עדויות של ניצולים
עדדותו של סם בוימל
נמסר לחברה האמריקאית למען יד ושם
נולדתי בעיירה טוז'יסק (טריסק) פולין בשנת 1925,גדלתי עם הורי ושלוש אחיות. שמות הורי רחל וזליג, אחיותי חסיה רייזל ומלכה.
הגרמנים היגיעו ביוני 1941 והכניסו אותנו לגיטו
הגרמנים לקחו אותנו לעבוד במסילות הברזל,ובעזרתם של הפולנים והאוקראינים רצחו רבים מיהודי הגיטו. אני הייתי בורח מהגיטו כדי למצא קצת אוכל. אחד האיכרים שעזר לי ונתן לי מצרכי מזון היה פיוטר טוקרסקי( הידוע כפטרו)מהכפר הקרוב רסטיב. לסבתי היתה מאפיה והיא נהגה לקנות פירות מהאיכרים בכפר הקרוב. פטרו היה אחד מהם. כך הכיר דודי לייבל אופולינר את פטרו. דודי לייבל היה נגר , והוא שבנה את ביתו של פטרו. אני רצתי מהגיטו לביתו של פטרו,והוא נתן לי לחם ,תפוחי אדמה כדי לקחת איתי חזרה לגיטו. בספטמבר 1942.נשארו בגיטו רק מאות אחדות של יהודים.
בשבת בבוקר הפולנים והאקראינים הקיפו את הגיטו, הם אמרו לנו שלוקחים אותנו לעיר קובל, שם יש להם עבודה עבורנו. החילונו לצעוד אך הם הפרידו בינינו.אימי ושתי אחיותי הוצבו בחזית.אני הייתי באמצע ,אחותי הצעירה בקצה. אנו הבינונו שלא נגיע עד לעיר קובל. פולנים אחדים אמרו לנו שבורות ענקיים נחפרו בכיוון ההפוך. כאשר התקרבנו לבור אימי אמרה לי לברוח. היא קרעה את הטלאי הצהוב מבגדי,והתחלתי לברוח... בהסתכלי אחורה ראיתי את אימי ואחיותי נופלים לבור בעודן בחיים.
רצתי בשדות והסתתרתי בתוך אלומות החיטה עד רדת הערב. ראיתי את הגיטו בוער. רצתי לכפר הקרוב "רסטיב" לביתו של פטרו. היה זה בחצות ליל ה27.בספטמבר 1042.פטרו ראה אותי והסתיר אותי, התחלתי לבכות הוא שאל: "ילדי איך היגעת לכאן?" אמרתי לו , שברחתי ואיני יודע מה לעשות. הוא סיפר לי שכולם נהרגו-אף אחד לא שרד. זמן קצר אחר כך,ראיתי אצלו את דודי לייבל. פטרו לקח את שנינו לאסם שלו. הסתתרנו בחלל מתחת לרצפה- זה היה בעומק של ארבעה רגל. הפרות והחזירים היו מעלינו.הסתתרנו שם כחדשיים.בלילה פטרו הסיר את המכסה ונתן לנו לאכול. פטרו היה "מציל חיים". במשך הימים השגחתי על החזירים כאשר אני לובש את בגדיה של אחות חברתו של פטרו,כדי להטעות כאלה שעלולים לחשוד במשהו. אחרי חדשיים, לילה אחד שוטרים אוקראינים היגיעו לאסם –לייבל רצה לרדת ולדבר איתם באמרו: "אני מכיר אותם, למדתי איתם יחד." אמרתי לו "לייבל, אל תלך"-והוא אמר: "אני חייב לצאת אחרת הם ישרפו אותנו". הוא יצא, ניסה לדבר איתם,אך הם בשלהם-לא יהודים", וירו בו והרגוהו במקום. הם קברו אותו על יד הבית.אני קפצתי החוצה בדלת האחורית של האסם וברחתי. האוקראינים שרפו את האסם עד היסוד, אולי חשבו שאני שם? יותר מאוחר נודע לי שהם איימו להרוג את פטרו והזהירו אותו.
רצתי כשלושה קמ'מהכפר וטפסתי על עץ גבוה. שם הסתתרתי כל הלילה. המצב נעשה מסוכן יותר ויותר. הגרמנים הכריזו באזני הפולנים והאוקראינים שבעבור הסגרתו של יהודי יקבלו מענק: שתים וחצי קג' סוכר או זוג אופניים. זה היה סכום עצום.
כל אחד חיפש יהודים להסגרה, אפילו ילדים. בינתיים פטרו הוזמן עי' השלטונות והאשימו אותו בהסתרת יהודים, הוא הכחיש זאת. הסתתרתי ביער עד שבוקר אחד גילה איכר את מחבואי באלומת שחת וקרא למכריו להתיעצות ,מה לעשות בי? בזמן שהם התווכחו ביניהם ניצלתי ההזדמנות וברחתי.בלילה חזרתי לביתו של פטרו. הייתי יחף ומקורר, ושוב ביקשתי את עצתו. הוא אמר לי שאיני יכול להימצא בחוותו,זה נהיה מסוכן מאד, הוא בקש אותי ללכת איתו. צעדנו בליל מספר קלומטרים,הוא חפר בור גדול, ריפד אותו בקש ,עלים ועשב רך.נכנסתי לבור והוא כיסה אותי. שהיתי בבור זה כל החורף. אחת לשבוע הלכתי לחווה ופטרו נתן לי קצת לאכול,נשארתי אצלו מספר ימים. ושוב חזרתי לבור שלי ביער. פטרן היה מגיע מדי פעם להביא קצת אוכל. לפני חג המולד של1943 האוקראינים פשטו ביער לכרות עצי אשוח לכריסטמס, אחד מהם נפל לתוך הבור שלי נבהלתי מאד אך כך גם הם,וברחו. חזרתי שוב לפטרו להתיעץ איתו. זה היה כבר כמעט שנה וחצי שפטרו טיפל בי.הוא היה לי כמו אבא. לא הרבה יהודים היו עושים מה שהוא עשה...הוא סיפר לי שהפרטיזנים הרוסיים נמצאים כ60 קמ' ממקומנו והיציע שאחפש מקלט אצלם.הייתי צריך לחצות את הקווים הגרמניים כדי ליצור מגע עם הפרטיזנים.למרות הסכנה הרבה בדבר, היה זה עדיף על המצב בו נמצאתי עכשיו.
