שיקל עליהם.

"צדיק קדוש, אינני יכולה לחיות עוד!" צועקת שם יהודייה מיואשת, ועשרות נשים מלוות אותה בבכי ללא מילים. כולן כמובן מזדהות עם צעקותיה ושותפות מלאות לתחושותיה.

שם בפינה ניצב לו יהודי גבוה, חיוור כקיר, ידיו חבויות באבנטו, עיניו נוצצות, כמעט אינו זז, אך מדי פעם נשמעת מפיו אנחה עמוקה:

"אוי, אוי! ריבונו של עולם!..." תפילותיו מטפסות מלועו אל פיו, מן הלב היישר לשמים.

בהליכתם חזרה מהאוהל מברכים ההולכים זה את זה: "הלוואי שתיענה תפילתכם!"

והתשובה: "זכותו יגן עלינו!"

בחזרו מהאוהל היה הרבי עורך שולחן עבור כל ההמון ואומר דבר תורה־בשם המגיד זצ"ל. אווירת חג הייתה שרויה על העיירה במשך כל אותו היום. יום־טוב ביום חול. כולם היו לבושים בגדי חג ושבת. כל הבתים התמלאו באורחים. אבות, אמהות, אחים, אחיות או סתם מכרים, ועל־כן הכול היו

223

מגיד, זצ"ל. דעם גַאנצן טָאג זעט דָאס שטעטל אויס יומטובדיק. יומטוב – אין ַא ווָאכעדיקן טָאג. ַאלע זענען ָאנגעטָאן שבת-יומטובדיק. ַאלע שטיבער זענען פֿול מיט געסט. עס זענען געקומען טַאטעס, מַאמעס, ברידער, שוועסטער, ָאדער גלַאט בַאקַאנטע, – מע מוז זיַין ליַיטיש געקליידט. אויסער דעם הָאבן שדכנים ָאפגעשטעלט זיך מיט מחותנים, מע זָאל זיך דָא צוזַאמענטרעפֿן און דורכשמועסן וועגן די שידוכים, ווָאס זיי הָאבן פָֿארגעשלָאגן, ווי אויך כַאפן ַא קוק אויף ַא חתן-בחור, ָאדער כלה-מיידל טַאקע פֿון הי. פַֿארשטייט זיך, ַאז אין ַאזַא פַֿאל זענען שוין די קומענדיקע חתנים און די כלות געווען אויסגעפוצט, ווי עס פַאסט זיך אויף געפֿעלן צו ווערן. און ווָאסער בחור, ָאדער מיידל, הָאט עס געקָאנט זיַין זיכער, ַאז עמעץ וועט זיי נישט קומען ָאנקוקן?! פֿלעגן טַאקע אין דעם טָאג אין טריסק געשלָאסן ווערן ַא סך שידוכים.

פֿון טריסקער הויף

טריסק איז בַארימט געווָארן אויף דער וועלט דורך דעם זון פֿון רב מָאטעלע טשערנָאבילער, זצ"ל – דעם מגיד רב אברהם, זצ"ל, דער מחבר פֿון ספר "מגן אברהם" אויף תורה.

נָאכן מגידס פטירה זענען פַֿארבליבן זיַינע צוויי זין: רב מָאטעלע און רב יעקב לייבעניו, זצ"ל. רב מָאטעלע הָאט זיך בַאזעצט אין בלאדָאווקע, שפעטער אין קוזמיר און צו לעצט אין לובלין. ער הָאט געהַאט ַא סך חסידים אין פוילן. קיין טריסק פֿלעגט ער קומען נָאר אויפֿן מגידס יָארציַיט. ער הָאט קיין קינדער ניט געלָא זן.

רב יעקב לייבעניו איז געבליבן זיצן אין טריסק און הָאט ממשיך געווען צו פֿירן דָאס רביסטווע אויפֿן מגידס שטייגער. ער הָאט געהַאט ַא סך חסידים אין פוילן און אוקראינע.

איך געדענק, ַאז אויף ימים-נוראים און אויף שבועות פֿלעגט דָאס שטעטל פֿול ווערן מיט ָאנגעפָֿארענע חסידים. אום ראש-השנה פֿלעגט מען אין שטָאט-בית-מדרש ווַארטן עטלעכע שעה מיטן שופר-בלָאזן, וויַיל ַא סך זענען געגַאנגען הערן דעם רבינס תקיעות. אום שמחת-תורה פֿלעגן ַא סך פֿון שטעטל גיין צום רבינס הקפות. זיַינע הקפות פֿלעגן דויערן אפשר דריַי שעה. דער רבי פֿלעגט אין מיטן ַא גרויסער רָאד חסידים טַאנצן אין גרויס התלהבות מיטן קליינעם ספר תורהלע, ווָאס איז אים ָאנגעקומען בירושה פֿון טשערנָאביל צוזַאמען מיטן וווּנדערלעכן זילבערנעם חנוכה-לָאמפ. דער רבי הָאט געטַאנצט, די חסידים הָאבן געזונגען און געפַאטשט מיט די הענט, און ס'איז געווען שמחה-וששון און גרויס דערהויבנקייט. אויף דעם ָארט וויל איך דערציילן, ווי ס'הָאט אויסגעזען דער חנוכה-לָאמפ, ווָאס הָאט געווויגן אפשר פֿ ופֿ ציק קילָא און איז געווען אין גַא נצן פֿ ון זילבער, ערטערוויַיז פֿ ַא רפוצט מיט גָא לד. פֿ ון פֿ ָא רנט איז דָאס געווען ַא טיש אין דער פָֿארעם פֿון ַא שטענדער, ַא מעטער די ברייט און ַא מעטער די טיף. דער טיש

224

חייבים להיות לבושים כהלכה. נוסף על כך, היה זה יומם הגדול של השדכנים, שבאו לדבר על לבם של המחותנים שייפגשו עם הצד השני וידברו בנושא השידוכים שהציעו. השדכנים השתדלו שהמחותנים יעיפו לפחות מבט על החתן או הכלה המיועדים. מובן שבמקרים שכאלו, החתנים והכלות שהגיעו התלבשו בהדר כיאה למי שרוצה למצוא חן. שכן איזה בחור או איזו נערה יכולים היו להיות בטוחים שלא יבואו להציץ בהם? ואכן, ביום זה נסגרו שידוכים רבים בעיירה.

מן החצר בטריסק

טריסק התפרסמה בעולם בזכות בנו של רב מוט'לה מצ'רנוביל זצ"ל, המגיד רב אברהם זצ"ל, מחברו של הספר 'מגן אברהם' לתורה.

לאחר פטירתו של המגיד נשארו שני בניו: רב מוט'לה ורב יעקב לייב'ניו, זצ"ל. רב מוט'לה התיישב בבְּלַדֹובָקה, אחר־כך בקוְּזמִיר, ולבסוף התיישב בלובלין. היו לו חסידים רבים בפולין. לטריסק נהג להגיע רק ביום־השנה לפטירת המגיד. הוא לא השאיר אחריו ילדים.

רב יעקב לייב'ניו נשאר בטריסק והמשיך להנהיג את הרבנות בדרכו של המגיד. היו לו חסידים רבים בפולין ובאוקראינה.

אני זוכר שבימים הנוראים ובחג השבועות התמלאה העיירה בחסידים שהגיעו אליה ממרחקים. בראש־ השנה המתינו בבית־המדרש העירוני שעות ארוכות לתקיעת השופר, כי רבים הלכו לשמוע את תקיעת השופר של הרבי. בשמחת־תורה נהגו רבים מבני העיירה ללכת לרבי להקפות. ההקפות אצלו נמשכו כשלוש שעות. הרבי ומעגל החסידים שלו נהגו לרקוד עם ספר־תורה קטן בהתלהבות יתרה. ספר־התורה הזה הגיע בירושה מצ'רנוביל יחד עם חנוכיית כסף יפהפייה. הרבי רקד, החסידים שרו ומחאו כף, ושמחה וששון והתעלות גדולה שררו בכול.

ברצוני לספר כעת על החנוכייה, ששקלה אולי חמישים קילוגרמים והייתה עשויה כולה כסף ובכמה מקומות מקושטת בזהב. מלפנים עמד שולחן בצורת כַּן, אורכו מטר ורוחבו מטר. לשולחן היו ארבע רגליים

225

הָאט געהַאט פֿיר דיקע, קיַילעכיקע, געבויגענע פֿיס. פֿון איין פֿוס צום צווייטן איז געווען איבערגעווָארפֿן באלכסון גרָאבע ליַיסטן און אויפֿן ָארט וווּ די ליַיסטן קומען זיך אין סַאמע מיטן צונויף איז געשטַאנען ַא גרויסער ָאדלער מיט פַֿאנַאנדערגעשפרייטע פֿליגל. מ'הָאט געשמועסט, ַאז אין דעם ָאדלער איז געווען איַינגעריכט ַאזַא מעכַאניזם, ַאז ַא מָאל, ווען דער טשערנָאבילער, זצ"ל, הָאט געבענטשט חנוכה-ליכט, פֿלעג עס פֿונעם ָאדלערס אינגעווייד ַארויסשפילן. נָאר נָאכן טשערנָאבילערס פטירה איז דער מעכַאניזם קַאליע געווָארן, און מ'הָאט שוין דָאס שפילן מער נישט געהערט. אויפֿן טיש איז געשטַאנען די חנוכה- מנורה. הינטער דער מנורה איז געווען ַא ווענטל צוויי מעטער די היוך. אין דעם ווענטל – ַאן ארון-קודשל, וווּ דָאס ספר תורהלע איז געשטַאנען. ביַי ביידע זיַיטן פֿונעם ווענטל זענען געהַאנגען צוויי גרויסע קריגלעך אויף בוימל צו די חנוכה-ליכט. ביַי יעדער זיַיט פֿון דער מנורה איז געשטַאנען ַא בוים, ווָאס ביַי ַא ליַאדע שָא קלן פֿ לעגט ער זיך ַא בַא וועג טָא ן ווי ַא נַא טירלעכער בוים. מ'הָא ט געזָא גט, ַא ז דָא ס איז דערפֿ ַא ר, וויַיל זיי זענען געמַאכט פֿון דינע דרָאטן, – דרָאט-ַארבעט. אויף דעם שטענדער איז געווען אויסגעקריצט די ברכות און על-הנסים.

נָאכן ענדיקן דָאס בענטשן פֿלעגט דער רבי פַֿאררייכערן ַא ליולקע, ווָאס הָאט דערגרייכט די פָאדלָאגע, און דערביַי פֿלעגט דער עולם זינגען "על הנסים".

בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה, אין יָאר 1917, הָאט דער רבי ַאוועקגעשיקט ַא סך ווערטפֿולע זַאכן קיין קיעוו אין ַא בַאנק ַאריַין ובתוכם אויך דעם חנוכה-לָאמפ, וועלכער איז געשטַאנען אין ַא ספעציעל געמַאכטער שַאפֿע. דערוויַיל הָאט אויסגעברָאכן די רעווָאלוציע. זיַין טָאכטער חיקעלע איז געלָאפֿן קיין קיעוו צו רַא טעווען דָא ס פֿ ַא רמעגן פֿ ון דער בַא נק ַא רויס, ָא בער די בָא לשעוויקעס זענען איר פֿ ַא רלָא פֿ ן דעם וועג, אויך דער חנוכה-לָאמפ איז ַאריַינגעפַֿאלן אין זייערע הענט.

איך געדענק דעם רבינס גבאים, וועלכע הָאבן בַאשיַינט אונדזער שטעטל מיט זייער תורה און אויפֿפֿירונג און אויך מיט אויסערלעכן אויסזען. טַאקע שיינע ייִדן אין ַאלע פרטים.

דער ערשטער גבאי איז געווען רב יעקב מאיר (מאספאניס). דָאס איז דער זיידע פֿון דער מוטערס צד פֿון די דריַי דיכטער: לייבל, ברוך, עה"ש, און מַאטעס ָאליצקי. ַאלס קינד פֿלעג איך ַאריַינקומען צו זיי אין שטוב. ס'פֿלעגט אויף מיר שטענדיק מַאכן ַא שטַארקן רושם, ווי רב יעקב מאיר איז מקיים די מצווה פֿון כיבוד-אב. ער הָאט געהַאלטן ביַי זיך זיַין ַאכציקיעריקן טַאטן, רב ברוכן, ַא ייִד ַא למדן, וועלכער איז ַא גַאנצן טָאג געזעסן אין בית-מדרש און געלערנט, ַאליין אים צוגעטיילט דעם גרעסטן כבוד און עס געפָֿאדערט פֿון גרויס און קליין ביַי זיך אין שטוב. דער ַאלטער זיידע הָאבן אים די אוראייניקלעך גערופֿן. ווען רב יעקב מאיר פֿלעגט ַאוועקפָֿארן מיטן רבין אין וועג ַאריַין, און רב ברוך איז נישט געווען אין דער היים, פֿלעגט ער קומען אין בית-מדרש ַאריַין זיך מיט אים געזעגענען. ס'איז געווען ַא חידוש און ַא גרויס נחת-רוח צוצוזעען, ווי דער זון נעמט דעם ַאלטן טַאטן, ווי סע נעמט הַארציק ַארום ַא קינד, און צעקושט זיך מיט אים.

די ַאנדערע גבאים: רב סרָאליק חיה לאהקעס (סעגַאל); רב סרָאל מָאטיע גדולס (לעווערטָאוו); רב ַאביש מָאטיע גדולס (לעווערטָאוו); רב פֿרַאים (פַֿארבער) און רב מָאטל בערקעס.

ווער ס'הָאט אפילו נישט געקָאנט פערזענלעך די ייִדן, הָאט פֿון בלויז ַא קוק טָאן אויף זיי געזען, ַאז זיי זענען פֿול מיט תורה און מעשים-טובים. דָאס גוטסקייט און איידלקייט הָאט ַארָאפגעשיַינט פֿון זייערע הדרתדיקע פנימער.

רב סרָאליק לעווערטָאווס איין אייניקל, פֿרוי ַאווערבוך, לעבט אין ישראל, דעסטגליַיכן רב ַאבישעס צוויי אייניקלעך: אפרים און שלמה לעווערטָאוו. אויך רב פֿרַאימס ַא טָאכטער, שבע טענענבוים, לעבט אין ַאמעריקע און קומט מיט בַאזוכן קיין ישראל.

226

עבות, עגולות ומעוקמות. מרגל אחת לשנייה נמשכו באלכסון פסי עץ עבים, ובנקודת המפגש ביניהם עמד עיט גדול בכנפיים פרוסות. אמרו שבתוך העיט היה מותקן מין מנגנון כזה שבעבר, כשהצ'רנובילי זצ"ל בירך על נרות החנוכה, בקעה ממעמקי בטנו מנגינה, אך לאחר פטירתו של הצ'רנובילי התקלקל המנגנון ויותר לא נשמעה המנגינה. החנוכייה ניצבה על השולחן. מאחור ניצב קיר קטן, שני מטרים אורכו. בתוך הקיר הקטן היה ארון־קודש קטן ובו מונח היה ספר־תורה קטן. משני צדי הקיר הקטן היו תלויים שני כדי שמן גדולים ששימשו לנרות החנוכה. מכל צד של החנוכייה עמד עץ מלאכותי, ובכל פעם שהתנועע מישהו, היו העצים מתנועעים גם כן, כאילו היו עצים טבעיים. אמרו שזה משום שהעצים עשויים היו מחוטי תיל דקים. על הכַּן היו חרוטות ברכות 'על הניסים'.

לאחר סיום הברכה נהג הרבי לעשן מקטרת שהגיעה עד לרצפה. אז שר ההמון את 'על הניסים'. בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, אפסן הרבי דברים יקרי ערך רבים בבנק בקייב, וביניהם גם החנוכייה, שהונחה בארון סגור שהותקן במיוחד לצורך זה. בינתיים פרצה המהפכה. בתו חייקה'לה נחפזה לקייב להציל את הרכוש ולהוציאו מהבנק, אבל הבולשביקים חסמו את דרכה, והחנוכייה נפלה בידיהם. אני זוכר את הגבאים של הרבי, שייפו את עיירתנו בתורתם, בהתנהלותם ובמראם החיצוני. אכן יהודים יפים בכל המובנים.

הגבאי הראשון היה רב יעקב מאיר (מאספניס). זהו הסב מצד אמם של שלושת הסופרים, לייב'ל, ברוך, עליו השלום, ומאתיס אוליצקי. כשהייתי ילד נהגתי לבוא לביתו. רב יעקב מאיר נהג בכיבוד אב בצורה שהרשימה אותי עד מאוד. אביו, ר' ברוך בן השמונים גר בביתו. היה זה יהודי למדן שישב כל היום בבית־ המדרש ולמד. רב יעקב מאיר חלק לאביו כבוד רב ודרש מכל בני־ביתו, גדול כקטן, לנהוג כמוהו. הנינים נהגו לקרא לו "סבא רבא". יעקב מאיר נהג להצטרף לרבי לנסיעותיו. אם לפני נסיעה כלשהי אביו לא היה בבית, כי אז טרח רב יעקב מאיר והלך לבית־המדרש כדי להיפרד מאביו. התמונה של הבן מחבק את אביו הזקן ונושק לו כאילו היה ילד קטן, הייתה תמונה מרעננת שהסבה נחת לכל רואיה.

הגבאים האחרים: רב שׂרוליק בנה של חיה לאה (סגל), רב שׂרול מטיה בנו של גדליה (לברטוב), רב אבישה מטיה בנו של גדליה (לברטוב), רב אפרים (פרבר) ורב מוט'ל ברקס.

גם מי שלא הכיר באופן אישי את היהודים הללו, די היה לו במבט אחד כדי להבחין שהם מלאי תורה ומעשים טובים. טוב־לבם ואצילותם קרנו מפניהם המלכותיות.

אחת מנכדותיו של רב שׂרוליק לברטוב, הגברת אברבוך, חיה בישראל. גם שניים מנכדיו של רב אבישה, אפרים ושלמה לברטוב, חיים בישראל. אחת הבנות של רב אפרים, שבע טננבאום, חיה באמריקה והיא מבקרת בישראל.

227

י. י. וואָ הל

וועגן דעם טריסקער רבין

רב נחמיה בונים, איינער פֿון דעם טריסקערס מקורבים, ַא טיפֿער, פֿילָאסָאפֿיש בַאלעזענער ייִד, רב נוח פַאריצקערס, דעם מבאר פֿון דעם מהר"ם שיפס ַאן אייניקל, הָאט מיר איבערדערציילט ַא פָאר מעשות פֿון דעם טריסקער, ווָאס ער הָאט פערזענלעך געהערט מפיו הקדוש – פַֿארבנריַיכע מעשות, צונויפֿגעוועבטע פֿון הימל, ערד און שטערן און בַאהויכטע מיט ַאלע ריחות פֿון דער זַאנפֿטער ווָאלינער נַאטור. מיט ַאן אומגעוויינלעכער שפַאנונג הָאב איך געהערט די מעשות, כָאטש איך בין שוין צו יענער ציַיט געווען "געכַאפט" און הָאב שטילערהייט געלייענט פושקינען און דעם "חטאת נעורים".

און בַאזונדערע אויסדערוויילטע טעג הָאבן די צדיקים געהַאט פַֿאר זייערע מעשות: דער טריסקער, ַא שטייגער, תשעה באב און שמיני-עצרת; דער טָאלנער – ַאנדערע טעג, אַאז"וו. דעמלט פֿלעגן זיך צונויפֿקומען זייערע מקורבים אין ַא בַאזונדער חדר, דער רבי הָאט ַארומגעשפַאצירט מיט גיכע טריט, זיַין קול הָאט געפֿליסט מיט ַא זונדערבַארער ווייכקייט און דבקותדיקייט, צַארטע פֿעדעם הָאבן זיך געוועבט, און בילדער זענען אויפֿגעשפרונגען און ָאנגעפֿילט דעם רוים. אייניקע מקורבים פֿלעגן זיך נוהג זיַין פַֿארשריַיבן אויך די מעשות ַאזוי ווי דָאס תורה-זָאגן.

א. זוכער

טריסקער קלויזן און "שטיבלעך"

טריסקער קלויזן און "שטיבלעך" הָאבן זיך זיכער געציילט אין ווָאלין און פוילן אין די צענדליגער. ס'איז כדאי צו פַֿארצייכענען, ַאז די סַאמע עלטסטע פֿון ַאלע קלויזן פֿון דער טריסקער דינַאסטיע הָאט זיף געפֿונען אין לויצק, לעבן דער גרויסער שול, און מ'הָאט זי גערופֿן "דער טריסקער בית-מדרש". אין דעם בית-מדרש איז געווען ַא תקנה, לויט וועלכע מע פֿלעגט יעדעס יָאר אויסוויַילן ַאנדערע צען גבאים, ַאזוי ַאז אין משך פֿון עטלעכע יָאר הָאט זיך נישט געפֿונען צווישן די מתפללים קיין איינער, ווָאס זָאל נישט הָאבן זוכה געווען צו זיַין ַא גבאי. דָאס איז געווען "ַא דעמָאקרַאטישער שטייגער".

אויסער דעם א בית-מדרש איז אין לויצק געווען אין צענטער שטָאט נָאך איינער, וועלכן מ'הָאט גערופֿן "די טריסקער גרויסע שול".

נָאך ביַי היַינטיקן טָאג געפֿינט זיך ַא טריסקער קלויז אין ישראל – אין דער הייליקער שטָאט צפת.

228

י"י ווֹהל

על אודות הרבי מטריסק

ר' נחמיה בונים – אחד ממקורבי הרבי מטריסק, בנו של רב נוח פריצקי, מי שהיה נכדו של מבאר ׳המהר"ם שיף׳ – היה יהודי יודע־ספר והוגה־דעות מעמיק. הוא נהג לספר לי מעשיות של הרבי מטריסק, שבמו אוזניו שמען מפיו הקדוש של הרבי בכבודו ובעצמו. המעשיות היו צבעוניות ביותר, מין מארג של שמים, אדמה וכוכבים, וספוגות בכל ריחותיו של הטבע הווהליני העסיסי. האזנתי למעשיות במתח בלתי רגיל, אף־על־פי שבאותה העת כבר 'נתפסתי' וקראתי בהיחבא את פושקין ואת 'חטאת נעורים'. בימים מיוחדים הצדיקים סיפרו מעשיות משל עצמם: הרבי מטריסק היה מספרן בשני הימים הללו – תשעה באב ושמיני עצרת, הרבי מטולנה היה מספר מעשיות בימים אחרים, וכך הלאה. בימים אלו נהגו מקורביהם להתכנס בחדר מיוחד. הרבי פסע בחדר הלוך ושוב בצעדים מהירים, קולו זרם ברוך ובדבקות נפלאים, חוטים דקים נטוו, ותמונות קמו ועלו ומילאו את החלל. מקורבים אחדים נהגו לרשום לעצמם את המעשיות בדיוק כפי שרשמו את דברי־התורה.

א' זוכר

בתי־המדרש ובתי־התפילה הקטנים בטריסק

מספרם של בתי־המדרש ובתי־התפילה הקטנים הגיע בווהלין ובפולין לכמה עשרות. ראוי לציין שהוותיק מבין בתי־המדרש של השושלת הטריסקאית נמצא בלוצק, ליד בית־הכנסת הגדול, וקראו לו 'בית־ המדרש של הרבי מטריסק'. בית־מדרש זה קִיים תקנה, שעל־פיה נהגו מדי שנה לבחור עשרה גבאים חדשים, כך שבמשך שנים אחדות זכה כל אחד מהמתפללים להיות גבאי. זו הייתה 'הדרך הדמוקרטית'. מלבד בית־המדרש הזה היה במרכז העיר לוצק בית־מדרש נוסף, ולו קראו 'בית־הכנסת הגדול של טריסק'.

עד היום הזה קיים בישראל, בעיר הקדושה צפת, בית־מדרש טריסקאי.

229

ד"ר ראובן בן־שם

הרבי ר' ולוו'לה בחג שמחת־תורה בקובל

בקלויז שורר חום לוהט שלא מעלמא הדין. עם ספרי־תורה בזרועותיהם רוקדים החסידים. פנים משולהבות, עיניים עצומות ופקוחות לסירוגין, רגליים קלות כאיילות נישאות מעלה־מטה. נישאים על כנפי־נשרים, רוקדים, מתלהבים, כאילו אין נֵכר ואין גולה, אין חטא ואין גיהינום. הכול רק קפיצה למעלה, לאין־סוף הבלתי נראה והמתגלה בריקוד. דילגו, קפצו, התרוממו, פסחו, נהרו, הרימו רגליים בהעוויות־ריקוד משונות. ריקוד עוצר נשימה. לבבות הרוקדים תקתקו כשעוני־תוכי, וטלטלות כבדות משקל מושכות מעלה־מטה, לתהום־הנשייה והזכירה, לפסגת־הבריאה והטמירין – מחול שמחת־תורה, שמחת־התרוממות־וביטול־גאווה, מעבר לחיי העולם הזה.

סביבנו המון. המון יהודי ווהלין החביבים. ידעתים גם ידעתים. יהודי מיזוג. מיזוג גיאופוליטי־טופו־ אתנוגרפי. ווהלין השוכנת בסְפר רוסיה, פולין, בשכנות ליטא, מלורוסיה, רוסיה הלבנה, ספגה מכולם דם – וחיים. אין בהם, ביהודי ווהלין, לא מִּקֹור־ההגיון הליטאי ולא מקלות־הדעת והנשריות של הפולני. יש בו, ביהודי הווהליני, התלהבות בתערובת געגועים לערבות אוקראינה, ערגה לרוסיה הלבנה ועמקות ליטאית גם יחד. ועל הכול פשטות, פשטות רבת־ביטויים, פשטות הערבה האוקראינית. ויקדו עיני המסתכלים בריקוד, נהנו ונאנקו, נהנו ונענעו ראש.

הרבי יצא לרקוד. החסידים זזו לצדדין. ֻרַּקן חבל־הרצפה במרכז. הרבי עצם עיניו, הרים ראשו ונע בקצב, תחב אצבעותיו לאבנטו הרחב, תיקן את השטריימל על ראשו, פסע פסיעות לעבר השולחן ולעבר ההמון ויצא במחול דרווישי, מסתורי־התלהבותי, שכדוגמתו לא ראיתי עד כה.

החסידים מסביב ספקו כפיים, שרו וזמזמו, נאנחו והתפעלו. והרבי רקד. עברה חצי שעה, עברה שעה, הריקוד לא פסק, לא פג, לא גדל ולא פחת. קפא הקצב. קפא העולם, קפאה ההוויה. שמש־החיים נַָדּמָה בבית־הכנסת של הרבי בקובל, וִאתה החסידים והמסתכלים. הליכה וקפיצה, קפיצה וסיבוב, סיבוב ונתירה, נתירה ודליגה, דליגה וחצי כריעה, בלי אומר ודברים, בלי שינוי העוויה. רק פני הרבי השתלהבו, בערו, יקדו, הוצתו.

וקינאתי, מה קינאתי בכוח האידאה־ההרגל, שכוחן רב לחמם לבו־של־יחיד ולהלהיב לבבות־הרבים. פעם, בליל סוכות, נשתהה ר' אברהם, האדמו"ר מטריסק, שעה ארוכה על מפתן הסוכה. חסידיו שליווהו עמדו דוממים ותמהים, עד שפתח פיהו ואמר: "משנתקרבתי לסוכה התחלתי מהרהר: הן אמרתי בתפילת ימים נוראים שהאדם 'משול כחרס הנשבר', איך רשאי אני להיכנס לסוכה, שאסור להכניס בה כלי־חרס? אולם נזכרתי במאמר חז"ל: 'כלֵי־חרס אין להם תקנה אלא שבירה', ולפיכך שברתי לבבי לפני אלוהי, אשר לב נדכה ונשבר לא יבזה".

ונכנס לפנים הסוכה.

230

משה בטר

ב'טריסקער שטיבל' בקובל

אבי ז"ל היה מחסידי טריסק בקובל והוכנסתי באווירה של בית־הכנסת הטריסקאי. ה'טריסקער שטיבל' הצטיין בליברליות מסוימת. לא התייחסו בקפידה כלפי המקלים ראש בתפילה. ולא עוד אלא שבפרוזדור התנהלו שיחות בעניינים העומדים ברומו של עולם – הפוליטיקה, הציונות וכלל ישראל.

מצאנו שם יהודים שהבינו לרוחנו, השתתפו אתנו בכל מיני מעשי קונדס בליל שמחת־תורה ובלילות־חג אחרים.

עומד לפניי ראובן צביק ז"ל עם חיוכו הרחב, שהייתה לו שפה משותפת אתנו הצעירים. לזה נתן צביטה, ואת זה כיבד בטפיחה על הגב.

אזכירה את יוסף ּפֶּפֶה ז"ל בעל קפוטת־המשי, שבשבתות וחגים היה קורא בתורה בסלסול וניגון מיוחד והיה מתנועע לכאן ולכאן.

ומי לא זוכר את אפרים רבינר ז"ל? למרות דבקותו בתפילה בכל רמ"ח אבריו היה מיד מרגיש באורח שעבר את סף בית־המדרש, ובשעת־הפסקה היה ניגש אליו ומסדר לו מקום לינה. וחזקה עליו, על רב אפרים, שכולם נשמעים לו.