קבלתי את עצתו של פטרו.הוא אמר: "אני אקח אותך איליהם" צעדנו כל הלילה ולבסוף פגשנו פרטיזנים רכובים על סוסים. כאשר הם ראו אותנו שאלו: אתם מרגלים גרמניים? לא אמרתי "יהודי אני." הם הדריכו אותי להמשיך כ-50 קמ' נוספים עד למפקדה שלהם. שהיתי עם הפרטיזנים הרוסייםמהתחלת1944 והשתתפתיבלחימה בגרמנים, במהלכם גם נפצעתי.
שוחררתי בידי הרוסים בחודש ינואר או פברואר 1945 כאשר שהינו בעיר סרני.
אני חייב את חיי לפטרו אשר סיכן מאד את חייו כדי להציל אותי.
פטר טוקרסקי הלך לעולמו ב1974. ביתו נינה טוקרסקיה עדין חייה ברסטיב.
בקרתי אותה עם משפחתי לפני מספר שנים.
אני מבקש מיד ושם להכיר במר פיוטר טוקרסקי כיקיר אומות העולם.
סם בוימל , 5.22.08
עדותו של איציק בינדער
הימים האחרונים של הגטו בטריסק - ההשמדה - עד ראיה
בשבת בבוקר, מספר ימים אחרי נסיגת הצבא הסובייטי,הופיעו בעיירה
חיילים גרמניים-רוכבי אופניים. הם הגיעו מכיוון הכביש שמוליך לעיר לודמיר. (ולדימיר ווהלינסק)הסתובבו מספר שעות בעיירה, בדקו וצילמו ה כ ל ,
למחרת כבר הגיעו רבים, נסעו בכיוון העיר קובל. זו היתה פעם ראשונה בחיי לראות חיילים גרמניים. הם צעדו בראשים מורמים, שרוולים מקופלים עד למרפק, אחד מהם ביקש לדעת ,מה המרחק למוסקבה? ושני חיווה דעהו,שתוך שלושה חדשים יבוא הקץ למלחמה.
אך כהתחלה ,נעצרו בעיירה,פרצו את שערי חנויות הקואופרטיבים,שם מצאו יי'ש ,מזון ומצרכים רבים אחרים. חלק מהאוקראינים,ניצלו את ההזדמנות ושדדו לעצמם... חיילים פרצו לבתי יהודים והחרימו אצל רבים את הכסף הסבייטי באיומי נשק ומכות.
אצלי שדד חייל גרמניאת שלוש מאות הרובלים האחרונים שנשארו לי תוך הצמדת כידון לחזי. בעזבו את ביתנו ציווה : עלינו לעזוב את העיירה עד הערב. זו היתה החוויה האיומה הראשונה שלי.
האוקראינים משליטים סדר בעיירה
כעבור ימים אחדים,כאשר חזית המלחמה התרחקה, לקחו משתפי הפעולה האוקראיניים את היזמה להשלטת סדר בעיירה. פקידי הרכבת הגרמניים גייסו עובדים מהאוכלוסיה היהודית כדי להצר את פסי הרכבת.(פסי הרכבת ברוסיה יותר רחבים מהפסים באירופה)זו היתה עבודת פרך קשה במשך שלוה ימים ולילות.את משרד הדואר בעיירה, העבירו לקומת הקרקע של בנינו של שעיה הקצב, בקומה בה היו החנויות. יסדו עיריה, שהתמקמה בבית החומה של איצ'יע שמעריל. גם המיליציה האוקראינית התמקמה שם לפי הוראת השלטונות הגרמניים, הוקם ועד יהודי(יודן ראט) אשר יהיה אחראי על עניני היהודים. הוועד הורכב מאנשי ציבור וחברה של העבר: יהודה לייב גינזבורג-יו"ר,זלמן סגל- מזכיר,רפאל הוניקמאן ועוד מספר חברים.מקום מושבם היה אולם בית הכנסת של בעלי המלאכה בביתו של רפאל הוניקמאן. תפקידם הראשון היה,למיין ולספק אנשים לעבודה.(בשביל הגרמנים)הועד מינה מיליציה יהודית(מעין משטרה),כמובן, ללא נשק. נשים וגברים יהודים עבדו קשה מאד,כמובן, ללא תשלום. כל אחד קיבל כרטיס עבודה, עליהם סומנו הימים שעבד. היו מסםפר מקומות עבודה:על יד הרכבת,אצל קניה(חוותו של הפריץ לשעבר) בחצר ובשדות. עסקו בתיקון דרכים,בנו גשרים חדשים, חפירת תעלות,ועבודה במחסני תבואה. באזור הרכבת עסקו כל הקיץ בחפירת והוצאת טורף.(לדלק) הועד היהודי היה ממונה על הכנת רשימות העובדים,מי, לאן,מתי? לעיירה היגיעה גם הנהלה גרמנית. היה זה גרמני אחד-ה-"זונדערפירער",שונא יהודים, רשע!.מפקדתו בביתו של ישראליק ווהל.כאשר היגיע במקומו מנהל חדש,הוא העביר את משרדו לבנינו של שעייה הקצב לקומה השנייה. האחרון היה צורר ורשע גדול מהראשון. ככל שהזמן חלף, נעשה המחסור במזון חריף יותר. כל דבר מזון בהקצבה היה,כאן ברצוני להדגיש: באמרי ה כ ל הכוונה ללחם ולפעמים קצת קמח. בית הספר ציש'א שימש כמחסן, שם נהגו לחלק 200 גרם לחם לאדם, מאוחר יותר הקטינו את המנה ל 100 גרם לאדם ביום. הגרמנים ניהלו הסתה ארסית נגד היהודים. בחוצות נתלו קריקטורות אשר אשר ליגלגו וביזו את העם היהודי והיהודים. המילה "אענקאוודה"(שמו של ארגון הריגול הסובייטי) הוסב ל"יענקל וואדא". יהודים הואשמו בכל הצרות הרעות.