בכמה כבוד וחיבה התייחסנו ליהודי זה, שלא חסך עמל כדי לסדר בבתי־היהודים המוני האורחים והחיילים שהופיעו בעיר בערבי־חג.

ומי לא זוכר את תפילת שלמה מנדל ז"ל ב'ימים נוראים'? את ה'הנני העני ממעש' שלו? את הדו־שיח עם ריבון־העולם. הייתה זו חוויה שלעולם לא תישכח.

בין כותלי ה'טריסקער שטיבל' נעשתה גם פעולה ציונית חשובה. פעולה זו הורגשה במיוחד בערב יום־ הכיפורים. בנו של יוסף פפה ויוסף צביק היו מראשי המארגנים של המגבית הציונית. כל הזרמים שבציונות שכנו בבית־כנסת זה.

*** מכובדה ביותר הייתה השושלת הצ'רנובילית, צאצאי המגיד ר' נחום מצ'רנוביל, שעלתה כפורחת בימי בנו ר' מרדכי, המכונה דרך חיבה ר' מוט'לה (1770–1837), ואליו נהרו לעיר מגוריו צ'רנוביל, פלך קייב, אלפי חסידים ו'פדיונות'־כסף בידיהם. אחרי פטירתו חילקו ביניהם שמונת בניו את כל פלך קייב ופלך ווהלין. לצד המרכז הצ'רנובילי צצו מרכזים אדמו"ריים בקֹורֹוסטישֹוב, צֶ'רקאס, מאקארֹוב, טריסק, טולנה, סְקְִויָרה ורחמיסטריווקה.

(פרופ' ש' דובנוב – "דברי ימי עולם").

231

נתן ליבנה

מעשה בר' דב־בר, המגיד ממזריץ'

שביקש להביא הגאולה

ׁ שָ לְ חוּ קְ הִ לֹּות־יִשְ ָׂר ֵא ל ֶא ל דֹּב־בֶּ ר הַ יְָד מַ ּקִ ים הֵ ׁ שַ ּמ וּ הַ עֹוד ֶּת חֱ ׁ שֶ ה:

הִ ּטַ הֵ ר ר' דֹּב־בֶּ ר ְו לָ בַ ׁש הַ ּש ִ ׂמְ חָ ה ְו לָ בַ ׁש ֶא ת בִּ גְ דֹו הָ ַא טְ לַ ס הַ לָּ בָ ן:

הָ ִא צְ טְ לָ ה־ׁ שֶ ל־ַר בֹּו הַ ּפִ ׁ שְ ָּת ן הַ לָּ בָ ן ְו ַא זֹור ְו כִּפָ ה וּפֻ ְז מָ ק ְו גַ ם נַַע ל:

כַּׁשֶלֶג כֻּלָּם כֹּה צַחִים וּלְבָנים ְוָעטַף טַלִּיתֹו כֻּלָּּה צֶמֶר צָחֹור:

ְו הֵ ִר יחַ עֹוד גִּ "ּפְ מִ ּקֻ פְ סָ ה הַ לְּ בָ נָה וּבְ מַ ּטֵ ה־הַ לִּ בְ נֶה־הַ לָּ בָ ן־ׁ שֶ ל־ַר בֹּו

ָעג סְבִיבֹו ְוהִֵרים גִּ"ּפְ ֶאל ָעל: ׁ שָ מְ עוּ בַּ ֲע לִ יל הֵ ד־ְד ּפִ יקֹות בִּ מְ עוּפָ ן

ְוקֹול ׁשֶבַָּרַעם לֹו יֲַענֶה בְּסוּפָה: ְז מַ ן ַר ב עֹוד ָע מַ ד ַו ָק ָר א בִּ גְ רֹונֹו

ְ ַאך ִאיׁש לֹא ׁשָמַע עֹוד שִׂיחֹו ִעם קֹונֹו:

ָר גְ זוּ בַּ ּמְ רֹומִ ים ַע ל ָד חֲ קֹו ֶא ת הַ ֵּק ץ סֲָאנוּ אֹופַנִּים חַיֹּות־קֶֹדש ׁשָָאגוּ:

ְו שָ ָׂר ף כְּבָ ר יֹוֵר ד ִע ם הַ גֶּ ׁ שֶ ם לִ פְ גַֹּע :

ְ ַאך ַרבִּי דֹּב־בֶּר ִעם קֹונֹו ַרק בִּלְבָד

זֹו לִי גַּם חֹובָה ְוגַם ְזכוּת ָאב ַרחוּם: ִאם רֹוֶעה נְַתָּתנִי לְבֵית יִשְָׂרֵאל

ְז ֵא בֵ י־ֲע ָר בֹות מַ ה ִּת ׁ שְ לַ ח ַר ק בָּ הֶ ם:

232

ָ ְו צַ ִד ּיק־בְּ דֹוִר י ֵק ַר בְ ָּת נִי ֵא לֶ יך

חַיָּב ֲאנִי ֵקץ־הַגָּלוּת לְָקֵרב: ָאבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַיָּבִים אֹוי זֹאת ׁשְנֵינוּ

מָָרה הַגָּלוּת כְּלֲַענָה ָאב מָתֹק: מָ ׁ שָ ל לְ מִ קְ ֵו ה ָד ּמָ ם־הֵ ם בֹּו יְִר חָ צוּ

ַוֲאנִי אֹויָה לִי הַחַיָּב בְּנַפְׁשָם וּמַה ַּתֲענוּג מִצִַדּיק ׁשֶחַיָּב:

ָעצַר הַּשָ ָׂרף לֹא ּפָגַע בֹּו הָאֹור וּבַ ת־קֹול ׁ שֶ יָּצְ ָא ה הִ כְִר יָז ה סְ חֹור־סְ חֹור

וּמִי הַּמִֵעיד כִּי ַאָּתה צִַדּיק הַדֹּור: צָהַל ר' דֹּב־בֶּר ְוהִֵדּק הֵָאזֹור

ְוָתחַב כְַּרבֹּו הַּמַּטֶה בֵָּאזֹור: וּפָ צַ ח בְּ ִר נָּה־ׁ שֶ ל־לֹומְ ֵד י־הַ ּת ֹוָר ה

ְו יָצָ א בְּ ִר ּק וּד־ׁ שֶ ל־שִ ׂמְ חַ ת־הַ ּת ֹוָר ה: ׁשֲַאלוּ ַאי – ַאי – ַאי

ׁשֲַאלוּ ַאי – ַאי – ַאי: חֶבְַריָּה ְוכֻלַּיְה

ַּתלְמִיַדי קְדֹוׁשַי: ָא ז הָ ַר ַע ם הִ ְר ִע ים ְו הִ כָּה הוּא בַּ צּוּר

ְו הַ ּק ֹול הִ ְת ּפ ֹוצֵ ץ ְו הִ ְר קִ יד הֶ הָ ִר ים: ְויָצְָאה זֹו בַּת־קֹול מֵַאְרבַּע הָרוּחֹות

ְו הִ כְִר יָז ה בַּ ת־קֹול ְו ָע נוּ לָ ּה הָ ִר ים ְ

לֵך כְּנֹס ְויִָעידוּ:

מִהֵר ר' דֹּב־בֶּר ְוׁש ִנֵּס ֶאת מְָתנָיו ְו הַ גֶּ ׁ שֶ ם כָּחֵ ץ ְו יֹוֶר ה בְּ פָ נָיו:

ְ ַא ך ֵא ין ׁ שְ לִ יטָ ה לַ גֶּ ׁ שֶ ם ַע ל ִא צְ טְ לָ ה־ׁ שֶ ל־הָ ַר ב

בָּ א הוּא יָבֵ ׁש ְו הִ ְז ִע יק ׁ שְ לִ יחָ יו: ָעמְדוּ לְפָנָיו כֹּה יֲַעזֹר לָהֶם ֵאל

וּבְ רֹאׁ שָ ם ֶר בּ יִשְ ָׂר ֵא ל ְו ֶר בּ ַע ְז ִר יֵא ל: ְו יָצָ א מִ לְּ פָ נָיו גַּ ם בְּ שִ ׂמְ חָ ה וּבְ שִ יר

הָ ָר ץ ר' לֵ יבּ בֶּ ן־שָ ָׂר ה מֵ רֹובְ נֶה הָ ִע יר: ׁ שְ לָ חָ ם חִ יׁש ־מַ הֵ ר ֶא ל מֶ גִ 'יבֹּוז' וּפֹולֹונְָא ה

ֶא ל ִו יטֶ בְּ סְ ק ְו ֶא ל לַ אִד י לִ יֶז 'נְסְ ק ְו ַא נֹּוּפ ֹולִ י:

233

ֶא ל בֶּ ְר ִד יצֶ 'ב ְו ֶא ל ַק ְר לִ ין ִז 'יטֹומִ יר ְו לוּבְּ לִין ֶאל לֹויצְק ְוקֹוֶז'נִיץ קֹוֶרץ ְוצֶ'ְרנֹובִּיל:

ְו גַ ם ֶא ל ּפ ֹודֹול ְו ַר יְסְ ן גַּ לִ יצְ יָה וּפֹולִ ין: ְו לֹא יָצְ אוּ הַ יָּמִ ים ְו הֵ ם בָּ אוּ הִ ְת יַצָ ּבוּ

חֲ בֵ ָר יו־ַּת לְ מִ יָד יו ִע ם ַּת לְ מִ יֵד יהֶ ם הֵ ם: ִא יׁש ־ַע ל־מַ חֲ נֵהוּ בָּ אוּ ְו הָ יוּ בַּ ּמַ חֲ נֶה גַּם

ר' צְ בִ י בֶּ ן ר' יִשְ ָׂר ֵא ל הַ בַּ ַע ל־ׁ שֵ ם ְו ר' יֲַע קֹב־יֹוסֵ ף: ַר בִּ י ׁ שְ נֵאוּר־ַז לְ מָ ן ְו ַר בִּ י יִשְ ָׂר ֵא ל

ר' יֲַעקֹב־יִצְחָק ור' מְנַחֵם־מֶנְְדּל: ְ

ר' זוּסְיָא, ר' ַאהֲרֹן ְור' ֱאלִימֶלֶך ר' ׁ שְ לֹמֹה ְו ר' ְז ֵא ב ְו ר' לֵ ִו י־יִצְ חָ ק:

ר' נָחוּמְ'ל צֶ'ְרנֹובִּילֶר מְאֹור ֵעינַים גֹּונֵב כָּל גַּן־הֵָעֶדן ְועֹולָם הַבָּא*

ְו גַ ם סָ בָ א בָּ א ִע ם מַ ֲע שִ ׂיֹּות לָ רֹב ְ

ְו ַא ף בְּ נֹו־יְחִ ידֹו הַ ּמַ לְ ָא ך ר' ַא בְ ָר הָ ם ְְ

ׁשֶמְהַלֵּך הוּא כָּאן ַאך כָּל חַיָּיו הֵם ׁ שָ ם:

ְוכֵן כָּל הַּׁשְָאר כָּל הְָראוּיִים לֹא יִּסָפְרוּ מֵרֹב ׁשֶכֵּן יְִרבּוּ ָאמֵן:

וּמֲֵאחֹוֵריהֶם עֹוד כָּל הַּמַּסִיקִים ְ

ָע מְ דוּ הֵ ם בְּ מַ ְע גָּ ל ְו ר' דֹּב־בֶּ ר בַּ ָּת ֶו ך: ְור' דֹּב־בֶּר עֹומֵד ְוהֵם עֹומְִדים ּת ֹוהִים

ְו ר' דֹּב־בֶּ ר מֵ ִר ים קְ צֵ ה הַ ּמַ ּטֶ ה בְּ נַחַ ת: ְ

וּבְ קֹול הַ ּמִ ְת נַגֵּ ן ׁ שֶ מִ ְת חַ ּטֵ א ָו ַר ך ׁש ֹוֵא ל הוּא כִּׁ שְ אֹל הַ ִּת ינֹוקֹות־ׁ שֶ ל־בֵּ ית־ַר בָּ ן:

מִי הִָאיׁש צִַדּיק־הַדֹּור הוּא ַאה לִי ִאמְרוּ ֱאמֹרוּ:

234

הִ ׁ שְ ּת ֹומְ מוּ נְִד הָ מוּ כָּבְ ָד ה ָא ְז נָם מִ ׁ שְ מַֹע דֹּומֶ ה ַר בָּ ם שְ ׂפָ ָת יו נָעֹות ְו לֹא נִׁ שְ מָ ע קֹולֹו:

כִּי לֹא ָר אוּ ְו לֹא ׁ שָ מְ עוּ כָּל הַ ְד ּבָ ִר ים הָ ֵא לֶּה כִּי מַ ה כַָּו ּנָָת ם ׁ שֶ ל הַ ְד ּבָ ִר ים הָ ֵא לֶּ ה:

ְור' דֹב־בֶּר עֹומֵד וּמְׁשַ ְדּלָם בְּנַחַת ֲאנִי ׁש ֹוֵאל ֶאְתכֶם כְּלוּם ֵאינְכֶם יֹוְדִעים

מִי צִַדּיק־הַדֹּור ָדּבֵק בֱֶּאלֹקִים: ְו הֵ ם עֹומְ ִד ים בְּ לִ י נַֹע ַא ף ֵע ינָם כָּהָ ָת ה

ׁש וּב הֵם לֹא יְִראוּ גַּם ֶאת ַרבָּם ְו ַר ק עֹומְ ִד ים וּמְ נֲַע ִר ים ַע צְ מָ ם מִ ּמַ חֲ ׁ שָ בֹות ָר עֹות:

ְור' דֹּב־בֶּר עֹומֵד רֹוטֵט בַּיָּד מַּטֵהוּ בֹּו נֱֶע ָז ר לְ ֶק צֶ ב ְד ּבָ ָר יו ׁ שֶ בַּ ּׁ שְ לִ יׁ שִ ית:

ְוִאם נֹאמַר דֹּור דֹּור ְוצִַדּיקֹו חַד בְּדֹורֹו מִ י לְ ַד ֲע ְּת כֶם צַ ִד ּיק ָּת מִ ים בַּ דֹּור הַ ֶז ּה:

ְועֹומְִדים הֵם כִּנְזוּפִים ְולֹא נִׁשְמָע קֹולָם ְו דוּמָ ם ׁ שַ חִ ים ָר אׁ שֵ יהֶ ם כַּׁ שִ בָּ לִ ים בְּ רוּחַ הַ ּשָ ֶׂד ה:

וּמְ לִ יטִ ים בְּ כַף־יָָד ם ֵע ינֵיהֶ ם ְו כֹובְ ׁ שִ ים הָ ֲא נָחָ ה: ְו ר' דֹּב־בֶּ ר כְּמֹוהֶ ם ׁ שַ ח רֹאׁש ֹו ׁ שִ בֹּלֶ ת בַּ ּשָ ֶׂד ה

ְו ר' דֹּב־בֶּ ר כְּמֹוהֶ ם מֵ לִ יט ֵע ינֹו בְּ כַף־יָדֹו ְו כֹובֵ ׁש הָ ֲא נָחָ ה: ְור' דֹּב־בֶּר כְּמֹוהֶם נֱֶאלָם הוּא דֹּם:

ְו הַ ְד ּמָ מָ ה דֹּולֶ ֶק ת כְּהֶ בֶ ל־ּפִ י־שָ ָׂר ף הוּא מֵ ָע לֶ יהָ ֵע ד־עֹומֵ ד ְו ֵא ׁש ־ַע ל־ֵא ׁש מֵ ֵע ד:

וְּז בוּב ֲא ׁ שֶ ר ּפ ֹוֵר חַ מִ יַּד נֹופֵ ל ָו מֵ ת: ְְְ

ַר ק הַ ּמַ לְ ָא ך דֹּומֶ ה מַ ְר גִּ יׁש ַא ך ָּת מִ יד הֵ ן מְ הַ לֵּ ך ׁשָם בַּׁשְבִילִים הִָאיׁש :

ְו כֲַא ׁ שֶ ר יָצָ א לֹו ֶז ה חָ ָז ק ְו הִ ְת חַ ֵז ּק ר' דֹּב הִנֵּה יְִזקֹף הוּא קֹומָתֹו ְוׁש ֹולֵחַ רֹאׁש ֶאל ָעל:

וּבְנִגּוּן וּבְשִׂמְחָה דֹּומֶה יֹאמַר עֹוד ֵאין מַָזּל לְיִשְָׂרֵאל

הִפְסְַדנוּ הֵן וּמַה חֲבָל:

235

-־- ניגון שמחתתורה לתלמידי הבעל־שםטוב

־- הניגון המשולש של הבעל־שםטוב, המגיד ממזריץ' ורבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניה

ַא ֲח ִר ית ָּד בָר

ְָ וּפַ ַע ם – בְּ מֹוצָ ֵא י־ׁ שַ בָּ ת־קֶֹד ש ּפָ ָר ׁ שַ ת לֵ ך לְ ך, כֲַּא ׁ שֶ ר ר' דֹּב־בֶּ ר הַ ּמַ גִּ יד מִ ּמֵ ֵז ִר יץ' וּקְ הַ ל חֲ סִ יָד יו הָ ַר בִּ ים ְו ַת לְ מִ יָד יו לִ וּוּ ֶא ת ׁ שַ בָּ ת הַ ּמַ לְ כָּה בְּ צֵ אָת ּה , ְו הוּא ָד ַּר ׁש בְּ פָ ָר ׁ שַ ת הַ ּשָ בוַּע בְּ ָק ׁ שְ רֹו כְַּד ְר כֹּו ּפָ סוּק ֶא ל ּפָ סוּק וּמַ ֲא מָ ר ֶא ל מַ ֲא מָ ר ׁ שֶ ּפָ סַ ק כָּל ֶא חָ ד מֵ הַ ּמְ סֻ בִּ ים, ְו הוּא מְ צָ ְר פָ ם ְו עֹושָ ׂם יְצִ יַר ת־מִ קְ ׁ שָ ה ֶא חָ ת מַ ֲע שֵ ׂה־ּפְ סֵ יפָ ס – ָר מַ ז בֵּ ין הַ ּ שְ ָא ר ַע ל ְ

ִע נְיַן הַ גְּ ֻא לָּ ה, ְו כִי מִ ן הַ ּׁשָ מַ יִם ִע כְּבוּ ְו נָטְ לוּ הַ ִד ּבֵּ ר מִ ּפִ י ַּת לְ מִ יָד יו. ְו הָ יְָת ה זֹו טָ עוּתֹו הוּא בִּ לְ בַ ד ׁ שֶ לּ ֹא הִ סְ ַּת ּמֵ ך ְָ

ַע ל כָּל ַע ּמְ ך בֵּ ית יִשְ ָׂר ֵא ל ֲא ׁ שֶ ר סִ בְ לָ ם וּמְ צוָּק ָת ם ֲע מֻ ּקִ ים מִ נִּי־יָם, ֶא לָ א סָ מַ ך ַע ל בְּ חִ יֵר י ַּת לְ מִ יָד יו בִּ לְ בַ ד ׁ שֶ לּ ֹא מְ ֻר בִּ ים בֵּ ינֵיהֶ ם ֲע נִיִּים מְ ֻר ִד ּים מַ ּמָ ׁש . ְו עֹוד ָר מַ ז ׁ שֶ ּפְ שוּטֵ י־הָ ָע ם וּבְ נֵי ֲע נִיִּים, ׁ שֶ הֵ ם רֹב מִ נְיָנֹו ְו רֹוב קִ נְיָנֹו ׁ שֶ ל הָ ָע ם ְ

וּמֵ הֶ ם יֵצְ אוּ צַ ִד ּיקִ ים, יִהְ יוּ בַּ בֹּונִים, אוּלָ ם כֲַּא ׁ שֶ ר זֹאת ְּת הֵ א ֶד ֶּר ך הַ צָ ּלָ ָת ם הָ ַא חֲ רֹונָה, ׁ שֶ כֵּן ַד ּם יְהוִּד ים עֹוד לֹא ְְ ַא חַ ת יִּׁ שָ פֵ ך, לְ מַ ְר בֵּ ה הַ צַ ַּע ר, הַ כְֵּא ב ְו הַ יְּסוִּר ים, לְ כַּפֵ ר ַע ל כָּל ֲע וֹונֹוֵת ינוּ, ְו כִי ַא ף־ַע ל־ּפִ י־כֵן הָ יְָת ה בְּ כָך מִ ּש וּם "ַאְתחַלְָּתא".

236

ְו ׁ שִ יר־נִגּוּן חָ ָד ׁש ׁ שָ רוּ ר' דֹּב־בֶּ ר ְו ַת לְ מִ יָד יו ַו חֲ סִ יָד יו בִּ סְ ֻע ַד ּת־מְ לַ ֵו ּה־מַ לְ כָּה הַ הִ יא: ָא מֵ ן ְו ָא מֵ ן ַא י – ַא י – ַא י ֶא מֶ ת ְו יַצִ ּיב

בֹּוא יָבֹוא הַגֹּוֵאל ַאי – ַאי – ַאי לִבֵּנוּ ְּתחִנָּה וּלְ צִ יֹּון נֲַע לֶ ה ַא י – ַא י – ַא י נֲַע לֶ ה בְּ ִר נָּה:

ַא ְת קִ ינוּ סְ עוָּד ָת א ִד מְ הֵ ימְ נוָּת א ׁ שְ לֵ מָ ָת א חֶ ְד ְו ָת א ְד מַ לְ כָּא ַק ִד יׁ שָ א.

ַא ְת קִ ינוּ סְ עוָּד ָת א ְד מַ לְ כָּא. ָדּא הִ יא סְ עוָּד ָת א ַד חֲ ַק ל ַּת ּפ וּחִ ין ַק ִד ּיׁ שִ ין, וְּז ֵע יר ַא נְּפִ ין ַא ְת יָן לְ סַ ֲע ָד א בַּ הֲ ָד א .

אתקינו סעודתא לר' דב־בר, המגיד ממזריץ'

237

אמר ר' לייב בן שרה: "נסעתי אל רבי המגיד לא בשביל לשמוע תורה מפיו, כי אם כדי לראות כיצד הוא קושר את שרוכי נעליו בקדושה וטהרה".

כתוב במשנה: "וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״. "וכל בעלי השיר" – הם אותם שמתנהגים בבחינת "שירו לו"; "יוצאים בשיר" – שעל־ידי השירֹות והתשבחות יוצאים ומפקיעים עצמם מכל הרעות שבעולם ומכל התאוות; "ונמשכים בשיר" – שבאמצעות השירֹות והתשבחות הם נמשכים לה' וזוכים לדבקות גמורה בשמו יתברך.

רוח הוא בחינת דיבור, כמו שתרגם אונקלוס לרוח ממללא. ויגר אברהם בארץ פלשתים. פלש"ת אותיות שפל"ת, כי במלכות שהיא מסיטרא דנחש הקדמוני נעשים הברואים שפלים ופחותים.

(המגיד מטריסק)

*** "כי החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר את ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (מגילת אסתר, ד', י"ד). ריבונו של עולם! אם גם בימים המרים האלה לא תעמוד לישראל בעת צרתם – היהודים יבקשו הצלה במקום אחר, יסעו זה לכאן וזה לכאן, ומי יודע אם "לעת כזאת הגעת למלכות" – אם יהיה לך על מי למלוך, כי "אין מלך בלי עם".

כשאדם רוצה להתגאות על הכול, הריהו נעשה בחינת עמלק, כי עמל"ק בגימטריה ר"מ, בחינת התרוממות וגבהות־הרוח.

משום שדוחים אבן אחרי הנופל, הוא שוכח לפעמים נקודת אלוהותו. יש לבטל בחינת הנפילה הפנימית של אדם.

(המגיד מטריסק)

*** הנה פה כתבתי: "ואברהם נקרא האדם הגדול בענקים", ש"הוא התחיל לתקן העולם מעולמות התוהו". האם לא ביקשתי להיות כמוהו? את העולם לא תיקנתי. אפילו את טריסק לא תיקנתי. אף־על־פי־כן הייתי צינור המעביר את התורה לאלפים ולרבבות.

(המגיד מטריסק, בקבלו את ספרו 'מגן אברהם')
238

בתי־כנסת וחברות

רבנים, שו"בים, מלמדים

239

240

241

חברות אין טריסק

1. חברה-קדישא ביַי איר גבאי-ראשון פֿלעגט זיך געפֿינען דער פנקס פֿון דער חברה. אין בוך "פנקס ועד ארבע הארצות" פֿון פרָאפֿעסָאר י. הַאלפערן, וועלכער איז צ עענויפֿגעשטעלט געווָארן אויפֿן סמך פֿון זייער ַא סך מקורות, זענען צווישן ַאנדערע אויך אויסגענוצט געווָארן די פנקסים פֿון פַֿארשיידענע קהילות און צווישן זיי – דער פנקס פֿון טריסקער חברה-קדישא, ווָאס דַאטירט פֿון יָאר 1720.

2. ביקור-חולים, ָאדער לינת-הצדק אין "ידיעות פֿון וויסנשַאפֿטלעכן אינסטיטוט", ווילנע מַארץ-ַאפריל, 1939, נומער 3-4 (83-84) איז ָאנגעוויזן ַאז דער פנקס דַאטירט פֿון יָאר ... 188 ?

3. חברה-תהילים 4. חברה-משניות

5. חברה-ש"ס 6. פָֿאלקס-קיך (אין דער ציַיט פֿון דער ערשטער וועלט-מלחמה און ַא שטיקל ציַיט נָאך איר)

בתי-מדרשים און מנינים אין טריסק

1. דעם רבינס גרויסער בית-מדרש, ָאדער – דער הויפֿישער בית-מדרש. 2. דעם רבינס "סַאליע"

3. דער שטָאטישער בית-מדרש 4. די שול. נָאכן ָאפברענען איז מער נישט אויפֿגעבויט געווָארן. ווי ַא זכר פֿון איר איז פַֿארבליבן ַאן ַארומגעצוימטער שולפלַאץ און דער נָאמען פֿון דער גַאס - די שולגַאס.

5. דָאס סוחרים-שטיבל, ָאדער "קַאמערטשעסקע"-שטיבל 6. דָאס רַאדעוויטשער שטיבל (וויַיל דָאס איז געווען אין ַא שטוב פֿון ַא ייִדן, ַאן איידעם אין נָאענטן דָארף רַאדעוויטש – רב משה קלַארמַאן)

7. דעם דינס מנין 8. דער בַאלמעלָאכישער מנין

242

חברות בטריסק

1. חברה־קדישא פנקס החברה היה בידי הגבאי הראשון. פרופ' י' הלפרין משתמש בספרו 'פנקס ועד ארבע ארצות' בפנקסים של קהילות שונות, וביניהם בפנקס של החברה־קדישא מטריסק משנת 1720. ספרו נשען על מקורות רבים.

2. ביקור־חולים, או לינת־הצדק ב'ידיעות של המכון המדעי', ווילנה, מרץ–אפריל, 1939, מס' 3–4 (83–84) מצוין הפנקס מן השנה ?188 3. חברה־תהלים

4. חברה־משניות 5. חברה־ש"ס

6. מטבח ציבורי (בזמן מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר לאחריה)

בתי־מדרשים ומניינים בטריסק

1. בית־המדרש הגדול של הרבי, או בית־המדרש של החצר 2. 'חדר־האוכל' של הרבי

3. בית־המדרש העירוני 4. בית־הכנסת. לאחר שנשרף לא נבנה שנית. כיכר בית־הכנסת המגודרת נשארה כזיכרון. שם הרחוב: רחוב בית־הכנסת

5. בית־התפילה של הסוחרים 6. בית־התפילה של רדוביץ' (משום שהיה זה בית־תפילה של יהודי שהיה חתנו של רב משה קלרמן מן הכפר הסמוך – רדוביץ')

7. מניין המשרתים 8. מניין בעלי־המלאכה

243

דערמַא נונגען וועגן דעם פנקס

פֿון

דער טריסקער חברה-קדישא

הענעך געלער שריַיבט אין זיַין ַארטיקל "פֿון די פנקסים פֿון די קהילות" אין דער "הצפירה" פֿון יָאר 1900, נומ' 164: "אויף דעם דף ל"ט פֿון דעם פנקס פֿון דער חברה-קדישא פֿון דער קהילה קדישא טוריסק, ווָאס לעבן קָאוולע, געפֿינט זיך ַא פסק-דין פֿון דעם גאון רב יומטוב ליפמַאן (מחבר פֿון תוספות יום טוב), ער איז גרויס און צעשפרייט זיך איבער צוויי גרויסע עמודים מיט ַא פֿערטל, פֿון יָאר תמ"ו, וועגן דעם ועד ארבע ארצות: לודמיר, גרָאדנע און ווַארשע. איך הָאב אים נישט געקָאנט איבערזעצן, וויַיל ס'איז דערצו נייטיק געווען ַאריַינטרַאכטן זיך צוליב דער גרויסער שווערקייט צו לייענען די ַאלטע, מטושטשע און געציקלטע הַא נטשריפֿ ט".