סיסמתם היתה: "את היהודים חייבים להשמיד". היה מנהג קבוע, לתפוס יהודי ברחוב, להכניסו לבית המיליציה ,לנעול את הדלתות לסגור את החלונות,להפעיל מוסיקה יפה בקולי קולות,ומכים ומתעללים בו עד כלות נשימתו,לא יכול היה לקום על רגליו... מהיום הראשון לכניסת הגרמנים אולצו היהודים לחבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול. בהמשך, הוחלף הסרט בטלאי צהוב, אשר תפרו אותה על דש הבגד העליון,מלפנים,ועל אמצע הגב מאחור. עונש כספי כבד הוטל על אלה שלו מילאו אחר ההוראה. בנוסף, היה חייב כל יהודי, לתלות טלאי צהוב גדול על ביתו.
שבויי המלחמה היהודיים
עם התפוררותו ונסיגתו של הצבא הסובייטי, חזרו לעיירה מספר צעירים יהודיים. יצאה פקודה מהשלטון הגרמני: כל מי ששרת בצבא האדום ונשאר באזור הכבוש ע"י הגרמנים, נחשבים לשבויי מלחמה. הפקודה כוונה לכל האוכלוסיה,יהודים ונוצרים. עליהם להתייצב בפני המפקדה בקובל. משם שילחו אותם למחנה ריכוז, את האוקראינים שיחררו ואת היהודים הישאירו.בין שבויים אלה היה גם בן-דודי שמאוליק בינדר. הוא הובא למחנה הריכוז ע"י לובליןעד חורף 1942,שם פגש חיילים שבויים מטריסק ששרתו בצבא הפולני: פייבל גולדשמיט,יענקל שצ'ירב ואחרים. התמזל מזלו והצליח להימלט משם,היגיע לטריסק כולו נפוח מרעב. בעיירה לא יכול היה להישאר מכיוון ששוטר אוקראיני היכירו,וברח לקובל,שם היסתתרועוד שבויי מלחמה יהודיים, ושוב לא שבו לעיירה.
חוטפים אנשים! (יהודים)
כל יום הביא איתו גזרות חדשות. המצב נהיה רע וגרוע מיום ליום. זמן קצר אחרי כיבוש העיירה הופיעו בעיירה 8-10 מכונית, הם נעצרו מול הבניין של שעייה רבין. החיילים שישבו בהן חבשו קסדות ועליהן סמל גולגלות מתים.הצווארנים במדיהם האפורים וחפתי שרווליהם-חומים היו. נישקם רובים אוטומטיים…
כאשר ראיתי את השיירה יוצאת הדופן הזו,מיד הירגשתי שמשהו חמור עומד לקרות,ומיהרתי להיסתתר בעלית הגג. דרך סדק צר עקבתי אחר הנעשה על הכביש.החיילים התפצלו לקבוצות,כל קבוצה כוונה לרחוב אחר. הם עברו מבית לבית. כעבור שעה או שעתיים הם חזרו למכוניותיהם. רק אחרי שהם עזבו את העייה התברר שהם אסרו ולקחו עימהם עשרה יהודים:גרשון שצ'רב,שלום האניק,סלווע ערליך,דויד שאסטאק,סראליק סארנע,לייבל רייכנבוים,אבא מזור,שמואליק מוסלין,חתנו של סראליק שניידר(בעלה של פרימע)ובענע פיסק.הם אסרו גם את וולף בנו של יענקל סטעלמאך,מאוחר יותר שחררו אותו,הם חיפשו את משה ארדער –בן דודו. את רשימת השמות האלה מסרו להם האוקראינים.
אלה היו עשרת הקורבנות היהודיים הראשונים. ונמסר כי הם הומתו. כל יום היה נורא ועצוב יותר. הגיעו שמועות ובסוף ידיעות שכמעט כל יהודי העיר מצ'ייב השכנה, הוצאו להורג ביריות,ורק מתי מספר שרדו. נודע שבעיר קובל הוקם גיטו! הוועד היהודי חוייב לספק כל יום מספר מסוים של עובדים, בנוסף לכך סחורות שונות ודברי ערך.לא היו לנו חגים או שבתות,גם ביום הכיפורים נאלצו לעבוד... למרות כל הרדיפות קיוו היהודים לנס, להצלה. העיירה סבלה וצרותיה רבו מאד,אך המשיכו לחיות... למרות הפקודות האיומות המשיכו לחיות...אך הפקודה האיומה ביותר היגיע: הוועד נדרש לתת רשימת עובדים לאיזורים אחרים מרוחקים, איש מהם כבר לא חזר...הוועד התקשה מאד להכין רשימות כאלה ביודעו את הגורל המצפה להם…
סחטו מיהודי טריסק את כל אשר היה להם. את הכסף הסובייטי החרימו ורק חלק זעיר הומר למרקים אוקראיניים.
מותו של רפאל הוניקמאן ז"ל
קבוצת יהודים נאלצה להתיצב לעבודה בחוות "קאניע".בין היהודים בקבוצה היה חבר הוועד היהודי-רפאל הוניקמאן . אחד החיילים הגרמניים התפרע ,כנראה רפאל הוניקמאן העיר לו, קרא לו לצאת מהשורה ולעיני כולם ירה בו למוות. ניתנה פקודה לקבור אותו במקום בו נפל...הבשורה המרה היגיעה לעיירה, גברים רבים נתקפו בהלה וברחו מהעיירה, לאן שהענים נושאות אותם.גם אני הייתי בין הבורחים,תוך שעה היגעתי לעיירה הקטנה ,מילנייביץ' מקום מגוריו של סבי. אך למחרת בבוקר חזרתי הביתה. כעבור מספר ימים הובא רפאל הוניקמאן לקבר ישראל,כתוצאה למו'מ בין הוועד.וקיבלו לכך אישור.
המורה פייקרסקי קיבל התקף לב!
ביושבו יום אחד בביתו של אברהם שאפעל, ליד השולחן,התעלף המורה הוותיק פייקרסקו,החליק מהכסא אל מתחת לשולחן, וכנראה כתוצאה מהתקף לב השיב נפשו לבורא, מת בהשאירו את הבן אברהם כמפרנס כל משפחתו. במקצועו תפר היה ולפרנסתו עבד בביתו של פייבל האלצמאן, שם היה ציוד מתאים,אך נאלץ לשלם לאישתו האלמנה של פייבל, אחוזים דמי שימוש. גזירת מעילי הפרווה. בחורף 1941-42 חויבו היהודים למסור את כל מעילי הפרווה שלהם לצבא הגרמני. המעילי האלה אמנם נשלחו מאוחר יותר לחזית המזרחית. הגרמנים היו בהתקפתם על מוסקבה הבירה,וכאן סוף סוף נעצרו. באמצעות מקורות שונים נודע לנו,שחיילים גרמניים רבים לבשו מעילי פרווה יהודיים בנופלם בשבי הסובייטי. ובשורה גרמה להתרגשות ושמחה בקרב יהודי העיירה, מכך היסיקו מסקנות משמחות על מפלות הגרמנים. יש לדעת, לא היתה לנו כל דרך לקבל ידיעות על מהלך המילחמה,לא היה רדיו, לא היו עיתונים, ניזונים היינו משמועות שפרחו ונמסרו בין האוקראינים. האוקראיני קוליה ז'שקיס היה מקור ידיעות קבוע.בביתו של יענקל אורדער היה מקום מפגש לשמיעת שמועות-חדשות. קוליה גידם ידו הימנית היה שונא יהודים ארסי שעשה הכל כדי להכביד על חיי היהודים. גם פיטקע מהרחוב "העקום" היה שונא יהודים כמוהו. הכיר את כולם ועשה צרות לכולם.
גזרת הבהמות.
הוועד היהודי קבל פקודה, "כל יהודי שבבעלותו פרה,או עז חייב להעביר אותן לשלטונות". כעבור שעות מספר הועברו כל הבהמות והעזים למגרש ע"י בית-הכנסת הגדול. מאז,נעלמה טיפת החלב האחרונה מביתנו.היה לנו קשה מאד להיפרד מעיזינו.היינו משפחה גדולה:אחותי רחל,עם הילד שלה,מאטל,אחותי,עם הילד שלה,אחותי שיינדל,אחי סראליק ויענקלע-הצעיר במשפחה. אך אוכל לציין,בביתנו לא היה רעב, מכיוון שאני נדדתי בכפרים לפי שהמצב איפשר,ותפרתי בגדים לאיכרים. בתמורה סרבתי לקבל כסף, והבאתי הביתה מצרכי מזון.אני נפרד ממשפחתי
ביום שישי ה-19.08.1942,בסיימי את עבודת השבוע בכפר דומברובה על כביש השסטק,יצאתי אחרי הצהריים ללכת הביתה לאחי ואחיותי לשבת. היה זה זום קיץ יפה ,כרגיל כאשר מתקרבים והולכים "הימים הנוראים". בשדות השלף לאחר הקציר,פה ושם חלקת שעורה שלא נקצרה עדיין. תוך זמן קצר הייתי כבר בעיירה. בעוברי ברחוב" העקום" פתאום שמתי לב ,שלא הכל כשורה, ממרחק אני רואה אנשים מתרוצצים כמטורפים, פורכים ידיים,אחרים מסתופפים במעגלים כממתיקי סוד,נשים צועקות ובוכות, רצתי במהירות לביתי,מיד עם כניסתי הביתה,נפלה על צאברי אחותי הבכירה ותוך בכי כבד מסבירה:עכשיו היגיע גם יום ההשמדה שלנו, בקובל שכנתינו הגדולה לא נשאר בחיים אף יהודי,כולם נורו למוות ביער מחוץ לעיר... הוועד היהודי לספק עד למחרת בבוקר חצי מליון מרקים אוקראיניים כעונש..500 חליפות בגדים הטובים ביותר,ו 500 זוגות נעליים ודברי עור. באם יחסר משהו מהדרישות יירו למוות 25 יהודים,אם סכום הכסף לא יימסר תושמד העיירה כולה.