נו, די זַאך איז היפש פַֿארדרייט. לודמיר, גרָאדנע און ווַארשע זענען, ווי בַאוווּסט, נישט איין זַאך, און רב יומטוב ליפמַאן העלער איז, ווי בַאוווּסט, נפטר געווָארן אין יָאר תי"ד, קָאן דָאך ממילא נישט מעגלעך זיַין, ער זָאל ַארויסגעבן ַא פסק-דין אין יָאר תמ"ו! ָאבער דער עצם פַֿאקט, ַאז אין פנקס פֿון דער חברה- קדישא אין טוריסק געפֿינט זיך ַא קָאפיע פֿון ַא פסק-דין, ווָאס דער תוספות יומטוב הָאט אפשר ַארויסגעגעבן פַֿאר דער ציַיט פֿון זיַין רבנותשַאפֿט אין לודמיר (אייר שצ"ד – סוכות ת"ג) און ווָאס הָאט אפשר ַא שייכות אויך צו ַאן ַאנדער זַאך – פַֿארדינט זיך אויף אויפֿמערקזַאמקייט. ("פנקס ועד ארבע הארצות", ירושלים, תש"ה, זיַיט 519)

רב שמואל זיַינוול סג"ל איז אונטערגעחתמעט אויך אויפֿן פסק-דין, ווָאס איז ַארויסגעגעבן געווָארן אין לודמיר אין יָאר תמ"ד און ָאפגעקָאפירט אין דעם פנקס פֿון דער חברה-קדישא פֿון דער קהילה קדישא טוריסק.

(דָא רטן, ז' 522) ווי ס'גיט איבער דער שריפֿטשטעלער לייב ָאליצקי, איז דער דָאזיקער פנקס געווען ַא מָאל אין זיַינע הענט, הגם ער געדענקט ניט פֿון וועמען ער הָאט אים בַאקומען. ָאליצקי הָאט סטיליזירט פֿון פנקס ַא בַאשריַיבונג וועגן ַא מוכת-עץ פַֿאר זיַין בוך "הונטמַאן", ָאבער ער קָאן זיך ניט דערמָאנען צי איז טַאקע די מעשה דָארט געווען בַאשריבן, צי ער הָאט בלויז געלערנט פֿון דָארט דעם נוסח פֿון בַאשריַיבן.

244

זיכרונות מהפנקס

של

החברה־קדישא בטריסק

הנך גלר כותב במאמרו 'מפנקסי הקהילות' שהתפרסם ב'הצפירה' משנת 1900, מס' 164: "בדף ל"ט בפנקס החברה־קדישא מטריסק, שליד קובל, נמצא פסק־דין של הגאון רב יום־טוב ליפמן (המחבר של 'תוספות יום־טוב'). זהו פסק־דין גדול משנת תמ"ו, המתפרס על פני שני עמודים גדולים ורבע, והוא דן בוועד ארבע ארצות: לודמיר, גרודנה וורשה. לא הצלחתי לתרגם את פסק־הדין הזה, שכן כתב־היד הוא עתיק, מטושטש ובלתי ברור. זה כמובן מערים קשיים רבים".

ובכן, הדבר אינו מדויק כלל ועיקר. לודמיר, גרודנה וורשה אינן כידוע מקשה אחת, ורב יום־טוב ליפמן הלר נפטר כידוע בשנת תי"ד, כך שממילא לא ייתכן שהוציא פסק־דין בשנת תמ"ו! אך עצם העובדה שבפנקס החברה־קדישא בטריסק נמצא עותק של פסק־דין, שאולי הוציא מחבר 'התוספות יום־טוב' לפני שכיהן כרב בלודמיר (אייר שצ"ד–סוכות ת"ג) ושייתכן ששייך לדבר אחר, עובדה זו מצדיקה שישימו לב לדבר הזה.

('פנקס ועד ארבע­הארצות', ירושלים, תש"ה, עמ' 519) "רב שמואל זיינוול סג"ל חתום על פסק־הדין שיצא בלודמיר בשנת תמ"ד והועתק בפנקס החברה־ קדישא של קהילת קדישא בטוריסק"

(שם, עמ' 522). כפי שמוסר הסופר לייב אוליצקי, היה הפנקס הזה פעם בידיו ואין הוא זוכר ממי קיבלו. אוליצקי ניסח בהשראת הפנקס תיאור של מוכת־עץ בספרו 'הונטמן'. אבל הוא אומר שאינו יכול להיזכר האם המעשה אכן היה ממש מתואר שם, או שמא רק למד משם את נוסח התיאור.

245

246

בית־הקברות היהודי הישן של טריסק. בית־הקברות נהרס לחלוטין בחורף 1944, כשחיילי צבא גרמניה הנאצית התחפרו בו כנגד חיילי הצבא האדום, עד לכיבוש העיירה על־ידי הצבא האדום ב־27 במרץ 1944.

247

דער ערשטער בעלמלאכהשער מנין

אין פָאליש פֿונעם בית-מדרש, אינעם ניַיעם ווי אין ַאלטן, איז געווען ַא טיר צום שטיבל וווּ ס'הָאט געדַאוונט דער ערשטער מנין.

בַאלד נָאך דעם ווי באלעבַאטים הָאבן ָאפגעזָאגט גַאנץ תהילים – צו וועלכן גרשון ציפעס פֿלעגט זיי ַאלע שבת פַֿארטָאג אויפֿוועקן מיט זיַין טרויעריקן רוף: "ישראל עם קדושים, שטייט אויף צו עבודת-הבורא!" – הָאבן זיך שוין ָאנגעהויבן בַאוויַיזן די דַאוונער.

צום ערשטן מנין זענען געקומען ַאלע שניַידער און שוסטער-יונגען, סטָאליַארעס, קָאווַאליעס, בַא לעגָא לעס, פעלצן-מַא כער, ַא לע ָא נגעשלָא סענע אין דער קָא מפַא ניע פֿ יַיערלעשער, ַא לע איבעריקע בַאלמעלָאכעס און יַאריד-ייִדן.

אין שטיבל ביַים ערשטן מנין זיצן ביַי דער מזרח-ווַאנט די גיבורים, ווי למשל, מאיר סטעלמַאך מיט זיַינע זין; זעליק פֿישער מיט זיַין ברודער – ביידע ריזן, די חברה, ווָאס שפילן ַאלע פורים "יוסף מיט די ברידער", און נָאך ַאזעלכע גיבורים און "יחסנים".

דער עולם איז ָאנגעטָאן אין שבתדיקע און ווָאכעדיקע מלבושים. זייער ווייניק – אין יַארמולקעס. יונגע – אין קורצע קָאסטיומען און הויכע שטיַיפֿע פַאפירענע קָאלנערס. קיין גרויס התלהבות איז ביַים דַאוונען נישטָא. מע וויצלט זיך. מע רעדט. מע שנעלט זיך איבער די אויערן הינטן ַארום. אויף קַאטָאוועס שלעפט מען ַארויס דָאס נָאזטיכל פֿון יענעמס קעשענע. מע פֿירט זיך אויף זייער ווויליונגעריש, הפקרדיק, און מע לַא כט ָא פ פֿ ון די מַא נסליַיט און וויַיבער פֿ ונעם בַא לעבַא טישן גרַא ד, ווָא ס טרינקען די הייסע ציקָא ריע פֿונעם אויוון, ווען זיי זענען שוין בַאלד פַֿארטיק צו עסן דעם טשָאלנט.

און כָאטש די ייִדן פֿון בית-מדרש און פֿון די איבעריקע בכבודיקע מנינים קוקן מיט חוזק אויף די דַאוונער פֿונעם ערשטן מנין, הָאבן זיך ָאבער די לעצטע געפֿילט שטָאלץ, נישט נָאר וויַיל מיט זיי צוזַאמען הָאבן אויך געדַאוונט די שטיקלעך משכילים פֿון שטעטל, נָאר אויך צוליב עפעס ַאנדערש.

אין טריסק הָאט געלעבט ַא גרויסער למדן, ַאן ערלעכער און פֿרומער ייִד. ער הָאט געהייסן משה טויבע חנהס. אין מיַינע ציַיטן איז ער שוין געווען ַא טיפֿער זקן. יום-ולילה איז ער געזעסן און הָאט געלערנט, געפַֿאסט מָאנטיק און דָאנערשטיק, ליב געהַאט ייִדן און עוסק געווען אין צדקה.

פֿריַיטיק ביַיטָאג, בַאלד ווי ער איז געקומען פֿון מרחץ און הָאט אויסגעטרונקען ַא הייסע גלָאז טיי, הָאט ער אויפֿגעהערט צו רעדן דברי-חול און ביז הבדלה גערעדט נָאר לשון-קודש. דָאס גַאנצע שטעטל הָאט אים ָאפגעגעבן כבוד, און גליקלעך איז געווען דער ייִד, צו וועמען רב משה איז געקומען בַאשיַינען זיַין שמחה.

איז ָאט דער ייִד, ווָאס איז געווען ביַי ַאלעמען ַאזוי בַאליבט, געווען פֿרעמד אין רבינס הויף, הָאט זיך ָאפגעקערט פֿון די יחסנים און גבירים און פֿלעגט זיך שטענדיק געפֿינען צווישן פרָאסטן עולם. ער הָאט געדַאוונט מיטן ערשטן מנין...

דָאס הָאט, פַֿארשטייט זיך, געגעבן דעם בַאלמעלָאכישן עולם כבוד, און זיי הָאבן זיך מיט אים געגרייסט.

248

המניין הראשון של בעלי־המלאכה

בחדר הכניסה לבית־המדרש, בזה החדש כמו גם בזה הישן, הייתה דלת שהובילה לבית־התפילה שבו התפלל המניין הראשון.

גרשון, בנה של ציפה, נהג בכל שבת עם שחר להעיר את בעלי־הבתים לקריאת תהלים. הוא קרא בקולו מלא התוגה: "ישראל, עם קדושים, עורו לעבודת הבורא". מיד לאחר שבעלי־הבתים סיימו את קריאת פרקי תהלים, החלו כבר להיראות ראשוני המתפללים.

למניין הראשון הגיעו כל החייטים, שוליות הסנדלרים, הנגרים, הנפחים, העגלונים, תופרי הפרוות, הכבאים וכל בעלי־המלאכה האחרים ואנשי השוק.

בבית־התפילה, ליד כותל המזרח, יושבים במניין הראשון הגיבורים, כגון מאיר סטלמך ובניו, זליג פישר ואחיו – שניהם ענקי קומה – אלו החבר'ה המשחקים מדי פורים את 'יוסף ואחיו', ועוד גיבורים שכאלה וגם 'יחסנים'.

ההמון לבושים גם בגדי שבת וגם בגדי חול. רק בודדים חובשים כיפות, הצעירים – לובשים חליפות קצרות וצווארוני נייר מעומלנים. אין דבקות גדולה בתפילה. מתלוצצים, משוחחים, מתגרדים מאחורי האוזן. כמעשה קונדס שולפים זה מכיסו של זה את מטפחות האף. הבחורים מתנהגים בהתאם לגילם הצעיר, בהפקרות מה, צוחקים מהגברים והנשים ממעמד בעלי־הבתים, שלאחר שסיימו לאכול את החמין שותים הם את הציקוריה החמה מהתנור.

ואף־על־פי שיהודי בית־המדרש מן המניינים המכובדים האחרים הסתכלו בלעג על מתפללי המניין הראשון, הרגישו אלה האחרונים גאווה, לא רק משום שעמם התפללו יחד מעט מן המשכילים של העיירה, אלא גם משום סיבה אחרת:

בטריסק חי למדן גדול, איש ישר ויהודי אדוק. שמו היה משה, בנה של טויבה חנה. כבר בזמני הוא היה זקן מופלג. יום ולילה ישב ולמד, צם בימי שני וחמישי, אהב יהודים ועסק בצדקה.

בימי שישי, מיד כששב מבית־המרחץ וסיים לשתות כוס תה חם, הפסיק לדבר דברי חול, ועד ההבדלה דיבר אך ורק בלשון־הקודש. כל העיירה חלקה לו כבוד, ומאושר היה מי שרב משה הגיע כאורח לשמחה שערך. הוא ייפה את השמחה עד מאוד.

והנה היהודי הזה, שהיה כה אהוב על כולם, היה זר בחצרו של הרבי. הוא התרחק מהיחסנים ומהגבירים ותמיד נהג להימצא בקרב העם הפשוט. הוא התפלל במניין הראשון...

מובן שדבר זה כיבד מאוד את בעלי־המלאכה, ובזה הייתה נחמתם.

249

בן-ציון שר

דעם טריסקער רבינס עלטסטער זון רב משהלע

רב משהלע פֿ לעגט נָא ך פֿ ַא ר זיַין פֿ ָא טערס לעבן ַא רומפֿ ָא רן איבער די שטעטלעך, וווּ ער הָא ט געהַא ט זיַינע חסידים, און אין יָאר 1915 הָאט ער זיך בַאזעצט אין לובלין. דָא הָאט ער זיך זייער גיך דערווָארבן ַאן עולם חסידים פֿון די פַֿארשיידנסטע קריַיזן, ריַיכע אינדוסטריעלער פֿון ווַארשע, לָאדז און ביַאליסטָאק; פֿון די ַארבעטער-שיכטן, און פַֿאך-אינטעליגענץ. ער איז זייער געַאכפערט געווָארן אין די חסידישע קריַיזן צוליב זיַין פשוטער הַאלטונג און פָֿאלקסטימלעכקייט. מ'הָאט אים אין לובלין גערופֿן "רב משהלע טריסקער". ווען זיַין טַאטע איז כ"ח אייר שנת תרע"ח (1918) נפטר געווָארן, איז ער אויפֿגענומען געווָארן ַאלס רבי. ער איז בַארימט געווָארן מיט זיַין התלהבותדיק דַאווענען אין זיַין בית-מדרש אויף לעווערטָאווער גַאס, נומער 28. דער דָאזיקער בית-מדרש איז געגרינדעט געווָארן דורך ַא לובלינער תושב, בער רָאט, נָאר ווען דער טריסקער רבי הָאט ָאנגעהויבן אין אים דַאווענען, הָאט אים דער עולם ָאנגעהויבן רופֿן "דער טריסקער בית-מדרש".

אין די ימים-נוראים און יומטובים פֿלעגט דער גרויסער בית-מדרש צו קליין זיַין אויף ַאריַינצונעמען דעם גַאנצן געקומענעם עולם. אום שמחת-תורה בעת די הקפות, האט מען געמוזט פַֿארבעטן די מיליץ, זי זָאל ָאפהיטן די ָארדנונג, כדי נישט צו דערלָאזן דעם שטרָאם "ניַיגעריקע" זיך ַאריַינצובַאקומען אין הענג- געפַאקטן בית-מדרש מיט חסידים און מתפללים. די חסידים זענען געשטַאנען, געזונגען און געפַאטשט מיט די הענט, און אין מיטן פרַאוועט דער רבי איינער ַאליין די הקפות, טַאנצנדיק און שפרינגענדיק ָאן ָא פשטעל.

אויך פַֿאר דער ציַיט פֿון זיַין וווינען אין לובלין פֿלעגט דער רבי, רב משהלע, ַארויספָֿארן אין די שטעט צו בַא זוכן זיַינע חסידים.

אין רבינס הויז הָאט מען זיך שוין געפֿירט לויטן גיַיסט פֿון דער ציַיט. ַאלע קינדער הָאבן אויסער גמרא, פירוש רש"י און תוספות געלערנט אויך שפרַאכן. ס'פֿלעגן זיך דָארט בַאגעגענען די ָארטיקע און אויסלענדישע זשורנַאליסטן. מע גיט איבער, ַאז איינער פֿון זיַינע זין, רב יוחנן (רב אין הרובעשויוו, ווָאס ווען די דיַיטשן זענען ַאהין ַאריַין, איז ער ַאנטלָאפֿן צו ַא טריסקער חסיד ַא גוטבַאזיצער, און דָארט אומגעקומען) הָאט געשריבן שירים אונטער ַא פסעוודָאנים, און רב הלל צייטלין, ז"ל, זָאל זיי הָאבן פַֿארעפֿנטלעכט. אויך די טעכטער הָאבן געלערנט וויסן און שפרַאכן. זיי פֿלעגן זיך שיין קליידן, נישט ווי ס'איז דער שטייגער פֿון רביאישע טעכטער.

אויגן-עדות דערציילן, ַאז די דיַיטשישע מערדער הָאבן רב משהלען שרעקלעך געפיַיניקט און געצוווּנגען צו ווַאשן די פָאדלָאגע פֿון בית-מדרש דווקא מיט זיַין טלית.

דער רבי איז דערמָארדעט געווָארן צוזַאמען מיט זיַין פֿרוי, מלכהלע, דורך די נַאציס אין יָאר 1943 אין קרעמפיצער ווַאלד. לויט ַא צווייטער ווערסיע איז דער רבי רב משה מרדכי טווערסקי אומגעקומען אין מיידַא נעק. ער הָא ט זיך ָא פגעזָא גט צו פֿ ַא רלָא זן די ייִדן אין געטָא , הגם ַא הויכער דיַיטשישער ָא פֿ יצער איז געקומען פֿון דער שווייץ אין שליחות פֿון זיַינע צוויי זין, וועלכע הָאבן זיך געפֿונען אין לָאנדָאן, כדי אים ַארויסצורַאטעווען. ער הָאט געענטפֿערט, ַאז ער גייט אויף קידוש-השם צוזַאמען מיט דער גַאנצער עדה. פֿון דעם רבינס גַאנצער פַֿארצוויַיגטער פַֿאמיליע (פֿיר זין, צוויי טעכטער, איידעמס, שנורן און קינדער) זענען לעבן געבליבן – זיַין עלטסטער זון, רב אברהמעלע מיט זיַין פַֿאמיליע און דער ייִנגסטער, רב ברוך

250

בן־ציון שר

בנו הבכור של הרבי מטריסק, רב משה'לה

עוד בימי אביו נהג רב משה'לה לנסוע לעיירות שבהן התגוררו חסידיו, ובשנת 1915 התיישב בלובלין. כאן השתלב תוך זמן קצר בעולם החסידים של החוגים השונים: תעשיינים עשירים מוורשה, לודז' וביאליסטוק, שכבות העובדים ובעלי־המקצוע המלומדים, ומהר מאוד הפך למושא הערצתם של החוגים החסידיים. זאת בשל עממיותו ופשטות הליכותיו. בלובלין הוא כונה 'רב משה'לה טריסקר'. כשאביו נפטר, בכ"ח אייר שנת תרע"ח (1918), הוא התקבל כרבי.

רב משה'לה התפרסם בזכות ההתלהבות שליוותה את תפילותיו בבית־המדרש שלו ברחוב לברטוב מס' 28. בית־מדרש זה נוסד על־ידי תושב לובלין, בר רט. אך משהתחיל הרבי מטריסק להתפלל בו, החלו לקרוא למקום 'בית־המדרש הטריסקאי'.

בימים הנוראים ובחגים היה בית־המדרש הגדול קטן מלהכיל את כל ההמונים שהגיעו. בשמחת־תורה, בהקפות, צריך היה לערב את המשטרה כדי שתשמור על הסדר ולא תאפשר לזרם 'הסקרנים' להיכנס לבית־המדרש, שהיה מלא עד אפס מקום חסידים ומתפללים. החסידים עמדו, שרו ומחאו כף סביב הרבי, שעמד באמצע וערך לבדו את טקס ההקפות בריקודים ובקפיצות בלתי פוסקים. עוד לפני שעבר לגור בלובלין נהג הרבי, רב משה'לה, לנסוע אליה כדי לבקר את חסידיו. חצר הרבי התנהלה ברוח הזמן החדש. כל הילדים למדו, בנוסף לגמרא, פירוש רש"י ותוספות, שפות זרות. עיתונאים זרים ומקומיים נהגו להיפגש בביתו של הרבי. אומרים שאחד מבניו, רב יוחנן (לימים הרב של הרוּבישוּב, שבעת כניסת הגרמנים נמלט לחווה של חסיד טריסקאי ושם נספה) כתב שירים בשם־עט אחר והרב הלל צייטלין ז"ל פרסמם. גם בנותיו למדו מדעים ושפות. והן נהגו להתלבש יפה, לא כמו שהיה מקובל בקרב בנות רבנים.

עדי ראייה מספרים שהרוצחים הגרמנים עינו את רב משה'לה קשות וציווהו לרחוץ את רצפת בית־ המדרש דווקא בטליתו.

הרבי נרצח יחד עם אשתו מלכה'לה בידי הנאצים ב־1943 ביער קמפיץ. לפי גרסה אחרת נספה הרבי, רב משה מרדכי טברסקי, במיידנק. הוא סירב לעזוב את היהודים בגטו, גם כשהגיע קצין גרמני גבוה משווייץ בשליחות שניים מבניו שנמצאו אז בלונדון, כדי להצילו. הוא ענה שהוא מעדיף למות על קידוש־השם ביחד עם כל העדה.

מכל משפחתו הענפה של הרבי (ארבעה בנים, שתי בנות, חתנים, כלות ונכדים) נותרו בחיים – בנו הבכור, רב אברהמ'לה ומשפחתו, והבן הצעיר ביותר, רב ברוך, ובתו ריקה'לה עם משפחתה.

דבריו של רב משה מרדכי פורסמו בספר 'אוהל משה', בסוף הספר 'ספר היחס מצ'רנוביל' ובמהדורה השנייה של הספר 'פרי יהושע' של חתנו, רב מנחם אייכנשטיין מארצות־הברית.

251

מיט זיַין טָאכטער ריקעלע מיט איר פַֿאמיליע. רב משה מרדכיס תורות זענען פַֿארעפֿנטלעכט געווָארן אין דעם ספר "אוהל משה"; צום סוף פֿון ספר – "ספר היחס מטשרנוביל"; און אין דער צווייטער אויפֿלַאגע – "פרי יהושע" פֿון זיַין איידעם, רב מנחם איַיכנשטיין פֿון די פַֿאראייניקטע שטַאטן.

מלכה טברסקי, שהייתה בִּתו של האדמו"ר ברוך מאיר מאזרניץ ורעייתו של האדמו"ר משה מרדכי מטריסק־ לובלין וארבעה מילדיה.

מימין: אהרון דוד (נרצח בשואה עם אשתו רחל), יוחנן (נרצח בשואה עם שרה רעייתו ובנם יששכר), האם מלכה (נרצחה בשואה), רחל (היגרה לארצות־הברית עם בעלה לפני מלחמת העולם השנייה)ואברהם (היגר לארצות־ הברית לפני מלחמת העולם השנייה).

למלכה ולאדמו"ר משה מרדכי טברסקי היו עוד שני ילדים: ברוך מאיר (היגר לארצות־הברית לפני מלחמת העולם השנייה) וגיט׳ל לאה (נרצחה בשואה עם אהרון טברסקי בעלה ובתם פייגה דינה).

252

משפחת ווהל מימין:

מאחור: לאה-לושקי (נרצחה בשואה), ישראל האב (נפטר לפני הכיבוש הגרמני), מרים (נרצחה בשואה), רוזה (נרצחה בשואה) ובעלה של תמר (נרצח בשואה).

מלפנים: יעל-ינטה (לימים קרן), לפניה רחל, בת הזקונים (נרצחה בשואה), רחל קופרשטיין הגננת (מקובל), חיה טובה האם (נרצחה בשואה), תמר (נרצחה בשואה) ובנה שרוליק (נרצח בשואה).

253

ר. אבישלמה

דעם טריסקער רבינס איידעם רב נחום משהלע

ער איז אויך געווען פֿון די טווערסקיס – פֿון די ראכמיסטריווקער. שוין אויסערלעך איז געווען זייער קָאנטיק, ַאז דער איידעם איז ַאנדערש פֿון די זין. זיַין זיַידענע קַאפָאטע איז געלעגן אויף אים געפַאסט, ווי אויסגעגָאסן, און נישט דערגַאנגען ביז די קַאמַאשן, כָאטש זי איז אויך נישט געווען קיין דריַיפֿערטלדיקע. די הויזן הָאבן זיך נישט פַֿארענדיקט, ווי ביַי די זין, ביַי די קני, נָאר דערגרייכט ביז די ָאפצַאסן. דָאס געדיכטע גָאלדיקע בערדל, כָאטש נישט געשוירן חלילה, איז ָאבער געווען פַֿארקיַילעכיקט- ַארונטערגעבויגן אונטער דער גָאמבע און, ווי מ'הָאט געשמועסט, פַֿארטשעפעט מיט הָארנָאדעלעך. ווָאס שייך ווידער אינערלעך, הָאט מען גערעדט, ַאז שוין ָאפגערעדט ווָאס ער קליַיבט זיך ניט צו ווערן ַא מָאל ַא רבי, נָאר ער איז פשוט ַא מתנגד און צווישן מקורבים רעדט עס פֿון אים אפילו ַארויס; ער שפילט ַא גַאנץ יָאר אין שַאכמַאט און אום חנוכה אפילו אין "קוויטלעך" ("קוויטלעך" זענען נישט קיין קָארטן); און הערט , הערט! צו אים אין שטוב קומט ָאן ַא רוסישע בלַאט-ציַיטונג, ווָאס ער ַאליין און זיַין חייקעלע, די מלכותדיקע יפה-פיה, לייענען.

איז מיר ַא מָאל בַאשערט געווען, ער זָאל פַֿאר מיר ַארויסזָאגן זיַין התנגדות צו צדיקים. איך בין דעמלט געווען ַא ייִנגל, נָאר ווָאס ָאנגעהויבן צו לייגן תפילין, נָאר שוין געלערנט אין רבינס בית-מדרש. ווי ַאן אייניקל פֿון דעם גבאי-ראשון, רב יעקב מאיר, בין איך געווען, ַאזוי צו זָאגן, ַא "הויפֿישער" און חוץ דעם הָאב איך געשמט פַֿאר ַא גרויסן בעל-כשרון, און דערפַֿאר הָאט עס געקָאנט מעגלעך זיַין, ַאז נחום משהלע זָאל פַֿאר מיר ַארויסזָאגן ַא געפֿערליכן מתנגדישן שפַאס.

איך בין געזעסן אין ַא ווינקל פֿון דעם ריזיקן ליידיקן כמעט בית-מדרש ביַי ַא לַאנגן טיש איבער ַאן ָאפֿענער גמרא און בגנבה אים נָאכגעקוקט, ווי ער דרייט זיך ַארום איבערן בית-מדרש אין טלית-און- תפילין און דַאוונט. מיט ַא מָאל הָאב איך אים דערזען לעבן זיך מיט ַא ספרל אין הַאנט. ער הָאט עס געטָאן ַא לייג ַאנידער פַֿאר מיר, זיך איבערגעבויגן און געטיַיטלט דערין מיט ַא פֿינגער:

– נַא, לייען איבער ווָאס דָא שטייט, – הָאט ער געטָאן ַא זָאג און ַא בליק אויף מיר מיט זיַינע שיינע, שטילע און בלויע אויגן, ווָאס הָאבן מיר דערמָאנט דעם פסוק "עיניך יונים".

איך הָאב דערזען: דָאס ספרל הייסט "מדרש פליאה", אין דער זיַיט הָאט עס ווי ַא פירוש רש"י אויף רש"י- כתב, און איבערגעלייענט מיט גרויס שטוינונג די שורהלעך, אויף וועלכע זיַינע פֿינגער הָאבן ָאנגעטיַיטלט: "צדיקים אינם אוכלין אלא מן הגזל". איך בין געווען געפלעפֿט דערפֿון ווָאס ער הָאט מיר דערויף ָאנגעוויזן און הָא ב געשוויגן.

– איצט, – הָאט ער זיך ָאנגערופֿן און איבערגעפֿירט די פֿינגער אין דער זיַיט – זע, ווָאס דער פירוש זָאגט. כ'הָאב ַא קוק געטָאן און דערזען: "גזל – גם זו לטובה"...

דָא הָאט ער אין מיר ַאריַינגעקוקט, ַא שמייכל הָאט זיך צעשטרַאלט אויפֿן גָאלד פֿון זיַין פנים, זיַינע אויגן הָא בן בלוי ַא פֿ ינקל געטָא ן, און פֿ ון זיַין מויל הָא ט געטָא ן ַא פֿ ַא ל ַא רָא פ:

– זעסטו, פַֿאר מיר איז עס נישט קיין מדרש-פליאה, נָאר ַא פירוש-פליאה... און ער איז ַא שטיל צעלַאכטער ַאוועק מיטן ספרל.

קיין רבי איז טַאקע רב נחום משהלע נישט געווָארן. מ'הָאט געשמועסט, ַאז אפילו קָאוולער רב איז ער געווָארן קעגן זיַין ווילן: ַאז דער שווער איז נפטר געווָארן, און ער הָאט ָאנגעוווירן די "אייביקע" קעסט, הָאט ער דָאך פֿון עפעס געמוזט ציען חיונה.

254

ר' אבישלמה

חתנו של הרבי מטריסק, רב נחום משה'לה

הוא היה בן למשפחות טברסקי ורחמיסטריווקר. כבר על־פי מראהו החיצוני ניכר בו שהיה שונה מאוד מבניו של הרבי. מעיל המשי שלו היה מונח עליו בקפידה, כאילו נגזר על־פי מידותיו ומעולם לא הגיע עד הקרסוליים. מכנסיו הגיעו עד העקבים ולא עד הברכיים כפי שהיו אצל שאר בניו של הרבי, אף־על־ פי שגם מכנסיהם לא היו בגזרת השלושה רבעים. היה לו זקן עבות זהוב, לא כזה שחלילה עלה בו תער. הזקן היה תמיד מעוגל למשעי והגיע עד מאחורי הסנטר. סיפרו שהיה מהודק בשתי סיכות ראש. באשר לפנימיותו, אמרו עליו שלא די שלא התכוון מעולם להיות רבי, אלא אף התנגד לכך, ובין מקורבים אפילו הצהיר על כך בקול רם. כל השנה נהג לשחק שחמט, ובחנוכה הוא אף שיחק ב'פתקאות' (פתקאות אינן קלפים). ושמעו, שמעו! אל ביתו היה מגיע דרך קבע עיתון רוסי, שהוא ואשתו היפיפייה המלכותית חייקה'לה קראו.