למחר בשבת בבוקר חייבים לספק הכל! נכנסה לביתנו שכנתנו גולדה רביןומפצירה בנו:התפללו לאלוהים ילדים,כעת היגיע יום היעלמותנו מעל פני האדמה. אולי בזכותכם אלוהים יירצה ויעניק לנו את החיים. הגרמני סופג מפלה אחרי מפלה ,לכן מוציא כעסו עלינו היהודים. הוא טוען שאנו היהודים אשמים שיש מלחמה,לכן מוכרח להשמיד אותנו. אך ברצות האלוהים, עושה הוא ניסים והדברים מתרחשים כרצונו. וכך בוכיה ופורכת ידיה יוצאת מהבית. אחותי ואנוכי החלטנו,שעלי לחזור חזרה לכפר,אולי הצרה תחלוף?כפי שכבר קרה בעבר? ואז אוכל לחזור...יצאתי מהבית בתקווה למצוא מקום מסתור גם למשפחתי, אחיי ואחיותי... למחרץ היום היתה טריסק פוקפתבידי המיליציה ,אין יוצא ואין נכנס.אם ניסה מישהו לברוח ,ירו אחריו ורצחו אותו. חלק הצליח לברוח, רובם נתפשו ונרצחו. בשבת בבוקר יצאתי לחזור חזרה הביתה.לא רחוק מהרכבת, פגשתי ילדה שברחה מהעיירה,היא ספרה לי הכל והזהירה אותי,שלא אעיז לשם ללכת,אם חפץ חיים אני. היא עצמה התחמקה משם בתרוץ,שהולכת לעבוד בטורף...שני אנשי מיליציה שעל הגשר בדקו אותה,גזלו ממנה את פרוטותיה האחרונות ונתנו לה ללכת הלאה. המצב בעיירה החמיר מרגע לרגע, המתינו למפקד המחנה מקובל-מאנטעל, אשר באותו זמן שהה במצייב.מתחילים נידודי
יום ראשון ה21.08.1942 בבוקר ביקשתי מהאיכר אצלו שהיתי כבר יומיים,לגשת לעיירה בשביל לאסוף מידע על הנעשה שם...כאבור שעה חזרמשםוהביא בשורות עצובות,בעיירה המצב נורא,אף אחד לא מצליח משם לצאת,כל מי שמנסה להינצל נורה במקום. עודי הטורף לא נשלחו לעבודה.נאסר על כולם לעזוב את העיירה. גורל היהודים נמצא על כפות המאזניים. מסכום הכסף הנדרש הצליחו לאסוף רק חלק קטן.את החליפות והנעליים הצליחו לאסוף,כל החייטים התאספו כדי לתקן ולגהץ לצחצח את הנעליים.הכל מוכן למסירה. כל אחד השתדל לעזור במשהו,אולי יצליחו למנוע השמדתה של העיירה. אך לא!זה לא עזר! זו היתה טיפת הדם האחרונה שהרוצחים הצליחו לסחוט מהעיירה לפני השחיטה. עזבתי את ביתו של האיכר ,וזמנית הסתתרתי לא הרחק מהיער בדומברובה. כל ערב באתי איליו ובקשתי מעט אוכל, הייתי חייב להישמר מהאוקראינים,כי הם רצחו לא פחות ואולי יותר מהגרמנים. כך התחילו ימי הנע ונד שלי.בלי תקווה לעתיד. ציפיתי למותי כל רגע.העיירה בלהבות!
יום שלישי ה-23.08.1942. זה התחלת המומנט הטראגי שכבר שלושה ימים היהודים חרדו לו. זה היה יום יפה וחמים.בצהרים ציוותה המיליציה האוקראינית, "על כל אחד לעזוב מקום מגוריו, להתאסף במגרש הענק ע"י בית הכנסת הגדול. כל אחד מורשה לקחת איו חבילה קטנה של מזון לכל היום,גם דברי ערך בסכום לא גדול. במשך שעה כולם נאספו במגרש. המיליציה האוקראינית שמרה עליהם, סיררה אותם בשורות והריצה אותם בדרך קובל. נאמר להם שהם הולכים לקובל לתוך הגיטו. חלק מהקהל חשבו שהם הולכים לכפר הורודלץ.אך את האמת אף אחד לא ידע ולא ניחש, עד שראו במו עיניהם. כשני קילומטר מהעיירה שם נמצאים בורות מכרות החימר של מפעלי הלבנים,ציוותה המיליציה לעצור , הוציאו את עשרת האנשים הראשונים מהשורה הוליכו אותם לשפת הבור, ציוו עלהם להתפשט וערומים נגשו לבור ,וכך נורו הראשונים. כל מעשה הרצח ההמוני נעשה בפיקוחם של קציני צבא גרמניים אחדים. המיליציה היא שבצעה את מעשה הרצח הנורא. כך זה נמשך עד הערב. הגויים מספרים שאחד מהקהל היהודי(אולי מהסגלים?)התפרץ פתאום,חטף מאחד המיליציונרים את המקלע שלו כדי לנקום...לדאבון הלב לא ידע להפעיל את הנשק,ונורה במקום בידי הרוצחים.(גרסה אחרת מפי אוקראינים אומרת שאכן הצליח להרוג כמה מהרוצחים.הקהל הרב בראותו שנותר לו רק זמן קצר לחיות,התפרץ והחל לברוח,ורובם נורו, מספר נשים אימהות התאבדו עם ילדיהם,כדי לא לתת לרוצחים לעשות זאת. מאות גופו נשארו פזורות בשדות סביב לבור ההריגה.מספר יהודים התחבאו בבתיהם ולא התיצבו במגרש בית הכנסת הגדול. בערב שקט היה בכל.הרוצחים מכוסים בדם יהודים חזרו בשירה לעיירה. האוכלוסיה האוקראינית קבלו פקודה לאסוף את ההרוגים מהשדות, להכניס אותן לבורות, ולכסות באדמה את הבור. כתשלום קבלו את בגדי אלפי הנרצחים. היה לילה שקט העיירה הייתה חשוכה לגמרי.הרחובות ריקים מאדם, פה ושם התגנבו אוקראינים לבתיהם של היהודים כדי לשדוד את הרכוש שננטש. לפתע הכל הואר! פרצה דליקה ,בתי יהודים התעטפו בלהבות. היה זה כנראה מעשיהםשל אותם יהודים שהסתתרו בבתיהם,החליטו להעלות באש את העיירה,כדי למנוע מהאוקראינים את להיאנות מהרצח ושוד הרכוש היהודי. הלהבות המשיכו להתפשט במהירות ותוך זמן קצר בערה העיירה כולה. פה ושםניסה יהודי להימלט מביתו הבוער,נאבק עם מותו ,ניסה לברוח.אך המיליציה מיד עטו עליו והחזירו אותו לבית הבוער. כמו זאבים רעבים המתנפלים על שה קטן. איצ'יה בן נוח בעלעגולע(בעל העגלה) את העגלון הידוע איציה בן נוח תפסו האוקראינים במרחק ארבעה קילומטר מהעיירה .הוא נגרר קשור לאופניים עד הבתים הבוערים וזרקו אותו לתוך הלהבות. פעמיים הצליח לברוח מהאש ובפעם השלישית נזרק לתוכה תוך צריחות איומות ולא הצליח שוב להימלט. צעקותיו וזעקותיו נפלו על אזניהם האטומות של הרוצחים, שליבותיהם אבן. כך הוא נעלם לעולמים בתוך הלהבות.הסוף הנורא
הכול הושמד! למחרת הדליקה ,בבוקר נצאו גוויות חרוכות רבות על הכבישים ובתעלות לאורכם. הן היו שרופות לבלי הכר. יהודים אחדים הצליחו להימלט מהעיירה ולהתחבא אצל איכרים מכרים. למיליציה נודע הדבר ויום אחר יום התמידו בחיפושיהם .מדי פעם הם הצליחו לתפוס יהודי. הביאוהו לתחום העיירה ובצעו בו את מעלליהם ,כפי שעשו לבני העיירה הרבים האחרים. בעריש פינקלשטיין עם משפחתו נתפסו כמתואר לע"ל ונרצחו בידי אנשי המיליציה. רייזעלע וינר הצליחה להתחבא זמן ממושך, עד שנתגלתה ונרצחה. משה מוסלין הצלם נתפס בכפר קולצ'ין. ליובע מנדלבוים,אשתו של דוקטור צימרמאן וביתם, אישתו וביתו של פיראמאנס, ורבים אחרים,אחיי הצעירים סראליק ויענקעלע הסתתרו ביער בין טריסק ומילנייביטש, אותם תפסו כעבור שלושה חדשים. שלום בוימל התחבא עם דודו בייבל אפעלינער. את הדוד גילו וירו בו. שלום בוימל חי בארה'ב. עובדתית לחמו יהודי טריסק על חייהם עד רגעם האחרון.עדויות של אוקראינים
מר אלכסנדר פדורוביץ' פטיצ'וק
כבאי האוקראיני
אוגוסט 1998
השתתפו בגביית העדות:- ולדיסלב נקונייצ'ני, תושב לוצק
- יורי נקונייצ'ני מהנדס תושב לוצק
- מר בן-ציון
באנו שלושתנו למקום אשר בו ,לפני מלח'ה השנייה התקיימה העיירה-טריסק.
מטרת בואנו: איתור גבולות מקום קבר ההריגה ההמונית של תושביה היהודיים
של העיירה טריסק.
קשתה מאד מלאכת האיתור, הקבר השתרע על פני שטח גדול במיוחד! בקרבת מקום רעה עדר פרות בהשגחתה של אישה צעירה, קראה ספר כלשהו והתענינה במעשנו... ולדיסלב נקונייצ'ני שוחח איתה. להפתעתנו הציעה להיעזר באביה, שהיה בזמן הטבח בעיירה. הכיר רבים מתושביה היהודיים, יכול לזכור את שמותיהם של חלק מהם, בצעדם אל מותם. ממרחק של מאות מטרים, הצביעה על בית מגוריה.הציעה להוביל אותנו איליו עם סיום שעות המרעה. המשכנו לחפש את גבולות הקבר... לפנות ערב צעדנו בעקבותיה לבית הוריה. הקבילו את פנינו ע'י הכניסה הוריה עם נכדם בן השמונה, בנה. סרבנו בנימוס להזמנתם, להיכנס לביתם. העדפנו ספסל עץ בכניסה. היתה מבוכה רבה, ההתחלה קשה הייתה. ולדימיר נקונייצ'ני- ציר מטעם המפלגה הקומוניסטית בבית הנבחרים בקייב הבירה פתח "בשיחה". הציג את עצמו ואותנו.
מה שמך? איפה נולדת? בן כמה אתה?
שמי-אלכסנדר פרטיצוק נולדתי בטריסק בשנת 1922.
מהי השכלתך? איפה היית ב1939עם כניסת הסובייטים לטריסק?
עם כניסת הצבא הסובייטי הייתי בטריסק.