פעם זימן לי גורלי שיבטא באוזניי את התנגדותו לצדיקים. הייתי אז נער צעיר שאך זה החל להניח תפילין, אבל כבר למד בבית־המדרש של הרבי. הייתי נכדו של הגבאי הראשון, רב יעקב מאיר, ועל־כן הייתי, איך לומר, בן־בית ב'חצר', וחוץ מזה נחשבתי לכישרוני מאוד. ייתכן שמשום כך הביע נחום משה'לה את דברי ההתנגדות החריפים שבפיו בפניי.

ישבתי בפינה בבית־המדרש הענק, הריק ברובו, ליד שולחן ארוך, ובעודי רוכן מעל לגמרא פתוחה הגנבתי מבטים לעבר רב נחום משה'לה. הסתכלתי עליו כיצד הוא מסתובב בבית־המדרש בטלית ותפילין ומתפלל. לפתע ראיתי שידו אוחזת בספר קטן. הוא הניח את הספר לפניי, התכופף לעברי והצביע באצבעו: "הנה קרא מה שכתוב", אמר והביט בי בשקט בעיניו הכחולות היפות, עיניים שהזכירו לי את הפסוק "עיניך יונים".

ראיתי ששם הספר הוא 'מדרש פליאה'. בצד היה בו מעין פירוש רש"י בכתב רש"י. קראתי את השורות שהוא הצביע עליהן באצבעו בתדהמה גדולה: "צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל". הייתי המום מכך שהוא הראה לי את השורה הזאת ושתקתי.

"עכשיו", קרא והעביר את האצבע הצדה, "ראה, מה אומר הפירוש". הסתכלתי וראיתי: "גזל – גם זו לטובה"...

כעת הוא התבונן בי, חיוך האיר את זהוב פניו, עיניו נצנצו בצבע כחול, ומפיו זרמו המילים: "הרואה אתה, עבורי אין זה מדרש־פליאה, אלא פירוש־פליאה"...

כך בצחוק שקט עזב את המקום והספרון בידיו. ואכן, רב נחום משה'לה לא הפך לרבי. סיפרו שאפילו לרב של קובל התמנה בניגוד לרצונו: היה זה כשנפטר חמיו, ויותר לא יכול היה להיות סמוך על שולחנו, וצריך היה מקור כלשהו לפרנסתו.

255

עזריאל גלאַ זער

מיַין זיידע רב זכריה יוסף

דער גורל הָאט נישט געווָאלט, ָאדער איך הָאב נישט געהַאט די זכיה, איך זָאל קָאנען מיַין גרויסן זיידן פערזענלעך. ָאבער איך הָאב זיך ַא סך ָאנגעהערט וועגן זיַין גרויסקייט אין תורה און חכמה, פַֿארשיידענע מעשות און לעגענדעס. בַאזונדערס פֿלעג איך ווערן בַאגיַיסטערט, ווען מיַין טַאטע, זיַין איידעם, דער טריסקער דיין, רב יהושע גלאזער, פֿלעגט וועגן אים דערציילן, מיט ווָאס פַֿאר ַא יראת-הכבוד און התפעלות ער פֿלעגט וועגן אים רעדן.

ער זָא ל הָא בן שוין צו פֿ ופֿ צן יָא ר געווָא רן רב אין טריסק, און די בַא לעבַא טים הָא בן מיט אים שטָא לצירט, מיט זייער גרויסן און וויכטיקן רב. וויַיל רב זכריה איז געווען נישט נָאר ַא גדול בתורה, נָאר אויך אין חכמה, און מען הָא ט געהַא לטן פֿ ון אים ווי פֿ ון ַא גרויסן דָא קטָא ר-מעדיצין. ער הָא ט געהַא ט ַא שַא רפֿ ן און פֿלינקן קָאפ צו אורטיילן, ווָאס ס'איז רעכט, און ווָאס ס'איז אומרעכט, ווען ס'הָאט זיך געהַאנדלט וועגן ַא צוזַאמענשטויס צווישן מענטשן. און דערפַֿאר פֿלעגן מענטשן קומען צו אים פֿרעגן עצות, ווען זיי הָאבן געהַאט זָארגן און שוועריקייטן אין זייער לעבן. ער הָאט ליב געהַאט מענטשן, געשעצט זייער ווירדע, און פֿלעגט זיי העלפֿן מיט ווָאס נָאר ער איז געווען אין שטַאנד.

ָאט ליגט פַֿאר מיר ַא ציַיטונג פֿון פֿריַיטיק דעם 17טן סעפטעמבער 1915, געדרוקט אין סאנט-לואיס, ַאמעריקע, וווּ ער איז, נָאך טריסק, געווען רב לאגודת הכולל. די ציַיטונג בַאשריַיבט רב זכריהס לוויה. ס'הָאבן זיך אין איר בַאטייליקט 15 טויזנט ייִדן, אויך פֿיל קריסטן. די איַינוווינער ַארום דעם בית- הקברות, דורכאויס קריסטן, זענען געשטַאנען מיט גלעזער און קריגלעך ווַאסער און געהָאלפֿן די צענדליקער דָאקטוירים אין זייער שווערער ַארבעט צו רַאטעווען די מענטשן ווָאס זענען געפַֿאלן אין חלשות צוליב דער ענגשַאפֿט און שטיקעניש.

מיַין זיידע איז דער מחבר פֿון צוויי ָאנגענומענע ספרים אין דער רבנישער וועלט: "יוסף תקוה" און "זכרון זכריה".

די שטָאט סאנט-לואיס הָאט פַֿאראייביקט זיַין נָאמען דורך גרינדן ַא ישיבה אויף זיַין נָאמען: "ישיבת ר' זכריה יוסף".

רב זכריה יוסף רוזנפלד בסנט־לואיס.

256

עזריאל גלזר

סבי, רב זכריה יוסף

הגורל לא רצה או שאני לא זכיתי לכך שאכיר את סבי הגדול בתורה ובחכמה. אבל על גדולתו זו שמעתי

הרבה, וכן שמעתי גם מעשיות ואגדות שונות שנקשרו סביבו. במיוחד התפעלתי למשמע סיפוריו של אבי,

חתנו, הדיין מטריסק רב יהושע גלזר, על אודותיו. באיזו יראת־כבוד ובאיזו התפעלות נהג לדבר עליו.

בגיל חמש־עשרה כבר היה לרב גדול וחשוב בטריסק, ובעלי־הבתים התגאו בו, שכן רב זכריה היה לא רק

גדול בתורה, אלא גם בחכמה. העריכיהו כפי שמעריכים עזריאל ואוולין גלזר

רופא גדול. היה לו מוח משפטי חריף וזריז, ובכל פעם שניטש ויכוח או עימות בין אנשים, הוא תמיד ידע מי

צודק ומי אינו צודק. על־כן נהגו אנשים לבוא אליו לבקשת עצה בעת צרה או דאגה. הוא היה אוהב אדם,

העריך את הבריות ונהג לעזור להם ככל יכולתו. הנה לנגד עיניי עיתון מיום שישי, ה־17 בספטמבר

1915, שנדפס בסנט־לואיס באמריקה. לאחר שעזב את טריסק היה סבי רב באגודת הכולל בסנט־לואיס.

העיתון מתאר את הלווייתו. השתתפו בה 15 אלף יהודים, ונוסף עליהם – גם נוצרים רבים. התושבים

שהתגוררו בסביבת בית־הקברות, נוצרים כולם, עמדו בצד הדרך ובידיהם כוסות וכדי מים כדי לעזור לעשרות

הרופאים בעבודתם הקשה להציל את אלה שהתעלפו מחמת הצפיפות והמחנק.

סבי הוא מחברם של שני ספרים חשובים בעולם הרבני: 'יוסף תקווה' ו'זכרון זכריה'.

העיר סנט־לואיס הנציחה את שמו בייסוד ישיבה לזכרו, 'ישיבת רב זכריה יוסף'.

257

מרדכי אליעזר פערל

די לעצטע דריַי טריסקער רבנים

רב זכריה רָאזענפֿעלד איז געווען ַא זעלטענער ייִד און ַא זעלטענער מענטש. ער הָאט זיך אויסגעצייכנט נישט נָאר אין תורה, נָאר אויך מיט זיַינע גרויסע קענטענישן אין מעדיצין. און געקומען זענען זיי צון אים אויף ַאזַא מין אופן. ער איז געווען ַא קרענקלעכער, הָאט יָארן געקרענקט, און די דָאקטוירים הָאט זיך נישט איַינגעגעבן אים אויסצוקורירן. הָאט ער בַאשלָאסן, ַאליין זיך צו העלפֿן. ער הָאט זיך אויסגעלערנט לַאטיין און גענומען שטודירן מעדיצינישע ביכער. פַֿארשטענדלעך, ַאז דָאס הָאט אים געשטערט ָאפצוגעבן זיך אין גַאנצן מיטן לערנען. הָאט אים טַאקע זיַין פָֿאטער, דער טריסקער רב גבריאל, ז"ל, ווָאס פֿון אים הָאט ער שפעטער איבערגענומען דָאס טריסקער כסא-הרבנות, ניט איין מָאל זיך געבייזערט אויף אים, ערשטנס פַֿאר זיַין ַאריַינקוקן אין ספרים חיצוניים און צווייטנס פַֿאר ביטול-תורה. איין מָאל הָאט ער זיך אויף אים ַאזוי צעשריגן:

– איך הָא ב שוין אין שטוב איין פֿ ַא ס ווַא סער, איך דַא רף נישט קיין פָא ר פֿ עסער (- פרָא פֿ עסָא ר)! ָאבער דער זון הָאט אין דעם פרט נישט ָאפגעהיט כיבוד-אב און הָאט זיך וויַיטער געטָאן זיַינס, ביז ער איז געווָארן זיכער ביַי זיך, ַאז ער איז שוין ַא פָאלנער דָאקטָאר. דעמלט הָאט ער ָאנגעהויבן צו קורירן נישט נָאר זיך ַאליין, נָאר אויך ַאנדערע קרַאנקע. ַאזוי ווי צו שריַיבן רעצעפטן הָאט ער דָאך נישט געהַאט קיין רעכט, פֿלעגט ער די רפואות ַאליין צוזַאמענשטעלן, און אין שטעטל הָאט מען געהַאלטן פֿון אים עולם- ומלואו.

מ'הָאט דערציילט: ס'זענען געווען פַֿאלן, ווען די קָאוולער דָאקטוירים הָאבן נישט געקענט פֿעסטשטעלן די דיַאגנָאזע ביַי געוויסע קרַאנקע, ָאבער דער רב רב זכרי' הָאט יָא פֿעסטגעשטעלט. ַאזוי, למשל, הָאט מען דערציילט וועגן איינער ַא מיידל אין קָאוולע, וועלכע איז קרַאנק געווָארן, און די דָאקטוירים הָאבן זיך נישט געקָע נט דערטרַא כטן, ווָא ס פֿ ַא ר ַא מין קרַא נקהייט דָא ס איז. מ'הָא ט דָא ס מיידל געברַא כט צו רב זכרי'ן. ער הָאט זי בַאטרַאכט און פלוצעם ַא פֿרעג געטָאן, צי זי הָאט נישט געשיַיערט און געווַאשן ַא לטע כלים. ַא ז דָא ס מיידל הָא ט עס בַא שטעטיקט, הָא ט ער געזָא גט: – זי ליַידט אויף פֿ ַא רגיפֿ טונג פֿ ון דעם זשַאווער, די קָאוולער דָאקטוירים הָאבן ָאנגענומען זיַין דיַאגנָאז, הָאבן די קרַאנקע געהיילט אויף דער דָאזיקער קרַאנקהייט, און זי איז לסוף געזונט געווָארן.

שפעטער איז ער ַאוועק קיין ַאמעריקא, וווּ ער איז אויפֿגענומען געווָארן פַֿאר ַא רב אין סַאנט-לואיס. דָארט הָאט ער ארויסגעגעבן צוויי ספרים: וועגן מַאשין-מצות און וועגן מקווה.

נָאך אים איז געווָארן רב אין טריסק זיַין איידעם רב יהושע גלַאזער, זצ"ל. ער איז געווען ַא גדול בתורה און ַא גרויסער צדיק, ווָאס הָאט יומם-ולילה געלערנט און געטָאן תפילה. ער פֿלעגט זיך ָאפֿט דורכשריַיבן בנוסח שאלות-ותשובות, מיט די גרעסטע גאונים אין יענער ציַיט, ווי מיט רב מאיר שמחה, דעם "אור- שמח", פֿון דווינסק און מיט הרב הגאון רב שלום מרדכי דעם בערזַאנער רב. זיי הָאבן פֿון אים שטַארק געהַאלטן. אויף די גרעסטע דין-תורות פֿלעגט מען אים פַֿארבעטן ַאלס שליש; און צו זיַין ַא בורר פֿלעגט ער זיך ָאפזָאגן, וויַיל ַא בורר דַארף ביַישטיין דעם נסיון, ניט צו שטעלן זיך, חלילה, אויף איין צד, ווען ער איז אפילו אומגערעכט.

258

מרדכי אליעזר פרל

שלושת הרבנים האחרונים של טריסק

רב זכריה רוזנפלד היה יהודי נדיר ואדם נדיר. ידענותו הרבה הייתה לא רק בתורה, אלא גם ברפואה. את ידיעותיו ברפואה רכש בדרך זו: הוא בעצמו היה אדם חולני וסבל במשך שנים ממחלות. מאחר שהרופאים התייאשו מלרפאו, החליט לעזור לעצמו. הוא לימד את עצמו לטינית והחל לעיין בספרי רפואה. מובן שהדבר הפריע לו בלימודי הקודש. אביו, הרב הטריסקאי גבריאל ז"ל, שממנו קיבל לימים את כס הרבנות בטריסק, כעס עליו לא אחת. ראשית משום שעיין בספרים חיצוניים ושנית משום ביטול תורה. פעם אחת ממש צעק:

"בביתי כבר יש חבית מים אחת, אינני זקוק לשנייה!" אך בעניין זה לא נהג הבן במצוות כיבוד אב והמשיך בשלו, עד שהיה בטוח בעצמו שהוא כבר רופא מושלם. אז החל לרפא לא רק את עצמו, אלא גם חולים אחרים. מכיוון שאסור היה לו לתת מרשמים, הוא נהג לרקוח את התרופות בעצמו, ובעיירה העריצוהו עד מאוד.

סיפרו עליו שהצליח במקום שרופאים מקובלים נכשלו. היו מקרים שרק הוא הגיע לאבחנה נכונה של מחלה. כך למשל סיפרו על נערה מקובל שחלתה, והרופאים לא הצליחו לאבחן את מחלתה. הביאו את הנערה לרב זכריה. הוא חקר את המקרה ולפתע הציג שאלה: האם לא מירקה במקרה והדיחה כלים ישנים? הנערה אישרה שאכן כך עשתה. אז אמר:

"הנערה סובלת מהרעלת חלודה". הרופאים מקובל קיבלו את אבחנתו, ריפאו את החולה, והיא החלימה לבסוף.

לימים עזב רב זכריה לאמריקה, שם התקבל כרב בסנט־לואיס. שם גם הוציא שני ספרים: הראשון על מכונת מצות והשני על מקווה.

אחריו קיבל את כיסא הרבנות בטריסק חתנו, רב יהושע גלזר זצ"ל. הוא היה גדול בתורה וצדיק חשוב, שלמד יומם ולילה והרבה בתפילות. הוא נהג להתכתב עם פוסקים בנוסח השאלות ותשובות. שאלותיו הופנו לגאונים הגדולים ביותר של התקופה, למשל רב מאיר שמחה, שהוא ה'אור שמח' מְדִוינסק, והרב הגאון רב שלום מרדכי, הרב של בְֶּרַזן. השניים העריכוהו מאוד. הוא זומן כשליש לדיני התורה החשובים ביותר. על תפקיד הבורר ויתר, כי בורר חייב שיהיה לו ניסיון כזה שלא יצדד חלילה במי שאינו צודק. הרב האחרון בטריסק היה חתנו של רב יהושע, רב משה צלליכן. הוא היה מהבחורים הטובים ביותר של ישיבת קְִרינקִי, תלמידו של הגאון הגדול רב זלמן סנדר שפירא. הוא היה בקי גדול, למדן וצדיק גדול. הוא ואשתו, ליבה הצדיקה, וששת ילדיהם, השם ייקום דמם, נספו בידי הנאצים, יימח שמם. בן אחד שלהם, שמוליק, נשאר בחיים, משום שלפני המלחמה הספיק לנסוע לארץ־ישראל. אבל הידיעות על השמדת הוריו היו כה טרגיות, עד כי רחמנא ליצלן איבד את שפיותו. הוא מת ברעב, וכך הפך גם הוא לקורבן של החיות הנאציות.

259

דער לעצטער רב אין טריסק איז געווען זיַין איידעם רב משה. ער איז געווען פֿון די בעסטע בחורים פֿון דער קרינקער ישיבה, ַא תלמיד פֿון דעם גרויסן גאון רב זלמן סנדר שפירא. ער איז געווען ַא גרויסער בקי און למדן, ַא גרויסער צדיק.

ער מיט זיַין פֿרוי, די צדיקה ליבע, מיט זייערע זעקס קינדער, זענען אומגעקומען דורך די נַאציס ימח- שמם. הי"ד. איין זון זייערער, שמואליק, איז געבליבן לעבן, וויַיל ער איז פַֿאר דער מלחמה ַאוועקגעפָֿארן קיין ארץ-ישראל. ָאבער ער הָאט ַאזוי טרַאגיש איבערגעלעבט די ידיעות וועגן דעם אומקום פֿון זיַינע עלטערן, ַאז ער איז, רחמנא לצלן, ַארָאפ פֿון זינען. ער איז געשטָארבן פֿון ַא הונגער-טויט. אויך ַא קרבן פֿון די נַאצישע חיות.

יהושע גלזר היה רב ודיין בטריסק. הוא נישא פעמיים. מנשואיו הראשונים היו לו כמה ילדים,

ביניהם יחיאל. אשתו השנייה, רבקה, הייתה בתו של הרב זכריה יוסף רוזנפלד, ולשניים נולדו שני

בנים ובת: שמואל, עזריאל וליבה. הרב יהושע גלזר נפטר לפני השואה, רבקה אשתו נרצחה

בשואה שמואל גלזר היה בנם הבכור של רב יהושע

ורבקה גלזר. הוא התחתן עם חיה מישקובסקי והם עברו לגור בגְַריֵיבֹו (מצפון לביאליסטוק),

שם נולדו בניהם חיים ואליעזר. המשפחה עלתה לפלשתינה־א"י בשנת 1936. בארץ נולדה הבת

אביבה. שמואל גלזר נפטר בשנת 1973. חיים גלזר, בנם הבכור של שמואל וחיה גלזר,

נולד בשנת 1925. הוא עלה עם משפחתו לפלשתינה־א"י בשנת 1936. הוא הצטרף

לתנועת בית"ר, במדיה הוא נראה בתמונה, ומאוחר יותר לארגון הצבאי הלאומי – היחיד

מבין יוצאי טריסק בארגון זה. באצ"ל הוא הכיר את מרים תעסה – אשתו ואם שלושת בניהם,

שלימים הייתה ח"כ מטעם תנועת 'הליכוד' וסגנית שר החינוך בממשלת מנחם בגין

הראשונה. חיים גלזר נפטר בשנת 2009.

260

משפחת אכטלברג מלפנים ההורים בן־ציון והניה

מאחור מימין: פייגה, יחזקאל ושתי הבנות הצעירות, חנה ושיינד'לה ההורים ושתי הבנות הצעירות נרצחו בשואה

משפחת בר יושבים: ההורים אברהם יהושע השוחט וחנה (לבית פרלמוטר, מטורצ'ין). שניהם נרצחו בשואה. עומדים מימין: דובית (לימים בן־ארצי), פינייה (נרצח בשואה), נחמיה, בלומה (לעתיד ארליך; נרצחה עם אלחנן בעלה בצ'נסטוחובה) ואסתר (נרצחה בשואה)

התמונה צולמה בשנת 1932, לפני הגירתו של נחמיה לאורוגווי.

261

ביילע

טריסקער שוחטים

פרויים שוחט

איך ווייס נישט ווי אין ַאנדערע שטעטלעך אין ווָאלין, אין טריסק הָאט מען די כלי-קודש טיטולירט מיט "רב" נָאר אין די אויגן. הינטער די אויגן הָאט מען זיי גערופֿן בלויז ביַי די נעמען. אפילו דעם רב, ווָאס צוליבן טריסקער רבין, רב יעקב לייבעניו, איז ער געווען בלויז דין, הָאט מען הינטער די אויגן גערופֿן: שיע דין. און ַאזוי די שוחטים און דעם גבאי: פרויים שוחט, הערשעלע שוחט און פנחס גבאי. און ַאזוי אויך ַאלע חשובע ייִדן אין שטעטל. דער שמש, משה שמש, הָאט זיך אפילו אין די אויגן נישט פַֿארדינט אויף קיין "רב".

פרויים שוחט איז געווען ַא גערָאטענער אומן אין זיַין הייליקן פַֿאך, ַא שיינער בעל-תפילה און ַא מנגן, און פַֿארשטענדלעך, ַא פֿרומער ייִד. סע שיקט זיך דען ַאנדערש? ַא פֿרומער – ָאבער נישט קיין פַֿארפֿרומטער, נישט קיין אויגן-פַֿארגלָאצער און נישט קיין גָאטס סטרַאפטשע. גָאט קָאן זיַין שטעטל ַאליין בַאשטיין. ער הָאט געלעבט בשלום אפילו מיט יענע בחורים און שטעטל, ווָאס מ'הָאט אויף זיי געמורמלט, ַאז זיי הָאבן שוין ַא ביסל ַארָאפגענייגט פֿונעם דרך-הישר און גייען אפילו הינטערן שטעטל שפַאצירן מיט מיידלעך. אין דעם פֿיַיערדיקן מחלוקת צוליב דער "ביבליָאטעקע", ווָאס ָאט די בחורים הָאבן געגרינדעט, הָאט ער זיך נישט ַאריַינגעמישט. ער זעט נישט און הערט נישט. און ַאז עמעץ טוט אים דָאך ַא טָארקע וועגן דעם, קומט ער ָאפ מיט ַא גליַיכווערטעל, ָאדער פַֿאררעדט זיך וועגן עפעס ַאנדערש. מע מורמלט: ער איז ַא בַארעכנטער און פרַאקטישער מענטש – טָאמער וועט גָאר ַארויסקומען ַא שידוך צווישן ַאזַא בחור מיט זיַינס ַא מיידל.

כָאטש די פרנסה פֿון דער שחיטה איז געווען נישט גָאר קיין געהויבענע, בפרט איז זי קַארגלעך געווען פַֿאר ַאזַא גרויס געזינד ווי זיַינס ָאן עין-הרע, פֿלעגט פֿון דעסט-וועגן פרויים שוחט נישט ַאריַינפַֿאלן, חלילה, אין עצבות. ער הָאט אפילו פַֿארמָאגט ַא חוש פַֿאר הומָאר און ליב געהַאט זיך צו ווערטלען. ער פֿלעגט זיך אפילו וויצלען מיט די מיוחסדיקע בית-מדרש-בחורים פֿון רבינס בית-מדרש, ווָאס הָאבן אויסגעקוקט אויף ריַיכע נדנס, הלמאי זיי ווילן נישט ווערן זיַינע איידעמס:

– געדענקט, בחורים! – הָאט ער זיך איין מָאל גערייצט מיט זיי און געווָארנט מיט ַא סטרַאשענדיקן פֿינגער, בעת דָאס פנים איז צעשיַינט-צעשמייכלט. – מיַינע טעכטער ווַאקסן, ָאן עין-הרע, יפה-פיות, און ס'וועט נָאך קומען ַא ציַיט, נָאך פַֿאר משיחס ציַיטן, ַאז איר, פַֿארזעסענע בחורים מיט גראווע בערד, וועט קומען הינטער די פֿענצטער פֿון פרויים שוחט און ָאנקלַאפן מיט געבעט: "רב פרויים, דערבַארעמט זיך, אפשר איז נָאך פַֿארבליבן ביַי איַיך שיריים פֿון ַא בתולה אויף ַא רפואה אויך פֿון מיַינעטוועגן... זָאל זיַין אפילו ַא 'וישקראב'... און פרויים שוחט וועט ַארויסשריַיען פֿון שטוב: 'אפילו נישט קיין משהו פסחדיקס...'"

פַֿארפֿרומטע ייִדן פֿלעגן קוקן קרום אויף ַאזעלכע רייד זיַינע, רייד, "ווָאס פַאסטן זיך אין ַא מושב-לצים". מע פֿלעגט וועגן אים שמועסן – און ס'איז טַאקע אמת געווען – ַאז ווען זיַינס ַא מיידל פָֿארט ַא מָאל צו גַעסט צו איר ברודער אין לויצק, צעקושט ער זיך מיט איר צום געזעגענען. הָאבן דערויף די פַֿארפֿרומטע ייִדן פַֿארדרייט מיט די נעז: – טַאקע ַאן אייגענע טָאכטער, ָאבער – פָֿארט ַא נקבה... און ער איז דָאך ַא שוחט-ובודק ביַי ייִדן, ווָאס דַארף מקפיד זיַין אפילו אויף מראית-עין... סע ווָאלט זיך געפַאסט זי פָֿארט

262

ביילה שוורצברג-ּפְ לִ יט

שוחטים מטריסק

פרויים השוחט

אינני יודעת מה היה המנהג בעיירות אחרות, אך בווהלין, בטריסק נהגו להכתיר את 'כלי־הקודש' בתואר 'רב' ולקרוא להם כך רק בפניהם. מאחורי גבם נהגו לכנותם פשוט בשמותיהם. אפילו לרב, רב יעקב לייב'ניו, שלמען הרב מטריסק הפך לדיין בלבד, קראו מאחורי גבו 'שייע דיין'. וכך קראו לשוחטים ולגבאי: 'פרויים שוחט', 'הרש'לה שוחט' ו'פנחס גבאי'. וכך קראו לכל היהודים החשובים בעיירה. השמש, משה השמש, אפילו לא זכה שיקראו לו בפניו 'רב'.

פרויים שוחט היה אמן מוכשר במקצועו החשוב. הוא היה בעל־תפילה נאה ומנגן, וכמובן יהודי אדוק. האם אפשר אחרת? אדוק – אך לא קנאי, לא מגלגל עיניים ולא 'שוטו של אלוהים'. אלוהים יודע להסתדר לבד עם עיירתו. פרויים חי בשלום אפילו עם אותם הבחורים בעיירה, שסיפרו עליהם שסרו קצת מדרך־ הישר ואף הולכים הם לטייל עם נערות בפאתי העיירה. במחלוקת הלוהטת על 'הספרייה' שהבחורים הללו יסדו, הוא לא התערב. הוא לא שמע ולא ראה. וכשמישהו הציק לו בשל כך, היה פוטרו בשוויון נפש, או שהסב את השיחה לכיוון אחר. ועל כך אמרו שהוא מחושב ומעשי – שכן אולי עוד יצא שידוך בין אחת מבנותיו לאחד מהבחורים הללו.

על־אף שפרנסת השחיטה לא נחשבה לכל־כך מיוחסת ובקושי הספיקה למשק־ביתו הגדול, בלי עין־ הרע, לא נפל חלילה פרויים מעולם ברוחו. הוא היה בעל חוש הומור ואהב להתבדח. הוא אף התלוצץ עם בחורי בית־המדרש הרבני המיוחסים, אלה שציפו לנדוניות גדולות, ושאל אותם מדוע אינם רוצים להיות חתניו...

"זכרו בחורים!" התגרה בהם פעם אחת והצביע באצבע מאיימת ובחיוך מאיר פנים, "בנותיי גֵדלות, ובלי עין־הרע הן יפהפיות. עוד יבוא היום, והוא יגיע עוד לפני ימות המשיח, שאתם תהיו רווקים מזדקנים בעלי זקנים אפורים, ואז תבואו להתדפק על חלונו של פרויים שוחט ותתחננו: רב פרויים, חמול נא, אולי עוד נשארו אצלך שיירי בתולה אחת לרפואה גם עבורי... שתהיה אפילו 'שאריות בצק'. או אז יצעק פרויים שוחט מבעד לחלון: 'אפילו לא אחת לפסח'"...

האדוקים הקנאים הסתכלו בעין עקומה על דיבורים שכאלה, דיבורים ה'מתאימים למושב לצים'. נהגו לומר עליו – והדבר אכן היה נכון – שכשאחת מבנותיו הייתה נוסעת מפעם לפעם לאחיה בלוצק, הוא, האב היה נושק לה לפרידה. היהודים הקנאים עיקמו את אפם:

"אמנם זוהי בתו עצמו ובשרו, אבל היא בכל־זאת נקבה... והוא הלוא שוחט ובודק אצל יהודים, ועל־ כן עליו להקפיד אפילו על מראית עין... זה היה יכול להתאים לוּ נסעה אל מעבר לים, או לפחות לארץ־ישראל... רק אז יהודי לא צריך להתבייש!"...