השכלתי הגבוהה, מהנדס בנייה, רכשתי אותה אחרי שהשתחררתי מהצבא הסובייטי ב-1945
האם היית חבר במפלגה?
נהייתי מועמד לקומסומול.
איפה היית ביוני 1942. כאשר הגרמנים נכנסו לטריסק? מה היו מעשיך?
עם כניסת הגרמנים הייתי בטריסק, עבדתי כפועל חקלאי בחווה של קניע.
האם היכרת יהודים מהעיירה בזמן שלטון הפולנים? באיזה הזדמנויות?
האם גרתם בבית הזה?
אבא שלי היה חקלאי זעיר, גידל ירקות, היה לנו גן קטן של עצי פרי ושתי פרות.
את הפירות והירקות היה אבי מוביל בעגלה (עם סוס) לטריסק ומוכר לבתי
היהודים, האמידים בעיקר, אימי ואחותי היו מכינות גבינה, שמנת,וחמאה וגם
או תן מכרנו ליהודים. אני התלוויתי לא פעם לאבי, אחרי הלימודים,עזרתי לו.
בבית הספר הכללי הממלכתי למדו גם מספר תלמידים יהודים, הייתי בא לביתם
ומכינים יחד שיעורים. אחד מהם ,הרשל היה שמו, היה חבר טוב שלי,היה בא
לפרוור לשחק איתי בימי החופשים. בית הוריי עלוב היה מאד. זה היה בפרוור
מעבר לטוריה,על יד הגשר. כאשר הגרמנים נסוגו, הקרבות התנהלו בתוך
טריסק חדשים רבים(6-7) ביתנו נשרף. את הבית הזה, בנו הוריי אחרי
המלחמה, בזמן הסובייטים. השלטונות עזרו מאד בשיקום,מאחר ואני לחמתי
ונפצעתי...ואני נכה מלחמה.
מתי התגייסת לצבא הסובייטי?
התגייסתי כאשר הגרמנים נסוגו, והצבא הסובייטי כבש את ההריסות של טריסק
ב-1944.
איפה היית בזמן הכיבוש הנאצי? מה היו מעשיך?
הייתי בטריסק עד שהקרבות היגיעו לקרבת העיירה, ופינו אותנו אל מעבר
לבוג. בזמן השלטון הגרמני גרתי עם הוריי בטריסק, עזרתי לאבי והייתי חייב
לעבוד כפועל חקלאי בחווה שהייתה של קניע.
אתה יכול לספר על חיי היהודים בטריסק עד להשמדה?
כן, מיד עם כניסת הגרמנים לעיר התחילו התעללויות ביהודים. הרבה יהודים
גורשו מבתיהם, וכל האלפים נאלצו להתרכז בחלק קטן מהבתים,בעיקר מסביב
לבית הכנסת הגדול ומסביב לשוק. הגרמנים הקימו מיליציה אוקראינית והם
עזרו לגרמנים "להשליט סדר." אילצו את היהודים לצאת לעבודות שונות, בעיקר
פיזיות קשות. כל יום נרצחו יהודים, אסור היה למכור להם אוכל. נאסר עליהם
לצאת אל מחוץ לגיטו, רבים נרצחו כאשר התגנבו לכפרים בחיפוש מזון.
חברי הרשל נרצח בנסותו לחפש מזון. הפקיעו מהם את הפרות והעיזים. דרשו
מהם כל פעם כסף,ביגוד חם,נעליים. אני עבדתי בחוות קניע, והרבה יהודים
עבדו שם עבודות כפייה, כמעט בלי אוכל, לנו, לא נתנו להתקרב איליהם, ראיתי
לא פעם התעללויות , מכות ואף יריות והריגת כאלה שכבר לא יכלו לעמוד
בעבודה המפרכת. אסרו עלינו לדבר על כך ולספר על מה שראינו,באיומי נשק.
איפה היית בעשרת הימים האחרונים ובזמן השמדת היהודום?
עבדתי כרגיל בחוות קניע. באותם הימים לא היגיעו יותר יהודים לעבוד בחווה.
כל יום יכולנו לראות מביתנו על יד הגשר, את טורי היהודים שהובלו לעבודה
במכרה הטורף. באותם הימים גם להם לא נתנו לצאת. בינינו השערנו כי משהו
חמור עומד להתרחש, כולם ידעו שכל יהודי העיירות באזור הושמדו,ונערך
מצוד אחרי נמלטים,ורציחתם. מגיל צעיר, הייתי מתנדב לקבוצת "מכבי האש"
של טריסק,ולא פעם השתתפתי בפעולות כבוי. הציוד שלנו היה דל, משאבות
מים מופעלות בידי שמונה איש כל אחת, צנרת גומי ארוכה. כובעי נחושת,כפפות
עמידות באש ואלפי דליים...באותו שבוע , שלושה ימים לפני "האסון(ביטוי שלו)
קבלתי פקודה ממפקד הכבאים, להתייצב מיד בתחנת הכבאים. כל הקבוצה
היגיעה, אנשי המליציה סגרו את השערים, הדלתות והחלונות ואיימו לירות בכל
מי שינסה לצאת. ההסבר היה, שאלה אמצעי ביטחון למקרה שתפרוץ דליקה...