לעומת זאת בעיירה נודע ביתו בשלום־הבית התמידי ששרר בו. אשתו – יונה שקטה, הנערים והנערות מתנהגים זה לזה בדיוק כפי שאחים ואחיות אמורים להתנהג, ובפני האב – מתנהגים הם במלוא דרך־ הארץ. מה עוד שאין הוא אב קפדן כלל. הוא אפילו אינו מבחין בכך שאחת מבנותיו משוחחת עם נער זר... הלוא יש לו ראייה חלשה, עיניו ממש יוצאות מחוריהן מרוב מאמץ לראות... ואכן הקצבים הצעירים כעסו

263

ַאוועק מעבר-לים, ָאדער לפחות קיין ארץ-ישראל... ַא ייִד זָאל זיך נישט שעמען!... דערפַֿאר ָאבער הָאט די שטוב זיַינע געשמט אין שטעטל מיטן שטענדיקן שלום-בית, ווָאס ס'הָאט געהערשט אין איר. די שוחטקע – ַא שטילע טויב; די ייִנגלעך מיט די מיידלעך – איינער פַֿארן ַאנדערן, ווי שוועסטער און ברידער דַארפֿן עס טַאקע זיַין; און פַֿארן טַאטן – דער גרעסטער דרך-ארץ. בפרט ַאז ער איז בכלל נישט קיין שטרענגער טַאטע. ער דערזעט אפילו נישט ווען זיַינס ַא מיידל בליַיבט שטיין שמועסן מיט ַא פֿרעמד ייִנגל... ער הָאט דָאך ַאזַא נידעריקע ראיה, ַאזש די אויגן שטַארצן ביַי אים ַארויס... זענען טַאקע די יונגע קצבים ַא מָאל ָאנגעדרודלט אויף אים, הלמאי די מינדסטע סרכא אויף ַא לונג דערזעט ער שוין דווקא יָא...

פרויים שוחט הָאט זיך געגרייסט מיט זיַינע קינדער, ווי ַא דעמב מיט זיַינע ברייט פַֿאנַאנדערגעשפרייטע צוויַיגן. ער הָאט געהַאט פַֿאר ווָאס. די ייִנגלעך זענען געווען סטַאטעטשנע, הָאבן געהַאט חשק צום לערנען און פֿרומע מיט ַא מָאס. די מיידלעך – גערָאטענע און יפה-פיות. איז מיט די ייִנגלעך איז ער שוין געווען ָא פגעזָא רגט, פֿ ַא ר זייערע נדנס הָא בן געזָא רגט ַא נדערע טַא טעס. ָא בער אויך די מיידלעך הָא ט ער, ברוך- השם, אויסגעגעבן איינע נָאך דער ַאנדערער, ווי ער הָאט זיך אויסגעדריקט: "ליַיטישע און שיינע סחורה פַֿארבליַיבט קיין מָאל נישט קיין בבל. איך הָאב זיי, געלויבט דער אייבערשטער, פַֿארצוקערט, זָאלן זיי ַא זיס לעבן הָא בן".

פרויים שוחטס צוויַיגן זענען וויַיט ַאריבער די גרענעצן פֿון טריסק און ַא טייל פֿון זיי אויך די בלוטיקע גרענעץ פֿ ון דער ייִדישער קַא טַא סטרָא פֿ ע. ַא סך פֿ ון זיי הָא ט טַא קע די נַא צישע הַא ק ָא פגעהַא קט, ָאבער ַא צָאל פֿון זיי הָאט זיך שוין דעמלט געפֿונען אין ארץ-ישראל. דָא הָאבן זיי זיך געשפרייט און פֿ ַא נַא נדערגעווַא קסן – ַא וועלדל, ווָא ס פֿ ַא רגעסט נישט, ַא ז סע שטַא מט ָא פ פֿ ון דעם דעמב – רב פרויים שוחט. און קומט פָֿאר ביַי איינעם פֿון דער משפחה עפעס ַא שמחה, פָֿארט זיך די משפחה צוזַאמען פֿונעם גַאנצן לַאנד צו פֿרייען זיך צוזַאמען.

און דער גיַיסט פֿון רב פרויים שוחט, ז"ל, שוועבט איבער זיי.

הערשעלע שוחט

הערשעלע שוחט איז פֿון ַא רבל אין שטעטל סעקוליע פַֿארגילגולט געווָארן אין ַא שוחט אין טריסק. קָאן זיַין, ער הָאט דָארט, אין סעקוליע, געהַאט קנַאפ פרנסה: קָאן זיַין ער הָאט דָארט נישט נושא-חן געווען אין די אויגן פֿון געוויסע שטָאטישע קָאכלעפֿל, און אפשר גָאר זענען ביידע צדדים ניט געווען צופֿרידן איינער פֿונעם ַאנדערן. דערפַֿאר, ווען זיַין שווער, הערשעלע, דער ַאלטער שוחט אין טריסק, איז געשטָארבן און איבערגעלָאזט פַֿאר אים די איינציקע ירושה – די חזקה אויף שחיטה, הָאט ער זיך אומגעקערט קיין טריסק צו ווערן ַא "נחות-דרגא" – ַא שוחט. ער הָאט זיך פַֿאררופֿן אויפֿן בפירושן מאמר חז"ל אין פרקי אבות: "ושנא את הרבנות" – הָאב פֿיַינט דָאס רבנות. און די רביצן הָאט אויך געטענהט: פֿון דער שחיטה אין טריסק וועט זיַין מער פרנסה ווי פֿון רבנות אין סעקוליע.

– ַאז מיַין מַאמען, עליה השלום, איז ָאנגעשטַאנען צו זיַין ַא שוחטקע, מעג עס מיך אויך ָאנשטיין; און פֿון דעם כבוד, משטיינס געזָאגט, ווָאס מע טיילט דָא צו מיַין רב, איז שוין בעסער דער "כבד" – דער לונג-און-לעבער, ווָאס מיַינע הונגעריקע קינדער וועלן הָאבן אין טריסק. וועל איך כָאטש זיַין ביַי זיך אין דער היים. ַאז סע וועט מיר, חלילה, זיַין ַא מָאל ָאנגעזָאלעט אויפֿן הַארצן, 'על איך כָאטש קָאנען ַא וועקשפַא צירן אויפֿ ן בית-עלמין און זיך ַא רָא פוויינען די צרות פֿ ונעם הַא רצן פֿ ַא ר טַא טע-מַא מע, עליהם- השלום, זיי זָאלן דערלַאנגען ַא זכות אין הימל...

פֿון זיַין ַאמָאליקן רבנות איז הערשעלען געבליבן בלויז זיַין לומדות. מ'הָאט אים געהַאלטן פַֿאר ַא למדן – ַא גרויסער למדן, כָאטש לפנים זעט ער נישט אויס צו זיַין ַא פַארשוין: נישט קיין וווּקסיקער אין דער הייך

264

עליו לא אחת, איך זה שאת הסירכא הקטנה ביותר על הריאה הוא דווקא כן מצליח לראות... פרויים השוחט התגאה בילדיו כאלון המתגאה בענפיו הפרושים לרווחה. היה לו במה להתגאות! כולם רחשו כבוד לנערים. הם אהבו ללמוד והיו אדוקים במידה הראויה. הנערות – מוכשרות ויפהפיות. לגבי הנערים לא היה לו מה לדאוג, לנדוניות שלהם דאגו אבות אחרים. אך גם הנערות, ברוך השם, התחתנו זו אחר זו. כך נהג לומר:

"סחורה הגונה וטובה לעולם אינה נשארת. ציידתי אותן, תודה לאל בסוכר, הלוואי ויהיו להן חיים מתוקים".

ענפיו של פרויים השוחט התפשטו הרחק מעבר לגבולות טריסק, ואחדים מהם אף חצו את גבול הדמים של האסון היהודי. על רבים מהם עלה הכורת הנאצי, אך חלק מהם כבר היה אז בארץ־ישראל. כאן התפשטו והצמיחו יער קטן, שאינו שוכח כי מקורו בעץ האלון – פרויים השוחט. כששמחה פוקדת את אחד מבני המשפחה, מגיעים כל בניה מכל קצווי הארץ כדי לחגוג בצוותא, ורוחו של פרויים השוחט מרחפת עליהם.

הרש'לה השוחט

הרש'לה השוחט היה רב לא חשוב בעיירה סְקֹוליֶה ונתגלגל להיות שוחט בטריסק. ייתכן ששם בסקוליה מצא את פרנסתו אך בדוחק, ייתכן ששם לא מצא חן בעיני כמה מ'בוחשי הקדירה' בעיירה, ואולי בכלל שני הצדדים לא היו מרוצים זה מזה. כשנפטר חמיו, הרש'לה הזקן, השוחט בטריסק, הוא השאיר עבורו את הירושה היחידה: את חזקת השחיטה. הוא חזר אפוא לטריסק והיה 'נחות דרגה' – שוחט. הוא הסתמך מפורשות על מאמר חז"ל בפרקי אבות: "ושנא את הרבנות", וגם הרבנית טענה: "מן השחיטה בטריסק תהיה פרנסה טובה יותר מאשר מן הרבנות בסקוליה. אם לאמי, עליה השלום, נאה היה להיות אשת שוחט, גם לי נאה. ועל הכבוד, שלא נדע, שחולקים פה לרב שלי, הלוא עדיף כבר ה'כבד' – הריאות והכבדים שיהיו לילדיי הרעבים בטריסק. כך אהיה לפחות בביתי שלי. ואם יהיה לי לפעמים חלילה כבד על הלב, אוכל לפחות ללכת לבית־העלמין ולשפוך בבכי את צרותיי על קברם של אבא ואימא, עליהם השלום, שתעמוד להם זכותם בשמים"...

מן הרבנות שלו נותרה להרש'לה רק למדנותו. החשיבוהו כלמדן, כלמדן גדול, אף־על־פי שחיצוניותו לא העידה על כך: הוא לא היה גבה־קומה, ולא רחב־מידות – יהודי קטן. וגם כובעו שנשאר לו מימים עברו – כובע מחודד לשבת וחג. אפילו הדיין לא חבש כובע שכזה. רק הרבי – רב יעקב לייב'ניו ו'ילדיו'. הכובע המחודד הזה מזכיר תמיד, בין לשבח בין לגנאי, את העובדה שהרש'לה השוחט היה פעם רב! הכובע המחודד הזה חסך לו קניית כובע לשבת...

אמנם יש מי שמלאכת השחיטה היא עבורו עול קל יותר מן הרבנות, אך אצל הרש'לה המצב הוא הפוך. נכון, גם להיות רב אין זה קל לנשמה, כי לפעמים מגיעה אלמנה ענייה עם שאלה על עוף שקנתה עבור מרק ליתומה הפעוט, והוא הרב מוכרח לפסוק: "טרף!". מילה נוראית מה'יורה דעה'. אבוד! הרי אין זה רעל... אבל שחיטה – אוי, אוי, אוי! כאן צריך להקפיד. מטבעו היה הרש'לה רך לב, וקשה היה לו לעקור את צווארו של יצור חי העומד למות. אמנם הוא בירך את הברכה וידע בביטחון שהוא עושה את החסד הגדול ביותר עם היצור – שהרי העלה אותו למדרגה גבוהה יותר... אבל... בעיקר קשה היה לו, כאילו הקיא תולעים ירוקות. בראשית דרכו אף הטיל ספק באוזני הדיין ובלבו שלו על מידת ביטחונו ביכולתו להמשיך ולהישאר שוחט. קרה שברווז או אווז יצאו מתחת ידיו בלי שהוסר צווארם, כאילו בצעדים

265

און נישט קיין צעווַאקסענער אין דער ברייט, – ַא ייִדעלע. ס'איז אים אויך געבליבן לזכר ַא דרויסנדיקער חפץ – דָאס שפיצן-שטריַימל, אויף צו טרָאגן עס שבת און יום-טוב. ַאזַא הָאט אפילו דער דין נישט געטרָאגן. נָאר – דער רבי, רב יעקב לייבעניו, און זיַינע "קינדער". ָאט דָאס שפיצן-שטריַימל, דערמָאנט תמיד, צי לשבח, צי לגנאי: הערשעלע שוחט איז ַא מָאל געווען ַא רב! דָאס שפיצן-שטריַימל שפָארט אים איַין קויפֿן ַא שבתדיק היטל...

פַֿאר וועמען שחיטות איז ַא קלענערער עול פֿון רבנות, פַֿאר הערשעלע שוחט איז עס געווען קַאפויער. אוודאי איז אויך ַא רב נישט ליַיכט אויף דער נשמה, ווען ער מוז ַא מָאל ַאן ָארעמער אלמנה, ווָאס קומט מיט ַא שאלה אויף ַאן עוף, געקויפֿט אויף ָאפצוקָאכן פַֿאר איר קרַאנק יתומל ַא יַאיכעלע, – ַא ווָארטשע טָאן דעם פסק: "טרייף!", ַא שרעקלעך ווָארט, ווָאס סע ווָארטשעט פֿון אים ַארויס דער "יורה-דעה". פַֿארפַֿאלן! ער וועט דָאך נישט הייסן געבן דעם קינד סם!... ָאבער שחיטה – ווי-וויי-וויי! דָא מוזסטו נָאך צולייגן די הַאנט. בטבע ַא רך-לב, הָאט הערשעלע שוחט קיין הַארץ נישט איבערצוחלפן דָאס העלדזל פֿון ַא לעבעדיק, זיך צַאפלענדיק, בַאשעפֿעניש. ער הָאט טַאקע געמַאכט דערויף ַא ברכה, און ער ווייסט אויף זיכער, ַאז דערמיט טוט ער דעם בַאשעפֿעניש די גרעסטע טובה – ער איז עס מעלה אויף ַא העכערער מדרגה... ָא בער...

איבערהויפט איז עס אים שווער ָאנגעקומען, טַאקע מיט די גרינע ווערעם, די ערשטע ציַיט ס'איז אפילו געווען ַא ספק, ביַים דין און ביַי אים אליין, צי וועט ער קָאנען בליַיבן ביַי דעם שחיטות. ס'פֿלעגט ביַי אים טרעפֿן, ַאז ַא קַאטשקע, ָאדער ַא גַאנדז זָאל זיך מיטן נישט-דערשניטענעם הַאלדז לָאזן ַאוועקגיין, ווי מיט שיכורע טריטעלעך, אויף ַא שפַאציר איבערן שטַאל... ס'איז אים ָאבער ביַיגעשטַאנען דער זכות פֿון זיַין שווער, עליו השלום, פֿון וועלכן דער רבי, רב יעקב לייבעניו, הָאט שטַארק געהַאלטן, און טַאקע זיַין אייגענער זכות: ווי די מעשה זָאל נישט זיַין, איז ער דָאך פָֿארט ַא געוועזענער רב. דער אייבערשטער הָאט אים געשטרָאפֿט מיט ַא ווייך הַארץ, און ער דַארף ביַי אים פועלן ער זָאל עס אים הַארט מַאכן... ביז לסוף הָאט ער צוליב דער פרנסה, און די הַארבע רייד פֿון זיַין פלוניתטע די שוחטקע, גובר געווען זיַין הַארץ- חולשה. פֿון עופות איז ער איבערגעגַאנגען צו קוילענען "שטיקלעך", און ער הָאט זיך שוין נישט געהַאט צו שעמען פַֿאר זיַין שותף פרויים שוחט. נָאר ווָאס ביַי ַא מענטשן אין הַארצן טוט זיך – דָאס ווייסט איין גָאט, ַא מָאל – אפילו נישט דער בעל-דבר ַאליין.

– נו, איר זענט ביַי אונדז, רב הערשעלע, ַא ליַיט געווָארן! – פֿלעגן אים ַא מָאל די קצבים ַא לויב טָאן, נישט אין גַאנצן מיט ערלעכער כוונה, בעת ער הָאט ָאנגעבלָאזן און בודק געווען די לונגען.

– איר ווָאלט אונדז דַארפֿן בַאצָאלן רבי-געלט, נישט מיר איַיך שחיטה-געלט. ס'פֿלעגט זיך מַאכן, ַאז הערשעלע שוחט זָאל, קומענדיק ַאהיים פֿון דער בוינע, נעמען זיפֿצן ָאן ווערטער גלַאט אין דער וועלט ַאריַין.

– איז ווָאס איז דָאס זיפֿצעניש? – פֿלעגט די פלוניתטע ַא פֿרעג טָאן, – נָאך ַא ביסל, און כ'על דיר געבן דעם ווַא רעמעס.

– נישט דָאס, נישט דָאס... – הָאט ער גערעדט צו זיך ַאליין, – וווּ נעמט מען ַא הַארץ דערצו?... – ַא הַארץ? מיט ַא הַארץ ווערט מען געבוירן. דער אייבערשטער הָאט עס דעם מענטשן געשענקט... ווען איך, ַא ייִדענע, ווָאלט מעגן קוילענען אויף מיַין טַאטנס חזקה, עליו-השלום, ווָאלט איך מיר פַֿארשפָארט די צרות, און דו ווָאלסט מיר נישט פַֿארזיפֿצט מיַין ליַיב-און-לעבן... עס לערנט אונדזער בכור שחיטה, און ער זָאל זיך עס פַֿארקלָאגן ַא מָאל! וויַיל ער איז מיַין טַאטנס, עליו-השלום, ַאן אייניקל; אין מיר גערָאטן. – איך זָאג דען עפעס? – פַֿארקרעקעט ער זיך. – איך מיין, דער ווַארעמעס איז שוין דען פַֿארטיק?... ס'חלש'ט מיר דָאס הַארץ.

ַאזוי – אין דער היים. ַאנדערש ָאבער – צווישן מענטשן, אין בית-מדרש צי אין קלויז. דָא וויל ער דווקא

266

קטנים של שיכור יצאו להם לטייל ברפת... אבל זכותו של חמיו, עליו השלום, עמדה לו תמיד. הרבי, רב יעקב לייב'ניו, העריך מאוד את חמיו של הרש'לה. ועמדה לו גם זכותו שלו עצמו: איך שלא יהיה, הרי אחרי ככלות הכול היה בעצמו רב בעבר! היושב במרומים העניק לו לב רך, ועליו להתאמץ ולהקשיח את לבו, עד שבסופו של דבר, למען הפרנסה ובזכות המילים הקשות של אשתו, התגבר לבו על החולשה. מעופות עבר לשחוט 'חתיכות' וכבר לא צריך היה להתבייש יותר בפני שותפו פרויים השוחט. אך רק האלוהים יראה ללב האדם, לפעמים אפילו בעל הדבר בעצמו אינו יודע את שנעשה בלבו. "נו, רב הרש'לה, נעשית בן־אדם אצלנו!" נהגו הקצבים לשבחו לפעמים כשניפחו ובדקו את הריאות, לא תמיד בכוונה טהורה לחלוטין, "מן הראוי היה שתשלם לנו שכר־לימוד, שכר־לימוד השחיטה". קרה שהרש'לה השוחט היה חוזר הביתה מבית־המטבחיים ונאנח בלי מילים. כך סתם פלט אנחה לחלל העולם.

"מה פשר האנחה הזאת?" נהגה אשתו לשאול, "עוד מעט אתן לך משהו חם לאכול". "לא, זה לא זה..." דיבר לעצמו, "איפה לוקחים לב לזה?..."

"לב? עם לב נולדים. היושב במרומים העניק אותו במתנה לאדם... לו אני, אישה, רשאית הייתי לנצל את חזקתו של אבי, עליו השלום, ולהיות לשוחטת, הייתי חוסכת לעצמי את הצרות, ואתה לא היית ממלא את גופי ואת חיי באנחות... בכורנו לומד שחיטה, והנה לעולם אינו מתלונן! שכן הוא נכדו של אבי, לי הוא דומה".

"וכי אמרתי דבר?" היה מכחכח בגרונו, "האם האוכל החם כבר מוכן?... אני מתעלף מרעב". כך – בבית. אך בין אנשים היו הדברים שונים, בין שהיה זה בבית־המדרש הגדול בין בבית־המדרש הקטן. במקומות הללו דווקא רצה להגן בלהט על עמדותיו. הוא גם נמנה על 'הפוליטיקאים' שבעיירה, והיה מכריז מלחמה בין מלכים והופך בעצמו לאיש מלחמה. המתנגד שלו היה ליבר המלמד. בית־המדרש היה הופך לחזית קרב, והם שניהם ניהלו את המלחמה. כך היה בעת מלחמת רוסיה־יפן וכך היה בעת מלחמת העולם הראשונה. הרש'לה השוחט צידד בהתלהבות ברוסיה, וליבר המלמד צידד בהתלהבות ביפן. המלחמה התנהלה בדיבורים, בנחישות, בניסיונות לבטל זה את דברי זה כעפרא דארעא. בעת מלחמת העולם הראשונה נהג ליבר המלמד לצחוק בקול מהרש'לה, מהנאומים הארוכים ספוגי תחושת הניצחון והסרקזם שלו שזכר עוד מימי מלחמת רוסיה־יפן.

"הרש'לה, שמע בקולי והיכנע בטוב בזמן. הרוסי שלך ינחל מפלה אצל הגרמני יחד עם פרנץ יוסף, כמו אז במלחמת רוסיה־יפן. כבר שכחת של'חזיר' אין בכלל ראש לתכסיסי מלחמה? המסכן ידע זאת בעצמו. כמה התפאר השר כשאמר אז: ״עם הכובעים נפיל אותם!״ שמע־נא: אין להם ראשים כלל! חזיר הוא טריפה! איך זה בכלל יכול יהודי, ונוסף לכך שוחט, לעמוד לצד החזיר ולהכשירו?... שהרי כל שׂכלו של הרוסי מתמקד רק בעשיית פוגרומים ליהודים! הרואה אתה הרש'לה, נגד יהודים הרוסי הוא אריה, ברייה בעולם! אבל על מה שהוא מרוויח בשחיטת היהודים, הוא משלם כפל כפליים אצל הגויים. נכון, ֵעשו לא לקח ללב את עשרות אלפי הרוגיו במלחמה. כפי שאמר 'ירום הודו': ״בן־אדם נולד״ – אנשים נולדים, וכשהם מתים אין זו אבידה כה גדולה. אף פעם לא יחסרו גויים לתת במלחמה את הראשים שממילא אין להם".

הרש'לה השוחט האזין לו עד הסוף, ועל פניו, ובעיקר בעיניו, ניכר היה שהכול רותח אצלו בפנים. לא, הוא לא ייכנע! והוא מתפרץ לדברי ליבר המלמד:

"ליבר, ליַפנצ'יק שלך קרה נס. אבל לא בכל פורים קורה נס. בפעם הזאת תראה במפלתם המוחצת של וילהלם ופרנץ שלך! המן הגרמני יידון לתלייה! שהרי הגרמנים לא שחטו את כל העיר היהודית... החשבון אכן מתנהל שם למעלה, אבל אתה לא הסתכלת אל תוך ספרי בית־הדין של מעלה, ואף אחד בינתיים לא הכתירך בתואר מנהל החשבונות..."

267

אין גרויסער היציקייט זיַין שטעטל בַאשטיין. ער איז אויך פֿון די "פָאליטיקער" אין שטעטל, און ברעכט אויס ַא מלחמה צווישן די מלכים, ווערט ער ַאן איש-מלחמה. זיַין קעגנער איז ליבער מלמד. דער בית- מדרש ווערט ַא פֿרָאנט, און זיי ביידע פֿירן דָא די מלחמה. ַאזוי איז עס געווען בעת דער רוסיש-יַאפַאנישער מלחמה, און ַאזוי בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה. הערשעלע שוחט איז געווען ַא פַֿארברענטער קַאצַאפ, און ליבער מלמד – שטָאל און איַיזן פַֿארן "יַאפָאנטשיק". די מלחמה פֿלעגט ָאנגיין מיט רייד, מיט שפַארעניש, מיט מבטל זיַין איינער דעם ַאנדערן כעפרא-דארעא.

בעת דער ערשטער וועלט-מלחמה פֿלעגט שוין ליבער מלמד אים פשוט אויסלַאכן אויף ַא קול, הערשעלען, מיט זיַין מָאס רייד, ווי זיַין שטייגער איז געווען, דורכגעזַאפטע מיטן געפֿיל פֿון דעם נצחון, ווָאס ער הָאט ָאפגעהַאלטן בעת דער רוסיש-יַאפַאנישער מלחמה, און מיט הנאהדיקן סַארקַאזם.

– הערשעלע, פָֿאלג מיך, און גיב זיך אונטער בַאציַיטנס מיט גוטן. דיַין קַאצַאפ וועט הָאבן די מפלה ביַים דיַיטש מיטן פֿ רַא נץ יוסף, ווי דעמלט ביַים יַא פָא נטשיק. הָא סט שוין פֿ ַא רגעסן? ַא ז דער "חזיר" הָא ט גָא ר קיין קָאפ נישט צו תכסיסי-מלחמה. ער הָאט עס ַאליין נעבעך געוווּסט. ווי הָאט זיך עס בַארימט דער מיניסטער, ווי הָאט ער דָארט געהייסן: "מיט די היטלען וועלן מיר זיי פַֿארווַארפֿן!". שמע-מינה: קיין קעפ זענען נישטָא. חזיר איז טריפה! ווי קָאן זיך עס גָאר ַא ייִד, און ַא שוחט דערצו, זיך שטעלן אויפֿן חזירס זיַיט און אים כשרן!?... ַאז דער גַאנצער שכל זיַינער, דעם קַאצַאפס, שטעקט נָאר אין מַאכן פָאגרָאמען אויף ייִדן! זעסטו,הערשעלע, קעגן ייִדן איז ער, דער חזיר – ַא לעמפערט, איין בריה אין דער וועלט! ָאבער ווָאס ער געווינט מיט זיַין שחיטה ביַי ייִדן, בַאצָאלט ער דערפַֿאר כפל-כפליים ביַי די גויים. אמת, עשו נעמט זיך נישט ַאזוי שטַארק צום הַארצן זיַינע צענער טויזנטער דערהרגעטע אויף דער מלחמה. ווי הָאט עס געזָאגט דער "ירום הודו": "טשעלָאוויעק רַאדיטסיַא..." – מענטשן ווערן געבוירן, ס'ַא קנַאפע אבידה. ס'וועלן אים קיין מָאל נישט אויספֿעלן קיין גויים אויף ָאנצולייגן מיט די קעפ, ווָאס זיי הָאבן נישט, אויף די מלחמה-פלעצער.

הערשעלע שוחט הערט אים אויס, און אויף זיַין פנים, און דער עיקר אין די אויגן, זעט מען ווי סע קָאכט אין אים, ניין, ער וועט זיך נישט אונטערגעבן! און טוט ַא פַֿאל ַאריַין ליבער מלמד אין די רייד: – ליבער, דיַין יַאפָאנטשיק איז געשען ַא נס. ָאבער נישט יעדן פורים געשעט ַא נס. דָאס מָאל וועט שוין דווקא דיַין ווילהעלעם מיט דיַין פֿרַאנצן הָאבן די אמתע מפלה! דער דיַיטשישער המן וועט גיין אויף דער תליה! ווָארן די דיַיטשן הָאבן דָאך נישט אויסגעקוילעט גַאנצע ייִדישע שטעט... סע פֿירט זיך טַאקע ַא חשבון דָארטן אויבן, נָאר דו הָאסט נָאך אין די ביכער פֿונעם בית-דין-של-מעלה נישט ַאריַינגעקוקט, און קיינער הָאט דיך נָאך דערוויַיל פַֿארן בוכהַאלטער נישט געקריינט...

268

משפחת גרינשטיין יושבים: ההורים יצחק ואסתר עם בת

הזקונים דבורה-דוצי. שלושתם נרצחו בשואה.

עומדים מימין: שפה (נרצח בשואה), אהרון-אר׳קה, מלכה (לימים ברוסטין),

ברוך (נרצח בשואה), אליהו ואריה בני משפחת בורשטיין

269

ישראל אשור

ר' הרש'לה

טריסק, אף שיצא שמעה כעיירה חסידית, מרובים היו בה ה'מתנגדים', ביניהם למדנים מופלגים בש"ס ופוסקים, וכינויים בפי הבריות 'אנשי גמרא'. ר' הרש'לה היה הארי שבחבורה זו, ובקיאותו וחריפותו הדהימו ממש את הלומדים בעיירה. למזלם, לא אמר הרש'לה די בלימודו הוא בלבד, כדרך לומדים אחרים, אלא חתר ללמד, וכך להרבות תורה בישראל. בכל יום שבת אחר־הצהריים במקום להתענג על שינה היה אוסף לבית־הכנסת הגדול כל מאן דבעי ומרביץ תורה ברבים.

בימים ההם יצאה גזירת חינוך חובה מטעם ממשלת פולין וכל לומדי החדר נאלצו ללמוד בבתי־ספר, ובמרוצת הזמן פסק לימוד התלמוד על־ידי הצעירים בעיירה.

זכורני, באחד הימים בין מנחה למעריב נקשרה שיחה בבית־הכנסת בנושא זה בין אבי לר' הרש'לה, זכרם לברכה, שעוררה ויכוח מר בין המתפללים על עתיד הנערים. לבסוף אמר לו אבי: "נותרו מספר בחורים היודעים עוד ללמוד דף גמרא, ואם הם לא ימשיכו ללמוד, ישכחו אף הם את תלמודם וייפסק לימוד התלמוד בעיירה חס ושלום". ר' הרש'לה התעורר 'כארי' לשמע דברים אלו והציע את עצמו ללמד כל יום מספר שעות תלמוד את אותם הבחורים שדובר עליהם. כבר למחרת היום אחר־הצהריים, כאשר גמרנו -

את הלימודים בביתהספר, שהיה בקרבת דירתו של ר' הרש'לה, הוא המתין לנו, הכניס את הקבוצה המיועדת לחדרו ולימד אותנו גמרא. וכך שלוש־ארבע שעות בכל יום, במשך למעלה משנה. יום אחד קלטה אוזנו של ר' הרש'לה מרחוק, בעת הפסקה קצרה, שיחת תלמידיו על הנערות הלומדות אתם בבית־הספר, מי מהן יודעת יותר ומי פחות. למחרת בבואי הביתה קבלתי 'מנה' הגונה מאבי, כאשר -

נודע לו בעת התפילה בביתהכנסת על יחסינו אל לימוד הגמרא. אחרי חג הפסח שוב לא חודשו הלימודים ובאי השטיבל היו מסיחים ביניהם כי ר' הרש'לה, שאדוק גדול במצוות היה, לא יכול היה לשאת שמדברים בשעת לימוד הגמרא על נערות ושאר דברי חולין, ואפילו יצאה נפשו להרביץ תורה ברבים, נאלץ לוותר הפעם.

ר' הרש'לה נספה בשואה באופן טרגי.

270

פנחס פטרבוים

בנימין ה'בעל־קורא'

בנימין בן ר' יוד'ל פטרבוים ז"ל, בעודו נער קטן ראו בו כי חננו אלוהים בקול ערב ובזיכרון טוב. הבריות בעיירה היו מסיחים ואומרים עליו שכישרונו מתבזבז: משום מה הקדיש הנער בנימין את מרצו ללמוד בעל־פה את ניגוני טעמי המקרא של חמישה חומשי תורה, מגילת אסתר וכיוצא בהם, למען היות 'בעל־ קורא' בבית־הכנסת הגדול בעיירה, מקום שם הופיעו בשירה ובזמרה בחגים ובשבתות החזן המהולל ר' זוסיה ומקהלתו וחזנים מחוננים אחרים.

כאשר הגיע הנער בנימין לגיל בר־מצווה, שאז לפי דיני ישראל ראוי כבר נער יהודי לקרוא בתורה בציבור, -

נתכבד בשבת בעלייה לתורה ובקריאה בה בביתהכנסת הגדול, והפתיע את קהל השומעים בקריאתו הערבה והמופלאה, אשר כמוה לא שמעו זה זמן רב.

בימים ההם בעיירות היהודיות במזרח אירופה היו 'בעלי־חזקה' על התפקידים השונים בבתי־הכנסת ובמוסדות ציבוריים, וגם תפקיד הקריאה בתורה בבית־הכנסת הגדול היה 'תפוס', ולבנימין לא הייתה אפשרות לענג את באי בית־הכנסת בקריאתו הערבה אלא לעתים נדירות, כאשר 'בעל־החזקה' נעדר מסיבה כל שהיא.

לימים פרצה דליקה ובית־הכנסת הגדול עלה באש. אביו של הנער, ר' יוד'ל בן בנימין ז"ל, לא נח ולא שקט, ובמאמצים על־אנושיים השיג אצל בעל אחוזה בסביבה חומרים, ובית־הכנסת נבנה מחדש. כאשר פרנסי העיר ביקשו לגמול לאביו של הנער

בנימין, ר' יוד'ל ב"ר בנימין, על מעשהו, ביקש הלה רק דבר אחד: להבטיח לבנו בנימין 'חזקה'

על קריאת התורה בבית־הכנסת כאשר יתפנה המקום. בעל־החזקה, בשמעו על כך ויתר

מיד לטובת הנער. בנימין הנעים במשך שנים אחדות לשומעיו את הקריאה, ובייחוד בניגוניו

החגיגיים בימים הנוראים, ושמו יצא לתהילה בכל הסביבה.

אולם לא ארכו הימים ורוגזו של צבא הצאר קפץ עליו ובנימין אולץ להתייצב לצבא. לפי

עצת ידידים הוברח לאמריקה ואף שם המשיך להנעים את שומעיו, וכשפרצה מלחמת העולם

הראשונה נתבקש על־ידי אביו לחזור מאמריקה, 'ארץ הזהב', כדי לקיים את החזקה של 'בעל־

קורא'. הוא כיהן בתפקידו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בה נספה עם בני משפחתו ועם

משפחת פטרבוים כל יתר בני הקהילה.

מימין: למעלה: רחל (?), פריד'ל, ?

באמצע: ?, האב בנימין, האם חווה ליפשה, בתיה(?), ? למטה: ?

ככל הידוע כולם נרצח בשואה

271

לייבל יעקב מאירס

מיַינע מלמדים

אין חדר ביַי רב יעקל מלמד

קינדוויַיז נָאך הָאב איך אים איין מָאל געזען, יעקל מלמד, אין ַא נישט געוויינלעכן צושטַאנד. דָאס איז געווען אין איינעם ַא זומערדיקן שבת נָאך דער סעודה. מיט ַא מָאל זענען ַאלע אין שטוב אויפֿגערודערט געווָארן. עמעץ הָאט ַאריַינגעברַאכט די ידיעה:

– יעקל מלמדס טָאכטער איז איַינגעפַֿאלן. מ'הָאט מיט ַא דעפעש ַארָאפגעברַאכט פֿון קָאוולע דעם דָאקטָאר פֿיַינשטיין... גָאט ווייסט, צי ער וועט זיַין דער גוטער שליח...

יעקל מלמד הָאט געוווינט נישט וויַיט פֿון אונדז. הָאב איך זיך ַאהין ַאוועקגעגנבעט. מענטשן- געזעמלעך ַארום זיַין שטוב. דורך דער אויפֿגעפרַאלטער טיר הערט זיך ַא פַֿארשטיקט געוויין. פֿון דער קעגנאיבערדיקער טיר פֿון דער שכנותדיקער שטוב ַאיילט ַארויס ַא שבתדיקער ייִד מיט ַא גרויער בָארד, דָאס פנים – שטרענג, די וויעס – רויט, ווי אויפֿגעפֿלַאמט פֿון ַא הייליקן פֿיַיער. און ָאט דער שבתדיקער, הייליקער ייִד הַאלט אין דער אויסגעשטרעקטער הַאנט – ַא ווָאכעדיקן ָאנגעצונדענעם לָאמפ! עמעץ דערלעבן טוט ַאזש ַא זיפֿץ:

– רב יעקל מלמד מוז נעבעך מחלל-שבת זיַין... און ַא צווייטער העלפֿט אים מיט זיפֿצן:

– ס'איז אוודאי סכנת-נפשות... שפעטער ַא ביסל הָאט מיר עמעצער אין דער היים – מסתם די בָאבע פֿינע – אויפֿגעקלערט: – סכנת-נפשות איז דוחה שבת. אין ַאזַא פַֿאל, רחמנא ליצלן, איז אפילו ַא מצווה מחלל שבת צו זיַין... וועט זיך רב יעקל מלמד ָאפהַאלטן פֿון טָאן ַא מצווה?... אין זכות פֿון דער מצווה זָאל אים טַאקע דער אייבערשטער העלפֿן, זיַין טָאכטער זָאל ַארויס פֿון סכנה.

נָאר שוין אויפֿן צווייטן טָאג הָאב איך געהערט, ַאז זי איז געשטָארבן. ס'זענען געבליבן נָאך איר צוויי יתומים, ייִנגעלעך... וויי-וויי! און דָא דַארף מען נָאך ווַארטן מיט דער לוויה, ביז דער מַאן וועט קומען פֿון וועג...

אין עטלעכע יָאר ַארום, נָאך דעם ווי איך הָאב שוין געהַאט דורכגעמַאכט די חדרים פֿון די דרדקי- מלמדים: שמערל און מאיר לייב; דעם חומש-מיט-רש"י-מלמד, אליה, און דעם גמרא-מלמד, שיע דער סעקוליער, – בין איך, נָאך גָאר ַא יונגינקער, ָאנגעקומען צו יעקל מלמד אין חדר.

דער רבי הָאט מיר "פַֿארגעבן ַא לייענעס", אויסצופרוּוון מיַינע קענטענישן – ַא משנה אין מסכתא "כתובות". סע רעדט זיך אין איר וועגן ַאן אישה, ווָאס קומט צום בית-דין און זָאגט: איך בין געפַֿאנגען געווָארן און בין ריין, – איז זי בַאגלייבט, וויַיל: "הפה שאסר – הפה שהתיר"... איך הָאב נישט בַאנומען קלָא ר אין ווָא ס דָא גייט. ווָא ס דָא ס הייסט "געפֿ ַא נגען געווָא רן" איז מיר בַא קַא נט געווען פֿ ון דער סדרה "כי תצא"; "וראית בשביה" – און דו וועסט זעען אין געפֿענגעניש ַאן אישה ַא יפת-תואר, ָאבער וועגן ווָא ס פֿ ַא ר ַא ן איסור מיט ַא היתר גייט דָא ? און דער עיקר – דָא ס ווָא רט "הפה" הָא ט זיך ביַי מיר פֿ ַא רביטן

272

לייב'ל יעקב מאירס

המלמדים שלי

בחדר אצל רב יְֶק 'ל מלמד

כבר בילדותי ראיתי פעם אחת את יק'ל המלמד במצב בלתי רגיל. היה זה באחת משבתות הקיץ לאחר הסעודה. פתאום פרצה מהומה בעיר. מישהו הביא את הידיעה:

"בתו של יק'ל המלמד חלתה מאוד. שלחו מברק לקובל ודוקטור פיינשטיין הוזעק... אלוהים יודע אם יהיה שליח טוב..."

יק'ל המלמד גר לא רחוק מאתנו. התגנבתי לשם. אנשים רבים הצטופפו סביב ביתו. הדלת נפתחה ובעדה נשמע קול בכי חנוק. מן הדלת שממול הבית השכן מיהר החוצה יהודי בעל זקן אפור, לבוש בגדי שבת. פניו חמורות סבר, שמורות עיניו אדומות כאילו מאש קדושה. והנה היהודי הקדוש הזה אוחז בידו המושטת ביום שבת מנורה דולקת של ימי חול! אחד העומדים בקרבת מקום נאנח:

"רב יק'ל מלמד המסכן חייב לחלל את השבת..." שני עזר לו באנחה:

"זו בוודאי סכנת־נפשות..." מאוחר יותר הסביר לי מישהו בבית, מִּסְָתמָא הייתה זו סבתא פינה:

"סכנת־נפשות דוחה שבת. במקרה שכזה, רחמנא ליצלן, זוהי אפילו מצווה לחלל שבת... הייתכן שיתאפק רב יק'ל מלמד מלקיים מצווה?... הלוואי שיעזור לו ריבון העולמים בזכות המצווה הזאת ויוציא את בתו מכלל סכנה".

אך כבר למחרת שמעתי שהיא נפטרה. היא הותירה אחריה שני ילדים יתומים... אוי אוי! ולא די בזאת, אלא שצריך היה עוד להמתין עם הלוויה עד שיחזור בעלה מהדרך.

כעבור שנים אחדות, לאחר שכבר סיימתי את לימודיי בחדרים של מלמדי הדרדקים, שמואל ומאיר לייב, ולאחר שסיימתי את החומש עם מלמד הרש"י, אליה, ואת הגמרא עם המלמד שייע מסקוליה, הגעתי, ועודני צעיר מאוד, לחדרו של יק'ל המלמד.

כדי לבחון את ידיעותיי, נתן לי הרבי 'קטע קריאה' – משנה ממסכת 'כתובות'. מדובר שם באישה המגיעה לבית־דין ואומרת: "נשביתי ואני נקייה" – האמינו לה, כי "הפה שאסר – הפה שהתיר"... לא הבנתי בבירור את פשר הדברים. מה פירוש 'נשבתה' ידעתי מן הפרשה 'כי תצא'. "וראיתי בשבייה" – כלומר, אם תראה אישה יפת־תואר בשבייה, אבל מה עניין לאיסור ולהיתר פה? והעיקר מה למילה 'הפה' ולעניין זה? מילה זו התחלפה אצלי עם המילה 'אפה' – שפירושה גם 'לְחָיַיִם', וזה כבר בלבל אותי לגמרי: באיזה אופֶה או דבר מאפה המדובר כאן?... אני מנסה פירוש כזה, אני מנסה פירוש אחר – אך לשווא! באין ברירה ובבושה גדולה שאלתי את הרבי: "מה זאת אומרת 'אפה'?" הרבי לא ציפה לשאלה כזו, וחיוך מרוצה האיר את פניו:

273

מיטן ווָארט "אפה" – בַאקן, און דָאס הָאט מיך שוין אין גַאנצן צעטומלט: וועגן ווָאס פַֿאר ַא בעקער, ָאדער געבעקס רעדט זיך עס דָא?... טיַיטש ַאריַין ַאהער, טיַיטש ַאריַין ַאהין – סע גייט נישט!... באין- ברירה און זיך שטַארק שעמענדיק, הָאב איך איבערגעפֿרעגט דעם רבין: "ווָאס הייסט עס דָא: 'אפה'?" – אומדערווַארט הָאט דעם רבינס פנים אויפֿגעלויכטן מיט ַא צופֿרידענעם שמייכל:

– די טיַיטש איז: הפה – דָאס מויל... דָאס מויל, ווָאס הָאט דָאך געהַאט ַא ברירה נישט צו דערציילן, ַאז זי איז געפַֿאנגען געווָארן, און הָאט זי געאסרט, דָאס זעלבע מויל, ַאז סע זָאגט: איך בין ריין, איז זי מתיר... זעסטו, לייבעלע, דָאס זעלבע ווָארט הָאט אויך פַֿארדרייט דיַין ברודער אברהם, ווען איך הָאב אים פַֿארגעבן דָאס ערשטע לייענעס... הייסט עס, ַאז אויך דו הָאסט ַא גוט קעפל... נו, גוט, לערן וויַיטער. און שוין פֿון דעם מָאמענט ָאן הָאב איך געוווּנען דעם רבינס צוטרוי צו מיַינע קענטענישן. ס'איז מיר שוין נישט נייטיק געווען צו פַֿארטיפֿן זיך אינעם לערנען. דער רבי פֿלעגט מיך סיַי ווי ַארויסשטעלן ווי ַא מוסטער פַֿאר די ַאנדערע תלמידים. ָאבער איך דערמָאן זיך נישט, איך זָאל הָאבן נָאך ַא מָאל געזען דעם רבינס ַא שמייכל צו מיר, ָאדער גלַאט ַא שימער פֿון פֿרייד אויף זיַין פנים. ס'איז תמיד ערנסט געווען, פַֿארזָארגט און ווי צעווייטיקט צוליב זיַינע קרַאנקע וויעס, ַארומגעזוימטע מיט ָאנגעצונדן-רויטע רענדלעך. ער הָאט אוודאי נישט געקָאנט פַֿארגעסן זיַין יונג-פַֿארשטָארבענע טָאכטער, אין וועלכער אירע יתומים הָאבן כסדר דערמָאנט. דער עלטערער, יָאסל, הָאט שוין דעמלט געלערנט אין הויפֿישן בית-מדרש און זיך גערעכנט פֿון די בחורים-למדנים. יָאסל יעקלס הָאט מען אים גערופֿן, לויטן זיידן, נישט לויטן טַאטן. און דער ייִנגערער, פיניע חיים יעקלס, לויטן טַאטן און זיידן, הָאט געלערנט טַאקע ביַים אייגענעם זיידן אין חדר. זייער פָֿאטער, חיים יעקלס, איז געווען ַא גבאי ביַי איטשע מאירלען, דעם מגידס ַאן אייניקל פֿון ַא טָאכטער. כמעט דָאס גַאנצע יָאר, חוץ די ימים-טובים, פֿלעגט ער זיַין מיטן רבין אין וועג. איטשע מאירל איז געווען פֿון די ָארעמע "אייניקלעך", און זיַין גבאי הָאט גָאר ווייניק פַֿארדינט. ער פֿלעגט ַאהיימשיקן ווייניק געלט פַֿאר די קינדער, און דָאס דחקות ביַים רבין אין שטוב איז געווען גענוג גרויס. וועגן רב איטשע מאירלען מיט זיַין גבאי, חיים יעקלס, פֿלעגן די שטָאטישע מתנגדים-לצים ליב הָאבן זיך צו וויצלען. הָאב איך איין מָאל, ביַי טָאג, ווען איך בין געקומען אין רבינס בית-מדרש רופֿן מיַין ברודער ַאהיים, געהערט פרַאווען וועגן זיי מאירל דעם חזנס. מאירל דעם חזנס איז געווען גבאי-שני ביַי ַא "קינד", ביַי רב נחומטשען, און דער גרעסטער לץ אין שטעטל. די בית-מדרש-ייִנגלעך זענען געזעסן הינטער די טישן ביַי די ָאפֿענע גמרות, פַֿארקוקט מיט לעכצנדיקע אויגן אין זיַין ערנסט-פַֿארגליווערט פנים, ווי ער הָאט גָארנישט די מינדסטע כוונה צו פרַאווען לצנות.

– רב איטשע מאיר, – זָאגט ער, – חיים יעקלס רבי, הָאט צו זָאגן "תורה", ווי ער מיט זיַין גבאי ווייסן עס, נָאר אויף דער סדרה "קורח". ווָאס זשע טוט ער ביַים פרַאווען שבת דעם טיש, ווען סע גייט ַאן ַאנדער סדרה?... נו, קיינער פֿון איַיך וועט נישט טרעפֿן. אומזיסט קנייטשט איר די הויכע שטערנס... ווען ער דַארף ָאנהייבן זָאגן די "תורה", נעמט ער די זילבערנע טַאבַאקערקע, ווָאס ליגט פַֿאר אים, ַא ירושה פֿונעם זיידן דעם מגיד, זכרון צדיק לברכה, און קלַאפט אין איר ָאן פַֿארן עפֿענען צו נעמען ַא שמעק טַאביקע. דָא טוט די טַאבַאקערקע ַא פַֿאל ַארויס פֿון זיַינע שלַאבעריקע פֿינגער אונטערן טיש. דער גבאי, חיים יעקלס, ווָאס שטייט דערביַי, טוט זיך, פַֿארשטייט זיך, איַיליק ַא בייג ַארונטער אונטערן טיש, וי אויפֿצוהייבן, דעמלט טוט רב איטשע מאירל גוטמוטיק ַא קלַאפ אים אין פלייצע:

– ַאז איַינגעזונקען זָאלסטו נישט ווערן, חיים, ווי קורח... גליַיך דערויף טוט זיך דער גבאי צוריק ַא הייב אויף פֿון אונטערן טיש. דָאס פנים – רויט, ווי א צוניק, ָאבער פֿריידיק-געשמייכלט, די הַאנט מיט דער ָאפֿענער טַאבַאקערקע – אויסגעשטרעקט צום רבין: – ַא מופת! פֿונעם קלַאפ הָאט זיך די טַאבַאקערקע געעפֿנט, ָאבער דער טַאביק הָאט זיך נישט אויסגעשיט!

274

"הפירוש הוא: הפה. שהרי בפני הפה עמדה הברירה שלא לספר שהיא נשבתה וטומאה. ואותו הפה האומר: הריני נקייה, אותו הפה מתיר אותה... רואה אתה לייב'לה, אותה המילה בלבלה גם את אחיך אברהם כשנתתי לו את קטע הקריאה הראשון... מכאן, שגם לך ראש טוב... ובכן טוב הדבר, המשך ללמוד."

וכבר מן הרגע הזה הרווחתי, שכן הרבי הכיר בידיעותיי. כבר לא צריך הייתי להתעמק יותר בלימודים. ממילא נהג בי הרבי כאות ומופת לשאר התלמידים. אולם מן הצד האחר של הדברים, אינני זוכר שהרבי אי־פעם חייך אליי או שאי־פעם נגלה קורטוב של שמחה בפניו. אלה היו תמיד רציניות, מודאגות וכמו כואבות. הפנים הביעו כאב בגלל שמורות העיניים החולות, שהיו תמיד אדומות ומודלקות. אין ספק שהרבי לא יכול היה לשכוח את בתו, שמתה בדמי ימיה. הלוא יתומיה היו לו מזכרת נצח. הבכור, יוס'ל, כבר למד אז בבית־המדרש של החצר החסידית והרגיש עצמו בין הבחורים הלמדנים. יוס'ל של יק'ל, נהגו לכנותו, על־שם סבו ולא על־שם אביו. הנכד הצעיר, פיניה חיים של יק'ל, נקרא כך על־שם הסב ועל־שם האב כאחד. הוא למד בחדר של הסב. אביהם, חיים של יק'ל, היה לגבאי אצל איצ'ה מאיר'ל, נכדו של המגיד מצד בתו. כמעט בכל השנה, חוץ מאשר בימים הנוראים, נהג ללוות את הרבי במסעותיו. איצ'ה מאיר'ל היה בין 'הנכדים העניים', ועל־כן הגבאי שלו השׂתכר אך מעט. הוא שלח מעט כסף הביתה עבור ילדיו, והדחק בבית הרבי היה גדול.

הליצנים־המתנגדים אהבו להתבדח על איצ'ה מאיר'ל ועל הגבאי שלו. באחד הימים כשהגעתי לבית־ המדרש של הרבי כדי לקרוא לאחי שיבוא הביתה, שמעתי כיצד מאיר'ל החזן מתבדח על חשבונם. מאיר'ל החזן היה גבאי שני אצל 'ילד' של רב נחומצ'ה, והלץ הגדול ביותר בעיירה. נערי בית־המדרש ישבו מאחורי השולחנות לפני ספרי הגמרא הפתוחים והתבוננו בעיניים צוחקות בפניו הרציניות חסרות התנועה של מאיר'ל, פנים שנדמה היה כי לא הייתה בהן כל כוונה לדברי ליצנות.

"רב איצ'ה מאיר, הרבי של חיים של יק'ל", הוא אמר, "צריך לומר עכשיו ׳דבר־תורה'. אבל רב איצ'ה מאיר והגבאי שלו יודעים רק את פרשת 'קורח'. אז מה עושים בשבת של פרשה אחרת?... נו, איש מכם לא ינחש. לשווא אתם מקמטים את המצח הגבוה... כשעליו להתחיל ולומר את 'התורה', הוא מוציא את קופסת הטבק המוכספת שקיבל בירושה מסבו המגיד, זכר צדיק לברכה, זו המונחת לפניו. הוא נוקש על הקופסה לפני שפותחה כדי להריח מעט טבק. ברגעים אלה נופלת קופסת הטבק מבין אצבעותיו המגושמות אל מתחת לשולחן. כמובן שהגבאי, חיים של יק'ל, העומד בסמוך, נחפז תמיד להתכופף אל מתחת לשולחן כדי להרים את מה שנפל. אז טופח לו רב איצ'ה מאיר'ל בטוב־לב על גבו ואומר:

"חיים, היזהר שהאדמה לא תבלע אותך כפי שבלעה את קורח..." כששומע הגבאי את המילים הללו, הוא מיד מזדקף. פניו אדומות כתות, אך הן מחייכות בשמחה, היד אוחזת בקופסת הטבק הפתוחה כשהיא מושטת לרבי:

"מופת! המכה פתחה את הקופסה והטבק לא התפזר! מופת שבמופת!" חיוך ממיס אז את פניהם של הרבי ושל כל החסידים. ברגע זה מכניס הרבי שתי אצבעות עדינות לתוך קופסת הטבק, מגיש לאפו ומריח. לאחר ששואף בשני הנחיריים פותח הוא בניגון 'התורה' התמידי שלו. וטעמו של ניגון זה 'כצפיחית בדבש':

"רבותי, השתא באתי להכי... אם כבר הזכרנו את קורח... נימא ביה מלתא... נאמר כולנו 'תורה' על פרשת קורח"..."

החבר'ה שמסביב לשולחן פרצו בצחוק גדול, ומאיר'קה המשיך להתבונן בהם בארשת רצינית, כאילו בהשתוממות מה, כאילו אינו מבין דבר: מה יש פה לצחוק? והנה אני רואה עוד מישהו רציני יושב ליד

275

ַא מופת-שבמופת! דעם רבינס פנים צערינט אין ַא שמייכל, און דער שמייכל צעשמעלצט זיך איבער די פנימער פֿון ַאלע חסידים. דעמלט טוט דער רבי ַא שטעק ַאריַין צוויי איידעלע פֿינגער אין דער טַאבַאקערקע, נעמט-ָאן ַא שמעק טַאביק און דערלַאנגט צו דער נָאז. ַא שנופ מיט איין נָאזלעכל, ַא שנופ מיטן צווייטן און הייבט ָאן מיט זיַין שטענדיקן "תורה" ניגון, ווָאס הָאט ַא טעם פֿון "כצפיחית-בדבש":

– רבותי, השתא באתי להכי... ַאז מיר הָאבן שוין דערמָאנט קורחן... נימא ביה מלתא... 'עלן מיר זָאגן "תורה" אויף דער סדרה קורח...

די חברה ביַים טיש צעשיטן זיך אין ַא געלעכטער. און מאירקע קוקט זיי וויַיטער ָאן ערנסט און ווי ַא ביסעלע פֿ ַא רוווּנדערט, ווי ער ווָא לט נישט פֿ ַא רשטַא נען: ווָא ס איז דָא פֿ ַא רַא ן צו לַא כן? און נָא ך איינער, זע איך, זיצט די גַאנצע ציַיט ערנסט, דער קָאפ ַארָאפגעלָאזט, און דָאס פנים, אונטערן שָאטן פֿון דַאשעק, מיניעט זיך אין רויטס און וויַיס, – יָאסל יעקלס. ווען איך ווָאלט זיך נישט שעמען, ווָאלט איך אים, מאירקען, גליַיך געפֿרעגט ַא קשיה: און ווָאס טוט ער, ווען ער קומט אין ַא יָאר ַארום ווידער אין דעם אייגענעם שטעטל? און ָאנשטָאט מיר פֿרעגט אים איציק דער דולער:

– ָאבער ווָאס איז מיטן מופת, מאירקע? – מיטן מופת, פֿרעגסטו? – איז מאירקע, דַאכט זיך, נָאך ערנסטער, – קיינער קריכט נישט אונטערן טיש מיך בודק זיַין, צי דער טַאביק איז טַאקע נישט אויסגעשָאטן, קיינער קריכט נישט מיט די אויגן אין דער טַאבַאקערקע צו זעען דעם נישט-אויסגעשָאטענעם טַאביק, און ווער קָאנטרָאלירט עס דעם רבינס פֿינגער און נָאזלעכלעך! צי ס'איז דָא אין זיי כָאטש ַא זכר פֿון טַאביק? ָאבער דער מופת – ער הָאט ַאליין ַאלעמען געווָארפֿן אין די אויגן... הממ... ס'איז ַאזוי ַא מופת, ווי ַאן "אייניקל" פֿון ַא טָאכטער איז ַא רבי... יעקל מלמד פֿלעגט "פַאקעווען" ַא ליולקע. הָאט זי כמעט פֿון מויל נישט ַארויסגעלָאזט. פֿונעם כסדרדיקן ָאנשטָאפן די ליולקע מיטן גרָאבן פֿינגער און איַינקוועטשן מיט אים דעם זיך ריַיכערנדיקן טַאבַאק, הָאט ער זיך אים, דער גרָאבער פֿינגער, ווי ַארויפֿגעקיַילעכיקט, און זיַין הויט הָאט זיך פַֿארהַארטעוועט און איז געווען געל-ברוין-שווַארצלעך. כדי זיך איַינצושפָארן שוועבעלעך צו פַֿאררייכערן – ַא פושקעלע שוועבעלעך קָאסט דָאך ַא גַאנצע קָאפעקע! – פֿלעגט ער זיך צוגרייטן, ַאליין ָאדער דורך די תלמידים, פֿון ַא קינשפָאן ַאזעלכע דינע העלצעלעך, ווי שטרויען, צו "נעמען מיט זיי פֿיַיער" פֿונעם פריפעטשיק פַֿאר דער ליולקע, ָאדער, אום ווינטער, דורכן גלעזל פֿונעם ָאנגעצונדענעם לָאמפ ַארויס.

יעקל מלמד פֿלעגט נישט פַֿארפֿירן קיין שמועסן מיט די תלמידים, נישט דערציילן זיי קיין מעשות. סיַידן ער הָאט געלערנט מיט זיי די גוזמאות פֿון רבה בר בר חנא. פֿון דעסטוועגן הָאבן אים די תלמידים ליב געהַאט – ָאדער אפשר איז דָאס געווען בלויז דרך-ארץ, וויַיל מע הָאט געוווּסט ַאז דָאס גַאנצע שטעטל הָא ט פֿ ַא ר אים דרך-ארץ, נישט ַא זוי פֿ ַא ר זיַין למדנות, ווי פֿ ַא ר זיַין פֿ רומקייט און זיַינע צרות. ער ַא ליין הָאט זיך פַֿאר קיין למדן נישט ַארויסגעשטעלט, צווישן די תלמידים הָאט מען געשמועסט: דער רבי קָאן די גַאנצע מסכתא "בייע" ("ביצה") אויף אויסנווייניק, און דָאס איז עס אין גַאנצן!