טיפלנו בסוסים שהיו כל הזמן רתומים לציוד, ישננו בעגלות. למרות שהכל היה
סגור, שמענו הרבה יריות ולא פעם בכי וצעקות... ביום הנורא בבוקר סיפר לנו
בסוד,אחד השוטרים שמוציאים את כל היהודים לגיטו בקובל. בית הכבאים
עמד לצידו של הרחוב בכביש המוליך לקובל (מול תחנת המשטרה) קירות
המחסן של הציוד היו מצופים לוחת עץ רחבים וביניהם רווחים ,כמחצית רוחב
הלוח. לפני הצהרים שמענו צעקות ויריות מכיוון בית הכנסת הגדול, שלא רחוק
היה. ישבתי בעגלה ודרך החריצים ראיתי, המוני אנשים צועדים, נשים, ילדים,
גברים זקנים וצעירים, עגלות איכרים רתומות לסוסים ובתוכם זרוקים הרבה
תינוקות, המליציונרים מאיצים בהם תוך יריות. בכי וצעקות לא חסים על
הנופלים, הם נדרסים על ידי ההמון הנדחף לצעוד קדימה.ראיתי ביניהם רבים
שהכרתי, רב העיירה מכוסה טלית( הוא מכנה זאת "צעיף תפילה")מתפלל
ובוכה. כך צעדו אלפים... ואז היגיעו לאזני מטחי יריות שלא פסקו עד הערב.
לא הסכימו שנצא, חכו ותקבלו תשלום גדול.
מה קרה בהמשך? מתי נתנו לכם לצאת?
עם רדת החשיכה חזרו אנשי המיליציה השיכורים לעיירה.בעקבותים היגיעו
אלפי איכרים מהסביבה כדי לחגוג ולשדוד את מעט הרכוש היהודי שנשאר...
מתוך הצהלות שמענו יריות וצעקות פחד של ההמון. עשרות אוקראינים נהרגו
ומאות נפצעו. ההמון ברח בבהלה. המיליציה החלה לתקוף את בתי היהודים
מהם נורתה האש. ואז פרצה אש בכל קצות העיירה. כל האזור הואר כמו באור
יום. בתוך זמו קצר ביותר עמדו כל בתי טריסק בלהבות
מה אתה עשית?
פתחו את שערי המחסנים וציוו לכבות... מסביבנו בערו בתי העץ
מהם היתה בנויה העיירה כולה. ניסינו לנסוע עם הציוד לכיוון הבערה, אך
הסוסים המבוהלים השתוללו ולא ניתן היה להתקרב למרחק מתאים.
עמדנו מבועתים, מדי פעם ראיתי אנשים מנסים לברוח מהאש. המיליציונרים
ירו ולא איפשרו לאף אחד להינצל. עד עלות השחר נשרפה העיירה כולה. רק
חורבות הלבנים המשיכו להיתמוטט. עם בוקר רק קורותעץ עבות המשיכו לעשן.
בין החורבות התגוללו גוויות מפוחמות ללא הכר של הנוקמים.
מהנוקמים?
כך הבינו האוקראינים בטריסק את המעשה הנואש של אחרוני
היהודים בעיירה.
ומה קרה לך אחר כך?
זה היה השלטון של הנאצים הגרמניים ,ומשתפי הפעולה האוקראיניים.
כאשר הכוחות הסובייטיים חזרו לטריסק החרבה, התגייסתי לצבא האדום
ונלחמתי בגרמנים עד הניצחון. נפצעתי ואני נכה מלחמה. למדתי הנדסת בנין
ועבדתי עד ליציאתי לגמלאות.
האם תוכל להיזכר בשמות הצועדים בצעדת המוות, ולהכין לנו רשימה?
כן, אך זה עשוי ליהיות רק כעבור מספר ימים.
בשנת 2000. כאשר באנו לטריסק לגילוי הלוט מהאתר, הוא חיכה לנו ומסר
לידי את רשימת היהודים שהכיר, בצעדת החיים האחרונה שלהם.
והרי היא לפניכם! (בכתב ידו)
רשימת שמות תושבים יהודיים מטריסק
רשימת שמות תושבים יהודיים מטריסק שנשמרו כזיכרונו של האזרח האוקראיני פטיצ'וק אלכסנדר פדורוביטש. האיש הינו עד ראייה לתהלוכת המוות של יהודי טריסק בדרכם לבורות ההריגה בשטח מפעל הלבנים
- אהרוון סגל בעל תחנת הקמח
- נחום סגל מורה, בנו
- זלמן סגל ראש היודן ראט
- א. סגל סוחר עצים
- צימרמן.......רופא
- מושקו רבין סוחר עצים
- אביש ........בעל אולם הצגות
- ובעל בית בירה.
- זילברמן......בעל בית המרקחת.
- ווהל...........בעל חנות בדים.
- עפעל.......בעל חנות בדים.
- גרינשטיין..חנות גלנטריה.
- שילה........חנות מכולת.
- אהרון שאפל..בעל מסעדה.
- מאזור.........בעל מסעדה.
- משה שויחט..בעל מאפייה.
- שעייה... בעל מחסן עצים.
- שמערל.... סוחר גרעינים.
- האחים מוסלין..בעלי סטודיו צילום.
- שמואל שנדעל ..ובן אחיו
- יענקל שנדעל.. בעלי מחסן עופות. את המבנה שלהם השכירה המשטרה.
- שולים הוניקמן ובניו..נעלי מספרה.
- אידעל..............בעל בית ברזח.
- משפ' צביק.. בעלי נפחיה,ובעלי נגריה.
- נטע ויינר...נעל ביחר לבנים,חנויות.
- זילבער.....סחר בסחורות צריכה
- משפ.ריבק...דיג וסחר דגים וסרטנים.
- דבוירע איצ'עס מסחר בבדים.
- פירומל ?....בעל בית מרקחת.
- געלער .....מלווה בריבית.
- רוף........סוחר בבשר.
- לנגער....מהפרוור.