איך דערמָאן זיך נישט ער זָאל שלָאגן די תלמידים. ָאבער ער איז געווען ַא שטרענגער און ַא בייזער. די תלמידים פֿ לעגן שמועסן ַא ז ַא מָא ל פֿ לעגט ער יָא אין גרויס צָא רן קָא נען ַא רָא פכַא פן ַא פַא נטָא פֿ ל פֿ ון פֿ וס און מיט אים דערלַאנגען ַא פַֿארשָאפטן קָאפ, ווי ערגעץ אין ַא גמרא שטייט: "טפח ליה בסנדליה" – ער הָאט אים ַא קלַאפ געטָאן מיט זיַין פַאנטָאפֿל. ס'איז גענוג געווען דעם רבינס בייזער זָאג: "מע דַארף דיר אויסווַא שן די געהירן...".

בלויז איין מָאל, געדענק איך, ווי ער הָאט גערעדט צו די תלמידים נישט אינעם לערנען. אין ַא זונטיק אין דער פֿרי הָאט ַא מעשה-נורא אויפֿגערודערט דָאס שטעטל: "ווָאס היַינטיקע ציַיטן קָאן זיך פָֿארלויפֿן!

276

השולחן, ראשו מורכן וכובע מצחייה משית צל על פניו. זהו יוס'ל של יק'ל שפניו מחליפות צבעים: מאדום ללבן וחוזר חלילה. אלמלא התביישתי, הייתי מיד שואל את מאיר'קה את הקושיה הבאה: ומה עושה הוא כשהוא שב כעבור שנה שנית לעיירתו שלו? ובמקומי שואל איציק:

"אך מה עם המופת, מאיר'קה?" "עם המופת, אתה שואל?" נראה שמאיר'קה הרצין עוד יותר, "איש אינו זוחל למטה כדי לבדוק אם הטבק אכן לא התפזר, איש אינו זוחל בעיניו אל תוך קופסת הטבק לראות את הטבק שלא התפזר, ומי זה בודק את אצבעותיו של הרבי ואת נחירי אפו?! האם יש בהם לפחות זכר לטבק? אבל המופת – הוא עצמו נזרק לעיני כול... הממ... זה מופת כמו ש'נכד' מצד הבת הוא רבי..."

יק'ל המלמד נהג לעשן מקטרת. כמעט אף פעם לא הוציאה מפיו. מרוב שדחס למקטרת באצבעו העבה את הטבק העשיר, קיבלה האצבע צורה מעוגלת כלפי מעלה, ועורה התקשה וקיבל צבע צהבהב־חום־שחור. וכדי לחסוך בגפרורים לעישון – הלוא קופסת גפרורים עולה קוּּפֵיָקה שלמה! – הוא נהג להכין בעצמו או בעזרת התלמידים מקלות עץ דקים עשויים משבבי עץ השרף, הדומים לגבעולי קש, כדי "לקחת בעזרתם אש" מן התנור עבור המקטרת. בחורף הפיק את האש באמצעות כוסית שהוציא מהמנורה הדולקת. יק'ל המלמד לא נהג לקיים שיחות עם תלמידיו ולא נהג לספר להם מעשיות, אלא אם כן למד עמם את הגוזמאות של רבה בר בר חנה. על־כן אהבוהו התלמידים – ואולי היו אלה רק כבוד ודרך־ארץ, כי התלמידים ידעו שכל העיירה רוחשת לו כבוד ודרך־ארץ, ולא כל־כך משום למדנותו, אלא משום אדיקותו ומשום צרותיו. הוא עצמו מעולם לא הציג את עצמו כלמדן. בין התלמידים נהגו לומר: "הרבי יודע את כל מסכת 'בייע' ('ביצה') בעל־פה, וזה הכול!"

אינני זוכר שאי־פעם הרביץ לתלמידים. אבל הוא היה קפדן ונרגז. התלמידים נהגו לומר שבעבר כשכעס מאוד, היה מסוגל לתפוס נעל־בית ולהכות בה בראשו של תלמיד שלא הבין. כפי שכתוב אי־שם בגמרא: "טפח ליה בסנדליה" – הוא הכה את התלמיד בנעל־הבית שלו. מספיקה הייתה אמרתו הכועסת של הרבי: "צריך לרחוץ לך את המוח"...

אני זוכר שרק פעם אחת הוא דיבר עם התלמידים שלא בנושא הלימודים. היה זה באחד מימי ראשון בבוקר כשמעשה נורא הסעיר את העיירה:

"מה שבימינו יכול לקרות! אתמול נכנס הבחור עושה הכובעים אל תוך בית־הקברות, לחדרו של השומר (השומר היה אז בעיר בבית־המדרש ואמר ׳יום תהלים׳)... הוא נכנס כביכול לשתות מים... ועשה מעשה נבלה עם אשת השומר... האישה צעקה, אבל איש כמובן לא יכול היה לשמוע את צעקתה בבית־הקברות... הלוא המתים אינם מסוגלים לזוז ממקומם. הם רק מסוגלים להגיע בלילה בחלום".

כשחזר הרבי מן התפילה בבית־המדרש ושמע כיצד אנו התלמידים מתלחשים בלהט, הבין במה המדובר ואמר:

"אומרים ששמו של הבריון הוא מאניס. כזה מן שם נתנו לו... כשמו כן הוא – גבר..." הוא אמר את הדברים בפנים כועסות, שמורות עיניו האדומות היו כלהבה. אך לי נדמה היה שבמילותיו הסיר מעט מאחריותו של הבריון: שהרי אם נתנו לו שם שכזה... משמע שהדבר נגזר עליו... מה הוא אשם מאניס עושה הכובעים?

277

נעכטן ביַי טָאג איז דעם היטלמַאכערס בחור ַאריַין אויפֿן בית-עלמין צום בית-הקברות-ייִד אין שטיבל (דער מַאן איז געווען אין שטָאט אין בית-מדרש און געזָאגט ַא "יום" תהילים)... איז ער ַאריַין כלומרשט טָאן ַא טרונק ווַאסער און ... און הָאט ָאפגעטָאן ַא מעשה-נבלה מיט זיַין ייִדענע... די ייִידענע הָאט געשריגן, ָאבער ווער הָאט איר אין פֿעלד געקָאנט דערהערן... די מתים סיַידן, קָאנען זיי זיך דָאך פֿון ָארט נישט רירן. זיי קָאנען נָאר קומען ביַי נַאכט צו חלום..."

איז ווען דער רבי איז געקומען פֿון בית-מדרש פֿונעם דַאווענען און הָאט געהערט ווי מיר, די תלמידים, שושקען זיך ַאזוי הייס, הָאט ער פַֿארשטַאנען וועגן ווָאס און ַא זָאג געטָאן:

– דער זשלָאב, זָאגט מען, הייסט מַאניס. מ'הָאט אים ַאזוי ַא נָאמען געגעבן... כשמו כן הוא – ַא מַאנס... געזָאגט הָאט ער עס מיט ַא בייז פנים, די רויטע וויעס הָאבן געפֿלַאמט. נָאר מיר הָאט זיך געדַאכט, ַאז מיט דעם ווערטל נעמט ער ַארָאפ ַא שטיק אחריות פֿון דעם זשלָאב: ס'איז געווען שוין ָאנגעשריבן, ווען מהָאט אים ַא נָאמען געגעבן... ַא בַאשערטע זַאך... ווָאס איז ער שולדיק, מַאניס דעם היטלמַאכערס?

מעשהלעך פֿון מיַין רבין ליבער מלמד ע"ה

ָא ט ווי ַא זוי מע דַא רף לערנען !

ער הָא ט דעמלט געלערנט מיט אונדז ַא שווערע סוגיא אין "חושן משפט", אין וועלכער דער ש"ך בַא וויַיזט זיך מיט זיַין גַא נצער גאונות. ס'איז געווען פֿ ַא ר אונדז, צוועלף-און-פֿ ערצניעריקע תלמידים, ַא גַא נץ שווער שטיקל ַארבעט איַינצוביַיסן און צעקיַיען דעם ענין. מ'הָאט ָאפֿט געדַארפֿט זיך ָאפשטעלן און, ַאזוי צו זָאגן, איבער־ כַאפן די געדַאנקען; לָאזן די יונגע מוחותלעך זיך ָאפרוען. און דעמלט פֿלעגט דער רבי נעמען עפעס דערציילן. דָאס איז, אגב, געווען זיַינער ַא שטענדיקער שטייגער זיך צו פַֿאררעדן אין מיטן לערנען. די תלמידים זענען עס, פַֿארשטייט זיך, זייער גערן געווען, פֿלעגן עס אויסקוקן און ביַי די מינדסטער געלעגנהייט אים ָאנציען דערויף. הָאט ער אונדז דָאס מָאל דערציילט וועגן דעם ש"ך ַא וווּנדערלעכע מעשה, ַאזוי צו זָאגן: – דער ש"ך הָאט געוווינט אין ַאן אייבערשטיבל מיט ַא הענגגַאניק אויף דער גַאס ַארויס. אוודאי הָאט דער הענגגַאניק געהַאט פֿון דריַי זיַיטן ַאן ַארומצוימונג, ווי סע שטייט אין דער תורה: "ועשית מעקה לגגך" – זָאלסט מַאכן ַא געלענדער צו דיַין דַאך. און אין דער פֿערטער זיַיט הָאבן שטיגן ַארָאפגעפֿירט אין גַאס... הממ... ַאזוי ווי ביַי סרָאל קצבס מויער. אויף דעם דָאזיקן הענגגַאניק פֿלעגט דער ש"ך ָאפֿט ַארויסגיין ַא שטַארק פַֿארטיפֿטער אין לערנען, ווען די סוגיא איז געווען זייער ַא שווערע, און דער מוח דַארף הָאבן פֿרישע לופֿט... הממ... איז ָאט – ווען ער הָאט איין מָאל געלערנט טַאקע די סוגיא ווָאס מיר לערנען איצט, איז ער אויך ַארויסגעגַאנגען אויפֿן הענגגַאניק און גענומען שפַאנען איבער איר ַאהין און צוריק, ַאהין און צוריק. איז ער ָא בער דָא ס מָא ל געווען ַא זוי פֿ ַא רטיפֿ ט אין דעם ענין און ַא זוי הויך פֿ ַא רפֿ לויגן, ַא ז אין ַא געוויסער רגע הָאט ער נישט בַאמערקט, ווי ער איז צוגעקומען צום רַאנד, וווּ ס'הייבן זיך ָאן די שטיגן, און... הממ... איז זיך ַאזוי געגַאנגען וויַיטער, ַא פַֿארמוחטער און פַֿארטרָאגענער, אין דער לופֿט ַאריַין... ַאהין און צוריק, ַאהין און צוריק... הממ... נסים, ווָאס קיינער פֿון די פַֿארביַיגייער אין גַאס הָאט זיך צון אים מיט קיין ווָארט נישט ָאפגערופֿן. צי מחמת ציטעריקער שרעק, צי מחמת פַֿארגַאפֿטער געליימטקייט.

278

מעשיותיו של הרבי שלי,

מלמדי האהוב, עליו השלום

הנה כך יש ללמוד!

הוא לימדנו אז סוגיה קשה ב'חושן משפט', סוגיה שבה מתגלה הש"ך בכל גאוניותו. היה זה עבורנו, תלמידים בני שתים־עשרה עד ארבע־עשרה, חתיכת עבודה קשה לנגוס בה, ולא קל היה לעכל את השיעור. הרבי נאלץ לעצור לעתים קרובות, וכמו שאומרים, לתפוס את המחשבות במרוצתן ולאפשר מנוחה למוחות הצעירים. באותם הרגעים, באמצע הלימוד, מנהג קבוע היה לו לרבי – לספר לנו דבר־מה שאינו קשור לשיעור. מובן שהתלמידים קיבלו אתנחתאות אלה בברכה רבה וציפו בכיליון־עיניים לכל הזדמנות, ולו הפעוטה ביותר למושכו לכך. הפעם סיפר לנו מעשיה מופלאה על הש"ך. הנה היא לפניכם: "הש"ך התגורר בעליית גג ולה מרפסת תלויה הפונה לרחוב. המרפסת הייתה כמובן מגודרת משלושת צדדיה, ככתוב "ועשית מעקה לגגך", ומן הצד הרביעי הוביל גרם מדרגות למטה, לרחוב... אממ... כמו בבניין של שרול הקצב. לעתים קרובות יצא הש"ך, שקוע עמוק בלימודיו, למרפסת זו. כך עשה כאשר עסק בסוגיה קשה מאוד והמוח נזקק לאוויר צח... אממ... והנה... כשלמד פעם אחת את הסוגיה שאנו לומדים עתה, יצא גם אז למרפסת והחל לפסוע בה הלוך ושוב, הלוך ושוב. אלא שהפעם היה כל־כך שקוע בעניין עד שלא השגיח כיצד התקרב לקצה, לראש המדרגות, ו... אממ... המשיך לו כך ללכת, מעורפל וכמו נישא למרחקים, עף באוויר... הלוך ושוב, הלוך ושוב. נס. איש מבין ההולכים ושבים ברחוב לא פנה אליו ולו במילה אחת, משום היראה שרכשו לו או משום התימהון ששיתקם. שאילו היו פותחים חלילה את פיותיהם והש"ך היה מתעשת מרעיונותיו העמוקים, אשר החזיקוהו באוויר ככנפי העיט... מי יודע מה היה קורה לו, ישמור השם!... לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא! – לא בכל פעם מתרחש נס!"

279

ווָארן ווען, חלילה, יָא, און דער ש"ך קומט צו זיך פֿון זיַינע טיפֿע רעיונות, ווָאס הָאבן אים געהַאלטן אין דער לופֿטן, ווי פֿליגל פֿון ַאן ָאדלער... ווער ווייסט, ווָאס ס'ווָאלט, בַאהיט גָאט, געווען געשען מיט אים!... "לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא" – נישט יעדעס מָאל געשעט ַא נס.

און דער רבי הָאט אויסגעלָאזט מיט ַא צעפֿיבערט פנים און צעפֿלַאמטע אויגן, מיט ַא ניצחונדיקן און מלא-בשמחתדיקן טָא ן:

– ָאט ווי ַאזוי מע בַאדַארף לערנען!... איז נו-ו-ו... איז לערנען מיר וויַיטער... איז ווָאס זשע פֿרעגט דער ש"ך?...

יפה את כחמה וברה כלבנה

דָאס מָאל הָאט דער רבי געווָאלט וועקן אין אונדז דעם חשק צום לערנען דעם ט"ז, ווָאס זיַין בצימצומדיקער פירוש אויפֿן "חושן משפט", ווי ַא שמָאל טיַיכל מיט גָאלדענע פֿישעלעך – געדַאנקען, שטייט רעכטס קעגנאיבער דעם פירוש פֿון ש"ך, וועלכער צעשפרייט זיך ָאפֿט, ווי אונדזער טוריע בעת ַא געוויסער פַֿאר פסח, – און הָאט אונדז, די תלמידים, דערציילט ַא מעשהלע וועגן אים. דָאס דָאזיקע מעשהלע הָאט טַאקע געוועקט אין אונדז חשק... נישט נָאר צו לערנען דעם ט"ז:

– איין מָאל, ווען דער ב"ח איז זיך ַאזוי געזעסן ביַים לערנען מיט זיַין תלמיד דעם ט"ז... הממ, ער איז נָאך דעמלט נישט געווען דער ט"ז... כע-כע-כע... ָאבער לערנען הָאט ער שוין, ַא פנים, געקָאנט. איין קלייניקייט – דעם ב"חס ַא תלמיד!... עפֿנט זיך די טיר, און ס'קומט ַאריַין דעם ב"חס טעכטערל, שוין ַא כלה-מיידל. זי איז געווען ַא יפה-פיה, חוץ ווָאס זי איז געווען ַא חכיימע. זי הָאט דָאך געהַאט אין וועמען גערָאטן צו זיַין. איין קלייניקייט – דעם ב"חס ַא טעכטערל!

– טוט איר דער טַאטע ַאזוי ַא רוף צו, גלעט זי איבערן שטערן, און טוט ַא זָאג: "טאכטערקע מיַינע, יפה את כחמה וברה כלבנה".

– איר ווייסט דָאך די טיַיטש דערפֿון: ביסט שיין, ווי די זון, און לויטער, ווי די לבנה... רופֿט זיך ַאזוי ָאפ דער ט"ז שטילערהייט, און נעמט נישט ַארויס די אויגן פֿון דער גמרא, סיַי מחמת צניעות, סיַי מחמת יראת-הכבוד פַֿארן רבין – איין קלייניקייט: דער ב"ח! הממ, און דער ב"ח איז דָאך שוין דעמלט געווען דער ב"ח, דער מחבר פֿונעם "בית חדש", בעת דער ט"ז איז דָאך נָאך נישט געווען דער ט"ז, וויַיל ער הָאט דָאך נָאך נישט געהַאט מחבר געווען דעם "טורי זהב", – רופֿט ער זיך ָאפ, דער ט"ז, ווי געמורמלט צו זיך ַאליין, כלומרשט גלַאט אין דער וועלט ַאריַין:

"הגיעה העת לקדש הלבנה"... – די טיַיטש: ס'איז שוין די העכסטע ציַיט מקדש צו זיַין די לבנה... נו, הָאט דָאך דער ב"ח תיכף פַֿארשטַאנען ווָאס דער פסוק לָאזט אים דָא צו הערן, ַא קוק געטָאן דָא אויפֿן טעכטערל, דָא אויפֿן תלמיד און זיך צעשמייכלט אין דער בָארד ַאריַין... דָאס טעכטערל ווידער הָאט פַֿארשטַאנען סיַי דעם זָאג און סיַי דעם שמייכל, און איז ַא פַֿארשעמטע גליַיך ַארויסגעלָאפֿן פֿון חדר... הממ... בקיצור – אין גיכן הָאט מען טַאקע געברָאכן ביַי זיי טעלער...

– הממ... – צעשיַינט זיך דעם רבינס פנים, ווי פֿון ַאן ָאפגעהַאלטענעם ניצחון, ווי ער ַאליין טַאקע ווָאלט געווען דער שדכן און אויסגעפֿירט דעם שידוך, און אין זיַינע אויגן צינדן זיך ָאן ווי שבת-ליכטלעך. – ווי מיינט איר, קינדער, הָאט עמעצער פֿון זיי ַאלע דריַי, חלילה, ווען-עס-איז חרטה געהַאט אויפֿן שידוך? כע-כע-כע... איצט קָאנען מיר שוין לערנען וויַיטער... נו-ו-ו...

280

הרבי הוסיף ואמר בהקלה, בפנים סמוקות, בעיניים בוערות ובנימת ניצחון מלאת שמחה: "הנה כך יש ללמוד!... נו... ו... ו... ובכן נמשיך ללמוד... ובכן מה זה שהש"ך שואל?..."

יפה את כחמה וברה כלבנה

הפעם רצה הרבי לעורר בנו את החשק ללמוד את הט"ז, שפירושו על 'חושן משפט' מצומצם הוא כנהר צר שיש בו דגיגוני זהב, והוא עומד בניגוד מוחלט לפירושו של הש"ך, שכן זה האחרון רחב כמו נהר הטוריה שלנו כשהוא עולה על גדותיו לפני הפסח. והרבי סיפר לנו התלמידים מעשייה קטנה אודותיו. ואכן מעשייה זו עוררה אצלנו את החשק... לא רק ללמוד את הט"ז:

"פעם אחת, כאשר הב"ח ישב כך בעת הלימודים עם תלמידו הט"ז... הממ, אז הוא עוד לא נקרא הט"ז... חה חה חה... אבל ללמוד כנראה כבר ידע. וכי דבר של מה בכך הוא להיות תלמידו של הב"ח?! הדלת נפתחה, ובתו של הב"ח נכנסה. הייתה זו נערה שכבר הגיעה לפרקה. בנוסף להיותה חכמה, הייתה גם יפהפייה. היה לה למי לדמות. וכי דבר פעוט הוא להיות בתו של הב"ח?!

אביה קרא לה, ליטפה במצחה ואמר: "בתי, 'יפה את כחמה וברה כלבנה'. היודעים אתם פירושו של המשפט?..."

הט"ז המשיך לעיין בגמרא ופירש את המשפט בקול שקט. וכל אותה עת לא הסיר את עיניו מהגמרא, או מחמת הצניעות או מחמת יראת־הכבוד מפני הרבי. הלוא המדובר בב"ח! הממ, והב"ח כבר היה אז הב"ח, מחברו של 'בית חדש', כשהט"ז עוד לא היה הט"ז, משום שהיה זה לפני שחיבר את 'טורי זהב'. העלם (לימים הט"ז) קרא, כאילו מילמל לעצמו כך סתם:

"הגיעה העת לקדש הלבנה..." הפירוש: כבר בהחלט הגיעה העת לקדש הלבנה... נו, הב"ח הבין מיד את מה שמסתתר מאחורי מילות הפסוק, התבונן בבתו ובתלמידו וחייך לתוך זקנו... הבת הבינה גם היא הן את אמירת התלמיד והן את חיוך האב ומבוישת נמלטה מהחדר... הממ... בקיצור – כעבור זמן קצר אכן שברו שם צלחת..."

"הממ..." הציף אור את פני הרבי, כאילו זה עתה נחל ניצחון שהתעכב, כאילו הוא עצמו היה השדכן שהוציא לפועל את השידוך ועיניו נדלקו כמו נרות שבת.

"ומה אתם חושבים ילדים, האם מישהו משלושתם התחרט על השידוך? חה חה חה... עכשיו אנו יכולים להמשיך ללמוד... נו...ו...ו...״

זנבו הבולט של הדג הקטן

בזמן חייו של המגיד, זכר צדיק לברכה, היו מתקבצים בטריסק בערבי חג ויום־טוב מאות חסידים שהגיעו ממרחקים. בעת התפילה הייתה חצר בית־המדרש הגדול מלאה מפה לפה. לפעמים נדמה היה שבית־ המדרש, העומד על העמודים שמעל למפל מי הטוריה, ישקע באחת תחת משאו הכבד של ההמון, או יעלה באש תפילותיו. אין זאת אלא שזכות המגיד עמדה לו לבית־המדרש. פעם, בערב פסח, כשירד מבול, עמד בית־המדרש ממש בתוך המים. צריך היה להגיע אליו בסירות. אך בית־המדרש החזיק מעמד על

281

דָא ס עקעלע פֿון פֿישל שטַא רצט ַא רויס

פַֿארן מגידס לעבן, זכרון צדיק לברכה, פֿלעגן זיך אונטער ַאן ערב-יום-טוב צונויפֿפָֿארן ַאהער, קיין טריסק, הונדערטער חסידים. דער גרויסער הויפֿישער בית-מדרש פֿלעגט צום דַאווענען פֿול זיַין מפה אל פה. ס'פֿלעגט זיך ַא מָאל דַאכטן, ַאז ָאט ווי ער שטייט זיך ַאזוי, דער בית-מדרש, אויף די פַאליעס איבער דעם ווַאסערפַֿאל פֿון דער טוריע, וועט ער, חלילה, מיט ַא מָאל טָאן ַא זונק ַארָאפ אונטער דער שווערער משא פֿון דעם עולם, ָאדער זיך ָאנצינדן פֿון זיַינע פֿיַיערדיקע תפילות. טַאקע נָאר דעם מגידס זכות איז אים ביַיגעשטַאנען. אום ערב-פסח, בעת ַא געוויסער, פֿלעגט דער בית-מדרש שטיין ממש איבערן ווַאסער און אין ווַאסער. מ'הָאט זיך צון אים צוגעשיפֿט מיט שיפֿלעך. ער הָאט זיך ָאבער דָאך געהַאלטן אויף די פַאליעס בבחינת נוח'ס תיבה... ביַי נוח'ן שטייט: "איש צדיק תמים" – ַא גערעכטער ערלעכער מַאן, און צו אברהם אבינו הָאט דער אייבערשטער געזָאגט: "והיה תמים" – און זיַי ַא גַאנצער, און ַאז דער אייבערשטער הָאט אים געזָאגט, הָאט ער דָאך אוודאי געפָֿאלגט און איז עס געווען... און דער מגיד רב אברהם, זכרון צדיק לברכה, הָאט געהַאט אין זיך די נשמה פֿון אברהם אבינו... הממ, מיר זָאגן אין דער שמונה-עשרה: "מגן אברהם", און דעם מגידס ספר הייסט "מגן אברהם"... נו, הָאט ער אויפֿן בית-מדרש מגן געווען... הממ, נָאר נישט וועגן דעם רעדט זיך איצטער.

– נו, און דער מגיד הָאט געפרַאוועט גרויסע "טישן". ַאזַאן עולם, ָאן עין-הרע, אויסצוהַאלטן מיט יום- טובדיקע סעודות איז גָארנישט קיין שפילעכל! הָאט זיך טַאקע אויפֿן הויף געפֿונען, צווישן ַאנדערע ַאלערליי בנינים, אויך ַא שפיַיז-מַאגַאזין, אין וועלכן ס'זענען פַֿארגרייט געווען מכל המינים שהוא: פֿלייש און פֿיש, חלה און ברויט, לעקעכער און שטרודלען, מעלן און גרויפן ַאלערליי, און פירות און וויַינען... הממ, בקיצור – ווָאס ַא מויל קָאן נָאר ַארויסרעדן, און ווָאס ַא הַארץ קען נָאר גלוסטן. נו, אויך חסידים זענען געווען מכל המינים שהוא: גבירים אדירים און סתם גבירים, נגידים, קבצנים, אביונים און אויך פשוט ָארעמע ליַיט, ווָאס הָאבן נעבעך אונטערגעהונגערט, וויַיל צוצוקויפֿן עפעס צום עסן, חוץ די סעודות ביַים מגידס טיש, הָאבן זיי נעבעך נישט געהַאט. ַאזעלכע חסידים פֿלעגן זיך ָאפֿט ַארומדרייען ַארום דעם שפיַיז-מַאגַאזין, ווי, להבדיל, הינער ַארום ַא סטויק, ווען מע דרעשעט די תבואה, צו כַאפן ַא זערנע; פֿלעגן אויסקוקן ַא הזדמנות ַאריַינצוכַאפן עפעס פֿון דָארט, ַא מָאל – בהיתר, און ַא מָאל – איך זָאל נישט הָאבן געזינדיקט מיט די רייד – אפילו בגנבה...

דער מגיד וועט דָאך נישט וועלן, ַאז צוליב אים זָאל זיַינער ַא חסיד זיצן אין תפיסה אויף יענער וועלט... כע-כע-כע.

– מַאכט זיך איין מָאל: ַא חסיד לַאטכנט ַארויס פֿון דָארט פשוטו-כמשמעו ַא לעבעדיק פֿישל, טוט עס ַא פַֿארשטעק, ווי ַא נָאז-פַֿאטשיילע, אין בוזעם, און לָאזט זיך הענדעם פענדעם צו זיַין אכסניה. נָאר אין מיטן דערינען – אוי, ַא צרה! ווען ער לויפֿט פַֿארביַי די פַאליעס, שטייט גרָאד דער מגיד אין דער טיר אין דרויסן, ווי ער ווָאלט ַארויסגעקומען אים מקבל-פנים זיַין, און טוט אים ַא רוף מיט ַא פֿינגער, ער זָאל צוגיין... דעם גנב לויפֿט דורך ַא דרָאזש דורך די ביינער. ס'ווערט אים פֿרָאסטיק אין ַאלע אברים. ער פֿילט, ַאז סע צַאפלט זיך אין אים און ווייסט נישט ווָאס: צי דָאס אייגענע גנבהשע הַארץ, צי דעם מגידס געגנבעטע פֿישל... און ער שטייט און רירט זיך נישט פֿון ָארט. ַאלע אברים זענען אים ווי ָאפגענומען. – "רב חסיד!" – טוט אים שוין דער מגיד ַא רוף מיטן מויל, כָאטש גַאנץ שטיל, ָאט, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ווי ַא גנב צו ַא גנב, ווען זיי פֿירן בשותפות דורך ַא גנבה, כע-כע-כע...

– נישטָא קיין ברירה! ַאז דער מגיד רופֿט, מוז מען גיין, אפילו מיט געליימטע פֿיס... גייט ער פַאמעלעכקע, פַאמעלעכקע, ווי ַאן עופעלע רַאטשקעוועט זיך צו דער מַאמען, בליַיבט שטיין פַֿארן מגיד און קוקט אין זיַין שיַינענדיק פנים, ווי... הממ... ער פינטלט מיט די אויגן, ווי גוססדיקע פֿיַיער-צינגעלעך אין ליימענע רערלעך.

282

גבי העמודים, כאילו היה תיבת נוח... כך כתוב אצל נוח: "איש צדיק תמים" – ולאברהם אבינו גם אמר אלוהים: "והיה תמים" – והוא, אברהם, בוודאי שמע בקולו של אלוהים והיה איש תמים... ובנשמת המגיד, רב אברהם, זכר צדיק לברכה, הייתה נשמתו של אברהם אבינו... הממ, כך אנו אומרים בתפילת 'שמונה־עשרה': "מגן אברהם", וספרו של המגיד קרוי: 'מגן אברהם'... נו, והוא הגן על בית־המדרש... הממ... אך לא בכך המדובר כעת.

נו, והרבי ערך 'שולחנות' גדולים. לקיים המון כה גדול, בלי עין־הרע, להאכילו בסעודות חג – אין זה משחק כלל! ובאמת, בין הבניינים שבחצר היה גם מחסן אוכל, שם היו מוכנים כל מיני מאכלים: בשר ודגים, חלה או לחם, עוגות־דבש ועוגות־תפוחים, קמח וכל מיני דגנים, פירות ויינות... הממ, בקיצור – כל מה שהפה רק יודע לומר, וכל מה שהלב חושק בו. נו, גם חסידים היו שם מכל המינים: גבירים אדירים וסתם גבירים, נגידים, קבצנים, אביונים ופשוט אנשים עניים, מסכנים שממש רעבו ללחם מפני שידם לא הייתה משגת לקנות שום־דבר מאכל ונאלצו להסתפק במה שהוגש על שולחן המגיד. חסידים אלה היו מסתובבים לעתים קרובות בקרבת מחסן האוכל, כאילו, להבדיל, היה מתבן שכאשר דשים בו את התבואה אפשר לתפוס בו איזה גרעין. הם היו אורבים להזדמנות לתפוס משהו משם, פעמים – בהיתר, ופעמים – שלא אחטא בלשוני – אפילו בגניבה. המגיד הלוא לא היה רוצה שבגללו ישב חסיד בבית האסורים בעולם הבא... חה חה חה.

פעם קרה כדבר הזה: חסיד אחד הוציא ממחסן האוכל, פשוטו כמשמעו, דג חי והחביאו בחיקו כאילו היה מטפחת־אף. אחר־כך הלך לאכסנייתו. אלא שפתאום, אוי ואבוי, צרה! בעודו רץ ליד חדרי־האוכל והנה עומד לפניו המגיד ליד הדלת החיצונית, כאילו חיכה לקבל את פניו. המגיד סימן לו באצבעו שיקרב אליו... רעד עבר בעצמות החסיד. צינה אחזה בכל אבריו, הוא הרגיש שהכול מתמוטט אצלו, הכול נע וזע בתוכו, והוא אינו יודע מה: האם זהו לבו שלו, או האם זהו דגו הגנוב של המגיד?... הוא נעמד ולא זז מהמקום. שיתוק פשה בכל אבריו.

"רב חסיד!" קרא לו המגיד בפיו, אם כי בשקט רב, כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות, גנב אחד הקורא לגנב אחר, כשהם גונבים בשותפות, חה חה חה...

אין ברירה! כשהמגיד קורא, חייבים ללכת, אפילו ברגליים משותקות... הלך לאט לאט, כמו אפרוח המדדה לעבר אמו, נעצר לפני המגיד והסתכל בפניו הזורחות, כמו... הממ... ממצמץ בעיניו, ואלה היו כמו לשונות אש גוססים בצינורות טיט.

"רב חסיד", מלמל לעומתו המגיד ברכות ובחמלה, כאימא נאמנה המדברת אל ילדה החולה, "זנבו הקטן של הדגיגון בולט החוצה מן החזה... מישהו מ'אנשי החצר' עוד יכול חלילה לראותו... החבא אותו עמוק יותר ורוץ מהר לאכסנייה... בַּשֵל אותו כמו יהודי כשר... אל תחשוב יותר מדי: זוהי מתנה כשרה ממני..."

והמגיד הסתובב לאחור והתגנב לחדר... "ומה עשה החסיד?" שאל אחד התלמידים את הרבי, בין שסקרן היה בין משום שרצה שהדיבורים יימשכו.

"מה הוא היה צריך לעשות? הוא ציית להוראת הרבי. אך הוא נחנק במתנה הכשרה ובדמעותיו. הממ... ואתם יכולים להיות בטוחים שאיש לעולם לא גנב עוד ממחסן האוכל".

לפתע הרצינו פני הרבי. הוא הוריד את ראשו לגמרא והחל לחפש בעיניו את המקום שבו הפסיקו: "אסור לגנוב. ובוודאי שאסור לגנוב זמן תורה... 'תורת אדושם תמימה'. אם גונבים חלילה מן התורה, היא כביכול אינה שלמה... נו...ו...ו... הבה ונלמד..."

283

– "רב חסיד", – מורמלט צון אים דער מגיד ַאזוי מילד און ַאזוי רחמימדיק, ווי ַא געטריַיע מַאמע צו איר קרַא נקן קינד, – דָא ס וויידעלע פֿ ונעם פֿ ישל שטַא רצט דָא ך ַא רויס פֿ ון בוזעם... עמעצער פֿ ון די "הויפֿ ליַיט" קָאן עס נָאך, חלילה, דערזען... פַֿארשטעק עס טיפֿער און לויף ווָאס גיכער אויף די אכסניה... קָאך עס ָאפ און עס עס ווי ַא כשרער ייִד... טרַאכט נישט איבער: ס'איז פֿון מיר ַא כשרע מתנה..." – און דער מגיד דרייט זיך ַאוועק און שליַיכט ַאריַין אין שטוב...

"און ווָאס הָאט ער געטָאן, דער חסיד?" – טוט ַא תלמיד ַא פֿרעג דעם רבין, סיַי מחמת ניַיגעריקייט און סיַי אים ָאנצוציען וויַיטער צו רעדן.

– ווָא ס הָא ט ער געזָא לט טָא ן? ער הָא ט געפֿ ָא לגט ווָא ס דער מגיד הָא ט געהייסן. נָא ר ער הָא ט זיך געווָא רגן מיט דער כשרער מתנה און זיך געשטיקט מיט די אייגענע טרערן. הממ... און איר מעגט שוין זיַין בטוח, ַאז דָאס איז שוין געווען ביַי אים די לעצטע גנבה פֿונעם מגידס שפיַיז-מַאגַאזין.

און מיט ַא מָאל איז דעם רבינס פנים געווָארן ערנסט. ער הָאט ַארָאפגעלָאזט דעם קָאפ צו דער גמרא און גענומען זוכן מיט די אויגן דָאס ָארט, וווּ ער הָאט מפסיק געווען:

– מע טָאר נישט גנבענען. און מע טָאר אוודאי נישט גנבענען קיין ציַיט ביַי דער תורה... "תורת אדושם תמימה" – גָאטס תורה איז גַאנץ, – ַאז מע גנבעט, חלילה, פֿון איר, איז זי, כביכול, נישט גַאנץ... נו-ו-ו... לערנען מיר...

ַא מורה - מורנו

מ'הָאט דערלַאנגט צום שבתדיקן טיש די פֿיש. דעם מגיד, זכרון צדיק לברכה – ַא קָאפ פֿון ַא פֿיש מיטן נָאמען מָארענע. טועם געווען פֿון אים, הָאט דער מגיד גליַיך ַא בַאפֿעל געטָאן צו די גבאים מיט ַא בליק: "פַֿאנַאנדערטיילן די שיריים!" און זיך געווָאנדן צום עולם חסידים מיט ַא צעשטרַאלט פנים: "עסט, עסט, חסידים... אין דער מָארענע איז פַֿארבָארגן ַא גילגול פֿון ַא מורה-מורנו... ער וועט מיט אונדזער הילף און מיטן אייבערשטנס רחמים הָאבן עלית-נשמה..."

– דער עולם הָאט נָאך קיין מָאל נישט ַאזוי געשמַאק געגעסן די שיריים, ווי ַאצינדער! מיר, איך און איר, קינדערלעך, זָאלן ַאזוי גערן בַאגערן צו לערנען. הממ... איז ביַי ווָאס הַאלטן מיר דָא? יָא, אמר רב פפא, הָאט רב פפא געזָאגט... רב פפא איז געווען ַא מורה - מורנו.

ייִדישע צדיקים און ַא חסיד פֿון די אומות-העולם

די וועלט איז געווען שטַארק-שטַארק אומרויִק. ס'הָאט זיך געקָאכט אין די בלעטער: ַא כוכבא דשביט, ַא קָאמעט, ווי מע רופֿט עס היַינט, דערנענטערט זיך צו אונדזער ערד!

איז צוליב דעם ַארויס ַא גרויס מחלוקת צווישן דעם טריסקער מגיד, זכרון צדיק לברכה, און דעם ניסכיזשער רב, זכרון צדיק לברכה. דער מגיד הָאט געזָאגט:

"דער כוכבא דשביט וועט פַֿארביַיגיין אונדזער כדור-הארץ בבחינת 'כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו' – ווי ַא פַאסטעך זוכט נָאך זיַין סטַאדע, לָאזט פַֿארביַי זיַינע שעפסן אונטער זיַין רוט... ָאבער סע וועט אונדזער וועלט, חלילה, גָארנישט נישט שַאטן".

– דער ניסכיזשער רב הָאט געטענהט פַֿארקערט: "דער כוכבא דשביט וועט זיך ָאנקלַאפן אין דעם כדור-הארץ, און די וועלט וועט חרוב ווערן. ייִדן דַארפֿן תשובה טָאן, כדי צו קומען ריין אויף יענער וועלט..."

די שמועה וועגן דעם מחלוקת צווישן ַאזעלכע צוויי בערג הָאט זיך צעקלונגען מיט ַא בת-קול איבער

284

מורה מורנו

הגישו את הדגים לשולחן השבת. למגיד, זיכרון צדיק לברכה, הגישו את ראש הדג ששמו מֶרנה. לאחר שטעם ממנו, הורה המגיד במבט לגבאים: "חלקו את השיירים!" ופנה לקהל חסידיו בפנים קורנות: "אכלו, אכלו חסידים... המרנה עבר גלגול של מורה – מורנו... בעזרתנו ובעזרת רחמי היושב במרומים הוא יזכה לעליית נשמה..."

ההמון מעולם לא אכל שיירים כה טעימים כמו אלו! "הלוואי שכך יערב לנו הלימוד. לנו, לי ולכם ילדים. הממ... היכן אנו אוחזים? כן, אמר רב פפא, רב פפא היה מורה – מורנו".

צדיקים יהודים וחסיד אומות העולם

העולם היה שרוי באי־שקט נוראי. העיתונים היו כמרקחה: כוכב שביט, כפי שהדבר מכונה בימינו, מתקרב לכדור־הארץ שלנו!

לכן פרצה מחלוקת גדולה בין המגיד מטריסק, זיכרון צדיק לברכה, ובין הרב מנִסכיז, זיכרון צדיק לברכה. כך אמר המגיד:

"כוכב השביט יחלוף על פני כדור־הארץ שלנו בבחינת 'כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו', אך לכוכבנו לא יאונה חלילה כל רע".

הרב מנסכיז טען טענה הפוכה: "כוכב השביט יתנגש בכדור־הארץ, והעולם ייחרב. יהודים חייבים לעשות תשובה כדי להגיע טהורים לעולם הבא"...

השמועה על אודות המחלוקת שבין שני ענקים כאלה התפשטה כבת־קול ברחבי המדינה כולה והגיעה אפילו לאוזני הסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי. וכך הוא אמר:

"מי מבין שני הצדיקים היהודים הגדולים הוא הנביא הגדול יותר, את זאת איני מסוגל לפסוק. אבל מה שאני מסוגל לפסוק הוא מי משניהם הוא החכם הרואה את הנולד – זהו הצדיק מטריסק. שכן, ממה נפשך? אם העולם לא יתהפך, כפי שאני אומר, אז מה טוב! הרי שניחשתי נכונה. אלא מאי? אם העולם כן יתהפך, כדבריו של הרב מנסכיז, מי יטען אז נגדי שלא ניחשתי נכונה?!"

והרבי ממשיך: "חה חה חה... מילא, הוא, טולסטוי, הלוא ערל הוא ולא למד ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ואנו איננו יכולים להבין זאת".

הקושיה שמלכתחילה לא הייתה קושיה

היה לו טבע מוזר, לרבי שלי, ליבר המלמד, בהליכתו, בעמידתו ובישיבתו, לפעמים אפילו בדיבורו – הוא נהג להרים את אגרופו כשהאגודל זקור ולתוקעו מתחת לגבתו ולשקוע בהרהורים. היה בוהה בעיניים ממצמצות לעבר איזו נקודה במרחקים או לתוך עצמו... ראשו היה כאילו המום מרוב מחשבות. לבסוף היה זורק לחלל העולם אמירה:

"נו, מה..."

285

דער גַאנצער ברייטער מדינה און דערגרייכט ַאזש צו די אויערן פֿונעם גרויסן רוסישן שריַיבער ליעוו טָאלסטָאי. הָאט טָאלסטָאי געזָאגט ַאזוי:

"ווער פֿון די ביידע גרויסע ייִדישע צדיקים איז ַא גרעסערער נביא, קָאן איך נישט פסקענען. איך קָאן ָאבער יָא פסקענען, ווער פֿון ס'איז ַא גרעסערער חכם הרואה את הנולד – ַא חכם ווָאס זעט פָֿארויס ווָאס שפעטער וועט פַאסירן. דָאס איז דער צדיק פֿון טריסק. ווָארן ממה-נפשך, טרַאכט ער: וועט זיך די וועלט נישט איבערקערן, ווי איך זָאג, איז דָאך מה-טוב! הָאב איך דָאך געטרָאפֿן. אלא ווָאס דען, זי וועט זיך יָא איבערקערן, ווי סע זָאגט דער צדיק פֿון ניסכיזש, איז ווער וועט דעמלט קומען צו מיר מיט דער טענה, ַאז איך הָאב נישט געטרָאפֿן?!".

און דער רבי פֿירט אויס: – כע-כע-כע... מילא, ער איז דָאך ַאן ערל, דאך טָאלסטָאי, און הָאט נישט געלערנט, ַאז: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – סיַי די, סיִי יענע זענען די רייד פֿון גָאט, און מיר קָאנען דָאס נישט משיג זיַין.

די קשיה איז גָא ר פֿון מלכתחילה קיין קשיה נישט

ער הָאט געהַאט ַאן אויסטערלישע טבע, מיַין רבי, ליבער מלמד: אין מיטן גיין, אין מיטן שטיין, אין מיטן זיצן, ַא מָאל אפילו אין מיטן ַא שמועס, – געבן ַא הייב אויף ַא פֿויסט מיט ַאן אויפֿגעהויבענעם גרָאבן פֿינגער, ַא פַֿארשטעק אים אונטער דער אייבערשטער ברעם און זיך פַֿארטרַאכטן ַא פַֿארטרַאכטעניש, פַֿארקוקט מיט די פַֿארזשמורעטע אויגן ערגעץ וויַיט אין דער וועלט ַאריַין, ָאדער ערגעץ טיף אין זיך ַא ריַין... ווי זיַין קָא פ ווָא לט זיַין פריטשמעליעט פֿ ון דעם פֿ ַא רטרַא כטעניש. און פֿ ַא רענדיקן פֿ לעגט זיך עס מיט ַא זָאג אין דער וועלט ַאריַין:

– נו, מַ א... וועגן ווָא ס איז דָא ס געווען זיַין פֿ ַא רטרַא כטעניש? זָא ל מען זָא גן, ַא ז פשוט וועגן עפעס ַא זַא ך פֿ ונעם טָאגטעגלעכן לעבן, וועגן עפעס ווָאס ער הָאט נָאר ווָאס צו עמעצן גערעדט, ָאדער זיך מיט עמעצן געשפַא רט? ניין. אין ַא זַא פֿ ַא ל ווָא לט דָא ס פֿ ַא רטרַא כטעניש נישט געווען זיַין ַא זַא וויַיטס, ָא דער ַא זַא טיפֿ ס... צי הָא ט ער זיך דָא ס פֿ ַא רטרַא כט וועגן זיַין אומגליק און שַא נד, ווָא ס ָא דער ער איז ַא ן עקר, ָאדער דָאס וויַיב ַאן עקרה, און ווָאס איז ַא ייִד ָאן ַא "קדיש"?... נישט קיין צוויַיג אויף ַא בוים, נָאר ַא פַֿארטרוקענטער שטעקן... צוליב דעם אפשר קומען עס ַארויס ַאזוי עפעס די נישט שיינע קריגעריִיען צווישן אים מיט זיַין פלוניתטע פַֿאר די תלמידים אין די אויגן... צי אפשר טרַאכט ער וועגן זיַינע רעמַאטעס, ווָאס זענען ַאזוי ָאנזעעוודיק מיטן געשווילעכץ פֿון די פֿינגער-געלענקען, און ווָאס די ווייטיקן אין זיי זָאגן אים ָאן, "בעסער פֿונעם בעסטן לוח", וועגן ַאן ענדערונג ווָאס גייט פָֿארקומען אין דער "פָאגָאדע"? ווי פֿלעגט ער זָאגן בַאצערט און שטָאלץ:

– צי סע גרייט זיך אויף ַא רעגן? יָא. אין ַא צוויי טעג ַארום... קוקט נישט אינעם לוח, פֿרעגט בַיי מיר... איך שפיר אים שוין אין די שפיץ ָאדערן.

אפשר טַאקע הָארכט ער זיך איַין אין זיַינע ווייטיקן, אין זיִין "אורים-ותומים", און פָֿארשט אין זיך די ָאנקומענדיקע נעפלען און כמַארעס... ָאבער ווען איך דערמָאן זיך וועגן דעם ַאלץ ווָאס ער פֿלעגט אונדז פֿון ציַיט צו ציַיט דערציילן, טרַאכט איך, ַאז זיַינע פַֿארטרַאכטענישן זענען ָאפֿט מָאל זיכער געווען וויכטיקע, הויכע און טיפֿע, וועגן: גרויסע מענטשן, צדיקים, וועגן דער וועלט און די בַאשעפֿענישן, וועגן גָאט; פַֿארטרַאכטענישן וועגן זַאכן און ענינים, ווָאס רעדן וועגן זיי הָאט ער נישט געהַאט מיט וועמען. ָאט גייט מיר אויף אין זכרון, ווָאס ער הָאט אונדז איין מָאל אין מיטן לערנען דערציילט וועגן רב נחמן ברַאצלַאווער, דעם בעל-שם-טובס אוראייניקל:

286

על אודות מה היו מחשבות אלה? שמא סתם דברי יום־יום, על מה שדיבר עם זה או התווכח עם אחר? לא. כי במקרים שכאלה מחשבותיו לא היו מגיעות למרחקים ולמעמקים שהגיעו... שמא הרהר באסון ובבושה שהוא או אשתו עקרים הם? כי מהו יהודי ללא קדיש?... עץ ללא ענפים, מקל מיובש... ואולי בשל כך פורצות לעתים כה קרובות מריבות לא יפות בינו לבין הפלונית שלו בנוכחות התלמידים? ואולי חושב הוא על השיגרון שלו, הגורם לנפיחות וכאבים באצבעותיו. הכאבים כאילו אומרים לו: "טובים אנו אף יותר מלוח השנה הטוב ביותר". שמא חושב הוא על שינוי מזג האוויר העומד להתחולל? איך נהג לומר בצער מהול בגאווה:

"האם עומד לרדת גשם? כן. בעוד יומיים... אל תסתכלו על הלוח. שאלו אותי... אני כבר מרגיש את הגשם בקצות עורקיי."

ייתכן שהוא מהרהר בכאביו, בָּ'אורים ותומים' שלו ומחפש בהם את הערפילים והעננים העומדים להגיע... אך ככל שאני נזכר במה שהיה מספר לנו מעת לעת, אני מגיע למסקנה שחקירותיו הפנימיות היו לבטח חשובות ועמוקות. היו אלו חקירות על אודות בני־אדם דגולים, צדיקים, על אודות העולם וברואיו, על אודות היושב במרומים. היו אלו הרהורים על דברים ועניינים שלא היה לו עם מי לדבר על אודותם. הנה צף ועולה בזיכרוני מה שסיפר לנו פעם כשהיינו באמצע הלימוד. ובכן, הסיפור היה על ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעל־שם־טוב:

"העולם תוהה זה כבר זמן רב ושואל ללא הרף את השאלה הקשה לגבי 'ידיעה ובחירה' – ריבון העולמים יודע הכול מראש, ולאדם חופש לבחור בין טוב לרע – איך ייתכן הדבר? הרי אם הידיעה שאדם יעשה כך או אחרת היא ברשותו של הקב"ה, היכן הוא חופש הבחירה המתאים לרצונו של האדם? הלוא בבוא הזמן לא יוכל לעשות אלא את מה שהקב"ה יודע מלכתחילה?! א?... הממ?... ותשובתו של הברסלבי, זיכרון צדיק לברכה, הייתה:

"הקושיה מלכתחילה אינה קושיה... הממ... הבה ונחשוב מעט: הזמן – עבר, הווה ועתיד – הוא אינו אלא מושג לשכל האנושי... אחרת לא יוכל להשיג דבר... אך לגבי אלוהים, חלוקת הזמן כלל אינה קיימת... הממ, שהרי אלוהים הוא נצחי, ולנצח אין התחלה, אין אמצע ואין סוף... המבינים אתם? לו היה לו דבר אחד מכל אלה, כי אז כבר לא היה נצח... כן, עבור אלוהים, ברוך הוא, לא קיים המושג האנושי של זמן. דהיינו, של עבר, של הווה ושל עתיד. איך אמר דוד המלך? 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול'. וגם אין זה אלא כדי 'לסבר את האוזן', כדי שהאדם יצליח לתפוס משהו. עבור אלוהים, אלפי שנים? מיליוני שנים! מיליוני־מיליונים של שנים ויותר מכך! הממ... זהו אלפית של אלפית ממה שלגבינו הוא זמן... ובכן, הפעילו את ראשיכם: מכאן, שכל העניין הקשה של 'ידיעה ובחירה' ברור כשמש בצהרי היום. עתידו של האדם אכן צופן בחובו את 'הבחירה' שלו בין טוב לרע, אך היושב במרומים כבר יודע מראש, משום שלגביו האדם בעבר, בהווה ובעתיד הוא אותה אלפית שבאלפית... הממ"...

ראשים! האם מבינים אתם את ה'אלפית שבאלפית'? האם מבינים אתם כמה עמוק הוא הרעיון הזה?... א?... הממ"...

אני בספק רב, אם אנו בני השתיים־עשרה–חמש־עשרה היינו מסוגלים לתפוס את עניין ה'אלפית שבאלפית', אבל אני בטוח שהרעיון הזה נצרב בנו כמו ניצוץ הנופל על ערמת צמר יבשה. והראיה לכך היא שהנה חלפה כבר למעלה מחצי מאה והניצוץ הזה מעולם לא כבה בזיכרוני. זהו החומר שממנו היו יצוקות מחשבותיהם של הרבנים שלי ושל ליבר המלמד.

287

– די וועלט פֿרעגט שוין פֿון לַאנג, און הַאלט אין איין פֿרעגן, די הַארבע קשיה וועגן "ידיעה ובחירה" – דעם ריבונו-שך-עולמס וויסן ַאלץ פָֿארויס, און דעם מענטשנס ברירה צו טָאן גוטס ָאדער שלעכטס, – ווי שיקט זיך עס? ַאז דער אייבערשטער הָאט שוין פֿון פָֿארויס די "ידיעה", ַאז דער מענטש וועט שפעטער ַאזוי-און-ַאזוי טָאן, ווי זשע קָאן שוין דער מענטש שפעטער זיַין פֿריַי צו טָאן לויט זיַין "בחירה", לויט זיַין ווילן? ער קָאן דָאך שפעטער נישט טָאן ַאנדערש, ווי דער אייבערשטער ווייסט עס שוין פֿון פָֿארויס?! ַא ?... הממ?...

– דערויף הָאט דער ברַאצלַאווער, זכרון צדיק לברכה, געענטפֿערט ַאזוי: די קשיה איז מלכתחילה קיין קשיה נישט... הממ... ווָארן... לָאמיר נָאר צולייגן קָאפ: ציַיט – פֿריער, איצט, און שפעטער – איז דָאך ַא מושג נָאר פַֿארן מענטשלעכן שכל... ַאנדערש קָאן ער גָארנישט משיג זיַין... ָאבער פַֿארן אייבערשטן איז דָאך דָאס מין ציַיט אין גַאנצן נישטָא... הממ, ווָארן ער איז דָאך אייביק, און אייביקייט הָאט דָאך נישט, נישט קיין ָאנהייב, נישט קיין מיטן, און נישט קיין סוף... איר פַֿארשטייט? ווען סע זָאל הָאבן כָאטש נָאר איינס פֿון די זַאכן, איז דָאך עס שוין נישט קיין אייביקייט... יָא, פַֿאר גָאט, ברוך הוא, איז נישטָא דָאס ווָאס דער מענטש רופֿט ָאן ציַיט, פֿריער, איצט, שפעטער... הממ... ווי זָאגט דוד המלך "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" – ווָארום טויזנט יָאר איז אין דיַינע אויגן ווי דער נעכטיקער טָאג... און אויך דָאס איז דָאך נָאר כדי "לסבר את האוזן" – דער מענטש זָאל קָאנען ַא משהוא תופס זיַין... טויזנט יָאר? מיליָאנען! מיליַארדן! מילי-מיליַארדן יָארן!... ַא פֿריער פֿון מילי-מיליַארדן, און איצט פֿון מילי-מיליַארדן, און ַא שפעטער פֿון מילי-מיליַאסן איז פַֿאר אים... הממ... איין פינטעלע-שבפינטעלע פֿון דעם ווָאס מיר רופֿן ציַיט... הממ... הַאלט זשע קָאפ: איז דָאך שוין דער גַאנצער הַארבער ענין פֿון "ידיעה ובחירה" קלָאר ווי דער מיטן טָאג – דער מענטש הָאט טַאקע אין זיַין שפעטער די "בחירה" צו טָאן גוטס ָאדער שלעכטס לויט זיַין רצון, און דער אייבערשטער ווייסט עס שוין פֿון פָֿארויס, וויַיל ביַי אים איז דָאך דעם מענטשנס פֿריער מיטן מענטשנס איצט און שפעטער אין דעם זעלבן ציַיט-פינטעלע-שבפינטעלע... הממ... – קעפלעך! איר בַאנעמט דָאס פינטעלע-שבפינטעלע? איר פַֿארשטייט ווי טיף-טיף דָאס איז?... ַא?... הממ...

צי מיר, די צוועלף-פֿופֿצן-יעריקע זענען פֿעיִק געווען אויפֿצוכַאפן ָאט דָאס פינטעלע-שבפינטעלע, איז אוודאי ַא גָאר גרויסער ספק, ָאבער ַאז דער דָאזיקער געדַאנק הָאט אונדז דורכגעגליט, ווי ַא פֿונק ווָאס פַֿאלט אויף ַא טרוקענעם הויפֿן ווָאל, און געפלעפֿט, איז דער בעסטער סימן דָאס, ווָאס שוין העכער ַא הַא לבן יָא רהונדערט הָא ט זיך דער פֿ ונק אין מיַין זכרון נישט אויסגעלָא שן. דערפֿ ַא ר מיין איך, ַא ז פֿ ון ָא ט דעם מין זענען געווען מיַין רבינס, ליבער מלמדס, פַֿארטרַאכטענישן.

288

בימין, אשר פפר (נרצח בשואה) עם שלושת אחיו, בימין, אריה טבקאי בברזיל. כשביקר אותם בארצות־הברית בשנת 1912. יחיאל, אריה טבקאי שהה בברזיל כמה חודשים. אין זה אחד האחים, מת לאחר מלחמת העולם השנייה משברון ברור אם נסע לשם כתייר כדי לראות את הקרנבל, לב, שכן מאמציו להציל את בני משפחתו בפולין מרצח כפי שטען שנים לאחר מכן, או ביקש להגר לשם, עלו בתוהו.כפי שעשו צעירים רבים בטריסק, שהיגרו לאמריקה הלטינית בשנים שבין שתי מלחמות העולם. מכל

מקום, אריה טבקאי שב מברזיל ובשנת 1935 עלה לפלשתינה־א"י

289

משפחת פלאש מימין:

למעלה: פרומה, בתם של קלמן ושפרה, בתיה פלאש-סרנה, ישראל סרנה, בעלה של בתיה, תמרה פלאש-ביטנסקי ובתיה, בתם של קלמן ושפרה.

למטה: קלמן פלאש, אפרים, בנם של קלמן ושפרה, שפרה פלאש, אח של אברהם גאייר, בעלה של חיה שרה לבית פלאש, אהרון, אביהם של חיה שרה, תמרה, קלמן ובתיה, גיט'ל,

בת הזקונים של קלמן ושפרה, והניה, אחותה של גיט'ל, שהייתה אשתו של אהרון ואם ילדיו.

כל המצולמים בתמונה, למעט תמר פלאש-ביטנסקי, נרצחו בשואה. משפחת גאייר

מימין: תמר, חיה שרה (לבית פלאש) ואברהם (ככל הידוע לא היה מטריסק).

ככל הידוע הם לא חיו בטריסק. שלושתם נרצחו בשואה

290

משפחת סרנה. ככל הידוע כולם נרצחו בשואה. "יום־טוב חתן" של ישראל סרנה, בעלה של בתיה לבית פלאש. (שניהם נרצחו בשואה)

291

מסיבת ט"ו בשבט בעיירה

292

אנשים בעיירה

מענטשן אין שטעטל

293

294

295

מאַ טעס אָ ליצקי

צו מיַין ברודער שמחה

מיר פַֿארשעמען דיך, מיַין ברודער שמחה מיר פַֿארשעמען ַאזוי ָאפֿט דיַין נָאמען.

און דעם נָאמען פֿון דיַין וויַיב און קינדער, און דיַין קרָאם אפילו אין דער שורה קרָאמען.

מ